דרוש מ''ז לפרשת כי תצא והפטרה

כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה (דברים כא, יז).

במדרש (שמות רבה פ׳ ט״ו), למה נקראו ישראל בני בכורי, לפי שכתוב בתורה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים. כך ישראל יורשים שני עולמות העולם הזה והעולם הבא ע״כ.

ירחם האל ויחון הרעים והטובים, ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט.). כדגרסי׳ בפ׳ חלק (סנהדרין קיא.), תניא כשעלה משה למרום מצאו להב״ה שיושב וכותב ארך אפים, אמר לפניו רבש״ע ארך אפים לצדיקים, א״ל אף לרשעים, אמר לפניו רשעי׳ יאבדו, א״ל השתא חזית דמבעי לך. כשחטאו ישראל א״ל לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים, אמר לפניו רבש״ע ולא כך אמרת לי אף לרשעים, והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח אד׳ כאשר דברת לאמר (במדבר יד, יז.). ע״כ. וקשה שהרי בסוף פ״ב דערובין (דף כב.) גרסי׳, מ״ד ארך אפים ולא כתיב ארך אף, ארך אפים לרשעים וארך אפים לצדיקים. ופרש״י ז״ל, מאריך ומאחר לצדיקים עד ל״ל, ומאריך לרשעים ומאחר פורענותם עד לעה״ב. וא״כ יקשה למרע״ה דכיון דכתיב ארך אפים ל׳ רבים שמורה על הצדיקים והרשעים, למה אמר לצדיקים לבד. ועוד היכי שבקיה לחסידותיה לומר רשעים יאבדו. אמנם מרע״ה סבר שארך אפים לצדיקים דוקא בשני פנים, שלכן נאמר ארך אפים ולא ארך אף. הא׳ להמתין ולאחר שכרם לעה״ב לטובתם, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעה״ב מכל חיי העה״ז (אבות ד, יז.). ואף גם זאת אם חוטאים להמתין להם עד שיעשו תשובה. ולכן אמר ארך אפים לצדיקים דוקא בשני אופנים. א״ל אף לרשעים, שמאחר פורענותם לעה״ב ושמא מתוך כך יעשו תשובה. אמר לפניו רשעים יאבדו. כלומר אם תעשה כך להשפיע להם טובה בעה״ז ולאחר ענשם לעה״ב יאבדו רשעים לגמרי כי לא יתנו לבם לשוב. א״נ יאבדו שכרם לעה״ב. א״ל הב״ה השתא חזית דמבעי לך, כי כשחטאו ישראל במרגלים, כי בעגל היו הערב רב אך במרגלים חטא ישראל, ואז אמר הב״ה אכנו בדבר ואורישנו (במדבר יד, יב.). א״ל הב״ה למשה, לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים, ועתה שהם רשעים אעשה בהם דין. א״ל משה ולא כך אמרת לי אף לרשעים. ודבריך צריך שיהיו חיים וקיימים, וזהו יגדל נא כח אדני. לכבוש את כעסך ולהיות גדול כחך עלי, שאמרתי לצדיקים ואתה אמרת אף לרשעים. ולכן אמר ועתה שהוא לשון תשובה כנודע, שתתן להם ארך אפים עד ישובו בתשובה לפניך. וזש״ה תהלים קמ״ה. חנון ורחום ה׳ ארך אפים וגדל חסד. ולא לצדיקים בלבד אלא טוב ה׳ לכל. אף לרשעים, בעבור כי ורחמיו על כל מעשיו. ולא לישראל בלבד אלא גם לא״ה, שמוציא מהם זרע רב, הם הגרים המתגיירים, ולזה כתוב בהפטרת הסדר שיש לה שייכות עם הפרשה, והוא מ״ש בישעיה נ״ד. רני עקרה לא ילדה פצחי רינה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה׳. וצריך לדקדק בפ׳ זה, שאם היא עקרה פשיטא שלא ילדה. ועוד מאי כי רבים בני שוממה, שהרי אמר שהיא עקרה לא ילדה. ועוד תחלה היל״ל לא חלה ואח״כ לא ילדה, דתחלה יבא חבל לה ואח״כ תלד. אמנם איתא בפ״ק דברכות (י.), א״ל ההוא מינא לברוריה, כתיב רני עקרה לא ילדה. משום דלא ילדה רני, א״ל שטיא שפיל לסיפיה דקרא, כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה׳. אלא מאי לא ילדה. רני כנסיות ישראל שדומה לאשה עקרה, שלא ילדה בנים לגהינם כוותייכו ע״כ. ותחלה יש לדקדק בשאלת המין דלמה לא דבר כסדר הכתוב, דהיל״ל משום דעקרה רני. ועוד למה קראתו שוטה, שהרי שאל כהוגן, אך ראתה ברוריה כי המין לא שאל