דרוש ס''א לפרשת שמיני והחדש והפטרה

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ (ויקרא ט, ו).

במדרש (ילקוט ויקרא ט׳, רמז תקכ״א), זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו. אמר להם משה לישראל. אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י, טז). מפני מה כי ה׳ אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים (שם יז). עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה׳ ע״כ.

יתקיים הבניין והבית הבנוי על יסודות חזקים לא ימוטו לעולם. אשר על כן כתוב במלכים א׳ ה׳. ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מלכים א׳ ה, לא). וקשה דאם אבני גזית קאי איסודות היה לו לומר אבני גזית ליסד הבית. ועוד דסגי שיאמר אבנים גדולות אבני גזית, וכמ״ש בסי׳ ז׳. כל אלה אבנים יקרות כמדת גזית (מלכים א׳ ז, ט). דקאי על גדלן, אך להיות ששהע״ה רצה לבנות הבית באבני גזית שהם כבדות הרבה. לכן הוצרך לעשות היסודות גדולות הרבה כדי שיסבלו כובד הבנין, ולכן ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות כדי ליסד הבית שהיה מאבני גזית. וראיה לדברי שהרי בסי׳ ז׳ כתוב, ומיוסד אבנים יקרות אבנים גדולות אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות (שם י). ומלמעלה אבנים יקרות כמדות גזית (שם יא). ופרש״י ז״ל והיסוד שבתוך הקרקע היה של אבנים גדולות יותר ממדות גזית וכו׳. ומזה למדנו כי צריך שיהיו היסודות חזקים כדי לבנות עליהם בנין חזק וכבד. ולהפך מזה כשהיסודות אינן חזקים הבנין נופל, והוא מ״ש באיוב ד׳, אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם וכו׳ (יט). ופירש על זה בזהר חדש דף כ״ז א׳ ז״ל, בנינא דאתבני מחומר קיומא אית ליה, אבל עפר ממש לא יכול לאתקיימא, והואיל וההוא בניינא בטינא הוא ויתחזי לקיומא, מאי חזי לי׳ ליסודא, כד״א אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית (מלכים א׳ ה). אבל לאו הכי בנינא תקיפא, הוא בקיומא דטינא, ויסודא הוא עפרא בגין דלא ליהוי בקיומא, הה״ד אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, שאינו של קיום עכ״ל. וזה מדבר על גוף האדם שמחומר קורץ ויסודו מעפר, אשר על כן פתע ישבר ואין מרפא, מבקר לערב יוכתו וכו׳ (איוב ד, כ). והנה ברא אלקים את העולם על ג׳ יסודות חזקים כראי מוצק, הלא הם תורה ועבודה וג״ח, כמו שכבר פירשנו במשנה ב׳ פ״א דאבות, על שלשה דברים העולם עומד ע״ש בספר אבות עולם שלנו (אבות עולם, פרק א׳ משנה ב.). אך עתה נבאר מאמרם ז״ל בויקרא רבה ריש פ׳ י״א ז״ל, ר׳ ירמיה בר אלעאי פתר קריא בבריאתו של עולם. חכמות בנתה ביתה, זה הב״ה דכתיב ביה ה׳ בחכמה יסד ארץ חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימי בראשית. טבחה טבחה, ויאמר אלקים תוצא הארץ. מסכה יינה, ויאמר אלקים יקוו המים. אף ערכה שלחנה, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא. שלחה נערותיה תקרא, זה אדם וחוה. על גפי מרומי קרת, שהטיסן הב״ה וקרא אותן אלוקות, הה״ד והייתם כאלקים. אחר כל השבח הזה מי פתי יסור הנה. הן הניחו דעתו של הב״ה והלכו אחר דעתו של נחש, בשביל כך חסר לב אמרה לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב. בר קפרא פתר קריא בתורה וכו׳. ר׳ אבא בר כהנא פתר קריא באהל מועד וכו׳. אלא איפוא הם הג׳ יסודות שעליהם נברא העולם, והתחיל בג״ח שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה, כמו שנבאר. אך להבין אמרי בינה, צריך לדקדק במ׳ למה קרא להב״ה חכמות ומביא ראיה ה׳ בחכמה יסד ארץ. ועוד שפי׳ טבחה טבחה. תוצא הארץ. שהיא בריאת יום ששי ואח״כ מסכה יינה. יקוו המים, דלא דכר שמיה דיין שם, ועוד מביא ראיה שקרא אותן אלוקות מוהייתם כאלקים שהם דבריו של נחש, שכן פי׳ לגנאי חסר לב אמרה לו. ואיך מתחלה יפרש שהטיסן דהיינו שהגביהן וקראן אלוקות. האמנם קשיתיה סדר הפסוקים למה אמר חכמות לשון רבים ואח״כ בנתה ביתה לשון יחיד. ואם חצבה עמודיה שבעה