דרוש כ"ב לפרשת ויקהל פקודי

וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ כן עשו ויברך אותם משה (שמות לט, מג).

במדרש (תנחומא פ׳ פקודי, יא): וירא משה את כל המלאכה. את כל מלאכת המשכן אינו אומר אלא את כל המלאכה, שהיה הכל כמעשה בראשית. מיד ברכם, שנאמר ויברך אותם משה. מה ברכה בירכן, רבותינו אמרו ה׳ אלקי אבותיכם וגו׳ (דברים א, יא). רבי מאיר אומר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. והם אמרו ויהי נועם ה׳ וגו׳ (תהלים צ, יז). ע״כ.

ישובח המחזיק ומקיים הדברים על קיומם יותר מהמשיג אותם מתחלה, כי זה פועל לשעה וזה טורח ימים רבים. הנה זאת מצאנו בקהלת ה׳. יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו. ואבד העושר ההוא בענין רע וכו׳. וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך וכו׳. הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה וכו׳. גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים וכו׳ (קהלת ה, יב-יח). וקשה מאד מאי רעה חולה, וכמו שהקשה בזהר פ׳ בשלח דף ס״ה א׳. וכי יש רעה דהיא חולה ויש רעה דלאו היא חולה וכו׳. וכן להפך אמר ׳טוב אשר יפה׳ דגם זה קשה דאם הוא טוב ודאי שהוא יפה. ועוד כמה יתורים יש בכתובים אלה. ובפרט בפ׳ ראשון שהיל״ל בקצור ראיתי רעה חולה תחת השמש, מאי ׳יש׳ ואח״כ ׳ראיתי׳. אמנם כונת הכתוב להראות מה ענשו של עשיר שאינו עושה צדקה, וכמ״ש בזהר פ׳ חיי שרה במדרש הנעלם דף קכ״א ד׳ ז״ל, דכך ארחוי דקב״ה יהיב עותרא לבר איניש, למה למיזן עניין ולמעבד פקודוי, לא עביד האי בההוא עותרא ביה ילקי, דכתיב עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב). ע״כ. ז״ש יש רעה חולה. כלומר יש רעה שהיא גורמת חולי לאדם כדרך האיש שאינו שומר עצמו בבריאות או מרוב אכילה או משגל וכיוצא שמביא עליו חולי הגוף, כך יש רעה שאדם עושה שהיא גורמת לו חולי רע דהיינו היזק הניכר. וגם ירמוז שהיא רעה כפולה, וכל זה שבתי וראה תחת השמש, שהחוש לא יוכחש, והיינו עושר שמור לבעליו לרעתו, שמקיים עשרו לזמן הרבה אבל הוא לרעתו, ומהו זה ואבד העושר ההוא בענין רע, שמביא עליו עלילות דברים ואבד העושר ההוא ברגע כממריה אבל בענין רע, שלא בלבד יאבד העושר ההוא אלא אף גם זאת בענין רע שמביא עליו צרות רבות ורעות, וזוהי רעה חולה שלא בלבד תבא עליו הרעה אלא שמחליאה אותו בבא עליו צרה וצוקה והוליד בן ואין בידו מאומה, שגם הבן נשאר עני בעון אביו, וכמ״ש (שבת קנא:): כי בגלל הדבר הזה (דברים טו, י). גלגל הוא שחוזר בעולם. כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא (קהלת ה, יד). קשה מאי ׳כשבא׳, שכיון שאמר ׳כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת׳ די, וכן קשה אמרו ׳ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו׳ דהוא יתור נפיש. אך כונת החכם היא על פי מ״ש בב״מ פ״ט (קז.): ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח, ו). שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא. וקשה מה ידרשו בארור אתה בבואך וכו׳, שהרי בעת לידתו של אדם אין לו חטא. האמנם בלידתו של אדם איכא חדא לטיבותא שנולד בלא חטא אך איכא נמי חדא לגריעותא שנולד בלא זכות שעדין לא יש בידו תורה ומצות. לכן דרשו לטובה שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך בלא חטא כשעושה רצונו ית׳. אך כשחוטא ידרשו שתהא יציאתך מן העולם בלא זכות כביאתך לעולם בלא זכות, והוא שאמר החכם כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא (קהלת ה, יד), ולפי שקשה שהרי המת אינו הולך ערום שמלבישין אותו בתכריכיו, לכן אמר ׳כשבא׳ כי כשם שהתינוק כשנולד ערום תכף מלבישין אותו וכורכין אותו משל אחרים כי אין לו שום דבר, כך זה שאבד עשרו ערום ישוב ללכת משלו, שמלבישין אותו משל אחרים, ולכן הוסיף ׳כשבא׳. ולדרכנו יאמר כי כלפי הגוף אמר כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת. וכן לגבי הנפש כאשר יצא מבטן אמו ערום בלא זכות כך ערום ישוב ללכת בלא זכות כמו שבא לעולם ולכן הוסיף ואמר ׳כשבא׳ ודוק. ומאומה לא ישא בעמלו, שלא עשה צדקה בממונו, והוסיף ׳שיולך בידו׳ כלפי מ״ש (פסחים נ.): אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שכבר פירשנוהו. וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך וכו׳ (קהלת ה, טו). שיובן עם מ״ש בתורת כהנים פ׳ בחקותי, ותם לריק כחכם (ויקרא כו, כ). הרי אדם שלא עמל ולא חרש ולא ניכש וכו׳, ובשעת הקציר בא שדפון והלקה אותו אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכו׳ ובשעת הקציר בא שדפון והלקהו הרי שיניו קהות ע״כ. ז״ש וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך. שאעפ״י שאינו שמור לרעתו אדרבא כל עומת שבא כן ילך. אף זו מן התוכחות שהיא רעה חולה כפולה ומכופלת, לפי שכל עומת שבא כן ילך, ואחר כל העמל והטורח להרבות הון, כנשר יעוף השמים, הרי רעה אחת. ועוד זאת ומה יתרון לו שיעמול לרוח. כי אילו היה עני מתחלה לא היה לו כל כך צער. אך בעשיר שנורש זה לו רעה חולה שיעמול לרוח. וזה גורם גם כל ימיו בחשך יאכל וכו׳ (קהלת ה, טז). וזה כי אז״ל (ביצה לב:): כל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו. ואף זה שאבד עשרו שאינו מתקיים בידו כלל הוא צריך לאחרים, ולכן כל ימיו בחשך יאכל. הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה וכו׳ (קהלת ה, יז). כי כשם שהתחיל יש רעה חולה דהיינו כפולה, כך בטובה אמר טוב אשר יפה, שלעשות צדקה מממונו, כמ״ש בטח בה׳ ועשה טוב (תהלים לז, ג). היא הצדקה (רש״י, ובזהר ח״ג קי״א ע״א). זה הוא יפה ג״כ לאדם כי הטוב הוא לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש, כי לעומת שאמר לעיל עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב), אמר כאן שעשרו יהא שמור לטובתו לאכול ולשתות ולראות טובה, וכלפי שאמר ואבד העושר ההוא בענין רע (שם יג), אמר כאן מספר ימי חייו וכו׳. דהיינו שיתקיים עשרו כל ימי חייו אשר נתן לו האלקים, כי כיון שבא מאתו ית׳ כשם שהוא קיים כך מתנתו קיימת. כי הוא חלקו (שם יז), שמה שנתן ממונו לצדקה יהיה חלקו שלם בעולם הבא, וזהו טוב אשר יפה. שיאכל מפרי דרכו בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב. וכלפי מה שאמר וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך (שם טו), אמר לעומת זה גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו (שם יח), וכלומר שלא ילך לאיבוד רק יאכל ממנו, ולשאת את חלקו שיעשה צדקה, ובזה ישא חלקו לעה״ב ושם ישמח בעמלו. זו מתת אלקים היא. שיובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ נשא, יברכך ה׳ וישמרך (במדבר ו, כד). עם הברכה שמירה. מלך ב״ו יש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו עלה ובא אצלו, נתן לו מאה ליטרין של זהב, (טענו) ויצא לדרך, נפלו עליו ליסטים ונטלו כל מה שנתן לו. שמא יכול לשומרו מן הלסטים, לכך נאמר יברכך ה׳ וישמרך ע״כ. ז״ש זו מתת אלקים היא. כי לאכול ולשתות ולשמוח ולשמור עשרו אין זה באנשים רק מאת ה׳ היתה זאת, עם הברכה שמירה.

