דרוש נ״ה לשעטנז

את חקתי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט).

שבת פרקא קמא (דף י:). רב חסדא הוה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא, אמר כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא להו ניהליה. א״ל רבא בר מחסיא הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה׳ מקדשכם (שמות לא, יג.). יהבינהו ניהליה, אמר חביבין עליך שמעתתא דרב כולי האי, א״ל אין, א״ל היינו דאמר רב מלתא אלבשייהו יקירא. א״ל אמר רב הכי, בתרייתא עדיפא לי מקמייתא ואי הוה נקיטנא אחריתי יהיבנא לך ע״כ.

יכין הלבוש וילבש הצדיק לכסות גופו, כי כבר אמרו בפ״ו דיבמות (דף סג:), אין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום. ולכן כתוב ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו וכו׳ (בראשית ב, כה.). ותרגם יונתן והוו תרויהון חכימין. כי באמת לא היו ערומים כמו שנפרש, ועוד שגנאי להיות ערומים, ולכן תרגם חכימין, כמו והנחש היה ערום (בראשית ג, א.). שהרי כתוב אח״כ וידעו כי עֵרומים הם (שם ז.). בציר״י, שאז היו ערומים בדוקא שנתפשטו מאותן לבושים בעבור החטא, כמו ואת ערום ועריה (יחזקאל טז, ז.). וזה תרגם יונתן, וידעו ארי ערטילאין אינון דאתערטלין מן לבוש טופרא דאתבריאו ביה. ובב״ר פ׳ כ׳. בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור, אלו בגדי אדם הראשון שהן דומים לפיגם, רחבים מלמטה וצרין מלמעלה. יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות. א״ר יצחק ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן. כתנות עור שהן דבוקים לעור ובהם היו הבכורות משתמשין. ר״ש בר נחמני אמר צמר גמלים וצמר ארנבים היו. כתנות עור, כתנות שהן באין מעור ע״כ. הכונה כי קודם החטא היו כתנות אור, וכשם שהפנס מחזיק הנר שלא תכבה, כך בגדי אדה״ר היו ממעשיו הטובים ומחזיקים נפשו שלא תכבה נרו. וממה היו אלו הבגדים, יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן וכו׳. ור׳ יצחק ככלי פשתן וכו׳. הרי אלה ג׳ מיני בגדים כנגד ג׳ לבושי נפש רוח נשמה. וכל זה היה קודם החטא אבל אחר החטא נעשו כתנות עור, ובהם היו הבכורות משתמשי׳. וכמו דאיתא במדבר רבה פ׳ ד׳. אדה״ר היה בכורו של עולם וכיון שהקריב קרבנו, שנ׳ ותיטב לה׳ משור פר (תהלים סט, לב.). לבש בגדי כהונה. אמנם לפי שכתוב ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו וכו׳ (בראשית ג, כא.). לכן אמר רשב״ן צמר גמלים וצמר ארנבים היו. הן הן של חוה אך של אדה״ר היו דבוקים לעור כדי שלא יהיה דבר חוצץ בבגדי כהונה כנודע. והכרח דרשות אלה הוא כך. כי הם דקדקו בכתוב ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור. ולמה הוצרכו לכך שהרי כתוב ויתפרו עלה תאנה וכו׳ (שם ז.). אלא ודאי שאלה היו כתנות אור קודם החטא, ואז היו דומים לפיגם, רחבים מלמטה וצרים מלמעלה לקבל אור העליון, כמו החלונות שצרים מבחוץ ורחבים מבפנים לקבל האור, וזהו וילבישם הב״ה בעצמו, שלכן לא כתוב להלבישם.

ובפ׳ כסוי הדם (חולין פד:), דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר׳ אמי וזמנין אמר לה משמיה דר׳ אסי מ״ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב, ה.). לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כמה שיש לו ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו ע״כ. וקשה שהרי בב״ר פ׳ כ׳. א״ר לוי לימדה תורה דרך ארץ, לפום חילך אכול, מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב, טז.). ופרא מן מה דאת לביש, ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו. ויתיר מן מה דאת שרי, שהרי שניהם היו שרויים בכל העולם כלו. והרי זה סותר למ״ש רב עוירא יאכל אדם פחות ממה שיש לו. וכן ופרא מן מה דאת לביש. שר״ל פחות. ורב עוירא אמר ילבש כמה שיש לו. ובפ׳ הזהב (בבא מציעא נב.) איתא, היינו דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכריסיך. ופרש״י לצורך גופך קנה ביותר. לכסות גופך ולמאכלך לא תקנה אלא בשיוויו. אמנם מ״ש כאן לפום חילך אכול היינו בפירות וירקות, שכן הביא ראיה מכל עץ הגן אכול תאכל, שכן לאדה״ר לא הותר לו לאכול אלא עשבים ופירות. ומ״ש לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו הוא בבשר ויין. והראיה ששם בפ׳ כסוי הדם, ת״ר כי ירחיב וכו׳ (דברים יב, כ.). לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. ושם א״ר עוירא לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וכו׳. ומ״ש לעולם הוא כלפי מ״ש שם רבי יוחנן מי שיש לו פרוטה יריצנה לחנוני. ועל זה אמר רב עוירא לעולם אף בזמן הזה יאכל וישתה פחות ממה שיש לו. ככה בלבושים דאיתא בפ׳ חבית (שבת קמה:), מפני מה ת״ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני מקומן, דאמרי אנשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי ע״כ. ופרש״י ז״ל, בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בה. בלא מתא, במקום שאינו עירי תותבאי כבודי תלוי בשמלתי ע״כ. ולפי זה נאמר דבב״ר דילבש פחות ממה שיש לו מיירי במקומו, שכן מביא ראיה מאדה״ר שהיה יחיד בעולמו והוא מקומו. ובפ׳ כסוי הדם מיירי חוץ למקומו, שכן רב עוירא היה מבבל, כי כל רב מבבל (אגרת רב שרירא גאון. סדר תנאים ואמוראים.). וכבר אמרו מפני מה ת״ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני מקומן. ולכן פי׳ רש״י ז״ל, וילבש ויתכסה כמה שיש לו, כפי היכולת שלא יתבייש. ועוד י״ל כי מ״ש יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו הוא בימות החול שצריך למעט אכילתו, כמ״ש הרמב״ם בהלכות דעות ע״ש (תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו. ולא יטריח על עצמו יותר מדאי. צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. שנאמר (דברים יב-כ) ׳כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכל בָּשָׂר׳. דיו לבריא לאכל בשר מערב שבת לערב שבת. ואם היה עשיר כדי לאכל בשר בכל יום אוכל. צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.). ומ״ש לפום חילך אכול היינו בשבתות וי״ט שצריך להתענג במאכל ומשתה. אמנם דוקא לפי כחו, שהרי אמרו (שבת קיח.), עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. וגם בזה נבין מ״ש רש״י ז״ל בפרשת אמור על מקרא קדש האמור ביה״כ (ויקרא כג, לה.), כבדהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר י״ט במאכל ומשתה ובכסות נקיה ובתפלה. והקשו המפרשים כי בספרי לא נזכר תפלה כלל. ונלע״ד כי זה מובן בדרך אמת האמור מפי האר״י זלה״ה, כי לכן יש חמש תפלות כנגד חמש ענויים, כי האכילה של שאר הימים היא בחצוניות ושל יה״כ בפנימיות הם התפלות, ובזה אתי שפיר שהתפלה של יה״כ היא כנגד האכילה של שאר ימים. ובשבת פט״ו (דף קיד.), א״ר יוחנן מנין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים (ויקרא ו, ד.). תנא דבי ר׳ ישמעאל לימדה תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. קשיא ליה מאי ופשט את בגדיו, שהרי הוצאת הדשן היתה חוץ למחנה, ואיתא ביומא פ״ז (דף סט.), בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור. אלא ודאי שבא להשמיענו דרך ארץ שהבגדים שבישל מהן קדרה לרבו, דהיינו הוצאת הדשן כדי שיבער האש אשר על המזבח היטב, כי כשיש דשן הרבה אינו בוער כהלכתו, ולכן בבגדים ההם אינו ראוי למזוג כוס לרבו, דהיינו לעשות הקרבן דכתיב ביה ונסכו יין (ויקרא כג, יג.). ונקט מזיגת הכוס ולא נקט שאל יתן לרבו לאכול, כי מזיגת הכוס צריכה שתהיה בידו ממש משא״כ האכילה, כי אינו צריך להכינה בפני רבו ממש. ובצפניה א׳. והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלבשים מלבוש נכרי (צפניה א, ח.). שיובן תחלה עם מ״ש במנחות פ״ד (דף מא.), מלאכא אשכחיה לרב קטינא דהוה מכסי סדינא, א״ל סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה. א״ל ענשיתו אעשה, א״ל אין בעידן ריתחא ענשינן אעשה. ז״ש והיה ביום זבח ה׳. שיש רוגז בעולם, ופקדתי וכו׳. ועל כל הלובשים לבוש נכרי. שאין לו ד׳ כנפות לפוטרו מן הציצית. ועוד כמ״ש בספרי, שלא ילבשו כמלבושיהם. וכ״כ מהררי״ק שרש פ״ח. שאסור לישראל ללבוש מלבוש אדום ע״ש (ואם יאמר האומר הלא כתב רב אלפס בפ׳ בן סורר ומורה וז״ל, אפי׳ ערקתא דמסאנא אסור. פי׳ הגוים שבאותו זמן היו עושים רצועות במנעליהן אדומות, ושל ישראל עושין שלהן שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי עכ״ל. דמשמע מתוך דבריו דיש להקפיד בלבישת נכרי, נלע״ד דמפרש שהגוים היו עושים אדומות וכו׳ והיהודים שחורות וכו׳. דדווקא בכה״ג הוא דיש להקפיד שאין דרך הצנועים להיות אדום ללבושם וצבע השחור הוא דרך צניעות והכנעה, וכדאמרי׳ מי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתכסה שחורים וכו׳. ומשום כך היו נוהגי׳ בשחורים, שלא ילבשו מלבוש נכרי, דהיינו צבע אדום כי תועבת ישראל הוא. ועוד היום מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמינו. אבל אם היו הגוים עושים רצועותיהן שחורות לא היו הישראלי׳ משנים מהם, דאלת״ה לא היה לרב אלפס לומר לפי שהגוי׳ הם נוהגי׳ באדום וכו׳. אלא הכי הוי ליה למימר אפי׳ ערקתא דמסאנא אסור, כגון שהגוים עושי׳ רצועות סנדליהם בצבע אחד והישראלים מצבע אחר. אלא ודאי מדהוצרך לפרש הצבעי׳ ש״מ דנקט דווקא שחור ואדום וכדפרי׳, וניחא השתא שלא יחלוק רבינו אלפס על רש״י שפי׳ דווקא שיש בו צד יהדות וצניעות, והן דברי רש״י הן הן דברי רבי׳ אלפס, וכן כתב הערוך בערך כרבל וז״ל, בפ׳ מי שמתו וכו׳. הך איתתא דלבש כרבלתא בשוקא. פי׳ בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגול, שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לידי עבירה עכ״ל. משמע דלבישת אדום פריצות הוא, ומשום כך תלה רבי׳ אלפס האדום בגוים והשחור ביהודי׳.). ועל זה אמר על השרים ועל בני המלך, הם הלובשים במלבושיהם.

הרי הוכחנו כמה צריך ליזהר במלבוש שיהיה כתקונו ולא יהיה לבוש נכרי, ועל זה צותה תורה בפרשת קדושים, את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט.). וקשה למה נקט הכתוב הדברים שלא כסדר, שהרי בשלישי נבראו הזרעים, כדכתיב תדשא הארץ דשא עשב וכו׳ (בראשית א, יא.). ובששי נבראו הבהמות, וא״כ היה לו לומר תחלה שדך לא תזרע כלאים ואח״כ בהמתך לא תרביע כלאים. עוד קשה למה לא אמר ג״כ בגדך לא תלבש כלאים כמו באחרים ולמה אמר לא יעלה עליך. אמנם איתא בירושלמי (כלאים דף ג:), את חקותי תשמורו (ויקרא יט.). חקים שחקקתי לאדם הראשון. דהיינו שכל דבר ידבק במינו ולא יתערבו מינים במינים שונים. עוד גרסי׳ בפ׳ מקום שנהגו (פסחים נד.), במוצאי שבת נתן הב״ה בינה באדה״ר והביא שתי בהמות זו על זו ויצא מהן פרד. עוד איתא בפ׳ הרואה (ברכות