דרוש כ"א ליום שני של שבועות והפטרה

שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות (דברים טז, ט).

בבא קמא פרק חמישי (נד:). שאל ר' חנינא בן עגיל לר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונים לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונים נאמר בהם טוב. א"ל עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו. שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו. כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה. א"ל ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של ר' אחא בר חנינא הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי, א"ר אסי ח"ו פסקה טובה מישראל ע"כ.

יחפש המטמון והאוצר הגנוז במטמוני מסתרים האיש הנבהל להון, ואם יהיה ראוי לו ונעשה בשבילו ימצא מבוקשו ויאכל מפרי דרכו. אך אם אינו נגזר עליו להשיגו והוא אינו בעליו של אותו ממון כל יגיעו יהיה לריק ופעל בפחם, כי לתהו והבל כחו כילה. הדבר הזה יגעתי ומצאתי לו סמוכות בישעיה מ"ה. כה אמר ה' למשיחו לכרש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח וכו' (א). הנה קרא לכרש משיח לפי שהוא עשה פעולת המשיח לקבץ נדחי ישראל ולבנות להם בית המקדש. כן כרש נתעורר לתת רשות לבנות הבית לשם ה' אלקי ישראל, ואמר מי בכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל (עזרא א, ג). וכן כתוב באותו הענין, אנכי העירותיהו בצדק הוא יבנה עירי וגלותי ישלח וכו' (ישעיה מה, יג). אמנם בפ"ק דמגלה (יב.), דרש רב נחמן בר יצחק, מאי דכתיב כה אמר ה' למשיחו לכרש (ישעיה מה, א). וכי כרש משיח הוא, אלא אמר הב"ה למשיח, קובל אני עליך על כרש. אני אמרתי הוא יבנה עירי ויקבץ גליותי, והוא אמר מי בכם מכל עמו וכו'. ופרש"י ז"ל וכי כרש משיח הוא, כלום נמשח בשמן המשחה ע"כ. הוכרח לפרש כן משום דהוקשה לו מאי קושיא וכי כרש משיח הוא, והלא קראו רועי, דכתיב האומר לכרש רועי (ישעיה מד, כח). אך הקושיא היא לפי שלא נמשח בשמן המשחה איך יקראנו משיח. עוד פי' רש"י ז"ל קובל אני עליך, וה"ק כה אמר ה' למשיחו על כרש, אני קובל עליך אשר החזקתי בימינו וכו'. ונקוד טעם המקרא מוכיח על דרשא זו, שאין לך טעם זרקא במקרא שאין סגולתא בא אחריו, וכאן נקוד למשיחו בזרקא ולכורש נקוד במאריך, להפרישו ולנתקו מעם למשיחו ע"כ. וכן נמצא בספרים המדוייקים, ואע"פ שבאיזה מקראות יש סגולתא על לכורש הוא טעות. וא"כ שפיר קאמר רב נחמן שקובל הב"ה למשיח על כורש וכו' אשר החזקתי בימינו כדי שיבנה עירי ויקבץ גליותי, והוא לא כן ידמה רק הניח הדבר ברשותם. לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח. שיובן עם מ"ש במדרש חזית ע"פ כמעט שעברתי מהם (שיר השירים ג, ד) ז"ל, כרש ודריוש שוערין של בלשצר היו, אמר לון כל מאן דמתחמי הכא ליליא הדין אפילו אמר לון דאנא הוא מלכא, ארימון ליה רישיה, ואין דרכן של מלכי' להיותם מניחים בית הרעי שלהן לפנים מטרקליניהון, נתותרו מעיו כל אותו הלילה, מינפק לא ארגישון ביה, מכי עייל ארגישון ביה, אמרי ליה מאן את, אמר להון אנא הוא מלכא, אמרין ליה ולאו כן פקיד מלכא דכל מאן דאתחמי הכא ליליא הדין אפילו אמר לכון דאיהו מלכא ארימון רישיה, מה עשו נטלו פרחה של מנורה ופצעו את מוחו. וקשה וכי שוערי המלך לא היה להם חרב וחנית להתיז ראשו, אלא ודאי שזה אומר מדה כנגד מדה לא בטלה, הוא עשה משתה והיה על שלחנו נברשת של זהב, שכן פי' שם רש"י בדניאל ה'. לקבל נברשתא (ה). למול המנורה אשר לפני השלחן. ולכן שלח הב"ה פס ידא די כתבא לקבל נברשתא, רמז למנורה של בית המקדש שחללוהו בשתית יין נסך בכלי זהב של בית המקדש, ולכן הרגוהו בפרחה של מנורה ודוק.

על זה אמר הכתוב לרד לפניו גוים. זה בלשצר ועמו שנכבשו לפני כרש ע"י שמתני מלכים אפתח, שנתותרו מיעיו כנ"ל. לפתוח לפניו דלתים, הם דלתות היכלו של בלשצר, ושערים של עיר בבל לא יסגרו כנגדם, שנעשו מלכים כרש ודריוש. אני לפניך אלך והדורים אישר. יובן עם מ"ש באסתר רבתי ע"פ בהראותו את עושר כבוד מלכותו (אסתר א, ד) ז"ל. מהיכן העשיר אותו רשע, א"ר תנחומא נ"נ שחיק מחיק סיגל כל ממונו של עולם, והיתה עינו צרה בממונו, כיון שנטה למות אמר, מה אני מניח כל ממון זה לאויל, עמד וגזר ועשה ספינות של נחשת, מילא אותן ממון וחפר והטמינם בפרת והפך פרת עליהן, ויום שעמד כרש וגזר שיבנה בית המקדש, גילה אותן הב"ה, הה"ד כה אמר ה' למשיחו לכרש וכו' ושערים לא יסגרו (ישעיה מה, א). וכתיב בתריה ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים (שם ג) עכ"ל. זש"ה אני לפניך אלך (שם ב). להדריכך בדרך זו תלך לחפש אחר אותם המטמוניות. והדורים אישר, שכן דרכן של עושי אוצרות, ובודאי שכן עשה נ"נ הרשע לילך בדרכים עקלקלות תוך פרת, כדי לעשות אותם האוצרות במקום אשר לא יוכלו להמצא. דלתות נחושה אשבר, ל' כי לא נחש ביעקב (במדבר כג, כג). שכן ע"י כשוף עשו האוצרות. והוא ע"ד מ"ש במזמור ק"ז. כי שבר דלתות נחשת וכו' (טז). כמו שפירשנו במקומו (חלק א', דרוש כ' לפרשת משפטים והפטרה. חלק ג', דרוש כ' לפרשת תצוה.). ובזה ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים, דייק לומר כן לפי מה שאמרנו, כי לשאינם ראויים להם אינן נגלים רק רואים חשך ועפר, ובזה נתרץ כי איך לא בקשו אותם אויל ובלשצר, כי איך אפשר שלא נודע להם מאותם האוצרות, אלא ודאי שהגם שבקשום לא נתגלו להם כיון שהיו מוכנים לכרש ברצונו ית', וזהו אוצרות חשך, שעד עתה היו חשך למבקשים אותם לפי שהיו ראויים לך, וזהו למען תדע כי אני ה' לי הכסף ולי הזהב. למען עבדי יעקב שתוציאם מהגלות ותבנה בית המקדש, והוא לא עשה כן רק אמר מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל. וכן אמרו בזהר פ' חיי שרה דף קכ"ז ב', תא חזי אי עפרון הוה חמי במערתא מה דהוה חמי אברהם בה לא יזבין לה לעלמין, אלא ודאי לא חמא ליה ולא כלום, דהא לית מילה אתגליא אלא למריה, ובג"כ לאברהם אתגליא ולא לעפרון, לאברהם אתגליא דיליה הוה, לעפרון לא אתגליא ליה דלא הוה ליה חולקא בה, ובג"כ לא אתגלי לעפרון כלום ולא הוה חמי אלא חשוכא ע"כ. ונלע"ד שלכך נקרא עפרון ל' עפר, שלא נגלה לו אלא עפר, לא כן לאברהם שנתגלה לו אור הגנוז בה. כאשר שמענו כן ראינו בזהר פ' פנחס בר"מ דף רמ"ט ב' ז"ל, דלרשיעיא נהורין דרזין אתחזרת לון חשוכין, ואיהו מתלא לממונא דאיהו גניז, מאן דחפר ליה עד דגלי ליה ולאו איהו דיליה, אתהדר ליה בסוכלתנותיה בחשוכא וקבלא, ולמאן דאיהי דיליה נהיר ליה, וכגון דא אית לבר נש לגלאה רזין סתימין דאורייתא עכ"ל. ועל זה כתוב במשלי סימן ב', בני אם תקח אמרי ומצותי תצפין אתך (א). שיובן עם מה ששנינו בפ"ג דאבות, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. אף כאן יאמר בני אם אתה רוצה ליקח אמרי, שתבין טעמי תורה ולא תשכחם, צריך שמצותי תצפין אתך, כלומר שתהיה כוונתך מתחלה ללמוד כדי לעשות המצות. כי בזה תזכה להקשיב לחכמה אזניך, שהם המושכלות ראשונות, ובזה תטה לבך לתבונה, להבין דבר מתוך דבר. והוא מ"ש בזהר פ' יתרו דף פ"ז א', כמה אית ליה לב"נ לאזדהרא על פתגמי אורייתא, ולא יפיק מאוריתא מה דלא ידע ולא קביל מרביה. וכ"כ בפ' בראשית דף ה' א' ע"ש (תא חזי ההוא דלאו ארחיה אורחי אורייתא וחדש מילין דלא ידע על בוריהון כדקא יאות, ההיא מלה סלקא ונפיק לגבי ההיא מלה איש תהפוכות לשון שקר מגו נוקבא דתהומא רבא, ודלג חמש מאה פרסי לקבלא לההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההיא מלה לגו נוקביה, ועביד בה רקיעא דשוא דאקרי תהו, וטס בההוא רקיעא ההוא איש תהפוכות שיתא אלפי פרסי בזמנא חדא, כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים, ואתקיף בההוא רקיעא דשוא, ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבבן, בגין דכד קיימת בההוא רקיעא אית להו רשו ויכלתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא. ועל דא כתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא. העון דא דכורא, וכעבות העגלה חטאה, מאן חטאה דא נוקבא דאקרי חטאה, דתמן אתקפת למהוי טס לקטלא בני נשא. ועל דא כי רבים חללים הפילה. מאן הפילה, דא ההיא חטאה דקטלת בני נשא. מאן גרים דא, תלמיד חכם דלא מטי להוראה ומורה, רחמנא לשזבן. אמר רבי שמעון לחברייא, במטותא מינייכו דלא תפקון מפומייכו מלה דאורייתא דלא ידעתין ולא שמעתין מאלנא רברבא, בגין דלא תהון גרמין לההוא חטאה לקטלא אוכלוסין דבני נשא למגנא, פתחו כלהו ואמרין רחמנא לשזבן רחמנא לשזבן. תא חזי באורייתא ברא קב"ה עלמא, והא אוקמוה, דכתיב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. ואיהו אסתכל בה זמנא ותרין ותלתא וארבע זמנין, ולבתר עביד ביה עבידתא לאולפא לבני נשא דלא ייתון למטעי בה, כד"א אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. ולקביל ארבע זמנין אינון, דכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ברא קב"ה מה דברא ועד לא אפיק עבידתיה אעיל ארבע תבין בקדמיתא, דכתיב ב'ראשית ב'רא א'לדים א'ת. הא ארבע. ולבתר השמים אנון לקביל ארבע זמנין דאסתכל קב"ה באורייתא עד לא יפיק עבידתיה לאומנותיה.). לפיכך אמר להקשיב לחכמה אזנך, שתשמע ותקבל דברי רבותיך שהיא החכמה ואח"כ תחדש מעצמך, תטה לבך לתבונה ע"פ ההקדמות ההם להבין דבר מתוך דבר. כי אם לבינה תקרא, אם תעשה מה שאמרתי, לתבונה תתן קולך, שתעסוק בתורה כדי לידע דרכיה ולחדש בה חדושים. וזה אם תבקשנה ככסף במטמוני מסתרים. וכמטמונים תחפשנה, שצריך טורח רב למצוא אותם. אז תבין יראת ה'. כי זהו תכלית למודך. ודעת אלקים תמצא, כמציאה אשר היא נמצאת לבעליה ולא לאחר. כי ה' יתן חכמה וכו'. יצפון לישרים תושיה, הרי היא כאוצר הצפון לבעליו, מגן להולכי תום, כי הם יהנו בו ולא לזרים אתם. להצילך מדרך רע, שתלך בדרכי התורה הישרים ולא בארחות עקלקלות. וזהו מאיש מדבר תהפוכות, שמהפך דרכי התורה הישרים בדרכים אשר לא כן, והוא מ"ש שם בזהר בראשית דף ה' א', תא חזי ההוא דלאו ארחיה אורחי אוריתא וחדש מילין דלא ידע על בוריהון כדקא יאות, ההיא מלה סלקא ונפיק לגבי ההיא מלה איש תהפוכות לשון שקר ע"כ. העוזבים ארחות יושר שקבל מרבו, ללכת בדרכי חשך שבדה מלבו. אשר ארחותיהם עקשים וכו'. וגורמים למ"ש שם, נפקת מיד אשת זנונים, ואתקיף בההוא רקיעא דשוא, ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבבן ע"כ, וז"ש להצילך מאשה זרה וכו'.

