דרוש ל"ו לשבת וחול המועד סכות והפטרה

וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב).

סוכה פרק ראשון (דף ט:): תנו רבנן בסכות תשבו (ויקרא כג, מב). ולא בסכה שתחת הסכה ולא בסכה שתחת האילן ולא בסכה שבתוך הבית ע"כ.

ישתבח הבורא ויתפאר המשגיח בעולמות התחתונים, כמ"ש במזמור קי"ג. מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות וכו' (תהלים קיג, ו). שצריך להבין מה המה אלה היודי"ן יתרות. אך בא דהע"ה להוציא מלב האנשים הכופרים בהשגחתו ית' באמרם כי מפני רוממותו אין לו עסק בשפלים ואין כבודו להשגיח בתחתונים. לכן אמר מי כה' אלקינו. שתמיד השגחתו בנו הגם כי המגביהי לשבת, והי' רמז לעשר כתות של מלאכים שגבוה על גבוה שומר. המשפילי לראות למטה מעשר גלגלים וזהו בשמים. ואף גם שם נקראת השפלה, וכ"ש בארץ הלזו התחתונה. וזה כבודו כי מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו). וידבר דוד על עצמו, מקימי מעפר דל (תהלים קיג, ז). כמ"ש אנכי לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי ישראל (ש"ב ז, ח). וזהו כשנמשח למלך. מאשפות ירים אביון כשהרג את גלית, שנתקיים בו מ"ש האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו (ש"א יז, כה) לאשה. וזהו להושיבי עם נדיבים זה שאול ובניו, עם נדיבי עמו. שא"ל נתן להיות נגיד על עמי על ישראל שהם עם בחר ה'. מושיבי עקרת הבית זו שרה שכתוב בה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען (בראשית טז, ג.). ואעפ"כ היתה עקרה, ולבסוף וה' פקד את שרה (בראשית כא, א). וכתוב בה היניקה בנים שרה (שם ז). כמ"ש ז"ל, שהביאו כל השרות את בניהן עמהן והניקה את כלם. וזהו אם הבנים, שכמה בנים הניקה, ולפי שאמרו שכל מי שבא לשם שמים נתגייר, לכן אמר אם הבנים שמחה, ועל הכל הללויה. וכתב בעל העיקרים במ' ד' פ"ט. כי ההשגחה תמצא בבני אדם מג' טעמים וראיות נכונות. הא' כי כמה אנשים משתדלים להגיע הרע לאיש מה, ואדרבא אותן הסבות בעצמן שיחשבו שיגיע הרע לזולתן פעמים הם סבות להגעת הטוב, כמו שקרה לאחי יוסף וכו', והב' מן העונשים המגיעים לרשעים מדה כנגד מדה, וכמ"ש ירמיהו גדול העצה ורב העליליה וכו' לתת לאיש כדרכיו וכו' (ירמיה לב, יט.). והג' מן ההודעה שתבא לאדם בחלום חזיון לילה, אז יגלה אזן אנשים וכו' (איוב לג, טז.). ובזה נבין מ"ש במזמור צ"ד. אל נקמות ה' וכו' (תהלים צד, א.). ובפ"ה דברכות (דף לג.), גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר אל נקמות ה'. ופרש"י ז"ל בין שתי שמות. והכונה כי אל הוא חסד, וה' הוא רחמים, ולכן גדולה נקמה שמהפכת מדת הרחמים והחסד למדת הדין וגבורה. וכמ"ש ה' כגבור יצא (ישעיה מב, יג.). וזהו אל נקמות ה'. לעשות נקמה בגוים על שהרעו לישראל. הנשא שופט הארץ וכו'. יביעו ידברו עתק, לומר שהעתיק השגחתו מן העה"ז באמרם עזב ה' את הארץ. ולכן עמך ה' ידכאו. ויאמרו לא יראה יה. שברא עולמו בשתי אותיות אלה, עה"ב בי' ועה"ז בה'. והיא השגחתו הכוללת. ולא יבין אלקי יעקב בהשגחתו הפרטית על ישראל. האמנם בינו בוערים בעם אלו ישראל, שאותן הסבות עצמן שיחשבו לעשות עמהם רע הם סבות להגעת הטוב. וכסילים מתי תשכילו להכריח השגחתו ית' ממה שעיניכם רואות, הנוטע אזן הלא ישמע היא ההודעה שתבא לאדם באישון לילה ואפלה בחלום ידבר בו. היוסר גוים הלא יוכיח. מדה כנגד מדה, ועי"כ המלמד אדם דעת שיקחו מוסר, כמ"ש ע"פ הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר (צפניה ג, ו.).

