דרוש נ''ח לפרשת זכור

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים וכו׳ (דברים כה, יז).

מגלה פ״א (י:), רבי אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא. כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה (קהלת ב, כו), זה מרדכי הצדיק. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס, זה המן. לתת לטוב לפני האלקים, זה מרדכי ואסתר, דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן (אסתר ח, ב) ע״כ.

יאמרו החכמים ויודעי העתים כי ישתנה העצם מהמקרה בשלשה דברים. וסימנם סר״ה, ס׳דר ר׳יבוי ה׳תמדה. כי המקרה יבא בלי סדר, וגם לא בריבוי, והמקרה לא יתמיד. ועיין בספר אלון בכות שלנו איכה ראשון על פסוק לא אליכם כל עוברי דרך (איכה א, יב). וגם זה ראינו בשמואל א׳ ה׳. ויקחו פלשתים את ארון האלקים ויביאו אותו בית דגון ויציגו אותו אצל דגון (ב). ואמרו בילקוט על פסוק ופלשתים לקחו וכו׳ (א). רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אומר כבדוהו, אמרו זה אלוק וזה אלוק, יבא אלוק וישרה אצל אלוק. ריש לקיש אמר כך היה שכרן, אלא אמרו זה נצוח וזה נוצח, יבא נצוח ויעבוד לנוצח וכו׳. דייקו השלימים האלה בכתוב, דהיה די שיאמר ויביאו אותו בית דגון, או יאמר בקיצור ויציגו אותו אצל דגון. ועוד דהיה לו לומר ויביאו, מאי ויציגו, לכן רבי יוחנן דייק מרישא שכיון שכתוב ופלשתים לקחו את ארון האלקים, שהיו מחזיקים אותו לאלוק, לכן ויביאו אותו בית דגון לכבדו, כי אמרו זה אלוק וזה אלוק, יבא אלוק וישרה אצל אלוק. וריש לקיש דייק מסיפא שחזר ואמר ויציגו אותו אצל דגון, דהיל״ל ויציגוהו אצלו, אלא שכונתם היתה לבזותו שהיה ראוי לשרת לדגון כיון שזה נצוח וזה נוצח. וישכימו אשדודים ממחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה׳ (ג). יש לדקדק דכתיב נפל וקרי נופל, שיובן אצלי עם מ״ש בפ״ק דמגלה (טז.), והמן נופל על המטה (אסתר ז, ח). נפל מבעי ליה, אמר רבי אלעזר שבא מלאך והפילו עליה. ופרש״י ז״ל נופל משמע עושה והולך, נופל תמיד, רוצה לזקוף ומלאך מפילו ע״כ. אף אנו נאמר והנה דגון נופל, שהיו מקימים אותו ונופל, להראותם כי לא היה מקרה אלא מאת ה׳ היתה זאת. ויקחו את דגון וישיבו אותו למקומו. וכתב בעל כלי יקר שהיה זה נס בתוך נס, שנהפך מן המקום אשר היה שם מצד הארון ונפל לפניו דווקא. ועל דרך זה אני אומר בדיוק הכתוב, ויקחו את דגון וישיבו אותו למקומו. שגם זה לשון כפול, שהיה די שיאמר וישיבו את דגון למקומו, אי נמי וישיבו אותו למקומו. אמנם בא להגיד כי תחלה ויקחו את דגון, שהקימוהו לפני ארון ה׳ כמו שהיה. וכשראו שהיה חוזר ונופל וישיבו אותו למקומו, דהיינו מצד הארון ושם היה עומד. וישכימו בבקר ממחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה׳ וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן רק דגון נשאר עליו (ד). הוסיף בכתוב השני וישכימו בבקר, להורות כי קמו בהשכמה יותר משאר ימים, כי אלו היו כהני דגון שהשכימו יותר למען לא יתגלה הדבר להמון העם. והנה דגון וכו׳. כיום אתמול למען יראו ויבושו כי לא מקרה היה, ולא זו בלבד אלא נוסף עוד ריבוי עונש אל דגון כי ראשו וידיו כרותות, כי תחלה נפל בלבד וכשלא רצו להרגיש, התמיד להפילו וגם ריבה להכותו והוא מ״ש שם בילקוט, א״ל הב״ה אי אתם נכוין בפושרין אלא ברותחין וישכימו וכו׳. והוא מה שחזר ואמר וישכימו בבקר ממחרת וכו׳. וכתב הרד״ק ז״ל, אמרו כי דגון מטבורו ולמטה היה צורת דג לפיכך נקרא דגון, ומטבורו ולמעלה צורת אדם. וזהו פי׳ רק דגון נשאר עליו, צורת דג נשאר עליו, וכ״כ מהרי״א ז״ל. ונלע״ד לתת טעם לזה עם מ״ש בשופטים י״ד. ויבאו עד כרמי תמנתה (ה). אמרו לו אביו ואמו, כשם שכרמיהם זרועות כלאים כך בנותיהם זרועות כלאים. ופירשתי זה עם מ״ש ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים (בראשית י, יד). שהיו מחליפים נשותיהם זה עם זה, והנה ידענו דדגים פריצי, ופרים ורבים יותר מדאי, לכן עשו ע״א חציה צורת דג וחציה צורת אדם. ורצה הב״ה להראותם שע״א שלהם אינו לא אדם ולא אל, ולכן צורת אדם נכרת מאתו ולא נשאר רק צורת דג, כדגים הנאחזים במצודה רעה בהם יוקשים בע״א שלהם. ולפי שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, לכן הראה להם טעותם באלקיהם, וכשלא ידעו ולא הבינו, אז כתוב ותכבד יד ה׳ אל האשדודים וישימם ויך אותם בטחורים וכו׳ (שמואל א׳ ה, ו). ונלע״ד ששלח עליהם מכה זו מדה כנגד מדה, כי הנה איתא בתעניות פ״ב (טז.), מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו׳, כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו. אף כאן הם ביזו את הארון להוליכו ממקום למקום ולהניחו בצד ע״א שלהם, ולכן הכם במכה בזויה במקום סתר, כמ״ש אח״כ ויסתרו להם טחורים (שמואל א׳ ה, ט). וגם מזה אנו לומדים הפרש עצם מהמקרה, כי באשדוד הכה אלקיהם תחילה ואח״כ להם. אך כשאמרו גת יסוב ארון אלקי ישראל (ח). כתיב ויהי אחרי הסבו אותו ותהי יד ה׳ בעיר מהומה גדולה מאד ויך את אנשי העיר (ט). כי מלבד מכת הטחורים היתה בהם מכת המות, ואח״כ וישלחו את ארון האלקים עקרון (י). וקודם הכנסה לעיר שלטה בהם המות, וז״ש אח״כ כי היתה מהומת מות בכל העיר (יא). כלומר כבא ארון אלקים עקרון כבר היתה מהומת מות. ועוד הוסיף כבדה מאד יד האלקים שם, כלומר יותר משאר מקומות. הרי שבא עליהם הפורענות כסדר רבוי התמדה. ולכן ידעו מה יעשו, ויקראו פלשתים לכהנים ולקוסמים לאמר מה נעשה לארון ה׳ (שמואל א׳ ו, ב). ואמנם עדין לא שלמו באמונתם, שהרי אמרו להם הקוסמים, ועתה קחו ועשו עגלה חדשה אחת ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהם עול וכו׳ (ז). וראיתם אם דרך גבולו יעלה בית שמש, הוא עשה לנו את הרעה הגדולה הזאת ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו, מקרה הוא היה לנו (ט). והטעם נלע״ד לפי שכששלחו הארון מעמהם, עכ״ז היתה עדין המכה ממשמשת בהם, דומה למ״ש (בכורות מא.), ילפת (ויקרא כב, כב). זו חזזית