ועל זה כתוב במזמור קי"ט. גמול על עבדך אחיה ואשמרה דבריך. כי שנינו בפ"ג דאבות, כל השוכח דבר א' ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וכו'. ז"ש גמול על עבדך אחיה. וזה יהיה כשאשמרה דבריך שלא אשכחם. ולכן גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. שיתגלו לי רזי התורה ולא יעלמו ממני כמו שהם חשוכין לרשעים, רק אראה נפלאות מתורתך, אפילו דברים המכוסים יתגלו לי. ואע"פ שגר אנכי בארץ, כי הנשמה הקדושה נתונה בתוך הגוף הנגוף והוא מעלים אור הנשמה שלא תעשה פעולתה להאיר עיני בתורה, עכ"ז אל תסתר ממני מצותיך. וזה בעבור כי גרסה נפשי לתאבה, שיובן עם מ"ש בשבת פ"ט (פח.), ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתתא ויתבא אצבעתא דידיה תחות כרעיה וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא, א"ל עמא פחיזא דקדמיתו פומיכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא אבעי לכו למשמע, אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו, א"ל אנן דסגן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם (משלי יא, ג). הנך אינשי דסגן בעלילותא, כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. וע"ש פי' רש"י (עמא פחיזא, נמהר. דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה, ואם תוכלו לעמוד בה קבלתם עליכם לקיימה. דסגינן בשלימותא, התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בה.). ונלע"ד שדברי רבא אמורים כלפי מ"ש בילקוט פ' וזאת הברכה ע"פ ה' מסיני בא. ז"ל, כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל הלך לבני עשו, א"ל מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, א"ל לא תרצח, א"ל כל עצמן של אותם אנשים אביהם רוצח הוא, שנאמר והידים ידי עשו וכו'. וקשה במ' זה למה לא השיבם כסדר אנכי ולא יהיה לך וכן כלם, כי אז אפשר היה שקבלוהו, אבל בשמעם תכף ומיד דבר המנגד להם לכן לא רצו לקבלה. אך כונתו ית' היתה כי אם יקבלוה מבלי הגיד להם שכתוב בה לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, נפיק מינה חורבא כי יתנחמו על שקבלוה, ומכאן מודעא רבה לאורייתא. ז"ש רבא אנן דסגן בשלימותא, כי יודעים היינו שלא יצונו ה' אלא דבר שנוכל לקיימו, ולכן לא שאלנו מה כתיב בה רק בתם לבבנו אמרנו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. אבל האומות שדרכן לילך בדרך לא סלולה, בקשו מתחלה מה כתיב בה, ולכן השיבם לפי דרכם הדבר הקשה להם, כדי שלא יהא להם פתחון פה לומר אלמלא שמענו כן לא היינו מקבלין אותה, ולכן וסלף בוגדים ישדם. שכיון שלא קבלו התורה לקח מהם הז' מצות שנצטוו, שאם עושים אותם אינן מקבלין שכר כמצווה ועושה, וזהו וסלף בוגדים ישדם. זש"ה גרסה נפשי לתאבה. מלשון ויגרס בחצץ שיני (איכה ג, טז). שאני משבר איברי לעסוק בתורה מרוב התאבון שיש לי בהם. ובזה גערת זדים ארורים, אלו האומות השוגים ממצותיך, זה בשביל לא תרצח, וזה בשביל לא תנאף, וזה בשביל לא תגנוב, שכלם כתוב בהם ארור, ארור מכה רעהו בסתר. ארור שוכב עם אשת אביו ודומיה'. ארור מסיג גבול רעהו. וזהו זדים ארורים. גל מעלי חרפה ובוז, מהרשעים שאומרים עמא פחיזא וכו'. כי עדותיך נצרתי. עוד שם טפלו עלי שקר זדים, לומר לנו עמא פחיזא וכו'. והם לא ידעו כי אני בכל לב אצור פקודיך. כי יודעים אנו שלא תצונו דבר שאין הצבור יכולין לעמוד בה. ולכן טפש כחלב לבם בשאלם מה כתיב בה, ואנו הלכנו בתמימות אני תורתך שעשעתי. שאמרנו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ועל כן טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך. כרבא דהוו מבען אצבעותיה דמא. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. שאדם מחפש אחר האוצרות ומשים נפשו בכפו, וכל שכן שאעשה כן בשביל תורתך, ובפרט בשביל תורה שבע"פ שצריך טורח רב להשיגה ככתוב בתנחומא פ' נח, וזהו תורת פיך.

כל אלה חברו בהפט' היום הכתובה בחבקוק ב' ג'. וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ וכו'. שיובן במ"ש בשמות רבה סוף פ' כ"ט ז"ל, א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הב"ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול אנכי ה' אלקיך וכו'. כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו. וקשה שאחרי שהתחיל בעולם התחתון שור לא געה וכו', למה הכניס בין הדבקים אופנים ושרפים ולא השלים באמרו הים לא נזדעזע וכו'. אמנם שתים היו קוראותיו ית', הא' כדי שישראל יתנו לבם לשמוע מפיו ית' תורה ולא יהיה דבר מבטל כוונתם. הב' להודיע כי הוא לבדו אלוק ואין חוץ ממנו. לכן אמר שכשהב"ה נתן תורה לישראל שור לא געה וכו' כדי שלא יהא דבר מפסיק כוונתם. והב' אופנים וכו' שלא רצה שהמלאכים יאמרו שירה כדי שכלם יטו אזן לדברי התורה, ולא זו בלבד אלא הים שאין שם ע"א כדפי' בדרוש הקודם עכ"ז לא נזדעזע, וכל הבריות בכולל כדי שידעו הכל כי ה' הוא האלקי' אין עוד, ז"ש וה' בהיכל קדשו. כשרצה לתת תורה לעמו ישראל הס מפניו כל הארץ, שהרכין שמי שמים העליונים על הר סיני, והוא בהיכל קדשו נתן תורה, ולכן רצה שכל הארץ והדרים עליה ישתוקו. וזה מוסב למה שהקדים בפסוקים הקודמים, הוי אומר לעץ הקיצה. שמספר גנותה של ע"א להודיע כי אין אלוק מבלעדי ה', וז"ש העולם שותק ומחריש, שותק כדי שלא יסיחו דעתם מלשמוע דברי התורה. ומחריש כדי שידעו כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. כל המפרשים הוקשה להם מאי תפלה זו, ומאי על שגיונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ואני לדרכי אלך עם מאי דאיתא בריש מדרש רבתי דרות, רבי חנינא אמר למה נקרא שמו אחז, שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. אמר ישעיה וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב. אין לך שעה קשה כאותה שעה, שנאמר בה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. ומאותה שעה וקויתי לו. שאמר כי לא תשכח מפי זרעו, מה הועיל לו, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה'. וכי ילדיו היו והלא תלמידיו היו וכו'. עוד אמרו כי חבקוק היה תלמידו של ישעיהו, ונתנבא בימי מנשה שגם הוא הרשיע הרבה. ולכן התפלל בעד השארית הנמצאה. וזהו תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. היא שגגת תלמוד העולה זדון, כי כשלא עסקו בתורה עברו על כל המצוה. והוא מ"ש ה' שמעתי שמעך יראתי. שעתיד פורענות לבא בעולם, ולכן אני מתפלל ה' פעלך בקרב שנים חייהו, לפי שהיה בן השונמית שהחיה אלישע ע"י שם ע"ב ככתוב בזהר ריש פ' בשלח. ברוגז רחם תזכור. הוא מ"ש לעיל שאין לך שעה קשה וכו' רחם תזכור כי לא תשכח מפי זרעו. והשתא מפרש שבחה של תורה, להזכיר זכותן של ישראל שקבלוה, וכהא דאמרו ע"פ אני מדבר בצדקה, בצדקה שקבלתם את התורה, כי אעפ"י שנתרשלו מלעסוק בה, יזכר להם זכות קבלתה שלא רצו האומות לקבלה. והם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, וכדאי זכות זה לכפר עליהם. אלוק מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה וכו'. כל זה מובן עם מ' הזהר פ' בלק דף קצ"ב ב' המובא בדרוש הקודם (תא חזי, כתיב יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וגו'. בשעתא דבעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל, אזל וזמין להו לבני עשו ולא קבלוהו, כד"א יי' מסיני בא וזרח משעיר למו (דברים לג). ולא בעו לקבלה, אזל לבני ישמעאל ולא בעו לקבלה. דכתיב הופיע מהר פארן. כיון דלא בעו, אהדר לון לישראל, הכי תנינן. השתא אית לשאלא, והא תנינן דלית חטאה כד בר נש מדקדק דיוקין דאורייתא וישאל שאלתוי לאנהרא מלוי, האי קרא לא אתישבא ואית לשאלא, קב"ה כד אתא לשעיר למאן נביאה דלהון אתגלי, וכד אזל לפארן למאן נביאה דלהון אתגלי, אי תימא דאתגלי לכלהו, לא אשכחן דא לעלמין, בר ישראל בלחודייהו ועל ידי דמשה. והא אתמר דהכי מבעי קרא למימר, יי' מסיני בא. וזרח לשעיר למו. הופיע להר פארן. מהו משעיר למו, ומהו מהר פארן. כלא אית למנדע ולאסתכלא, והא שאילנא ולא שמענא ולא ידענא. כד אתא רבי שמעון, אתא ושאיל מלה כמלקדמין, א"ל הא שאלתא דא אתאמרת, יי' מסיני בא. כד"א הנה אנכי בא אליך בעב הענן. ומסיני בא ואתגלי עלייהו. וזרח משעיר למו. ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא, מהאי אנהר לון לישראל, ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא. אוף הכי, הופיע ואנהר לישראל מהר פארן, ממה דאמרו בני פארן דלא בעו לקבלא, מהאי אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות.וממה דשאלת על ידא דמאן אתגלי עלייהו, תא חזי, רזא עלאה איהו ואתגלי מלה על ידך. אורייתא נפקת מרזא עלאה דרישא קדישא דמלכא סתימא, כד מטה לגבי דרועא שמאלא, חמא קב"ה בההוא דרועא, דמא בישא דהוו מתרבי תמן. אמר אצטריך לי לבררא וללבנא דרועא דא. ואי לא ימאיך ההוא דמא בישא דיפגים כלא, אבל אצטריך לבררא מהכא כל פגימו, מה עבד, קרא לסמ"אל ואתא קמיה ואמר ליה, תבעי אורייתא דילי. אמר מה כתיב בה. אמר ליה לא תרצח. דליג קב"ה לאתר דאצטריך. אמר ח"ו, אורייתא דא דילך היא ודילך יהא, לא בעינא אורייתא דא. אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה דעלמא אי את יהבא לי, כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שלטנו דילי על קטולא איהו, וקרבין לא יהון, ושלטנו דילי על ככבא דמאדים. אי הכי כלא אתבטל מעלמא. מאריה דעלמא טול אורייתך ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה. אבל אי ניחא קמך, הא עמא בנוי דיעקב, לון אתחזי. ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו, ודא הוא וזרח משעיר למו, משעיר ממש נפק נהורא לון לישראל. אמר סמא"ל ודאי, אי בנוי דיעקב יקבלון דא, יתעברון מעלמא ולא ישלטון לעלמין. אתיב ליה כמה זמנין ואמר ליה, אנת בוכרא ולך אתחזי, אמר ליה הא ליה בכירותא דילי, והא אזדבן ליה, ואנא אודיתי. אמר ליה הואיל ולא בעית למהוי לך בה חולקא, אתעבר מנה בכלא. אמר יאות, אמר ליה הואיל וכך, הב לי עיטא איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר. אמר ליה מאריה דעלמא, אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמיא והב עלייהו, ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בדקמיתא, אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה ויהב ליה למיהב לון לישראל, הדא הוא דכתיב וזרח משעיר למו. משעיר ממש. דא סמא"ל, דכתיב ונשא השעיר עליו. למו לישראל. כיון דביער דא ואעבר דמא בישא מדרועא שמאלא, אהדר לדרועא ימינא, חמא ביה אוף הכי, אמר הכי נמי אצטריך לנקיא מדמא בישא דרועא דא. קרא לרה"ב אמר ליה, תבעי את אורייתא דילי, אמר ליה מה כתיב בה, דליג ליה ואמר לא תנאף, אמר ווי אי ירותא דא אחסין לי קב"ה, ירותא בישא דאתעבר כל שלטני, דהא ברכתא דמיא נטילנא, ברכתא דנוני ימא, דכתיב פרו ורבו וגו'. וכתיב והוא יהיה פרא אדם. שארי לאתחננא ואמר מאריה דעלמא, בכירותא דילי יהא דיליה, והאי נהורא דאנא יריתנא על דא, טול והב לון, וכך עבד דכתיב הופיע מהר פארן, מאי שנא בסמא"ל כתיב וזרח וברה"ב כתיב הופיע. אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט בהו סמא"ל חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות. הדא הוא דכתיב ואשר חרב גאותך. אע"ג דלא הוה דילך, ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מניה רה"ב זעיר, כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה. ובגין כך הופיע מהר פארן. ולא כתיב וזרח. כיון דנטל מתנן אלין לישראל מאינון רברבין שלטנין, אתא וקרא להו רבבות קדש. דממנן על שאר עמין, ואתיבו ליה אוף הכי, ומכלהו קביל ונטל מתנן למיהב לון לישראל.), ולעניננו אמר ונטל בההוא נהירו דאפשיט מיניה סמ' חרב וקטולא לקטלא בדינא, ז"ש אלוק דהיינו השם המורה על הדין לדון בדין סנהדרין, מתימן יבא שלקחנו כח זה משעיר וזרח משעיר למו. וקדוש שנאמר על פריה ורביה עם האשה אשר הוכיח ה' לו ולא מאשה זרה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. מהר פארן סלה הוא שאמר שם, ונטל בההיא ברכתא דאפשיט מיניה רהב למעבד פריה ורביה. ובראות הקב"ה שכל האומות לא רצו לקבלה, וירד ה' על הר סיני. שהרכין שמי שמים העליונים על הר סיני ליתן תורה לישראל, וזהו כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ. שמשם השמיע קולו בכל העולם. ונוגה כאור תהיה. הוא האור הראשון שבלי ספק האיר באותה שעה, וכל העם רואים את הקולות וכו'. קרנים מידו לו, אלו קרני ההוד שהיו למשה, וגם לישראל ניתנו שני כתרים כנז' לרז"ל, ושם חביון עוזו שהתורה שנקראת אור ועוז, היתה מאירה פניהם בלי ספק. וגם זה מדבר במשה רבינו ע"ה שרצו המלאכים להרגו, והב"ה א"ל אחוז בכסא כבודי וכו', וזהו ושם חביון עזו. עד שכל המלאכים מסרו לו רזי תורה וגם מלאך המות מסר לו דבר, הוא הקטרת העוצר המגפה, וזהו לפניו ילך דבר וכו'. אי נמי דאיתא בילקוט ע"פ רכב אלקים רבותים. בשעה שירד הב"ה לסיני באו עמו כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, וכלם ירדו שנונים לכלות שונאיהם של ישראל אם לא יקבלו את התורה. וכן אמרו בפ"ט דשבת (פח.), ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז). מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית וכו'. ז"ש לפניו ילך דבר, שאם לא יקבלו את התורה היו ראויים למות, ויצא רשף לרגליו אלו מלאכי השרת, ובני רשף יגביהו עוף. שבאו שנונים אם לא היו מקבלים אותה. עמד וימודד ארץ. שהלך על כל האומות שיקבלו התורה ולא מצא אלא ישראל, ואז ראה ויתר גוים, שהתיר להן ז' מצות בני נח, שאם יעשו לא יקבלו עליהם שכר כמצווים ועושים, אבל לישראל חזר וצוה אותם בתורה להכפיל שכרם, דל"מ שיקבלו עליהם שכר המצות, אלא שכר כפול לפי שעושים אותם מפני שצוה אותם הב"ה לא בשביל שהשכל מחייבם. וכמ"ש במ"א מכל אורח רע כלאתי רגלי. לא בשביל שכן מחייב השכל רק למען אשמור דבריך. ויתפוצצו הררי עד. עם מ"ש בילקוט פ' יתרו, כשעמד הב"ה ואמר אנכי ה' אלקיך. היו ההרים והגבעות מתרגשים והיתה הארץ חלה וכו', באותה שעה נתכנסו כל א"ה ובאו אצל בלעם וא"ל שמא מביא מבול לעולם וכו', א"ל להם לא אלא הב"ה רוצה ליתן תורה לעמו וכו'. וזהו הליכות עולם לו, שא"ל בלעם אינו מביא מבול רק נותן התורה לישראל כדי שיתקיים העולם. תחת און ראיתי אהלי כושן. כבר אז"ל בפ' חלק (סנהדרין קה.), תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים. ופי' רש"י בעור אביו של בלעם הוא כושן רשעתים. ז"ש תחת און שעשו האומות שלא רצו לקבל התורה, ראיתי את כלם שהלכו לאהלי כושן, הוא בלעם בן בעור לפי שירגזון ארץ מדין שהארץ רעשה כדלעיל. ואמרו לו הבנהרים חרה ה'. שאמרו האומות שמא מבול מביא לעולם, כי אין ספק שידעו האומות שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם. אלא שפחדו שמא הם יפלו לתוכה, כמו שהיה במצרים שטובעו בים סוף, והאומות נמשלו לנהרות כנודע, וזהו אם בנהרים אפך אם בים עברתך. ולפי שלא קבלו התורה פחדו שמא יפרע מהם כמו המצריים שבאו ונפלו לים סוף, כי תרכב על סוסיך כמו שהיה בים, לסוסתי ברכבי פרעה וכו'. השיבם בלעם הרשע עריה תעור קשתך. כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, וראיה לזה שכבר נשבע על זה ונראתה הקשת בענן. וגם זהו שבועות מטות אומר סלה. אי נמי נהרות תבקע ארץ. שיבאו הנהרות ויציפו העולם, כמו שהיה בדור אנוש שבא אוקינוס והציף שליש העולם. ואין כאן מקום להאריך.