נח.), כמה יגיעות יגע אדה״ר עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וכו׳. בעבור זה הקדים את חקותי תשמורו. חקים שחקקתי לאדה״ר, כי הוא התחיל להביא פרד לעולם ולהרביע מין בשאינו מינו, ואז צוהו הב״ה שלא לעשות כן, ולכן הקדים בהמתך כי היה זה במוצאי שבת לבריאתו. ואח״כ חרש וזרע, כי קודם החטא לא היה צריך לזה כנודע, וא״כ בבואו לחרוש ולזרוע צוהו שדך לא תזרע כלאים. ואח״כ ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. כי זה לא נאמר לאדה״ר, כי ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור (בראשית ג, כא.) שאין בהם כלאים, רק הטעם כמ״ש בפ׳ ר״א פ׳ כ״א. ר׳ יהושע בן קרחא אומר אמר הב״ה אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם אפי׳ באריגת בגד, שנאמר לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא.). ומ״ש כאן לא יעלה עליך, לומר שלא בלבד צריך שלא תלבש אלא אפי׳ בהעלאה בעלמא שלא כדרך לבישה. ושם בפר״א אפי׳ היא מרוקבת לא יעלה עליך. ועוד כמ״ש ששעטנ״ז הם אותיות שט״ן ע״ז שלא יעלה עליך, כלומר שלא ישלוט עליך שטן ויצה״ר. והנה כשם שצריך להכין לבוש לגופו להתכסות בו כך צריך להכין לבוש לנשמתו, כי מבלעדיו לא יזכה לעלות למעלה לקבל פני שכינה, כי כשם שהערום מלבושו הוא משוקץ ומתועב כדלעיל. כך מי שאינו לבוש בנפשו לא יזכה למנוחה. וכן כתוב בזהר פ׳ ויחי דף רכ״ד א׳. ת״ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא אי זכאה בר נש דנפיק מעלמא, סליק ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה, ווי לההוא דגרע יומוי לעילא ואתלבש במנא חסרא, כ״ש אי סגיאין אינון ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא, כדין ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגהינם על אינון יומין, דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין דאתלבש בהו ולא הוה ליה לבושא במה דאתכסי, וע״ש כי הענין ארוך (ת״ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא. אי הוא זכי ובר נש נפיק מעלמא, סליק ועאל באינון יומין. ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה. ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו. ווי לההוא דגרע יומוי לעילא, דכד בעאן לאתלבשא ליה ביומוי, אינון יומין דפגים איהו בחובוי חסרין מההוא לבושא ואתלבש במנא חסרא. כ״ש אי סגיאין אינון ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא. כדין ווי ליה, ווי לנפשיה, דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין. יומין על יומין, יומין על חד תרין. דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין דאתלבש בהו, ולא הוי ליה לבושא במה דאתכסי. זכאין אינון צדיקיא דיומיהון כלהון טמירין אינון לגביה דמלכא קדישא, ואתעביד מנייהו לבושי יקר, לאתלבשא בהו בעלמא דאתי. תנינן ברזא דמתניתין, מאי דכתיב וידעו כי ערומים הם (בראשית ג). ידיעה ידעו ממש. דההוא לבושא דיקר דאתעביד מאינון יומין גרע מנייהו ולא אשתאר יומא מאינון יומין לאתלבשא ביה. הה״ד גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו (תהלים קלט). ימים יוצרו ולא אחד בהם, דהא לא אשתאר חד מנייהו לאתלבשא בהו עד דאשתדל אדם ועבד תשובה וקב״ה קביל ליה ועבד ליה מאני לבושא אחרנין ולא מן יומוי. הה״ד ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג). תא חזי באברהם דזכה מה כתיב בא בימים (בראשית כד). משום דזכה. כד אסתלק מהאי עלמא, באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו, ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום, דכתיב בא בימים. באיוב מה כתיב, ויאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה (איוב א). דהא לא אשתאר לבושא לאתלבשא ביה. תנא, זכאין אינון צדיקיא דיומיהון זכאין, ואשתארו לעלמא דאתי זכאין, וכד נפקין מתחברן כלהו ואתעבידו לבושי יקר לאתלבשא ביה, ובההוא לבושא זכאן לאתענגא מענוגא דעלמא דאתי, ובההוא לבושא זמינין לאחייא ולמיקם. וכל אינון דאית להו לבושא יקומון, הה״ד ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח). ווי לאינון חייבי עלמא, דיומיהון בחוביהון (עלמין) חסרין, ולא אשתאר מנייהו במה דאתכסיין כד יפקון מעלמא. תאנא כל אינון זכאין דזכו לאתלבשא בלבוש יקר ביומוי, מתעטרן בההוא עלמא (ס״א גולמא), מעטורי דמתעטרי בהו אבהן, מההוא נחל דנגיד ונפיק לגנתא דעדן. הה״ד ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו׳ (ישעיה מח). ואינון חייבי עלמא, דלא זכו לאתלבשא בלבושא דיומיהון, עלייהו כתיב, והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר (ירמיה יז).).

