דרוש ל"ח לליל הושענא רבא

אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך (דברים לג, כט).

במדרש (ב"ר פ' ו'): לך יום אף לך לילה (תהלים עד, טז). לך נאה לומר שירה ביום לך נאה לומר שירה בלילה. למה שאתה הכינות מאור ושמש, ואתה עשית את שני המאורות, שנאמר ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים ע"כ.

יוצר האדם ובורא הכל לכבודו, ולכן איתא בפ"ק דסוטה (י.): ת"ר חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכלן לקו בהן. שאול בצוארו. אבשלו' בשערו. צדקיהו בעיניו. אסא ברגליו. שמשון בכחו, דכתיב ויסר כחו מעליו. שאול בצוארו, דכתיב ויקח שאול את החרב ויפול עליה. אבשלום בשערו, דכתיב ויחזק ראשו באלה. צדקיהו בעיניו, דכתיב ואת עיני צדקיהו עור. אסא ברגליו, דכתיב לעת זקנתו חלה את רגליו ע"כ. ופרש"י ז"ל מעין דוגמא, נשתנו מן התחתונים לתפארת. ויסר כחו. לא מייתי ראיה אלא דכלן לקו, שאול בצוארו, ויגבה מכל העם משכמו ומעלה. ויפול עליה במקום שהורגין בחרב, דהיינו בצואר. צדקיהו בעיניו, לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח, וכן אסא ברגליו אלא כך שמע מרבו ע"כ. וקשה מנינא למה לי. ועוד אם לקו בהן למה נבראו כן מתחלה. ולזה גם רש"י יקשה שפי' בשאול ויגבה מכל העם להביא ראיה שנברא כן תחלה, ולא פי' כן באחרים. אמנם הכל יובן עם מאי דאיתא בזהר פ' חיי שרה במדרש הנעלם קכ"א ב' ז"ל, אמר רבי יהודה דיוקניה דאדם הראשון ושפירותיה הות כזהרא דרקיע עילאה וכו', וכל אינון דהוו רמיזא ביה מדיוקניה דאדה"ר ביה לקו ומיתו, דכך אורחוי דקב"ה, יהיב עותרא לבר איניש למה, למיזן עניין ולמעבד פקודוי. לא עביד האי, בההוא עותרא ילקי, דכתיב עושר שמור לבעליו לרעתו. יהיב ליה בנין למה, למילף להו אורחוי דקב"ה ולמיטר פקודוי, לא עביד האי ומתגאה בהו לקי, דכתיב לא נין ולא נכד בעמו וכו'. וכן בהאי גונא כד יהב קב"ה משפירותא טבא עלאה דאדה"ר בהו למה, בגין למיטר פקודוי ולמעבד רעותיה. לא עבדו כדין אתגאו ביה וביה לקו בהאי שפירותא. א' רב יהודה כד ברא קב"ה אדה"ר הוה גולם עד לא זריק ביה נשמתא וקרא לההוא מלאכא דהוא ממונה על דיוקנא דבני נשא, א"ל עיין וצר בדיוקנא כדין שיתא בני נשא, הה"ד ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת. כלומר שיתא, ועל כך נאמר גלמי ראו עיניך. ועיינת לעשות דדמו ליה, ועל ספרך כלם יכתבו. מאן אינון כלהו דלא נטרו מאן דיהב קב"ה לון, ואתטרדו מן עלמא ואתדנו בההוא דינא ע"כ. בדברים הקדושים האלה נבאר המ' הנז', שלכן אמר חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה, כלומר כדוגמא של אדה"ר שהיה יציר כפיו ית', ושפירותיה הות כזהרא דרקיעא עלאה, וזהו מעין דוגמא של מעלה. ואמר חמשה לאפוקי מ"ש במדרש הנעלם שהיו ששה, ואע"פ שלא פירשו שם. הנם כתובים בפר"א פ' נ"ג ז"ל, ששה נדמו לאדה"ר וכלם נהרגו ואלו הן, שמשון בכחו ונהרג בכחו. שאול בקומתו ונהרג בקומתו. עשאל במרוצתו