הם היסודות היה לו להקדים היסודות ואח״כ יאמר בנתה ביתה, שהבית בנוי על היסודות שקדמו תחלה. ועוד למה שבעה שהרי בנוהג שבעולם לבנות על ד׳ עמודים, וכן אמרו בנשא רבה פ׳ י״ב. בשעה שאמר לו הב״ה למשה עשו לי משכן, היה לו להעמיד ד׳ קונדיסין ולמתוח את המשכן עליהם. הרי שבד׳ עמודים סגי ולמה חצבה עמודיה שבעה. עוד טבחה וכו׳ אף ערכה שולחנה, דהיל״ל וערכה שלחנה מאי אף. עוד שלחה נערותיה תקרא למי היתה הקריאה. דאם הוא מ״ש מי פתי יסור הנה, אינו מן הראוי לשלוח להזמין לאותה סעודה רק החכמים לא הפתאים. על כל אלה בא לישב ופירש הפסוק בבריאתו של עולם שנברא בחכמה גדולה, כדכתיב מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית, כי רבו יפורש על הריבוי וגם מלשון גדולה, כמו רבי המלך, להורות כי בין בכמות בין באיכות גדלו מעשיך ה׳, לפי שכולם בחכמה עשית. כי הנה מלאה הארץ קנינך, גדולים מעשה ה׳ דרושים לכל חפציהם. שלא נברא דבר לבטלה. וגם בים שם נראית גדולתו ית׳, שלכן סמך אחריו זה הים גדול ורחב ידים וכו׳ חיות קטנות עם גדולות. שהוא מה שאמרו בשבת פרק ח׳ אימת כלבית על לויתן. ופירש רש״י ז״ל שרץ קטן ונכנס לדג גדול באזנו. ואמנם קשה למה הכניס בין הדבקים שם אניות יהלכון, דהיל״ל חיות קטנות עם גדולות לויתן זה יצרת וכו׳. אך נלע״ד שיובן עם מ״ש בב״ב פ״ה (עג:), אמר רבה בר בר חנה זמנא חדא אזלינן בספינתא וסגאי ספינתא בין שיצא לשיצא דכוורי תלתא יומי ותלתא לילותא, ופרש״י שיצא סנפיר. ואמר רב אשי ההוא גלדנא דימא הוה. ופרש״י דג קטן. זש״ה חיות קטנות עם גדולות. וראה איך הם גדולים שהרי שם אניות יהלכון, כלומר בדגים עצמן הולכים האניות בין סנפירי הדגים והרי הם הקטנים כי הגדולים הם כמו לויתן זה יצרת לשחק בו לעתיד כדבריהם ז״ל. ועוד איתא בשמות רבה פ׳ מ״ח. בשלשה דברים הללו נברא העולם שנאמר ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו, ובג׳ דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת. ובג׳ דברים הללו נבנה בית המקדש וכו׳. ז״ש חכמות בנתה ביתה. דהיינו ה׳ בחכמה יסד ארץ וכו׳. שהם הג׳ דברים הנ״ל, כי בחכמה הוא מש״ה ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם וכו׳. כונן שמים בתבונה להבין דבר מתוך דבר, וזה כמ״ש בזהר פ׳ ויגש דף ר״ז א׳, ושמים לא זכו בעיניו. דהא אע״ג דאיהו מתקין לון כל יומא ויומא, לא דמי בעינוי דאינון מתתקנן כדקא יאות וכו׳. שכן בכל יום ויום בורא מלאכים חדשים כנודע. בדעתו תהומות נבקעו. היא ירידת הגשמים. ושחקים ירעפו טל. הוא מ״ש אין טפה יורדת מלמעלה שהתהום אינו מעלה כנגדה טיפים, לכן אמר חכמות בנתה ביתה. זה העולם שנברא בג׳ דברים הנכללים בשם חכמות. ולפי שעיקר שכינה בתחתונים, לכן אמר ביתה ביחוד. חצבה עמודיה שבעה. אלו שבעת ימי בראשית, שנאמר כי ששת ימים עשה ה׳ וכו׳ ויברך אלקים את יום השביעי וכו׳. כי אע״פ שנברא בששה ימים עכ״ז גם בשביעי ברא מנוחה וינח ביום השביעי. ועוד ויברך וכו׳ שמהשבת בא השפע לכל הששה ימים. ולכן הקדים חכמות בנתה ביתה, דהיינו כשעלה ברצונו לברוא את העולם תחלה חצבה עמודיה שבעה, שעשה מלאכתו בז׳ ימים. והנה בסנהדרין פרק ד׳, תנו רבנן, אדם נברא יחידי בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד. ויובן עם מ״ש בב״ר פ״ח. רב הונא אמר בדעת בראו שברא צרכי מזונותיו ואח״כ בראו, אמרו מלאכי השרת לפני הב״ה, רשב״ע מה אנוש כי תזכרנו. א״לן א״כ צינה ואלפים כלם למה נבראו, משל למלך שהיה לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנייה יש למלך שמלאו וכו׳. וזה כי המלאכים אין להם אכילה ושתייה וא״כ לא נברא העולם אלא בשביל האדם, וזה הורה הוא ית׳ שברא תחלה צרכי מזונותיו ואח״כ בראו, להורות למלאכים כי האדם הוא מבחר היצורים ובשבילו נברא העולם, שלכן הודו ואמרו ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, עביד מה דהני לך, שכביכול יש לו הנאה בתחתונים שמברכין את שמו על כל מה שאוכלין ושותין ונהנין מן העה״ז.