ובב"ב פ"א (דף טז.), אשר בסערה ישופני וכו' (איוב ט, יז.). אמר רבא איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו. בסערה חרף דכתיב אשר בסערה ישופני. אמר לפניו רבש"ע שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב. בסערה השיבוהו דכתיב ויען ה' את איוב מן הסערה וכו' (איוב לח, א.). אזור נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני (איוב מ, ז.). א"ל הרבה נימין בראתי בראשו של אדם וכל אחד ואחד בראתי לו גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקות בגומא אחת, שאלמלא שתים יונקות בגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם, בין גומא לגומא לא מיחלף לי בין איוב לאויב מיחלף לי. הכונה כי בעל העיקרים מ' ד' פרק ז' כתב ז"ל, מה שהביא האנשים לסלק ההשגחה עם היותם מודים בידיעת השי"ת, הוא רוע הסדר הנמצא לפי דעתם בטובות העולם ורעותיו, שנמצא צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וההפך. וזה הספק הביא את איוב לחשוד שהשי"ת בלתי משגיח בפרטי בני אדם שאין הבדל בין צדיק לרשע כמו שאין הבדל בין אישי הב"ח, כמ"ש אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה (איוב ט, כב.). אם שוט ימית פתאום וכו' (שם כג.). ע"כ. וכן אמרו שם בפ"ק דבב"ב (דף טז.), ארץ ניתנה ביד רשע (איוב ט, כד.). אמר רבא בקש איוב להפוך הקערה על פיה, אמר אביי לא דבר איוב אלא כנגד שטן ע"כ. הרי זה בא ללמד על טעותו של איוב שחשב שאין הב"ה משגיח בפרטים, ושלכן ארץ ניתנה ביד רשע הוא שטן. ולכן אמר בסי' י"ג. למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך (איוב יג, כד.). וזהו מ"ש שמא רוח סערה עברה לפניך, הוא קטרוג השטן שמסעיר גופו של אדם. וכ"כ בזהר פ' ויקהל דף קצ"ט א'. רוח סערה דא איהי גזרת דינא דקיימא תדיר קמי קב"ה ובעאת דינא דב"נ מקמיה. ותחשבני לאויב לך. שהאיוב נהפך לאויב, וזה כי איוב היה מחזיק עצמו לצדיק גמור ולא כן היה, כמ"ש בזהר פ' בא ל"ג א' ע"ש (כיון דחמא קב"ה דכלהו אתיין לקטרגא, מיד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא. וכי לא הוה ידע קב"ה מאן הוה אתי, אלא לאייתאה עובדא לרעותיה. ויאמר יי' אל השטן וגו'. ויען השטן את יי' ויאמר משוט בארץ. מכאן אוליפנא דישובא דארעא אתמסר לסטרין אחרנין בר ארעא דישראל בלחודהא. כיון דאמר משוט בארץ אשגח קב"ה דבעי למהוי דלטורא עלייהו דישראל. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ. חמא שעתא למיהב ליה חולקא במה דיתעסק ויתפרש מנייהו דישראל, והא אוקמוה לרעיא דבעא למעבר עניה בחד נהרא וכו'. מיד אעסק ביה ההוא שטן ולא קטרג עלייהו דישראל. ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לאו תוואה לעבדא דמאריה עביד ליה כל רעותיה דיהא דחיל ליה, אעדי אשגחותך מניה ותחמי אי דחיל לך ואם לאו. תא חזי בשעתא דעאקו, כד אתייהיב חולקא חדא להאי סטרא לאתעסקא ביה אתפריש לבתר מכלא. כגוונא דא שעיר בראש חדש, שעיר ביומא דכפורי, בגין דאתעסק ביה ושביק להו לישראל במלכיהון, והכא מטי זמנא למיטל חולקא דא מכל זרעא דאברהם בסטרא אחרא, כד"א הנה ילדה מלכה גם היא וגו' את עוץ בכורו וגו'. ותא חזי בשעתא דאמר משוט בארץ, בעא מניה למעבד דינא בישראל, דהא דינא הוה ליה על אברהם למתבע מקב"ה בגין דלא אתעביד דינא ביצחק כד אתקריב על גבי מדבחא, דהא לא הוה ליה לאחלפא קרבנא דאזמין על מדבחא באחרא, וכן בכל סטרא דיליה, כד"א לא יחליפנו. והכא קאים יצחק על גבי מדבחא ולא אשתלים מניה קרבנא ולא אתעביד ביה דינא, ובעא דא מעם קב"ה כמה דבעא דיניה דיוסף לכמה דרין, וכל מה דבעא בארח דינא בעא. ומההוא זמנא דאשתזיב יצחק ואתחלף קרבניה, זמין ליה קב"ה לההוא מקטרגא האי לחולקיה מכל זרעיה דאברהם ולא יקרב בסטרא אחרא, וכלא בדינא אתא לגביה בגין גאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה, וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון, א"ל לא אלא טול ממונהון ושליט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון. א"ל קב"ה חייך, בההוא דינא ממש תהא דאין, מה כתיב ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו'. במה דאיהו דן ביה אתדן. ואע"ג דבכל שאר הוה דחיל לקב"ה. תא חזי מה כתיב אך את נפשו שמור. בגין רזא דכתיב קץ כל בשר בא לפני. ואוקמוה. בא לפני ודאי, ודא איהו קץ כל בשר ולא רוחא, ואתמר דאיהו קץ דאתי מסטרא דחשך, כד"א קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. ולכל בשרא בגין דאית קץ אחרא ואקרי קץ הימין, ודא איהו