כהוגן לפי שבכתוב יש שתי קושיות, הא׳ מה ששאל המין משום דלא ילדה רני. ומה שלא אמר משום דעקרה רני, הוא משום דכיון שאמר פצחי רנה וצהלי לא חלה, הייתי אומר שבשביל זה אמר רני עקרה, שלא חלה וחבלי יולדה לא באו לה, שלכן רני עקרה. ובזה לא ילדה הוא מיותר. ולכן שאל המין משום דלא ילדה רני, אדרבא איפכא מסתברא. ועוד יש קושיא בכתוב שדבריו סותרים זה את זה, שבתחלה אמר שהיא עקרה לא ילדה, ואח״כ אמר כי רבים בני שוממה וכו׳. ולכן אמרה ברוריה שטיא וכו׳. כלומר הנה אתה מניח הקושיא העצומה שהיא קושית סתירה, ואתה בא לשאול קושיא אחרת קלה כמות שהיא, משום דלא ילדה רני. ועוד שבקושית הסתירה יש תירוץ אליה וגם לקושיות המין, אבל בתירוץ שאלת המין עדין תשובת הסתירה במקומה עומדת כמו שנא׳, ולכן אמרה שטיא שפיל לסיפיה דקרא, שיש קושיא יותר גדולה ובתירוצה יש תירוץ גם לקושיתך. כי הכתוב אומר כי רבים בני שוממה מבני בעולה, וא״כ מאי לא ילדה. אך זהו הטעם וכוונת הכתוב, רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה, כלומר לאו עקרה ממש, דא״כ מאי כי רבים בני שוממה וגו׳. אלא שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגהינם כוותייכו, כי ודאי גם היא ילדה בנים אבל לא לגהינם כוותייכו, ולכן שפיר קאמר רני עקרה לא ילדה כמותכם אך ילדה באופן אחר. ולכן חזר ואמר פצחי רינה וצהלי לא חלה. כלומר לא היו לה חבלי לידה לילד לבהלה, ואתא סיפא לגלויי רישא, כי רבים בני שוממה. דהיינו מ״ש בפ״ח דפסחים (פז:), א״ר אלעזר לא הגלה הב״ה את ישראל לבין א״ה אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. וידענו שאין מקבלים גרים לימות המשיח, כמ״ש ביבמות פ״ב (כד:), מי גר אתך (ישעיה נד, טו). בעניותך, עליך יפול בעשירותך (רש״י ע״ז ג:). לז״א ׳כי רבים בני שוממה׳ כשישראל בגלות, ׳מבני בעולה׳ כשהם על אדמתם, שאז אין מקבלין אותם, כי כן אמר ה׳ מי גר אתך וכו׳. ואפשר עוד שמ׳ ׳מ׳בני בעולה היא מ׳ הסבה, כלומר רבים בני שוממה שבאים מבני בעולה, הם האומות שהם עומדים בשלוה ועכ״ז באים מהם כמה גרים. א״נ רני עקרה לא ילדה וכו׳. בתחיית המתים שיחיו כמה רבבות מישראל שלא ילדה אותם ולא חלה לעת עתה, כי ׳רבים בני שוממה׳ שמתו בגלות. ׳מבני בעולה׳ שהיו על אדמתם, כי שנות הגלות הם רבים בלי ערך משנות היותם על אדמתם. ולכן ׳הרחיבי מקום אהלך׳ לקבל את כלם, כי לכן נק׳ ארץ צבי, ולעתיד תתפשט ותתרחב להיות גם לגרים חלק בארץ מה שלא היה להם לשעבר, שכן כתוב ביחזקאל מ״ז. והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו. ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי. כלפי ירושלים וב״ה. האריכי מיתריך וכו׳. אלו יסודות בה״מ שיהיו בנין קיים ולא כראשונה שנחרבו. כי ימין ושמאל תפרוצי, נחלה בלא מצרים, וזרעך גויים יירש וכו׳. כי הנה (ילקוט ישעיה תק״ג), עתידה א״י שתתפשט בכל העולם. וא״כ גם ארץ הגוים תחזור לישראל, והגרים יירשו את שלהם, וזהו בכוון ׳וזרעך׳, דהיינו ׳וזרעתיה לי בארץ׳ שנאמר על הגרים, יירשו חלק הגוים אחרים, ע״ד זכה נוטל חלקו וחלק חבירו (חגיגה טו.). ועוד וערים נשמות יושיבו, שהמדבר יחזור יישוב. ולפי שבזמן הקודם קשים היו גרים לישראל כספחת (יבמות מז:). שהרי הערב רב עשו העגל, וגרמו להחטיא את ישראל בפעור, ויחל העם לזנות את בנות מואב (במדבר כה, א). לכן הבטיחם שלעתיד לא יהיה כן, אל תיראי כי לא תבושי, כשם שוינזרו לבשת זו ע״א. ואל תכלמי כי לא תחפירי מג״ע. כי בשת עלומיך תשכחי, כמ״ש ((ילקוט ישעיה מט, רמז ת״ע) התשכח אשה עולה. כלום אשכח עולות