והוא מ״ש במדרש שוחר טוב סימן פ״ט. משל למה העולם דומה וכבודו של הב״ה, למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טוב ואמר על מה אלו מונחין, לוקח אני עבדים ומאכילן ומשקן והן מקלסין אותי. כך היה העולם תהו ובהו עמד וברא את העולם וברא את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו, ועלינו מה לעשות לקלס ולברך, וכן הוא אומר כל הנשמה תהלל יה. ואומר ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן ע״כ. כונת המדרש להשיב על שנראה קשה איך ברא הב״ה את העולם להשגיח בו, ואיה כבודו להשגיח בשפלים כאלו, לכן אמר משל למה העולם דומה ושיהיה כבודו ית׳ ניכר בו. לכן הוצרך למשל למלך וכו׳, כי טבע המלך להיטיב וכן הוא ית׳ איך יכירו טובתו אם אין מי שיקבלה, ולכן עמד וברא את העולם וברא את האדם כדי שיהיה הכל מתוקן ויקלס לבוראו, וז״ש ועלינו מה לעשות לקלס ולברך היינו ברכות הנהנין לפניהם ולאחריהם, כי לקלס היא הראשונה ולברך אחריה. ולברך הביא שני פסוקים כל הנשמה תהלל יה על הראשונה, וברוך ה׳ לעולם אמן ואמן על האחרונה. והוא מש״ה יהללו את שם ה׳ כי נשגב שמו לבדו, אז לא נודעה גדולתו אך כשהודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו וכו׳. ואחרי שהכין לו מזונותיו בראו, ולכן אמר טבחה טבחה ויאמר אלקים תוצא הארץ, והנה מלבד שהקשינו לעיל כי זה נאמר ביום ששי, עדין יקשה שהרי בפ״ז דסנהדרין (נט:), א״ר יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה וכו׳, וכשבאו בני נח התיר להם וכו׳. וא״כ איך מביא ראיה מטבחה טבחה שנאמר על הבשר, כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וכו׳. וכ״ש שמביא פ׳ תוצא הארץ נפש חיה למינה וכו׳. וכמו כן יקשה מ״ש מסכה יינה. שהרי לא נזכר יין כי אם בנח, וישת מן היין וישכר וכו׳. אמנם על הראשונה נתרץ עם מ״ש התוס׳ שם פ״ז דסנהדרין (נו:), שנצטוה אדם הראשון על אבר מן החי ז״ל, והא דאמרינן לקמן דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא וכו׳. גם כאן יאמר טבחה טבחה שהוא הב״ה שאין זה אלא כשמתה מאליה בידי שמים ולא ע״י אדם. וכן מסכה יינה ויאמר אלקים יקוו המים. שיובן עם מאי דתנן בסוף פרק שלשה שאכלו, אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, לפי שיינות ארץ ישראל חזקים ואינן ראויים לשתייה בלא מים. ואעפ״י שחכמים פליגי עליה דר״א ואמרו מברכין. הכל מודים בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים כמ״ש שם הרי״ף ז״ל. ולכן אמר מסכה יינה. שאעפ״י שויחל נח איש האדמה ויטע כרם, כבר היתה ג״כ בימי אדם הראשון, וכמ״ש סחטה ענבים ונתנה לו, וודאי שאותו יין חזק מאד א״א לברך עליו בלא מים, ולכן אמר הכתוב מסכה יינה. ובאותו היום שנאמר יקוו המים אף ערכה שלחנה, ויאמר אלקים תדשא הארץ. ולכן אמר אף לפי שהכל היה ביום א׳ וזה היה שלחנו של אדם הראשון, הנה נתתי לכם את עשב זורע זרע וכו׳. ועוד אמר אף ערכה שלחנה, זהו הלחם שהוא עיקר הסעודה כמו עבד לחם רב. לשחוק עושין לחם. ולכן אמר אף ערכה שלחנה, שבלא לחם אינו נקרא סעודה, שנאמר סעד לבך פת לחם. ולשון זה נאמר בתורה ויערוך עליו ערך לחם. ועוד אמר אף לפי שבמ׳ תדשא הארץ נברא עץ הדעת טוב ורע שטעם עצו ופריה שוה. שלחו נערותיה תקרא זה אדם וחוה, כי להם צוה שלא לאכול מעץ הדעת ושיזהירו לכל הב״ח כאשר כתבנו