דרוש י"ג לפרשת ויגש והפטרה

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן (בראשית מו, כח).

במדרש (ב״ר פ׳ צ״ה), ואת יהודה שלח לפניו. זש״ה זאב וטלה ירעו כאחד (ישעיה סה, כה). זאב זה בנימין וטלה אלו השבטים, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז). ירעו כאחד אימתי כשירד בנימין עמהם, והיה יעקב אומר להם לא ירד בני עמכם (בראשית מב, לח). וכיון שהגיעה שעה וירד עמהם היו ממצעין אותו והיו משמרין אותו. אריה זה יהודה, גור אריה יהודה (בראשית מט, ט). כבקר זה יוסף, בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז). נמצאו אוכלין כאחד. וישבו לפניו (בראשית מג, לג). וישא משאות (שם לד). הוי ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה סה, כה). לפיכך ואת יהודה שלח לפניו ע״כ.

ישח האדם וישפל האיש ואז יעלה למעלה ראש, ואפי׳ מלך בעמו אין לו להתגאות כאשר ראינו במלכים א׳ י״ב. וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו (מלכים א׳ יב, א.). ויהי כשמוע ירבעם בן נבט והוא עודנו במצרים וכו׳ (שם ב.). וישלחו ויקראו לו ויבאו ירבעם וכו׳ (שם ג.). וקשה דהיל״ל כי שכם באו כל ישראל ולמה אמר בא לשון יחיד. ועוד שהיה לו להקדים ויהי כשמוע ירבעם סמוך למיתת שלמה, ועוד למה כאן כתיב ויבאו ל׳ רבים. ועוד שאחר שאמר והוא עודנו במצרים למה חזר ואמר וישב ירבעם במצרים שהוא יתור נפיש. לכן נלע״ד שבא הכתוב להגיד כי לא כיונו ישראל לקחת המלכות מיד רחבעם אדרבא כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו כלם יחד בלב א׳ כאיש אחד, ולכן ויהי כשמוע ירבעם והוא עודנו במצרים אשר ברח מפני שלמה המלך, וכי שמע שכל ישראל באו להמליך את רחבעם וישב ירבעם במצרים, שלא רצה לצאת משם פן תצא כאש חמתו של רחבעם ויהרגהו בעבור מה שעשה לאביו כמ״ש שם י״א. וזה הדבר אשר הרים יד במלך (מלכים א׳ יב, כז.). שהוכיחו ברבים כמ״ש רז״ל (סנהדרין קא:). ומטעם זה עצמו בבוא כל ישראל להמליך את רחבעם ורצו לבקש ממנו שיקל עולו מעליהם, בחרו לשלוח לירבעם שיבא ממצרים כדי שידבר בעבורם כיון שכבר הורגל לדבר קשות למלך, וז״ש וישלחו ויקראו לו ויבאו ירבעם וכל קהל ישראל, כי בזה היו חלוקים ירבעם וכל קהל ישראל לכן אמר ויבאו לשון רבים, כי ירבעם היה חושב על מה שא״ל אחיה השלוני ואותך אקח ומלכת בכל אשר תאוה נפשך וכו׳ (מלכים א׳ יא, לז.), וידע כי דברי הנביא יתקיימו ודאי. וישראל עדין לבם להמליך את רחבעם. וידברו אל רחבעם לאמר, הנה דברו בלשון קשה כדי שמענה רך ישיב חימה כי הם לא בקשו אלא שיקל עולו, וידבר אליהם דברים רכים. ולכן אמרו אביך הקשה את עולנו, דוק שלא אמרו אביך המלך לפי שלא נהג עמהם כמלך יען כי כתוב בתורה רק לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים (דברים יז, טז.). והוא הרבה סוסים ונשים, ולזה היה צריך להכביד עולו עליהם. ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך. אמרו ואתה עתה, כלומר קודם שתכנס למלכות הקל וכו׳ ולא תנהוג נשיאותך ברמים. ולא תאמר שכונתנו למרוד בך כי הנה ונעבדך כעבדים למלכיהם אך לא בעבודה קשה. ויאמר אליהם לכו עוד שלשה ימים ושובו אלי (מלכים א׳ יב, ה.), כלומר הנה כבר הראיתם כונתכם הרעה שלא לבא לירושלים עיר המלוכה ולהמליך אותי בלי איחור ועיכוב. ולכן לכו עוד שלשה ימים כדי שאבחר דרכי מה לעשות לכם. ואמר וילכו העם כי מאז נתנו אל לבם למרוד בו כששמעו שלא השיבם תכף ומיד להקל עבודתם, ולכן כינה אותם בשם ׳עם׳ שמורה על מיעוט אמונתם, כנודע שכינוי עם נאמר על הרשעים, ואף ה׳ חרה בעם (במדבר יא, לג.). וכיוצא. ויועץ המלך רחבעם את הזקנים (מלכים א׳ יב, ו.), עתה קראו מלך אעפ״י שעדין לא המליכוהו לגמרי, לפי שכן דבר המלך עם אנשי עצתו, מחשבות בעצה תכון (משלי כ, יח.). ובפרט עם הזקנים שקנו חכמה, ואמר את הזקנים אשר היו עומדים את פני שלמה אביו, כלומר שתמיד היו רואי פני המלך לשמוע את חכמתו, וקיימו בעצמם והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ.). ואיתא בהוריות פ״ג (דף יג:), בני ת״ח שממונין אביהם פרנסים על הצבור, בזמן שיש בהם דעת ללמוד נכנסים ויושבים בפני אביהם וכו׳. ואמר בהיותו חי כלפי מ״ש בזהר פ׳ וישב דף קצ״ב א׳. האי מאן דאסתכל במה דאוליף מרביה, וחמי ליה בההיא חכמתא, יכיל לאתוספא בההוא רוחא יתיר. אף כאן הגם שמת שלמה היו מסתכלים בחכמתו שלמדו ממנו כאילו הוא לפניהם בחיים. איך אתם נועצים, הפך הדבר כלפי עצמם לומר איני רוצה שתחניפו לי לדבר א׳ בפה וא׳ בלב רק תגידו לי האמת מה שבלבכם אם הייתם במקומי ובחריקאי. וידברו אליו לאמר (מלכים א׳ יב, ז.), הנה כתוב וידבר ל׳ יחיד וקרי וידברו ל׳ רבים, כי הם זקנים שקנו חכמה לכן היו לאחדים לדבר אליו קשות והוכיחו אותו על שאמר לכו עוד שלשה ימים, כי לא טוב הדבר רק תכף ומיד תקראם אליך ועניתם דברים טובים, והוא מ״ש אם היום תהיה עבד לעם הזה, כלומר היום הזה ממש תהיה עבד לעם הזה לעשות רצונם, ועבדתם להקל מעליהם עבודת אביך הקשה, וזהו הכפל תהיה עבד לעם הזה, להשיב להם תשובה תכף ומיד. וגם ועבדתם למלאת בקשתם, ועניתם זהו כלפי הראשון, ועניתם תכף ומיד ולא תמתין לג׳ ימים. ודברת אליהם דברים טובים לעשות מה שמבקשים. והיו לך עבדים כל הימים. יובן עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין צב.), א״ר אלעזר כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת זוכה ומנהיגם לעה״ב. וזהו בדיוק כל הימים להביא העה״ב. ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו. הקשו המפרשים שאם עדין לא שמע עצת הילדים איך יאמר ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו. ולי הצעיר נלע״ד שזו ראיה למה שאמרנו שהזקנים יעצוהו שישיב להם תשובה תכף ומיד ולא ימתין עד שלשת ימים. וכיון שלא עשה כן לשלוח מיד לקרוא אותם, ויעזוב את עצת הזקנים. וכ״ש אשר יעצוהו לדבר להם דברים טובים שכן לא יעשה. ויועץ את הילדים אשר גדלו אתו אשר העומדים לפניו (מלכים א׳ יב, ח.). גם בזה הכפל הורה הכתוב את כל הרעה אשר עשה רחבעם להניח עצת הזקנים, ויועץ את הילדים אשר גדלו אתו, כי מין במינו היו ובן אדם לדומה לו, וכשם שהיה בחור ורך בשנים כך היו ילדים אשר אין בהם חכמה, ועוד אשר העומדים לפניו, ולא עמדו לפני שלמה כמו הזקנים, ולפי זה לא היה להם חכמה ותבונה לראות את הנולד. והיה זה לפוקה