ונהרג במרוצתו. יאשיהו בנחיריו ונהרג בנחיריו. צדקיהו בעיניו ולכך עורו עיניו. אבשלו' בשערו ונהרג בשערו וכו'. הנה הוסיף עשאל ויאשיהו ומפיק אסא. ואם נמנה הששה ואסא עמהם יהיו שבעה, והוא מ"ש בילקוט סוף מלכים, ואת עיני צדקיהו עור, זה משבעה שנדמו לאדם הראשון וכו'. וכל דברי חכמים קיימים. ונלע"ד שהכל רמוז בפסוק ויברא אלקים את האדם בצלמו. דהיינו בצלם ו', הם הששה שנזכרו בפר"א. ומ"ד חמשה דריש את האדם. את ה' אדם. ומ"ד שבעה דריש את האדם. את לרבות א', הרי הכל נרמז בכתוב. ובזה נבא אל הביאור, כי הנה איתא בב"ר פ' צ"ח. דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. זה שמשון בן מנוח, כיחידו של עולם, מה יחידו של עולם אינו צריך סיוע, כך שמשון בן מנוח אינו צריך לסיוע. עוד שם, לפי שהיה אבינו יעקב רואה אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח, כיון שראה אותו שמת אמר לישועתך קויתי ה'. ועיין בדרוש פ' נשא מ"ש שם. כי שמשון היה מקיים, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. כנר' בכתובים. ולפי שלא שמר קדושתו וחלל בריתו בבנות פלשתים, לכן לקה בכחו, דהיינו מ"ש כחי וראשית אוני. אף הוא חטא בכחו ולקה בכחו, ויסר כחו מעליו. דהיינו אותו הכח שנתן לו הב"ה מכחו של אדה"ר. כשחטא ניטל הימנו. ובזה רמוז גם כן שנברא בכח גדול מעין דוגמא של אדם הראשון. שאול בצוארו. הנה כתוב בשמואל, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. וכתוב כמגדל דוד צוארך. ופרש"י ז"ל שם, קומה זקופה נוי באשה. וכתוב מלך ביפיו תחזינה עיניך. כי להיות שנבחר שאול למלך, ברא אותו הב"ה בנוי וקומה זקופה שהיא מן הצואר. ולפי שמחל על כבודו, לכן נענש שלא לן כבודו עמו ונהרג בצוארו, דכתיב ויקח שאול את החרב ויפול עליה. ועוד נענש שהרג כהני נוב, ובפרט אחימלך כהן גדול דכתיב ביה והכהן הגדול מאחיו. ודרשו ז"ל שהיה גדול בנוי ובקומה, לכן אמר שלוף חרבך ודקרני בה כי אחזני השבץ. ודרשו בעון נוב עיר הכהנים דכתיב בהו וכתנת תשבץ. ולפי שאין נזכר בכתוב צואר, לכן פי' רש"י ז"ל ויגבה מכל העם משכמו ומעלה. לראיה שנשתנה לשבח בצוארו שהוא משכמו ומעלה, וגם ויפול עליה, במקום שהורגין בצואר, כמו ששנינו בפ"ט דסוטה (מה:), ראב"י אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו, ומפיק לה מדכתיב אל צוארי חללי רשעים. דאין קרוי חלל אלא מן הצואר. אבשלו' בשערו וכו'. בפ' הרואה איתא א"ר אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו מאבשלום. ופרש"י ז"ל שבקש למלוך בחזקה בחיי אביו ולא רצה להמתין מיתת אביו ע"כ. וקשה שגם אחרי מיתת אביו לא היה לו למלוך, שהרי כתוב במלכים א' א', הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי. וכן פי' הרד"ק ז"ל בשמואל ב' י"ב ע"פ וינחם דוד את בת שבע אשתו. וז"ל, ויש בדרש כי היתה נמנעת מלהזקק לו, אמר לה דוד, הבן הראשון שיהיה לי ממך ימלוך אחרי, כי כן שלח לי האל על ידי נתן