ופטרי רחמים שהקרבת לפני, אמרה לפניו רבש״ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו רבש״ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה הר סיני, א״ל ואנכי לא אשכחך.) גם אלה תשכחנה (ישעיה מט, טו). שאמרו אלה אלקיך ישראל (שמות לב, ד). וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד בעון שיטים, שהיו האומות מחרפים אותם ואומרים שאין הב״ה חוזר עליהם, ונשארים כאשה אלמנה עזובה ועצובת רוח. א״נ לפי שעבדו ע״א וחטאו בעריות בהיותם בא״י, ורואים עתה כמה גרים המתגיירים, שמא יבושו ויחפרו מהם, לומר אלו באו אל תחת כנפי השכינה וישראל עזבו את ה׳ לחצוב להם בורות וכו׳. לכן הבטיחם כי לא יבושו ויחפרו מהם, אדרבא כי בועליך עושיך ה׳ צבאות שמו, כמ״ש והסירותי את שמות הבעלים מפיה (הושע ב, יט). וגואלך קדוש ישראל, שלא יחטאו עוד בג״ע, כי בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויק״ר פ׳ כ״ד). כי כאשה עזובה וכו׳. כבר אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קה.). שאמרו ישראל אשה שגרשה בעלה וכו׳, והב״ה משיבם איזה ספר כריתות אמכם וכו׳. וכבר פירשנוהו במקומו (חלק ב׳‏ - דרוש י״ד לשביעי של פסח.), וזהו שאמר ואשת נעורים כי תמאס אמר אלקיך. ברגע קטון עזבתיך. כבר פי׳ כל הפסוקים האלה לעיל בפ׳ נח ע״ש (חלק א׳ - דרוש ד׳ לפרשת נח והפטרה.).

ובזה נבא לביאור הפרשה, כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו (דברים כא, י). וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה (שם יא). דקשה מאד ענין זה איך התירה תורה לבא עליה ביאה ראשונה במלחמה כדאיתא בגמ׳ (קדושין כא:), וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ח מהל׳ מלכים. ואעפ״י שאז״ל (קדושין כא:), לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. וכמו שנזכיר, עדין הקושיא במקומה עומדת, כי איך אפשר שהתורה התירה ביאה עם הנכרית שיש בה כרת מדברי קבלה, ועוד שהרי אמרו וחשקת בה. אעפ״י שאינה נאה, וא״כ אין זה כנגד יצה״ר, וכ״ש שיקשה למ״ש שם הרמב״ם ז״ל, הכהן מותר ביפת תאר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר. ועל כן יקשה מש״ה ולקחת לך לאשה. שהרי ביאה ראשונה היא בגיותה כנז׳ שם בפ״ח מהל׳ מלכים. ועוד שם ואח״כ מתגיירת, וצריכה להמתין ג׳ חדשים ונושאה בכתובה וקדושין, ואם לא רצתה להתגייר מקבלת ז׳ מצות בני נח ומשלחה לנפשה ואינו נושאה, שאסור לישא אשה שלא נתגיירה עכ״ל. ואיך אמר הכתוב ולקחת לך לאשה, ואח״כ כתב והבאתה אל תוך ביתך. עוד קשה שפי׳ רש״י ז״ל, במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו׳. שאם הטעם מפני יצה״ר, גם במלחמת חובה היה ראוי לצוות כן. ועוד מאי וראית בשביה, יאמר בקיצור וחשקת באשת יפת תאר. אמנם יובן הכל בהקדמה נכונה ונאמנה כתובה בשם האר״י זלה״ה ז״ל. יש להקשות בענין שאמרו רז״ל על היפת תאר שהותרה ביאה ראשונה במלחמה, לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר, וכי מפני שלא יוכל לכבוש את יצרו יתירנה לו, א״כ יעשה כן בכל המצות. אמנם ידוע שכל אותם ההולכים למלחמה היו צדיקים גמורים, שלא שח בין תפלה לתפלה (מנחות לו.), וא״כ לצדיק גמור א״א שיגבר עליו היצה״ר לטמא נפשו עם הנכרית. ולכן הודיעתו התורה שאם יחשוק, אינו כי אם ניצוץ הקדושה המעורבות באומה ההיא, כי ודאי אותה האשה היא משרש ישראל שלקחוה ושבו אותה הקליפות, וז״ש ושבית שביו. כי זהו שבוי בידם, וראוי לך לקחתו מהם, ונמצא בגויה ההיא נצוץ הנוגע לנשמת האיש ההוא, ולכן חשק בה והתירה לו