אלה הם דברי החכם במשלי ל״א. אשת חיל מי ימצא וכו׳ (משלי לא, י.). כי מלבד כמה פירושים שפי׳ בפסוקים אלה יאמר עוד בדברו על הנפש שהיא האשה אשר הוכיח ה׳ אל האדם להדריכו בדרך ישרה, כמ״ש בזהר בכמה מקומות, ובפרט בפ׳ משפטים צ״ו ב׳. וכי ימכור איש (שמות כא, ז.). דא קב״ה, את בתו דא נשמתא, למהוי אמה משתעבדא בינייכו בהאי עלמא, לא תצא כצאת העבדים לא תפוק מתטנפא בחובין וכו׳. וכן בפ׳ ויקרא דף ז׳ א׳. ובת כהן דא נשמתא קדישא דאתקרי ברתא דמלכא, כי תהיה אלמנה מההוא גופא דאזדווגת ביה וכו׳. ז״ש אשת חיל מי ימצא. כלומר מי יזכה לנשמה טהורה עושה חיל בתורה ומצות, כי מכל מצוה נברא ממנה מלאך אחד, וזהו החיל שיש לנשמה. ורחוק מפנינים מכרה. כי הפנינים אינם נמצאים אלא ביד הגדולים ועשירים, והנשמה הקדושה תמצא יותר בשפלים ועניים, שדעתם שפלה ודבקים בשכינה. ולכן בטח בה לב בעלה. שאין חטא בא על ידה. ושלל לא יחסר. אלו מצות ומעשים טובים. ואיתא בזהר חדש מדרש הנעלם פרשת בראשית דף י״ו ב׳. אמר רבי אלעזר ת״ח דתנן בא ליטהר מסייעין אותו, מאי סיוע יהבין ליה, אלא ההיא נשמתא קדישא למהוי ליה סמיך לסייעא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי. וכן בריש פ׳ נח, וממקום הקדש באה הנשמה להאיר על הגוף האפל כדי להוליכו בדרך ישרה וכו׳. אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח.). אמר ר׳ זו היא הנשמה שהיא אצלו עזר להוליכו בדרכי קונו, והיינו דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. וזהו גמלתהו טוב ולא רע וכו׳. יובן עם מ״ש בעל העיקרים מ׳ ד׳ פ׳ ל״ו ול״ז. כי הוא ית׳ נותן שכר המצות בעה״ב שהוא נצחיי, ועונש העבירות בעה״ז שהוא זמניי. ז״ש כי הנשמה גורמת לאדם לעשות מצות ומ״ט. גמלתהו טוב על המצות. ולא רע על העבירות. וזה כל ימי חייה של הנשמה שהיא נצחית, שגם הטוב יהיה נצחי ולא הרע שהם העבירות, שזה אינו כל ימי חייה רק בעה״ז שהוא זמניי. דרשה צמר ופשתים. עתה מתחיל להורות מה ענינה של הנשמה לבא לעולם הזה. וזה כדי לעשות לה לבוש ממצות ומע״ט להתלבש בו בצאתה מזה העולם לאור באור החיים. ולפי שעיקר הלבוש הוא במצות ציצית, שכן אמרו בפ׳ במה מדליקין (שבת כג:), הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה. דהיינו לבוש הנשמה בעה״ב. וכן ליזהר מלבישת שעטנז כדלעיל. לכן דרשה צמר ופשתים, דהיינו במצות ציצית שהותר הכלאים. א״נ דרשה צמר ופשתים. להבחין בין זה לזה כדי שלא יתערבו יחדיו ויבא לידי איסור שעטנז. ובזה ותעש בחפץ כפיה. דאיתא בזהר פ׳ ויקהל דף ר״י א׳ ז״ל, בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, ואתרשים ביה האי איהו לבושא דפלניא, ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקיא. זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושין דמתלבשין בהו צדיקייא בגנתא דעדן. אלין מעובדין טבין דעביד ב״נ בהאי עלמא בפקודי אורייתא, ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן דלתתא, כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא. ז״ש דרשה צמר ופשתים. לעשות לה מלבוש מעובדין טבין ופקודי אוריתא, וזהו ותעש בחפץ כפיה. ועוד היתה כאניות סוחר לעלות למדרגות עליונות כדי שממרחק תביא לחמה, היא התורה שהיא לחם הנשמה. ותקם בעוד לילה. דאיתא בזהר פ׳ מקץ דף ר׳ א׳ ז״ל, ות״ח דכד בר נש נאים על ערסיה נשמתיה נפקא ושטיא בעלמא, אי זכאה היא סלקא לעילא וחמאת מה דחמאת, ואי לאו אתאחדת בההוא סטרא ומודיעין לה מילין דכדיבין. ופי׳ האר״י זלה״ה כי יש שלומד דברים עליונים למעלה ובחזרתו לוקחים אותם ממנו, כי עם היות שיש לו זכות לעלות וללמוד אין לו זכות שישאר בידו וחוטפי׳ הכל ממנו. ז״ש ותקם בעוד לילה לעלות למעלה. ותתן טרף לביתה זה הגוף. כמ״ש בפ׳ תרומה דף קמ״ב א׳. ביתה דא איהו גופא דאיהי זן ליה וכו׳. וקראו טרף לפי שטורפת אותו מן החצונים שחוטפים אותו ממנה והיא חוזרת לטרוף מהם. וחק לנערותיה הם רמ״ח איברים ושס״ה גידים רוחנים שיש לנפש כאותם שבגוף. זממה שדה ותקחהו. איתא בזהר פ׳ ויקרא דף י״ג א׳. בשעתא דקב״ה אפיק נשמתא לנחתא בבני נשא, אסהיד בה בכמה יעודין בגין לנטרא פקודוי, ולע״א דאעבר לה באלף ותמניא עלמין לאשתעשע ולמחמי בהו יקרא דאינון דמשתדלי באוריתא, בשעתא דמטי זמנא לנחתא לעלמא עבדת מדורה בגנתא דעדן תלתין יומין למחמי יקרא דמריהון דצדיקייא וסלקא לאתרהא, ובתר דא נחתת לעלמא. הנה כי כן מאותו זמן זממה שדה. דהיינו שדה אשר ברכו ה׳. שפי׳ ג״ע תחתון, וכשעושה מעשים טובים ותקחהו. ועוד מפרי כפיה נטעה כרם. כי עיקר ביאת הנשמה לעה״ז הוא כדי שתהנה מיגיע כפיה ולא תאכל ממה שאינו שלה, כמ״ש אצלנו באבות עולם שלנו בפ״ד דאבות (אבות עולם. פרק ד׳ משנה כ״ב.) על משנת הוא היה אומר יפה שעה אחת וכו׳. עוד מפרי כפיה נטעה כרם. הוא הדבר שלמדנו מהר״ם אלשיך ז״ל ע״פ אור זרוע לצדיק (תהלים צז, יא.), כי הב״ה מוסיף הפירות שיש לצדיק בעה״ז על הקרן של העה״ב כדי שגם הפירות יעשו קרן, וזהו מה רב טובך כו׳. ז״ש מפרי כפיה. שאף מהפירות נטעה כרם לעה״ב. חגרה בעוז מתניה. כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה. אך עתה שמפרי כפיה נטעה כרם. חגרה בעוז מתניה בלי בושה ותאמץ זרועותיה. כמ״ש על הצדיקים (ברכות יז:), שכל העולם נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע. טעמה כי טוב סחרה. כי בראות הנשמה כי טוב סחרה מסחר כסף לא יכבה בלילה נרה לעסוק בתורה, כי אין רנה של תורה אלא בלילה (ויקרא רבה פ׳ י״ט.). ועוד יובן עם מ״ש בדברים רבה פ׳ ראה, אמר הב״ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה. ונרך בידי זו הנפש. אם שימרת את נרי אני משמר את נרך. ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך. ופירשנוהו במקומו (חלק א׳ דרוש ל״ה לפ׳ בהעלותך והפטרה.). הנה כי כן לא יכבה בלילה. דהיינו בעה״ז הדומה ללילה לא יכבה נרו, שלא ימות עד שהשלים מדת ימיו. ידיה שלחה בכישור וכו׳. כבר פי׳ לעיל שהלבוש של הנשמה הוא נעשה מכמה מצות ומ״ט כמספר ימי האדם, וכשם שהלבוש של הגוף צריך שיהיה כמדתו כן הלבוש של הנשמה.