הנביא ונשבע לה ע"כ. ואפשר לומר כי לא נודע הדבר לכל. אך התירוץ הנכון כי הנה שלמה במות אביו היה קטן בן י"ב שנה, ולכן אפשר שימלוך אבשלום. וימות בלא בנים והמלוכה תהיה לשלמה, כי ממנו יצאו מלכים לישראל, ולכן דחק את השעה בחיי אביו, לפי שנתגאה בשערו, לפי שהיה יפה תאר ויפה מראה ככתוב אצלנו במקום אחר בארוכה. ולכן נהרג בשערו, ויחזק ראשו באלה. כמו שכתבנו במקומו בארוכה יע"ש. צדקיהו בעיניו וכו'. איתא בילקוט סוף מלכים, ואת עיני צדקיהו עור. זה משבעה שנדמו לאדה"ר, צדקיהו בעיניו ונעצו לעיניו לונביות של ברזל, ולא נתעוורו עיניו עד ששחטו את בניו לעיניו ובכה, שנ' וישחט מלך בבל את בני צדקיהו. וסמיך ליה ואת עיני צדקיהו עור ע"כ. וזה לפי שכתוב שם סוף מלכים, וידברו אתו משפט ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור. וקשה שהיה לו לסמוך אצל וידברו אתו משפט ואת עיני צדקיהו עור ואח"כ יאמר ואת בני צדקיהו שחטו. ולכן דרש כי היו עיניו כל כך חזקים לפי שנבראו מעין דוגמא של מעלה. שאעפ"י שנעצו בהם לונביות של ברזל לא נתעורו, ולכן שחטו את בניו לעיניו, שאז בכה וע"י הדמעות נתעורו עיניו, ולטעם זה איחר הכתוב ואת עיני צדקיהו עור. ובזה מתורץ מ"ש רש"י לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח. כי מכאן ראיה שנשתנו עיניו לשבח כמו שאמרנו. והטעם שנתעורו עיניו ע"י נ"נ כתוב אצלנו בארוכה בפ' חקת והפטר', יע"ש שצריכים הרבה לעניננו. אסא ברגליו וכו'. גם פה צריכין אנו לתת טעם מה נשתנה אסא ברגליו, והיכא רמיזא שנברא מעין דוגמא של מעלה, ונלע"ד שיובן במדרשם ז"ל הובא בילקוט שמואל ב' כ"ב ז"ל (ילקוט שמואל ב' כב, רמז קס"ג.), ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וכו'. עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה וכו'. הרי שאסא נשתנה ברגליו שהיה בו כח לרדוף אחרי אויביו, מה שלא היה ביהושפט בנו, שהגם שהיה צדיק אמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף וכו' ע"ש. וכבר פירשנוהו במקומו. ולקה ברגליו לפי שפגם בהם כמ"ש שם בפ"ק דסוטה (י.), דרש ר' אבא מפני מה נענש אסא, מפני שעשה אנגריא בת"ח, דכתיב והמלך אסא השמיע את כל יהודה וכו'. שפי' רש"י ז"ל הזעיקן וישאו את אבני הרמה, שהיה מלך ישראל בונה עליו כרך לבלתי תת יוצא ובא לאסא עכ"ל. ואיתא בזהר פ' וישלח קע"א א', ומאן דלעי באורייתא ולית מאן דסמיך ליה וכו' על דא אורייתא קא משתכחא ואתפלש תוקפא דאורייתא, וגרמין לאתתקפא לההוא דלית ליה שוקין ורגלין, דכתיב הקול קול יעקב. ואי פסיק קלא דיעקב כדין והידים ידי עשו, מה עבד ויגע בכף ירכו. דאתחכם לקבליה וע"ש כי הענין ארוך. הנה כי כן אסא פגם ברגלי הקדושה במה שביטל ת"ח מתורתם, וגרם להחזיק רגלי הס"א, ולכן מדה כנגד מדה לעת זקנתו חלה את רגליו, ואע"פ שאסא קדם לצדקיהו, לפי שדרש כל האחוזים בראשו של אדה"ר ובצוארו. ואח"כ מי שאחוז ברגליו הניחו לאחרונה, וגם כדי לסמוך לזה מפני מה