קץ אחרא מסטרא דשמאלא דאיהו חשך, ועל דא אתייהיב ליה רשו בעצמו ובשרו. ותשיתני לבלעו. אי הכי לאו בדינא הוה אלא במימר ההוא מקטרגא דאחית ליה ואשטי ליה, אלא כלא בדינא הוה, והכי אמר לו אליהוא, כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו. והכי הוה, כמה דאתמר כמה דאיהו גזר הכי אתגזר עליה. והאי דאתמר ותסיתני בו לבלעו חנם. לא כתיב ותסיתני לבלעו אלא ותסיתני בו, ביה קיימא בדעתיה, דאיהו חשיב דהא תסיתני, כמה דאמר ועל עצת רשעים הופעת (איוב י), אמר איוב התפתית על מימר דההוא מקטרגא. כגוונא דא ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ויפתוהו ויכזבו לו לא כתיב אלא ויפתוהו בפיהם. בפיהם קיימא מלה דא, דהא אתפתה.). העלה נדף תערוץ (איוב יג, כה.). הוא בבחרותו של אדם שהוא בימי העלייה, ואת קש יבש תרדוף כשהוא בזקנותו, וקש הוא לשון זקנה, כמו שתרגם ואתם ישישים (איוב לב, ו.). ואתון קשישין. ועיין בערוך ערך קש (היא היא קשיא ובגר לה קלא (בבא בתרא קסז:). ההוא גברא דקביל פרדיסא לעשר שנין וקש לה' שנין (בבא מציעא קט:). דההוא גברא דמשכן פרדיסא לעשר שנין וקש לה' שנין (כתובות צה:). פי' זקן, מלשון קשיש וישיש, ואתם ישישים תרגומו ואתון קשישין, קש דינא פירשנו בערך זקן.). כי תכתוב עלי מרורות (איוב יג, כו.). מכמה מינים בממון ובנים ואח"כ כל גופו מלא שחין. ותורישני עונות נעורי, הם עשרים שנה דלא ענשת. ולי אתה מוריש אותם כיון שיסרתני בכמה מיני יסורין. ותשם בסד רגלי (שם כז.). כמ"ש ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו (איוב ב, ז.). ותשמור כל ארחותי, ולא זו בלבד אלא על שרשי רגלי תתחקה. שיובן עם מ"ש בבכורות פ"א (דף ח:), שהלך ר' יהושע אצל סבי דבי אתונא ואשכח דרבאני מגואי ומבראי, דאי חזי כרעא דעיילא קטלי להו לבראי, ודנפקא קטלי להו לגואי. ופרש"י אורבים מבראי, שלא יצא א' מהזקנים לחוץ ושלא יניחו א' ליכנס, וכי חזו הנך סבי כרעא דעיילא וכו'. שהיתה אסקופת החדר צרה ונשפכין סובין או אפר עליה וניכר בה פסיעות אדם, וכי חזו כרעא דעיילא קטלי לשומרים מבראי שהניחוהו לבא. וכי חזו כרעא דנפקא קטלי לגואי שהניחוהו לצאת ע"כ. ז"ש ותשם בסד רגלי, ולא זו בלבד ותשמור כל ארחותי שלא אצא. וזה כי על שרשי רגלי תתחקה, שנשאר רושם וחקיקת הרגלים. ועוד על שרשי רגלי תתחקה הוא מ"ש שם בילקוט תהלים מזמור מ"ט, עון עקבי יסובני. אמר דוד תרי"ג מצות נתת לנו קלות וחמורות, איני ירא מפני מצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות אלא מפני הקלות, אותם שבני אדם אין משגיחין עליהן ומשליכין אותן תחת עקביהן. ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ע"כ. ועיין בזהר פ' מקץ דף קצ"ח ב' (דוד מלכא הוה אסתמר תדיר מחובין אלין, וכד הוה נפיק לקרבא הוה מפשפש לון, ועל דא לא דחיל לאגחא עמהון קרבא. ותא חזי ארבע מלכין הוו, מאן דשאיל דא לא שאיל דא, דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. מאי טעמא, בגין דהוה אסתמר מאילין חובין ולא יהיב דוכתא לשנאוי לשלטאה, ועל דא בעי למרדף אבתרייהו תדיר ולא ירדפון אינון אבתריה למתבע חובוי ויפול בידייהו. אסא הוה דחיל יתירא, אע"ג דהוה מפשפש בחטאוי, איהו בעי למרדף אבתרייהו, ויקטול לון קב"ה וכך הוה, דכתיב וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו'. וכתיב ויגוף יי' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים. וכן דוד מה כתיב ביה, ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם. אבל אסא איהו רדף וקב"ה מחי. יהושפט מלך יהודה אוף הכי נמי הוה שאיל ואמר, לא יכילנא למרדף ולא לקטלא, אלא אנא אזמר ואת קטיל לון וכו', וקב"ה עבד ליה הכי, דכתיב ובעת החלו ברנה ותפלה נתן יי' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאי' ליהודה וינגפו. חזקיה מלך יהודה אוף הכי נמי אמר, אנא לא יכילנא לא לזמרא ולא למרדף ולא לאגחא קרבא, מה כתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך יי' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים. וחזקיה הוה יתיב בביתיה ושכיב בערסיה וקב"ה קטיל לון. ומה צדיקים אלין הוו דחלין מאלין חובין, שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה. בגין כך אית ליה לבר נש לאסתמרא מאלין חובין כדקאמרן, בגין דלא ישלטון עלוי אינון ימי רע דלא מרחמי ליה.). וזהו בכיוון על שרשי רגלי תתחקה. שאתה נפרע מעונות שאדם דש בעקביו כאילו הם חקים גדולים שבתורה. השיבו הב"ה אזור נא כגבר חלציך. הרבה נימין בראתי בראשו של אדם