דרוש ד' לפרשת וירא

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (בראשית יח, א).

במדרש (ב״ר פ׳ מ״ח): ר׳ יצחק פתח: מזבח אדמה תעשה לי וגו׳ (שמות כ, כא). אמר רבי יצחק מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. וירא אליו ה׳ באלוני ממרא (בראשית יח, א). ר׳ לוי פתח: ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳ (ויקרא ט, ד). אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי עאכ״ו.

יוקר הגדולה וכבוד המלך יוודע מגדולת העבד, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת. זאת היתה לו לשלמה המלך ע״ה ככתוב במלכים א׳ י׳. ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה (שם ד). ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם ומשקיו (שם ה). וקשה מאי ׳ותרא׳ דהחכמה אינה נראית רק נשמעת והי״ל לומר ׳ותשמע׳ את כל חכמת שלמה. ועוד מאי חכמה שייך במאכל שלחנו וכו׳, ועוד כיון שהתחיל במאכל שלחנו הי״ל ׳ומשקיו׳ ולא להפסיק ׳במושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם׳ בין המאכל למשק׳. ועוד מאי ׳עבדיו׳ ומאי ׳משרתיו׳, ולמה בזה כתיב ׳ומושב׳ ובזה כתיב ׳מעמד׳. אמנם הגיד הכתוב כי כל עניניו של שלמה היו בחכמה גדולה, ותחלה יובן עם מ״ש במגלה פ״א (דף יב.): והשתיה כדת (אסתר א, ח). כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה. וע״ש פרש״י (אכילת מזבח מרובה משתיה, פר ושלשה עשרונים סולת לאכילה, ונסך חצי ההין). כי לא עשה אחשורוש כבלשצר דכתיב ביה לקבל אלפא חמרא שתי (דניאל ה, א). וגם שם אשתיו חמרא וכו׳ (שם ד). רק כדת התורה בקרבנות שאכילת המזבח מרובה משתית נסכים כמ״ש שם, וכן שלמה הראה חכמתו בבית אשר בנה, אם על בית המקדש אם על ביתו דוקא שהכל עשה יפה בחכמה, ולא זו בלבד אלא ׳ומאכל שלחנו׳ שהיה צריך רבוי גדול לפי שהיו לו עבדים ומשרתים הרבה ועכ״ז המשקה איחרו לפי שלא היה כל כך בריבוי כמו האכילה, לקיים מש״ה אל למלכים שתו יין (משלי לא, ד). ולכן אמר ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה. כי אפילו בענינים קלים, באכילה ושתיה היה מתנהג בחסידות ובחכמה גדולה, וזהו ׳את כל׳ שני רבויים. וזה כי בפ״ה דכתובות (דף סא.) אמרו: הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר ויין, אבוה בר איהי ומנימין בר איהי, חד ספי מכל מינא ומינא, וחד ספי מחד מינא. מר אשתעי אליהו בהדיה, ומר לא אשתעי אליהו בהדיה. הנהו תרי חסידי מר קדים ספי, ומר מאחר ספי, דקדים (סיפא) [ספי] אליהו משתעי בהדיה, דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה. וע״ש פרש״י (חד ספי. מאכיל את השמש מכל מין ומין. וחד ספי ליה ממין אחד. בתחלת סעודה לשובע ומשאר המינין משההו עד שיגמור סעודתו. קדים ספי. קודם שיתן לפניו. מאחר ספי. מכל מין ומין לאחר שנתן לפניו ולפני האורחין. דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה. לפי שכשנותן לפניהן והוא רואה ומתאוה ומצטער, ופעמים שיש אורחין הרבה). וכתב הרמב״ם ז״ל פ״ז מהל׳ ברכות, השמש שעומד לפני המסובין אינו אוכל עמהן, ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי לישב דעתו. וכ״כ בטא״ח סי׳ קס״ט ע״ש (ואחר כך מביאי׳ לפניו לאכול, וכל דבר שמביאי׳ לפניו שיש לו ריח ואדם תאב לו, צריך ליתן ממנו מיד לשמש, ומיהו מדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין, דגרסינן בכתובות (סא.): ״הכל משהין בפני השמש״. פירוש שלא ליתן לו ממנו עד שיאכלו המסובין חוץ מבשר שמן כל השנה, ויין ישן בתקופת תמוז שצריך ליתן לו מיד, ואסיקנא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ביה קיוהא צריך ליתן לו. אבוה בר איהי ומנימין בר איהי, חד ספי ליה לשמעיה מכל מינא ומינא, חד לא ספי ליה אלא מחד מינא, מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. ומיהו לא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד בעל הבית, דתניא (חולין קז:) לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו, שמא מתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפוך הכוס, בין שהוא ביד בעל הבית, דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס, ואסור ליתן לו פרוסה אלא א״כ יודע בו שנטל ידיו. השמש מברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס שיתנו לו, אבל ברכה אחרונה אינו צריך לברך אלא בסוף, אבל על כל פרוסה ופרוסה אין צריך לברך אם יש אדם חשוב בסעודה, שאז יודע שיתנו לו כל צרכו, ואם אין אדם חשוב בסעודה צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה). זאת היתה חכמתו וחסידותו של שלמה, בראותה מאכל שלחנו הרבה מאד ומושב עבדיו וכו׳, לתת להם מיד מכל מיני מאכל, ולכן הקדים זה לומשקיו. ועוד היה זהיר במ״ש שם בטור א״ח וז״ל, ומיהו לא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד בעל הבית, דתניא (חולין קז:), לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו, שמתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפוך הכוס. בין שהוא ביד בעל הבית דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס עכ״ל. ולכן איחר ׳ומשקיו׳ להורות שלא היה רוצה לקבל הכוס לשתות עד שנתן לעבדיו ומשרתיו, כי אין ספק ששלמה בחכמתו היה נזהר בכל אלה. ואמר ׳ומושב עבדיו׳ הם הגדולים האוכלים על שלחנו, שהיו יושבים כסדר המדרגות, וכמ״ש בטי״ד סוף סי׳ רמ״ד. בישיבה הלך אחר החכמה, במסיבה הלך אחר הזקנה. ׳ומעמד משרתיו׳ הם העומדים לשמש על השלחן, ואיחר ׳ומלבושיהם׳ להורות על מ״ש מהרי״א ז״ל, הביאו בעל כלי יקר שם, שכל א׳ היה לובש מלבוש כפי עבודתו. וגם זו חכמה גדולה. ויורה על זה מ״ש בד״ה ב׳ ט׳. ומעמד משרתיו ומלבושיהם ומשקיו ומלבושיהם (דה״ב ט, ד). להורות שהממונים על המאכל היה להם לבוש פרטי, וכן ומשקיו לבושם משונה מהאחרים. ועל כל אלה ׳ותרא מלכת שבא׳ שראתה כל דבריו מסודרים בחכמה נפלאה. ובזה מגדולת העבדים נודעת גדולת המלך.

עוד ראינו זה ממ״ש בתרגום שני דאסתר ע״פ בימים ההם כשבת המלך וכו׳ (אסתר א, ב). וכד שמע שלמה דאתת מלכת שבא אפיק לוותה בניהו בר יהוידע, וכד חזת מלכת שבא אתרכינת מן רכובהא, מתיב ואמר לה לית אנא מלכא שלמה אלא חד מן משמשיא דקיימין קדמוהי, ומיד אהדרת אנפהא לאחורא ומתלת מתלא לרברבניא, אין לא חזי לכון אריא אתון חזון מרבעותיה וכו׳. וכד שמע מלכא דאתת לוותיה קם ואזל ויתיב בבית זוגיתא וכו׳. הרי שמגדולת העבד בניהו בן יהוידע שהיה עבד לשלמה הכירה מלכת שבא גדולתו של שלמה. ומה שהלך לישב בבית העשוי מזכוכית לבנה. גם בזה הראה חכמתו כלפי מ״ש בפ״ה דברכות (דף ל:), מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ת׳ זוזי ותבר קמייהו ואעציבו, רב אשי עבד הלולא לבריה וכו׳, אייתי כסא דזוגיתא חוורתי וכו׳. וכבר פירשנו מאמרי׳ אלה לקמן בפ׳ שמיני (דרוש כ״ה), שזה מורה על פחיתות האדם שאע״פ שבהיותו בעולם הוא מתגדל הרבה, כשיבא יומו עת פקודתו פתע ישבר ואינו שוה כלום. כך רצה שלמה להורות למלכת שבא כי אף שגדל מאד במלכותו ותהלתו מלאה הארץ, הרי הוא כזכוכית לבנה שנוחה להשבר. ואפשר שזהו מש״ה ותרא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה (מלכים א׳ י, ד). שהוא על זה הבית של זכוכית לבנה שצריך חכמה גדולה לבנותו. ונכון לומר כן דאילו על בית המקדש כתוב שם, ועולתו אשר יעלה בית ה׳ (שם ה). וא״כ אם ׳הבית׳ הזה שהזכיר הוא בית המקדש היה אומר ובית ה׳ אשר בנה, וגם על ביתו היה אומר וביתו אשר בנה. אמנם באמרו ׳והבית׳ סתם מורה על זה הבית אשר בנה לדירת עראי להורות כי גם האדם בעה״ז דירתו דירת עראי בעינן.