ולמכשול לרחבעם שהעביר מאת פניו הזקנים ושם במקומם הילדים. ויאמר אליהם מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה (שם ט.), צריך לדקדק כי אל הזקנים אמר איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר. כי להיותם זקנים אפשר שבא מעשה לידם או דומה לזה וכבר היו באותה עצה, ולזה יכון איך אתם נועצים, והקדים את העם הזה כי להיותם מורדים בדברם קשות, צריך לדבר להם דבר הגון להשיבם מרעתם. אך לילדים אמר מה אתם נועצים, כי חדשים מקרוב באו ועדין לא ניסו באלה וצריך עצה ותושיה, ונשיב דבר את העם הזה כי לא נשיב לפי דרכם רק ונשיב להם ככפיר זעף מלך, דבר הגון לנו ולקוצים בעיניהם של העם הזה אשר שאלו שלא כהוגן, וז״ש אשר דברו אלי לאמר, שדברו קשות כדי שאנו נשיב להם בלשון רכה, והזידו לדבר למלך הקל מן העול אשר נתן אביך עלינו כמצוים עלינו, ודברו בלשון ביזוי אשר נתן אביך ולא הזכירוהו בשם מלך. וזהו אשר דברו אלי שהעיזו פניהם לנגדי. עוד נוכל לומר שכונת רחבעם להתנצל עם הילדים למה נתיעץ תחלה עם הזקנים ולא שמע מהם, כי זה דברו איך אתם נועצים, כלומר אני אעשה את שלי מה שיראה בעיני, אך אשמע מפיכם איך אתם נועצים להשיב את העם הזה ואנחנו נדע מה נעשה. אך לילדים אמר מה אתם נועצים כי עצתכם היא תקום ונשיב דבר את העם הזה, כי היוצא מפיכם אעשה בלי ספק. וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר, כי המה ידעו זדון לבו של רחבעם, כי רצונו ללכת בגדולות ובנפלאות כיון שגדלו אתו. כה תאמר לעם הזה וכו׳. יש כאן כפל לשון ויתור נפיש, כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר אביך הכביד את עולינו ואתה הקל מעלינו כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי (שם י.). ומלבד הכפל יש לדקדק כי התחילו בכה תאמר וסיימו בכה תדבר. אך כונת הילדים לשדות נרגא בעצת הזקנים ולומר כי לא טובה עצת הזקנים בפעם הזאת שהרי צריך להשיב לעם כפי דרכם. ולזה אמרו כה תאמר וכו׳. המה ראו כן תמהו וכי לך נאה לומר לעם הזה אשר זדו לדבר אליך קשות, אביך הכביד את עולנו, ששמו את המלך אביך עושה שלא כהוגן, ואתה הקל מעלינו כדברם עם הדיוט לצוות עליך. אין זאת עצה נכונה רק כה תדבר אליהם, גם אתה השיבם לפי דרכם בדברים קשים כגידין, קטני עבה ממתני אבי. ולפי שיקשה איך יגדיל עצמו מאביו שהרי לא היה ערך לגדולת שלמה, ואיך יאמר קטני עבה יותר ממתני אבי. לכן נלע״ד כי מ׳ ממתני היא מ׳ הסיבה, כלומר קטני עבה מחמת מתני אבי כי אני יוצא חלציו של שלמה המלך הגדול. כי הנה שלמה היה בן דוד שמלך בשפלותו, ויקחהו ממכלאות צאן (תהלים עח, ע.), ולכן הוצרך להתנהג בענוה ושפלות, לא כן אבי שלמה שנולד במלכות אביו, וגם אני יצאתי ממתני אבי, שכל הארץ היו באים לשמוע את חכמתו. ולכן מן הראוי שקטני עבה להיותה ממתני אבי, ומטעם זה צריך אני להתנהג בגדולה ואתם חייבים להספיק כל צרכי, ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם וכו׳ (מלכים א׳ יב, יא.). וגרם זה שהשיבו העם, מה לנו חלק בדוד וכו׳ (שם טז.). הרי הוכחנו במישור כי לא נאה לאדם להגיס דעתו רק ללכת בדרך ענוה ושפלות, כי זאת תהיה לו לגדולה וכבוד.