ובזה נבין מ׳ ז״ל בתנחומא פ׳ בחקותי, זש״ה אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבור (איוב יד, ה.). מהו אם חרוצים ימיו. בשעה שהב״ה ברא עולמו חרץ ימיו של כל א׳ וא׳, שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א, יד.). ולמי נתנם לישראל, שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז, יט.). מספר חדשיו אתך וכו׳. אמר הב״ה לישראל אם עשיתם את חקי אין השטן נוגע בכם, שנאמר ולא יעבור. אבל אם אינכם עושים חקי הרי השטן נוגע בכם, שנ׳ מידי עברו יקח אתכם וגו׳ (ישעיה כח, יט.). חקיו עשית ולא יעבור ע״כ. הכוונה כי כשברא הב״ה את העולם וברא כל הנשמות העתידי׳ לבא לעולם, שכן הראה הב״ה לאדה״ר כל הנשמות העתידות לבא לעולם כנודע. חרץ ימיו של כל א׳ וא׳ לפי מה שהיה ראוי לו לתקן ולהשלים לבושו. ומפיק לה מדכתיב והיו לאותות ולמועדים וכו׳. לפי שכבר אמר יהי מאורות להבדיל בין היום ובין הלילה. ולמה חזר ואמר והיו לימים ושנים. לכן פי׳ שמדבר על חיי האדם ושנותיו. ולמי נתנם לישראל שהם שומרי התורה ומצותיה ובהם משלימים את ימיהם. א׳ הב״ה לישראל אם עשיתם את חקי וכו׳. כי בחגיגה פ״א (דף ד:) איתא, ויש נספה בלא משפט (משלי יג, כג.). כההוא עובדא דא״ל מ״ה לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלת שער נשיא, אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי וכו׳. ז״ש הנה מספר חדשיו אתך. וצריך שיעסוק בתורה שבזה אין השטן נוגע בכם, כלומר להמיתכם קודם זמן הקצוב, אבל אם אינכם עושים חקי הרי השטן נוגע בכם, שנאמר מידי עברו יקח אתכם (ישעיה כח, יט.). והוא ממש כההוא עובדא ודוק. ובתהלים מזמור ל״ט כתוב הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני (תהלים לט, ה.). הנה טפחות נתתה ימי וכו׳ (שם ו.). אך בצלם יתהלך איש וכו׳ (שם ז.). דקשה מאי ומדת ימי, ומספר ימי מבעי ליה. אלא במה שאמרנו יובן כי מספר הימים הקצובים לאדם הם כמו שצריך לתקן לבושו שיהא כמדתו להתלבש בו נשמתו ולא יהיה חסר. ז״ש הודיעני ה׳ קצי כמה ימי חיי כדי שאתקן מדת ימי, ואדעה מה חדל אני. מה חסר מהמצות והחקים, לפי שהנה טפחות נתת ימי, כי הימים הם כמדת הלבוש הצריך להלביש הנשמה. וזהו אך בצלם יתהלך איש. כי הלבוש הזה נק׳ צלם, כמ״ש האר״י זלה״ה לפי שהוא כצלם האדם. אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ אמור דף ק״א א׳ ז״ל, דתנינן דעובדין טבין דב״נ עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו, וכד ב״נ אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין דאשתכח חטאה קמי מריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא, מה עביד קב״ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא, אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא ואתקין לבושוי מעובדוי, קב״ה אשלים ליה מאינון עובדין דעביד האי רשע חטאה, ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא, הה״ד יכין וצדיק ילבש וכו׳ (איוב כז, יז.). ז״ש אך הבל יהמיון, שלפעמים מעשיו שאסף בכמה זמן נאבדים ממנו. יצבור ולא ידע מי אוספם. ולכן אני מקוה לך ועתה מה קויתי ה׳ וכו׳ (תהלים לט, ח.). מכל פשעי הצילני (שם ט.). שלא אהא תוהה על הראשונות. חרפת נבל אל תשימני שאצבור ואחר יאספם. וכן כתוב באיוב כ״ז. זה חלק אדם רשע עם אל וכו׳ (איוב כז, יג.). אם יצבור כעפר כסף (שם טז.). הם המצות, כמד״א אוהב כסף וכו׳ (קהלת ה, ט.). ופי׳ במדרש (ילקוט קהלת ה׳, רמז תתקע״א.), אוהב מצות לא ישבע מן המצות. וכחומר יכין מלבוש. כי במצות שעושה יכין הלבוש לנשמה כדלעיל. יכין וצדיק ילבש היינו אותו הרשע הנז׳ לעיל. זה חלק אדם רשע הוא יכין כמה מעשים טובים ואח״כ כשחוטא ותוהה על הראשונות ילבש הצדיק. וכסף הם המצות. נקי יחלוק (יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק (איוב כז, יז).). שישלים לבושו בהמה. וגם באיוב ט׳ כתוב לאמר ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה (איוב ט, ז.). כי אפשר שאיוב לא השלים לבושו. ולכן ימי קלו ולא היה בהם די לארוג הלבוש כראוי ויכלו באפס תקוה.

על כל אלה אמר הכתוב כי הנשמה הטובה, ידיה שלחה בכישור לטוות החוטין של לבוש שלה במצות ובמעשים טובים, וזהו בכישור לשון הכשר. וכפיה תמכו פלך, דהיינו לטוות חוטין לציצית שהיא מצוה גדולה להשלים הלבוש. ועוד במצות הצדקה כפה פרשה לעני, דהיינו שקודם שיבא העני לשאול פרשה לו הצדקה מיד כדי שלא יתבייש לשאול, וזה לעני שאין לו צורך כל כך, שדי ליתן לו בכף אחת. אך וידיה שילחה לאביון התאב לכל דבר, שלחה לביתו בשופע רב בשתי ידיה, ובזה לא תירא לביתה משלג וכו׳. כי הנה בפ׳ נח ס״ח ב׳. וכן בפ׳ ויחי רל״ח ב׳ אמר בזהר, ודינא דגהינם תריסר ירחי, פלגא מינייהו בחמה ופלגא מינייהו בתלגא. והכונה שהגהינם של אש הוא לרשעים שמתחממים באש העבירות לעבור על מצות ל״ת. ושל שלג הוא למתעצלים במצות עשה. ועוד שם, והיכן משתלמי נפשייהו בשלג. וכ״כ בילקוט תהלים מזמור מ׳. אמר חזקיה ומשלימין נפשותיהם בתוך השלג, שנאמר תשלג בצלמון (תהלים סח, טו.). ז״ש לא תירא לביתה משלג, דהיינו הגהינם של