וכתוב בשמואל ב׳ ז׳. ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי אד׳ אלקים ומי ביתי כי הבאותני עד הלום (שמואל ב׳ ז, יח). ותקטן עוד זאת בעיניך אדני אלקים ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם וכו׳ (שם יט). קרא עצמו מלך להורות כי נאה למלך לשרת למלך הכבוד, וכדי שיכירו מגדולת העבד גדולת האדון, ולכן אמר ׳כי הביאותני עד הלום׳, שכן אמרו ז״ל (זבחים קב.): אין הלום אלא מלכות. ולא זו בלבד אלא ׳ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק׳, שאמר לעיל כסאך יהא נכון עד עולם (שמואל ב׳ ז, טז). כלומר שלא יסור המלכות מביתו לעולם, וגם רומז על ביאת משיחנו הוא דוד בעצמו, וזהו ׳למרחוק׳ דהיינו באחרית הימים. וזאת תורת האדם, כי אד״ם ר״ת א׳דם ד׳וד מ׳שיח. שלכך נברא והוא שנתן לדוד ע׳ שנה כנודע. בעבור דברך, וכל כך עשית את כל הגדולה הזאת להודיע את עבדך, כלומר הנה נתת לי גדולה זאת להודיע את עבדך, על כן גדלת ה׳ אלקים, כדי שיכירו הבריות מגדולת העבד גדולת האדון, כי אין כמוך ואין אלקים זולתך בכל אשר שמענו באזננו (שם כב), כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וזהו כי אין כמוך אנכי ה׳ אלקיך. ואין אלקים זולתך כנגד לא יהיה לך ודוק.

למדנו ג״כ כי המלך יש לו שני מיני עבדים לשרתו. הא׳ היושבים לפניו רואי פני המלך. והב׳ ההולכים בשליחותו לכל אשר יחפוץ, והמה הנאמרים באמת ׳ומושב עבדיו ומעמד משרתיו׳ (מלכים א׳ י, ה). וכאשר שמענו כן ראינו במלכותא דרקיעא, כנז׳ בס׳ ציוני פ׳ בראשית דף ח׳ ב׳ ז״ל, וכתב בעל הסוד כאשר מלאכי השרת נשלחים בדבורו הם נעשים רוחות, שנ׳ עושה מלאכיו רוחות (תהלים קד, ד). וכאשר הם משרתים לפני כסא כבודו נעשים אש, שנ׳ משרתיו אש לוהט (שם). ע״כ. וכ״כ בזהר פ׳ וישב דף קפ״ח ב׳ ז״ל, בגין דלית לך שמשא או ממנא דלית ליה פולחנא ושמושא למריה, מנהון משמשי בשליחותא דמריהון ומנהון דקא משבחין ליה. ונלע״ד שז״ש במזמור ק״ג. ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג, כ). ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו (שם כא). כי הראשונים הם ׳מלאכיו׳ ההולכים בשליחותו שלכן נקראו מלאכים שהולכים אל כל אשר יצום, ולפי שלפעמים צריכים לבא לעולם ואז מתלבשים בלבוש צורה אנושית, כמ״ש שם בציוני פ׳ וירא, לכן נק׳ גבורי כח עושי דברו. ואותם העומדים לשרת לפני כסא כבודו נק׳ צבא השמים, וזהו ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו.

ובפ׳ לך לך כתוב, וימצאה מלאך ה׳ על עין המים במדבר על העין בדרך שור (בראשית טז, ז). ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי וכו׳ (שם ח). דקשה למה כתב ׳על עין המים׳ וחזר ואמר ׳על העין בדרך שור׳ דהוא מיותר לגמרי. אך הכונה כמ״ש במכילתא ריש פ׳ בא, עד שלא נבחרה א״י היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה א״י יצאו כל הארצות וכו׳. אם תאמר דן אני מן הנביאים שנדבר עמהם בח״ל, לא נדבר עמהם אלא בזכות אבות, ולא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים, שנ׳ היה היה דבר ה׳ וכו׳ על נהר כבר וכו׳ (יחזקאל א, ג). וכבר פירשנו פסוקים אלה של יחזקאל בדרוש לשבועות ע״ש (ח״ב דרוש כ׳). זש״ה וימצאה מלאך ה׳ על עין המים במדבר. ואם תאמר היאך נראה המלאך במדבר במקום טומאה, לז״א ׳על העין׳ כדרך שנראה ח״ל על נהרות מים, וזהו על דרך ׳שור׳, ל׳ אשורנו ולא קרוב (במדבר כד, יז). כלומר ששם רואין הנביאים השכינה. ויאמר הגר שפחת שרי. הנה כשם שנראית השכינה ח״ל בזכות אבות, גם את להיותך ׳שפחת שרי׳ אני נגלה אליך. ועוד להורות כי עדין היתה שפחת שרי, ואוי ליך אי מזה באת ממקום קדוש, שאמר אביך מוטב תהא שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר. ואנה תלכי לבית אביך שהוא מקום טומאה עיר מלאה גלולים, וכן אמרו (ילקוט פ׳ וירא, רמז צ״ה), ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים (בראשית כא, כא). זרוק חוטרא מאוירא אעיקריה קאי. והשיבה אמריה לו מפני שרי גברתי אנכי בורחת. כמ״ש ז״ל (רש״י ע״פ ותענה שרי (בראשית טז, ו). ובב״ר פ׳ מ״ה), שהיתה משעבדת בה בקושי. ויאמר לה מלאך ה׳ וכו׳ (בראשית טז, ט). בב״ר פ׳ מ״ה. כמה מלכים נזדוגו לה, רבי יוסי בר חנינא אמר חמשה, בכל מקום שנאמר אמירה מלאך. רבנן אמרי ארבעה, בכל מקום שנ׳ מלאך. כי ריב״ח סבר שגם וימצאה מלאך ה׳. הוא מלאך א׳ שבא לעכבה. ואח״כ ויאמר הגר שפחת שרי. הוא מלאך אחר. ורבנן סברי שוימצאה מלאך ה׳, הוא שהתחיל לדבר לה הגר שפחת שרי וכו׳, והוא מלאך א׳ לבד. ונלע״ד לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים כי מלאכי המרכבה הם ד׳, מיכא״ל גבריא״ל רפא״ל אוריא״ל, אלא שלפעמים נקרא נוריא״ל, כי הוא משמש לרחמים ולדין. ולכן כתוב ותקרא שם ה׳ הדובר אליה אתה אל רא״י (שם יג). ר״ת ר׳פאל א׳וריאל. והי׳ עם הל׳ של א״ל הוא מ׳ של מיכא״ל, וא״ל רא״י עם האותיות גימ׳ גבריא״ל ע״ה. הרי כל המלאכים של המרכבה. כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי. כלומר הגם הלום במדבר וחוץ מביתו של אברהם ראיתי כמה מלאכים. כי למ״ד ארבעה ראיתי אחרי רואי הם שתי ראיות, הרי שנים, והגם הלום הרי שנים אחרים. ולמ״ד חמשה לפי שהיה די שתאמר ׳גם׳ הלום ראיתי, וה׳ של ׳הגם׳ לרמוז שהיו חמשה מלאכים. כל זה היה בפעם ראשונה בזכותו של אברהם כדי שתחזור לביתו. אך כשגרשה אברהם בעבור שישמעאל יצא לתרבות רעה, כמ״ש ותרא שרה וכו׳ מצחק (בראשית כא, ט). שדרשו (בראשית רבה פ׳ נ״ג), אין צחוק אלא ע״א ג״ע וש״ד. אז לא נראה אליה שום מלאך רק ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים. ועוד כי כאן נאמר מלאך ה׳ ושם נאמר מלאך אלקים, שלא היה ממלאכי המרכבה כבתחילה, ודוק.