ובמזמור קי"ט כתוב, לעולם ה' דברך נצב בשמים. כלומר כדי שיתקיים העולם היתה התורה מוכנת לתתה לתחתונים וזהו נצב בשמים, וכבר אמרו ז"ל זה ספר תולדות אדם, בקש הב"ה ליתן תורה לאומות העולם וכו', ולכן לדור ודור אמונתך, שהיה הב"ה רוצה ליתנה, ובזה כוננת ארץ ותעמוד. שיבא היום שיקבלוה ישראל, וזהו למשפטיך עמדו היום. הוא יום מתן תורה שהלך אצל האומות שיקבלוה, כי הכל עבדיך, ורחמיו על כל מעשיו. ואלולי ישראל שקבלוה היה העולם חוזר לתהו ובהו. וזהו לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אי נמי לולי תורתך שעשועי במצרים, שאמרו במדרש (שמות רבה פ' ה'.), שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם ביום השבת, וכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. אז בגלות מצרים אבדתי בעניי. ולכן לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. שכן כתוב ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. שהוא מ"ש רז"ל שכלם נתרפאו במתן תורה, שלא היה בהם סומים חרשים וחגרים, כי אני ה' רופאך. וזהו כי בם חייתני. לי קוו רשעים לאבדני וכו'. יובן עם מ"ש בזהר פ' בלק דף קצג א' ז"ל, לאסיא דהוה ליה חד מנא מליא מסמא דחיי ונטר ליה לבריה, בעא למיהב ליה אמר עבדין בישין אית בביתי, אי ינדעון דאנא יהיב לברי נבזבזא דא, יבאיש בעינייהו ויבעון לקטלא ליה, מה עבד נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמנא, קרא לעבדוי אמר לון תבעון לההוא סמא, אמרו נחמי מאי הוא, נטלו למטעם עד לא ארחו בעו למימת, אמרו בלבייהו אי האי סמא יהב לבריה בהאי ימות ואנן נירת לרבוננא, אמרו קמיה מרנא סמא דא לא אתחזי אלא לברך, והא אגרא דפולחננא קמך שביקנא קמך והב ליה לשוחדא ע"כ. והוא מ"ש ביומא פ"ז (עב:), אמר ריב"ל מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה (דברים ד, מד). זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה ע"כ. והכונה כי ישראל הלכו בתמימות וקבלו התורה מבלי שאלת מה כתוב בה, היא להם סם חיים. אך האומות שתכף שאלו מה כתיב בה, גילה להם ההוא סמא דמותא, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. וזה גרם שמשכו ידיהם הימנה. והוא הנמשל שאמר שם בזהר, כך הב"ה הוא אסיא חכם, ידע דאי יהיב אורייתא לישראל עד לא אודע לון בכל יומא הוו רדפין לון לישראל עלה וקטלין לון, עבד דא ואינון יהבי ליה מתנן ונבזבזן דיקבלון לה ע"כ. וזה הוא שעשה הב"ה לישראל, ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. דהיינו ההוא זעיר דסמא דמותא, שכן כתוב אדם כי ימות באהל. ודרשו רז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואז ויורהו ה' עץ. ואמרו ז"ל דבר מן התורה הראהו שלישראל עושין להם סם חיים, ולכן ויאמר אם שמוע תשמע וכו'. כי אני ה' רופאך. אני הוא אסיא חכים שנתן מעט סם המות, היינו שהתורה נקנית ע"י יסורין כדי שהאומות ירחקו ממנה ותשאר לישראל, וזהו כי אני ה' רופאך ודוק. ז"ש לי קוו רשעים לאבדני, באמור אליו ית' שיתן תורה לישראל בשביל אותו מעט סם המות שבה. ואני לא כן חשבתי רק עדותיך אתבונן, שתחלה יסורין וסופה שלוה, והתבוננתי דבר מתוך דבר כי לכל תכלה ראיתי קץ, לא כן התורה רחבה מצותך מאד, ולכן מה אהבתי תורתך וכו' מאויבי תחכמני מצותיך, הם האומות שנתנו להם לישראל דבר כדי שיקבלוה. ועל הכל מה שאמרנו כי התורה היתה ראויה לישראל ולפיכך נגלתה להם, מה שאין כן לאומות שהיתה להם אוצרות חשך ומטמוני מסתרי', וזהו מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי, כי אפילו קודם בריאת העולם היתה ראויה לישראל, שכן כתוב בה דבר אל בני ישראל. צו את בני ישראל.

ובזה נבין מ' א' בילקוט חבקוק ג' ז"ל. ד"א עמד וימודד ארץ. אמר רשב"י מדד הב"ה את כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל את התורה אלא ישראל. מדד הב"ה את כל הדורות ולא מצא דור שהיה ראוי לקבל את התורה אלא דור המדבר. מדד הב"ה את כל ההרים ולא מצא הר שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה אלא הר המוריה, מדד הב"ה את כל העיירות ולא מצא עיר שראויה שיבנה בה בית המקדש אלא ירושלים. מדד בכל ההרים ולא מצא הר שתנתן עליו תורה אלא הר סיני. מדד בכל הארצות ולא מצא ארץ שראויה להנתן לישראל אלא ארץ ישראל, שנאמר עמד וימודד ארץ ע"כ. וצריך להבין מה הנה המדידות האלה, ולמה לא סמך מדידת הר סיני ליתן עליו תורה סמוך לשאר דברי התורה, ולמה אמר ביניהם מדידת הר המוריה ובית המקדש. אמנם במה שאמרנו שהלך הב"ה לדפוק על האומות אם יקבלו תורה, ושאלו מה כתיב בה וכו'. יובן היטב מדד הב"ה את כל האומות אם ישמרו התורה ולא מצא וכו'. לפי שאפילו ז' מצוות שנצטוו לא יכלו לעמוד בהן. וכל שכן שלא ישמרו כל התורה. לא כן ישראל שתכף אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וגם במ"ש בילקוט פ' יתרו, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ראוי היה לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל להב"ה, רבש"ע עד שלא שמענום קיימנום. אנכי קיים יעקב וכו' (כל אשר דבר יי' נעשה ונשמע. ראוי היה לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל להקב"ה רבון כל העולמים, עד שלא שמענום קיימנום. אנכי קיים יעקב שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלקי הנכר (בראשית לה). לא תשא קיים אברהם, שנאמר הרימותי ידי אל ה'. זכור קיים יוסף שנאמר וטבוח טבח והכן. כבד קיימו יצחק כשנעקד על גבי המזבח. לא תרצח קיימו יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו. לא תנאף קיימו יוסף באשת פוטיפרע. לא תגנוב קיימו השבטים, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. לא תענה קיים אברהם, שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים, אף הוא קיים לא תחמוד. אם מחוט ועד שרוך נעל.). זהו שמדד הב"ה, שהאבות קיימו התורה, וברא כרעא דאבוה. ולכן לא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל התורה אלא ישראל. מדד את כל הדורות. שכן אמרו בב"ר פ' י"ט. שהראשונים העלו את השכינה למעלה בחטאותיהם, ובאו האבות ולוי קהת ועמרם ומשה והורידוה לארץ, לכן שפיר קאמר שמדד את כל הדורות ולא מצא דור שהיה ראוי לקבל התורה אלא דור המדבר, כי אז ירדה שכינה לארץ, וירד ה' על הר סיני. לפי שבמקום שהשכינה שורה שם ראויה התורה כמ"ש בשמות רבה ריש פ' תרומה (פ' לג). תורה שנתתי לכם, לפרוש הימנה איני יכול ע"ש (משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, בקש לילך לו לארצו ולטל לאשתו. אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא, זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש (שמות כה, ח).). מדד את כל ההרים ולא מצא הר שתשרה עליו שכינה אלא הר המוריה, לפי שאז"ל סבור למבנייה בעין עיטם, אמרו כתוב ובין כתיפיו שכן. אין לך נאה בשור יותר מכתיפיו, ולזה נבחר הר המוריה שאינו גבוה כעין עיטם. וגם במ"ש במקומו שכל ההרים נפסלו, מפני ששנינו כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה דע שיש שם ע"א. ולכן הר המוריה תחלה היה עמק ואח"כ נעשה הר כמ"ש שם בדרוש לר"ה. ואמנם לפי שנתקדש בעקדת יצחק, לכן לא נבחר למתן תורה לפי שהוא קדוש קדושת עולם, מה שאין כן בהר סיני שלא נתקדש אלא לשעה, ולכן הקדימו להורות למה שלא ניתנה עליו התורה, כי קדושת הר המוריה חמורה מקדושת הר סיני. מדד את כל העיירות ולא מצא עיר שראויה שיבנה בה בית המקדש אלא ירושלם, לפי שכתוב בה מציון מכלל יופי אלקים הופיע. והיא מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, וכן בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, שנאמר ירושלים הבנויה וכו'. מדד בכל ההרים ולא מצא הר שתנתן עליו תורה אלא הר סיני, כי כבר אמרו ז"ל שבאו תבור וכרמל ולא רצה לתת עליהם תורה מפני גבהותם ובחר בסיני מפני שפלותו, שנאמר ההר חמד אלקים לשבתו. מדד את כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לישראל אלא א"י, לפי שהיא באמצע הישוב והיא ארץ זבת חלב ודבש וראויה לישראל שיעסקו בתורה ולא יצטרכו לאומנות, כי ממנה תוצאות חיים.