המצרית, ולמה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה. ולכן רצו לעשות נסיון אחר לראות אם בשביל הארון היה זה, כיון שלא נתרפאו בלכתם מעמהם, והוא מ״ש להם תחלה, אם משלחים את ארון אלקי ישראל אל תשלחו אותו ריקם, כי השב תשיבו לו אשם אז תרפאו, ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם. הרי שעדין לא סרה המכה מהם. ואמר ועתה קחו, דקדק בעל כלי יקר שרוצה לומר קחו במקח, ועשו עגלה חדשה לשם קדושת השם. ונלע״ד לדקדק עוד מאי ועתה. אמנם הכל יובן עם מ״ש בזהר פ׳ תרומה קכ״ח א׳ ז״ל, האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה, אצטריך דלא ישתדל בריקניא ובמגנא וכו׳, בספרא דחרשי וכו׳ כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מיניה רוח מסאבא ולאכפיא רוחא אחרא, ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה, בעי למקני ליה באגר שלים וכו׳, בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא, ואזדבן בלא אגרא וכו׳, ורוח קדשא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב וסגי וכו׳. ז״ש ועתה, כלומר אעפ״י שדרך רוח הטומאה לשרות בחנם, עכ״ז ועתה בפעם הזאת שהוא לכבד לארון הקדש, שהוא דבר קדושה ולהעביר רוח הטומאה, צריך שתקחו בכסף מלא ועצים חדשים בהשתדלות רב. ולענין זה יובן מ״ש בשמואל ב׳ כ״ד. כשאמר גד הנביא לדוד, עלה הקם לה׳ מזבח בגורן ארונה היבוסי (יח). כדי לעצור המגפה מעל ישראל שבאה על ידי רוח הטומאה, כתוב שם ויאמר ארונה מדוע בא אדוני המלך אל עבדו ויאמר דוד לקנות מעמך את הגורן לבנות מזבח לה׳ (כא). כלומר לא רציתי לעשות זה על ידי שליח, רק אני בעצמי באתי לקנות מעמך, כלומר לפי שאתה אדם גדול גם אני באתי בעצמי, ועוד כדי שתמכור בכונה רצויה, וזהו מעמך. על דרך האדם בשבועה (ויקרא ה, ד). וזה לשתי סיבות, לקנות מזבח לה׳, שלדבר קדושה צריך השתדלות רב, ועוד ותעצר המגפה מעל העם, לדחות רוח הטומאה. אז אמר ארונה יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו וכו׳ (שמואל ב׳ כד, כב). הכל נתן ארונה המלך למלך (כג). דייק נתן דהיינו שהיה רוצה ליתן לו במתנה גמורה, ולכן אמר לו דוד, לא כי קנה אקנה מאותך במחיר (כד). דהיינו אקנה בקנייה גמורה ובמחיר, דהיינו באגר שלים כדברי הזהר, והטעם ולא אעלה לה׳ אלקי עולות חנם, כלומר הנה זה שינוי מה׳ אלקי לסטרא דמסאבא, כי לה׳ אלקי אין להעלות עולות חנם רק בכסף מלא, כי ממנו הכל ומידו נתנו לו. ונחזור לעניננו שלכן אמר ועתה קחו, כלומר לא כשאר פעמים שאנחנו עושים חנם. ועוד ועתה בלי מיתון רק בזריזות, להורות על עשיית הדבר ברצון טוב, כמו שאמרו בתורת כהנים ריש פ׳ שמיני, ויקחו את אשר צוה משה (ויקרא ט, ה). בזריזות. וכתוב שם בקרבן אהרן שב׳ דברים יורו על היות הדבר נעשה ברצון מוחלט ובבחירה גמורה, והם הזריזות בעשיית הדבר והשמחה בו וכו׳. ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהם עול (שמואל א׳ ו, ז). לרמוז למ״ש בפרה אדומה, אשר לא עלה עליה עול (במדבר יט, ב). לרמוז כי המקבל עליו עול מלכות שמים הוא חפשי מעול הבריות, וכן הארון הקדוש שליט באחרים ולא עליו עול הבריות, הרי שפיר הוכחנו איך הובדל העצם מהמקרה בשלש דרכים.

בזה נבא לביאור מ׳ ז״ל באסתר רבתי סי׳ ד׳. ויגד לה מרדכי את כל אשר קרהו (אסתר ד, ז). אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם, הה״ד אשר קרך בדרך (דברים כה, יח). דקשה שהפסוק אומר את כל אשר קרהו למרדכי, ואיך יפרש אותו על המן. אמנם יובן עם מאי דאיתא בילקוט פ׳ בשלח ז״ל, משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב נושך, אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ינשכנו הכלב, ובא בנו של מלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב. כל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שעשה, הוא אומר זכור אתה שנשכך הכלב. כך כל זמן שהיה הב״ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל שעשו ברפידים, הוא אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז) עכ״ל. הנה הכרם הוא העולם שיש בו כל מיני מגד ארץ ומלואה, והקיפו גדר זו התורה, לפי שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה). וכדי שלא יבא אדם רע לפרוץ הגדר, הושיב כלב נושך דהיינו עמלק שנקרא כלב, כמ״ש בזהר פ׳ בשלח דף ס״ה א׳, כי הוא בא מעשו, וכתיב בו והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך (בראשית כז, מ). כמ״ש (ילקוט ירמיה ט), בזמן שאין הקול קול יעקב אז הידים ידי עשו. וזה היה עונם של ישראל, כמ״ש וילחם עם ישראל ברפידים (שמות יז, ח). ואמרו שם בילקוט על ידי שרפו ידיהן מן התורה ומן המצות, אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה ע״כ. ואם יקשה שעדין לא ניתנה תורה. יתורץ עם מ״ש בילקוט פ׳ יתרו על פסוק בחדש השלישי (שמות יט, א) ז״ל, בקש הב״ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקים אלו על אלו, מה כתיב ויסעו מסכות ויחנו באיתם (שמות יג, כ). היו נוסעין במריבה וחונים במריבה, כשבאו לסיני השוו כלם אגודה אחת וכו׳, אמר הב״ה התורה כלה שלום, ולמי אני נותנה לאומה שאוהבת שלום וכו׳. ז״ש שרפו ידיהם מן התורה, דהיינו שלא היו ראויים לקבלה מפני המחלוקת. עוד שם בילקוט בשלח, אמר רבי לוי וכו׳ כשיצאו ישראל ממצרים הסיבן הב״ה בז׳ ענני כבוד, בקשו מן נתן להם, שליו נתן להם, כיון שנתן להם כל צרכיהם התחילו מהרהרים ואומרים היש ה׳ בקרבנו אם אין, א״ל הב״ה הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם. הרי הכלב בא ונושך אתכם, ואיזה זה עמלק ויבא עמלק ע״כ. הנה כי שתים רעות היו לישראל, א׳ שרפו ידיהם מן התורה. והב׳ שלא האמינו בה׳. וז״ש ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות יז, ז). דהיינו על שתים רעות שבידם, הא׳ מסה שניסו את ה׳. ומריבה שהיו נוסעים וחונים במחלוקת. וז״ש על ריב בני ישראל, שהיו חולקים אלו על אלו, ועל נסותם את ה׳ לאמר וכו׳. שהוא השני.