נענש אסא וכו'. ובפר"א לא דכר שמיה דאסא, לפי שלא נראה כל כך מהכתוב שנבראו רגליו מעין דוגמא של מעלה, כי מה שאמר אני רודף, גם דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם. ובמ' דסוטה לא הביא דעשאל לפי שלא מצינו שחטא במרוצתו, כי מה שרדף אחרי אבנר לפי שהיו במלחמה, וכתוב שם בשמואל ב' ב' ועשאל קל ברגליו וכו'. ובכל מקום כתוב עשה אל לפי שעשאו אל משונה במרוצתו, כמ"ש בילקוט ירמיה ט', כי לא לקלים המרוץ, זה עשהאל שהיה צד את הצבי ברגליו ברוב מרוצה, והיה מהלך על ראשי השבלים בשדה ולא היה משבר את הקנים וכו'. וכתוב ויואב ואבישי אחיו הרגו את אבנר על אשר המית את עשאל אחיהם במלחמה, כי כיון שהיו במלחמה הותר להם לרדוף ולהרוג זה את זה ודוק. יאשיהו בנחיריו נלמד מן הכתוב רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, שנאמר באיכה יועם. ופירש"י ז"ל קינה זו נאמרה על יאשיהו, וקראו משיח ה' לפי שנמשח בשמן המשחה, ובמשיח כתיב והריחו ביראת ה'. דמורח ודאין, ואפשר שגם ליאשיהו היתה סגולה זו, שלכן נשתבח בנחיריו. וכשם ששמו של משיח קדם לעולם, כדכתיב לפני שמש ינון שמו, כך יאשיהו נקרא כן קודם שנולד במלכים א' י"ג. ואיתא בפר"א י"ז, ש' שנה עד שלא נולד יאשיהו נקרא שמו, והיתה זכותו מבהקת לפני הב"ה וכסא הכבוד וכו'. ולא מצינו שחטא בנחיריו, ולכן לא נזכר בסוטה פ"ק. אמנם נהרג בנחיריו, דתנן בסוטה פ"ט (מה:), מאין היו מודדין, רע"א מחוטמו. ופי' הר"ב עיקר חיותא מחוטמו הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, והלכה כר"ע ע"ש. וכיון שכתוב רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, מכאן למד שנהרג בנחיריו ודוק. והנה ברא הב"ה שני המאורות לכבודו, וכמ"ש בב"ר פ' ו', ר' עזריה בשם ר' חנינא אמר, לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, א"כ למה נבראת לבנה, אלא מלמד שצפה הב"ה שעתידין א"ה לעשותן אלוקות. אמר הב"ה מה אם מי שהם שנים ומכחישין זה את זה א"ה עושין אותם אלוקות, אילו היו אחד עאכ"ו ע"כ. היטב קאמר שמכחישין זה את זה, שיובן עם מ"ש בזהר פ' לך לך דף פ"ו א', ר' יהודה אומר מי העיר ממזרח דא אברהם, בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח, נטיל אתערותא לנפשיה דאיהו קב"ה, אמר דא הוא מלכא דברא יתי, פלח ליה כל ההוא יומא, לרמשא אתא שמשא דאתכניש וירחא נפקא, אמר דא הוא ודאי דשליט על ההוא פולחנא דפלחית כל האי יומא וכו'. הרי שמכחישין זה את זה ועכ"ז עושין אותם אלוקות. לא כאברהם דאמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו וכו'. וזש"ה בישעיה ס' לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף וכו'. כלומר לא יצטרכו עוד לשקוע כדי להראות שאינם אלוקות, שהרי ועמך כלם צדיקים ואין עושים אותם אלוקות. ולפי שלא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, לכן כתוב יהי מאורות לשון יחיד, כי שניהם נבראו אבל להאיר לא נברא אלא א'.