זה שאמר בפ' יתרו, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים וכו'. ובילקוט פ' יתרו, והייתם לי סגולה מכל העמים. שתהיו פנויים לי ועוסקים בתורתי ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים. סגולה מה סגלתו של אדם חביבה עליו, כך תהיו חביבין עלי, ר"י בן קרחא אומר כדי שתבקע אזן. יכול כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה והבן אחר אביו והעבד אחר אדוניו והשפחה אחר גברתה, יכול אף אתם מסגלין לי מאחורי, ת"ל כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי, כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אלא אני, וכן הוא אומר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ממלכת כהנים, איני ממליך מא"ה עליכםף וכן הוא אומר אחת היא יונתי תמתי ע"כ. הוקשה לו בכתוב מהו שאמר והייתם לי סגולה, שהרי כבר כתוב כי חלק ה' עמו. שבבריאת העולם בחר הב"ה בישראל, לכן פי' שתהיו פנויים לי ועוסקים בתורתי, כי המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים. הוא מ"ש בתורת כהנים פ' אחרי מות, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות וכו', כי הנה שנינו הפוך בה והפוך בה דכלא בה ומינה לא תזוע. סגולה, מה סגולתו של אדם חביבה עליו, כי העושה אוצר חביב עליו שלא יהיה ביד זרים, כך תהיו חביבין עלי. ולפי שקשה והלא הכל שלו ומה הוא סגולה, לכן אריב"ק כדי שתבקע אזן. כלומר לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. יכול כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה וכו'. שלוקחים ממונם בהצנע שלא יוודע הדבר, כך אני עושה עמכם. וזהו אף אתם מסגלין לי מאחורי כדי שלא יוודע הדבר ויקנאו בכם, תלמוד לומר כי לי כל הארץ. ואני שליט בשלי לעשות כל מה שארצה. אמנם ואתם תהיו לי, איני מעמיד ואיני משליט עליכם אלא אני, כי כל האומות הם תחת שרי מעלה, ואתם אין שום שר ומלאך שולט עליכם אלא אני. ממלכת כהנים, איני ממליך מאומות העולם עליכם שלא תהיו משועבדים להם אם תשמרו תורתי. ועוד שאינכם צריכים להעמיד לכם מלך מאומה אחרת כדרך האומות, יובב בן זרח מבצרה ודומיהם. הרי הוכחנו דראויה היתה התורה לישראל, ולכן קבלוה בסבר פנים יפות ולהם ראוי לשמרה בשלם שבפנים. אשר על כן כתוב במשלי א'. שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. וכבר כתבנו במקום אחר פירוש הפסוק הזה, למה באב אמר מוסר ובאם תורת, והלא האשה פטורה מתלמוד תורה וגם היא אינה חייבת ללמד את בנה, שהרי אמרו בקדושין פ"א (כט:), כל מי שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. אך כתב רש"י ז"ל בפי' משלי, שמע בני מוסר אביך (משלי א, ח). מה שנתן הב"ה למשה בכתב ועל פה, אמך אומתך כנסת ישראל, והם דברי סופרים שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה וכו'. ובמדרש משלי ז"ל. ד"א מוסר אביך. כל דבר שנמסר לי מפי הגבורה. ואל תטוש תורת אמך. כל מה שנתפרש לך בסיני מפי הגבורה בתורה וכו'. בזה אתי שפיר כי באב נקט מוסר לשון מסורת, שנמסר למשה בסיני תורה שבכתב ושבע"פ הלכה למשה מסיני וזהו מוסר אביך. ואל תטוש תורת אמך, המה החדושים שכל א' מחדש כפי חלקו, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל נמסר בסיני. ועל פי דברי רש"י ז"ל שפירש מוסר אביך על התורה שבכתב ושבע"פ, יאמר שמע בני מה שצותה תורה. ולא זו בלבד אלא ואל תטוש תורת אמך אלו דברי סופרים. ולפי שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, לכן קראה תורת אמך. אמנם הפ' יובן כמין חומר במה שידענו שאמרו חכמים בכמה מקומות יש אם למקרא ויש אם למסורת. ובפ"ק דסוכה (ו:) פרש"י ז"ל, יש אם למסורת כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל היא האם והעיקר, ולא כמו שהוא נקרא. וכתבו התוס' כלהו מודו דדרשינן מקרא ומסורת, דלא על חנם נכתב כן אלא במילתא דמכחשי אהדדי פליגי, דמר סבר מקרא עיקר וכו'. ואע"ג דכמה תנאי דרשי מסורת ולא מקרא, מכל מקום אע"ג דס"ל דמסורת עיקר, אי אפשר דלא דרשי המקרא לשום דרשא ע"כ. ויגעתי ומצאתי בס' פתח האהל ז"ל, במדרש איתא למעלה בישיבת הב"ה הכל ע"פ המסורת, אבל בישיבת מטט' הכל ע"פ המקרא ע"כ. ובזה אני מבין בכוון שמע בני מוסר אביך זה המסורת, ולכן אמר אביך שהוא הב"ה כי בישיבתו יש אם למסורת. ואל תטוש תורת אמך, יש אם למקרא ולכן אמר תורת, כי רוב התורה הוא ע"פ המקרא. ואמך היא אומתך. ולפיכך איתא בזהר פ' בלק דף ר"ג ב', במתיבתא עילאה גבעת חסר ו' עילאה דכלא. במתיבתא דרקיעא ומגבעות אשורנו באת ו', ואשלים לתרין סטרין. הרי שבמתיבתא עילאה דקב"ה יש אם למסורת גבעות חסר ו', ובמתיבתא דמטט' דהיינו דרקיעא מלא ו' שיש אם למקרא.