התורה שיבא עליה, ובההוא רוחא דשדי בגוה בעת הזוג, אפשר שיתגבר הטוב שבה וידחה הרע, ותכנס האשה ההיא אל הקדושה ותתגייר, ואפ״ה יצא ממנה בן סורר ומורה, דא״א שלא ישארו בה סיגים מעורבים. והיה אם לא חפצת בה, מורה שהיה הטוב שבה מועט ויתבטל במיעוטו, כי גבר עליו הרע ודחה אותו לחוץ, ונדבק בההוא רוחא דשדי בגוה, וחזר עליו ונתברר ונשארה היא כלה רע עכ״ל. באלה הדברים הקדושים נבא אל הביאור. וזה כי בפ׳ אחרי מות כתוב, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו (ויקרא יח, ג). ואמרו בת״כ מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות. והטעם לזה נלע״ד עם הקדמה אחרת ג״כ בשם האר״י זלה״ה, שכתוב וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). שהוציאו משם כל נצוצי הקדושה, ולכן צום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד, יג). וכן בכנעניים כתיב לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז). לפי שלא נשאר בהם נצוץ טוב, ולפיכך במואב ועמון צוה שלא לעשות עמהם מלחמה, מפני שתי פרידות טובות העתידות לצאת מהם כנודע. ועל כן במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שאפשר שנשאר בם איזה נצוץ קדושה. אך במלחמת א״י א״א לומר ושבית שביו. שכבר נאמר לא תחיה כל נשמה. לפי שלא נשאר בהם נצוץ קדושה כלל. וזהו כונת הכתוב כי תצא למלחמה על אויביך, לאסוף נדחי ישראל. ונתנו ה׳ אלקיך בידך, כדי שושבית שביו. שתוציא מהם כל הנצוצות ששבו מהקדושה. וז״ש בספרי, אם עשית כל האמור בענין, סוף שה׳ אלקיך נותנו בידך. וקשה שהרי והבאתה אל תוך ביתך וכו׳, אינו אלא אחר שיתנם בידם. אך הכונה שתעשה מה שאמור בענין ושבית שביו, דהיינו להוציא מהם נצוצי קדושה. מובטח אתה שיתנהו ה׳ אלקיך בידך, כדי שלא ישאר בידם טובם ויחזרו לישראל.

ובקדושין פ״א (כא:). וראית בשביה (דברים כא, יא). בשעת שביה. אשת - ואפילו אשת איש. יפת תאר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות. וחשקת - אע״פ שאינה נאה. בה - ולא בה ובחברתה. הכונה שלא התירה תורה לבא עליה אלא בשעת שביה, כדי להוציא אותו נצוץ השקוע בה, ולכן אפי׳ אשת איש, שכיון שבא עליה ישראל, אותו הנצוץ חוזר ונעור כדי להדבק בקדושה. ולפי שקשה שהרי הכתוב אומר שהיא יפת תאר, ואיך יאמר אח״כ וחשקת אע״פ שאינה נאה. ואם היא יפת תאר פשיטא שיחשוק בה, ולמה הוצרך לומר וחשקת בה. לכן אמר לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. כלומר שקראה יפת תואר אע״פ שאינה כן, כי זה דרכו של יצה״ר, להלהיב לב האדם לחשוק באשה אף שאינה נאה, והטעם מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות. פרש״י ז״ל, בשר מסוכנת שחוטה ואעפ״י שהיא מאוסה, ולא יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו ויהיו נבלות ע״כ. והכונה שטוב שיבא עליה בשעת שביה, שאז מתעורר אותו הנצוץ לצאת מתוך ההפכה. ואל יאכלו לאחר שיגבר עליה הרע אם יניחנה ותלך. ולפי ההקדמה הנוראה הנ״ל שאפשר שיגבר הטוב שבה ותתגייר. או שלא תרצה להתגייר כי גבר עליה הרע. לכן הכתוב מדבר בשתי חלוקות הנ״ל, תחלה וחשקת בה ולקחת לך לאשה, כי כשתחשוק בה הוא סימן שהטוב שבה גדול, ובביאתו עליה יגבר הטוב על הרע ותתגייר מיד. וז״ש הרמב״ם ז״ל שם ז״ל, וכיצד דין ישראל ביפת תאר, אחרי שיבעלנו ביאה ראשונה והיא בגויותה, אם קבלה עליה ליכנס תחת כנפי השכינה, מטבילה לשם גרות מיד. ואם לא קבלה תשב בביתו ל׳ יום וכו׳. ומגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה, כדי שתתגנה בעיניו וכו׳. בזה