וכו'. שיובן עם מ"ש בויקרא רבה פ' ט"ו. א"ר ברכיה אית אתר דצווחין לשערא שיטפא וכו'. אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הב"ה גומא בפני עצמה כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה, וזהו אזור נא כגבר חלציך. כי הגבורה תלויה בשערות, כמו שמצינו בשמשון, והמופת הוכיח כי בהתגלח שערות ראשו סר ממנו הכח והגבורה. וזו ראיה גמורה להשגחה. וזה הוא בין גומא לגומא לא מיחליף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי. וזה נלמד מהשערות כי השער הוא כמין ו', והגומא שיוצא ממנו היא כמו י', וא"כ באיוב תחלה הי' ואח"כ הוי"ו ואויב להפך, וא"כ אתה רוצה לומר ותחשבני לאויב לך שהפכתי הסדר, שהרי ודאי תחלה הי' שהיא הגומא ואח"כ השער כמין ו' שיוצא ממנה. ואני מהפך לך, להקדים הו' לי' ולהיות אויב. והראיה שהוא על ההשגחה, שנפרע מהחוטא מדה כנגד מדה, דאיתא בתנחומא פ' תזריע, לפי שאיוב קרא תגר ואמר אשר בסערה ישופני והרבה פצעי חנם, על חנם הב"ה הביא את כל היסורין האלה עלי, א"ל אליהוא חלילה לאל מרשע ושדי מעול, אלא כי פועל אדם ישלם לו, בכל מדה שהוא מודד הוא מביא עליו, א"ל הב"ה לאיוב אפילו השער שעליך מעין עשיתי לו ומדה נתתי לו ע"כ. אח"כ אמר מי פלג לשטף תעלה, הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טפה וטפה בראתי לה דפוס בפני עצמה שלא יהו שתים בדפוס אחד, שאלמלא שתים בדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה עושה פירות, בין טפה לטפה לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. זה יובן במ"ש בעל העקרים שם בפ"ח ז"ל, והראיה השנית מן הענינים הכוללים היא מציאות המטר שא"א שיתקיים זה המציאות השפל בזולת המטר, וכשנראה המטר מתחדש לפעמים ע"י האנשים השלימים כאליהו וחוני המעגל וזולתם, יורה בלי ספק על ההשגחה הפרטית ושאינו ענין טבעי, וכ"ש במה שראינו הכתוב אומר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר (עמוס ד, ז.). ע"כ. ז"ש הרבה טיפין בראתי בעבים וכו'. ויש כאן מקום דקדוק, כי בשער אמר בין גומא לגומא לא מיחליף לי. וכאן אמר בין טיפה לטיפה, דלסדר הראשון היל"ל בין דפוס לדפוס לא נתחלף לי. אך התשובה נלע"ד כי הנה כיון שהשער יונק מהגומא, ואם היו שתים בגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם, הנה העיקר הוא הגומא, ולכן שפיר קאמר בין גומא לגומא וכו'. אך בעבים שהעיקר הוא הטפה של גשמים, והדפוס אינו אלא כדי שלא יהו מטשטשות הארץ, לכן שפיר קאמר בין טפה לטפה לא נתחלף לי. וכן הנמשך ודרך לחזיז קולות, הרבה קולות בראתי בעבים, וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו, שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל א', שאם היו שתים יוצאות משביל א' מחריבות את העולם, בין קול לקול לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. כבר אמרו בפ"ט דברכות (דף נט.), אמר ריב"ל לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומיות שבלב, שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג, יד.). ע"כ. ושם בעיקרים (מאמר רביעי) פרק י', הודיע פלאות המטר המורה על החכמה וההשגחה, ונפלאות הרעם המורה על היכולת, והם טענות חזקות מאד מורות על ההשגחה יע"ש (סיים דבריו כשהודיע פלאות המטר המורה על החכמה וההשגחה, ונפלאות הרעם המורה על היכולת, וטענות החכמה והיכולת חזקות מאד, קיים אותם הש"י בשני מעניו.). וז"ש הרבה קולות בראתי בעבים וכו'. ואף כאן להיות שעיקר הכל הוא הרעם לפשט עקמומית שבלב, לכן לא אמר בין שביל לשביל רק בין קול לקול. אח"כ בא להורות ההשגחה על הב"ח ג"כ, והוא מ"ש בעל העיקרים בתחלת פרק י'. רמז השם לאיוב במענהו הראשון כי כשהיה מספר החסדים שעשה עם כל מין ומין מהב"ח להשגיח בו השגחה מיוחדת מזולתו מן המינים, כמ"ש מי יכין לעורב צידו (איוב לח, מא.). הידעת עת לדת יעלי סלע (איוב לט, א.). סיפר אז החסד שעשה עם מין האדם כשנתן לו בטבעו שלימות מיוחד, שהוא הכח להשיג המושכלות, ואחר שכן הוא ראוי שתדבק בו ההשגחה האלקית כפי שיעור יתרון שכלו יותר מהם ע"כ. הנה כי כן ז"ש הידעת עת לדת יעלי סלע, יעלה זו אכזרית על בניה, ובשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שתפול ממנו ותמות, ואני מזמין לה נשר ומקבלו בכנפיה ומניחו לפניה, ואינו מקדים ואינו מאחר אפילו רגע א', שאם מאחר אפילו רגע א' מיד מתה, בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. זהו מ"ש שם שכמה אנשים משתדלים להגיע הרע לאיש מה ואדרבא אותן הסבות בעצמן