ובזה נבא לביאור מ' ארוך הובא במדרש שוחר טוב מזמור ז' ז"ל, אמר רבי מצינו בשלשה מקומות שהיו המלאכים מדיינים כנגד הב"ה, באדם ובמשכן ובתורה. באדם מנין, כשבקש לבראת את האדם נמלך במלאכים, א"ל נעשה אדם, התחילו לומר לו מה אנוש כי תזכרנו. אמר להם למחר תדעו חכמתו. כיון שבראו מה עשה הב"ה, כינס כל בהמה חיה ועוף לפני מלאכי השרת, התחיל שואל להם שם כל א' וא' ולא היו יודעין. א"ל הב"ה מבקשים אתם לידע חכמתו של אדם, שאני שואל אותו ואומר לי שמותן וקורא שמות לכלן. מה עשה כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניו, שנ' וייצר ה' אלקים מן האדמה. א"ר אחא והלא כבר נאמר ויעש אלקים את חית הארץ, ומה ת"ל וייצר, אלא להלן כתיב ויעש אלקים שבראן, וכאן כתיב וייצר לשון כינוס, שנאמר כי תצור אל עיר. ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. וכי אין הכל צפוי לפניו, אלא מהו לראות מה יקרא לו, להראות למלאכי השרת חכמתו של אדם. ומה הוא שמו שהתקין לו הב"ה, הוא שמו שקרא אותו אדם הראשון שם לכל דבר. א"ל הב"ה ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקראות אדם, ולמה שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי, אתה נאה להקראות ה', שאתה אדון על כל העולם, לפיכך הוא אומר אני ה' הוא שמי שקראני אדם הראשון, מיד אמר הב"ה למלאכים, ראו חכמה שבלבו של אדם, ואתם אומרים לי מה אנוש כי תזכרנו. וכן את מוצא במתן תורה כשבא הב"ה ליתן תורה לישראל, התחילו המלאכים מדיינים ואומרים לפניו מה אנוש כי תזכרנו, ואמרו לפניו אישורך שתתן תורה בשמים. למה שאנו קדושים ותורתך קדושה. אנו טהורים ותורתך טהורה. אנו חיים ותורתך חיים, א"ל אינה ראוי' להתקיים בכם, שנ' לא תמצא בארץ החיים, וכי יש ארץ למעל, והיכן היא מתקיימת בתחתונים, שנ' אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי וכו'. ועשה הב"ה חסדו ונתן אותה למשה ככלותו לדבר כל הדברים אל המלאכים. וכיון שירד משה ועשו ישראל אותו מעשה ונשתברו הלוחות, שמחו מלאכי השרת ואמרו עכשיו תחזור תורה אלינו, וכשעלה משה לקבל פעם שנייה את הלוחות. אמרו מלאכי השרת, רבש"ע והלא אתמול עברו עליה, שכתבת בה לא יהיה לך אלקים אחרים. א"ל הב"ה בכל שעה קטיגטין ביני ובין ישראל. והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב, שנ' ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. ותינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת ובשר וגבינה, והוא אומר לה היום לימדני רבי לא תבשל גדי בחלב אמו, לא מצאו לו מענה. באותה שעה אמר הב"ה למשה כתוב לך את הדברי' האלה עד שאין להם מענה ותשובה. וכשבקש הב"ה לשרות במשכן, אמרו מלאכי השרת לפניו, מה אנוש כי תזכרנו וכו', א"ל הב"ה חייכם אני עושה, שנאמר כסה שמים הודו וכו'. והמ' הזה קשה להולמו כי הוא מלא קושיות, ובפרט מה ענין ג' דברים אלו להיות המלאכים מקטרגים עליהם. אמנם הוקשה לבעל המ' שכיון שהתחיל הכתוב לא טוב היות האדם לבדו וכו'. היה לו לומר תכף ויפל ה' אלקים תרדמה וכו'. וכל ענין זווגו. ולמה הפסיק באמרו וייצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וכו'. כי מה ענין זה לכאן. ועוד והלא כבר נאמר ביום חמישי, ויברא אלקים את התנינים הגדולים וכו' ואת כל עוף כנף למינהו. וכן ביום הששי, ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וכו'. וא"כ למה חזר ואמר וייצר ה' אלקים וכו'. ורש"י ז"ל פי' ללמד על העופות שנבראו מן הרקק. ועדין יקשה ולמה לא הודיע זה בבריאתם, ועוד מה ענינו לכאן אצל קריאת שמות, ועוד קשה מ"ש ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. להם מבעי ליה. ועוד שתחלה לא הזכיר בהמה אלא כל חית השדה וכל עוף השמים, וחזר ואמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה. ועוד חזר ואמר ולכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. שהרי כתיב ויקרא האדם שמות וכו', ודי בזה. ולתרץ כל אלה בא בעל המ' והתחיל בג' מקומות קטרגו המלאכים על האדם. כי הנה ידענו כי הוא תכלית הבריאה. שלכן נברא באחרונה, כי תחלת המחשבה סוף המעשה, ולהורות שהכל נהיה בשבילו. וכדי שלא יקטרגו המלאכים בבריאתו. תכף שבראם ביום חמישי, כי בו נבראו המלאכים כמ"ש בב"ר, וגם בזהר פ' בראשית ל"ד א', ועוף יעופף על הארץ. אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא בחיזו דבר נש וכו'. וכן בדף מ"ו ב', ועוף דא מיכאל יעופף דא גבריאל וכו'. הנה כי כן א"ל נעשה אדם, והם אמרו מה אנוש כי תזכרנו. א"ל הב"ה למחר, שהוא יום הששי שבו נברא אדם תדעו חכמתו. ואחר שכתב כל יצירת האדם ורצה להכין עזר כנגדו, שנראה דבר זר להיותם שנים, שהרי המלאכים אין להם נקבה וזה יהיה סבת קטרוגם, לכן תכף שאמר אעשה לו עזר כנגדו, שממנה היתה סבת החטא, ותקח מפריו ותאכל וכו'. אמר הכתוב וייצר ה' אלקים וכו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. כי הנה השם הוא גדר הדבר ומהותו, והמלאכים לא ידעו בזה כלום, ולכן כשהביאן לפניהם לא ידעו ולא הבינו לקרוא שמות לכלן. והביאן לפני אדה"ר וא"ל מבקשין אתם לידע חכמתו של אדם, שאני שואל אותו ואומר לי שמותן, וקורא שמות לכלן. זה הכפל מורה כי לא בלבד קרא שם כולל למיני הב"ח, כגון בהמה לכל מין הבהמות וחיה לחיות וכן כלם. אלא גם קרא שם פרטי לאישי המין, כגון בבהמות שור או כבש או עז וכן בחיות איל וצבי ויחמור וכן כלם. וכמו כן בעופות הנשר ופרס והעזניה תרנגול ואווז ודומיהם. וז"ש ואומר לי שמותן, דהיינו הכולל. וקורא שמות לכלן הוא הפרטי. וזהו דיוק הפסוק וייצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה. שכינסם לפניו, ולכן לא הוזכרו הבהמות כי אינם צריכים כינוס כחיות ועופות ששוכנים במדברות, אך הבהמות הם בייתיות ומוכנים לאדם. ולכן המתין לכתוב כאן על העופות שנבראו מן הרקק, להורות על חכמתו של אדם שהשכיל בכל מיני ואישי הב"ח, והשיג בחכמתו מהיכן נבראו, ועל זה קרא להם שמות. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וכו'. כי ידע להבחין בין כל א' וא', ולזה הזכיר כאן גם הבהמות, שכלם בשם יקרא. ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. דהיינו השם הפרטי לכל אישי המין. ובמה יוודע איפוא שכיון אל האמת, לכן חזר ואמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. שקראו כבר הב"ה קודם שנברא אדם וכיון אל האמת, ומזה יודע כי גם השם הפרטי הוא שמו דוקא, וז"ש לראות מה יקרא לו. כי לראות הוא מיותר כי היה לו לומר ויבא אל האדם שיקרא לו. ולכן פירשו להראות למלאכי השרת חכמתו של אדם. אך למלאכי השרת התחיל שואל להם שם כל א' וא', דהיינו הפרטי לכל איש מאישי המין, כי הכולל כבר ידעוהו שכבר קראהו הב"ה, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף וכו'. וכן תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש. אך לאדה"ר שנברא ביום ההוא ועדין לא ידע כלום שאל הכללי והפרטי, וז"ש הוא שמו שקרא אותו אדה"ר, היינו הכללי, ומה גם שם לכל דבר הוא הפרטי. א"ל הב"ה ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקראות אדם, ולמה שנבראתי מן האדמה. אף בזה הראה חכמתו. כי אדם יש לו שתי הבנות, א' מלשון אדמה לעליון, ולכן אמרו בזהר פ' תזריע דף מ"ח א', תנא בכמה דרגין אתקרי ב"נ, אדם גבר אנוש איש, גדול שבכלם אדם ע"כ. ולכן כתוב ויברא אלקים את האדם בצלמו. ולא אמר איש. אך אדה"ר אמר ההבנה השנית, שנבראתי מן האדמה, להראות ענותנותו שאינו מחזיק עצמו לומר אדמה לעליון. א"ל הב"ה אני מה שמי, א"ל אתה נאה להקראות ה' וכו'. גם בזה הראה חכמתו שלא אמר בהחלט שמך ה', כי אמר אדה"ר אין אני יכול לידע מהותך ולקרות לך שם עצמיי, רק אתה נאה להקראות ה' שאתה אדון על כל העולם, כלומר אע"פ שאיני יודע מהותך עכ"ז מצד פעולתיך יוודע מה שמך, כי האל נודע מצד פעולותיו לא מצד עצמו, כי אין אדם יוכל לידע מהותך, וזהו אני ה' הוא שמי שקראני אדה"ר, וכן כתוב לראות מה יקרא לו, כלומר לו ית' מה שלא ידעו המלאכים. ולפי שאמר לא טוב היות האדם לבדו, לפי שבקשו המלאכים לומר לפניו קדוש כמ"ש בב"ר פ' ח'. ועל כן ויפל ה' אלקים תרדמה. לכן הפסיק בשני פסוקים אלה, שמהם נודעה חכמתו של אדה"ר על מלאכי השרת, ולפיכך ויפל וכו'. והנה בסנהדרין פ"א (ד.) איתא ז"ל, ומי איכא דלית ליה יש אם למקרא, והתניא בחלב אמו, יכול בחֶלֶב, אמרת יש אם למקרא, אלא דכ"ע יש אם למקרא. ופרש"י ז"ל, וליכא מאן דפליג, דאי פליגי בשר בחלב מנא לן דאסור. ועוד שם ודכ"ע יש אם למקרא, והתניא לטטפת לטטפת לטטפות הרי כאן ארבעה וכו', אלא לעולם פליגי, והני מילי היכא דשני קרא ממסורת, אבל האי חלב וחלב דכי הדדי נינהו כולי עלמא מודו דיש אם למקרא. ופרש"י דשני קרא ממסור', אותיו' הקריא' יתרות על המסורת, כמו לטוטפות, בסכות, דאיכא למימר מדשני ודאי תרוייהו דרשינן, אבל חלב וחלב דכי הדדי נינהי כולי עלמא מודו דיש אם למקרא. ואמר עוד, והרי יראה יראה דכי הדדי נינהו ופליגי, אלא א"ר אחא בריה דרב איקא. אמר קרא לא תבשל גדי. דרך בישול אסרה תורה ע"כ. למדנו מכל זה דהיכא דכי הדדי נינהו לכ"ע יש אם למקרא. ואיתא בב"ר פ' ח'. וירדו בדגת הים. א"ר חנינא אם זכה ירדו ואם לאו ירדו. את שהוא בצלמנו כדמותנו ירדו, ואת שאינו בצלמנו כדמותנו ירדו. ר' יעקב דכפר חנין אמר, יבא צלמנו ודמותנו וירדה לשאינו דומה לצלמנו כדמותנו. הנה כי כן כשבקש הב"ה לבראת אדה"ר, נמלך במלאכי השרת וא"ל מה אנוש כי תזכרנו, לפי שהמלאכים דורשים על פי המקרא, וכתיב וירדו לשון רידוי, וכי הדדי נינהו יש אם למקרא, ולכן קטרגו המלאכים ואמרו מה אנוש שהוא לשון גרוע, ל' אנושה מכתך. כי תזכרנו שהוא ישלוט בנו. השיבם הב"ה למחר תדעו חכמתו, כי הוא דורש ג"כ לפי המסורת, והוא מ"ש זכה ירדו ואם לאו ירדו, ולכן כשאמר לו הב"ה מה שמך, השיב אני נאה להקרא אדם, ולמה שנבראתי מן האדמה, שאם לא זכה קרי ירדו ל' ירידה. ואע"ג דכי הדדי נינהו יש אם למקרא, וא"כ וירדו ל' רידוי וירדו ל' ירידה כי הדדי נינהו. היכא דגלי קרא, כמו שאמר בצלמנו כדמותנו, דרשינן להו שאם יהיה בצלמנו כדמותנו ירדו ל' רידוי, ואם אינו כן ירדו ל' ירידה. וא"כ אין לכם לקטרג על אדה"ר, כי גם לו לבב כמותכם לדרוש המקרא, יען כי גלי קרא כמ"ש ר' יעקב יבא צלמנו ודמותנו וירדו לשאינו דומה לצלמנו כדמותנו. וז"ש שנבראתי מן האדמה ואני ירוד למלאכי השרת, ובזה סרה קנאת המלאכים. חזר ושאל לו ואני מה שמי, משום דאיתא בסוף פ"ג דפסחים (נ.), אמר רב נחמן בר יצחק לא כהעה"ז העה"ב, העה"ז נכתב ביוד' הא' ונק' באד', אבל לעה"ב נכתב בי"ה ונקרא בי"ה, סבר רבא למדרשיה בפרקא, א"ל ההוא סבא לעלם כתיב. ופרש"י חסר ו' כתיב, זה שמי לעלם לשון העלמה. גם בזה הראה אדה"ר חכמתו לדרוש ע"פ המסורת לעולם לשון העלמה, ולכן כששאל לו הב"ה ואני מה שמי, א"ל אתה נאה להקראות אד' שאתה אדון על כל העולם, שאעפ"י ששם ההויה היא השם שלך, נאה לקרות שמך אד', להעלים השם המפורש, משום דלעלם כתיב, ואז אמר הב"ה למלאכי השרת, ראו חכמה שבלבו של אדם, שידע לדרוש ע"פ המסורת דלעלם כתיב וקרא שמי אד', וכן לעצמו דרש וירדו ל' ירידה, ואין לכם לקטרג עליו.

וכן במתן תורה כשבא הב"ה ליתן תורה לישראל וכו'. להבין זה נקדים לתת טעם למה נקרא חג השבועות זמן מתן תורתנו, שאינו כתוב בתורה טעם זה, ויגעתי ומצאתי במאמר חקור דין ח"ב פט"ו טעם נכון לזה. אך לדרכנו נאמר כי הנה בשבת פ"ט (פח:) איתא, שקטרגו המלאכים על מתן תורה ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו. והטעם כי דינא יתיב וספרין פתיחו, ובפרט בחשן משפט סי' קע"ה, שהמצרן מסלק ללוקח, משום דכתיב ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח). ולכן אמרו המלאכים חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, תנה הודך על השמים. ואנו מצרנים. ז"ש כשבא הב"ה ליתן תורה לישראל, כלומר ולא למלאכים, התחילו המלאכים מדיינים, ר"ל שבאו בדין דהיינו דינא דבר מצרא ואמרו לפניו אישורך שתתן תורה בשמים. דייק אישורך, כלומר משום ועשית הישר והטוב צריך שתתן תורה בשמים, כי לנו ראויה משום דינא דבר מצרא. אישורך הוא ל' יושר, שכן בשרשים שרש אשר כתב שהוא ג"כ ל' יושר, כמו מאשריך מתעים (ישעיה ג, יב). שהוא כמו מישרך, אשרו חמוץ (ישעיה א, יז) כמו ישרו. ואמרו ג' טעמים, שאנו קדושים וכו'. דאיתא בפ' המקבל (בבא מציעא קח:), בענין דינא דבר מצרא, שכיני העיר ושכיני שדה, שכיני העיר קודמין, שכן וקרוב שכן קודם, שכן או קרוב ותלמיד חכם, תלמיד חכם קודם. ועיין בח"מ סי' קע"ה. על זה אמרו המלאכים אנו קדושים לפי שאנו שכיני העיר, כי השמים שמים לה'. ואף כי ישראל הם שכיני שדה, זה בית המקדש שנק' שדה. אי נמי כל הארץ נק' כן, כדכתיב עד לא עשה ארץ וחוצות (משלי ח, כו). שכיני העיר קודמים, כי אנו קדושים להיותנו בשמים ותורתך קדושה, ולנו יאתה, נאה לקדוש להיות לקדושים. אנו טהורים. זהו שכן וקרוב, שאע"פ שישראל נקראים עם קרובו, עכ"ז שכן קודם כי אנו טהורים ותורתך טהורה, ובשביל זה אנו שכנים לך כי כלנו טהורים, לא כך ישראל, שכתוב אדם כי ימות באהל. שיש בהם טומאה, אנו חיים זהו כנגד שכן קרוב או תלמיד חכם, שת"ח קודם כי אנו כלנו חיים ותורתך חיים, עץ חיים היא למחזיקים בה. ולכן אנו כמו תלמיד חכם שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. ואנו דבקים בה', מה שאין כן ישראל שהם מתים, ואף שהם שכנים בשדה או קרובים לעולם, תלמיד חכם קודם, א"ל אינה ראויה להתקיים בכם וכו'. שיובן עם מ"ש שם בפרק רבי עקיבא (שבת פח:), א"ל הב"ה למשה, אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. הכוונה כי כבר אמרו בב"ר, עיקר שכינה בתחתונים היתה. ואעפ"י שהדורות חטאו ונסתלקה שכינה, עכ"ז באו ז' דורות של צדיקים והורידוה לארץ בימי משה. וירד ה' על הר סיני וכו'. לפיכך א"ל הב"ה למשה, אחוז בכסא כבודי ותוריד השכינה לארץ, ובזה תהיו אתם מצרנים. והחזר להם תשובה, כי כיון שהשכינה בארץ ראויה התורה לישראל שהם מצרנים, כי בכל מקום שהשכינה שם התורה שם, כמ"ש בשמות רבה ריש פ' תרומה, שאמר הב"ה תורה שנתתי לכם לפרוש ממנה איני יכול וכו'. ולכן אמר הב"ה למלאכי' אינה ראויה להתקיים בכם. והיכן היא מתקיימת בתחתונים דוקא שהם הם המצרנים, ובזה הם שכיני העיר שקודמים למלאכי השרת, לפי שנשמותם של ישראל מתחת כסא הכבוד חוצבו. ועוד מטעם אחר שכתב רבינו ירוחם הובא בבית יוסף טור ח"מ סי' קע"ה וז"ל, שכן אינו רוצה לומר שדר אצלו, כי כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות כלל מאהבה וחברה, אלא ר"ל חבירו הרגיל אצלו במשא ומתן וכו'. ואיתא במדרש כל משאו ומתנו של הב"ה בישראל, דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל, וישראל הם קדושים יותר ממלאכי השרת. שכן כתוב קדושים תהיו וכו'. והם הם הת"ח שלהם ניתנה תורה ובה הם חיים, שלהם נאמר חיים כלכם היום מכח התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה. ועל כל אלה ראויה תורה לישראל ולא למלאכים. זאת ועוד אחרת עשה הב"ה למען תכלנה כל תלונות המלאכיםף והוא מ"ש המ'. ועשה הב"ה חסדו ונתן אותה למשה ככלותו לדבר כל הדברים אל המלאכים. זהו מ"ש ויתן אל משה ככלותו וכו'. שנתנה למשה במתנה, לית בה משום דינא דבר מיצרא כמ"ש שם בח"מ סי' קע"ה.