ובזה נבין מ' ז"ל בנדרים פ"ד (לט:), דרש רבא ואמרי לה א"ר יצחק, מ"ד שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג, יא). שמש ירח בזבול מאי בעו, והא ברקיע קבועים. מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול. אמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירין ואם לאו אין אנו מאירין. באותה שעה זרק בהם חצים וחניתות, אמר להם בכל יום משתחוים לכם ואתם מאירין. בכבודי לא מחיתם בכבוד ב"ו מחיתם. ובכל יום ויום יורה בהם חצים וחניתות ומאירים, שנאמר לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך. וקשה מה להם כי יזעקו על מחלוקתו של קרח כמ"ש רש"י ז"ל שם. אמנם ק"ל לרבא דהיל"ל שמש ירח עמדו זבולה, ועוד למה לא אמר שמש וירח. ועוד הקשה דהא ברקיע קבועים, ובשלמא אם היה אומר עלו לזבול שפיר, אך עמד זבולה אינו כן דהא עמדו ברקיע, שר"ל קביעותן דאם אמר עלו הוה אמינא דקבועים ברקיע, אך לפי שעה עלו לזבול וחזרו למקומם, ולכן אמר שעלו מרקיע לזבול וכו'. וזה כי בתנחומא פ' קרח איתא ז"ל, זאת עשו קחו לכם מחתות וגו'. מה ראה לומר כך, א"ל בדרכי הגוים יש נמוסים הרבה ואין כלם מתקבצים בבית א', ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט א' ומזבח א' וכ"ג א' ובית המקדש א', ואתם חמשים ומאתים איש מבקשים כהונה גדולה וכו'. מזה למדנו שבהיות כ"ג א' שמקריב על מזבח א' בבית המקדש אחד מעיד על ה' שהוא א' ותורתו אחת. אך אם יהיו יותר מכ"ג א' ומזבח א' אין עדותן אמת. והנה איתא שם בתנחומא שאמר קרח, אין משה נביא ולא אהרן כ"ג ולא תורה מן השמים. לכן שמש וירח שנבראו שנים כדי להעיד שאינם אלוקות רק ה' אחד הוא אלקינו ואין עוד אחר. נתקנאו על קרח ועלו לזבול, מקום שירושלים ובית המקדש של מעלה קבועים, ומזבח בנוי ומיכאל שהוא כ"ג מקריב שם בכל יום. וכשם שבה"מ של מעלה מכוון כנגד של מטה, כך המזבח וכ"ג מכוון לשל מטה. ואם קרח ועדתו מכחישים כהונת אהרן ונבואת משה. מה נועיל בעדותנו. ולכן אמרו לפניו רבש"ע, כלומר אתה שבראת העולם עם שני המאורות כדי להראות שאינם אלוקות. ואין אלוק מבלעדיך. אם אתה עושה דין לבן עמרם, דהיינו משה וגם אהרן, שלכן אמר בן עמרם סתם, אנו מאירין. ואם לאו אין אנו מאירין. כיון שעדותנו אינו מועיל כלום. והב"ה השיבם תשובה נצחת, והיא אמרו שזרק בהם חצים וחניתות, דברים הנוקבים ויורדים עד התהום. בכבודי לא מחיתם, כמ"ש בברכות פ"א (ז.), שבכל יום מלכי מזרח ומערב משתחוים לחמה. ואתם יוצאים להאיר, ועתה לכבוד משה ואהרן מחיתם. אך יכולי' להתנצל ולומר כי בשלמא א"ה שעובדי' ע"א זה דרכם כסל למו. אך קרח ועדתו, ישראל היו ולכן קנאו בדבר. האמנם אחרי ששמעו דברים אלו ממנו ית' אינם יוצאים עד שמורה בהם חצים וחניתות, כי כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד.

ואיתא בב"ר פרשה ו' המ' שהקדמנו, דקשה לבעל המ' דהיל"ל לך יום ולילה, ומאי אף לך. ועוד מה השמיענו בזה דאטו לא ידענו שהכל שלו והוא ברא יום וליל'. לכבודו. אלא יובן עם מ"ש בב"ר פ' ג' ויקרא אלקים לאור יום. אר"א לעולם אין הב"ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה, ויקרא אלקים לאור יום. ולחשך קרא אלקים לילה אין כתוב כאן אלא ולחשך קרא לילה ע"כ. ז"ש לך יום, ולא תאמר כיון שלא אמר קרא אלקים לילה שח"ו שתי רשויות יש, לכן אמר אף לך לילה, שהלילה בא בשביל האף שבא לעולם בעבור האדם, דאם לא חטא אדה"ר לא היה חשך. לז"א לך נאה לומר שירה ביום, כמ"ש ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. וגם בלילה, להורות כי אתה עשית תשת חשך ויהי לילה, ואין החשך העדר האור בלבד. והקשה