והנה איתא בב״ר פ׳ א׳. ר׳ ברכיה אומר בזכות משה נברא העולם, שנאמר בראשית וכו׳ (בראשית א). וכתיב וירא ראשית לו (דברים לג, כא). ואיתא ג״כ בחולין פ״ו (פט.): אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה (שמות טז, ז), וכתיב התם תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז). ע״כ. הרי שעיקר הכל הוא המקיים, שלכן תולה ארץ על בלימה, הוא הקיום שהוא יותר מהבריאה. ובזה נבין מ׳ ז״ל בתנחומא פרשת ואתחנן ז״ל: כיון שראה משה שאין משגיחין בו הלך אצל שמים וארץ, א״ל בקשו עלי רחמים, א״ל עד שנבקש רחמים עליך נבקש רחמים על עצמנו, שכתוב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וכו׳ (ישעיה נא, ו). וקשה שהרי אף שהם צריכין רחמים למה לא יוכלו להתפלל גם על משה, כי כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב״ק צב.). אך בדברים רבה פ׳ וזאת הברכה איתא ז״ל, מה עשה משה, לבש שק ונתפלש באפר ועמד בתפלה ובתחנונים לפני הב״ה, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית ואמרו שמא הגיע צביונו של הב״ה לחדש את עולמו, יצתה בת קול ואמרה עדין לא הגיע צביונו של הב״ה לחדש את עולמו, אלא אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב, י), ואין איש אלא משה, שנאמר והאיש משה וכו׳ (במדבר יב, ג). הנה כי כן להיות כי שמים וארץ מתקיימים בזכותו של משה, לכן פחדו במיתתו שגם עליהם יעבור כוס, ולכן נזדעזעו עד שהבטיחם הב״ה שאעפ״י שימות משה לא יתבטלו שמים וארץ, ולכן כשהלך משה לבקש מהם שיתפללו עליו, אמרו עד שאנו מבקשים רחמים עליך נבקש על עצמנו, שבמיתתך נתבטל אנחנו, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה:).

ובשמות רבה פ׳ ט״ו. ד״א החדש הזה לכם (שמות יב, ב). הה״ד הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד (ישעיה מב, ט). וכי יש לעתיד לבא חדשות, והכתיב מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א, ט). אלא מוצאין אנו עשרה דברים עתיד הב״ה לחדש לעתיד לבא וכו׳. וקשה שכיון שהקשה וכי יש לעתיד לבא חדשות, מה תירץ באמרו שעשרה דברים עתיד הב״ה לחדש ל״ל, דכל שכן שיקשה וכי יש ל״ל חדשות. אך הכונה דודאי אחר שברא הב״ה את עולמו לא יחדש שום דבר, כי כיון שכך עלה במחשבה לפניו מתחלה אין שם שינוי רצון ח״ו לחדש דבר. רק הכונה שעל ידי חטאו של אדם נתקלקלו הדברים ולעתיד יחזרו לקדמותן. וזש״ה מה שהיה הוא שיהיה. כי אין בעולם הויה חדשה. אלא שיתוקן מה שנתקלקל, וזהו שחזר ואמר ומה שנעשה הוא שיעשה (שם), מלשון ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב). לשון תיקון. שיתוקנו הדברים ויחזרו לקדמותן, ואין כל חדש תחת השמש, כלומר אין הכל חדש אבל קצת חדוש יהיה לעתיד, וז״ש הראשונות הנה באו (ישעיה מב, ט), אך לפי שנתקלקלו הראשונות, וחדשות אני מגיד. שיתחדשו הדברים אבל לא ממה שהיו מתחלה רק שיתוקנו הראשונות ויחזרו לבא כבראשונה. ואלה הם העשרה מאמרות כמו שאמר, הראשונה שהוא עתיד להאיר לעולם, שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם (ישעיה ס, יט). וכי יכול אדם להביט בהב״ה, אלא מה הב״ה עושה לשמש, מאיר מ״ט חלקי אור, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים (ישעיה ל, כו). ואפי׳ אדם חולה הב״ה גוזר לשמש ומרפאו, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ). הרי זה כנגד המאמר הראשון, שבעבור שחטא אדם נגנז האור הראשון ושימשו במקומו המאורות, ולעתיד יחזור האור הראשון למקומו ויתוסף לשמש אור גדול ממה שהיה. והוא מ״ש בזהר חדש מדרש הנעלם פ׳ בראשית דף כ״ג ע״ד ז״ל, שמשא לאו נהירותא דיליה הוא אלא אתמשך חד חוטא דזיוא דנהיר לשמשא, דהא תנן אור שברא הב״ה בתחלה אדם היה רואה בו וצופה מראש העולם ועד סופו. ת״ח נהירותא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין מההוא נהירותא דההוא נהורא דאתגניז וכו׳. ולעתיד יתוסף אור השמש בין בכמות בין באיכות, כי יחזור האור הראשון להאיר לעולם ויוסיף אור השמש שבעתים שהם מ״ט חלקי אור, וגם יתן בו כח לרפאת החולים. השנייה מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל שיש לו מחלה, שנאמר כל נפש חיה אשר ישרוץ אל כל אשר יבא שם נחלים יחיה וכו׳ (יחזקאל מז, ט). הרי זה כנגד המ׳ השני, יהי רקיע בתוך המים (בראשית א, ו). ויובן עם מ״ש בזהר חדש פ׳ בראשית י״ד ע״ג. מה צורך היה לו להב״ה לעשות רקיע להבדיל בין המים וכו׳, וסילון של מים יוצא מתהומות וסילון של מים יוצא מגהינם ויורד בצנור סילון התהום והרקיע נכנס באמצע, ואלמלא שנכנס בנתים היו הורגין לשותיהם, ולא נפק לעלמא מאינון מייא אלא לוגא בימי אלישע, ונאמר בהם והמים רעים והארץ משכלת וכו׳ (מ״ב ב, יט). הנה כי כן לעתיד יצאו מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל מי שיש לו מחלה בשביל מים של גהינם שנברא בשני, והיינו שחזר ואמר וירפאו וחי (יחזקאל מז, ט). שזה מדבר במים שיתרפאו ולא יזיקו עוד לשותיהם. השלישית עושה האילנות ליתן פירותיהן בכל חדש וחדש, ויהיה אדם אוכל מהם ומתרפא, שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו וכו׳. והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה (יחזקאל מז, יב). הרי זה כנגד המ׳ הרביעי תדשא הארץ (בראשית א, יא). והקדימו ליקוו המים (שם ט), כדי לסמוך לרפואת המים רפואת הפירות, כי שני דברים גורמים החולי המים הרעים והפירות שאינן מבושלין, ולכן אחר שאמר שיתרפאו המים סמך ג״כ רפואת הפירות, שכן הם סמוכים זה לזה ביחזקאל. כי הנה בצאת האילנות לעולם יצא ג״כ עץ הדעת טוב ורע, שטעם עצו ופריו שוה (בראשית רבה פ׳ ט״ו. מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה וכו׳, רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הה״ד ותרא האשה כי טוב העץ וגו׳ (בראשית ג, ו). אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו ואין אתה מוצא אלא אתרוג), ולפי שאדה״ר אכל ממנו קודם הזמן כנודע, גרם מיתה לעולם. ולכן לעתיד יחזור הדבר לכמות שהיה, ועל הנחל יעלה מזה ומזה כל עץ מאכל (יחזקאל מז, יב). שגם העץ יהא נאכל, וכן והיה פריו למאכל. ואף גם זאת ועלהו לתרופה. שדרשו רז״ל (מנחות צח.), להתיר פה אלמים. וזוהי הרפואה שאמר ויהיה אדם אוכל מהן ומתרפא. וגם אילני סרק יעשו פירות, כמו שדרשו ז״ל (ילקוט שמעוני) ע״פ ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו, ד). הרביעית שהם בונים כל ערים החרבות ואין מקום חרב לעולם, ואפי׳ סדום ועמורה נבנית לעתיד לבא, שנאמר ואחותיך סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן (יחזקאל טז, נה). הרי זה כנגד יקוו המים ותראה היבשה (בראשית א, ט). שבשביל עון דור אנוש בא אוקינוס והציף שליש העולם, וגם ההרים נעשו טרשין כאמור בב״ר פ׳ כ״ג. ולעתיד יבנו החרבות (יחזקאל לו, לג). והארץ הנשמה תעבד (שם לד) כי יתוקן הכל. החמישית שהוא בונה את ירושלים באבן ספיר, שנאמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך (ישעיה נד, יא). וכתיב ושמתי כדכוד שמשותיך (שם יב). ואותן אבנים מאירות כשמש ומכחישי השם באין ורואין בכבודן של ישראל, שנאמר והלכו גוים לאורך (ישעיה ס, ג). הרי זה כנגד מ׳ יהי מאורות (בראשית א, יד). שבשביל העונות נתמעטו המאורות ולעתיד יחזרו לקדמותן, ולפי שהאבנים טובות ומרגליות באים מכח השמש והירח והככבים כנודע, וכמ״ש בזהר פ׳ תרומה קע״א ב׳. ובפ׳ תשא קפ״ח א׳ (א״ר חייא חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרין, השתא כל בני מדינחא סגדין לגבי האי נהורא ופלחין ליה עד לא יפוק שמשא, וקראן להאי נהורא אלה דמרגלא דנהיר וכו׳, בזמנא דשמשא נהיר עד לא יפוק, ההוא ממנא דפקיד על שמשא נפיק ואתוון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימין על רישיה דשמשא, ובחילא דאינון אתוון פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו ועבר. וההוא ממנא עאל גו ההוא זוהרא דנהיר סחרניה דשמשא, וההוא ממנא איהו פקידא על דהבא ועל מרגלאן סומקן, ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן וידעין נקודן דשמשא למשכח אתרין דדהבא ומרגלן). לכן לעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, יתרבו האבנים טובות ומרגליות, ולכן הביא שני כתובים. כנגד הירח הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך (ישעיה נד, יא). וכנגד השמש ושמתי כדכוד שמשותיך (שם יב). ולפי שגם אור הגנוז יתגלה ולא יוכלו האומות ליהנות ממנו רק מאור שני המאורות בלבד, לכן יבאו לראות בכבודן של ישראל, שילכו לראות את גודל תפארתן, וזהו והלכו גוים לאורך. הששית ופרה ודוב תרעינה (ישעיה יא, ז). הרי זה כנגד מ׳ תוצא הארץ שבו נבראו הבהמות וחיות, כי כבר אז״ל (שבת קנא:), אין חיה רעה שולטת באדם אא״כ נדמה לו כבהמה. וגם בחטאו של אדם גם הבהמות מזיקות, וכמ״ש במדרש (ילקוט דברים ל״ב. פ׳ האזינו. רמז תתקמ״ה) ע״פ ושן בהמות אשלח בם (דברים לב, כד). מעשה היה והיו הרחלים נושכין וממיתין. ולעתיד לבא לא יהיה מזיקות גם החיות רעות כי יהיה שלום בעולם. השביעית שהוא מביא כל החיות וכל העופות וכל הרמשים וכורת עמם ברית ועם כל ישראל, שנאמר וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים (הושע ב, כ). הרי זה כנגד מ׳ ישרצו המים (בראשית א, כ), ואיחרו כדי לכלול כל הבעלי חיים המזיקין שלעתיד יתרפאו כלן, וזה כי כתב רש״י ז״ל בפ׳ עקב ע״פ ונשל ה׳ אלקיך וכו׳ לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה (דברים ז, כב) ז״ל, והלא אם עושין רצונו אין מתיראין מן החיה, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא ע״כ. לכן לעתיד שלא יחטאו מביא כל הב״ח וכורת עמם ברית שלא יזיקו לישראל, ואז יכריתו כל מכחישי השם ולא יהיה עוד מחבל ומזיק. השמינית שאין עוד בכי ויללה בעולם, שנאמר ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיה סה, יט). זהו כנגד מ׳ נעשה אדם (בראשית א, כו). שבשביל חטאו גרם מיתה לעולם, ולא זו בלבד אלא שבאים יסורין מכוערין לאדם וחולאים רעים שבשבילם יש בכי ויללה. ועוד לפי שהכתוב מדבר בישעיה ס״ה. וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיה סה, יט). נראה שהוא על המלחמות שהיו מלפנים שגורמים בכי ויללה בעולם, מרוב עשוקים יזעיקו (איוב לה, ט), אשר שמו שמות בארץ, רבים נהרגים במלחמה, לכן לעתיד תהיה ירושלים גילה ועמה משוש שלא יבאו עליה למלחמה. התשיעית אין עוד מות בעולם, שנאמר בלע המות לנצח וכו׳ (ישעיה כה, ח). הרי זה כנגד מ׳ התשיעי ויאמר אלקים פרו ורבו (בראשית א, כח). שבשביל חטא האדם בנים מתים כשהם קטנים. ויש מוליד כמה בנים ולבסוף הולך ערירי וזה יתבטל ל״ל, וכמ״ש שם בישעיה ס״ה. לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו (ישעיה סה, כ). והראיה שזה מדבר על מיתת הבנים, שכן אמרו בפסחים פ״ז (סח.): עולא רמי כתיב בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח). וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות (ישעיה סה, כ). ל״ק הא בישראל והא בא״ה. הרי שבלע המות לנצח הוא בקטני ישראל שלא ימותו, ויתקיים אז פרו ורבו ומלאו את הארץ. העשירית שאין עוד לא אנחה ולא אנקה ולא יגון אלא הכל שמחים, שנאמר ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברינה (ישעיה לה, י. ישעיה נא, יא). הרי זה כנגד מ׳ העשירי, הנה נתתי לכם את כל עשב וכו׳ לכם יהיה לאכלה (בראשית א, כט). כי בראשונה היו אוכלין מפירות ג״ע ולא היה אדם טרוד בטרדת המזונות, שכתוב בו בזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג, יט). וקשים מזונותיו של אדם כיום המיתה (ע״י פסחים קיח.). שלכן כל אנחה ואנקה ויגון שיש בעה״ז הוא בשביל העוני וטרדת המזונות. אך לעתיד יהי פסת בר בארץ בראש הרים (תהלים עב, טז). שעתידה א״י שתוציא גלוסקאות וכלי מלת (כתובות קיא:). ואז ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה לה, י). הרי אלה כנגד תקון המאמרות, ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א, ט) שיחזור העולם לתקונו, והוא מש״ה וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא). ואימתי יהיה זה, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (שם). דהיינו באלף הששי שבו יגאלו ישראל לעולם. ור״ת יום הששי אותיות י״ה, כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיה כו, ד), העה״ז שבו נתקלקלו המאמרות והעה״ב (בראשית רבה פ׳ י״ב. כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיה כו, ד). בשתי אותיות ברא הקב״ה את עולמו, אין אנו יודעין אם העה״ז נברא בה״א והעה״ב ביו״ד, או אם העה״ז נברא ביו״ד והעה״ב בה״א. וממה דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בהבראם (בראשית ב, ד). בה״א בראם. הוי העה״ז נברא בה״א וגו׳, והעה״ב נברא ביו״ד) שבו יתוקנו, ולכן תרגם אנקלוס (בראשית א, לא), וחזא ה׳ ית כל דעבד והא תקין לחדא. לא אמר והא טב לחדא כתרגום של טוב מאד אלא אמר והא תקין, שעיקר הטובה הוא בתיקון מה שנתקלקלו. ובזה הרוחנו טוב טעם ודעת שגדול המקיים יותר מהמשיג, שכן העה״ב שהוא תיקון מה שנתקלקל הוא טוב מאד ממה שהיה בעה״ז שנברא מששת ימי בראשית. כן מצינו שאחרי שברא אלקים את השמים והארץ, הוצרך לעשות להם קיום ולכן צוה על מלאכת המשכן שבו קיום כל מעשה בראשית.