ובזה יובן מ' ז"ל בשמות רבה פ' כ"ח. ד"א עלית למרום שבית שבי. בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו, ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נושאין עיניהם עליה, הוי עלית למרום שבית שבי, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, ת"ל לקחת מתנות באדם. בלקיחה ניתנה לו, יכול יהא חייב ליתן לו דמים, ת"ל מתנות באדם. בלקיחה ניתנה לו, יכול יהא חייב ליתן לו דמים, ת"ל מתנות. במתנה ניתנה לו ע"כ. ואעפ"י שכבר פירשנו מ' זה במקום אחר, יאמר נא לדרכנו כי מצד הדין והמנהג הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו כי הם מצרנים ולהם ראוי ליטול. ומשה שהיה בן אדם שיסודו מן הארץ, עלה למרום מקום משכן המלאכים, ונטל את התורה שהיו כל המלאכים נושאין עיניהם עליה, שכן אמרו תנה הודך על השמים. ולכן נאמר שבית שבי, לפי שגם למעלה היתה שבויה, לפי שעיקר שכינה בתחתונים היתה ואצלם ראויה התורה. אך מפני הדורות הרעים עלתה למעלה. וכשירדה למטה בזכות הצדיקים עלה משה לקבל התורה, וזהו שבית אותו הדבר שכבר היה שבי. יכול וכו'. א"כ שמרע"ה שבה אותה, יכול אני לומר שחנם ניתנה לו ובזה נשאר פתחון פה למלאכים לומר תנה הודך על השמים, כי שלא כדין שבה אותה משה. ת"ל לקחת מתנות באדם. בלקיחה ניתנה לו ולא בשבי רק לקח אותה כדין. והוא מ"ש למלאכים למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם וכו'. ואף אנו נאמר שכיון שלקח אותה צריך ליתן דמים. ת"ל מתנות. במתנה ניתנה לו. ובזה ספו תמו כל טענות המלאכים דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. ועוד מטעם אחר לית בה משום דינא דבר מצרא, דאיתא בספרי ע"פ תורה צוה לנו משה מורשה. וכי ממשה אנו אוחזים את התורה, והלא אבותינו זכו בה, שנאמר מורשה קהלת יעקב ע"כ. ואיתא בפ' המקבל, מכר לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דבר מצרא, לכן אמרו ישראל והלא אבותינו זכו בה, כמ"ש בילקוט (שמות יט, ח) ע"פ נעשה ונשמע. עד שלא קבלנום קיימנום, אנכי קיים יעקב וכו' ע"ש (כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ראוי היה לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל להקב"ה, ריבון כל העולמים, עד שלא שמענום קיימנום. אנכי קיים יעקב, שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר. לא תשא קיים אברהם, שנאמר הרימותי ידי אל ה'. זכור קיים יוסף, שנאמר וטבוח טבח והכן. כבד קיים יצחק כשנעקד על גבי המזבח. לא תרצח קיים יהודה, מה בצע כי נהרוג את אחינו. לא תנאף קיים יוסף באשת פוטיפרע. לא תגנוב קיימו השבטים, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. לא תענה קיים אברהם, שהעיד לכל באי עולם שאתה ריבון כל המעשים, אף הוא קיים לא תחמוד, אם מחוט ועד שרוך נעל.). ולפיכך בתת תורה לעמו הרי היא חוזרת לבעליה הראשונים ואין המלאכים יכולים לערער משום דינא דבר מצרא. ועוד אמרו בנדרים פרק ד', א"ר יוסי בר חנינא בתחלה לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתוב לך פסל לך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ע"כ. וכן בשמות רבה סוף פ' תשא ויתנם ה' אלי לי נתנם ואני נהגתי עמכם עין טובה. ואיתא עוד שם ד"א כתב לך התחילו מה"ש אומרי' לפני הב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב, מה שהוא מבקש שיאמר לישראל, אני נתתי לכם את התורה אני הוא שכתבתי ונתתי לכם. א"ל הב"ה ח"ו שמשה עושה את הדבר הזה ואפילו עושה נאמן הוא שנאמר לא כן עבדי משה ע"כ. והקשו על זה שאם ודאי יעשה כן לא יקרא נאמן. אך במה שאמרנו שהב"ה נתנה לו במתנה והוא נהג טוב עין לישראל. א"כ אם משה עושה את הדבר הזה לא יפסיד נאמנותו כי כבר נתתיה לו במתנה.

ואחרי ככלות כל אלה הדברים זכינו לדין, שלא נכתב בתורה שחג השבועות הוא בשביל מתן תורה לפי שלא ניתנה אלא למרע"ה, שכן כתוב אנכי ה' אלקיך לא יהיה לך וכו'. כדי שיהא לו פתחון פה לומר בשעת העגל לי צוית להם לא צוית. ועוד טעם אחר עם מ"ש ע"פ ביום הזה באו מדבר סיני, וכי ביום הזה באו אלא כשאתה למד דברי תורה לא יהיה בעיניך ישנים אלא כאילו היום ניתנה. ביום ההוא אין כתיב כאן אלא ביום הזה ע"כ. לכן אין לומר בתורה שבחג זה ניתנה תורה כי בכל יום צריך לראות שמקבל התורה כדי שיהיו בעיניך כחדשים, אך בתפלותינו אנחנו מזכירים זמן מתן תורתנו, שלפי שניתנה לנו במתנה לא יש למלאכים דינא דבר מצרא, עוד טעם אחר למה לא נזכר בתורה שהוא זמן נתינתה, לפי שעדין לא ניתנו הלוחות שאז נתקדשו לו ית', ובהיות שהכל צפוי לפניו שישתברו הלוחות מפני חטא העגל, לכן לא הזכיר ביום זה מתן תורתנו. ולכן נאמר בפ' אמור, והקרבתם מנחה חדשה לה'. דהיינו התורה שבכל יום תהיה לפניך כחדשה. דדיה ירוך בכל עת. והיו מקריבין שתי הלחם רמז לשתי תורות שבכתב ושבע"פ, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה אותיות תנ"ו פ"ה. שתים שני עשרונים. ואמרו בתורת כהנים שתים שיהיו שוות. וגם כנגד יצ"ט ויצה"ר שיחד כלם יהיו לעבודתו ית', ולכן חמץ תאפינה שגם יצה"ר יש לו מקום ביום זה, כי לכן אמרו הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה שבזה יצה"ר אינו יכול לשלוט שהתורה מתשת כחו.

נחזור אל המ', ונתן אותה למשה ככלותו וכו'. כי הנה הכתוב אומר ויתן אל משה ככלותו. ועל פי המסורת כתוב ככלתו חסר ו'. והנה המלאכים שדורשי' עפ"י המקרא אמרו ויתן אל משה ככלותו לדבר אל המלאכי' כדלעיל. אך ע"פ המסורת כתיב ככלתו, ואיתא בנדרים פ"ד (לח.), א"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה ככלתו וכו'. וכבר אמרנו שזו היא התנצלות לישראל, שאמר מרע"ה לי צוית להם לא צוית. וז"ש וכיון שירד משה ועשו ישראל אותו מעשה, כי משה סבר שערב רב עשו העגל ולא נשתתפו ישראל כלום, וכן אמרו בשמות רבה פ' מ"ו. שמשה היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר אם איני רואה איני מאמין, שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה, שלא שיברן עד שראה בעיניו ע"כ. כי כונתו של משה בשיבור הלוחות היתה על פי מ"ש בשמות רבה פ' מ"ו, שאמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כאשת איש. וכשראו מלאכי השרת שנשתברו הלוחות, שמחו ואמרו עכשיו תחזור תורה אלינו, כי תסתלק השכינה מהם ותחזור למעלה, והתורה ראויה אלינו משום דינא דבר מצרא. אך כשראו שעלה משה לקבל פעם שנייה את הלוחות, אמרו רבש"ע והלא אתמול עברו עליה שכתבת בה לא יהיה לך אלקים אחרים. כלומר ואע"פ שהם לא עשו העגל אלא הערב רב עכ"ז הרבה מישראל נשתתפו בהדייהו בלבא, כמ"ש בזהר פ' תשא. ואיתא במכילתא פ' יתרו לפי שנאמר לא תעשה לך פסל, אין לי אלא שלא תעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, ת"ל לא יהיה לך אלקים אחרים. וכן פרש"י שם. וכיון שישראל לא ביערוהו עד שבא משה, הרי עברו על לא יהיה לך וכו'. א"ל הב"ה בכל שעה קטגורין אתם ביני ובין בני ישראל, שהרי ככלתו כתיב, שהתורה ניתנה למשה ואמרתי לא יהיה לך אלקים אחרים, ולא אמרתי לא יהיה לכם כי לא להם צויתי אלא למשה. ויש לכם לדרוש המסורה ככלתו כתיב, שהרי אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב, ואין זה אלא לפי שדרשתם המסורת בחלב אמו. וקיל"ן דכי הדדי נינהו לכ"ע יש אם למקרא, ופרש"י שם דאי פליגי בשר בחלב מנלן דאסור. וז"ש והלא אתם, כלומר אתם שבכל מקום דורשים המקרא, עכ"ז כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב לפי שדרשתם המסורת בחֶלֶב אמו, ואינו כן דלכ"ע כי הדדי נינהו יש אם למקרא. ולא עוד אלא ותנוק שלה' כשהוא בא מבית רבו, שלמד הכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו, דאמר רב אחא דרך בישול אסרה תורה. ופרש"י ז"ל דרך בישול חלב צלול כמים ואיכא בישול, אבל חֶלֶב אינו בישול אלא טיגון. ואעפ"י שאמו לבדקו נותנ' לו פת ובשר וגבינה, הוא אומר לה היום למדני רבי לא תבשל גדי בחלב אמו. כלומר אעפ"י שיש אם למסורת ויכול אני לקרות בחלב אמו, למדני רבי דדרך בישול אסרה תורה. דלכ"ע יש אם למקרא כי הדדי נינהו. ועוד דאיכא טעמא דקרא דרך בישול כדלעיל. וא"כ איך יש לכם קטרוג על ישראל, שהרי ככלתו כתיב שניתנה תורה למשה ולא להם צויתי. ואז לא מצאו מענה, באותה שעה אמר הב"ה למשה, כתב לך את הדברים האלה, עד שאין להם מענה ותשובה, כלומר כיון שהם אכלו בשר בחלב ע"פ המסורת כדלעיל, יש להם ג"כ להודות כי למשה ניתנה תורה ככלתו כתיב ואין להם קטרוג על ישראל. והוא סמיכות הפרשיות בפ' תשא, לא תבשל גדי בחלב אמו, וסמיך ליה ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה. כי ע"י מצות בשר בחלב שאכלו המלאכים בביתו של אברהם בעבור שדרשו המסורת, גם אתה כתב לך שהתורה נתונה לך ולא לישראל, ובזה מוצלים הם מקטרוג המלאכים, וכשבקש הב"ה לשרות במשכן, אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו. גם זה יובן לדרכנו כי הנה כתוב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. וע"פ המקרא שהוא כלות בו', יש מקום למלאכים לקטרג למה מניח הב"ה את העליונים ובא לשכון בתחתונים, וזהו מה אנוש כי תזכרנו. אך ע"פ המסורת דאית דגרסי כלת משה חסר. וכ"כ רש"י בפ' נשא, כלת כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה. וגם בזהר פ' נשא דף קמ"ח א', ויהי ביום כלת משה. תנא ר' יוסי ביום שנכנסה כלה לחופה. בזה בטל קטרוג המלאכים, שכיון שישראל הם כלתו ית' ראוי שישרה עמהם. וכן במדבר רבה פ' י"ב. ביום חתונתו זה אהל מועד דכתיב ביום כלות משה, כלת כתיב ביומא דעאלת כלה לגננא. הרי שישראל הם כלתו ית' וראוי לחתן לשרות עם כלתו. ואיתא בשמות רבה סוף פ' ל"ה. א"ל הב"ה למשה וראה ועשה, כשם שאתה רואה למעלה כך עשה למטה, ואם תעשה כן אני מניח סנקליטין של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה וכו'. וז"ש א"ל הב"ה חייכם אני עושה, שנאמר כסה שמים הודו. הוא מ"ש במכילתא פ' יתרו, כי מן השמים דברתי עמכם, מלמד שהרכין הב"ה שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהם מן השמים וכו'. זהו פי' הפ' כסה שמים הודו. שהרכין השמים על ראש ההר, ובזה ותהלתו מלאה הארץ. כי עיקר שכינה בתחתונים. הרי שבג' מקומות קטרגו המלאכים לפי המקרא שהם דורשים, אך האמת הוא שצריך לדרוש ע"פ המסורת ג"כ ובזה בטל הקטרוג כנזכר.