מובן הכתוב וחשקת בה ולקחת לך לאשה, אם קבלה עליה להתגייר, שזה סימן שהטוב שבה גובר על הרע. ואם לא קבלה עליה, אז והבאתה אל תוך ביתך וכו׳. וביבמות פ״ד (מח.), ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב). ר״א אומר תקוץ. ורע״א תגדל. ובזה שפירשנו מר אמר חדא ומא״ח ולא פליגי. שאם קבלה עליה תקוץ צפרניה כדי לטבול לגרותה מיד, ואם לאו תגדלם כדי שתתנוול. וכן והסירה את שמלת שביה מעליה, יפורש בשני פנים, שאם תתגייר תלבש עדי תפארתה ותסיר שמלת שביה כמשמעו. ואם לא תתגייר, כבר פי׳ רש״י ז״ל, לפי שבנות כותיים מקשטות עצמן במלחמה וכו׳. תסירם כדי שתתנול. והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה. זה מדבר על אותה שלא קבלה עליה תחלה להתגייר, לפי שהרע שלה גובר על הטוב, ולכן סופך לשנאתה, ואם תעכב אותה סוף שיצא ממנה בן סורר ומורה, כי זוהמת אמו תדבק בו. וראיה לזה דאיתא בדברים רבה פ׳ זו, אמר הב״ה אעפ״י שהתרתי אותה לך, אמרתי לך וגלחה את ראשה וכו׳, כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה, ואם לא עשית כן מה כתיב אחריו, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. הרי שהכתוב מדבר בזו שלא קבלה עליה להתגייר, שסוף שיצא ממנה בן סורר ומורה, אבל אם נתגיירה מיד ברצון טוב אינו כן. עוד כתוב בפ׳ זו, כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה (דברים כא, טו). והיה ביום הנחילו את בניו וכו׳ (שם טז). כי את הבכור בן השנואה יכיר וכו׳ (שם יז). וקשה מהו אריכות לשון זה, דאילו להשמיענו דין הבכור שנוטל פי שנים, יאמר בקיצור כי יהיו לאיש בנים, את הבכור יכיר לתת לו פי שנים ודי בזה. כי מה לו להשמיענו שיהיו לו שתי נשים וכו׳. וכיון שאמר והיה הבן הבכור לשניאה, היה לו לומר בתחלה האחת שנואה והאחת אהובה. וכן וילדו לו בנים השנואה והאהובה היה לו לומר. אמנם נלע״ד כי זה מדבר במה שאירע ליעקב אבינו ע״ה עם שתי נשיו ובניו, ויגעתי למצוא לזה סמוכות, ופשפשתי עד מקום שידי מגעת ומצאתי באגדתא דבראשית בסוף ס׳ שתי ידות פ׳ מ״ח ז״ל, וירא ה׳ כי שנואה לאה (בראשית כט, לא). זש״ה כי תהיין לאיש (דברים כא, טו). א״ר ברכיה. איש זה יעקב, שנאמר ויעקב איש תם (בראשית כה, כז). שתי נשים, זו רחל ולאה. האחת אהובה זו רחל, דכתיב ויאהב גם את רחל (בראשית כט, ל). והאחת שנואה זו לאה, וירא ה׳ כי שנואה לאה (שם לא). וילדו לו בנים האהובה והשנואה, שתיהן ילדו לו. והיה הבן הבכור לשניאה זה ראובן. והיה ביום הנחילו וגו׳. בשעה שבא יעקב ליפטר מן העולם, ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט, א). לא יוכל לבכר וגו׳. ליוסף, למה כי את הבכור בן השנואה יכיר, אעפ״י שאמרתי לו גנותו, פחז כמים (בראשית מט, ד), כי את הבכור וכו׳. (דברים לג, ו). יחי ראובן בעה״ז, ואל ימות לעה״ב, כי הוא ראשית אונו, כחי וראשית אוני עכ״ל. המדרש הזה הרגיש בכל הקושיות שהקשינו, ולכן פי׳ הפסוקים האלה במעשה רב של יעקב אבינו ע״ה, כי התורה הקדושה שהיתה כתובה במרום אלפים שנה קודם שנברא העולם, הגידה מראשית אחרית, ואמרה שיבא זמן כי תהיין לאיש, זה יעקב שנקרא איש תם, שהיה הולך בתם לבבו, ולפיכך רימהו לבן והחליף את רחל בלאה. ולכן לא אמר כי יקח איש שתי נשים, שלא כן היתה כונת יעקב, רק ויעבוד ברחל שבע שנים (בראשית כט, כ). אך כי תהיין לאיש, שהיו לו במקרה, ולפי שכונת יעקב היתה ברחל, אלא שבבקר והנה היא לאה, לכן הקדים האחת אהובה והאחת שנואה, כי רחל היתה עקרת הבית, וחשב יעקב להזדווג ברחל תחלה. וילדו לו בנים האהובה והשנואה, כי כן