וכמ״ש בילקוט ריש פרשת בהעלותך ז״ל, אמר רב יהודה בר שלום מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית. כיצד ביום הראשון נבראו שמים וארץ, וכתיב בהם נוטה שמים כיריעה (תהלים קד, ב). ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים (שמות כו, ז). ביום שני יהי רקיע ויהי מבדיל (בראשית א, ו), ובמשכן והבדילה הפרכת (שמות כו, לג). בשלישי יקוו המים (בראשית א, ט), ובמשכן ועשית כיור נחשת ונתת שמה מים (שמות ל, יח). ברביעי יהי מאורות (בראשית א, יד), ובמשכן ועשית מנורת זהב (שמות כה, לא). בחמישי ועוף יעופף (בראשית א, כ), ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים (שמות כה, כ). בששי תוצא הארץ נפש חיה בהמה (בראשית א, כד), ובמשכן אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה (ויקרא א, ב). בשביעי היה כלו אור, ובמשכן כיון שנכנס האלקים לתוכו התחיל מבהיק מן השכינה. וקשה שאמר בא׳ נבראו שמים וארץ ואינו מביא ראיה רק על השמים. וכן בחמישי ועוף יעופף ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים, שהרי הכרובים היו פני אדם. וכמ״ש רש״י פ׳ תרומה (שמות כה, יח), כרובים דמות פרצוף תינוק להם. שהרי כרובים הוא כמו כרביא כתרגומו של תינוק, והגם שכתוב פורשי כנפים אין לזה שייכות עם ועוף יעופף. אמנם כונת המ׳ היא שכל מעשה בראשית מתקיים בזכות המשכן שבו התורה. וכבר כתבנו לעיל פ׳ תרומה בפי׳ המס׳. וכן תעשו ב׳, (את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו (שמות כה, ט)), ממני תראו וכן תעשו (שופטים ז, יז). שכשם שברא העולם בששה ימים כן במשכן יש דוגמתם. כי הנה על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א, ב). ולכן אמרו בב״ר פ׳ א׳. שהתורה קדמה לעולם, וכן בית המקדש עלה במחשבה להבראות, וכן התשובה שהיא כנגד ג״ח, שאין ג״ח יותר מזה לקבל החוטאים בתשובה. ואלו הם יסודי עולם ולכן קדמו. וכבר אז״ל שהמשכן נעשה בשביל התורה, וכמו שפי׳ לעיל פ׳ תרומה ע״ש (דרוש י״ט). הנה כי כן ביום הראשון נבראו שמים וארץ, ואיתא בב״ר פ׳ א׳. שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה, שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו (ישעיה מח, יג). ולכן הביא ראיה מהכתוב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד, ב), שבזה נכלל גם הארץ, שהשמים פרוסים כיריעה על פני כל הארץ. וכנגד כן במשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן (שמות כו, ז). וכבר פירשנו בפ׳ תרומה שהיריעות עזים מעשה נסים היו ע״ש (חלק ג׳. דרוש י״ט לפרשת תרומה). בשני יהי רקיע ויהי מבדיל (בראשית א, ו), ובמשכן והבדילה הפרכת (שמות כו, לג). שיובן עם מ״ש בילקוט פ׳ תרומה, אמר הב״ה למשה אתה עושה מה שלמעלה למטן, אני מניח של מעלה ויורד ומצמצם שכינתי ביניהם למטה. מה למעלה שרפים עומדים (ישעיה ו, ב) אף למטה עצי שטים עומדים (שמות כו, טו), מה למעלה ככבים אף למטה קרסים. א״ר חייא בר אבא מלמד שהיו קרסים של זהב נראין במשכן ככבבים הקבועים ברקיע ע״כ. והנה כתוב ונתת את הפרכת תחת הקרסים (שמות כו, לג). והרקיע בו ככבים ומזלות, והנה כשם שהרקיע מבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, כך הפרכת מבדיל בין הקדש לקדש הקדשים. בשלישי יקוו המים (בראשית א, ט) ובמשכן הכיור, ונתת שמה מים (שמות ל, יח). כי הנה המים מטהרים את הטמאים, וכן הכיור נעשה לקדש ידיהם ורגליהם של הכהנים. ברביעי יהי מאורות (בראשית א, יד), ובמשכן ועשית מנורת (שמות כה, לא). כי כשם שהמאורות מאירים לעולם כך המנורה מאירה במקדש. בחמישי ועוף יעופף (בראשית א, כ). כתוב בזהר פ׳ בראשית מ״ו ב׳. ועוף דא מיכאל יעופף דא גבריאל, על הארץ דא רפאל על פני רקיע השמים דא אוריאל. כי הנה המלאכים נבראו בחמישי (בראשית רבה פ׳ ג׳), ורצה הב״ה שגם במשכן יהיה כדמות מלאכים, והם הכרובים שנאמר בהם והיו הכרובים פורשי כנפים (שמות כה, כ). כנגד המלאכים, שש כנפים שש כנפים לא׳ וכו׳ ובשתים יעופף (ישעיה ו, ב). בששי תוצא הארץ (בראשית א, כד) ובמשכן אדם כי יקריב וכו׳ (ויקרא א, ב). כי לכך נבראו הבהמות להקריב מהם קרבן, ותכף שנברא אדה״ר הקריב פר לעולה (חולין ס.), כדכתיב ותיטב לה׳ משור פר (תהלים סט, לב). בשביעי היה כלו אור. שכן איתא בילקוט מזמור קל״ט. ואומר אך חשך ישופני (תהלים קלט, יא). כיון ששקעה החמה בלילי שבת התחילה האורה והיתה משמשת וכו׳, ל״ו שעות שמשה אותה האורה, י״ב של ע״ש, י״ב של ליל שבת וי״ב של שבת ע״כ. ולכן שפיר קאמר היה כלו אור, וכנגד זה במשכן כיון שנכנס האלקים לתוכו, דהיינו ששרתה בו שכינה, התחיל מבהיק. לפי שעיקר שכינה בתחתונים היתה, ובעת שהוקם המשכן חזרה השכינה בתחתונים.