בזה נבא לענין הפרשה המתחלת וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (בראשית יח, א). וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה (שם ב). ויאמר אד׳ אם נא מצאתי חן בעיניך וכו׳ (שם ג). ומלבד הקושיות שכבר הרגישו בהם המפרשים אענה גם אני חלקי, וזה יצא ראשונה למה התחיל בזה הלשון ולא אמר וירא ה׳ אל אברם כאשר אמר בפ׳ הקודמת. ועוד שלא אמר לו כלום שלכן פי׳ רש״י ז״ל, וירא אליו לבקר את החולה. וגם כאן יקשה למה לא אמר בקצור לבקרו. א״ר חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הב״ה ושאל בו. והוא בפ״ז דבב״מ (דף פו:) וע״ש (וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. מאי כחום היום, אמר רבי חמא בר חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקב״ה לשאול באברהם, הוציא הקב״ה חמה מנרתיקה, כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים. שדריה לאליעזר למיפק לבראי, נפק ולא אשכח, אמר לא מהימנינא לך, היינו דאמרי תמן, לית הימנותא בעבדי, נפק איהו חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא, היינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח, ג). כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא, היינו דכתיב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם (בראשית יח, ב). מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דהוה ליה צערא, אמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא). ובזה יתישב ג״כ מאי והוא יושב פתח האהל, דהיה לו לומר בקצור וירא אליו ה׳ פתח האהל באלוני ממרא. ועוד מאי ׳וירא׳ ׳וירא׳ שני פעמים, שגם זה הרגיש רש״י ז״ל, ואני לדרכי אלך. ועוד קשה וירא וירץ לקראתם מפתח האהל, דמה השמיענו באמרו ׳מפתח האהל׳ שהוא יתור נפיש. ועוד ויאמר אד׳. פרש״י ז״ל, לגדול שבהם אמר וכו׳. וצריך להתישב בדבר, ועל כל אלה קשה לי מאד שמן הכתובים נראה שאברהם לא הכירם למלאכים רק כאנשים, ומדבריהם ז״ל בכמה מקומות נראה להפך. ובפרט בב״ר פ׳ מ״ח. וסעדו לבכם (בראשית יח, ה). א״ר חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים. כי על כן עברתם על עבדכם. א״ר יהושע מיום שברא הב״ה את עולמו הייתם מזומנים לבא אצלי, כי על כן עברתם על עבדכם. ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. אמרו אנו אין לפנינו אכילה ושתיה אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתיה כן תעשה לעצמך ע״כ. אשר לזה צריך ישוב.

אמנם איתא בסוטה פ״א (דף יד.): א״ר חמא ב״ח מ״ד אחרי ה׳ אלקיכם תלכו (דברים יג, ה). וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא (דברים ד, כד). אלא הלך אחר מדותיו של הב״ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג, כא). אף אתה הלבש ערומים. הב״ה בקר חולים, דכתיב וירא אליו ה׳ באלוני ממרא (בראשית יח, א). אף אתה בקר חולים. הב״ה קבר מתים, דכתיב ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו). אף אתה קבור מתים. הב״ה נחם אבילים, דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו (בראשית כה, יא). אף אתה נחם אבלים ע״כ. וצריך להבין למה נקט אלו הד׳, שהרי מצינו שהב״ה מברך חתנים ומקשט כלות, כמ״ש במדרש (קהלת רבה פ׳ ז׳). אך יובן עם מ״ש בפ״ד דסוכה (דף מט:), א״ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד (הושע י, יב). אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל ע״כ. ופרש״י ז״ל ספק אינו אוכל, שמא לא צמח או ילקה בשדפון ע״כ. ונלע״ד שיבא היטב עם מ״ש בפ״ק דב״ב (דף ט:), דרש רבא מ״ד ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם (ירמיה יח, כג). אמר ירמיה לפני הב״ה רבש״ע אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר ע״כ. דייק רבא הפ׳ שאומר ויהיו מוכשלים לפניך, כי אע״פ שהעושה צדקה חושב לעשותה לאדם הגון שיהיה לו צורך לזה, עכ״ז הב״ה יודע האמת ולפעמים הוא מבני אדם שאינם מהוגנים או שאין לו צורך, לז״א ויהיו מוכשלים לפניך, שאתה יודע הכל ולפניך גלוי אם הוא הגון אם לאו, ולזה הוצרך למשל, משום דהוה אמינא כיון שצדקה בממונו וג״ח אפי׳ בגופו, שיותר גדולה צדקה מג״ח, כ״ש למי שממונו חביב עליו מגופו, לכן הביא המשל אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל. לפי שלפעמים יזרע בארץ מלוחה צמאה למים שאינו צומח, כך הנותן צדקה לבני אדם שאינן מהוגנין אינו מקבל עליה שכר. אז ילקה בשדפון, והוא מ״ש בחגיגה פ״א (דף ה.), אם טוב ואם רע (קהלת יב, יד). זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא או נותן לאשה בסתר דאיכא חשד. ועל כן העושה צדקה דומה לזורע, זרעו לכם לצדקה. שאינו יודע אם טוב ואם רע לקבל שכר או עונש. אך הג״ח דומה לקוצר שודאי אוכל, כיון שג״ח בין בגופו בין בממונו. ושם בסוכה פרק ד׳ (דף מט:), ת״ר בשלשה דברים גדולה ג״ח יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו ג״ח בין בממונו בין בגופו. צדקה לעניים ג״ח בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים ג״ח בין לחיים בין למתים. הנה כי כן ר׳ חמא בר חנינא אמר שצריך שאדם ילך אחרי מדותיו של הב״ה, מה הוא הלביש ערומים וכו׳. שזהו ג״ח בגופו ובממונו, כיון שכתוב ויעש ה׳ לאדם ולאשתו כתנות עור (בראשית ג, כא). ולא די שעשה להם מלבושים שזה בממונו, אלא אף גם זאת וילבישם שזהו ג״ח, שלפעמים אדם עושה לו לבוש ואינו מתקבל עליו, לכן השמיענו שלא זו בלבד ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, אלא אף גם זאת וילבישם. הב״ה בקר חולים וכו׳. זהו כנגד מ״ש ג״ח בין לעניים בין לעשירים, כי אמרו בפ״ד דנדרים (דף מ.): א״ר יהודה א׳ שמואל כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גהינם, שנא׳ אשרי משכיל אל דל וכו׳ (תהלים מא, ב). ואין דל אלא חולה, שנא׳ מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב׳ יג, ד). ואין רעה אלא גהינם, שנא׳ וגם רשע ליום רעה (משלי טז, ד). ואם בקר מה שכרו בעה״ז, ה׳ ישמרהו מיצה״ר, ויחייהו מן היסורין וכו׳. קרא למבקר משכיל לפי שכשהולך לבקר את החולה ומוצא אותו שהוא מסוכן, צריך לדבר אל לבו שיצוה לביתו ויפשפש במעשיו, וזה שוה לעניים ולעשירים. ולפיכך מכ״מ ביום רעה ימלטהו ה׳, שכשם שהוא משתדל עם החולה שיעשה תשובה וינצל מדין גהינם. גם הוא ביום רעה ימלטהו ה׳ מדינה של גהינם, וגם בעה״ז ה׳ ישמרהו וכו׳. וחזר ואמר ואם בקר מה שכרו, לפי ש׳כל המבקר׳ דרישא מיירי במבקרו אפילו פעם אחת, שמדבר על לבו שיתודה על עונותיו להצילו מדינה של גהינם, וכנגד זה גם הוא ינצל. אך יש עוד זכות גדול גם בעה״ז שמבקרו תמיד, וזהו ואם בקר כמה פעמים מה שכרו בעה״ז. ה׳ ישמרהו מיצה״ר, שבראותו שהב״ה שולח יסורין על האדם כדי שיפשפש במעשיו, גם הוא יתן אל לבו להנצל מיצה״ר שלא יחטיאנו ויתחייב ביסורין, ובזה ויחייהו מן היסורין שלא יבאו עליו. ה׳ יסעדנו על ערש דוי, שאם יבא לידי חולי הב״ה בעצמו יבא אצלו, כמ״ש בשבת פ״א (דף יב:), שהשכינה למעלה ממראשותיו של חולה. הקב״ה קבר מתים, זהו מ״ש ג״ח בין לחיים בין למתים, שזהו חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, ועם המתים היא הקבורה, ועם החיים הוא מ״ש הב״ה נחם אבילים. עוד בסוטה פ״א (דף יד.), דרש ר׳ שמלאי תורה תחלתה ג״ח וסופה ג״ח, תחלתה ג״ח ויעש ה׳ אלקים וכו׳ וילבישם (בראשית ג, כא). וסופה ג״ח ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו). ע״כ. רצה ר׳ שמלאי להודיע כי העושה ג״ח כאילו קיים כל התורה כלה מראשה לסופה, ולכן אמר שתחלתה ג״ח וסופה ג״ח. כי זה כל האדם מראש ביאתו לעולם עד צאתו. כי הדבר הראשון שצריך תכף שנולד הוא להיות לו בגדים להלבישו להצילו מצינים פחים. וסופו לעפר צריך לקבור אותו. ושניהם למדנו מהב״ה שהוא בעצמו הלביש לאדם ולאשתו כדלעיל. וג״כ הוא בעצמו קבר למרע״ה כדי שלא ידע איש את קבורתו, ולא רצה להניחו בלי קבורה.