הן סבות להגעת הטוב וכו'. אף כאן היעלה הזאת עולה להר גבוה ותלול להפיל ולדה מרוב אכזריות שלה, והב"ה מזמין לה נשר שהוא רחמני על בניו ומקבלו. וזה ראיה ניצחת כי היא עולה לראש ההר להמית הולד, והיא סבת הטוב להחיותו, שאלולי כן והיתה יולדת במישור היתה ממיתו תכף אחר שילדה. אך בעלותה ההרה הב"ה מזמין נשר ומקבלו ומניחו לפניה חי וקיים כדי שלא תמיתנו, ואמר ואינו מאחר אפי' רגע אחד, כי דוקא האיחור היה סבת המיתה אך אם תקדים לית לן בה. חולל אילות תשמור, אילה זו רחמה צר ובשעה שכורעת לילד אני מזמין לה דרקון ומכישה בבית הרחם ומתרפאה ויולדת, ואינו מקדים ואינו מאחר שאם מקדים רגע או מאחר רגע מיד מתה, בין רגע לרגע לא נתחלף לי וכו'. בזה הוסיף ואינו מקדים, שאם היה מקדים אפילו רגע תלד קודם זמנה והיו מסוכנים למות גם שניהם, וזה משל לאבותינו במצרים שלא היו יכולים להגאל מפני צרות הזכיות שלא היו להם, והזמין הב"ה הנחש שהיא פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כט, ג.), ומכישה ברחמה, שבקש למעטם מפריה ורביה, וראיתם על האבני' אם בן הוא והמיתן אותו (שמות א, טז.). ואז ותעל שועתם אל האלקים (שמות ב, כג.). ואם היה מקדים עדין לא נשלם זמנם לגמרי, ואם היה מאחר לא יכלו לסבול ודוק. ולענין ההשגחה שהיא שכר והעונש יובנו דברי ההפטרה לשבת זה ביחזקאל ל"ח. והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל וכו' (יחזקאל לח, יח.). שכבר כתבנו בדרוש להפטרת יום ראשון, שמלחמת גוג ומגוג עתידה להיות בתשרי (טא"ח סי' ת"צ. בשם רב האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונצחת גוג ומגוג בתשרי, ומשום הכי בניסן מפטירין העצמות היבשות, ובתשרי ביום בוא גוג.), ולפיכך מפטירין בענין זה. ויש להקשות שהרי בראש הענין כתוב כה אמר אד' אלקים הנני אליך גוג וכו' (יחזקאל לח, ג.). ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך ואת כל חילך וכו' (שם ד.). וכן חזר ואמר ואתה בן אדם הנבא על גוג וכו' (יחזקאל לט, א.). ושובבתיך וששאתיך והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על הרי ישראל וכו' (שם ב.). ואם ככה הוא עושה לו להכריחו לצאת ממקומו לבא להלחם עם ישראל למה יענש כל כך. אך הנה כתב רש"י ז"ל ע"פ מימים רבים תפקד (יחזקאל לח, ח.). ז"ל, ולימים רבים שחטאת לי תפקד עתה לפני לזכור עונותיך להשיב גמולך, ואשיאך באחרית השנים לבא אל ארץ ישראל, ששבו יושביה מן הגולה וכו'. והוא מ"ש בזהר פ' בשלח דף נ"ח ב'. אר"ש זמין קב"ה לאחיא לכל אינון מלכין שצרו על ישראל ועל ירושלם, לנבוכדנאצר ולסנחריב ולכל שאר עמין דחריבו ביתיה ולשלטאה לון כקדמיתא, ויתכנשון עמהון שאר עמין, וזמין קב"ה לאתפרעא מינייהו באתגליא סחרני ירושלים, הה"ד וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים (זכריה יד, יב.). אשר יצבאו לא כתיב אלא אשר צבאו ע"כ. וזוהי ג"כ כונת המדרש בילקוט שופטים (ילקוט שופטים ד', רמז מ"ג.) ע"פ הלא צוה ה' אלקי ישראל (שופטים ד, ו.). ז"ל, כיוצא בו הנה באה ונהיתה הוא היום אשר דברתי (יחזקאל לט, ח.). היכן דבר אשכיר חצי מדם (דברים לב, מב.). כי שם נאמר ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה (שם לט.) לאותם שצרו על ישראל, אשכיר חצי מדם וכו'. מראש פרעות אויב (שם מב.). להשיב גמולם בראשם שצרו על ישראל. וכ"כ בישעיה כ"ד. והיה ביום ההוא יפקוד ה' וכו' (ישעיה כד, כא.). ואוספו אסיפה אסיר על בור. שיתאספו כל הגוים אל ירושלים למלחמה ומרוב ימים יפקדו (שם כב.), כמ"ש כאן מימים רבים תפקד (יחזקאל לח, ח.). ואז נאמר ושובבתיך וששאתיך (יחזקאל לט, ב.). שפי' הרד"ק ז"ל שהוא מלשון ששה וע"ש (וששאתיך. פירשו בו שהוא מלשון ששה, כלומר שלא ישאר בהם כי אם ששית המחנה, ויש מפרשים אותו לפי ענינו אכריתך או אחריבך. ואדוני אבי ז"ל פי' אשפטך בששה שפטים, כמו שאמר ונשפטתי אתו בדבר ובדם ואבני אלגביש וגשם שוטף ואש וגפרית והם ששה. ויונתן תרגם ואשדלינך ואטעינך.). ולדרך זה נלע"ד לפרש כי שם נאמר ראש משך ותובל פרס כוש ופוט אתם גומר וכל אגפיה שהם שש אומות, וזהו ושובבתיך וששאתיך, שיתן בלבם לבא כלם להלחם בישראל אחרי היותם על אדמתם. כדי שיקחו שלהם מתחת ידם, כמ"ש שם ושלחתי אש במגוג וכו' (יחזקאל לט, ו.). ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל (שם ז.). שיראו כל העמים כי השגחתו יתברך היא הנותנת ליתן להם כפעלם מדה כנגד מדה, כשם שצרו על ירושלים מימים קדמוניות כן עתה ישפך דמם סביבות ירושלים, מדה כנגד מדה המורה על השגחתו ית' כדלעיל.