מחשבת יעקב היתה שתלד לו רחל בנים, כי לכן ניתנה אח״כ הבכורה ליוסף, וכמ״ש בזהר פ׳ ויצא ע״ש (זהר בראשית דף קס״ה ע״ב, יעקב שלימא דכלא, גלי קמי קודשא בריך הוא דכל ארחוי בקשוט הוו, והרהורא דקשוט הרהר תדיר בכלא. בההוא ליליא דמשמש באתתיה בלאה, הרהורא דיליה ברחל הות. משמש בלאה וחשיב ברחל, ומקורא דיליה בההוא הרהורא דיליה אזלא. ולאו לדעתא, דהא לא הוה ידע. בגין כך לא סליק ראובן בשמא. קודשא בריך הוא דהוה ידע, אחמי ליה ואמר, ראו בן דאתיליד בעלמא. ועל דא כתיב, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו (ירמיה כג). אל תקרי אראנו אלא אראנו, דיסתכלון ביה. ובגין דאתגלי קמיה דקודשא בריך הוא, דהא לאו לדעתא הוה, ובארח קשוט הרהר ברעותיה יעקב, לא איפסל מגו שבטין קדישין, דאי לאו הכי הוה איפסל. ובגין דהרהורא עקרא איהו ועביד עובדא, קודשא בריך הוא דהוה ידע ההוא הרהורא, באתר דאתדבקא. בההיא טפה קדמאה, אסתמר ליה בכירותא, דכתיב, כי הוא הבכור וגו׳ (דברי הימים א׳ ה). נתנה בכורתו ליוסף. בההוא אתר דהרהורא אזלא ואתדבק בההיא טפה, תמן אתדבק ואתמסר ההוא בכורה. ואתנטילת בכורה מראובן, ואתמסר באתר דהרהורא אתדבק בה. ברחל הרהר ואתדבק רעותא, ברחל אתדבק בכירותא, וכלא אתהדר בתר הרהורא ומחשבה.). ועכ״ז והיה הבן הבכור לשניאה. ואיתא בילקוט. הכתוב מבשרך שהבן הבכור לשניאה. דייק מלת ׳והיה׳ שהיא מיותרת, כלומר אעפ״י שמן הראוי היה שיקדימו בני רחל, עכ״ז רצה הב״ה והיה הבן הבכור לשניאה, שלכך ורחל עקרה, כדי שתלד לאה תחלה. וכתוב לשניאה בי׳, להורות על מ״ש בב״ב פ״ח (קכג.). מאי שנואה, אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא מאי שנואה ששנואין מעשי עשו בעיניה ע״כ. לפיכך שינה הכתוב ואמר לשניאה, שהיא שנאה את עשו ולא רצתה להנשא לו. ואעפ״י שאח״כ בלבל ראובן את מצעו של אביו ונלקח ממנו הבכורה, עכ״ז והיה ביום הנחילו את בניו, זהו יום מותו של יעקב, ויקרא יעקב אל בניו וכו׳. לא יוכל לבכר את בן האהובה. זה יוסף, כי את הבכור בן השנואה יכיר, כדאיתא בב״ר פ׳ פ״ב. ראובן בכור לעיבור בכור ללידה בכור לבכורה בכור לנחלה. והוסיף רש״י ז״ל בפ׳ וישלח ז״ל, ולא ניתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים, שנעשה לב׳ שבטים. וז״ש לא יוכל לבכר וכו׳. כי ראובן היה בכור לנחלה, כי הוא ראשית אונו וכו׳. ולענין שהתחלנו איתא בבעל הטורים פ׳ זו בשם המדרש, כי תהיין לאיש זה הב״ה. אהובה אלו האומות שמראה להם פנים. שנואה אלו ישראל שמסתיר מהם פנים. ביום הנחילו לעתיד לבא. לא יבכר, כי אם בני בכורי ישראל. הרי זה מובן עם מה שפירשנו לעיל, כי רבים בני שוממה מבני בעולה, שהרבה גרים יתגיירו בהיות ישראל בגלות, ולפי שיוכל לעלות על הדעת שחביבים הגרים שבאו בזמן שפלותן של ישראל להדבק בשכינה יותר מישראל. לכן בא הכתוב ואמר כי תהיין לאיש, זה הב״ה שכתוב בו ה׳ איש מלחמה. דהיינו שנלחם בנו בעבור שחטאנו לו. ובשביל זה שפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג). והאומות על העליונה, וזהו שתי נשים, שבהיותם בשלוה סוברים להיות בחלקו ית׳, וילדו לו בנים, שגם האומות מולידים גרים, עכ״ז והיה הבכור לשניאה. לפי שישראל קבלו את התורה שניתנה בעשרת הדברות, שלכן כתיב לשניאה בי׳. והיה ביום הנחילו את בניו, זה יום הדין העתיד, שאז יכירו כל הגוים כי ה׳ אלקי ישראל אלקי כל הארץ יקרא, ואז יעלו פי שנים כי הוא ראשית אונו, שישראל קבלו את התורה, והם הכירוהו תחלה מכל האומות. ולכן לו משפט הבכורה ולא לגרים שיתגיירו, הגם שגם הם יעשו עיקר כישראל.