ואחרי כל ההקדמות האלה נבא לביאור הכתובים, כי הנה ר׳ חמא בר חנינא דהוא מריה דשמעתתא דלעיל שהזהיר על בקור חולים, מדכתיב וירא אליו ה׳. הוא שאמר בפ״ז דבב״מ (דף פו:), שבא הב״ה לשאול באברהם לפי שיום שלישי למילתו היה. ובזה יכון שלא אמר וירא ה׳ אל אברהם. כי לא לדבר עמו בא רק סדריה נקט ואזיל בסיום הפ׳ הקודמת, בעצם היום הזה נמול אברהם וכו׳ (בראשית יז, כו). וביום השלישי בהיותם כואבים בא הב״ה לבקרו. ואמר לבקר את החולה, ללמד לאברהם שיאחז צדיק דרכו של יוצר בראשית, מה הוא בקר חולים אף אתה בקר חולים, וכהא דאיתא בפ״ד דנדרים (דף לט:), בקור חולים אין לו שיעור אפילו גדול אצל קטן ואפילו מאה פעמים ביום. וזהו דיוק הפ׳ וירא אליו. כלומר לאברהם שהיה בשר ודם עכ״ז וירא אליו ה׳. שהוא גדול אצל קטן, וזהו לבקר את החולה קטון וגדול שם הוא בחיוב זה. ועוד והוא יושב פתח האהל כחום היום. הגיד הכתוב זה ללמדנו שקיים הב״ה בעצמו מ״ש שם בנדרים פ״ד (דף מ.), אמר רב ששת בריה דרב אידי לא לסעוד איניש קצירא לא בתלת שעי קמייתא דיומא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי, בתלת שעי קמייתא רויחא דעתיה, בתרייתא תקיף חולשיה. והב״ה המלמד לאדם דעת רצה ללמד לאברהם כיצד יעשה לבקר את החולה. ולכן בא אליו כחום היום. דהיינו בשש שעות, כמו שדרשו כן בפ׳ תפלת השחר (ברכות כז.), וגם בב״ר פ׳ מ״ח. ולפי שיקשה למה ישב פתח האהל כיון שהיה חולה. לכן אמר וישא עיניו וירא וכו׳. וזה דאיתא התם בב״מ פ״ז (דף פו:). הוציא הב״ה החמה מנרתקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים, שדריה לאליעזר למיפק לבראי, נפק ולא אשכח, אמר לא מהמנינא לך, נפק איהו חזייה להב״ה דקאי אבבא וכו׳. כי הנה מתחלה היה יושב בביתו או על מטתו שהיה חולה, ושלח לאליעזר לראות אם יש אורחים להכניס בביתו, וכשיצא וא״ל שלא מצא, סבר שמא כדי שלא להטריחו באורחים אמר כן ובשביל זה אמר לא מהמנינא לך. ויצא הוא בעצמו פתח האהל לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. וזהו דיוק והוא יושב פתח האהל. שכבר שלח לאליעזר ולפי שלא מצא לא האמין לדבריו, והוא בעצמו ישב פתח האהל. וכשראה הב״ה שהיה מצטער על שלא היו אורחים באים. וישא עיניו וירא וכו׳. והנה בב״ר פ׳ מ״ח אמר עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי. כי זהו פחדו של אברהם שמא לא יבאו אצלו אורחים וגרים להתגייר מפני צער המילה, א״ל הב״ה עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך, הה״ד וישא עיניו וירא וכו׳ (בראשית יח, ב). ובראות אברהם שהיו נצבים עליו, ולא ראה אותם מתחלה חשבם למלאכים. אמנם כד חזיוה דשרי ואסר פירשו ממנו, והבין שלא רצו להטריחו, וירא שנתרחקו ממנו, וירץ לקראתם מפתח האהל. שאז חשבם כאנשים, ואמר ׳מפתח האהל׳ להודיענו טוב לבו של אברהם, כי מנהג העולם כשאורחים באים ללכת לקראתם לאט לאט, ובהגיע אליהם מראה עצמו כרץ לקראתם. אך אברהם שאדרבא זה כל ישעו וכל חפץ לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו, וירץ לקראתם מפתח האהל, שמידי יציאתו מפתח האהל התחיל לרוץ שלא ירחיקו ממנו ויכניסם לביתו כתאות לבו השלם.

ובתנחומא פ׳ זו, וירא וירץ לקראתם (בראשית יח, ב). א״ל הב״ה בשכר שלש ריצות שרצת, אני ארוץ לפני בניך שלש ריצות בשעת מתן תורה. ואלו הן ג׳ ריצות של אברהם. וירא וירץ לקראתם. ואל הבקר רץ אברהם. וימהר לעשות אותו (בראשית יח, ז). מה פרע לבניו בסיני, שנ׳ ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג, ב). ע״כ. והנה מהמ׳ הזה נראה שוימהר לעשות אותו קאי לאברהם, שאע״פ שויתן אל הנער להביאו לביתו, וימהר אברהם לעשות אותו, דאל״כ היל״ל ויתן אל הנער למהר לעשות אותו, אלא ודאי דבאמרו וימהר חוזר לאברהם, וכן אמר אח״כ ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה (בראשית יח, ח). להורות כי הוא עצמו נזדרז למצוה, ולכן חשב זה במנין הג׳ ריצות. אך בילקוט גריס, וימהר אברהם האהלה אל שרה (בראשית יח, ו). שהוא יותר מדוייק, שהפסוק מורה שהוא עצמו רץ אל האהל אל שרה ויאמר מהרי. לפי שכבר אמרו ז״ל (רש״י (בראשית יח, י). ובב״ר פ׳ מ״ח), שפסח היה. ולכן אמר מהרי, שכן צריך למהר בעשיית המצות שלא יבאו לידי חמוץ, ולזה אמר ג״כ לושי ועשי עגות, שתכף אחר הלישה תעסוק בעשיית העוגות מצות לשמרם מכל חימוץ. ולכן פרע לו הב״ה בסיני, כי כנגד וירץ לקראתם מפתח האהל כך ה׳ מסיני בא (דברים לג, ב). שלא אמר לסיני בא אלא מסיני, שיצא לקראתם כחתן לקראת כלה, כמו שעשה אברהם שרץ לקראתם מפתח האהל כנ״ל. וכנגד ואל הבקר רץ אברהם. שדרשו רז״ל בב״ר פ׳ מ״ח. א״ר לוי רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה אפרים עגלה מלומדת וכו׳ (הושע י, יא). כלומר שזכות זה עמדה לו לאברהם שבניו יקדמו לאומה אחרת, הלא אח עשיו ליעקב ואוהב את יעקב (מלאכי א, ב). והם הקדימו לקבל את התורה, וזהו וזרח משעיר למו. שחזר עליהם ולא קבלוה וישראל קבלוה. שרצו לעשות רצונו ית׳ ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד, ז). וכנגד וימהר לעשות אותו, שלקחו מן הנער זה ישמעאל, שכבר פי׳ רז״ל (ב״ר פ׳ מ״ח): ויתן אל הנער (בראשית יח, ז). זה ישמעאל לחנכו במצות. ועכ״ז רצה אברהם לעשותו בעצמו, וימהר לעשות אותו, וכנגד זה הופיע מהר פארן, זה ישמעאל שבניו שאלו מה כתיב בה, וישראל קבלוה וזו תהלתם. ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך (בראשית יח, ג). בב״ר פ׳ מ״ח. תני ר׳ חייא לגדול שבהן אמר זה מיכאל ע״כ. וזה כי בשמות רבה פ׳ ב׳. וירא מלאך ה׳ אליו (שמות ג, ב). כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה. ובזהר פ׳ זו בסתרי תורה דף ק״א א׳, שמא דאתקרי אדנ׳, ודא אתגלי השתא לאברהם, מיכאל שמא דימינא דקא אחיד ומשמשא לשמא דא יתיר מאינון אחרנין. בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן מיכאל תמן, אסתליק האי מיכאל אסתליק בהדיה ע״כ. ולכן אמר בלשון יחיד אדנ׳ שהיא השכינה כנודע לי״ח, ובזה גם מיכאל הוא ההולך עמה, יעמוד שם. יוקח נא מעט מים וכו׳. הנה להבין הפסוקים האלה צריך להקדים מ׳ ז״ל בפ״ז דבב״מ (דף פו:), אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הב״ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם ע״י שליח, עשה הב״ה לבניו ע״י שליח. ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח, ז). ורוח נסע מאת ה׳ (במדבר יא, לא). ויקח חמאה וחלב (בראשית יח, ח). הנני ממטיר וכו׳ (שמות טז, ד). והוא עומד עליהם תחת העץ (בראשית יח, ח). הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות יז, ו). ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית יח, טז). וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות יג, כא). יוקח נא מעט מים (בראשית יח, ד). והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם (שמות יז, ו) ע״כ. וקשה לצדיק כאברהם למה לא עשה הכל בעצמו דודאי לא מרצונו הטוב היה חסר שלא לעשות המצוה כתקונה. כי לא ראינו זה אלא ביוקח נא מעט מים ע״י שליח, ולמה זה יצא מן הכלל. ועוד שהוא מוקדם בפסוק ובעל המ׳ איחרו לכלם. עוד קשה באמרו ואל הבקר רץ אברהם. ורוח נסע מאת ה׳. שהרי זה הפסוק נאמר בפ׳ בהעלותך, כששאלו ישראל בשר שלא כהוגן, והיה זה שמור לרעתם, שכן כתוב שם, הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה׳ חרה בעם וכו׳ (במדבר יא, לג). ואיך הביא זה כנגד מה שעשה אברהם טובה, ואל הבקר רץ אברהם. עוד קשה ויקח חמאה וחלב. הנני ממטיר לכם לחם. כי שם לא נזכר לחם, והיה לו להביא פסוק ואקחה פת לחם וכנגדו הנני ממטיר. עוד קשה שהרי כבר הביא פ׳ הנני עומד לפניך שם על הצור כנגד והוא עומד עליהם תחת העץ. ולמה חזר להביא זה הפ׳ והכית בצור כנגד יוקח נא ע״י שליח. וכבר דרש הנני עומד על מה שעשה אברהם ע״י עצמו.