כאשר שמענו כן ראינו בשהע״ה כשבנה בית המקדש, כי אחר כל העמל והטורח לא היה יכול להכניס הארון שבו התורה לבית קדש הקדשים כדי שהשכינה תשרה במעשה ידיו, כי זה עיקר הכל. והוא מ״ש בילקוט תהלים סי׳ כ״ד ז״ל, ד״א שאו שערים ראשיכם (תהלים כד, ט). מי אמר הפסוק הזה שלמה אמרו, כשעשה את הארון עשאו של עשר אמות ונשא אותו להכניסו לבית קדש הקדשים, כיון שהגיע לפתח בית המקדש היה הפתח של עשר אמות והארון של עשר אמות, ואין עשר אמות יכולין ליכנס בתוך עשר אמות ועוד שהיו טוענין בו. כיון שראה שלא היה יכול להכניסו היה מתבייש ולא היה יודע מה לעשות, התחיל מתפלל לפני הב״ה שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד (שם). באותה שעה בקשו השערים לירד ולרוץ על ראשו של שלמה, שהיו סבורים שמא על עצמו הוא אומר, אמרו לו מי הוא זה מלך הכבוד. א״ל ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה (שם י). כיון שהזכיר ארונו של דוד וראו ארונו מיד נענה וכו׳. וקשה מאד במ׳ זה וכי לא היה יודע שלמה מתחלה שאין עשר אמות יכולין ליכנס בעשר אמות, ולמה לא שם לבו על הדבר מבלי שיתבייש בשעת מעשה. ועוד הלא ארון שעשה בצלאל הוא היה והוא הווה גם בבית המקדש והוא יהיה לעתיד, וזה היה אמה וחצי קומתו (שמות כה, י). ולמה לא היה יכול ליכנס בעשר אמות. עוד קשה שהרי בפ׳ במה מדליקין איתא ז״ל (שבת ל.), אמר דוד לפני הב״ה מחול לי על אותו עון, א״ל מחול לך, א״ל עשה עמי אות לטובה בחיי, א״ל בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בה״מ בקשו להכניס הארון לבית קדש הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה וכו׳, כיון שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך (דה״ב ו, מב). מיד נענה וכו׳. ואם כדברי המדרש הנ״ל מה צורך שידבקו שערים זה בזה, שהרי די במ״ש אין עשר אמות יכולין ליכנס בתוך עשר אמות. אמנם יש עוד מ׳ בשוחר טוב סי׳ כ״ד וז״ל, שאו שערים וכו׳. את מוצא בשעה שבנה שלמה בה״מ בקש להכניס את הארון והיה השער קטן חמש אמות ארכו ושתים וחצי רחבו, והארון היה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו, וכי לא היה אמה וחצי נכנסת בתוך שתים וחצי, אלא באותה שעה דבקו שערים זה בזה, ואמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה, חזר ואמר שאו שערים ראשיכם (תהלים כד, ט) ולא נענה, כיון שאמר ה׳ אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך (דה״ב ו, מב), מיד נענה ונשאו שערים ראשן ונכנס הארון, ולמה נצטער שלמה כל כך, מפני שנתגאה ואמר בנה בניתי בית זבול לך (מ״א ח, יג). ע״כ. מכל אלה נבא לביאור המ׳, כי הנה ידענו מש״ה הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל (דה״א כח, יט). כי דוד מסר לשלמה בנו תבנית הבית כמו שקבל בשמואל הרמתי, וכמ״ש בד״ה א׳ כ״ח ע״ש. ובמלכים א׳ ו׳ כתוב ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן עשר אמות קומתו (מ״א ו, כג). ולכן הוצרך שלמה לעשות כמו שנצטוה, וכשבא להכניס הארון שעליו הכרובים הנז׳ שהיו גבוהים עשר, וגם הפתח של בית קדש הקדשים היה גבוה עשר לא היו יכולים ליכנס עשר בעשר. ושלמה חשב שכשם שבנס היו הכרובים עומדים כנז׳ במקומו, גם על דרך נס יכנס הארון למקומו בבית קה״ק. וכשראה שלא היה כן היה מתבייש, לפי שכבר היו ישראל אומרים עליו בנה של בת שבע הוא ואין ראוי שתשרה שכינה על ידו. וכמ״ש בילקוט מלכים א׳ וז״ל, ומשנעשה הבית בירח בול נעשה נעול י״ב חדש, והיו הכל ממלמלים על שלמה לאמר לא בנה של בת שבע הוא, היאך הב״ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו וכו׳, התחיל מתפלל לפני הב״ה. שאו שערים ראשיכם (תהלים כד ,ט). והנה לא בלבד גובה הפתח היה מעכב כניסת הארון אלא גם ברוחב, הגם שהיה יכול ליכנס דבקו שערים זה בזה. כי רצה הב״ה להורות לישראל טובתו של דוד שמחל לו על אותו עון, והיה זה בשערי הבית לפי שנעשו ע״י דוד כנודע. ואמרו בסוטה פ״א (דף ט.), שלכן לא שלטו בהם שונאים, דכתיב טבעו בארץ שעריה (איכה ב, ט). לכן אמר שלמה שאו שערים ראשיכם שתגביהו עצמכם. והנשאו פתחי עולם (תהלים כד, ז). שזה כבודכם שיבא מלך הכבוד למקומו, ולכן אמר פתחי עולם, שלעולם יהיו קיימים ולא ישלטו בהם שונאים. ועוד כמ״ש שם בילקוט תהלים כ״ד. א״ל הב״ה אתם חלקתם לי כבוד, חייכם כשאחריב את ביתי אין כל אומה שולטת בכם, כל כלי בה״מ גלו לבבל אבל השערים במקומן נגנזו, שנאמר טבעו בארץ שעריה (איכה ב, ט). ע״כ. ויבא מלך הכבוד. שאין ראוי שיתבזה על ידיכם, כי מה יאמרו ישראל שצוה דבר שלא יכול להיות, הפתח עשר אמות והארון עשר אמות כדלעיל. ולפי שחשבו השערים שעל עצמו הוא אומר, לפי שכתוב בו וישב שלמה על כסא ה׳ למלך (דה״א כט, כג). וכסא ה׳ הוא כסא הכבוד, וגם הוא יקרא על עצמו מלך הכבוד. לכן בקשו לרוץ את גלגלתו, אמרו לו מי זה מלך הכבוד. כלומר הלא אתה משבח עצמך לקרותך מלך הכבוד ואין ראוי לעשות כן. והשיב ה׳ עזוז וגבור. ולו נאה הגבורה והכבוד ולא לבשר ודם. ה׳ גבור מלחמה (תהלים כד, ח). שכן הארון היה הולך עמהם למלחמה, ואע״פ שלא על ארון זה של בצלאל נאמר, עכ״ז בשבילו נוצחים ישראל במלחמה כמ״ש בחזקיה, והוא בפר״א פ׳ נ״ב ז״ל, ועוד שפתח את הארון והראה להם את הלוחות ואמר בזה אנו עושין מלחמה ונוצחין וכו׳. ובזה מובן הכפל ה׳ עזוז וגבור על הארון, ה׳ גבור מלחמה על הלוחות. א״נ א׳ על הלוחות וא׳ על שברי לוחות שגם הם היו שם כנודע (בבא בתרא יד:). וכל זה אמר שלמה על גובה השערים. ולפי שעדין היו דבוקים זה בזה וגם ברוחב לא היה יכול הארון ליכנס. לכן חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם (תהלים כד, ט), כי מלבד שצריך שתגביהו עצמכם גם צריך שתפתחו מדביקתכם ויבא מלך הכבוד, ולפי שחשבו שהגם שמתחלה אמר ה׳ עזוז וגבור (שם ח). גם עתה לכבוד עצמו הוא דורש, לכן חזרו ושאלו מי הוא זה (שם י), כלומר למעלה אמרת שעל ה׳ דברת. אך עדין אפשר שגם אתה רוצה להקראות מלך הכבוד, לכן חזר ופירש ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה. כי כבודי לכלימה. כמ״ש אני קהלת הייתי מלך (קהלת א, יב). שכשם שבשר ודם עובר כך גדולתו עוברת. אבל ה׳ צבאות הוא לבדו מלך הכבוד סלה, כי יהי כבוד ה׳ לעולם נצח סלה ועד. ועכ״ז הכל כאשר לכל עשה ה׳ להראות שנמחל לו אותו עון, ועד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך לא נענה.