ובספרי סוף פ׳ תצא. זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז). זכור בפה ואל תשכח בלב, וכן הוא אומר שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד). בדרך בשעת טירופכם. בצאתכם בשעת גאולתכם. אשר קרך בדרך (דברים כה, יח). אין קרך אלא שנזדמן לך. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי הענן, והיה בהניח ה׳ אלקיך לך מכל אויביך מסביב (יט). שלא תאגוד עליך אגודה. בארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך, משאתה כובש אתה יורש. תמחה את זכר עמלק. ולהלן הוא אומר כי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז, יד). ואומר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור (טז) ע״כ. וכל הדברים האלה קשים להולמם. תחלה מהו זכור בפה וכו׳. שאם יזכור ודאי שלא ישכח, ועוד שפי׳ בדרך בשעת טירופכם, בצאתכם בשעת גאולתכם. דאיך יתכן לפרש שני הפכים בנושא א׳. ועוד מאי אין קרך בלשון שלילה. וכל השאר ג״כ קשה ההבנה. אמנם קשיתיה בפסוקים אלה שהם מיותרים לגמרי, שהרי כבר נכתב בפ׳ בשלח, כתוב זאת זכרון בספר וכו׳ (שמות יז, יד). ואם צוהו לכתוב בספר פשיטא שלא ישכח, ועוד שם כתיב כי מחה אמחה. וכאן צוה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט). ועוד שהיה לו לסמוך זכור ללא תשכח, כמ״ש בפ׳ עקב, זכור אל תשכח את אשר הקצפת וכו׳ (דברים ט, ז). ולכן הוכרח לפרש זכור בפה ואל תשכח בלב. כי הנה שתים רעות עשה עמי, הא׳ בפה שרפו ידיהם מן התורה והיו מריבים אלו עם אלו, ובזה לא קבלו התורה ולא למדוה בפיהם. והשני שהרהרו בלבם היש ה׳ בקרבנו אם אין, וכמ״ש באדרא רבה דנשא דף קכ״ט א׳, ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון, דכתיב היש ה׳ בקרבנו אם אין. ועל שתים אלה בא עמלק, לכן אמר זכור בפה על ריב בני ישראל, ואל תשכח בלב על נסותם את ה׳ וכו׳. וכנגד זה הביא עליהם עמלק שהיה מדבר א׳ בפה וא׳ בלב, והוא מ״ש שם בילקוט, אשר קרך בדרך (דברים כה, יח). רב נחמן אמר קראך ודאי, מה עשה להם עמלק, ירד לו לבית ארכון של מצרים, נטל נמוסים של שבטים שהיה שמם חקוק עליהם, ובא ועמד לו חוץ לענן, והיה קורא ראובן שמעון אחוכון אנן, פוקו דאנן בעיין למעבד פרקמטיא עמכון, וכיון שהיה יוצא א׳ מהם היה הורגו. ואמר וכן הוא אומר שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד). שיובן עם מ״ש בילקוט פ׳ בשלח, מלמד שכינס עמלק את כל אומות העולם, ואמר להם באו וסייעוני על ישראל, אמרו אין אנו יכולין לעמוד כנגדן וכו׳. ז״ש שמעו עמים ירגזון. ולא רצו להלחם על ישראל, והוא בא בחלקלקות פיו להלחם על ישראל, לכן זכור בפה ואל תשכח בלב, מה שעשה לך בדרך וכו׳. דקשה לבעל המ׳ למה לא אמר הדברים כסדר בצאתכם ממצרים בדרך, ולכן פירש בדרך בשעת טירופכם, דהיינו שהיו נוסעים וחונים במחלוקת, בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם, שעשיתי עמכם כמה נסים ולא האמנתם בי והרהרתם ואמרתם היש ה׳ בקרבנו אם אין, ועל כן הביא עליכם עמלק אשר קרך בדרך. ואע״פ שיש כמה פירושים על זה, ששם פי׳ מלשון קרי טימאך, וגם מלשון קור שהקיר אתכם. אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אין קרך אלא שנזדמן לך לשון מקרה, והוא מ״ש שם, חמשה עממים פסע עמלק ובא ועשה מלחמה עם ישראל. ר׳ נתן אומר ת׳ פרסה פסע עמלק וכו׳. כי על כן לא חשבו ישראל שיבא עמלק כיון שהיה כל כך רחוק, ולכן בא אליהם במקרה. ועכ״ז לא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום, שהב״ה אוהב שלום ושמו שלום, ולימד דעת לשנות מפני השלום, והם סרו מדרכיו במה שהיו נוסעים וחונים במחלוקת. ונחשלו מתחת כנפי הענן, לפי שכפו בטובתו שנתן להם באר ומן וענני כבוד, והיו מהרהרים בלבם היש ה׳ בקרבנו אם אין. והיה בהניח וכו׳. שלא תאגוד עליך אגודה, דהיינו שתכניע תחלה כל האויבים ואח״כ תתגרה בעמלק, כדי שלא יאגוד עליך אגודה, כמו שעשה מתחלה שכינס כל אומות העולם וכו׳ כדלעיל. וכן מצינו בשאול שאחר שהכניע את בני עמון ופלשתים, אז אמר לו לך והחרמת את עמלק. ולפי שכתוב והיה בהניח וכו׳ בארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה לרשתה. שנותן במתנה. לרשתה בירושה. לכן פירש משאתה כובש אתה יורש, כלומר מתחלה ניתנה לך במתנה כדי שתעסקו בתורה, כדכתיב ויתן להם ארצות גוים וכו׳ (תהלים קה, מד). בעבור ישמרו חקיו (מה). ואם אתם שומרים התורה אז תהיה לכם ירושה עולמית, וזהו משאתה כובש בזכות התורה שתשמרו, אז תהיה יורש. והנה כתוב יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום, ואח״כ ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד, כא). לכן בפרשת בשלח כתיב כי מחה אמחה (שמות יז, יד). ובפרשת תצא תמחה וכו׳ (דברים כה, יט). ולפי שזה לא יתקיים אלא לעתיד שאז לא יהיה שריד לבית עשו, לכן לא סמך זכור ללא תשכח, כי זכור בפה היינו במלחמות שעברו, ולא תשכח בלב, כי הגם שתהיו בגלות ולא תוכלו לעשות עמו מלחמה, תהיה לכם איבת עולם ותשנא אותו בלבבך. ולכן לא תשכח כתוב בסוף, כי זה יהיה באחרית הימים, ועל כן הביא הפסוק ויאמר כי יד על כס יה וכו׳ (שמות יז, טז). שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. על כל אלה בא מרדכי להגיד לאסתר, בן בנו של קרהו בא עליכם, אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), דהיינו שהגיד לה על ידי התך שקם המן על ישראל במקרה, שכן היתה גדולתו באקראי ובפתע פתאום, כמו שקם עמלק על ישראל במקרה כדלעיל, וגם אשר קרך שפירושו מלשון קרי, כן עשה המן כמו שכתוב באסתר רבתי על פסוק אם על המלך טוב (אסתר ג, ט). שאמר לאחשורוש אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, העמד להם זונות ועשה להם משתה וכו׳. אמר רבי ישמעאל י״ח אלף ות״ק הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו. וסי׳ ח״י שפגמו בברית קדש שנקרא חי.