ובשמות רבה פ׳ ט״ו איתא המאמר שהצענו ראשונה, וקשיא ליה מאי בני בכורי ישראל. וכי יש להב״ה שאר בנים שקורא לישראל בני בכורי. והלא כתיב בנים אתם לה׳ אלקיכם (דברים יד, א). לאפוקי שאר האומות שאינם נקראים בנים, וכן כתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (ד״ה א׳ יז, כא). והשיב לפי שכתוב בתורה וכו׳. כלומר הנה לענין העה״ז גם האומות היו בגדר בנים, שכן כתוב בהנחל עליון גוים (דברים לב, ח). שגם להם נתן חלק בארץ, דהיינו ארצות העמים. האמנם ישראל נקראו בני בכורי, לפי שיש להם חלק בעה״ז ובעה״ב, משא״כ האומות כי אין להם חלק לעה״ב, וישראל ירשו גם בעה״ז בימי דוד ושלמה וכן לימות המשיח, וירד מים עד ים (תהלים עב, ח). וכל זה לפי שישראל קבלו את התורה, ולכן ביום הנחילו את בניו א״ת אש״ר יהי״ה ל״ו. ס״ת תור״ה. וגם כי ישראל יש להם תורה שבכתב ושבע״פ, וזהו לתת לו פי שנים. כי האומות העתיקו תורה שבכתב אך לא תורה שבע״פ, וזהו פי שנים. ולכן אותיות בכ״ר הם כפולים, ב׳ אחדים ב׳ עשרות ב׳ מאות. והם אותיות רכ״ב אלקים (תהלים סח, יח). מרכבה לשכינה.

ובמס׳ והיה ביום. ה׳. וסי׳ והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא, טז). והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית, שמואל א׳ י״ג. והיה ביום הניח ה׳ לך מעצבך ומרגזך, ישעיה י״ד. והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון, מלכים א׳ ב׳. והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי על השרים ועל בני המלך וכו׳, צפניה א׳. כי הנה איתא בזהר פ׳ בלק קצ״ט ב׳ ע״פ ויסרתיך למשפט (ירמיה ל, יא). שהב״ה מביא יסורין על ישראל לנקותם ליום הדין ויצאו זכאים בדינם. ז״ש והיה ביום הנחילו את בניו. דהיינו ליום הדין הגדול, ואז והיה ביום מלחמת, שיקטרגו שרי האומות על ישראל, באמרם מה נשתנו אלו מאלו וכו׳, אז לא נמצא חרב וחנית, שהב״ה מוציא כמה פתקין דיסורין דסבלו ישראל ובטל הקטרוג, ואין להם חרב וחנית להוציא על ישראל. ובזה והיה ביום הניח ה׳ לך מעצבך ומרגזך, שלא ילכו עוד בגלות, וינוחו ישראל מכמה צרות שעברו עליהם. ולעומת זה נגזר על האומות לרדת לגהינם, וזהו והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון, הוא הגהינם שנק׳ קדרון, בעבור שאמרו בפ״ט דפסחים (צד.), נמצא כל העולם ככיסוי קדירה לגהינם. הרי שהגהינם היא קדרה שבה מתבשלים הרשעים להסיר זוהמתן. ויובן עם מ״ש בילקוט ישעיה ס׳. באותה שעה מביא הב״ה אלילי הנכרים, ונותן בהם רוח ונשמה, ואומר יעברו על גשר גהינם, ועוברים וכיון שמגיעין שם, יהיה לפניהם כחוט ונופלים לגהינם, ומיד ישראל מתיראין וכו׳, באותה שעה עובר הב״ה לפניהם והם אחריו, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וכו׳ (מיכה ב, יג) (שאי סביב עיניך וראי. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהן ומקליהן בידיהם, ונקבצים כל ישראל לפניהם, ושכינה לפניהם ונביאים מאחריהם, ותורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכים אותם אל עמק יהושפט ונקבצין כל הגוים שם, שנאמ׳ וקבצתי את כל הגוים. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אלילי הנכרי׳ ונותן בהם רוח ונשמה ואו׳ יעברו על גשר גיהנם ועוברים, וכיון שמגיעים שם יהיה לפניהם כחוט ונופלי׳ לגיהנם, ומיד ישראל מתיראין, אומר לפניו רבונו של עולם, תאמר כאשר עשית עם אלו תעשה עמנו, אומר להם מי אתם, אומרים לו אנחנו עמך ונחלתך ישראל, אומר להם מי מעיד, אומרים לו אברהם, קורא לאברהם, אומרי׳ לו מי מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יצחק, קורא ליצחק אומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם, לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יעקב, קורא ליעקב אומר לו מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו, רבונו של עולם לא כך אמרת להם, לא יהיה לך. והם אמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, באותה שעה עובר הקדוש ברוך הוא לפניהם והם אחריו, שנא׳ ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא תורה ומניחה בחיקו, ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם רצונך יבאו האומות ויראו בטובתן של ישראל, ואומר להם אל יראו, וכן אומר ישעיהו, ה׳ רמה ידך בל יחזיון. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו, שנאמר יחזו ויבושו קנאת עם (ישעיה כו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו ויבושו, שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה. באותה שעה נפתח׳ גיהנם ויוצאי׳ כל האומות ורואים בטובתם של ישראל ונופלים על פניהם ואומרים כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו, שאהב אותם ביותר, אשרי העם שככה לו, פרעה או׳ לפניו, רבונו של עולם, כמה נשתנה אומה זה שאהבת אותם ביותר, אומר להם אתם שוטים שבעולם, אתם ידעתם אותי והנחתם אותי לע״ז ולא בטחתם בי, אבל ישראל קדשו שמי פעמים בכל יום ובטחו בי, ואני אתן להם שכר טוב. מיד מתביישים ושבים בגהינם, שנא׳ ישובו רשעים לשאולה. וצדיקים יושבים בתוך גן עדן, ויושב הקב״ה בראשם ומביא את האור שגנז לצדיקים ומוסיף אורו שמ״ח פעמים, אומרים לפניו, רבש״ע היינו מצפין לאור זה, שנ׳ צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו׳. א״ל עכשו ראיתם פני, אומר לפניו רבש״ע חשך זה מהו, או׳ להם לבני עשו ולבני ישמעאל, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וגו׳.). וזהו והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי על השרים, אלו השרים של האומות, ואח״כ ועל בני המלך, מלכי האדמה באדמה, ועל כל הלובשים מלבוש נכרי, הם פושעי ישראל שכפרו בה׳ אלקיהם, שגם הם ירדו לגיהנם. ויכירו וידעו כי לה׳ המלוכה, ועלו ישראל מושיעים בהר ציון. עוד בפ׳ זאת, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו וכו׳ (דברים כא, יח). וקשה מאי לאיש, דדי שיאמר כי יהיה בן סורר ומורה. עוד קשה דהיה לו לומר איננו שומע לאביו ולאמו, מאי בקול ובקול, דדי שיאמר בקול אביו ואמו, עוד והוציאו אותו אל זקני עירו וכו׳. היל״ל אל זקני עירם, כיון דבאביו ואמו משתעי. ועוד קשה ורגמוהו כל אנשי עירו, שהרי אמרו כי ירדה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומלסטם את הבריות. ובזה אינו חייב אלא הרג שהיא מיתה קלה, ולמה חייבתו תורה למיתה החמורה סקילה. אמנם איתא בפסיקתא זוטרתי ריש פ׳ ויקרא ז״ל, תנן התם, כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן, מפני שהיין והשמן קריבין ע״ג המזבח, הצילו הפירות את האלנות, מכאן שהבן הטוב מציל את אביו מדינה של גהינם, וכן מצינו באברהם אבינו שהציל את תרח, שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית טו, טו). וכ״כ בתנחומא פ׳ ויקרא ע״ש. והוא מ״ש בשופטים ט׳. ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בו יכבדו אלקים ואנשים. ופי׳ שם הרד״ק ז״ל, בנר שמדליקין בשמן זית לפני אלקים ולפני אנשים. וכתיב על כן באורים כבדו ה׳ (ישעיה כד, טו). ביין כתוב החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים (שופטים ט, יג). ופרש״י ז״ל, שאין אומרים הלויים השיר על הקרבן אלא על הנסכים. זש״ה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. כי הבן הרשע מזיק לאביו, ולכן עיקר הבן סורר ומורה הוא לאביו, וזה כי האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, ואליו מוטל החוב לגדל את בניו לת״ת כדי שלא יצאו לתרבות רעה. ובפרט שנשא אשה שאינה הוגנת לו ובשביל זה יצא ממנו בן סורר ומורה, וכמ״ש לעיל שבשביל שנשא יפת תאר יצא ממנו בן סורר ומורה. ואמר סורר שסר מן הדרך הראוי לכל ישראל והוא על העבר, ומורה על העתיד כי סופו לאבד ממון אביו, ומורה היתר לעצמו, ולכן מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב. ולפי שאז״ל (קדושין לא.), שלכן הקדים כבד את אביך, לפי שאמו משדלתו בדברים, ולכן מכבדה יותר מאביו. לכן אמר איננו שומע בקול אביו, שמיסרו בדברי כבושין. ולא זו בלבד אלא גם ובקול אמו אינו שומע. ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. כיון שסורו רע, הכתוב אומר שלא ישמע אליהם. והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. מכאן ראיה שבן סורר ומורה הוא בן יפת תאר, שלכן לא אמר אל זקני עירם דקאי לאביו ולאמו, לפי שלא מבני ישראל היא, ולכן אמר אל זקני עירו דקאי לאביו או לבן. זולל וסובא, זהו גרמא לכל העבירות, וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו). ולפי שבאכלו מאכלות אסורות מטמטם לבו, וילך ויעבוד אלקים אחרים, והעובד ע״א בסקילה, לכן ורגמוהו כל אנשי עירו. ועוד כי לא עבירה אחת בלבד יעשה, אלא כיון שהוא סורר ומורה יעשה כל עבירות שבעולם, ומי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. וכל ישראל ישמעו וייראו, בראותם אותו נדון על שם סופו. והרבה להשיב אפו. כי ה׳ אוהב משפט וימטר על רשעים פחים בזעפו. ולטובים יטיב ויסיר מהם קצפו. כן יסתירנו בצל כנפו. ויקבץ פזורנו ככוכבי נשפו. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.