למה, דבשלמא ביום נאה לומר שירה על הטובה. אך בלילה שהיא חשך למה לך שירה. לז"א אתה הכינות מאור ושמש, כי מאור הוא הירח, והוא מ"ש שעשה שני המאורות להורות כי הוא היוצר הוא הבורא ולא הם אלוקות, רק אתה בראתם אתה יצרתם לכבודך, ולפי שנתמעטה הירח, חזר ואמר ואתה עשית את שני המאורות גדולים ושוים, ולעתיד יחזרו לאיתנם, והיה אור הלבנה כאור החמה. ובפרשת זאת הברכה כתוב וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל וכו'. ובספרי מלמד שארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות. וכן פרש"י ז"ל, והטעם נלע"ד דאיתא בזבחים פ' י"ד. ר' אבהו אמר בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, עין שלא רצתה ליהנות ממי שאינו שלה, תזכה ותאכל במלא עין שלה. ופרש"י ז"ל שאינה שלה, אשת אדוניו. מקום אכילת קדשים נתרבה לו על דבר העין, ושילה בחלק יוסף היתה ע"כ. ואיתא בב"ר פ' פ"ו. וימאן ויאמר וכו' אמר לה למוד הוא הב"ה להיות בוחר בבית אבי לעולה, אם אשמע לך שמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן ע"כ. לפי שכתוב ארור שוכב עם כל בהמה. שזוהי אזהרה לשוכב עם מי שאינה מינו, וכתוב מן הבהמה. להוציא הרובע והנרבע. לכן עין שלא רצתה ליהנות ממי שאינו שלה, שלא רצה לזון עיניו ממנה, תזכה למשכן שילה שאוכלין שם קדשים קלים בכל הרואה. ולפי שיוסף נשמר מהזנות זכה לארץ מבורכת, כי בעון הזנות הארץ נשחתת כדור המבול. וקשה ממגד שמים מטל, שהרי אמרו ברית כרותה לטל שאינו נעצר, וא"כ מאי רבותיה דיוסף שארצו מבורכת בטל. אך בתעניות פ"א (ג:) איתא, וכי מאחר דלא מעצר, אליהו אשתבועי למה ליה, ה"ק ליה אפי' טל דברכה נמי לא אתי. ופרש"י שיצמח שום צמח ע"כ. זאת היא ברכתו של יוסף שיבא בארצו טל דברכה להוציא פירות, וז"ש שם בספרי שיהא טל מצוי לה בכל שעה. ומתהום רובצת תחת, מלמד שהיתה מרובצת במעינות. דהיינו שלא תהא צריכה למטר, וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. קשה שכשם שבשמש אמר שמש ל' יחיד, כך היל"ל וממגד גרש ירח. האמנם תירוץ זה למדתי מתרגומו ז"ל יונתן בן עוזיאל ז"ל, ומטוב מגדין ועללין דמבשלא ארעיה מן יבול שמשא, ומן טוב בוכרי פרי אלניא דמבכרא ארעיה בכל ריש ירח וירח. והוא מ"ש בירושלמי דשקלים פ"ו (כו.), תניא ר' יהודה אומר לפי שבעה"ז תבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לי"ב חדש. אבל לעתיד לבא תבואה עושה לחדש א' ואילן עושה לשנים, מה טעם לחדשיו יבכר ע"כ. ז"ש וממגד תבואות שמש, דהיינו פעם אחת בחדש. וממגד גרש ירחים, מיעוט ירחים שנים, שהאלנות עושים לשני חדשים, ולכן אמר יונתן בכל ריש ירח וירח, שר"ל שני ירחים, זהו לשטתו של ר' יהודה. אך עוד שם, א"ר יוסי לפי שבעה"ז התבואה וכו', אבל ל"ל התבואה עושה לט"ו יום ואילן עושה לחדש א', ומה מקיים ר' יוסי לחדשיו יבכר, בכל חדש וחדש יהא מבכר. וכן פרש"י ביחזקאל מז', לחדשיו יבכר. מידי חדש בחדשו יבשל פירותיו. ולכן אמר יונתן בכל ריש ירח וירח. ומראש הררי קדם אלו האבות. וממגד גבעות עולם אלו האמהות, שבזכותם תהיה ארצו מבורכת מכל השבטים. ומזה למדנו שמאלו השני המאורות השפע בא לעולם, ולדרכנו יאמר וליוסף שהם כל ישראל שנקראו על שם יוסף, כמ"ש ע"פ נוהג כצאן יוסף. מבורכת ה' ארצו. שהב"ה זן ומכלכל אותם, ובפרט בא"י המבורכת מכל שאר ארצות, וכל זה בזכות וממגד תבואות שמש, ביום שעוסקים בתורה, וממגד גרש ירחים אלו ת"ח שמנדדים שינה מעיניהם, וגרש לשון גרסה נפשי לתאבה. ובזה יזכו וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה תבאתה לראש יוסף. שכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום.