עוד באסתר רבתי, ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו (אסתר ד, ז). בחלום, מלמד שהזכיר לה את החלום אשר חלם בענין זה בשנה השנית למלך אחשורוש, וירא והנה רעש גדול וחזק ובהלה על הארץ ופחד ורעד לכל יושביה. והנה שני תנינים גדולים ויריעו זה לקראת זה ויערכו מלחמה, וינוסו לקולם כל גויי הארץ, והנה ביניהם גוי א׳ קטן, ויקומו כל הגוים על הגוי הקטן לאבד זכרו מעל הארץ, ויהי היום ההוא חשך לכל העולם, ויצר לגוי הקטן מאד ויזעקו אל ה׳, והתנינים נלחמים באכזריות חימה ואין מפריד ביניהם, וירא מרדכי והנה מעין מים א׳ קטן עבר בין שני התנינים האלה, ויפריד ביניהם מן המלחמה אשר היו נלחמים, והמעין ניגר ויהי לנחל שוטף, כשטף ים הגדול והולך ושוטף בכל הארץ, וירא והנה זרחה השמש לכל הארץ, ויאור העולם ויתרומם הגוי הקטן והגבוהים השפלו, ויהי שלום ואמת בכל הארץ וכו׳. וצריך להבין מאי שייטיה דסיפור חלום זה עם פסוק זה, ואיך יבואר בכל חלקיו. אמנם הוקשה לו מאי ויגד, שאין הגדה אלא דבר חכמה. ועוד מאי את כל אשר קרהו, שהרי מפורש בכתוב ואת פרשת הכסף אשר אמר המן וכו׳ (אסתר ד, ז). ועוד ואת פתשגן כתב הדת אשר ניתן בשושן להשמידם נתן לו וכו׳ (ח). ומה לו עוד. לכן פי׳ את כל אשר קרהו בחלום. כי החלום האמיתי הוא הבא במקרה, לא על מה שחשב ביום, ולכן הגיד לה כי בא עת לכוננה פתרון החלום שחלם בשנה השנית למלך אחשורוש, שעדין לא נתישבה מלכותו ולא היה לו לחשוב על זה, שהרי בשנת שלש למלכו אז נתישבה מלכותו כנז׳ במדרש. והנה בזהר פ׳ שמות דף י״ז ב׳ איתא ז״ל, ר׳ יצחק פגע בההוא טורא וחמא חד בר נש דהוה נאים תחות חד אילן, יתיב תמן, אדהוה יתיב חמא ארעא דמתחלחלא וכו׳, אתער ההוא גברא צווח לקבליה דר׳ יצחק, א״ל יודאי יודאי, בכי ונהים דהאידנא מקיימין ברקיעא חד רברבא ממנא שולטנא עילאה, והוא זמין למעבד עמכון ביש סגי, והאי רגשא דארעא בגיניכון הוה, דכל זמנא רגשא ארעא כד קם ממנא דיעביד עמכון ביש, תוה ר׳ יצחק ואמר, ודאי כתיב תחת שלש רגזה ארץ (משלי ל, כא). וכתיב תחת עבד כי ימלוך (כב). כן הדבר הזה ראה מרדכי בחלומו בקום מלך רשע לעשות רע לישראל, והנה רעש גדול וחזק, ואז נתקיים תחת עבד כי ימלוך, כי היה עבד לנ״נ הרשע, כאשר אמרה לו ושתי, אהורייריה דבית אבא וכו׳. וכן המן שהיה עבד למרדכי כנודע, גידלו אחשורוש, ולכן רגזה הארץ ופחד ורעד לכל יושביה, כמ״ש במדרש שנקרא אחשורוש לפי שכל הזוכרו אומר אח לראשו, כי מלך הפכפך היה, שהרג את אשתו מפני אוהבו ואוהבו מפני אשתו כמ״ש ז״ל, והנה שני תנינים גדולים, אין ספק שזה נאמר על מרדכי והמן, וזה על פי מ״ש בזהר פ׳ תולדות דף קל״ח א׳, ותא חזי בגין דיתמשך עשו אבתריה דההוא נחש, אזיל עימיה יעקב בעקימא, כנחש דאיהו חכים ואיהו אזיל בעקימו, כמה דאת אמר והנחש היה ערום (בראשית ג, א). חכים, ועובדוי דיעקב לגביה הוו ליה כנחש. וקודם זה כתוב שם, ויתרוצצו הבנים בקרבה, דתמן הוה ההוא רשע, דעשו אגח קרבא ביה ביעקב, תא חזי דא סטרא דרוכב נחש וכו׳. גם בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק ויהי עשו איש יודע ציד וכו׳ (בראשית כה, כז). תרגם ויהי עשו גבר נחשירכן. ופי׳ שנק׳ כן על שם שהיה נחש חקוק על יריכו, ולכן כשמכר המן עצמו לעבד למרדכי, כתב השטר על יריכו והיה מראהו לו בעת גדולתו, וזה גרם כל כך שנאה להמן על מרדכי, וכמ״ש בילקוט על פסוק וכל עבדי המלך וגו׳ כורעים ומשתחוים להמן וכו׳ (אסתר ג, ב). עבר הוא ולא זז מרדכי ממקומו ולא שאל בשלומו, בא לו המן ועשה עצמו כאילו שואל בשלומו של מרדכי, אמר לו מרדכי אין שלום אמר ה׳ לרשעים, ז״ש ויריעו זה לקראת זה ויערכו מלחמה, וכן באסתר רבתי אחר הדברים האלה (אסתר ג, א). רבי יהודה אמר אחשורוש הרהר, אמר מרדכי מבקש לבנות בית המקדש, הריני מגרה בו את המן ויהא זה בונה וזה סותר ע״כ. וינוסו לקולם כל גויי הארץ. שכן כתוב באסתר רבתי על פסוק אם על המלך טוב (אסתר ג, ט) ז״ל, מיד שלח וקבץ את כל חכמי אומות העולם, באו כולן לפניו, אמר להם אחשורוש, רצונכם שנאבד אומה זו מן העולם, אמרו לו כלן מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, שאם אתה מאבד ישראל מן העולם אין העולם מתקיים וכו׳. והנה ביניהם גוי א׳ קטן וכו׳. הכל מובן עד שאמר וירא מרדכי והנה מעין מים א׳ קטן עבר בין שני התנינים האלה וכו׳. ז״ש באסתר רבתי על פסוק ויאמר המן אף לא הביאה אסתר וכו׳ (אסתר ה, יב). לאחר שעשה העץ הלך לו אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש, והתנוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה, והיו צועקים ובוכים וכו׳, השליך עליהם שלשלאות של ברזל וכו׳, געו כלם בבכיה עד שעלתה שועתם למרום, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הב״ה ועמד מכסא דין וישב בכסא רחמים וכו׳. זהו המעין מים קטן, שכן התורה משולה למים והוא מעין המתגבר, וגם קראו מעין מלשון עיון, שהיו מעיינים בתורה לפני מרדכי, ונקרא קטן לפי שהיו תנוקות של בית רבן, ולפי שהוא הבל שאין בו חטא לכן קרעו גזר דין של ישראל, ועמד הב״ה מכסא דין וישב על כסא רחמים ונתבטלה הגזרה, והמעין ניגר והיה לנחל שוטף. שגם הגדולים עסקו בתורה, כמ״ש במגלה פ״א (טז:), ליהודים היתה אורה (אסתר ח, טז). זו תורה. ופרש״י ז״ל שגזר המן שלא יעסקו בתורה. וירא והנה זרחה השמש לכל הארץ, שזרחה שמשה של תורה, דהדור קבלוה בימי אחשורוש. והרי למדנו שגדולתו של המן היתה במקרה ולכן לא התמידה רק שבעים יום, כמ״ש דורשי רשומות על פסוק כי כ״ן צוה לו המלך (אסתר ג, ב). הובא בספר מנות הלוי. וגם לא היתה כסדר, כי בפעם אחת גידל המלך וכו׳ וינשאהו. וגם לא היתה בריבוי, כי רק המלך גידלו אך כל העם שנאוהו, שכן כשירד מגדולתו גם אוהביו שנאוהו, וכלם שמחו במפלתו, כן יאבדו כל אויביך ה׳.