במקומו. ואז על גפי מרומי קרת, שמאז קומתו של אדם הראשון היתה מגעת עד לרקיע, וז״ש שהטיסן הב״ה, דהיינו שעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, וכמ״ש הן האדם היה כאחד ממנו. כא׳ ממלאכי השרת, וזהו וקרא אותן אלוקות והביא ראיה ממ״ש והייתם כאלקים. שאעפ״י שהיו דברי הנחש. לא מלבו אמר כן אלא בשביל שראה גדולתם וקינא להם. וכמ״ש בפרקי ר״א פ׳ י״א ז״ל, עמד אדם על רגליו והיתה קומתו מסוף העולם ועד סופו, והיה מתואר בדמות אלקים ראו אותו הבריות ונתיראו כסבורין שהוא בוראן ובאו כלם להשתחוות לו, א״ל אני ואתם נלך ונמליך עלינו מי שבראנו. ועוד שם בפי״ג ע״ש. אחר כל השבח הזה מי פתי יסור הנה שנתפתו לדברי הנחש, בשביל כך חסר לב אמרה לו כי עפר אתה וכו׳ שנקנסה מיתה לו ולדורותיו. והרי זה כנגד ג״ח שעשה הב״ה לברוא כל צרכי האדם והכין לכל בריותיו מאכלו, בר קפרא פתר קריא בתורה, חכמות בנתה ביתה זו תורה, הה״ד כי ה׳ יתן חכמה. חצבה עמודיה שבעה. אלו ז׳ ספרי תורה ולא חמשה הן, בר קפרא עביד מרישיה דוידבר עד ויהי בנסוע הארון חד, מן ויהי עד ובנחה חד ועד סיפיה חד, הרי ז׳ טבחה טבחה וכו׳. כבר פירשנו מקצת מן המ׳ הזה בדרוש לגמרה של תורה ע״ש. ועתה נוסיף לפרש כל המ׳ כי שפיר קאמר חכמות וכו׳. כי גם התורה כוללת כל הג׳ דברים הנ״ל, כמ״ש כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ולפי שאמרו בב״ר פ׳ א׳. בתורה היה מסתכל ובורא את העולם. ופירשנוהו בדרוש ראשון, לכן שפיר קאמר חכמות בנתה ביתה זו תורה. חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ספרי תורה, שנלע״ד לכוונם כנגד ז׳ ימי בראשית, כי הנה ביום ראשון נברא האור וכנגד זה ספר בראשית שכלו מדבר בג׳ אבות העולם, לידתן וטיבן ומעשיהן שהאירו את העולם שהיה נתון בחשך בעבור מעשיהן של רשעים תהו ובהו וחשך דור אנוש מבול והפלגה. ולבסוף ויאמר אלקים יהי אור. שכתוב בב״ר פרשה ב׳. יהי אור זה אברהם וכולי ע״ש. בשני יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ובו ביום נברא גהינם לאותם שלא רצו לקבל תורה, ואמר הב״ה לאברהם במה אתה רוצה שירדו בניך בגהינם או במלכיות, ואברהם בירר לו את המלכיות והתחיל בגלות מצרים שכתוב בספר שמות ושם יש מתן תורה שבו הבדיל הב״ה בין ישראל לאומות ובו נתבאר עשיית המשכן וכליו שכתוב בו והבדילה הפרוכת לכם וכו׳. בשלישי יקוו המים ותדשא הארץ שהוא מאכל אדם ובעלי חיים וכנגדו ספר ויקרא ששם סדר הקרבנות, את קרבני לחמי לאישי. ואזהרות מאכלות אסורות ובעלי חיים הטהורים והטמאים ומקוה מים לטהר הטמאים, ולפי שנאמר למינהו באילנות, והדשאים נשאו ק״ו בעצמן ויצאו למיניהם, לפיכך יש שם איסור העריות ודומיהם. ברביעי יהי מאורות, והיו לאותות ולמעדים ונבראו הככבים. כן יש כנגדו ספר במדבר שנקרא חומש הפקודים ששם נמנו ישראל לצורך וכתיב וספור הככבים וכו׳. וכמ״ש רש״י ז״ל שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, וכתיב מונה מספר לככבים. ויש שם כל דיני המועדים וקרבנותיהם בפ׳ פינחס, וגם כנגד המאורות יש שם צווי הדלקת הנרות בפ׳ בהעלותך. אמנם להיות הספר הזה נחלק לשלשה כדלעיל, לכן הובא בראשון עד ויהי בנסוע הארון מנין ישראל כנ״ל והדלקת הנרות, ולפי שכתוב יהי מארת חסר מלשון מארת ה׳ בבית רשע, לכן כנגד זה יש שם ברכת כהנים בפ׳ נשא, שבזה הקללות נהפכות לברכות. בחמישי ישרצו