והוא מ״ש בנדרים פ״ד (דף מ.), תניא רשב״א אומר אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין ילדים סתירה, וראיה לדבר רחבעם בן שלמה ע״כ. וקשה למה אפקיה בלשון בנין וסתירה. אך איתא בשמות רבה פ״א. ויעש להם בתים (שמות א, כא.). בתי מלכות ממרים לפי שדוד בא ממרים, דכתיב ודוד בן איש אפרתי הזה וכו׳ (שמואל א׳ יז, יב.). כי כשם שהבית בנוי למחסה ולמסתור כך המלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות פרק ג׳ משנה ב׳.). לזה אם יאמרו לך זקנים סתור, כמ״ש לרחבעם אם היום תהיה עבד לעם הזה, שנראה דבר זר לעשות קרחה במלכות, וילדים בנה להחזיק המלכות לבעליה, ואני אוסיף על עולכם, ראוי ליקח עצת הזקנים לפי שסתירת זקנים בנין, והיו לך עבדים כל הימים, ובנין ילדים שחשבו לקיים המלכות בידו אדרבא משם פרח הזדון למרוד במלכות ולסתור אותו. ועוד הרי זה מדבר על בית המקדש, כי ע״י עצת הילדים אמרו ישראל מה לנו חלק בדוד וכו׳ איש לאהליו ישראל. ולא לבית המקדש כמ״ש בדרוש לפ׳ וישב ע״ש (חלק א׳ דרוש י״א לפ‏׳‏ וישב והפטרה.). והרי זה בכוון שבנין נערים גרם לסתירת בה״מ שירבעם עשה במות להקריב לע״ז ומאז נגזר על הבית ליחרב.

הדבר הזה ראינו בהפט׳ שלנו ביחזקאל ל״ז. ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו (יחזקאל לז, טז.). וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וכו׳ (שם יז.). וקשה דלמה בראשונה אמר קח לך עץ א׳, ואח״כ כתב ולקח עץ אחד ולא אמר לך. ועוד היה לו לומר בקצור קח שני עצים וכתוב על הא׳ ליהודה וכו׳ ועל האחד ליוסף וכו׳. עוד למה לא אמר וקרבת אותם, דבאמרו וקרב לא ידענו מי הוא המקריב. ועוד למה לא אמר תחלה מ״ש בסוף והיו העצים וכו׳ לעיניהם (שם כ.), שהיה לו לומר תחלה קח לך לעיני בני עמך עץ אחד וכו׳. ושאר הרגשות המתרגשות. אמנם כל זה הענין הוא תלוי במה שכבר כתבנו לעיל, שבימי רחבעם נחלקה המלכות ולא נשאר לו כי אם שבט יהודה ובנימין וגם הכהנים והלויים בעבור בית המקדש שבירושלים, וכמ״ש בד״ה ב׳ י״א. ויהי לו יהודה ובנימין (דה״ב יא, יב.). והכהנים והלוים אשר בכל ישראל וכו׳ (שם יג.). כי עזבו הלויים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה ולירושלם (שם יד.). וכבר ידענו שיחזקאל היה כהן, כדכתיב אל יחזקאל בן בוזי הכהן (יחזקאל א, ג.). ולכן א״ל ואתה בן אדם, כלומר גם אתה כא׳ מהם, קח לך עץ א׳, ולכן אמר לך כי גם הוא בכלל, וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חביריו. דהיינו בנימין והכהנים והלויים, ולקח עץ אחד. דהיינו בלקיחה אחרת אחר שתכתוב על הראשון תקח השני, וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, דהיינו ירבעם שבא מאפרים, ולפי שגם יהוא ובניו ממנשה שגם הם מלכו על ישראל, לכך נאמר ליוסף עץ אפרים, לכלול גם את מנשה שבא מיוסף, אך העיקר הוא אפרים, דהיינו ירבעם שלקח המלכות מיד רחבעם וכל בית ישראל חביריו, וכאן לא אמר וכל בני ישראל רק וכל בית ישראל, על דרך כה תאמר לבית יעקב (שמות יט, ג.). אלו הנשים, שעשו עצמן כנקבה העוזבת אלוף נעוריה. ולא רצה שיקח מתחלה