וכיון דאתא לידן המזמור הזה נפרש כלו ביד ה׳ הטובה עלינו. התחיל ואמר לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה (תהלים כד, א). בזהר פ׳ נח דף ס״ז א׳ אמר, לה׳ הארץ ומלואה. האי קרא על ארעא דישראל איתמר תבל ויושבי בה דא שאר ארעא. ועוד שם בפ׳ תזריע מ״ה ב׳ אמר כן. ובילקוט פ׳ עקב (רמז תת״ס): ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה (דברים יא, יב). וכי אותה בלבד הוא דורש, והלא כל הארצות כלן הוא דורש, אלא כביכול אין דורש אלא אותה ובשכר שדורשה דורש כל הארצות עמה. ז״ש לה׳ הארץ ומלואה, שהוא משגיח בה בפרטות ועי״כ דורש ג״כ תבל ויושבי בה. ועוד שם בילקוט פ׳ עקב, שא״י שקולה כנגד כל מעשה בראשית, וזהו לה׳ הארץ ומלואה. שהיא שקולה כמו תבל וכל יושבי בה. כי הוא על ימים יסדה וכו׳ (תהלים כד, ב). יובן עם מ״ש באיוב כ״ו. נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז). כי בפר״א פ׳ ג׳ כתוב ז״ל, רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו, אמר כל מי שיאמר שהוא אלוק יבא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי. הנה כי כן ממה שהניח פנת צפון בלי שלימות כדי שיודע שהוא ברא העולם, כן יוודע שתולה ארץ על בלימה, כמ״ש שם בפר״א פרק ה׳. כאנייה שהיא צפה בלב ים כך הארץ מרוקעת על המים, שנאמר לרוקע הארץ על המים (תהלים קלו, ו). ונלע״ד שזהו בלימ״ה אותיות ל״ב הי״ם. לכן אמר כי הוא על ימים יסדה, ועוד ועל נהרות יכוננה. כי משם באים מים לעולם להצמיח מוצא דשא, וכל צמא ילכו למים. מי יעלה בהר ה׳ וכו׳ (תהלים כד, ג). בזבחים פ״ה (דף נד:), דרש רבא מ״ד וילך הוא ושמואל וישב בניות וכו׳ (ש״א יט, יח). יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם זה בה״מ. וכבר פירשנו על זה דברים נאים בס׳ אלון בכות שלנו במזמור שיר המעלות זכור ה׳ לדוד וכו׳ ע״ש (אלון בכות. מזמור קל״ב). שדוד הוא אשר מצא מקום בה״מ. וזהו מי יעלה בהר ה׳. כמ״ש שם סבור למבנייה בעין עיטם, אמרי נחתי ביה פורתא. ומי יקום במקום קדשו זה המזבח. נקי כפים ובר לבב אלו שמואל ודוד. כי על שמואל אמר נקי כפים, שאמר הנני ענו בי וכו׳ את שור מי לקחתי וכו׳ (ש״א יב, ג). ובר לבב זה דוד שאעפ״י שבא דבר עבירה לידו, מעשה בת שבע והריגת אוריה, היה לבבו שלם, כי ראויה היתה בת שבע לדוד, וגם אוריה מורד במלכות הוה, אך לא היה נקי כפים לפי שהיה לו לדונו בסנהדרין, וגם שהרגו בחרב בני עמון כנודע, והיה זה כמ״ש באבימלך, גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת (בראשית כ, ו), אבל נקיון כפים לא היה שם (רש״י). אשר לא נשא לשוא נפשו וכו׳ (תהלים כד, ד). יובן עם מ״ש בזהר פ׳ יתרו צ״א ב׳. דקב״ה כד שתיל עלמא אטבע גו תהומי צרורא חדא חקיקה בשמא דא, וכד מיא בעאן לסלקא חמאן רזא דשמא קדישא חקיקא על ההוא צרורא ותייבין ומתהדרין לאחורא, ובשעתא דאומאן בני נשא על קשוט ההוא צרורא סלקא ומקבלא ההוא אומאה ואהדר ואתקיים על תהומא ועלמא אתקיים, ובשעתא דאומאן בני נשא לשקרא ההוא צרורא סלקא ומיין אזלין ושטין, ואתוון דההוא צרורא פרחאן גו תהומי ואתבדרן ובעאן מיא לסלקא לחפיא עלמא ולאהדרא ליה כמלקדמין וכו׳.

ועם זה יובן מ״ש בסבא דמשפטים קי״ג ב׳ ז״ל, ת״ח בההיא שעתא דתבר משה הלוחות צף אוקינוס מאתריה וסליק לשטפא עלמא. וזה לפי שעברו על השבועה שנשבעו בהר סיני לשמור ולקיים התורה, וכן כתוב עוד שם, קם משה על מימי אוקינוס ואמר מיא מיא מה אתון בעאן, אמרו וכי אתקיים עלמא אלא באורייתא דלוחות ועל אורייתא דשקרו בה ישראל. הרי דשקרו ר״ל שבועת שקר, שעברו על השבועה והוי כנשבעו לשקר, הרי בכיון אשר לא נשא לשוא נפשו, מל׳ לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא (שמות כ, ו), שר״ל שלא ישא ולא יגביה ההוא צרורא שחקוק עליו שמו ית׳. וזה במה שלא נשבע למרמה, שכן דוד נשבע, אם אבא באהל ביתי וכו׳ (תהלים קלב, ג). עד אמצא מקום לה׳ (שם ה). וקיים שבועתו שמצא מקום לה׳. ובזה ישא ברכה מאת ה׳ (תהלים כד, ה). שויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו (ש״א יח, יד). וצדקה מאלקי ישעו, שנמחל לו אותו עון, והוא מ״ש זה דור דורשיו (תהלים כד, ו). שהראה הב״ה לאדה״ר דור דור דורשיו, וראה לדוד שלא היו לו חיים ונתן לו משנותיו ע׳ שנה, ולפי שחטא ולא היו של קיימא, נתנו לו אבות העולם ג״כ ע׳ שנה ככתוב בזוהר פ׳ וישלח קס״ח א׳ (זהר פ׳ וישלח, דף קס״ח ע״א. רבי שמעון אמר הא אתמר דדוד מלכא עד לא הוה לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהב ליה שבעין שנין מדיליה וכך הוה, קיומיה דדוד מלכא שבעין שנין הוו. וקיומא דאדם קדמאה אלף שנין חסר שבעין. אשתכחו בהני אלף שנין קדמאי אדם הראשון ודוד מלכא. פתח ואמר חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד (תהלים כא). חיים שאל ממך, דא דוד מלכא. דהא כד ברא קב״ה גנתא דעדן, אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא, ואסתכל ביה וחמי דלית ליה חיים מדיליה כלום. וקיימא קמיה כל יומא. כיון דברא אדם הראשון אמר הא ודאי קיומיה, ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא). ואפשר שזהו הכפל ישא ברכה מאת ה׳ על שנותיו של אדה״ר. וצדקה מאלקי ישעו על שני האבות שניתנו לו בתורת צדקה, ומאת ה׳ היתה זאת, וזה לפי שמבקשי פניך יעקב סלה, שכשם שיעקב נדר בעת צרה בברחו מפני עשו אחיו ואמר אם יהיה וכו׳ (בראשית כח, כ). והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים (שם כב). כך דוד בברחו מפני שאול הלך אצל שמואל ומצא מקום לה׳ ודוק. ואימתי ניכר שמחל לו הב״ה על אותו עון, שאו שערים ראשיכם וכו׳ (תהלים כד, ט). כמו שפירשנו. ולכן אמר במזמור ג׳. רבים אומרים לנפשי אין ישועתה וכו׳ (תהלים ג, ג). בשביל עון בת שבע, ואתה ה׳ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי (שם ד). בשעה שדבקו שערים ולא נפתחו עד שאמר שלמה זכרה לחסדי דוד עבדך (דה״ב ו, מב). וזהו קולי אל ה׳ אקרא ויענני מהר קדשו סלה (תהלים ג, ה). שחליתי פניו, עשה עמי אות לטובה (תהלים פו, יז), ואמר בחייך איני מודיע וכו׳, וזהו מהר קדשו. כשבא שלמה להכניס הארון לבית קה״ק, ואז אני שכבתי ואישנה בקבר, הקיצותי כי ה׳ יסמכני (תהלים ג, ו), ואז נודע כי חפץ בי ה׳, לא אירא מרבבות עם (שם ז), שהיו מרננים אחרי ומספרים אחר מטתי. קומה ה׳ הושיעני אלקי כי הכית את כל אויבי לחי (שם ח), שנהפכו פניהם כשולי קדרה, ובזה לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה (שם ט). שיובן עם מ״ש במדרש הובא בילקוט זכריה ט׳. אמר הב״ה בעה״ז הייתם נושעים ע״י בני אדם, במצרים ע״י משה ואהרן, בימי סיסרא ע״י דבורה וברק, וע״י שהיו ב״ו הייתם חוזרים ומשתעבדים, אבל ל״ל אני בעצמי גואל אתכם ועוד אין אתם משתעבדים, שנאמר ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים (ישעיה מה, יז). ע״כ. ז״ש לה׳ הישועה. שתהיה נושעים על ידו ית׳, אז תהיה גאולה עולמית, על עמך ברכתך סלה. שלא יהיו משתעבדים עוד.