שלג היותר חמור, לפי כי כל ביתה לבוש שנים. ואמרו שם בזהר, א״ת שנים אלא שנים כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין. ונלע״ד כי היל״ל לבוש שני, כמו המלבישכם שני (ש"ב א, כד.). וכן תולעת שני (שמות כח, ו. במדבר ד, ח.). אמנם אמר שנים לרמוז שהם מצות כפולות, שלכן אמר א״ת שנים אלא שנים. וגם לדרכנו יכון מאד כי לבוש האדם הוא כפי שניו הקצובים לו כדלעיל. ועוד כי עיקר הלבוש הוא ממ״ע, לכן אמר לא תירא לביתה משלג. שהוא על עצלות העדר מצות עשה כדלעיל, כי כל ביתה לבוש שנים, מילה ופריעה, ציצית ותפילין שהם מ״ע בכפלים. ולא זו בלבד אלא מרבדים עשתה לה. שפי׳ קשוטים נאים. מרבדים רבדתי ערשי (משלי ז, טז.). והוא מ״ש לעיל בשם הזהר פ׳ ויקהל (זהר שמות דף ר״י ע״ב.), שבעלותה לג״ע עליון אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאינון מרעותא וכונה דלבא. וזהו שש וארגמן לבושה. שהם יותר יקרים ועלאין. ונפרש בזה מ׳ ז״ל בויקרא רבה סוף פ׳ י״ו ז״ל, אנטונינוס אתא גבי רבי א״ל צלי עלי, א״ל יש זבינך מן הדא צינתא. א״ל יתיר חדא כסו וצינתא אזלא. א״ל תשתזיב מן (הדא) שורבא (דנפק בעלמא). א״ל הא כדו צלי, דכתיב ואין נסתר מחמתו (תהלים יט, ז.). ע״כ. והקושיות מבוארות וכי לא היה לו לרבי להתפלל על אנטונינוס אלא שיצילהו מקור וחום. ועוד למה לא הבין ר׳ מתחלה מ״ש לו אנטונינוס יתיר חדא כסו וכו׳. שהרי תכף ומיד חזר בו וא״ל תשתזיב מן שרבא. אך בירושלמי פ׳ חלק (ירושלמי סנהדרין פרק י׳ הלכה ה׳, דף נג:) הובא מ׳ זה סמוך למ״ש שם, ר׳ חזקיה אמר אם באים הן גירי צדק לעתיד לבא אנטונינוס בא בראש כלם וכו׳ ע״ש (אם באים הן גירי צדק לעתיד לבא, אנטולינוס בא בראש כולם.  מה את שמע מינה, שראו אותו יוצא במנעל פחות ביום הכפורים (ושמע מינה לא נתגייר), את שמע מינה, שכן אפילו יריאי שמים יוצאין בכך (אם אי אפשר בענין אחר).  אית מילין אמרין דלא איתגייר אנטונינוס, ואית מילין אמרין שנתגייר אנטולינוס.  אנטולינוס אתא גבי רבי, א״ל, חמי מיכלתי לי מן לויתן בעלמא דאתי. א״ל, אין. א״ל, מן אימר פיסחא לא אוכלתני, ומן לויתן את מיכלתי לעלמא דאתי. א״ל, ומה נעביד לך, ובאימר פיסחא כתיב, וכל ערל לא יאכל בו.  הדא אמרה דלא איתגייר אנטולינוס.  כיון דשמע כן, אזל וגייר גרמיה, אתא גבי רבי, א״ל, חמי גזירתי.  א״ל, בדידי לא איסתכלית מן יומוי, ובדידך אנא מסתכלא. הדא אמרה דאיתגייר אנטונינוס.  ולמה נקרא רבינו הקדוש, שלא הביט במילתו מימיו, ולמה נקרא שמו נחום איש קדוש קדושים, שלא הביט בצורת מטבע מימיו.  אנטולינוס אתא גבי רבי, א״ל, צלי עלי. אמר ליה, ישיזבינך מן הדא צינתא, דכתיב לפני קרתו מי יעמוד.  א״ל, רבי! לית הדא צלו יתיר.  כסיתך תכסה והא צינתה אזלה.  א״ל, ישזבינך מן הדין שורבא דנפק בעלמא. א״ל, הא צלו כדון תשתמע צלותך, דכתיב ואין נסתר מחמתו.). ואיתא ביבמות פרק ד׳ (דף מח:), מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורין באים עליהם, רבי יוסי אומר מפני שאינן בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. הנה כי כן אנטונינוס היה מתירא מן היסורין שמא לא יקיים כראוי המצות לפי שאינן בקיאין כישראל, ולפיכך אמר לרבי צלי עלי שתפלתו תגין עליו מן היסורין. וא״ל רבי תשתזיב מן צינתא, דהיינו מהעצלות הגורם שלא לקיים מצות עשה, כי עיקר הלבוש של הנשמה הוא ממצות עשה כאשר פירשנו לעיל. ובזה תנצל מגהינם של שלג כמו שכתבנו. א״ל אנטונינוס שאין צריך לזה, שהרי אם יחסר לבושו הב״ה יזמין לו מי שהיה צדיק ותהא על הראשונות, שהם נוספים למי שלא יכול להשלים לבושו כדלעיל. וז״ש יתיר חד כסו וצינתא אזלא. א״ל רבי תשתזיב מן הדא שורבא, שהוא העדר קיום מצות לא תעשה הבא מחמת חום היצה״ר. וכתוב שם מן הדא שורבא דנפק בעלמא. שיובן עם מ״ש בעל ראשית החכמה שער היראה פרק ט׳ דף ל״ב ב׳. שמצות ל״ת הם כלם גדרים שלא יכנס סמא״ל בתוך הקדושה לעורר דינים, ומי שעובר על מל״ת פורץ גדר וגורם לסמ׳ שיכנס למעלה לעורר דינים. ולכן אמר דנפק לעלמא שמתיר אסוריו לסמ׳ לצאת לעולם ולקטרג. אז א״ל הא צלו כדין, שתשתמע צלותך, כי זה צורכי שלא יחטיאני היצר בהעדר שמירת מצות לא תעשה, שנאמר ואין נסתר מחמתו. כלומר אין צדיק בארץ אשר יעשה טובו ולא יחטא. נודע בשערים בעלה וכו׳. עד עתה פירוש התועלת המגיע לנשמה מלבוש המצות שעושה להתלבש בו, ועתה מוסיף שגם לגוף יש תועלת, וזהו נודע בשערים הם השערים המצויינים בהלכה, וזה בשבתו עם זקני ארץ. אין זקן אלא זה שקנה חכמה (קדושין לב:). סדין עשתה ותמכור וכו׳. דאיתא בזהר פ׳ לך לך בסתרי תורה דף פ׳ ע״א ז״ל, בדברו על נפש הצדיק. ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם (בראשית יב, ו.). דא בי כנשתא אתר דדיורא דשכינתא תמן, עד אלון מורה אלו בתי מדרשות דאולפין ומורין תמן תורה ברבים. והכנעני אז בארץ. כדין אתבסם ואתתקן יצה״ר בגופא בעל כרחיה. אמאי אקרי כנעני דאסחר גופא לדינין בישין. והוא מ״ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש (סוכה נב:). ז״ש סדין עשתה ותמכור. שעושה כמה מצות לזכות את הרבים ובזה וחגור נתנה לכנעני. שחוגרת כחו של יצה״ר שלא יפתנה לחטוא, שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו (אבות ה, כד.). עוז והדר לבושה. שהשלימה לבושה והגיע עת פקודתה. ותשחק ליום אחרון. שלא תצטרך לבא עוד בגלגול כיון שהשלימה חלקה, וזהו ליום אחרון. ואיתא בכתבי האר״י זלה״ה כי יש צדיקים שקשה בעיניהם למות כמרע״ה לפי שלא קיים המצות התלויות בארץ ובנין בית המקדש ומוכרח לחזור בגלגול. אך הצדיקים שהשלימו חלקם כדניאל שמחים במיתתם, שכתוב בו ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל יב, יג.). הבטיחו שלא יחזור עוד לעולם, וזהו בכיוון ותשחק ליום אחרון. פיה פתחה בחכמה. דאיתא בס׳ מגיד מישרים למהר״י קארו זצ״ל דף ג׳ א׳ ח״ב, שהצדיק אחרי פטירתו יושב בכבוד עם הצדיקים בג״ע ושם ידרוש בד״ת שלמד בעה״ז, וזהו בחכמה. דהיינו מה שחידש בחלקו בהיותו בעולם. ותורת חסד על לשונה. דאיתא בפ״ד דסכה (דף מט:), וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד, אלא תורה לשמה זו היא של חסד, ושלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. ד״א תורה ללמדה זו היא תורה של חסד וכו׳. וז״ש בזהר פרשת ויקהל דף ר״י א׳ ז״ל, וע״ד אינון נגדין טלא על כל אינון דאשתדלו באוריתא לשמה בהאי עלמא ואינון מילין רשימין בגנתא דעדן וסלקין עד ההוא רקיעא ונטלין מאינון אתוון ההוא טלא לאתזנא ההיא נשמתא וכו׳, וכיון שהצדיק עסק בתורה לשמה וללמדה זוכה במותו לדרוש בג״ע. וגם ירמוז למ״ש (יבמות צז.), כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. וזהו פיה פתחה בחכמה וכו׳. ואתי שפיר מ״ש צופיה הליכות ביתה. דאיתא בזהר פ׳ פינחס דף ר״כ א׳ ז״ל, דכל אתר דצדיקא אתחדש ביה מילי דאוריתא כד איהו בההוא עלמא פקיד לההוא אתר ואתי ליה לגביה, וכ״ש כד שראן בגוויה צדיקייא אחרנין לחדתא בההוא אתר דאמרי מילי דאורייתא. ז״ש צופיה הליכות ביתה, דהיינו במקומות כי שם ביתה בהיותה בעה״ז לחדש שם מילי דאורייתא גם עתה הולכת שם. ולחם עצלות לא תאכל. כמ״ש (ברכות סד.), ת״ח אין להם מנוחה לא בעה״ז ולא בעה״ב. ואמר הליכות דהיינו הלכות, ע״ד שאמרו בסוף מ׳ נדה (דף עג.), אל תקרי הליכות אלא הלכות. ואיתא בפ״ק דשבת בירושלמי (ירושלמי שבת פרק א הלכה ב, דף ו:), אמר רב גידל כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו, ומ״ט אך בצלם יתהלך איש (תהלים לט, ז.) ע״כ. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ וישב דף קצ״ב א׳. ת״ח האי דאסתכל במה דאוליף מרביה וחמי ליה בההיא חכמתא יכיל לאתוספא בההוא רוחא יתיר. וכן בפרשת משפטים קכ״ג ב׳. אמר ר׳ אבא על רשב״י כד נהירא לי שמעתתא חמינא דיוקניה דאתער קמאי. ועוד בפ׳ ויקהל דף רי״ז א׳. ורזא דא אשכחנא בספרא דחנוך דכל מילין דצדיקייא די בארעא אינון מתעטרן וקיימן קמי מלכא ואשתעשע בה קודשא בריך הוא, ולבתר אינון נחתין וקיימין קמיה בדיוקנא דההוא צדיק דקאמר לון, ואשתעשע קודשא בריך הוא בההוא דיוקנא וכו׳. על כל אלה אמר רב גידל כל האומר שמועה מפי אומרה וכו׳. כי בעל השמועה עומד כנגדו ודוק. וזש״ה בישעיה כ״ד. מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וכו׳ (ישעיה כד, טז.). כי הצדיקים מחדשים חדושי תורה, וזהו צבי לצדיק, מהארצות שבוראים בחדושי תורה ע״ד הפשט, ואמר רזי לי רזי לי בחדושי הסודות ורזי התורה שמהם נבראים רקיעים, אמנם אוי לי כי בוגדים בגדו. להתלבש בטלית שאינה שלהם לומר דבר שלא בשם אומרו, שאין לך בגידה גדולה מזו. ובגד בוגדים בגדו. דאיתא בבבא בתרא פ״ו (דף צח.), א״ר יהודה א׳ רב כל המתגאה בטלית של ת״ח ואינו ת״ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הב״ה. ובוגדים הם ב׳ דמיעוט רבים שנים. וא״כ בוגדים בגדו הם ג׳, ובוגדים בגדו השני הרי שש סדרי משנה שבכלם אומרים דבר שלא בשם אומרו. וע״ז אמר בתהלים סי׳ קי״ט. רחוק מרשעים ישועה כי חקיך לא דרשו (תהלים קיט, קנה.). כי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. אך הרשעים הם מרחיקים הגאולה, כי חקיך לא דרשו לאמרם בשם הבעלים. ובמשלי י״ג. מפרי פי איש יאכל טוב (משלי יג, ב.). כי העוסק בתורה לשמה ומחדש בה חדושים כראוי יאכל טוב לעה״ב. אך ונפש בוגדים שאומרים דבר שלא בשם אומרו, חמס שגוזל לאחרים ומתלבש בטלית שאינה שלו, נוצר פיו שלא להוציא דבר מפיו שלא שמע מרבו שומר נפשו. ולהפך מזה עושק שפתיו שפותח שפתיו ואומר מה שלא שמע מחתה לו. וזה גורם מתאוה ואין נפשו עצל. כי עצלות גרמה לו שלא לעמול בתורה, ומוציא מפיו מה ששמע מאחרים, לפי שמתאוה להתלבש בטלית של ת״ח, ואין לו תורה בשביל שנפשו עצל, אך ונפש חרוצים שעמלים בתורה תדושן. שמחדשים בה חדושים כראוי. עוד שם, תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות (שם יד.). כי כשאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר ואז יש לו חיים. שכל טוב יתן חן (שם טו.). ששומעים חדושיו ונותן חנו בעיני הבריות. ודרך בוגדים שגוזלים ממנו איתן. זה דרכם כסל למו. ולכן כל ערום יעשה בדעת לומר דבר בשם אומרו. וכסיל יפרוש אולת להראות לכל כי אויל הוא, ואסתירא בלגינא קיש קיש קריא (בבא מציעא פה:). ואין לו משלו כלום.