והנה כל מגמתנו להקים דגל חבורת שומרים לבקר, העומדים בבית ה' בלילות, ולא תמעד אשוריה, שכן אמרו בת"כ פ' בהר, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. אל תניחהו שידוח, הא למה זה דומה, למשוי ע"ג החמור, עודנו במקומו א' תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו. כונת המ' לתרץ דכיון שאמר וכי ימוך אחיך, למה חזר ואמר ומטה ידו עמך. ועוד ומטה ידו סגי מאי עמך. אלא ודאי כי ימוך אחיך, שמתחיל לבא לידי עניות שעדין לא נפל לגמרי, ומטה ידו לבד, אבל עדין הוא עמך, והחזקת בו, אל תניחהו שידוח לגמרי, כי כן כתוב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו. שלא אמר רבוץ אלא רובץ, שלא רבץ לגמרי. וחדלת מעזוב לו. כלומר סייעהו קודם שיפול, שאם תחדל מעזוב לו עזיבה מוחלטת ויפול לגמרי, אז עזוב תעזוב. כפל העזיבה, שתצטרך להרבות לו סיוע בכפלים. ובילקוט קהלת ד', טובים השנים שיוצאים לדרך, שאם נפל א' מהם חבירו מקימו. ר"מ כד הוה חזי חד נפיק לארחא, צווח ליה חד מרי מותא, תרי מרי קטטה, תלתא מרי שלמא. משום דק"ל מאי טובים השנים, והלא אחד עדיף, דאיתא בזהר חדש פ' בראשית י"ד א', למה לא נאמר כי טוב בשני, מפני שאין טוב אלא בא'. ועוד דקדק בה' של השנים והאחד, דהיל"ל טובים שנים מאחד. ולכן פירש על היוצאים לדרך דמסתמא יוצאים בשיירא, כי ההולך בדרך יחידי הרי זה מתחייב בנפשו. ואיתא בויקרא רבה פ' כ"ו, א"ר איבו למדתך תורה ד"א, שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משנים, שאם יצא סופו נעשה עבד לעבדו, דא"ר איבו שני בני אדם נהגו בד"א, אברהם ושאול וכו', מנינא למעוטי לבלעם, דאיתא במדבר רבה פ' כ', ושני נעריו עמו זו ד"א, שהיוצא לדרך צריך שנים לשמשו, וחוזרין ומשמשין זה לזה. והטעם שמיעט את בלעם כי לא עשה בשביל ד"א, רק מטעם אחר שכתבנו בפרשת בלק, כי ידענו כי לא' נראה וניזוק, שנים רואין ואינן נזוקין, שלשה לא רואין ולא נזוקין ע"ש. אך שני בני אדם צדיקים נהגו בד"א אעפ"י שהיה ראוי שיצאו יחידים. כי לאברהם צוה הב"ה, ולך לך אל ארץ המוריה, כי היה הולך לשחוט את בנו ולא היה ראוי שאיש זר יראהו, ועכ"ז בשביל ד"א לקח את שני נעריו אתו. וכן שאול שהיה הולך לדרוש באוב, היה ראוי לילך יחידי פן יהיה לבוז, ועכ"ז לקח שני אנשיו עמו. ולכן כשהיה ר"מ רואה א' יוצא לדרך צווח ליה מרי מותא, לפי שמעותד לסכנה, ואילו הא' שיפול ואין שני להקימו. תרי מרי קטטה, שצריך הא' לחבירו, ואם אינו משמשו באים לידי קטטה, תלתא מרי שלמא, והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