הן הנה דברי הפרשה שאנו קורין בשבת זה והיא בפ' כי תשא. ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וכו' (שמות לג, יב.). ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וכו'. וראה כי עמך הגוי הזה (שם יג.). ויאמר פני ילכו והניחותי לך (שם יד.). ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה (שם טו.). ובמה יודע וכו' (שם טז.). וקשה מאי ראה. ועוד אם כבר א"ל פני ילכו והניחותי לך. למה חזר ואמר אם אין פניך הולכים וכו'. ולא די זה אלא בסוף הענין חזר וא"ל אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא אד' בקרבנו. אמנם ידוע ומפורסם כי השגחתו ית' היא לכל העולם בכלל, כמ"ש המשפילי לראות בשמים ובארץ (תהלים קיג, ו.). כמו שכבר פי' לעיל. אך טוב לישראל להשגיח עליהם בפרטות. ואף בהם יש הפרש כי לצדיקים שבהם משגיח בפרטי פרטות, והוא מ"ש במזמור ל"ג. משמים הביט ה' (תהלים לג, יג.). היינו ההשגחה הכוללת גם לאומות. ראה את כל בני האדם, הוא אברהם האדם הגדול בענקים, והם ישראל עם סגולתו, ממכון שבתו השגיח בפרטי פרטות אל כל יושבי הארץ, הם הצדיקים שבזכותם נתישבה הארץ, כדכתיב תבל ויושבי בה הם הצדיקים. ואמר במזמור קל"ו. הודו לה' כי טוב כל"ח (תהלים קלו, א.). היא השגחת הצדיקים, כי בעבורם העולם עומד ועושה חסד עמהם. הודו לאלקי האלקים (שם ב.), היא השגחת ישראל בכלל, ואלקים הם המלאכי' והב"ה שליט עליהם. וכן ישראל כחם יפה על המלאכים. הודו לאדוני האדונים (שם ג.) הם ע' שרים של מעלה שמשגיח עליהם בכללות. ותני והדר מפרש לעושה נפלאות גדולות לבדו (שם ד.), לצדיקים המושגחים מאתו בפרטי פרטות. לעושה השמים וכו' (שם ה.). לרוקע הארץ וכו' (שם ו.). כי בשביל ישראל שלומדים בתורה נבראו, וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה.). לעושה אורים גדולים וכו' (תהלים קלו, ז.). הם שבעה ככבי לכת שעיקרם חמה ולבנה אשר חלק ה' אותם לכל העמים, והשגחתו כוללת עליהם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ועל זה כתוב בשיר השירים א'. הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים וכו' (שה"ש א, ז.). שהכפל יובן לדרכנו שאומרת כ"י להב"ה איכה תרעה בהנהגה פרטית לישראל, איכה תרביץ לצדיקים בהנהגה פרטי פרטית. בצהרים שהיא עת צרה לצאן בהיותם בגלות, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חביריך, הם האומות בהנהגה כוללת. השיב הב"ה אם לא תדעי לך (שם ח.), שאינך יודעת איך תהיה השגחתי עליכם בפרט. צאי לך בעקבי הצאן. שתרגם המתרגם תהא מהלכא בארחיהון דצדיקייא ותהא מסדרא צלותא וכו'. דהיינו שילכו לב"כ שהם לכל ישראל. ולארחיהון דצדיקיא הם הבתי מדרשות שהם לצדיקים העוסקים בתורה. כי בעקבי הצאן הם כל ישראל שהולכין להתפלל בבתי כנסיות שבזה השגחתו עליהם בפרטות. ואח"כ על משכנות הרועים הם הצדיקים ששוכנים בבתי מדרשות ששם לומדים תורה, ובזה משגיח עליהם בפרטי פרטות.

ובשמות רבה פ' י"ג. ד"א כובד אבן (משלי כז, ג.). אמר הב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן, כמ"ד משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד.). ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול, שנ' והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב, א.). שנטלתי אותם בעולם ואמרתי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו. ר' יהושע אומר תקון סופרים הוא זה עיני כתיב. ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני, ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא היה יכול להצילן ועמד עליהן והרגן, הוי וכעס אויל כבד משניהם (משלי כז, ג.). הוי כי אני הכבדתי את לבו (שמות י, א.). ע"כ. קשה לבעל המ' כי אני הכבדתי את לבו, וא"כ למה יענש פרעה, לכן הביא פ' כובד אבן וכו'. וקשה שלא אמר מה הם כובד אבן ונטל החול, ומהיכא תיתי וכעס אויל כבד משניהם. לכן אמר כי הנה ישראל בשבילם נברא העולם ומתקיים, ולכן משגיח בהם בפרטות ולא"ה בכללות. והנה ישראל נקראו אבן, שנאמר משם רועה אבן ישראל. משום שקשים כאבן ואינם נשמעי' לאומות לפרוק מהם עול המקום, ויעקב נטל י"ב אבני' כמספר שבטי ישראל ונעשו אבן אחת, היא אבן שתיה שממנה הושתת העולם. ונטל החול אלו ישראל, שכן כתוב במדבר רבה פ' ב'. נמשלו ישראל כחול והאומות כסיד, אם אין אתה נותן חול בסיד אין לו עמידה, כך אם אין ישראל אין עולם. וז"ש שנטלתי אותם בעולם, לשון וינטלם וינשאם (ישעיה סג, ט.). שכל הנונע בהם כנוגע וכו'. לפי שמשגיח עליהם בפרטות, ועמדו והכעיסו לפני שביטלו ברית מילה (שמות רבה פ' א'.), ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני, דהיינו לכלותן כנגד כובד אבן, ולהשליכן כנגד נטל החול להסיר השגחתי מהם. ובשביל שלא יאמר פרעה לא היה יכול להצילן וכו' לא עשיתי כן, וזהו וכעס אויל זה פרעה, שנאמר אך אוילים שרי צוען (ישעיה יט, יא.). שאמר לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב.). ולכן הכבדתי את לבו כדי שיודע לכל כי שמי בקרבם, ועשיתי עמו שפטים למען ספר שמי בכל הארץ.