ובערובין פרק ה׳ (דף נד:), אמר רב שיזבי משום ראב״ע מ״ד לא יחרוך רמיה צידו (משלי יב, כז.). לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי. ופרש״י שמרבה בגרסא ואינו חוזר עליה. וקשה מהו הכפל לא יחיה ולא יאריך ימים. אמנם בפ״ד דיבמות (דף נ.), את מספר ימיך אמלא (שמות כג, כו.). אלו שני דורות, זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו דברי ר״ע, וחכ״א זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו וכו׳. ז״ש צייד הרמאי, דהיינו שמרבה בגרסא ואינו חוזר עליה, ולכן אינה מתקיימת בידו, ותנן כל השוכח דבר א׳ ממשנתו מע״ה כאילו מתחייב בנפשו (אבות ג, י.). לכן לא יחיה ימיו הקצובין לו שפוחתין לו, וכ״ש שלא יאריך ימים שמוסיפין לו. ואילו אמר לא יחיה לבד או לא יאריך ימים לבד, הייתי אומר שלא יוסיפו לו אבל יחיה הימים הקצובין לו, לכך נאמרו שניהם. א״נ לא יחיה בעה״ז ולא יאריך ימים לעה״ב, והוא מ׳ הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאד (דברים ד, ט.). ודוק. נחזור אל הכתובים, קמו בניה ויאשרוה (משלי לא, כח.). אלו התלמידים שלמדו מפיו תורה שנק׳ בנים, כמ״ש (סנהדרין יט:), המלמד את בן חבירו תורה מע״ה כאילו ילדו. וזהו ויאשרוה. שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו דובבות בקבר. בעלה ויהללה זה הגוף שגם הוא קם ושפתותיו דובבות. רבות בנות עשו חיל היינו בשמים. המצות שמהם נעשים כמה מלאכים. ואת עלית על כלנה בתלמוד גדול. שאפילו במיתתו קרוי חי מפני התורה שאומרים מפיו. שקר החן והבל היופי כשהוא לבדו. אך אשה יראת ה׳ עם החן והיופי היא תתהלל. ומהו ההילול תנו לה מפרי ידיה ולא קודם שבאו לעולם שמלחם אביה תאכל בלי יגיעה, אך עתה שיגעה בתורה נהנית מיגיע כפיה שהיא התורה, וגם במעשה המצות ויהללוה בשערים מעשיה. ובשבת פ״א (דף יד.), א״ר פרנך א״ר יוחנן האוחז ס״ת ערום נקבר ערום. ערום ס״ד, אלא א״ר זירא ערום בלא מצות, בלא מצות ס״ד, אלא אימא ערום בלא אותה מצוה. וקשה למה לא אמר תכף נקבר ערום בלא אותה מצוה מבלי שיקשה ערום ס״ד וכו׳. אמנם עוד זה מדבר בלבוש הנשמה הנעשה ממעשה המצות, וכשחסר איזה מצוה הלבוש נשאר פגום והוי כאילו הוא ערום, ולפי שבאמרו נקבר ערום יקשה שהרי ראינו כל מת יש לו תכריכין. לכן פי׳ ערום בלא מצות, ושאל בלא מצות ס״ד כי למה יאבד שכר מצות אחרות. ואמר ערום בלא אותה מצוה. והוא ג״כ ערום בלא מצות, כי כיון שנשאר הלבוש פגום אפי׳ ממצוה אחת אינו ראוי להתלבש בו וא״כ נשאר ערום מכל המצות ודוק.

והמ׳ שהצענו ראשונה שהוא בשבת פ״א (דף י:). קשה שהוא אמר כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא וכו׳. דהיינו הלכה. ורבא לא א״ל אלא מלה דאגדתא. ועוד מאי כולי האי שאמר לו בתרייתא עדיפא לי וכו׳. כי מ״ש לו מלתא וכו׳. הוא משל הדיוט. ואיך תהיה עדיפא ליה מקמייתא שהיא בכתוב. אמנם איתא בפ׳ הזרוע, הביאו שם הרי״ף ז״ל (חולין קלג.), אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא דרבנן בשביבותיה ודחיקא ליה מלתא ליזכי ליה מתנתא, ואע״ג דלא אתו לידיה, במכירי כהונה ולוייה. וע״ש בהר״ן (ודחיקא ליה מילתא. לההוא צורבא מרבנן והכהן רוצה לההנותו, יתן לו חלק מתנותיו לקבל זרוע ולחיים מבני העיר בשביל הכהן והוא יאכלם, ואע״ג דלא אתי לידיה. דכהן יכול לזכות לו, במכירי כהונה ולויה. בכהן שהיה ניכר בעיר ורוב בני אדם אוהבים אותו ונותנין לו המתנות, ובאותו כהן אמרינן דיכול לזכות מעשרותיו לאחר אף על גב דלא אתי לידיה. מכירי לשון איש מאת מכרו (מלכים ב יב).). עוד שם, א׳ רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דאלקי ישראל. א׳ רב חסדא זרוע לא׳ וקיבה לא׳, לחיים לשנים. איני והא במערבא פלגי להו גרמא גרמא, התם בדתורא. עוד שם אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, כיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין את ידיהם משקל נמי לא שקילנא ע״כ. הנה כי כן רב חסדא שהיה כהן לא היה מקבל מתנות, שהרי אמר אביי משקל נמי לא שקילנא. ורב חסדא עשיר היה וכ״ש שלא היה מקבלם, ומ״ש דהוה נקיט בידיה ר״ל שהיו משלו והיה רוצה לזכותם לת״ח, שאם במה שלא באו לידו יכול לזכות כדברי רב יוסף כ״ש משלו ממש. ולכן אמר כי מי שיאמר לו איזו הלכה משמיה דרב ידע שהוא ת״ח ויתנם לו. דאיתא התם (חולין קל:), ארשב״ן א״ר יונתן מנין שאין נותנין מתנה לכהן ע״ה, שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה׳ (דה״ב לא, ד.). כל המחזיק בתורת ה׳ יש לו מנות וכו׳. א״ל רבא בר מחסיא הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. ופרש״י מתן פלוני אתן לך, וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה. וכבר פירשנו מ׳ זה בארוכה בדרוש לוילך והפטרה, שהכונה לפי שידענו מ״ש חכמים (טור ח״מ סי׳ רמ״ב סעיף ג׳.), כל מתנה בין של בריא בין של ש״מ צריך שתהא גלויה ומפורסמת וכו׳. לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו כן חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל ואפילו קנו מיניה ע״ש (חלק א׳‏ דרוש נ׳ לפ׳ וילך והפטרה.). הנה כי כן זו היא שמעתתא דקאמר רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, וע״ש מהו להודיע. ושפיר קאמר מאן דאמר לי שמעתתא חדתא וכו׳. ובשביל זה יהבינהו ניהליה. שגילה לו דברי רב דנפקא מינייהו לענין דינא. ולפי שאמר רב חסדא זרוע לא׳ וכו׳. ורבא ראה שנתן לו את כלם ובפרט דתורא שהם גדולים הרבה, א״ל חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי. א״ל אין. כלומר ואם יש אתך דבר משמיה דרב תאמרנה לי. א״ל היינו דאמר רב מילתא אלבשייהו יקירא. ופרש״י ז״ל, מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו ע״כ. והכונה ככל מה שאמרנו כי כל צדיק צריך שיעשה לו לבוש לנשמתו ונק׳ חלוקא דרבנן, ומי שחביבין לו דברי תורה ודאי שילבישוהו מחלצות בצאתו מהעה״ז. ולכן אמרו מילתא לרמוז ג״כ לדבר תורה, עוז והדר לבושה. ואז א״ל בתרייתא עדיפא לי מקמייתא. כי הראשונה היתה שמעתתא כדלעיל, וזאת היתה מסודות התורה. ועוד כי הראשונה היא בעה״ז. וזאת היתה לו לעולם הבא לעשות לבוש לנשמתו לאור באור החיים. הם החיים הנצחיים. ולהתעטף הבגדים נקיים. ונודע זרעם בגוים. ובזה נעלה לציון פדויים. במהרה בימינו אמן. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.