ולדרך זו נלך להבין מדרש תמוה בבבא קמא פ"ה (נד:), והוא מה שהקדמנו, והמ' קשה מאד כי איך יעלה על הדעת שלא ידע הפסוק ולמען ייטב לך הכתוב בדברות אחרונות, מה שאין כן בראשונות שלא נאמר אלא למען יאריכון ימיך ולא כתיב ייטב לך. לפיכך צריך להקדים מ"ש בשמות רבה פ' מ"ו ז"ל, התחיל מצטער על שיבור הלוחות, א"ל אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניות אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה. ובירושלמי דשקלים פ' ו', חנניה בן אחי ר' יהושע אומר בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה. ופי' שם בעל יפה מראה זהו בלוחות שניות, דאלו בראשונות לא היו רק עשרת הדברות לבד ע"כ. הרי שבלוחות ראשונות לא היתה רק תורה שבכתב, אך בשניות היה ג"כ כל התורה שבע"פ, וכבר כתבנו במקום אחר שהתורה שבכתב היא האלפא ביתא כסדרה, והתורה שבע"פ היא בהפוך על סדר תשר"ק, והראיה ממ"ש בפ' במה מדליקין, שבא לפני הלל ללמדו תורה שבכתב בלבד והוא הפיך ליה האותיות בסדר תשר"ק. שבזה האמינו גם בתורה שבע"פ. ויגעתי ומצאתי בס' ברכת שמואל פ' פקודי כי הלוחות ראשונות היו בסדר אבג"ד והשניות בסדר תשר"ק ע"ש (בגמרא דברכות פרק הרואה (ברכות נה.), א"ר יונתן, בשעה שאמר הקב"ה למשה, לך אמור לבצלאל שיעשה לי משכן, הלך משה ואמר לבצלאל עשה ארון וכלים ומשכן, א"ל בצלאל משה רבינו, מנהגו של עולם אינו כן, אדם בונה תחילה ביתו ואח"כ מכניס הכלים, כלים וארון שאעשה להיכן אכניסם, א"ל בצל אל היית וידעת וכו'. והוא תמוה ואין לי להאריך בקושי' כי אין דרכנו בכך. והנלע"ד על פי מרגניתא טבא שמצאתי בספר שפתי כהן בשם הזוהר דף רצ"א וז"ל, למה היו מ' יום נתינות התורה לא פחות ולא יותר. לפי שהתורה היא נקראת למעלה למלאכים על סדר תשר"ק שהיתה כולה קשר אחד, כי תשר"ק מספר אלף, ואֶל"ף הוא אַלף כזה א', לרמוז שהכל יחוד שלם בלי פירוד, ונתונה אח"כ על סדר א"ב ג"ד שמספרו הוא עשרה, לומר שהעולם מתנהג ע"י עשר ספירות היחודים, וא"כ אות ת' הוא התחלת של תשר"ק, ואות א' הוא התחלת אבג"ד, וכשם שלא נכנסה הא' בחשבון, שלא התחילה התורה באות אל"ף אלא באות ב', כן ג"כ לא התחיל התורה אצל המלאכים באות ת' כי אם באות ש', וא"כ כשתסיר אותיות א"ת מן אלפא ביתא ישארו עשרים אותיות, וזהו הסוד בראשית ברא אלהים 'את'. פירוש שהן אותיות א"ת שמשלימין לך"כ אותיות, והניח הב' אותיות א' ת' חוץ, ונפשטה מסדר תשר"ק ונתלבשה בסדר אבג"ד, נפשטה בך' אותיות ונתלבשה בך' אותיות, וזהו הטעם לארבעים יום שלמד משה בכל יום אות אחת וכו' עכ"ל. והנה לעיל בפ' בראשית ביארתי כמה מדרשים ומאמרי רז"ל ע"פ הקדמה זו, ומעתה חדשות אני אגיד לך, ולפי זה תבין הזוהר פ' תצוה וז"ל, שחודש תשרי הוא ו' ימים דלעילא שהוא תש"ר בהיפוך אותיות, ולכן הוא דין, וביום כיפור אנו נחשבים כמלאכים, ולכן נקרא חודש תשרי מלשון תשר"ק, אבל חודש ניסן הוא חודש אביב, ר"ל בדרך א"ב. ובזה יובן ג"כ הגמרא הנ"ל, והוא דהקב"ה בפ' תרומה, הראה הקב"ה למשה את תבנית המשכן ואת כל כליו של מעלה ע"י המלאך גבריאל, ושם ברוחניות הראה לו תחילה כלים וארון ואח"כ משכן, היפוך המנהג העולם הזה, ולכן כתיב בפ' תרומה תחילה הציווי של ועשית ארון ואח"כ כלים ואח"כ משכן, והראה לו כדרך תשר"ק בהיפוך, ולכן היה משה ס"ל דאף למטה יעשה כן, תחילה הארון וכלים ואח"כ המשכן. מה שאין כן בצלאל דהי' מלא רוח ה' בחכמה ובדעת ובתבונה, ידע זה הסוד שהראה לו הקב"ה למשה המשכן של מעלה, ולכן אמר בצלאל, רבינו משה, מנהגו של עולם הזה אינו כן, כי העולם שלמעלה הוא בדרך תשר"ק והכל בהיפוך, מה שאין כן בעולם הזה צריך להיות הכל על הסדר, וא"כ צריך אני לעשות תחילה משכן ואח"כ ארון וכלים, ולכן כתיב כשצוה הקב"ה למשה, ראה קראתי בשם בצלאל וגו' בפ' כי תשא, כתיב בתריה ועשית את אוהל מועד, ואח"כ הארון והכלים, ולכן אמר משה בצל אל היית, וידעת זה הסוד שהראה לי הכל בהיפוך הסדר בדרך תשר"ק שלמעלה, ולפי זה נ"ל דלכן הוקם המשכן בחודש ניסן, שהוא חודש האבי"ב, שהוא סוד אבג"ד וק"ל.). ובזה אני מבין מ' ז"ל בפ' הבונה (שבת קד.), א"ר חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, כגון נבוב בובן, סרו ורס, רהב בהר. וכתבו שס התוס', תימא דאמאי נקט להו, כיון דלא היו בלוחות ע"כ. ואפשר לתרץ שבלוחות שניות היו כתובים כל דברי התורה כדלעיל. ועם זה נבין ג"כ מ"ש שם, א"ר יוחנן מנין ללשון נוטריקון מן התורה, אנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית, רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה. כי הנה הלוחות הראשונות היו בסדר אבג"ד ששם היתה תורה שבכתב לבד, וזהו אנא נפשי כתבית יהבית רמז לתורה שבכתב שניתנה כסדר האותיות, וכן אמירה נעימה אלו הדברות שנאמרו למשה, ואח"כ כתיבה יהיבא שניתנו הדברות בכתב בלוחות ראשונות. האמנם בלוחות שניות היו בסדר תשר"ק וזהו אנכי למפרע יהיבה כתיבה על הראשונות שניתנה תורה שבכתב, אך בשניות נאמני' אמריה. שיובן עם מ"ש בשמות רבה פ' מ"ז ז"ל, בשעה שנגלה הב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה גמרא ואגדה, שנ' וידבר אלקים את כל הדברים האלה, אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הב"ה למשה למדה לישראל, אמר לפניו רבש"ע אכתוב אותה להם, א"ל איני מבקש ליתנה להם בכתב מפני שגלוי לפני שא"ה עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בוזים באומות אלא המקרא אני נותן להם בכתב. והמשנה והגמרא והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבאו א"ה וישתעבדו בהם יהו מובדלים מהם ע"כ. וזה בכיוון יהיבה כתיבה נאמנים אמריה, כי לא ניתנה להם בכתב כדי שיהיו נאמנים אמריה לישראל ולא יתערב זר בתוכם.