המים שנבראו הדגים שכתוב בהם ברכה לרבויים, כנגדו ספר ויהי בנסוע. שכתוב בו שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, שפרים ורבים כדגי הים וידגו לרוב בקרב הארץ. וגם בחמישי כתוב ועוף יעופף על הארץ. ואיתא בזהר בראשית דף מ״ו ב׳ ועוף דא מיכאל יעופף דא גבריאל, ובמלאכים כתוב רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. שהם שני רבבות ושני אלפים. כך בפ׳ ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, ודרשו רז״ל שאין השכינה שורה על פחות מב׳ אלפים וב׳ רבבות מישראל, שמניח הב״ה סנקליטין שלמעלה לבא ולשרות בשל מטה כמ״ש במדרש. בששי תוצא הארץ בהמה ורמש שמהם הקרבנות, וכנגד זה סוף ספר במדבר ששם פ׳ פינחס שכתוב בה כל קרבנות התמידים והמוספים. בשביעי שבת שבתון קדש לה׳ שהוא רמז ליום שכלו שבת הוא העה״ב עולם הגמול, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, לכן כנגדו יש ספר משנה תורה ששם נזכרו הדברות פעם שנייה, כי לעתיד לבא כתוב תורה מאתי תצא. שיתגלו טעמי תורה שעד עתה היו סתומים, ושם יש פ׳ עקב ששכר המצות בעקב אני נותן לכם דהיינו לעתיד לבא. הרי אלה ז׳ ספרים כנגד ז׳ ימי בראשית שעליהם אמר חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה וכו׳. ע״ש בדרוש הנ״ל דבר נאה ומתקבל, והרי זה כנגד עמוד השני שהיא התורה. ר׳ אבא בר כהנא פתר קריא באהל מועד. חכמות בנתה ביתה זה בצלאל, ואמלא אותו רוח אלקים. חצבה עמודיה שבעה. אלו שבעת ימי המלואים, הה״ד כי שבעת ימים ימלא את ידכם. טבחה טבחה אלו הקרבנות, מסכה יינה אלו הנסכים, אף ערכה שלחנה זה סדור לחם הפנים. שלחה נערותיה תקרא זה משה, הה״ד ויהי ביום השמיני קרא משה וכו׳. הרי זה עמוד העבודה. ושפיר קאמר חכמות בנתה ביתה זה בצלאל ואמלא אותו וכו׳. שכן דרשו בשמות רבה פ׳ מ״ח על בצלאל, ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה שהיה חכם בתורה. ובתבונה שהיה מבין בהלכה. ובדעת שהיה מלא דעת בתלמוד. חצבה עמודיה שבעה אלו ז׳ ימי המלואים, שכבר פירשנו בפ׳ זו של שמיני מ׳ ז״ל שאמר משה לאהרן ולבניו, שמרו ז׳ ימי האבל עד שלא יגע בכם, והיה זה כדי לקדש הבית במיודעיו של מקום, ויזהרו מגשת אל הקדש וינהגו בו מורא וכבוד. טבחה טבחה אלו הקרבנות שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח, וכן כל קרבנות הצבור שהיו מקריבין במשכן, מסכה יינה אלו הנסכים שאעפ״י שלא היו להם במדבר היו שולחין לכרמי עין גדי ומקריבין נסכים כמ״ש ז״ל. אף ערכה שלחנה זה סידור לחם הפנים, ויערוך עליו ערך לחם. שלחה נערותיה תקרא זה משה ששימש כל ז׳ ימי המלואים וביום השמיני קרא לאהרן ולבניו ולזקני ישראל להראותם שאהרן נכנס לכהונה על פי הדבור. ודי בזה. הרי הוכחנו כי על ג׳ יסודות אלה נבנה העולם וכלם נמצאו והיו ביום ר״ח ניסן הוא יום שמיני למלואים שהיה ראשון לבריאת עולם, ראשון לעבודה וראשון לשכון שכינה בישראל ע״י התורה, שכן אמרו בשמות רבה פ׳ ל״ג. אמר הב״ה לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית א׳ עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש ע״כ. ולכן הארון שבו התורה היה בבית קדש הקדשים. והנה היום קדוש לאדוננו שבו נתחברו פרשת החדש שהיה ביום ר״ח ניסן, דברו היום בר״ח כדבריהם ז״ל. ופ׳ שמיני שהיה בו ביום. ואמרו בפ״ק דר״ה (ז.), בא׳ בניסן ראש