אלה הם דברי הפרשה, ויאמר משה אל ה' ראה וכו' (שמות לג, יב.). כי הנה כתוב למעלה, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה (שם ז.). שפי' רש"י ז"ל, אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד, ואז א"ל הב"ה שאין ראוי לעשות כן, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים [וכו'] ושב אל המחנה (שם יא.). ופרש"י ז"ל, דבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, א"ל אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם ע"כ. ולזה אמר משה אל ה' ראה, כלומר אתה ראוי להשגיח לישראל בפרטות, שכן אמרת לי ושוב אל המחנה (איכה רבה פ' א'. ובתנחומא פ' כי תשא. ושב אל המחנה (שמות לג, טו). א"ל לא אמרתי לך כשאהיה אני בכעס עליהם ואתה הוי ברצון וכשאתה בכעס אני ברצון, ועכשו אני ואתה עליהם בכעס, לא יהו שני פנים עליהם בכעס. לכך נאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. חזור אצלן. ושב אל המחנה. אל תהי קורא ושב אלא ושוב אל המחנה. ואם לאו ומשרתו יהושע בן נון. הרי יהושע בן נון משרת תחתיך.). האמנם אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, כי נראה שכונתך להעלותם ע"י שליח. ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, שלי אתה רוצה להשגיח בפרטות אבל לא לישראל. ואין זאת כונתי רק ועתה (בראשית רבה פ' כ"א. אין ועתה אלא תשובה.) שישראל עשו תשובה, אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' וראה כי עמך הגוי הזה (שמות לג, יג.). כלומר לא לי אתה ראוי להשגיח בפרטות אך לישראל, וראה בפרטותי כי עמך הגוי הזה, וראוי שתשגיח עליהם בפרטות ולא בהשגחה כוללת עם האומות. השיבו הב"ה פני ילכו והניחותי לך (שם יד.), כלומר לצדיקים כמותך אשגיח בפרטות אבל לא לכל ישראל שעשו הרע בעיני. ולכן חזר משה ואמר אם אין פניך הולכים, בפרטות לכל ישראל אל תעלנו מזה (שם טו.), כי טוב לנו שבת בהר הזה ששם הראית חבתך לישראל, ולא נעלה לא"י אם אין אתה משגיח לכל ישראל בפרטות. ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך יותר משאר העמים, הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך וכו' (שם טז.). ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שם יז.). שאשגיח בפרטות גם להם גם לך, וזהו 'גם את' לרבות את כלם בין כל ישראל בין לצדיקים. האמנם רמז כאן שתהיה השגחה אחת לישראל ולצדיקים. המתין מרע"ה עד עת רצון שלימדו י"ג מדות, ואז א"ל אם נא מצאתי חן בעיניך אד' ילך נא אד' בקרבנו (שמות לד, ט.). כלומר לצדיקים בפרטי פרטות, כי עם קשה עורף הוא, ואם יחטאו ישראל ותסיר השגחתך מהם, לעולם תשגיח בנו ולא תפסק השגחתך ממנו. וא"ל הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות לישראל בפרט. ולא עוד אלא וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אנכי עושה עמך (שם י.) דוקא, ולצדיקים כיוצא בך ככל אשר שאלת מאתי. וכדי להראותך שכונתי לעשות רצונך, שמר לך וכו' (שם יא.). את חג המצות תשמור (שם יח.). שבו הראה הב"ה השגחתו הפרטית על ישראל בצאתם ממצרים. ובחג השבועות במתן תורה הראה ג"כ בפרטי פרטות השגחתו על הצדיקים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו.). ובחג הסכות היא השגחתו הכוללת לכל העולם, שלכן אנו מקריבין שבעים פרים על ע' אומות שישבו בשלוה. שגם להם ישגיח בכולל. וכיון דאתו לידן פסוקים אלה צריך לתת טעם למ"ש וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב.). שכשם שהתחיל בחג המצות ונתן טעם כי בחדש האביב יצאת ממצרים (שם יח.), כן היה לו לומר בחג השבועות זמן מתן תורתנו. ובחג הסכות כי בסכות הושבתי. ולמה נתן טעמי' אחרים. אמנם כבר פירשנו מ' ז"ל (ר"ה טז.), מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח וכו' בדרוש ליום ב' (חלק ב' דרוש ל"ג לסכות יום שני.). ולכן צותה התורה שמירת המועדים מטעם זה, כי בפסח נדון על התבואה, ולכן קראו למועד חדש האביב (שמות לד, יח.), שאז התבואה מלאה באביה, ואז היה ביטול ע"א, שהמצריים היו עובדין לטלה בכור שבמזלות, ואבי"ב גי' י"ה, שבחמשה עשר לחדש הראשון יצאו ממצרים, ולכן בפ' זו אחר שאמר את חג המצות תשמור כתיב כל פטר רחם לי וכו' (שם יט.). להורות שביציאת ישראל ממצרים הורו על השגחתו ית' שהצילם ממצרים שהיו עובדין לטלה בכור שבמזלות, ובו רצו להכניע את ישראל תחת ידם. ונהפוך הוא שבאותו החדש עצמו הכניע מזל שלו והוציא ה' את ישראל ממצרים, וסמך אחריו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות (שם כא.). שממנו למדו רז"ל (מנחות עב.), שקציר העומר דוחה שבת, ולכן סמך פ' זה לכאן מטעם זה.