והנה לפי ששתים רעות הנזכרים לעיל היו ג״כ באותו זמן, כמ״ש במגלה פ״א (י:), ר׳ אלעזר פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, בעצלתים ימך המקרה (קהלת י, יח), בשביל עצלות שהיה בהם בישראל שלא עסקו בתורה בימי המן, נעשה שונאו של מקום מך, ואין מך אלא עני, שנאמר ואם מך הוא מערכך (ויקרא כז, ח). ואין מקרה אלא הב״ה, שנאמר המקרה במים עליותיו (תהלים קד, ג) ע״כ. ופרש״י ז״ל פתח פתחא וכו׳, כשהיה רוצה לדרוש באגרת פורים היה מתחיל לדרוש במקרא הזה עכ״ל. ופירש בעל מנות הלוי בהקדמתו, כי כל החכמים ההם, המה ראו כן תמהו סיבות הנסים והפורקן, וכל א׳ שם מעיניו גודל ספק א׳, והיה פותח בו לביאור הנס, כאילו הוא העיקר אשר עליו תסוב האגרת וע״ש (ומעתה הנני בא לפרש הי״ד פתיחות שבאו בגמרא אחת לאחת למצא דברי חפץ בהבנתם, וראוי שתדע כי היתה הכוונה בזה כפי מה שאחשוב להורות כמה מעלות טובות לאגרת הפורים הזאת בספור הנס הזה, אשר המה ראו כן תמהו סיבות מונעות הנסים והפורקן, וכל א׳ מחכמי ישראל הנז׳ שמה שם מעיניו ומגמת פניו, גודל ספק אחד והיה פותח בו לביאור הנס כאלו הוא העיקר אשר עליו תסוב האגרת. ואלה הן הפתיחות. הא׳ ר׳ יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, וקמתי עליהם נאם ה׳ וגו׳ והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד (ישעיה יד, כב). שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מלכות. נכד זו ושתי עכ״ל. ופרש״י זה הכתב, אין להם כתב אלא מאומה אחרת, נין לשון ממשלה, וכן ינון שמו (תהלים עב, יז), ימשול ויגדל (רש״י. מגלה י:). ובתוס׳ שאר זה לשון. קשה שעדיין הם מספרים בלשון ארמית, ונראה דר״ל שהמלכים משתמשים בו, שאין שאר מכירין בו. הנה ר׳ יונתן ראה ספק רב ועצום, והוא הפלגת המלכות הלז מהיותו רשום וקדום ורחוק הוא שושתי תפול בהיות המכות בידה ירושה והיא שונאה את ישראל, ואין ספק שאם הארורה הזאת היתה בחיים חיתה בעת פקודת עון בית ישראל על יד המן, תצא כאש חמתו ואין מכבה, ולכן בתחלה הוצרך שתהיה מפלת ושתי הרשעה, ואז יתקיים הנס כמו שהקדמנו וכמו שיבא. ור׳ יונתן גדלה בעיניו מפלה זו. והיה פותח בפסוק זה וקמתי עליהם נאם ה׳. כמד״א משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה׳ (תהלים יב, ו). וז״ש בהצר להם אקום והכרתי לבבל וגו׳. ואתה רואה כמה נדחקו גאוני עולם רש״י ובעלי התוספות בכתב ובלשון, ולי נראה כי הכל נתקיים פה, לכן אמר הפסוק הקודם לזה, הכינו לבניו מטבח בעון אבותם (ישעיה יד, כא). וכן באתה הקבלה כי נהרגה ושתי, ואפשר כי מימי נבוכד נצר היו הכל כותבים ומדברים בלשון ארמי, וכן נראה ממה שצוה נבוכד נצר ללמדם ספר ולשון כשדים (דניאל א, ד). ולא לשון ארמי כי זה היה ידוע לכל, והעד וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב, ד). ועתה נכרת הכל. וזה יראה ממה שאמר ומדבר כלשון עמו (אסתר א, כב). מה שלא היה קודם, ולזה אמר אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו. והענין כי במיתת הארורה הזאת תתום מלכות בבל כלה וכל דבריו הכתב והלשון והמלכות, כי אחשורוש בנו של דריוש היה, וכמו שיבא בפסוק ראשון בס״ד. ולכן צוה שלא יוכרחו עוד לדבר בלשון בבל ולא בכתבו כימי קדם, אבל כל א׳ יכתוב ככתבו וידבר כלשון עמו, באופן כי אז תמה מלכות בבל מכל וכל. הב׳ ר׳ שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא תחת הנעצוץ יעלה ברוש וגו׳ (ישעיה כה, יג). תחת הנעצוץ, תחת המן הרשע שעשה עצמו ע״א, דכתיב בכל הנעצוצים ובכל הנהלולים (ישעיה ז, יט). יעלה ברוש זה מרדכי, שנק׳ ראש לבשמים, שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור (שמות ל, כג). ומתרגמינן מירא דכיא. תחת הסרפד, תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכד נצר הרשע ששרף רפידת בית ה׳. דכתיב רפידתו זהב (שה״ש ג, י). יעלה הדס זו אסתר שנק׳ הדסה, שנאמר ויהי אומן את הדסה (אסתר ב, ז). וכתיב והוא עומד בין ההדסים (זכריה א, ח). והיה לה׳ לשם זו מקרא מגילה, לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים ע״כ. הנה ר׳ שמואל בר נחמני ראה ספק שני בתשועת ישראל בעת ההיא, והוא כי עם בני ישראל בימים ההם משוללים מכל טוב, אין מלך ואין שר יושיעום מיד שוסיהם, ולא זו בלבד כי גם שכנגדם בתכלית המעלה, כענין ושתי הרשעה, וכל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר היו צריה לראש (איכה א, ה). כדאיתא בגמרא (גיטין פ״ג דף נו:). וזה דבר הרוצח המן הרע הזה כי מהיותו רחוק, כנראה מפסוק והקרוב אליו (אסתר א, יד). שהיה שביעי. ממוכן הוא המן לפורענות מוכן וכמו שיבא. נעשה ראש, וישם את כסאו וגו׳ (אסתר ג, א). באופן כי ישועת ישראל רחוקה עד מאד, ולכן פתח ודרש תחת הנעצוץ יעלה ברוש. והודיענו כי הגדולה המעותדת לנפילה לא תקרא גדולה. והחכם עיניו בראשו, ויקראנה נפילה על שם סופה, ולכן לא נקרא ארז או ברוש אלא נעצוץ שהוא הפחות שבאילנות קטן ובזוי לפי קומתו. ולכן דימהו לנעצוצים וקוצים כסוחים. ומרדכי אף אם שבע יפול צדיק (משלי כד, טז), אם בכלל כל ישראל להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג, יג), ואם בפרט ויתלו את מרדכי עליו (אסתר ה, יד). וקם, כי יפול לא יוטל (תהלים לז, כד). וראוי שיקרא ברוש, ואף כי הארז הוא מלך באילנות וגבוה מכלם, דמהו לברוש מפני שדמהו שכנגדו לנעצוץ, ועל כל פנים הנעצוץ יש לו ריח אלא שמפני קטנותו ושפלותו דמהו אליו, לכן אמר ברוש ראש לבשמים, והורה כי כשזה נופל זה קם. ותחת הסרפד וגו׳. כבר ידעת כי רוב המדקדקים הסכימו שכל אותיות שהן ממוצא