השנה לתרומת שקלים, מנלן א״ר טבי א״ר יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. ונלע״ד הטעם לפי שהוא החדש שנולד יצחק ובו נעקד לפי דברי שמות רבה פ׳ ט״ו. וכבר פי׳ מ׳ ז״ל שבשעת עקידת יצחק תקן הב״ה שני כבשים לתמידי צבור. ולכן לזכור זה תורמין הלשכה בא׳ בניסן להביא קרבנות מתרומה חדשה. והקרבנות היה שלשה מינים רמז לג׳ עמודים הנ״ל. כי העולה כלה כליל רמז לתורה, שכן אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן. ולפיכך עולה שלא לשמה כשרה. ולפי שהנשים פטורות מתלמוד תורה לכן אין עולה באה נקבה, שנאמר אם עולה קרבנו וכו׳ זכר תמים יקריבנו. וכנגד העבודה בא החטאת, וכשם שהעבודה צריכה לשמה כך החטאת פסול שלא לשמו. והשלמים כנגד ג״ח שמטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן בשלמים יש חלק לגבוה ולכהנים ולבעלים ונוהגים בזכרים ובנקבות, שהג״ח חיוב על הכל זכרים ונקבות. ובחטאת היו בו כמה מינים, שהרי בפר כהן משיח כתוב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. ולא כתיב ביה ידיעה כלל, לפי שרחוק הוא שהכהן גדול יחטא ואם הוא חוטא הוא לאשמת העם, וכמ״ש בשמות רבה פ״ו. ועיין בזהר פ׳ ויקרא כ״ג א׳ (אשר נשיא יחטא ועשה אחת וגו׳ בשגגה ואשם. תני ר׳ יצחק מאי שנא בכל אתר דכתיב בהו ואם, כד״א אם הכהן המשיח יחטא. ואם כל עדת ישראל ישגו. והכא אשר נשיא יחטא ולא כתיב ואם נשיא יחטא. מאי קא מיירי. אלא אלין כהנייא לא משתכחי הכי בחטאה, דהא כהן נטיר גרמיה תדירא בגין דמטולא דמאריה עליה בכל יומא ומטולא דישראל כלהו ומטולא דכל חד וחד, ועל דא תוואה איהו כד יחטא ובגין כך ואם כתיב. וכן ואם כל עדת ישראל ישגו. תוואה הוא דכלהו ישתכחו בחובא חד, דאי אלין יחטאון אלין לא יחטאון, ובגיני כך ואם כתיב. אבל הכא אשר נשיא יחטא ודאי בגין דלביה גס ביה ועמא אזלין אבתריה ויתמנון תחותוי. ועל דא אשר נשיא יחטא. כגון דעבר על מצות לא תעשה והוא עביד חג מינייהו, ועל דא לא כתיב ביה ואם, דהא מלוי לא בספקא הוו. ר׳ יהודה פתח והנשיאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן. מאי שנא דמלין אלין אקריבו נשיאים ולא בר נש אחרא, והא כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה׳. וכתיב ואבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחשן. אלא אמר קב״ה אע״ג דבכלא תליא האי נדבה, סליקו אלין אבנים לנשיאי׳, מאי טעמא בגין דעל לבא דכהנא אשתכחו. אמר קב״ה ליתו נשיאי׳ דלבייהו גס בהו וייתון אלין אבנין דאינון משתכחי על לבא ויתכפר עלייהו מגסות לבייהו. וכתיב והיו על לב אהרן בבאו לפני יי׳. ועל דא והנשיאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לכפרא עלייהו. ובגין כך אשר נשיא יחטא ודאי. ועשה אחת מכל מצות יי׳ אלהיו אשר לא תעשנה. כמה דאוקמה דעבר על מצות לא תעשה. או הודע אליו חטאתו. דבגין דלביה גס ביה לא אשגח בחטאיה ולבתר אתידע ליה ועבד מניה תשובה.). ואם כל עדת ישראל ישגו שהם הסנהדרין, נאמר ונודעה החטאת וכו׳. לפי מ״ש בפ״ג דברכות (יט.), אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום וכו׳. אח״כ אשר נשיא יחטא. לפי מ״ש שם בזהר, דבגין דלביה גס ביה לא אשגח בחטאיה, וזהו אשר ע״ש. אמנם אפשר שידע בעצמו או הודע אליו מאחרים. ובשאר העם אמר או הודע אליו שגם הוא אפשר שיתעורר מעצמו או ע״י אחרים.