אמנם כתוב שם, אמר רבי ינאי בר׳ ישמעאל אמרו לו וכי כערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם, כבר יצא ממנו ישמעאל ע״כ. הרי שלפי שחשדם כערביים עע״א הקפיד שלא להכניס ע״א לביתו, ולכן אמר יוקח נא מעט מים ע״י שליח, שהרי שנינו בע״א פ״ד (דף מב.), נכרי מבטל ע״א שלו ושל חבירו, וישראל אינו מבטל ע״א של נכרי. ולכן לא רצה אברהם להטפל בזה רק שא׳ מהם יקח מים לבטל ע״א שלו ושל חבירו, ולפי שהחושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צז.), אמרו לו כבר יצא ממנו ישמעאל שהיה כערביים במדבר, וישב במדבר ויהי רובה קשת (בראשית כא, כ). ולכן איחרו לכלם להורות שלא עשה ע״י עצמו לטוב כונתו רק ע״י שליח שיבטל ע״א. והראיה שכל הקודם עשה ע״י עצמו אע״פ שיום שלישי למילתו היה והיה כואב בעצמו ולא יבצר ממנו ליקח מעט מים. וגם זה ראיה שהיה לבטל ע״א שהרי אמר מעט מים, כי לא לשתות נתכון רק ורחצו רגליכם, ולכן במעט יספיק כדי שלא להרבות התפלה. ואף שכונתו לטובה נענש אברהם שצוה הב״ה למשה, והכית בצור ויצא ממנו מים ושתה העם. שדבר זה גרם שבפעם השנייה ג״כ משה הכה את הסלע וגרם כמה רעות לישראל, ובפרט להמית את משה ואהרן כנז׳ שם. שאילו לא היה מכהו מתחלה היה נשמר מזה גם בפעם השנית, וכמו שנבאר עוד בזה. והשתא מפרש מה שעשה בעצמו ואל הבקר רץ אברהם. כי כבר פירשנו שאע״פ שהיה חולה רצה להזדרז בעצמו, וכנגד זה ורוח נסע מאת ה׳ (במדבר יא, לא). כן כתוב במאמר. ולא רצה להביא ויגז שלוים מן הים (שם). שהיה יותר מכוון, להורות על זכותו של אברהם שהגין לבניו שאע״פ שנתחייבו כל אותו הדור כליה, כמ״ש ביומא פ״ח (דף עה:), וישטחו להם שטוח (במדבר יא, לב). אל תקרי וישטחו אלא וישחטו, מלמד שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. וזה שכיון שכתב ויאספו את השליו. למה הוצרך לומר וישטחו וכו׳, היל״ל בקצור ויאספו את השליו סביבות המחנה. לכן אמר אל תקרי וישטחו אלא וישחטו, כלומר שהם שחטו עצמם במה ששאלו בשר בכרס מלאה, וכמ״ש שכונתם היתה על העריות כמ״ש שם (יומא עה.), וכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים (ב״ר פ׳ כ״ו). ולכן זכותו של אברהם, ואל הבקר רץ אברהם. גרם שגם הב״ה נראה להגין על בניו ולהבחין בין טוב לרע, שלכן נאמר ורוח נסע מאת ה׳. מדת הרחמים להגין על הצדיקים, וכמ״ש שם כתיב שליו וקרינן סליו, צדיקים אוכלין אותו בשלוה ורשעים דומה להם כסלוים. מה שלא היה כן אילו עשאו ע״י שליח שאינו מבחין בין טוב לרע. ולכן לא הביא מויגז שלוים רק מראש הפ׳ ורוח נסע מאת ה׳. שרוח תנחומין והנחה עברה לפניו להציל את הטובים. וכמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ נח, ויעבר אלקים רוח על הארץ (רש״י. (בראשית ח, א). ויעבר אלהים רוח. רוח תנחומין והנחה עברה לפניו). כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג). ויקח חמאה וחלב. הנני ממטיר. לא הביא מפ׳ ואקחה פת לחם. לפי שאמרו שם בפ״ז דמציעא (דף פז.), ואילו לחם לא אייתי לקמייהו, לפי שאברהם אבינו אוכל חוליו בטהרה היה, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה. וכ״כ רש״י ז״ל ע״פ זה. על כן הראה הכתוב זריזותו של אברהם שלא רצה להאכיל לאורחים דבר שלא היה אוכל הוא בעצמו, ולכן מדה כנגד מדה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שבא ממקום טהרה ולא מן הארץ שיש שם טומאת ארץ העמים, שהיו במדבר העמים כנודע. אמנם קשה שהרי המן היה בזכות משה. אך יובן עם מ״ש במכילתא פ׳ בשלח, ר״א המודעי אומר אינו אומר הנני אלא בזכות אברהם יצחק ויעקב. ועוד שם בפ״ז דבב״מ (דף פו:), בשכר חמאה וחלב זכו למן. ואפשר לומר דאיתא בפ״א דתעניות (דף ט.), ג׳ פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן משה אהרן ומרים, ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן באר ענן ומן, באר בזכות מרים וכו׳, מתה מרים נסתלק הבאר וחזרה בזכות שניהם, מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, וחזרו שניהם בזכות משה ע״כ. ובדיוק הלשון נראה שמתחלה באו בזכות אברהם אך כשנסתלקו חזרו בזכות משה אהרן ומרים, וזהו שאמר ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם. כלומר המתנות היו ראויות לישראל בזכות האבות, אך ניתנו במדבר ע״י משה ואהרן, וזהו שכתב רש״י ז״ל, זכו לג׳ מתנות שינתנו להם במדבר ע״י משה ואהרן. כי אע״פ שכבר היו ראויים להנתן בזכות אברהם עכ״ז ניתנו במדבר ע״י משה ואהרן. ועוד אפשר שזכותו של אברהם גרם שינתנו על ידו ית׳ ולא ע״י שליח, שאע״פ שהיה המן בזכות משה. זכותו של אברהם גרם שכתוב הנני ממטיר ולא ע״י שליח, וכן בבאר הנני וכו׳ כאשר נזכיר. וכן בענני כבוד כתוב אשר עין בעין נראה אתה ה׳ ועננך עומד עליהם (במדבר יד, יד). שהוא בעצמו וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות יג, כא). וזה לפי שכל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הב״ה לבניו בעצמו. והוא עומד עליהם תחת העץ. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. כי הנה כתב רש״י ז״ל בפ׳ חקת, המן הסלע הזה נוציא (במדבר כ, י). לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים מה לכם, מאי זה סלע תוציא לנו מים. ע״כ בעבור זה כדי שלא תצא תקלה גם בפעם הזאת אמר לו הב״ה למשה, הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. ואמנם באשר משפטו שם פעלו, שע״י שאמר יוקח נא ע״י שליח. א״ל והכית בצור, וכמו שפירשנו.