ועוד איתא במכילתא פ' בשלח, ויאמר משה אכלוהו היום (שמות טז, כה.). ר' יהושע אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הב"ה לתת לכם ג' מועדות פסח ועצרת וסכות. עוד שם, וישבתו העם ביום השביעי (שם ל.). ר' יהושע אומר אמר להם לישראל אם תשמרו שבת זו עתיד הב"ה לתת לכם ג' מועדות, חג ניסן וחג סיון וחג תשרי, כיון ששמעו דבר זה קבלו עליהם ושבתו ע"כ. הרי שע"י השבת זכו לג' מועדות, וע"י המועדות שמרו את השבת. לפיכך בפ' אמור כתוב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' וכו' (ויקרא כג, ב.). ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וכו' (שם ג.). שהקדים שבת למועדות לפי שע"י השבת זכו למועדות. ובזה יש תירוץ נכון למה קרא לפסח שבת, שכתוב שם ממחרת השבת יניפנו הכהן (שם יא.). ופרש"י ז"ל, ממחרת י"ט הראשון של פסח. כי להיות שע"י המועדות שמרו את השבת, וע"י השבת זכו למועדות, לכן המועד הראשון שהוא חג המצות נק' שבת. ולכן גם בפ' זו סמך שבת לחג המצות בעבור זה. ועוד סמך למועדות אלקי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז.). ואח"כ את חג המצות תשמור (שם יח.). לרמוז למ"ש בפ' ערבי פסחים (פסחים קיח.), אמר רב ששת משום ראב"ע כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"א, שנאמר אלקי מסכה לא תעשה לך. וכתיב בתריה את חג המצות תשמור ע"כ. ופרש"י שעושה מלאכה בחול המועד וכו'. והוא בחגיגה פ"ב (דף יח.), את חג המצות תשמור שבעת ימים (שמות כג, טו.). לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. והטעם שהוא כאלו עע"א, כי כיון שג' רגלים מורים על ההשגחה, מי שמבזה אותם כופר בהשגחה והוא כעובד ע"א. ובעצרת על פירות האילן, לכך כתב וחג הקציר וכו' (שם טז.) בפ' משפטים, וכאן אומר וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים (שמות לד, כב.). שכן מקריבין שתי הלחם לכפר על מה שחטאו בענין קציר חטים כנז' בדרוש הנ"ל. וחג האסיף לברך גשמי שנה. ועוד נק' חג האסיף כי דרך כל אדם להאסף בביתו, ואנו יוצאים מבתינו לסוכה להיות מושגחים מאתו ית', זכר לז' עננים שבהן הגין על ישראל לבל יכם שרב ושמש, וכן איתא בריש במדבר רבה (במדבר רבה פ' א'.), וכמה ענני כבוד היו מקיפים את ישראל במדבר, ר' הושעיא אמר שבעה, ד' לד' רוחות השמים וא' מלמעלן וא' מלמטן וא' שהיה מהלך לפניהם ומכה את הנחשים ואת העקרבים וכו'. ונלע"ד שזה רמוז בפסוק וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך (שמות יג, כא.). כי הו' של וה' מיותרת, שלכן כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. וכאן לא שייך לומר כן, לכן נלע"ד שהוי"ו רמז לו' עננים שהיו שם, מלבד העמוד ענן לנחותם הדרך. והיודע סוד ז' עננים אלו, שהם רומזים לז' הבלים שכתוב בקהלת, הוא הטעם שאנו קורין בחג זה ס' קהלת שכלו מיוסד על ז' הבלים אלה.

ובמס' סכה פרק א' (דף ט:) איתא המאמר שהקדמנו, הרי זה לג' השגחות הנ"ל, כי הנה ג"פ כתיב בסכת, שנים חסרים וא' מלא. כי ההשגחה היותר נבחרת היא השגחת הצדיקים, כי בסכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג, מג.) הוא מלא בו' לפי שאז זכו ישראל לענני כבוד, שהיו כלם צדיקים מוכנים לקבל התורה, כי הרשעים שבהם מתו בשלשת ימי אפלה. ולכן אין לעשות סכה תחת סכה, להורות שהשגחת הצדיקים היא מה' לבדו בלי שום אמצעי, כמ"ש הנה עין ה' אל יריאיו (תהלים לג, יח.). כל האזרח בישראל (ויקרא כג, מב.). היא ההשגחה הפרטית על ישראל, להיות שכפרו בע"א. ולכן אין לעשות סכה תחת האילן, שהיו עובדים ע"א תחת כל עץ רענן, רק תחת סכך הסכה, שהוא משגיח בפרטות על ישראל, אך להיות שאינה פרטי פרטית לכן כתיב בסכת חסר. בסכת תשבו שבעת ימים (שם.) היא ההשגחה הכוללת גם לא"ה שאינה אלא ע"י ככבי שמים וכסיליהם, אך גבוה מעל גבוה שומר ותחתיו עומדים כלם ומושגחים מאתו, ולכן אין לעשות סכה תחת הבית, כדרך האומות שבונים בתים להיות להם למחסה ולמסתור למען לא יכם שרב ושמש, קרבם בתימו לעולם (תהילים מט, יב.). וגם לזאת נכתב בסכת חסר לטעם האמור. הרחמן יזכנו למועד שמור. ונאמר לפניו הלל גמור. ב"ב אמן. בילא"ו.