והנה נבא לביאור ההפטרה ביחזקאל מ״ה. כה אמר אד׳ אלקים בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש. פרש״י ז״ל פר בן בקר תמים הוא פר המלואים האמור בראש הענין, ולימד כאן שיהו המלואים בא׳ בניסן. וכן תעשה בשבעה בחדש יש לומר כן תעשה כל שבעה, וכן הוא אומר למעלה, שבעת ימים יכפרו על המזבח עכ״ל. וצריך לתת טעם למה במשכן היו המלואים קודם ניסן והשלימו ביום ר״ח ניסן, שכן כתוב ויהי ביום השמיני, שמיני למלואים. ולעתיד יתחילו בר״ח ניסן וישלימו בשבעה בו. אמנם נלע״ד טעם נכון עם מה שפירשנו בדרוש לפ׳ שמיני, שא״ל משה לאהרן ולבניו שמרו את האבל שבעת ימים עד שלא יגע בכם. כי יודע ה׳ דרך צדיקים שהיו ראויים לפגוע בהם מדת הדין ביום השמיני למלואים בחנוכת המשכן ולא רצה לערבב אותה השמחה. ולכן צוה שיעשו אבלות שבעת ימים קודם. אך לעתיד שבלע המות לנצח, ולא יהיו המלואים לטעם זה אלא לחנך הבית, כמו שעשה שלמה המלך ע״ה שבעת ימים והיו ימי שמחה, לכן יהיו המלואים מתחילים בר״ח ניסן וישלימו בשבעה בו. ועוד טעם אחר כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, וא״כ בר״ח ניסן שבו התחיל הגאולה ולא קודם יחנכו את המזבח וישלימו כסדרן. והנה הפר הזה הוא מ״ש בפ׳ תצוה ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת על המזבח, ופרש״י ז״ל לכפר על המזבח מכל זרות ותעוב. אף כאן וחטאת את המקדש הוא המזבח המקודש להקריב עליו קרבנות לטהרו ולקדשו מכאן ואילך. בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח וכו׳, יש לדקדק למה הוצרך לצוות על הפסח מה שלא צוה בשאר הקרבנות, כי ודאי מצות התורה יעשו גם לעתיד כי לא תשכח מפי זרעו. ועוד מה המה אלו הקרבנות שהזכיר שאינן כסדר הכתוב בתורה. ואעפ״י שלא נתגלה לנו אעמם כמ״ש המפרשים ז״ל. ורצו לחתור אל היבשה להזכיר איזה טעמים, גם אני אענה חלקי כפי ע״ד על פי מאמרם ז״ל בפ״ק דברכות (יב:). תניא א״ל בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר ולא יאמרו חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו ע״כ. הנה כי כן להיות שתהיה יציאת מצרים טפלה, אפשר שיעלה על הדעת שאז בניסן יעשו קרבנות בשביל הצלת שעבוד מלכיות, וזכר ליציאת מצרים יעשו בימים אחרים. לכן הוצרך להזהיר על הפסח שיעשה בזמנו, וכמ״ש חכמים לבן זומא לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה דוקא. ולפי שעדין יש מקום לומר שכשם שפסח מצרים לא היה אלא יום א׳ כמו ששנינו בפ״ט דפסחים (צו:). כך יהיה לעתיד כדי להניח מקום להקריב קרבנות בשביל שעבוד מלכיות. לכן הוצרך לומר חג שבועות ימים מצות יאכל. ועשה הנשיא ביום ההוא בעדו ובעד כל עם הארץ פר חטאת, אפשר שבא קרבן זה לכפר על מה שלא עשו פסח כמה שנים כשהיו על אדמתם כמו בימי ירבעם. וגם לכפר על מה שביטלוהו בימי הגלות. ושבעת ימי החג יעשה עולה לה׳ שבעת פרים וכו׳. גם אלה אינם הקרבנות הכתובים בתורה. ואפשר שיהיו להצלת שעבוד מלכיות מלבד הבאים לשם פסח מצרים. בשביעי בחמשה עשר יום לחדש בחג יעשה כאלה שבעת הימים גם בסוכות, אפשר לומר שיקריבו קרבנות כאלה לזכרון הגאולה העתידה, כי נודע שהסכות רמז לימי הגלות כמ״ש במקומו. ולא הזכיר חג השבועות לפי שהוא יום מתן תורתנו ושמחה זו לא תבטל מעולם, כמו שהתורה נצחית כך כל זכרונותיה לא יבטלו לעולם.

וזהו שכתוב בפרשה, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳, דקשה שהרי כבר נאמר ויקחו את אשר צוה משה ויקרבו כל העדה וכו׳ ומה היה להם לעשות עוד, שאם על הקרבת הקרבנות לא להם המשרה רק לאהרן, וכתוב ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וכו׳. אשר על כן הקדמנו מאי דאיתא בתורת כהנים ע״פ זה, וגם פה יקשה מהו אותו יצר הרע שיעבירו מלבם, אך קודם זה אמר שם בת״כ, ויקחו את אשר צוה משה בזריזות, ויקרבו וכו׳ קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו. משל למלך שכעס על אשתו והוציאה, לאחר ימים נתרצה לה מיד חגרה מתניה והיתה משמשת אותו יותר מדאי. אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו, לכך נאמר ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳ ע״כ. הכונה כי