ובברכות פ"א (ד:), א"ר יוחנן מפני מה לא נאמרה נון באשרי, מפני שיש בו מפלתן של שונאי ישראל, שנאמר נפלה ולא תוסיף קום וכו', במערבא מתרצי לה הכי, נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל. א' רב נחמן בר יצחק אפ"ה חזר דוד וסמכה ברוח הקדש, שנא' סומך ה' לכל הנופלים וכו'. וקשה וכי לא היה יכול להזכיר נון של נחמה שלא יבצר מהם. ועוד קשה למה שבמערבא מתרצים, שהרי על מלת קום יש זקף קטן שהוא מפסיק, ועוד היל"ל קומי בתולת ישראל שהיא נקבה וקום הוא ל' זכר. אמנם כתוב באשרי, מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. ועל זה קשה שהרי גוי' מרקדי' בהיכלו ומשתעבדי' בבניו ואיה גבורתו וממשלתו. ולכן היה ראוי לסמוך לפ' זה נפלה וכו', שזו היא גבורתו שנותן ארך אפים לעוברי רצונו, וגדול הרועה שמציל את ישראל מהאומות. ועוד שידענו מ"ש בזהר חדש, דקץ אית בכל דרא ודרא ככתוב אצלנו בפ' האזינו, וזהו וממשלתך בכל דור ודור. ומה שאין דוד בא לפי שלא זכו ישראל, ולכן היה ראוי לסמוך לזה נפלה ולא תוסיף קום, דאיתא בזהר פרשת ויקרא דף ו' א', שהכונה שלא תוסיף קום מעצמה וע"ש בארוכה. ולפיכך לא נאמרה נון כלל ועקר. ואמנם צריך לתרץ הכתוב, שלא יראה שאבדה תקותנו ח"ו, לכן במערבא מתרצי הכי, נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, כי הגאולה תהיה עולמית, לפי שלא תקום מעצמה רק הב"ה יקימנה, ולהיות הגאולה על ידו ית' שהוא חי וקיים, לכן לא תוסיף לנפול עוד, ולפי שלעתיד תהיה גאולה קיימת כזכר שאינו חוזר ומתעבר, שלכן נאמר שיר חדש ל' זכר, לכן אמר קום ולא קומי, והוא מ"ש בפ' אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', שזה מדבר בעה"ב, עם מ"ש בזהר פרשת בלק קצ"ט ב', שהב"ה מיסר ישראל ביסורין בעה"ז לזכותם ליום הדין ויירשו העה"ב, ולכן יש במס' אשריך ב', אשריך ישראל. אשריך וטוב לך. שהוא לעולם שכלו טוב שאין בו חלק לאומות כלל. עם נושע בה', שתהיה הגאולה על ידו, ויש במס' נושע ב' פתח, זה עם נושע בה'. ישראל נושע בה' תשועת עולמים, כדפירשנו, שבזה יפתח לנו שערי גאולה אשר לא יסגרו עוד, ובזה מגן עזרך וכו' ויכחשו אויביך לך, שכשיבא סמ' להזכיר עונות ישראל, הב"ה מוציא כנגדם היסורין שסבלו וע"ש. ובזה ואתה על במתימו תדרוך. ועוד יובן עם מ' ז"ל שביארנו בדרוש הקודם, ד' צריכין חזוק, וזהו עם נושע בה', שמתחזקים באלקיהם בד' דברים אלה. בתחלה בתורה, זהו מגן עזרך, שאלולי שהב"ה היה לנו למגן, לא היה רוצים המלאכים שיתן תורה לישראל. ואשר חרב גאותך זו תפלה, כמ"ש יעקב, בחרבי ובקשתי. ותרגומו בצלותי ובבעותי, ופירשנוהו במקומו. ויכחשו אויביך לך, אלו מעשים טובים שנהפכים הקטגורים לסניגורים על ידי תשובה ומעשים טובים. ואתה על במתימו תדרוך, בדרך ארץ כמ"ש חזק ונתחזק בעד עמנו וכו', ועל זה אמר רבי נחמן בר יצחק אפ"ה, כלומר אע"פ שלא נזכרה הנפילה, חזר דוד וסמכה באמרו סומך ה' לכל הנופלים, כלומר שאינו מניחם ליפול לגמרי, שבזה הוא בנקל לזוקף לכל הכפופים, שיחזרו לאיתנם כבראשונה. וגם אנחנו נקיים החבורה הקדושה על תקונה. ונקומה ונעלה בית אל בשמחה ורננה. ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה. ב"ב אמן. בילא"ו.