שני עצים כי הנה מתחלה היה כל המלכות לדוד ושלמה, ולכן אמר לו קח לך עץ אחד. וכן ולקח עץ א׳ כי בימי רחבעם נחלקו. וקרב אותם אחד אל א׳ לך לעץ אחד. נלע״ד שמוסב אל הקב״ה שהוא יקרב העצים ע״י נס, והיו לאחדים בידך, לרמוז למה שיהיה לעתיד כי יקום משיח בן יוסף תחלה וזהו אחד, והוא ימסור את ישראל למשיח בן דוד, וזהו אל א׳ לך, דהיינו אותם שגם אתה בכלל, שהם יהודה ובנימין שיקרבו אליהם כל בית ישראל והיו לאחדים בידך, שיתחברו יחד לעץ א׳, וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר, כי בראותם כל אלה הדברים ליקח עץ א׳ לבד ואח״כ עץ אחר ואח״כ בהתחברם יחד, הלא תגיד לנו מה אלה לך, אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), כי לא נפלו הדברים במקרה, דבר אליהם וכו׳. הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חביריו (יחזקאל לז יט.). אמר כאן ושבטי ישראל כי לעתיד נאמר וצרפתים כצרוף את הכסף וכו׳ (זכריה יג, ט.). ויהיו שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד.). ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, שיחזרו כלם תחת יד המשיח הבא מיהודה, ועשיתים לעץ א׳ שהמלוכה תחזור לבעליה. והיו אחד בידי, כי כשישראל גוי א׳ בארץ שמו מתעלה ומתקלס, וזהו והיו אחד בידי. שלא יהיו עוד לשתי ממלכות, ולפי שצוהו על הלקיחה והכתיבה, חזר ופירש שהכל יהיה לעיניהם של ישראל, שלא נאמר שמ״ש קח לך עץ א׳ יהיה בינו לבין עצמו, שכן מורה מלת לך וכן וקרב אותם לך. לכן חזר ופירש אחר כל אלה שהכל יהיה לעיניהם, והיו העצים (יחזקאל לז, כ.), שיקח העצים א׳ א׳ וגם הכתיבה אשר תכתוב עליהם בידך הכל יהיה לעיניהם. וחזר ואמר ודבר אליהם כה אמר אד׳ אלקים הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם (שם כא.), זה שייך ליהודה ובנימין שעליהם נאמר והפיץ ה׳ אתכם בעמים (דברים ד, כז.). שנתפזרו בד׳ כנפות הארץ. וקבצתי אותם מסביב, על עשרת השבטים שהם כלם במקום א׳ או בשאר מקומות אך להם לבדם ניתנה הארץ ולא יתערב זר בתוכם, ולכן אמר מסביב, ולפי שאינם משועבדים לאומות רק שהם חוצה לארץ, להם אמר והבאתי אותם אל אדמתם. וגם אמר הנה אני לוקח, לרמוז למ״ש בזהר פ׳ ויקרא דף ו׳ א׳. שהגאולה העתידה תהיה על ידו ית׳ כדי שתהא גאולה עולמית. ועשיתי אותם לגוי א׳ בארץ (יחזקאל לז, כב.). הוא מ״ש בזהר פ׳ אמור דף צ״ג ב׳. בארץ הם גוי א׳ וכו׳. והטעם כי חוצה לארץ שולטים השרים של מעלה, וישראל משועבדים ומפוזרים בהם אך בא״י שהם תחת ידו ית׳ נקראים גוי א׳. ואז ומלך א׳ יהיה לכלם למלך, דהיינו שהמלוכה תשוב לבעליה הוא משיח בן דוד. ולא יהיו עוד לשני גוים, כי פירוד המלכות גרם להם פירוד הלבבות ולעבוד ע״א כמו שעשו בעגלי ירבעם והבעל והאשרה. אך לעתיד כלם ישובו ובקשו את ה׳ אלקיהם. ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. וכפל ב״פ מלת עוד, לפי שאמרו (מגילה יג:), שכשפוסקין לאדם גדולה פוסקין לו לבניו עד סוף כל הדורות. לזה אמר שאעפ״י שירבעם נעשה מלך עכ״ז לא יהיו עוד תחת ידו, שהגדולה והמלוכה תחזור לדוד ושוב אינה פוסקת מזרעו.