בראות משה זריזותם ושמחתם לעשות רצונו ית׳, חשב שבלי ספק זה יהיה כפרה להם על מה שחטאו בעגל, וישכימו ממחרת ויעלו עולות וכו׳ ויקומו לצחק. אף כאן ויקחו את אשר צוה משה כנגד ויעלו עולות וכו׳ ויקרבו על כל העדה בשמחה ובזריזות, ויעמדו לפני ה׳ כנגד שאמרו עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו, וכשראה כן ויאמר משה זה הדבר וכו׳. כי להיות שע״א חמורה, שמחשבת הלב פוסלת, כדכתיב למען תפוס את ישראל בלבם, לכן אמר אותו יצה״ר שגרם לכם לחטוא בעגל העבירו מלבכם, כי כבר אמרו בזהר פ׳ תשא, דסגיאין מישראל אשתתפו בהדייהו בלבא, ובע״א מחשבה רעה מצטרפת למעשה, ומה תעשו ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום לכפר על מ״ש ויקהל העם על אהרן. כי אותה קהילה היתה למען חטוא ועתה תהיה לשרת לפני המקום. ולפי שאמרו אלה אלקיך ישראל, ודרשו רז״ל שנתאוו לאלוקות הרבה, עתה תכירו ותדעו כשם שהוא יחידי בעולם ה׳ אלקינו ה׳ אחד, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו ואז וירא אליכם כבוד ה׳. ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכו׳. הפ׳ הזה מיותר שהרי כבר כתוב ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר וכו׳ והקרב לפני ה׳. אכן גם בזה פי׳ בתורת כהנים, ויאמר משה אל אהרן. זש״ה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וכו׳. מלמד ששלשתן שקולים זה כזה. קרב אל המזבח, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו, ונכנסה אחותה אצלה אמרה לה על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי ושמשי את המלך, כך אמר משה לאהרן, אהרן אחי על מה נתבחרת להיות כהן גדול אלא שתשרת לפני הב״ה, הגיס דעתך ובא ועבוד עבודתך. וי״א היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, ואמר לו משה אהרן אחי ממנו אתה מתירא, הגס דעתך וקרב אליו, לכך נאמר קרב אל המזבח ע״כ. וקשה מה זו הקדמה משה ואהרן וכו׳ למה שיאמר קרב אל המזבח, ועוד למה הוצרך למשל. ולמה לא שוה לו בטעם ראשון שהוצרך ליש אומרים. אמנם רצה בעל המ׳ לתרץ מה שהקשינו, כי כיון שא״ל מתחלה והקרב לפני ה׳. למה הוצרך לשנות קרב אל המזבח. אך שתים היו בעוכריו של אהרן שבעבורם היה מתירא לגשת אל המזבח. הא׳ שכיון שמשה שמש כל ז׳ ימי המלואים, לא היה מן הראוי שיסיג גבולו והוא לבדו יקרב אל המזבח. השני בשביל מה שחטא בעגל, ותנן בסוף מנחות הכהנים ששמשו בבית חניו לא ישמשו במקדש בירושלים. לכן הקדים משה ואהרן בכהניו וכו׳. שכן משה ושמואל שמשו בכהונה אע״פ שלא היו כהנים. כמ״ש ואמרת לזבוח לה׳ באתי. ושלשתם היו שקולין זה כזה. ומטעם זה היה אהרן ירא לקרב אל המזבח בשביל כבודו של משה, ובשביל זה הוצרך למשל לומר שראוי למשה לומר כן לאהרן שלהיותו אחיו לו יאה לומר הגס דעתך כאחותה של המלכה שהיתה מתבישת מאת פני המלך ונכנסה אחותה אצלה, כלומר שלא קנאה בגדולתה ואמרה לה על מה וכו׳, אף כאן אהרן היה מתבייש ומתירא שמשה לא יכעוס עליו על שנכנס לכהונה גדולה. לכך א״ל אהרן אחי, הכי אחי אתה ובך בחר ה׳ לשרתו ולברך בשמו, לכן הגס דעתך וכו׳. ולטעם האחר אמר שהיה רואה את המזבח כתבנית שור, שהמזבח היו לו קרנות כתבנית שור ונזכר לעונו ולכך היה מתירא ממנו, לכך א״ל משה קרב אל המזבח שזה יכפר עונך. וכמ״ש במס׳ בפ׳ זו חטאתך ב׳, קרב אל המזבח ועשה את חטאתך. גם ה׳ העביר חטאתך. וחד וחטאתך תכופר. כלומר אל תתירא ממני כי אני מוחל על כבודי. וזהו גם כלומר לא אני לבדי מעביר על מדותי שאתה תכנס במקומי אלא גם ה׳ העביר חטאתך, במה שצוה אותך קח לך עגל בן בקר לחטאת, כי אדרבא בזה וחטאתך תכופר. והוא מ״ש בזהר פ׳ זו ל״ז א׳, עגל למה בגין ההוא חטאת דעבד בקדמיתא וכו׳, מ״ש בכהנא דכתיב ביה עגל לחטאת ולא כתיב בישראל שור לחטאת, אלא ישראל הא קבילו עונשא בקדמיתא ועל דא לא בעא לאדכרא לון חובייהו כדקדמיתא, וע״ד לא כתיב הכא לחטאת אלא לשלמים וכו׳, אבל אהרן דהא לא קביל ענשא בצלותא דמשה וכו׳, עד כען חובא הוה תלי, כתיב עגל בן בקר לחטאת ודאי ע״כ. והיום הזה וחטאתך שהוא בשוגג דהא אהרן לטב אתכוון, הנה בקרבן זה וחטאתך תכופר. ותיטב לה׳ משור פר. כאשישה ואשפר. בילא״ו.