ובב״ר פ׳ מ״ח. יוקח נא מעט מים (בראשית יח, ד). ר׳ אלעזר בשם ר׳ סימאי אמר אמר הב״ה לאברהם. אתה אמרת יוקח נא מעט מים, חייך שאני פורעה לבניך, הה״ד אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז), הרי במדבר. בארץ כנען מנין, ארץ נחלי מים עינות ותהומות וכו׳ (דברים ח, ז). לעתיד לבא מנין, ת״ל ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכריה יד, ח). אתה אמרת ורחצו רגליכם, חייך שאני פורעה לבניך, במדבר ובישוב ולעתיד לבא. במדבר מנין, שנאמר וארחצך במים (יחזקאל טז, ט). בישוב מנין, שנאמר רחצו הזכו (ישעיה א, טז). לעתיד לבא מנין, שנאמר (כי) אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון (ישעיה ד, ד). אתה אמרת והשענו תחת העץ (בראשית יח, ד), חייך שאני פורעה לבניך, פרש ענן למסך (תהלים קה, לט), הרי במדבר. בארץ מנין, בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב). לעתיד לבא מנין, שנאמר וסכה תהיה לצל יומם מחורב (ישעיה ד, ו). אתה אמרת ואקחה פת לחם, חייך שאני פורעה לבניך, הנני ממטיר לכם וכו׳ (שמות טז, ד). הרי במדבר, בארץ מנין, ארץ חטה ושעורה (דברים ח, ח). לעתיד לבא מנין, יהי פסת בר בארץ (תהלים עב, טז). בך כתיב ואל הבקר רץ אברהם, חייך שאני פורעה לבניך, ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים (במדבר יא, לא). בארץ מנין, ומקנה רב היה לבני ראובן (במדבר לב, א). לעתיד לבא מנין, ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעיה ז, כא). בך כתיב והוא עומד עליהם, חייך שאני פורעה לבניך, וה׳ הולך לפניהם יומם וכו׳ (שמות יג, כא). הרי במדבר. בארץ מנין, אלקים נצב בעדת אל (תהלים פב, א). לעתיד לבא מנין, עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב, יג). ע״כ. והמ׳ ארוך ויש בו כמה קושיות וכדי שלא להאריך נבא אל הביאור שבו יתורצו כל הקושיות. וזה כי בויקרא רבה פרשה ז׳ איתא ז״ל, משל למלך שהיה מהלך במדבר ובא אוהבו וכבדו בכלכלה אחת של תאנים וחבית אחת של יין, א״ל זה כיבוד גדול, א״ל אדוני המלך לפי שעה כבדתיך אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך אתה רואה במה אני מכבדך. כך אמר הב״ה לישראל זאת תורת העולה היא העולה (ויקרא ו, ב). אמרו לפניו רבון העולמים לפי שעה הקרבנו לפניך אבל לכשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים (תהלים נא, כ), אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל (שם כא.). ע״כ. והנה לכאורה נראה שמ״ש זה כבוד גדול הוא בתמיה. אמנם ממ״ש בנמשל זאת תורת העולה היא העולה. נראה להפך כי הלא זה דברו ית׳ שכן צוה לישראל וא״כ על מי תלונותיו. לכן שפיר קאמר זה כיבוד גדול, שלהיותו במדבר מקום אשר אין שם זרע ותאנה ורמון וגפן ובא זה וכיבדו בכלכלה של תאנים וחבית של יין זה הוא כבוד גדול, וא״ל אוהבו אדוני המלך, כלומר אין זה דורון ראוי למלך כמוך אך לפי שעה כבדתיך כפי המקום והשעה, וז״ש בנמשל זאת תורת העולה היא העולה הנחשבת לפניו ית׳ להיותם במדבר, אך כשנבא לא״י שם נעלה עולותיך לאלפים ולרבבות. והנה בב״ר פ׳ מ״ט. אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו, אם מקבל עליו ובריך הוא אכיל ושתי ואזל, ואי לא מקבל עליה ובריך הוה אמר ליה הב מה דעלך, ואמר מה אית לך עלי, הוה א״ל חד קסיס דחמר בעשרה פולרין, וחד ליטרא דקופד בעשרה פולרין, וחד עגול דרפתא בעשרה פולרין, מאן יהיב לך חמרא במדברא, מאן יהיב לך קופד במדברא, מאן יהיב לך עיגולא במדברא וכו׳. הרי שבתת לו לחם ובשר לאכול ויין לשתות, הוה מחייב להון למברך כמ״ש שם. לכן כנגד זה היה ראוי לפרוע לבניו במדבר. ולפי שלפי זה, כל שכן אם היה בישוב שהיה עושה כן. לפיכך פרע לו ג״כ בישוב. ולהיות כי הצדקה וג״ח והכנסת אורחים, האדם אוכל פירותיהן בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב, לפיכך יפרע לבניו ג״כ לעתיד לבא. וז״ש אתה אמרת וכו׳, חייך שאני פורעה לבניך במדבר בארץ ולעתיד לבא. ועוד לפי שהיו ג׳ מלאכים ולקח ג׳ פרים לכבדן ולהאכילן שלש לשונות בחרדל, לכן מן הדין היה לפרוע לו בג׳ מקומות, וכן אמר לשרה מהרי שלש סאים קמח סלת (בראשית יח, ו). והנה בזהר פ׳ זו דף ק״ב ב׳ איתא ז״ל, ובשעתא דאזמין למלאכין, שירותא דמילוי מה כתיב, יוקח נא מעט מים וכו׳ (בראשית יח, ד). ובג״כ הוה מדכי לכל בני נשא מסטרא דע״א ומסטרא דמסאבא וכו׳, ת״ח אלנא נטע אברהם וכו׳, ובההוא אלנא הוה ידע מאן דאתאחיד ביה בקב״ה ומאן דאחיד בע״א, ובג״כ והשענו תחת העץ. ועינא דמיא הוה תחות ההוא אלנא, ומאן דצריך טבילה מיד מיין סלקי לגביה וכו׳. זאת היתה כונת אברהם באמרו יוקח נא מעט מים, לבער ע״א ולהטבילם מטומאתם. ולכן פרעה לבניו במדבר, בבאר שהיה מעין קטן ואח״כ היה מתפשט לנהרות גדולים, כמ״ש במדרש פ׳ חקת. ובארץ, ארץ נחלי מים. שזו שבחה של א״י, למטר השמים תשתה מים (דברים יא, יא). שבהן מתמלאים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר (דברים ח, ז). להשקות הגבוה כנמוך וכדבריהם ז״ל. ולעתיד לבא יצאו מים חיים מירושלים, הוא מ״ש ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השיטים (יואל ד, יח). הוא שכתוב ביחזקאל מ״ז. והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, שתחלה הם כחוט של שתי ומתרחבים והולכים ככתוב שם, והם הולכים ומטהרים כל מים שבעולם, מדה כנגד מדה לאברהם שאמר יוקח נא מעט מים. אתה אמרת ורחצו רגליכם, על שחשדם כערביים, וכיון לבטל ע״א על ידם, חייך וכו׳ במדבר, וארחצך במים (יחזקאל יו, ט). שכן דרשו רז״ל בילקוט יחזקאל י״ו. וארחצך במים. מטנופת ע״א. ואשטוף דמים מעליך, דם מילה ודם פסח. הוא שאמרו משכו ידיכם מע״א וקחו לכם צאן של מצוה. בישוב מנין, רחצו הזכו. שגם זה להעביר ע״א, כמ״ש שם הסירו רוע מעללכם מנגד עיני. וזה נאמר על ע״א כמ״ש בפ״ד דמציעא (נט.), א״ר אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, וחד מינייהו ע״א, דכתיב העם המכעיסים אותי על פני תמיד (ישעיה סה, ג). ופרש״י לפני, ואין מחיצה בינו לבין העבירה. לעתיד לבא מנין, אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון. שנאמר על ע״א הנמשלת לצואה, צא תאמר לו (ישעיה ל, כב). אתה אמרת והשענו תחת העץ, שכבר אמרנו לעיל שבזה היה בודק מאן דאתאחיד ביה בקב״ה, אילנא הוה פריש ענפוי וחפי על רישיה וכו׳. לכן פרע לבניו במדבר, פרש ענן למסך. וכל ישראל שהיו נאמנים אצלו ית׳ היו מחופין באותם העננים. לא כן הע״ר ההולכים אחרי המחלה. בארץ, בסכות תשבו שבעת ימים. ואיתא בזהר פ׳ אמור דף ק״ג א׳, כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל, ישבו בסכות תחות צילא דמהימנותא. לעתיד לבא מנין, וסכה תהיה לצל יומם. מחורב, שדרשו על זה (ילקוט פ׳ אמור), כל המקיים מצות