ולהיות שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים, הוא הדבר אשר ראינו בסדר שלנו, ויגש אליו יהודה וכו׳ (בראשית מד, יח.). ואיתא בב״ר פ׳ צ״ג. כי הנה המלכים (תהלים מח, ה.), זה יהודה ויוסף. עברו יחדיו, זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. המה ראו כן תמהו, ויתמהו האנשים איש אל רעהו (בראשית מג, לג.). נבהלו נחפזו, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה, ג.). רעדה אחזתם שם, אלו השבטים. אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך ע״כ. והנה עירוב פרשיות אני רואה כאן, כי מ״ש זה נתמלא עברה על זה הוא מ״ש ויגש אליו יהודה. ומ״ש המה ראו כן תמהו וכו׳ הוא בפ׳ מקץ, וישבו לפניו הבכור כבכורתו ויתמהו האנשים איש אל רעהו (בראשית מג, לג.). וחוזר ואומר נבהלו נחפזו אחר שידעו שהוא יוסף. ואח״כ רעדה אחזתם שם, כשהיו מדיינים אלו עם אלו שהוא קודם. וצריך ישוב לכל זה. אך בעל המ׳ הוקשה לו בכתובים, כי הנה המלכים נועדו בה׳ הידיעה, שנראה שעם מלכים ידועים ידבר. ועוד ק׳ נועדו עברו יחדיו שהוא כפל לשון. ומהו שאמר המה ראו כן תמהו, דהיל״ל ראו ותמהו. וכן נבהלו נחפזו גם זה צריך להבינו. לכן פירש כי הנה המלכים על יהודה ויוסף שהם ידועים, כי המלכות ליהודה כבר ניתנה לו מיעקב ושוב אינה פוסקת מזרעו, כמ״ש לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט, י.). וכן יוסף היה מלך במצרים, וגם מהם עמדו מלכים, כי גם מיוסף היו ירבעם ואחאב מאפרים ויהוא ובניו ממנשה. והנה תחלה נועדו, ויגש אליו יהודה. ואח״כ עברו יחדיו. שנתמלאו קצף וחימה זה על זה בעבור בנימין, כנז׳ במדרש כמה ויכוחים היו ביניהם, תפוחי זהב במשכיות כסף ע״ש ((ב״ר פ׳ צ״ג) כתיב תפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כה, יא). תרגם עקילס הגר, חזורין דדהב בגו דיסקרין דכסף. דבר דבר על אפניו. מה אופן זה מראה פנים מכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף.). המה השבטים, דאילו על יהודה ויוסף משתעי לא היה צריך לומר המה, רק קאי אל השבטים שהמה ראו עתה מה שיהודה ויוסף היו מתקוטטים יחד ושמעו אמריהם, שנר׳ שיוסף ידע כל עניניהם כאילו הוא מבני ביתם. כן תמהו מתחלה כשראו שידע מי הוא בכור ומי אביהם. ולכן כשנתודע להם שהוא יוסף נבהלו מפניו ונחפזו לחזור לאחוריהם מפני הבושה, רעדה אחזתם שם אלו השבטים, כדי שלא נפרש זה על יהודה ויוסף, דהם לא רעדו כי כל א׳ כחו גדול ככתוב שם בב״ר, אך חזרו ואמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו, כי להיותם שניהם מלכים ידעו איך נוהגים כבוד זה לזה, ולא נפיק מינייהו חרבה, יאי למלך מדיין עם מלך.

מכל זה למדנו כי יהודה השפיל עצמו לפני יוסף שהיה מלך באותו זמן, וקיים בעצמו תעלא בעידניה סגיד ליה (מגילה טז:). וכבר פירשנו בדרוש הקודם על זה, אל תתהדר לפני מלך ע״ש (חלק א׳‏ - דרוש י״ב לפרשת מקץ והפטרה.). ולכן כתוב עוד בפרשה, ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן (בראשית מו, כח.). ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו וכו׳ (שם כט.). ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם וכו׳ (שם ל.). וקשה מאי לפניו שתי פעמים. ועוד קשה ויעל לקראת אביו גשנה, שהרי כבר כתיב ויבאו ארצה גשן. ואם כבר היו שם מהו לקראת אביו, היל״ל ויעל לאביו גושנה. עוד פי׳ רש״י ז״ל, וירא אליו, יוסף נראה אל אביו אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע ע״כ. ומהיכן למדו לומר כן, אמנם איתא בב״ר פ׳ צ״ה. ואת יהודה שלח לפניו (בראשית מו, כח.). ר׳ חננא בריה דר׳ אחא ור׳ חנינא, חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהיה מורה בו ד״ת ושיהיו השבטים מלומדים בו ע״כ. ואיתא בפ׳ ר״א פ׳ כ״ו. ר׳ טרפון אומר באותה הלילה שנלקחה שרה אמנו בבית פרעה ליל פסח היה, ריב״ק אומר מאהבתו אותה פרעה כתב לה בשטר כתובה ארץ גושן לאחוזה, לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן שהיא של שרה אמנו ע״כ. זש״ה ואת