ומכל אלה למדנו שהמקיים הוא יותר מהמשיג, והוא מה שכתוב בשתי פרשיות אלה המחוברות ברוב השנים, דלכאורה קשה למה חזר ופרט כל כלי המשכן וכל עבודתו וכן בגדי כהונה ושאר דברים, שהיה יכול לומר בקצור ויעשו כל חכם לב את המשכן וכל כליו מבלי שיכפול הדברים, אך הכל יובן עם מ״ש בזהר פ׳ ויקהל קצ״ה א׳ ז״ל, ות״ח מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש אשר ידבנו לבו (שמות כה, ב). לאכללא כלא, בגין דבעא קב״ה למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא וקליפה, ובגין דהוו אינון ע״ר בגווייהו אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא וכלהו אתפקדו. לבתר סטא זינא לזיניה ואתו אינון ע״ר ועבדו ית עגלא וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא, לבתר אמר קב״ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו, מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (שמות לה, א). וכתיב בתריה קחו מאתכם תרומה לה׳ (שם ה). מאתכם ודאי ולא כקדמיתא דכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו וכו׳. עם הדברים והאמת האלה נבין מ״ש בפ׳ ויקהל, ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב וכו׳ (שמות לו, ב). ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל וכו׳ והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר (שם ג). וקשה מאי והם. עוד שם ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא וכו׳ (שם ה). ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכו׳ (שם ו). דקשה למה עיכב על ידם מהביא עוד נדבה, שאעפ״י שלא יצטרך למלאכת המשכן יעשוהו כלי שרת. לכן לדרכנו יבא היטב כי הנה מרע״ה כמצווה ועושה לא היה רוצה לקבל הנדבה כי אם מישראל ולא כבראשונה שקבל גם מהע״ר, אך כדי שלא להטיל קנאה בסעודה לא רצה לומר זה בפומבי רק ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב וכו׳ (שם ב). ואליהם אמר שיאמרו לבני ישראל להביא נדבה למלאכת המשכן מחדש, וכן עשו ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל דוקא למלאכת עבודת הקדש לעשות אותה (שם ג), ואמר ׳את כל׳ לפי שהיתה מתברכת בידם כדרך כל דברי קדושה שמתברכים, והראיה והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר (שם). ואיתא בשמות רבה פ׳ נ״א. לכמה ימים הביאו כל הנדבה, א״ר יוחנן לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר והמלאכה היתה דים (שם ז). כלומר ישראל שנזכרו בפסוק הם הם שהביאו כל הנדבה לשני בקרים והיתה די והותר, ואלולי דמסתפינא אמינא דמתחלה הביאו ג״כ אלא שהיתה מעורבת עם של ערב רב, וכשצוה הב״ה קחו מאתכם, ודאי אז הוציאו משם אותה של הע״ר וחזרו ישראל והתנדבו. וז״ש ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל (שם ג) דווקא מתחלה קודם שעשו העגל. ולפי שהוציאו משם כל נדבת הע״ר לפיכך הוצרכו ישראל לעשות נדבה אחרת, וז״ש והם הביאו אליו עוד נדבה, כלומר מלבד מה שנתנדבו תחלה גם עתה הוסיפו עוד להביא לשני בקרים, להורות על זריזותם לעשות רצון קונם. וגם לכפר על מה שעשו בעגל, וישכימו ממחרת (שמות לב, ו). אף כאן השכימו בבקר להביא נדבה למשכן לכפר על העגל, ולפי שהנשים לא נתנו לעגל את נזמיהן בא הכתוב להודיע כי לא היה זה לפי שחסו על תכשיטיהן אלא לשם שמים שלא לעבור על רצון קונם ליתן נזמיהן לע״א, והראיה שכאן כתוב ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וכו׳ (שמות לה, כב). כי לא חסו על תכשיטיהן ליתן אותם לנדבת המשכן. ולפי שאין מקבלין מן הנשים באו בעליהן עמהן. והנה מכאן ראיה שלא הכריז משה שיקבלו נדבה מישראל לבד ולא מן הע״ר, שהרי כתוב ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא (שמות לו, ה). שכבר נודע שהעם מדבר על הע״ר, כמ״ש בזהר בשלח מ״ה ב׳ (זהר שמות לפ׳ בשלח. דף מ״ה ע״ב. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות יג, יח). ר׳ יהודה אמר מאי שנא כד הוו ישראל במצרים דכתיב שלח את עמי (שמות ה, א). כי אם מאן אתה לשלח את עמי (שמות ט, ב). בני בכורי ישראל (שמות ד, כב). ובההוא זמנא לא הוו גזירין ולא אתקשרו ביה כדקא יאות. והכא דהוו גזירין ועבדו פסחא ואתקשרו ביה קרי לון את העם (שמות יג). אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם סתם. כמה דאת אמר, ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל (שמות לב, לה). ויקהל העם על אהרן (שמות לב, א). וירא העם כי בשש משה (שם). וכן כלהו). והם לא ידעו שנאסר עליהם להביא נדבה למשכן. ואז ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש (שמות לו, ו). לא פירש משה שעל הע״ר מדבר כדי שלא להטיל קנאה רק העביר את הקול איש ואשה סתם אפילו מישראל אל יעשו עוד וכו׳. ובזה ויכלא העם מהביא. כי מעצמם נתעכבו מלהביא מבלי שתגלה חרפתם בקהל ודוק. וכן בפ׳ שנייה כתוב אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וכו׳ (שמות לח, כא). שהרי ידענו שכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, וזה פוסל נדבת הערב רב שעשו מתחלה (זהר שמות פ׳ פקודי. דף רכ״ג ע״א), כי לא רצה הב״ה שעתה יכנסו בנדבת המשכן כלל וכלל רק אלה שנעשו מחדש הם פקודי המשכן מישראל דוקא. והוא משכן העדות שנמחל להם עון העגל, והוא מ״ש בשמות רבה פ׳ נ״א. כשחטאו ישראל בעגל אמרו הגוים אינו מתרצה להם עוד, כיון שהלך משה לבקש עליהם רחמים מיד סלח להם הב״ה, אמר משה רבון העולם הריני מפוייס שמחלת לישראל אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם, א״ל הב״ה חייך הריני משרה שכינתי בתוכם, שנאמר ועשו לי מקדש (שמות כה, ח). ומכירין שמחלתי להם, לכך נאמר משכן העדות. שעדות היא לישראל שמחל להם הב״ה ע״כ. וזהו אשר פוקד על פי משה. כי ע״י משה ששאל להב״ה הודע לאומות נצטוה לעשות המשכן והוא צוה לישראל. א״נ משכן העדות אשר פוקד על פי משה. כלפי מ״ש בפ׳ תרומה שמשה א״ל לבצלאל, עשה ארון כלים ומשכן (ברכות נה.). וזה לפי שתכלית המשכן נעשה בשביל הארון כמ״ש שם, וזהו משכן העדות דהיינו התורה, כמ״ש ואל הארון תתן את העדות (שמות כה, כא). אשר על כן פוקד על פי משה לעשותו תחלה. אך ובצלאל בן אורי בן חור עשה וכו׳ (שמות לח, כב). שהוא אמר מנהגו של עולם וכו׳. וכמו שפי׳ רש״י ע״פ זה (שמות לח, כא). ולהורות על כל מה שאמרנו שנעשה המשכן מנדבת ישראל ולא מן הערב רב, אמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וכו׳ (שם כה). שהאריך בחשבון הכסף שהביאו ישראל, מחצית השקל בקע לגלגלת, שממנו נראה שלא נתערב זר באותה הנדבה, וממנו יוקח ראיה אל השאר.