סוכה בעה״ז, הב״ה מסיך עליו מחמתו של יום הדין. וכ״ש בזכותו של אברהם. אתה אמרת ואקחה פת לחם. שרצה להביאו בעצמו, שהיה אוכל חולין בטהרה, ואע״פ שלחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה כדלעיל. עכ״ז לא יבצר ממנו כונתו הטובה שמתחלה אמר כן. וכנגד זה הנני ממטיר לכם לחם, שעשאו הב״ה בעצמו כדלעיל. בארץ מנין, ארץ חטה ושעורה. שהן שבעה מינין שנשתבחה בהן א״י. לעתיד לבא, יהי פסת בר בארץ. שעתידה א״י שתוציא גלוסקאות (כתובות קיא:). ולא יהיה להם טורח למצוא פת לאכול. והנה צריך לדייק מהו שאמר ואקחה פת לחם בה׳, ועוד שהיה לו לומר ואתן פת לחם. אמנם הה׳ היא לרמוז לחמשת מיני דגן שמהם נעשה הלחם, שלכן נקרא ישראל ראשית תבואתה (ירמיה ב, ג). בה׳, לרמוז לזה, כי השאר מינים אינו נק׳ לחם. ועוד יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות אישות ז״ל, אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך, ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת, שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה, ובהנאה זו הקצית עצמה לו. וכן פסק בטור אבן העזר סי׳ כ״ז. והנה בלי ספק אברהם היה אדם חשוב, שכן השוו כל האומות וקבלוהו עליהם למלך (בראשית רבה פ׳ מ״ג). אך מרוב ענותנותו רצה להורות שהם היו חשובים בעיניו, ובתת להם פת לאכול, הרי הוא כאלו מקבלו מהם באותה ההנאה שנהנה שהם יקבלו ממנו. ואמר סעדו לבכם, אעפ״י שפירשו שם בב״ר כדלעיל, שלא אמר לבבכם לפי שאין יצה״ר שולט במלאכים. עכ״ז אפשר שגם בצדיקים אתי שפיר לבכם, כמ״ש סעד לבך פת לחם (שופטים יט, ה). כי הצדיק אוכל לשובע נפשו, וצדיקים יצר הטוב שופטן (ברכות סא:). והם כמי שאין לו אלא לב א׳, ודוק. בך כתוב ואל הבקר רץ אברהם, לא אמר אתה אמרת כקודמים, דלא שייך לומר כן רק בך כתוב ואל הבקר רץ אברהם כמ״ש לעיל, שאעפ״י שהיה חולה ותש כח בעבור המילה, עכ״ז לא רצה לעשות על ידי שליח, רק ואל הבקר רץ בעצמו. ולכן פרע הב״ה לבניו במדבר, ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים (במדבר יא, לא). כמ״ש לעיל שעשאו ע״י עצמו להבחין בין הצדיקים לרשעים, שלא לעשות כליון חרוץ וכו׳. בארץ מנין, ומקנה רב היה לבני ראובן (במדבר לב, א). שכתבנו בפ׳ מטות (חלק ג׳ - דרוש ל״ח לפרשת מטות ומסעי.) שגם כל ישראל היו בכלל, אלא שבני ראובן וגד עשו עיקר ממקניהם. ולעתיד לבא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעיה ז, כא). שהם שלש כנגד שלש שעשה אברהם, כמו שדרשו ויקח בן בקר רך וטוב (בראשית יח, ז). ומהם תהיה פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ככתוב שם והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה (ישעיה ז, כב). בך כתוב והוא עומד עליהם. שאעפ״י שהיה חלש, לא נמנע מלעמוד על רגליו לשרתם. כך וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות יג, כא). שמחל על כבודו. ובארץ, אלקים נצב בעדת אל (תהלים פב, א). כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ והוא יושב פתח האהל (בראשית יח, א). בקש לעמוד, א״ל הב״ה שב ואתה סימן לבניך, שאני עתיד להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין. והוא בב״ר פ׳ מ״ח. והכונה כמ״ש יהושפט לשופטים בד״ה ב׳ י״ט. ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה׳. כי המטה הדין ומחייב את הזכאי, אותו הממון שמוציא ממנו שלא כדין, כביכול חייב הב״ה להחזירו לו, כי כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר״ה עד ר״ה (בבא בתרא י.). והנה ידענו כי גם הבעלי דינין צריכים לעמוד בגמר דין, כמ״ש בטור ח״מ סי׳ י״ז. ולכן אלקים נצב בעדת אל. כיון שהוא בעל דין, כי המשפט לאלקים הוא, ולכן א״ל לאברהם שאני עתיד להתיצב כמו בעל דין והדיינים יושבים. לעתיד לבא מנין, עלה הפורץ לפניהם וכו׳ ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם (מיכה ב, יג). שפירשוהו בילקוט ישעיה ס׳ ע״פ שאי סביב עיניך וראי. שהב״ה יעבור מלפני ישראל על גשר גהינם, כדי שלא יפלו לתוכו ע״ש (שאי סביב עיניך וראי. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהן ומקליהן בידיהם, ונקבצים כל ישראל לפניהם, ושכינה לפניהם ונביאים מאחריהם, ותורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכים אותם אל עמק יהושפט ונקבצין כל הגוים שם, שנאמ׳ וקבצתי את כל הגוים. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אלילי הנכרי׳ ונותן בהם רוח ונשמה ואו׳ יעברו על גשר גיהנם ועוברים, וכיון שמגיעים שם יהיה לפניהם כחוט ונופלי׳ לגיהנם, ומיד ישראל מתיראין, אומר לפניו רבונו של עולם, תאמר כאשר עשית עם אלו תעשה עמנו, אומר להם מי אתם, אומרים לו אנחנו עמך ונחלתך ישראל, אומר להם מי מעיד, אומרים לו אברהם, קורא לאברהם, אומרי׳ לו מי מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יצחק, קורא ליצחק אומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם, לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יעקב, קורא ליעקב אומר לו מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו, רבונו של עולם לא כך אמרת להם, לא יהיה לך. והם אמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, באותה שעה עובר הקדוש ברוך הוא לפניהם והם אחריו, שנא׳ ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא תורה ומניחה בחיקו, ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם רצונך יבאו האומות ויראו בטובתן של ישראל, ואומר להם אל יראו, וכן אומר ישעיהו, ה׳ רמה ידך בל יחזיון. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו, שנאמר יחזו ויבושו קנאת עם (ישעיה כו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו ויבושו, שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה. באותה שעה נפתח׳ גיהנם ויוצאי׳ כל האומות ורואים בטובתם של ישראל ונופלים על פניהם ואומרים כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו, שאהב אותם ביותר, אשרי העם שככה לו, פרעה או׳ לפניו, רבונו של עולם, כמה נשתנה אומה זה שאהבת אותם ביותר, אומר להם אתם שוטים שבעולם, אתם ידעתם אותי והנחתם אותי לע״ז ולא בטחתם בי, אבל ישראל קדשו שמי פעמים בכל יום ובטחו בי, ואני אתן להם שכר טוב. מיד מתביישים ושבים בגהינם, שנא׳ ישובו רשעים לשאולה. וצדיקים יושבים בתוך גן עדן, ויושב הקב״ה בראשם ומביא את האור שגנז לצדיקים ומוסיף אורו שמ״ח פעמים, אומרים לפניו, רבש״ע היינו מצפין לאור זה, שנ׳ צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו׳. א״ל עכשו ראיתם פני, אומר לפניו רבש״ע חשך זה מהו, או׳ להם לבני עשו ולבני ישמעאל, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וגו׳).