יהודה שלח לפניו. להתקין לו בית דירה בארץ גושן ולא יצטרך לירד למצרים ביתה יוסף, ולמה שלח את יהודה, לפי שהשליחות היה ליוסף שהוא מלך, ויאי למלך לילך אל המלך. ועוד שלחו להורות לפניו גושנה להתקין לו בית ועד להורות את בני ישראל את החקים ואת המשפטים, וזהו לפניו פעם אחרת. ומלבד שארץ גושן היא כארץ ישראל, עוד כיון יעקב למ״ש בסוף מגלה (דף כט.), ואהי להם למקדש מעט וכו׳ (יחזקאל יא, טז.). א״ר שמואל בר יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ועוד שם, עתידין ב״כ וב״מ שבח״ל שיקבעו בא״י. ולכן רצה יעקב שיקבע לו בית ועד לתורה דהיינו בית המדרש, לפי שהוא כמו בא״י עצמה ולא ישב ח״ל כלל וכלל. ויוסף חשב שיעקב ילך למצרים תחלה, שכן שלח לו רדה אלי אל תעמוד (בראשית מה, ט.). ואח״כ וישבת בארץ גושן (שם י.). ולכן ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת אביו גשנה (בראשית מו, כט.). כי שם נקרא ישראל דהיינו בא״י, וחשב להביאו עמו למצרים. אך יעקב לא רצה לצאת מארץ גושן. וירא אליו, יוסף נראה אל אביו כדי שיסתכל בו ויראה שעדין צלם אלקים בפניו, שעמד בנסיון באשת פוטיפר. ובראות יעקב כן קרא את שמע יען כי אין פסול בזרעו שיוסף עמד בצדקו, וכמ״ש בפסחים פ״ג (דף נו.), על פסוק ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט, א.). שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה, אמר שמא ח״ו יש פסול במטתי וכו׳ אמרו שמע ישראל וכו׳, כשם שאין בלבך אלא א׳ כך אין בלבנו אלא א׳. ונלע״ד כי לכן קרא את שמע לפי שבפ׳ שמע יש כ״ה אותיות ובברוך שם כ״ד שהם מ״ט, כאותיות שיש בי״ב שבטים, וכמ״ש בזהר פ׳ שמות דף ט״ו ב׳. מ״ט אתוון בשמהן דשבטין. ויש בהם י״ב תיבות כנגד י״ב שבטים, ולכן על שתי אבני השהם היו כתובים כלם, ששה משמותם על האבן הא׳. כי השהם הוא ליוסף, ולפי שעמד בצדקו זיכה את כלם וכלם כלולים באבנו. ועוד כמ״ש (ויקרא רבה פ׳ ל״ב.), יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל האנשים בזכותו. ולכן כתוב בו משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד.). כי לא נפסל מאבני האפוד והחשן לפי שותשב באיתן קשתו. ובמ׳ חקור דין ח״א פ׳ כ״ג כתוב שז״ס ששה משמותם על (שמות כח, י.). ר״ת שמ״ע. והוא נכון לדרכנו. וגם אח״ד עולה י״ג כנגד יעקב ובניו. וכל זה רמוז בפסוק ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם (בראשית מו, ל.). כי בק״ש בפ׳ ראשון חייב אדם למסור עצמו למיתה על קדוש ה׳ שכן צריך לקבל עליו ד׳ מיתות ב״ד בד׳ דאחד. ולכן עתה שראיתי פניך כי עודך חי שאתה צדיק, וצדיקים אפילו במיתתם נקראים חיים (ברכות יח.), [שנאמר] ובניהו בן יהוידע בן איש חי (שמואל ב׳ כג, כ.). לא אמות בעה״ז כי אחיה לעה״ב, וזהו ויאמר ישראל כנגד שמע ישראל. י׳שראל א׳ל י׳וסף א׳מותה ר״ת ה׳ אלקינו ה׳ אחד. ועוד א׳מותה ה׳פעם וכו׳ (א׳מותה ה׳פעם א׳חרי ר׳אותי א׳ת פ׳ניך כ׳י ע׳ודך ח׳י (בראשית מו, ל).). ר״ת בשכמל״ו עם הכולל. ומכל אלה למדו רז״ל שהיה קורא את שמע. אמנם נבהלתי מראות בתרגום יונתן בן עוזיאל שסותר למ״ש, שהרי תרגם ז״ל, וקדם דאשתמודעיה אבוי סגד ליה ואתחייב למיהוי שנוי קטיען, ותהא ואתחמי ליה ורכן על פריקת צווריה ובכה על צווריה תוב על דסגד ליה ע״כ. הרי שיעקב השתחוה ליוסף ולכן נקצרו ימיו של יוסף. ואפשר לי לומר בדיוק דברי המתרגם, וקדם דאשתמודעיה אבוי. כי לעולם האמת כן הוא שיעקב קרא את שמע, ושנינו (ברכות פ״ב, משנה א׳.), באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ולפי שיעקב לא הכירו השתחוה לו כסבור שהוא גוי, אך כשהכיר שהוא יוסף לא הפסיק ולא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמר צואריו ב״פ, שיובן עם מ״ש ויפול על צוארי בנימין [אחיו] ויבך (בראשית מה, יד.), שראה שבה״מ עתיד ליחרב (מגילה טז:), אף כאן ויפול על צואריו (בראשית מו, כט.) כנגד חרבן ראשון, ויבך על צואריו עוד כנגד חרבן שני דחמיר, לפי שכתוב בו ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז.). וזהו עוד.