בהקדמות אלה נבא לביאור המ', כי שתי קושיות שאל ר' חנינא בן עגיל לר' חייא בר אבא. מפני מה בדברות הראשונים לא נאמר בהם טוב והם היו מעשה ידיו ית'. ועוד למה באחרונים נאמר בהם טוב שהיו ידי משה. ואיפכא מסתברא וכל שכן במ"ש בס' הלקוטים אשר לגורי האר"י זלה"ה ז"ל, בזמן תחיית המתים כמו שיחיו מתי ישראל בע"ה, כן ממש יחיו הלוחות הראשונות, ואז ילמדו מהן מי שעסק בסודות התורה בזה העולם. והלוחות שניות יהיו למי שעסק בפשטי התורה לבד. ועוד שם ז"ל ולהבין מה יעשו מהד' לוחות, הטעם לפי שהתורה שעתיד הב"ה לחדש אינה תורה חדשה, אבל הוא לגלות סודות התורה לכל א' כפי הבחינה אשר עסק בה בעה"ז. ולזה הוצרכו הלוחות שניות למי שעסק בפשטי התורה ויהיה תפוס בשניות. ומי שעסק בסודות התורה יהיה תפוס בראשונות ולזה הוצרכו הד' לוחות עכ"ל. א"כ אם גם באחרונים לא נאמר בהם טוב ניחא. אך עוצם הקושיא למה בראשונים שהיו מעולים לא נאמר בהם טוב, ובאחרונים שלא היו כל כך להיותם מעשה ידי משה נאמר טוב, א"ל עד שאתה שואלני וכו'. כי הנה בזהר פ' בראשית דף ג' א' ז"ל, עאלת את ט' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנת בי אתקריאת טוב וישר, אמר לה לא אברי בך עלמא דהא טובך סתים וצפון בגויך, הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, הואיל וגנוז בגווך לית ליה חולקא לעלמא דא דאנא בעי למברי אלא בעלמא דאתי. ותו דעל דטובך גניז בגווך יטבעון תרעי דהיכלא, הה"ד טבעו בארץ שעריה. וכד תתחברון כחדא הא ח"ט, ועל דא אתוון אלין לא רשימין בשבטין קדישין ע"כ. הרי שמב' טעמים אין הט' סימן טוב בעה"ז. הא' דטוביה גניז בגויה ואינו אלא לעה"ב. ועוד כשמתחברת עם הח' הרי ח"ט. ואיתא בזהר חדש שיר השירים דף ז' ב' ז"ל, כיון דקיימו ישראל על טורא דסיני אתכנישו אתוון ואסתימו בהפוכא דאלפא ביתות בר תרין דאסתלקו מנהון, ואינון חט דלא אתחזו בהו כלל עד דעאלו לארעא ועד דאתא שלמה ובנא בי מקדשא, כדין אתישרו אתוון כלהו ואינון תרין אתוון דהוו רשימין בינייהו לביש אתהפיכו לטב ואתהדרו טח, דכתיב וישב יהודה וישראל לבטח ע"כ. וזהו שכתוב בויקרא רבה סוף פ' י"ז. אחרי שדרש כל פסוקי בית המנוגע בבית המקדש, אמר יכול לעולם, ת"ל ולקחו אבנים אחרות וכו'. שנאמר לכן הנני יסד בציון אבן אבן בוחן וכו'. והוא מ"ש שם ועפר אחר יקח וטח את הבית, כי האותיות ח"ט יחזרו ט"ח ואז יהיה בנין קיים. זהו שהשיב ר' חייא עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהם טוב כיון שהט' אינו סימן טוב בעה"ז, לפי שהטוב גנוז לצדיקים לעתיד לבא, ועוד שכתוב טבעו בארץ שעריה. ולכן כלך אצל ר' תנחום, והלך וא"ל הואיל וסופן להשתבר. כלומר לעולם אימא לך דבאחרונות נאמר בהן טוב, אך מה שלא נאמר בראשונים הוא לפי שסופן להשתבר. והוא מ"ש בפסיקתא זוטרתי פרשת ואתחנן ז"ל, כל א"ב כתיב בעשרת הדברים האחרונים, ט' אין כתיב בלוחות הראשונים, שאילו כתב בהן ט' לא היתה תקנה לישראל במעשה העגל, כלומר לא נתקנה הכתובה כתקונה ואינה נדונית כאשת איש אלא כפנויה. בא בלוחות האחרונים שני טתין ובזרוע נטויה, ולמען ייטב לך, להשלים הראשונה והאחרונה ע"כ. והכונה כי כיון שהראשונות הם בסדר אבג"ד אילו היה כתוב ט' היא מתחברת לח' ואז סימנם ח"ט ומורה על שחטאו בעגל ולא היתה תקומה לשונאיהם של ישראל. ועוד שבחסרון אות אחד מהא"ב שבלוחות שהם כמו הכתובה, נמצאת הכתובה פסולה ואינה נדונית כאשת איש אלא כפנויה, אך בשניות שהם בסדר תשר"ק כתוב ט' ואחריה הח', שאז סימנם ט"ח ועפר אחר יקח וטח את הבית, ולכן כתוב בהם שני טיתין, הראשונה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, שמורה ליום שכלו שבת שאז טובתה של ט' תהיה גלויה ומפורסמת. והב' ולמען ייטב לך, דהיינו לעולם שכלו טוב ואז וישבתם בטח שהחט' יחזור להיות טח'. אך בראשונות שסופן להשתבר לא כתיב ט' שלא תתחבר עם ח' ויהיה חט, שאז ח"ו פסקה טובה מישראל בעון העגל. ובזה מובן מ' תמוה באותיות דר"ע אות ט' ז"ל, אל תקרי טית אלא טיט ומהו טיט, זה טיט שבידו של הב"ה, שנאמר הנה כחומר ביד היוצר. שכל העולם כלו לא נברא אלא הימנו ולבסוף עתידין כלם שחוזרים לטיט, שנאמר הכל הולך אל מקום אחד וכו'. ואין טיט אלא עפר שנברא ממנו אדה"ר, שנא' וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. ד"א טיט זהו טיטו של עה"ב, שהצדיקים מציצים ממנו כתות כתות כעשבי השדה ע"כ. הנה ידענו כי אותיות דטלנ"ת מתחלפות, ולכן הת' של טית מתחלפת בט' וקרינן טיט הוא שהגוף של האדם נעשה ממנו, ולפי שחטא אדה"ר ונפגם הגוף צריך שיחזור לעפר, ואח"כ בתחיית המתים ועפר אחר יקח וטח את הבית. וזהו טיטו של עולם הבא שבו צדיקים יחיו וישמחו ולא יחזרו עוד לעפר.

עוד שם בבבא קמא פ"ה (נה.), אריב"ל הרואה ט' בחלומו סימן יפה לו, מאי  טעמא אילימא משום דכתיב טוב, אימא וטאטתיה במטאטא השמד, חד ט' קאמרינן איכא טומאתה בשוליה, טי"ת בי"ת קאמרינן. אימא טבעו בארץ שעריה, אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה, שמבראשית עד וירא אלקים את האור לא כתיב טי"ת ע"כ. כי להיות שהט' אינה נגלית טובה רק לעה"ב, הנה הראוהו בחלום שיזכה לחיי העה"ב. אך עדין יש פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שהוא סימן רע, שהרי כתיב וטטאתיה וכו' חד ט' קאמרינן. והאיכא טומאתה בשוליה, דהיינו שהיא סמוכה לח' וזהו בשוליה ואז הוא ח"ט. ט"ב קאמרינן שאז נקרא בטח שהוא לעתיד, שישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. אימא טבעו בארץ שעריה כמ"ש בזהר פ' בראשית דף ג' א' שנכתב לעיל. אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה, שהט' הראשונה שבתורה היא וירא אלקים את האור כי טוב, והוא האור הראשון שגנזו הב"ה לצדיקים לעתיד לבא.

ובמכילתא פ' יתרו, כה תאמר וכו'. כה בלשון הקדש. כה כסדר הזה. כה כענין הזה. כה שלא תפחות ולא תוסיף ע"כ. קשיתיה לבעל המ' שהוה ליה למימר ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר לבית יעקב ולהגיד לבני ישראל, מאי כה. אך בסנהדרין פ"ב (כא:), אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, ביררו להם ישראל כתב אשורי ולשון הקדש. תניא ר' אומר בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להם לרועץ, כיון שחזרו בהם החזירו להם. וכתב בעל ברכת שמואל בפ' פקודי שהלוחות הראשונות היו בכתב אשורי שהוא קדש קדשים. וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כתב משה הלוחות שניות, ונהפך להם לרועץ ששכחוהו כמ"ש רש"י ז"ל מל' תרעץ אויב. והיו בכתב עברי, ובימי עזרא חזרו לכתב אשורית. וכתב עוד שם כי הלוחות הראשונות היו בסדר אבג"ד והשניות בסדר תשר"ק שהוא כתב וסדר שהמלאכים משתמשים בו ע"כ. זש"ה ומשה עלה אל האלקים, אלו המלאכים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר. בלשון הקדש שגם המלאכים אינן מכירין לשון ארמי אלא לשון הקדש. כה, כסדר הזה דהיינו אבג"ד ולא בסדר תשר"ק. כה, כענין הזה בכתב אשורי. כה, שלא תפחות מהמקרא ולא תוסיף על המסורת. ואפשר שאמר כה תאמר לבית יעקב, הוא המקרא לאמר להדיוטים. ותגד לבני ישראל על פי המסורת, לדרוש כמה דברים שאינם מסורים אלא לחכמים, כי אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ' ויחי, דף רל"ד ע"ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר' יוסי שאיל לר"ש א"ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א"ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.).

ובפ' ראה כתוב, שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. וצריך לתת טעם למה צוה הב"ה להקריב קרבן העומר בפסח ולספור ז' שבועות ואח"כ ועשית חג שבועות לה' אלקיך. אמנם איתא בויקרא רבה פ' כ"ח ז"ל, מאיזה זכות זכו ישראל לירש את הארץ, הוי אומר בזכות מצות העומר, ר' יוחנן אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את הארץ, הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך, על מנת ואתה את בריתי תשמור, ואיזה זה מצות העומר, וקשה מאי רבותיה דמצות העומר שעל ידה יזכו ישראל לירש את הארץ, ויותר קשה מ"ש ואתה את בריתי תשמור זו מצות העומר, דהיכי שייך ברית במצוה זו. אשר על כן צריך להקדים מ"ש בזהר פ' אמור דף צ"ז א' ז"ל, עומר דא מקריבין ישראל בדכיותא דלהון, וההוא קרבנא איהו מן שעורים, ודא אתקריב למיעל רחימו בין אתתא ובעלה, אשת זנונים אתרחקת גרמה מבנייהו, אשת חיל קריבת גרמה לקרבנא לגבי כהנא רבה, ודאי טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, ואוסיף חיל ורחימו לגבי בעלה ע"כ. עוד בזהר פ' נשא קכ"ד ב', שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מינייהו, והוו כמה מישראל דחשידין לאנתתייהו בדא, עד דקב"ה מטא לון להאי אתר ובעא למבדק לון, אמר הב"ה למשה כתוב שמא קדישא ורמי למייא ויבדקון כלהון נשין וגוברין ולא ישתאר לעז על בני עד דיבדקון כלהו הכא לא אשרי שמי עלייהו וכו'. וכן במדרש חזית ע"פ גן נעול וכו' ז"ל, לפי שהיו האומות מונין לישראל ואומרים אם בעצמן שלטו כ"ש בנשותיהן, באותה שעה א' הב"ה גן נעול וכו', על כל אלה אמר ר"י לעולם אל תהי וכו'. כלומר אף לאחר שיצאו ממצרים ולדורות הבאים צריך להקריב קרבן העומר, וכמו כן בזמן שאין בית המקדש קיים לספור העומר צריך לעולם, לפי שעל ידו זכה אברהם לירש את הארץ, וכן זכו ישראל כמ"ש ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. על מנת ואתה את בריתי תשמור. דהיינו לשמור בריתו בטהרה שלא לטמא בנשים נכריות, והיא מצות העומר שמורה על ישראל ששמרו בריתם בטהרה ולא נתערבו בנשיהם של מצרים, וכמו כן נשותיהן נגדרו מן הערוה כי אחת היתה ופרסמה הכתוב. ואף היא ע"י מעשה שלא מדעתה כנודע. ולכן אמרו ע"פ וזה הדבר אשר מל יהושע. א"ל וכי סבורים אתם ליכנס לארץ ערלים. כי אין ירושת הארץ לישראל אלא בזכות שמירת הברית בטהרה. עוד שם אמר ריש לקיש לעולם וכו'. שע"י מצות העומר עשה הב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים. הוא הדבר אשר דברנו בשם הזהר הקדוש כי נבחנו ישראל בעומר כסוטה הנבדקת לבעלה, ובזה אוסיף רחימו לגבי בעלה. אמר ריב"ל היא שעמדה להם בימי גדעון, שנאמר והנה צליל לחם שעורים וכו'. ואיזו זו מצות העומר. כי הנה מדין החטיאו את ישראל בשיטים, כמ"ש הן הנה היו לבני ישראל וכו'. ואף כאן בימי גדעון באו על ישראל ככתוב שם בשופטים. ובזכות העומר נצולו ישראל והרגו למדין, וזהו והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין. שנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ארשב"ל היא שעמדה להם בימי חזקיהו, שנאמר ובמלחמות תנופה נלחם בם, ואיזו זו מצות העומר. כי חזקיהו פגם במה שלא נשא אשה והיה ראוי ליפול ביד אשור, ובזכות העומר שהקריבו בפסח, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור שהיה בליל שני של פסח כנודע. רבנן אמרי היא שעמדה להם בימי יחזקאל, הה"ד ואתה קח לך חטים ושעורים, כי זה היה בימי החרבן שגלו לבבל ושם הושיבו נשים נכריות, ואלולי זכות העומר שרמז לנביא היו ישראל חייבין כליה ח"ו, אלא שנצטער הצדיק וסבל עליהם יסורין ובזה כפר עליהם בהזכיר זכות העומר המורה על טהרתן של ישראל. ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן כמ"ש שם בארוכה. כי גם אז נתחייבו ישראל כליה על שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ואיתא שם באסתר רבתי א"ר ישמעאל י"ח אלף ות"ק הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו וקלקלו וכו'. אלא שזכות מרדכי ואסתר שהתענו עם כל הנמצאים בשושן שלשת ימים שבהם היו שני ימים של חג המצות וביום השלישי שהיה יום הקרבת העומר נהפך להם מיגון לשמחה, שנתלה המן ונתבטלה הגזירה. ואלה הם שבעה דברים כנגד ז' שמות שיש לו ליצה"ר, כמו שדרשו בסוכה פ' החליל שכנגד שבעה שבועות שיש לספור העומר להכניע היצה"ר, ולכן שער"ה גימטריא יצ"ר הר"ע, שהוא קרבן העומר הבא מן השעורים, שעל ידו מכניעים היצה"ר, כדי שיהיו מוכנים לקבל התורה ביום חג השבועות, שלכן נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם. וניתנה לישראל שנקראים סגולה, כאוצר חביב שאינו נגלה אלא לראוי לו. כך התורה נגלית לישראל שהיו ראויים אליה מימי האבות. ובהגיע זמן נתינתה. ששו ושמחו בקבלתה. כן נזכה לשמוח בישועתה. ולשאוב בששון ממעיני חכמתה. בביאת משיחנו מורה צדק לכל עדתה. תרב גדולתה. ועינינו תראנו בבנין ירושלים עיר קדושתה. ב"ב אמן. בילא"ו.