והוא מ״ש וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ כן עשו ויברך אותם משה (שמות לט, מג). דקשה מה המה אלה שני ריבויים את כל המלאכה, ועוד דהיל״ל בקצור וירא משה והנה עשו את המלאכה כאשר צוה ה׳. ולמה חזר ואמר ׳כן עשו׳. אמנם הנה כתבנו בפ׳ בראשית פי׳ הכתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא). שגם שם יש שני רבויים אלה, ופירשנו ע״פ מ׳ ז״ל בב״ר פ״ט. ארשב״ל הנה טוב מאד זה העה״ז, והנה טוב מאד זה העה״ב, העה״ז והעה״ב הביט בהן הב״ה ראייה אחת. ואמרנו שאע״פ שנראה שהב״ה ראוי להשגיח בעליונים יותר מבתחתונים אינו כן רק בשניהם משגיח בשוה. ואלה הם השני רבויים, וירא אלקים את כל אשר עשה (בראשית א, לא) לעליונים ולתחתונים, ואת שניהם משגיח בעין השגחתו התדירה, וזהו וירא. כן הדבר הזה היה במשכן, כמ״ש במדבר רבה פ׳ י״ב. א״ר סימון בשעה שאמר הב״ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן, ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן וכו׳. ולכך כתב את המשכן, שמשכן אחר הוקם עמו וכו׳. ז״ש וירא משה את כל המלאכה (שמות לט, מג). דהיינו המשכן למטן ולמעלן, והנה עשו אותה אלו ישראל, כאשר צוה ה׳ כן עשו. ר״ל כאשר צוה ה׳ למה״ש כן עשו, ולכן ויברך אותם משה. עוד שם ד״א את המשכן. שהוא שקול כנגד העולם. והוא מה שאמרנו שקיום העולם תלוי במשכן, ובזה הרוחנו שהמקיים יותר מהמשיג. ולכן וירא משה את כל המלאכה. דהיינו מלאכת המשכן כנגד מלאכת העולם, והנה עשו אותה במשכן, כאשר צוה ה׳ במעשה בראשית כן עשו. ויברך אותם משה.

ובתנחומא פ׳ פקודי יש מאמר מורה על זה והוא מה שהקדמנו, הנך רואה בעיניך אמיתות מה שאמרנו, שגם זה המ׳ מורה באצבע כי המשכן נעשה לקיום מעשה בראשית, והוא מעלת המקיים יותר מהמשיג. ולכן ויברך אותם משה. ולפי שהכתוב אינו מפרש מהי הברכה שואל מה ברכה בירכן. רבותינו אמרו ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם וכו׳ (דברים א, יא). שיובן עם מ״ש בילקוט פ׳ פקודי ע״פ זה, אמר להם כדרך שזכיתם במעשה המשכן תזכו לבנות לכם את בית עולמים שבתוכו עתידה שכינה לשרות, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). ובזהר פ׳ זו רמ״א א׳ ז״ל, מה בין בית למשכן, משכן כמלכא דאתי לבי רחימיה ולא מייתי כל אוכלוסין דיליה עימיה וכו׳, בית דכל אכלוסין וכל חילין דיליה כלהו אייתי עמיה לדיירא בההוא ביתא. ז״ש משה ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א, יא). שזה יהיה בבנין בה״מ שיהיו שם כל חילין וכל אוכלוסין דיליה, וכן ישראל יהיו מרובים משל עתה, ומפקי לה מקרא ויברך אותם משה. שיובן עם מ״ש בפ׳ (א׳) דברים רבה, אמרו ישראל רבינו משה, הב״ה לא נתן קצבה לברכותינו ואתה אמרת אלף פעמים, אמר להם מה שברכתי אתכם משלי ברכתי, כשיבא הב״ה יברך אתכם כאשר דבר לכם. ז״ש ויברך אותם משה. כלומר משלו, דאל״כ היה די שיאמר ויברך אותם, שכבר נזכר משה בפסוק. אלא ודאי שבא ללמדנו הברכה שבירך אותם משלו הכתובה במקום אחר, והיא יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א, יא). ור״מ מוסיף שעיקר הברכה היא שתשרה שכינה במעשה ידיהם גם עתה, כי זה כל תאותם שתשרה שכינה במעשה ידיהם גם במשכן הזה, ואע״פ שאינו קבע עכ״ז תשרה שכינה בתוכו. ולפי שבמקדש תהיה בקבע, שמשנבחרה ירושלם לא שרתה שכינה במקום אחר (רש״י (דברים לג, יב). מכילתא פ׳ בא הקדמה), כדכתיב זאת מנוחתי עדי עד וכו׳ (תהלים קלב, יד). לכן אמר בילקוט, תזכו לבנות לכם את בית עולמים שבתוכו עתידה שכינה לשרות. כלומר בקביעות. והשיבו ישראל ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו (תהלים צ, יז). שיקויים ברכתך. והוא כמי שעונה אמן אחר ברכות משה. ומעשה ידינו כוננה עלינו. הוא המשכן שלמעלה שזהו עלינו. ומעשה ידינו כוננהו, זהו המשכן שלמטה. ולפי שאמרו שאמר הב״ה אני מניח סנקליטין של מעלה ויורד ודר בשל מטה, לכן אמרו ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו. וסיום פ׳ זו בתנחומא. אמר הב״ה בעה״ז היתה שכינתי ביניכם ולעיניכם, שנאמר ומראה כבוד ה׳ (שמות כד, יז). ולעתיד לבא שכינה אינה זזה מכם לעולם, שנאמר ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל (מ״א ו, יג). ע״כ. שהכונה כי במשכן שרתה שכינה אבל לא בקביעות, וז״ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ, כא). דהיינו בכל ה׳ מקום, דהיינו במשכן ושילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ולכן לא היתה בקביעות שכן היתה ביניכם ולעיניכם, כלומר למראה אדם, שכשם שהוא עובר כך גאולתו עוברת. אבל לעתיד תהיה השכינה בעצמכם ממ״ש, כמ״ש ע״פ אשרי אדם עוז לו בך (תהלים פד, ו), מסלות בלבבם דוקא, וזהו אינה זזה מכם לעולם, מכם דוקא. וז״ש ושכנתי בתוך בני ישראל. שתהיה בתוכם ממש, ובזה ולא אעזוב את עמי ישראל. ובא לציון גואל. ויבנה הבית והאריאל. ב״ב אמן. בילא״ו.