א׳ תתחלפנה אחת אל אחת. וזסשר״ץ אחד מהם, ובמקום ס׳ של סרפד ש׳, כמו נסה עלינו אור פניך ה׳ (תהלים ד, ז). שהסמ״ך תחת שי״ן, והה״א תחת אל״ף, והוא כמו נשא עלינו. וכן הנסה דבר אליך תלאה (איוב ד, ב). אשר הוא כמו הנשא. ס׳ תחת ש׳ וה׳ תחת א׳, כדברי הראב״ע והרד״ק. וכן פה ס׳ של סרפד תחת שי״ן, והרי הוא כאלו אמר שרף. ואחר כך חזרו ודרשו רפד רפידתו של אלהינו, כי כן דרכם ז״ל מסיני גורעין ומוסיפין ודורשין. יעלה הדס זו אסתר שנק׳ הדסה על שם העתיד, כי עתיד לצאת ממנה בן יחזיר העטרה ליושנה בבנין הבית, וע״כ אמר וכתיב והוא עומד בן ההדסים (זכריה א, ח). וענין הדסה מי שגרמה ישובו של מקום בארץ, עה״ד הנאמר והיה לה׳ לשם (ישעיה נה, יג). זו מקרא מגלה. בהפך ממ״ש (מגלה י:) והכרתי לבבל שם (ישעיה יד, כב). זה הכתב. ובבני ישראל יהיה תוספת קדושה זו מקרא מגילה, אשר לסבה זו צריכה שתהיה כתובה לפניו, וקראה בעל פה לא יצא, להורות כי כתב בני ישראל נוסף עתה וימנע מרשעים, לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים, כי תשועה זאת צפונה לדור אחרון, וימי הפורים נזכרים ונעשים לדור דורים, כד״א וזכרם לא יסוף מזרעם (אסתר ט, כח). בהפך ממ״ש ושאר ונין ונכד (ישעיה יד, כב). כי לזאת סבר ר׳ מאיר שיקראנה כלה, והכי איפסיק הלכתא כוותי׳ (מגלה פ״ק), כי כלה ענין נסים וקיום הבטחותיו ית׳. וביען ר׳ יונתן לא דבר כי אם על מפלתן של רשעים בלבד, בא ר׳ שמואל בר׳ נחמני להודיע כי לא על זה בלבד ראויה ההודאה ואם רבה היא, כי גם על גדולת הצדיקים ומפלתם של רשעים יחד זה תחת זה, וכמו שאז״ל אצל נתתי כפרך מצרים (ישעיה מג, ג). וכן ואתן אדם תחתך וכו׳ (שם ד). הג׳ ריב״ל פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא והיה כאשר שש ה׳ עליכם להטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם (דברים כח, לב). הרי הקב״ה שמח במפלתן של רשעים, והא כתיב בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה׳ כי לעולם חסדו (דה״ב כ, כא). וא״ר יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו, לפי שאין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים. וא״ר יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות יד, כ). בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב״ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. א״ר אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש. ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב כן ישוש שמע מינה ע״כ. הנה ריב״ל ראה עוד ספק שלישי חזק מרחיק מאד תשועת עם זו. והוא היותם בהסתר פנים בימים ההם על עונותיהם, באופן שנראה היותו כב יכול שמח במפלתן, ואם הוא לא ירחם מי יקום יעקב, על כן פתח ואמר והיה כאשר שש ה׳ עליכם (דברים כח, סג). והקשה כי אם לרשעי אומות העולם אין הקב״ה שמח במפלתן, עד שראינו שלא נאמר בצאת לפני החלוץ הודו לה׳ כי טוב, כיתר דברי השירות והתשבחות, למה שהטיב והמציאות מתהפכים, וכל מציאות הוא טוב וכל העדר רע, ולכן בהעדר הזה לא יאמר כי טוב. ולא בלבד שיר חדש מנע מהם כי גם השירה וההודאה התדירה ורגילה בכל לילה נעדרה בעבור גאולים בים, כענין ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות יד, כ). אשר הוא הפך וקרא זה אל זה (ישעיה ו, ג). ואז אטם אזנו משמוע שבח זה, כי על כן  איחרה ריב״ל עם היותה קודמת, להורות כי לא בלבד שבח חדש ופרט ימנע מהם כענין בבני עמון, כי גם הנהוג והכולל כענין בפרעה ובכל חילו (שמות יד, יז), ואם לעוברי רצונו כל ימיהם כך, לעושי רצונו עמו וחבל נחלתו עאכ״ו, וא״כ בהצר להם למה שמח. והשיב ר׳ אלעזר כי תיבת ישיש היא מבנין הפעיל, ומורה שמשיש אחרים והוא סר וזעף, כענין בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט). וכענין ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י, טז). והפלא לדקדק מדכתיב ומדלא כתיב להורות כי אין זו מהגזרות הבלתי נמצאות בבנין הקל שתהיינה בודדות כענין הפעיל כנודע. אבל היא מהנמצאות בקל, כענין בטובה ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב (דברים ל, ט). אשר זו מבנין הקל, ומשפטה עומדת, ובאה זו ולימדה על זו שהיא יוצאת, כן ישיש לאחרים, וז״ש דיקא נמי דכתיב כן ישיש, דתרתי קאמר כמדובר, באופן שגלה אזנינו ר׳ אלעזר כי בצרת ישראל גם הב״ה מצר ומשמח לאחרים, על דרך כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית (איכה א, כא). וביארנו שם כי אתה עשית שישישו, כענין ישיש ה׳ עליכם (דברים כח, סג). להרע אתכם. ואחרי שידענו כי הוא עמנו בצרה, נודע היותנו נושעים ע״ד הושיעה ימינך וענני (תהלים ס, ז). הד׳ ר׳ אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא. כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה (קהלת ב, כו). זה מרדכי הצדיק. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן. לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי ואסתר, דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן (אסתר ח, ב) ע״כ. הנה ר׳ אבא בר כהנא ראה עוד ספק רביעי, איננו קטן להרחיק הישועה הזאת, והוא הפלגת עושר המן עד שהבטיח לשקול עשרת אלפים ככרי כסף משברי כלי כסף שבביתו, וכמו שיבא במקומו בס״ד. אשר באמת זו רעה חולה וסבה גדולה לגנוב לבב המלך, ולכל אשר יחפוץ יטנו, לולי ענין בעל התל ובעל החריץ כמדובר בדברי רז״ל (מגלה יד.), ונדבר עוד עליו בפגעו בו בפסוק הכסף נתון לך (אסתר ג, יא) בס״ד. לכן ר׳ אבא פתח לאדם שטוב לפניו נתן חכמה וגו׳. להורות כי העושר הנתון לרשע הנה הוא לרעתו, והצלחתו קלקלתו כאשר היה דבר הצורר הזה, כי בבטחו בעושרו נפל, וצדיק באמונתו יחיה. וכיון למה שאחז״ל אצל ותשם אסתר את מרדכי על בית המן (אסתר ח, ב). שנתנה לו כל הון המן, ועליו נדרש פסוק אשר קצירו רעב יאכל (איוב ה, ה). ומצאת כי תדרשנו במדרש רבתי דאחשורוש (אסתר רבה פ׳ י׳). וענין חכמה ודעת איננו רחוק שיכוין למה שאחז״ל  במדרש הנז׳ אצל מהר קח את הלבוש (אסתר ו, י). אמרו שם הלך לו אצל מרדכי, כיון שהגידו למרדכי שהוא בא נתיירא עד מאד. והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי שהרי המן הרשע בא להרגני, אמרו אם תמות נמות עמך. אמר להם א״כ נעמוד בתפלה ונפטר מתוך התפלה. חסלון צלותהון יתבין ועסקין בהלכות מצות העומר, שהרי אותו היום ששה עשר בניסן היה, ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שב״ה קיים, אתא המן לגביהון. אמר לון במה אתון עסקין. אמרו לו במצות העומר, דכתיב ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ (ויקרא ב, יד). תמן אמרי הלכות קמיצה אחוי ליה, ודבר אחר שהיו קומצין מן העומר, אמר לון והדין עומר מהו דדהב או דכסף, אמרין ליה לא דדהב ולא דכסף ולא דחטין אלא דשעורין, אמר לון בכמה הוא טימיה דידיה, והוא בעשרה קנטירין, אמרין ליה סגי בעשרה מנין, אמר לון קומו דנצחון עשרה מנכון לעשרה אלפי קנטרין דכסף דילי ע״כ. והענין שנתן למרדכי הצדיק ע״י החכמה והדעת ועסקו בתורה חיל חוטא. ולכן ברישא לא קאמר זה מרדכי ואסתר כדאמר בסיפא, לפי שעסק התורה היה למרדכי לבדו. אמנם בסיפא דאסמכא אקרא דותשם אסתר את מרדכי על בית המן. הוצרך להזכיר שניהם, כי המלך נתנו לאסתר ואסתר נתנו למרדכי, וככה נדרש שם במדרש הנז׳, ומדברי ר׳ אבא משמע לי כי כל דברי המגלה הזאת כלליה ופרטיה הנם נסים נסתרים בתחלתן ונגלי׳ בסופן, כי מיאון אחשורוש בעשרת אלפים ככרי כסף לא היה במקרה, ולא להיותו בז כסף וזהב, כי  אם מכוונה עצומה ממנו ית׳, לתת לטוב לפני האלקים והוא טעם לשבח. הה׳ רבה בר עופרן פתח פתחא להאי פרשתא מהכא ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים (ירמיה מט, לז). מלך זו היא ושתי, ושרים אלו המן ובניו ע״כ. הנה רבה בר עופרן ראה ספק חמשי דוחה תשועת ישראל, והוא הלחמו בהם בעת שלא היה בהם זכות, כי אם היה בהם מצוה מגנת לשעתה, לא היה מן הפלא שינצלו, ואמר רבה בר עופרן כי בהיותו הוא ית׳ צופה ומביט כי בעת עמוד המן עליהם אין מצוה מגינה, הקדים שתהיה שכינה נמצאת שמה, והוא עה״ד הנאמר בספר הזוהר (בראשית דף ק״כ ע״ב) דברי ר׳ אלעזר וז״ל, ת״ח כתיב בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט). כד אזדמן לון עאקו לא צר באל״ף כתיב וקרינן לו בוא״ו, לא באל״ף אתר עילאה יתיר דאע״ג דלאו בההוא אתר רוגזא ועאקו, להתם לעילא מטא עקתא דישראל. לא באל״ף כדאמרינן הוא עשנו ולו אנחנו (תהלים ק, ג). כתיב באל״ף וקרי בוא״ו, ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג, ט). והא איהו עמהון בההוא עאקו ואת אמרת הושיעם, אלא מושיעם לא כתיב אלא הושיעם, מקדמת דנא דאיהו זמין בההוא עאקו למסבל עמהון. ת״ח דכל זמן דישראל אינון בגלותא שכינתא עמהון בגלותא, ואוקמוה דכתיב ושב ה׳ אלהיך את שבותך (דברים ל, ג). ד״א ומלאך פניו הושיעם דא שכינתא דאיהי עמהון בגלותא, ואוקמוה דכתיב ושב ה׳ אלהיך את שבותך (דברים ל, ג). ויאות קאמר דאיהו הושיעם והכי הוא ודאי דאלין אינון משכנותיו דקב״ה, ובגין דשכינתא עמהון קב״ה אדכר לון לאוטבא לון ולאפקא לון מן גלותא, דכתיב ואזכור את בריתי (שמות ו, ה). בקדמיתא ולבתר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שמות ג, ט). וגם ראיתי (שם). לאסגאה ראיה אחרא דאיהי קדמאה לכלא, וכתיב ויזכור אלקים את בריתו (שמות ב, כד). דא שכינתא. את אברהם. לאברהם מיבעי ליה, אלא את אברהם דא הוא זיווגא וחברותא באבהן, את אברהם דא איהו מערבית דרומית. את יצחק דא היא מערבית צפונית. ואת יעקב זיווגא חדא כללא חדא, זיווגא שלים כדקא יאות, כגוונא את השמים דא היא כללא דמדת לילה ביום, ואת הארץ מדת יום בלילה כחדא, אוף הכא בכלהו את וביעקב ואת, למהוי כלא זיווגא חדא דלא מתפרשן דכר ונוקבא לעלמין, וזמין קב״ה לאכרזא בכל עלמייא קלא דיימא ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע (ישעיה סג, ח) ע״כ.). אף אנו נאמר דקשה לו לרבי אלעזר איך יתכן שמסר הב״ה את עמו ביד זרים אכזרים אחשורוש והמן, כמשל בעל התל ובעל החריץ שאמרו בפ״ק דמגלה (יד.). ולזה אמר עם הספר פ׳ בעצלתים ימך המקרה, דקשיא ליה דהיל״ל בעצלתים ימך הקרוי שהוא שם, ולא המקרה שהוא כינוי לאיש המקרה, כי ימך חוזר אל הקרוי. לכן פי׳ רבי אלעזר בעצלתים, בשביל עצלות שהיה בהם בישראל שלא עסקו בתורה בימי המן, דומיא שרפו ידיהם מן התורה האמור בעמלק, אף כאן נתעצלו מלעסוק בתורה בעבור מה שהלכו למשתה אחשורוש, וידענו מאמרם ז״ל, עד שיתפלל אדם על התורה שתכנס בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה מרובה שלא תכנס בתוך מעיו. ועוד שעברו על התורה שאסרה זה ואמרה וקרא לך ואכלת מזבחו (שמות לד, טו). לכך נעשה שונאו של מקום מך מלהשפיע לישראל ולהושיעם בעת צרתם, והשתא אתי שפיר המקרה שהוא הב״ה, כמ״ש בב״ר ריש פ׳ ד׳. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטרין ומקרה באבנים ובעצים ובעפר, אבל הב״ה לא קרה את עולמו אלא במים, שנאמר המקרה במים עליותיו (תהלים קד, ג) ע״כ. ואלו המים עומדים בשביל התורה המשולה למים, וכשנתעצלו מן התורה לא היה העולם יכול להתקיים. והשני מיעוט אמונה שלא שמו לבם לדברי מרדכי שהזהירם שלא ילכו לבית המשתה, והם לא הטו אזנם, מאנו לשמוע ולא האמינו באל אשר צוה שלא להתגאל בפתבגם ולשמוח עמהם, וגם כי היו חלוקין אלו על אלו, ועל שתים אלה באו עליהם שתי פורעניות, שגזר המן שלא יעסקו בתורה כמ״ש רש״י ז״ל בפ״ק דמגלה (טז:) על מאמרם ז״ל ליהודים היתה אורה ושמחה (אסתר ח, טז). ושם אמרו ושמחה זה יום טוב. שבזה נתיחדו כא׳ לשמוח ולרון אלו עם אלו. וגם כי בזה תקנו על שנהנו מסעודתו של אחשורוש, ועתה היו אוכלים לשם שמים, כמו שצוה ושמחת בחגך. ועל כן אמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן. ואמרו במדרש מהו הנמצאים בשושן, אותם שאכלו הסעודה הם יצומו ע״כ. ואמרה לך כנוס, כלומר שיתיחדו ויתקנו הפירוד שהיה בהם. וצומו עלי, קשה מאי עלי, אלא יובן עם מ״ש ז״ל בפ״ק דמגלה (טו.), ויעבור מרדכי (אסתר ד, יז). אמר רב שהעביר יום טוב הראשון של פסח בתענית. ופרש״י ז״ל שהרי בי״ג בניסן נכתבו האגרות וניתנה הדת בשושן, וי״ד וט״ו נתענו, ובי״ו נתלה המן לערב עכ״ל. לכן אמרה וצומו עלי, כמו עלי קללתך בני (בראשית כז, יג). כלומר אע״פ שאתם עוברים על דת להתענות ביום טוב, עלי תבטחו שלא תענשו על זה, ולא זו בלבד אלא ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, אע״פ שמצות עשה מן התורה בערב תאכלו מצות, ומצות חכמים לשתות ד׳ כוסות, עכ״ז אם יאבדו ישראל ח״ו מי ישמור התורה, ולכן הותר לכם להתענות כדי לבטל הגזרה. ולכן כשנצולו מן הגזרה צוה מרדכי לעשות אותם ימי משתה ושמחה, לכפר על מה שהתענו ביום טוב של פסח, וכדי לתקן הפירוד שביניהם צום ומשלוח מנות איש לרעהו, שבזה יתאחדו בשלום יחדיו, ולפי שהיה מן הראוי שיזבחו תודה לה׳ על הניסים שעשה להם, והבית חרב שאין להקריב קרבן, לכן תקן ומתנות לאביונים, כי עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח. ועוד כתיב והיה מעשה הצדקה שלום.

עוד גרסינן בפ״ק דמגלה (י:), והוא המאמר שהקדמנו, לדרך זו הלכנו באלו הפתיחות, יאמר נא רבי אבא לתרץ מאי דיראה קשה בסיפור המגלה הקדושה, אחר שהגיד שקצף בגתן ותרש שהיו קרובי המן כמ״ש בעל מנות הלוי, אמר אחר הדברים האלה גידל המלך את המן וכו׳. שזה כמו זר נחשב שיגדל למי שקרוב לאותם שבקשו לשלוח יד במלך. ולמרדכי שהגיד והציל את המלך לא נעשה עמו דבר, לכן לתרץ זה בא רבי אבא עם הכתוב כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה וכו׳. וזה משום דקשיא להו בכתוב, וכי אין הב״ה יכול להשפיע מטובו למי שטוב לפניו, מבלי שיתן לחוטא ענין לאסוף ולכנוס כדי לתתו לטוב לפניו. ועוד מהו הכפל שחזר ואמר לתת לטוב לפני האלקים, שהיה די שיאמר לתת לו. לכן פירש הכתוב במרדכי והמן, כי את הכל עשה יפה בעתו, יען כי כבר אמרו באסתר רבתי ע״פ אחר הדברים האלה גידל המלך וכו׳. לא נתגדל המן אלא לרעתו, משל וכו׳, כך אמר הב״ה אילו נהרג המן כשיעץ לאחשורוש לבטל מלאכת בית המקדש לא היה מי יודעו, אלא יתגדל ואח״כ יתלה וכו׳. ועוד שם, אם יעלה לשמים שיאו וכו׳ (איוב כ, ז). בגללו לנצח יאבד (ח). מה גללים הללו מזוהמין כך הוא מזוהם, רואיו יאמרו, אין חמאן ליה ולא חכמין ליה, אן הוא המן ואן הוא שלותו עכ״ל. זה יובן עם מ״ש בפ״ק דמגלה (טז.), כי נקיט ואזיל בשבילי דמתא, חזיתיה ברתיה דהות קימא באיגרא, סברת האי דרכיב אבוה הוא והאי דמסגי קמיה מרדכי, שקלת עציצא דבית הכסא ושדיא ליה ארישיה דאבוה, דליא עיניה וחזיא כיון דחזאי דאבוה הוא, נפלה מאיגרא ומתה וכו׳. ז״ש אם יעלה לשמים שיאו, שנתגדל ונתרומם מעל כל השרים, בגללו לנצח יאבד, שהורקו גללים שלו על ראשו, לרמוז לו שידון בצואה רותחת, כדרך כל המצירים לישראל כנודע מבלעם וטיטוס, הנה כי כן מן הראוי היה לגדל את המן כדי שיותר תהיה מפלתו, והב״ה סיבב הדבר שהוא יאסוף ממון הרבה כדי להעשיר למרדכי, וזה ע״י שמרדכי הבין לשונם, כמ״ש בפ״ק דמגלה (יג:), אמר רבי חייא בר אבא, בגתן ותרש טרסיים היו, והיו מספרים לשון טרסי, ואומרים זה לזה מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו, בואו ונטיל ארס של סם מיתה בספל של מים כדי שימות, והם לא ידעו שמרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע שבעים לשונות וכו׳. זהו שאמר הכתוב כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי, שכל העם הלכו לבית המשתה, והוא לבדו נזהר והכריז ואמר להם לא תלכו וכו׳, נתן חכמה להבין שבעים לשון, ודעת זה רוח הקדש. וזהו ויודע הדבר על ידי רוח הקדש מלבד מה שהבין מלשונם, וזה ברור בתרגום שני, שתרגם בכן אתחוי פתגמא ברוח קודשא למרדכי, שכן פירש״י ז״ל בפ׳ תשא (שמות לא, ג), ובדעת זה רוח הקדש. ושמחה. שמזה הענין באה לו שמחה יתירה להתגדל ולשמוח במפלתו של המן. ולחוטא נתן ענין, זה המן הרשע שנתן עצה לאחשורוש להחטיא את ישראל, שאמר לו אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, העמד להם זונות ועשה להם משתה וכו׳. לאסוף ולכנוס. שאמרו באסתר רבתי ע״פ גדל המלך את המן וכו׳. שני עשירים עמדו בעולם, א׳ לישראל וא׳ לאומות העולם, ולא עמד להם ממונם אלא לרעתם, קרח בישראל שמצא אוצרות של כסף וזהב שהטמין יוסף, והמן באומות העולם לקח אוצרות מלכי יהודה, וכיון שראה המלך את עשרו עמד וגדלו ורוממו, ולכן כפל הכתוב לאסוף ולכנוס. לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי ואסתר, לפי שתחלה נתן המלך לאסתר את בית המן, ואח״כ ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. ולכן חזר ואמר לתת לטוב לפני האלקים, דהיינו למרדכי ואסתר, ששניהם כא׳ טובים. רעים אהובים. ברוך משביע לרעבים. ומטיב לטובים. בילא״ו.