ובמ׳ שהצענו ראשונה בב״ר פ׳ צ״ה. ואת יהודה שלח לפניו וכו׳ (בראשית מו, כח.). ק׳ מה זו שאלה אימתי וכו׳, והרי בנימין היה עם אחיו בבית אביו. ועוד שאמר ירעו כא׳ כשירד עמהם, ומה מקום לומר עוד והיה יעקב אומר לא ירד בני עמכם. ועוד מהו זה שיהודה ויוסף היו אוכלין כא׳, שנאמר וישבו לפניו הבכור וכו׳ (בראשית מג, לג.). שהרי גם כל השבטים היו שם. ומאי לפיכך ואת יהודה וכו׳ (בראשית מו, כח.). אמנם עוד שם בב״ר ז״ל, אמר הכתוב וסרה קנאת אפרים (ישעיה יא, יג.). לפי שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף בשעה שהביאו לו את הכתונת, שנאמר חיה רעה וכו׳ (בראשית לז, לג.). ואין חיה רעה אלא אריה ע״כ. והיה זה מפני שיוסף נתגאה על אחיו בחלומותיו וא״ל המלוך תמלוך עלינו (שם ח.), והמלכות אינה נוגעת אלא ליהודה, לפיכך סבר יעקב שיהודה הרגו בעבור זה. ופחד ג״כ מבנימין לפי שהיה אוהבו יותר מכלם, והוא מש״ה ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו (בראשית מב, ד.). כי פחד שמא כמקרה יוסף אחיו גם הוא יקרהו. אך בבא ההכרח הוצרך לשלחו עמהם. ז״ש זאב וטלה ירעו כא׳ (ישעיה סה, כה.). ואימתי היה זה, שהרי מתחלה אין שייך לומר כן לפי שלא הניחו יעקב לירד עמהם. אלא ודאי שזה היה כשירד בנימין עמהם, כי קודם זה א״א לומר כן לפי שהיה יעקב אומר להם לא ירד בני עמכם, וראה כמה היו השבטים מחבבין אותו, שהרי מפחדם שלא יוזק היו ממצעין אותו כדי שלא ישלוט בו עין הרע והיו משמרין אותו, שכן כתוב (תנחומא פ׳ ויגש, אות ח׳.), וישא עיניו וירא את בנימין (בראשית מג, כט.). לפי שהיו ממצעין אותו והוצרך לישא עיניו כדי לראותו, דאלמלא כן היה להם להראותו לו תכף ומיד כיון שלכך נקראו מאתו, ואת אחיכם הקטון תביאו אלי (בראשית מב, כ.). אלא שמפני היראה לא הביאוהו לפניו תכף ומיד, והמתינו שיאמר להם יוסף הזה אחיכם הקטון וכו׳ (בראשית מג, כט.). ולא זו בלבד שהיו כל השבטים לאחדים לשמור את בנימין. אלא אף זו ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה סה, כה.). שאפי׳ יהודה ויוסף שהיתה שנאה ביניהם בעבור המלכות נמצאו אוכלין כא׳ וישבו לפניו (בראשית מג, לג.). וישא משאות (שם לד.). ואמר יאכל תבן, הוא מש״ה והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו׳ (עובדיה א, יח.). שכן לעתיד יבא תחלה משיח בן יוסף וימסור המלכות למשיח בן דוד הבא מיהודה, ולכן נמשל בית יוסף ללהבה שאינה קיימת תמיד לפי שלא תשאר לו המלכות, אך מבין שניהם תצא אש ודלקו בהם ואכלום. לפיכך ואת יהודה שלח לפניו להתחבר ביוסף כי להם נאה המלוכה, להוציא את ישראל מתוך ההפכה. ולהצילם ממבוכה. והיתה לה׳ הממלכה. מראש מקדם נסוכה. כי שם צוה את הברכה. ב״ב אמן. בילא״ו.