ואחרי כל אלה הדברים נבאר מה שהקשינו, כי מהפסוקים נראה שאברהם חשבם לאנשים, ומן המדרשים הנז׳ לעיל נראה שחשבם למלאכים. אך בזהר פ׳ זו דף ק״א א׳, א״ר שמעון ודאי כחיזו דמלאכין חמא לון, וחמא השתא בגין דאתגזר, מה דלא הוה חמי מקדמת דנא, בקדמיתא לא הוה ידע אלא דאינון בני נשא, ולבתר ידע דאינון מלאכין קדישין ואתו בשליחותא לגביה וכו׳. וזה נבאר מאמרם ז״ל בב״ר פ׳ מ״ח. שכבר הזכרנו לעיל ז״ל, כי על כן עברתם על עבדכם (בראשית יח, ה). א״ר יהושע מיום שברא הב״ה את עולמו, הייתם מזומנים לבא אצלי ע״כ. ויובן עם מאי דאיתא בשמות רבה פ׳ כ״ח. ומשה עלה אל האלקים (שמות יט, ג). באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה לו הב״ה קלסטירין פניו דומה לאברהם, א״ל אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו ע״כ. כי הנה המלאכים קטרגו באמרם מה לילוד אשה בינינו (שבת פח:). וקב״ה א״ל הלא גם אתם שאתם מעולם העליון, ירדתם אצלו והלכתם חוץ למחיצתכם, ואכלתם בתוך ביתו, כמ״ש שם בב״ר. עאלת למדינתא אזיל בנימוסה. והנה העולם לא נברא ואינו מתקיים אלא בשביל התורה, אם לא בריתי יומם ולילה וכו׳ (ירמיה לג, כה). ולמלאכים לא יאתה בשביל שאין בהם אכילה ושתיה, ובתורה כתוב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח, י). ז״ש מיום שברא הב״ה את עולמו, שאז תנאי התנה אם מקבלים ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. ואלולי שירדו לביתו של אברהם לא קבל משה התורה. לכן שפיר קאמר מאותו יום הייתם מזומנים לבא אצלי, כדי שיקבל משה התורה ויתקיים המילה. עוד יובן עם מ״ש ז״ל, בתחלה ברא הב״ה העולם במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, שנ׳ ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים (בראשית ב, ד). וכתבנו במ״א (חלק א׳ - דרוש נ״ג לפרשת משפטים ושקלים) מאי דאיתא בזהר פ׳ זו ק״ד א׳. ת״ח כד בעא קב״ה לאיתאה דינא על סדום, אזכי קודם לאברהם ושדר ליה דורונא למזכי עמהון, בגין לשזבא ללוט. וא״כ מאותו יום שברא עולמו במדת רחמים ומדת הדין, הייתם מזומנים לבא אצלי, למען שתף מדת רחמים למדה״ד להציל את לוט. ובמ׳ חקור דין ח״א פכ״א ז״ל, ועל זה הסוד אמר אברהם לג׳ אנשים באלוני ממרא, ואקחה פת לחם כי על כן וכו׳ (בראשית יח, ה). דווקא נתכוונו גם הם לסעוד אצלו, ותכלית הסעודה לזמן בשלשה עם ברכת המזון, שהיא מצוה מחודשת אצלם. ונלע״ד להבין עם זה מ״ש בב״ר פ׳ ח׳. ר׳ הונא בשם ר׳ איבו אמר, בדעת בראו, שברא צרכי מזונותיו ואח״כ בראו, אמרו מלאכי השרת לפני הב״ה, רבש״ע מה אנוש כי תזכרנו. א״ל א״כ צינה ואלפים כלם למה נבראו, צפור שמים ודגי הים למה נבראו, אמרו לפניו רבש״ע, ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, עביד מה דהני לך. כי לכן הקדים הב״ה לאדם, הנה נתתי לכם את כל עשב וכו׳. לבראת מזונותיו תחלה, ואע״פ שלא הותר לאדה״ר לשחוט ולאכול, מתה מאליה מותרת לו כמ״ש במקומו. ובזה בטל קטרוג המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו, כי לא נברא העולם אלא בשביל האדם, וכן אמרו בפ״ו דסנהדרין (לח.), למה נברא אדם בע״ש, כדי שיכנס לסעודה מיד. והוא מ״ש עוד שם במ׳ ח״ד, ויש בזה סוד גדול במצות עונג שבת, דהיינו לברך ברכת המזון, מצוה שאינה נוהגת בעליונים כלל. ולכן אמרו המלאכים מה אדיר שמך בכל הארץ. כי בשמים אין מקום למצוה זו כלל. ולכן שפיר קאמר ר׳ יהושע מיום שברא הב״ה את עולמו, דהיינו האדם שנקרא עולם קטן, ונק׳ עולמו, כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט, ו), הייתם מזומנים לבא אצלי, דייק מזומנים דהיינו לקיים מצות זימון, שאינה נוהגת כלל בעליונים אלא אצלי, ולכן אמר להם והשענו תחת העץ, לקבוע עצמן לזימון, ואח״כ ואקחה פת לחם, ובזה מיושב קושית הקדמונים ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. שהרי כתב הזהר בפ׳ משפטים קכ״ה א׳, דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא, סיעתא מסאבא מתקרבין בהדיה, וגרים לאתערא דינין בעלמא וכו׳ (שכל מי שאוכל מאכל זה שהתחבר כאחד, או בשעה אחת או בסעודה אחת, סיעה טמאה מתקרבים עמו, וגורם לעורר דינים בעולם וכו׳). ולנו יכון שלפי מ״ש לעיל שאברהם חשבם למלאכים וידע שהם אש אוכלה, וראשון ראשון מסתלק, לכן האכילם חלב ובשר כל א׳ לעצמו. אמנם נלע״ד עוד תירוץ אחר, עם מאי דתנן בחולין פ״ח (קז:), רשב״ג אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן א׳, זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ובגמרא אמר שמואל ל״ש אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה אסור. וכבר אמרו בב״ר פ׳ מ״ח. א״ר לוי אחד נדמה לו בדמות סרקין, וא׳ נדמה לו כדמות נווטי וא׳ כדמות ערבי. ובערוך פי׳ סרקי, כמו אורחת ישמעאלים שתרגומו סיעא דסרקאין. וקשה שעדין לא היו לו לישמעאל בנים ולא היו ישמעאלים בעולם. ולכן נלע״ד שהוא מלשון קנה מאזנים של סרוקית דתנן בפרק י״ב דכלים, ופי׳ הערוך מוכרי פשתן סרוק. וכן ובושו עובדי פשתים שריקות (ישעיה יט, ט). שתרגם יונתן פלחי כתנא דסריקין. והטעם שנראו לו כן, נלע״ד כי המה אלו הג׳ מלאכים, שמיכאל הממונה על המים נדמה לו בדמות נווטי, שהוא הספן שמוליך ספינתו על הימים ועל הנהרות. וגבריאל הוא לבוש הבדים, כנז׳ בכמה מקומות ובפרט בדניאל, ולכן נדמה לו כדמות סרקי, מוכר פשתן סרוק. ורפאל שהוא ממונה על הרפואה נראה לו בדמות ערבי, דכתיב בישעיה ל״ח. ה׳ עשקה לי ערבני. ואיתא בזהר פ׳ ויחי דף רי״ח ב׳. ובפ׳ בלק ר״ה א׳ (ותליסר בני נשא אזמין קודשא בריך הוא למלאך המות בגינך). שכשהחולה עומד מחליו ומתרפא, צריך למיהב ערבונא למלאך המות ע״ש. הנה כי כן אלו הג׳ לא היו מכירין זה את זה, כי כל א׳ היה אומנותו משונה, וסבר אברהם שלא היו מכירין זה את זה. ולכן ויקח חמאה וחלב וכו׳ ויתן לפניהם. וסדרם בעל המ׳ כדרך שאמרו בפ״ג דיומא (לז.), תניא שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול מימינו, וקטן משמאלו. לכן התחיל למנות לגבריאל שהיה בימינו של מיכאל שהוא הגדול באמצע, ורפאל משמאלו ודוק. עוד שם ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה וכו׳ ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו. ופרש״י ז״ל הפתח היה אחר המלאך. הוכרח לפרש כן משום דקשיא ליה דהיכא שייך והוא אחריו, דאילו לשרה שנזכרה בכתוב היל״ל והוא אחריה, ועוד אם היא היתה באהל הם היו חוץ לאהל. וא״כ אין לומר אלא שוהוא שייך לפתח האהל שנזכר תחלה, והוא אחריו של המלאך הנזכר בפ׳ ויאמר שוב וכו׳. ונלע״ד כי בא להודיענו דבר גדול, ונרמז זה בב״ר פ׳ מ״ח. ז״ל, והוא אחריו. מפני היחוד ע״כ. וזה כי אין ספק שהמלאך בא לבשר את שרה עצמה, ולכן שאל איה שרה אשתך כדי לבשרה, אך כשא״ל הנה באהל, לא רצה המלאך לבא אצלה מפני היחוד, כי אע״פ שהיו ג׳ מלאכים, עכ״ז כל א׳ מהם היה עושה שליחות שלו, ולכן אמר אחריו ויאמר שוב אשוב אליך, שהא׳ לבד מדבר. אך הרגיש המלאך ששרה שומעת פתח האהל, והרי זה כאילו מדבר עמה ממש, ולכן והוא אחריו, הפתח היה אחר המלאך, כי קרב עצמו אל הפתח כדי שתשמע שרה, כי הוא היה שלוח אליה, ומפני היחוד דבר עם אברהם ודוק. ואע״פ שבטור א״ה סי׳ כ״ב איתא, אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתיחד עמה. זהו לשיטת התוס׳ אבל רש״י והר״ן פירשו דלכתחילה אסורה להתיחד אף שבעלה בעיר, וכן פסק הבית חדש ע״ש.

עוד זכה אברהם לגדולה וממנה יוודע גדולתו ית׳, והוא אשר חכמים הגידו בב״ר פ׳ נ״ח. ז״ל ואחרי כן קבר אברהם וכו׳ (בראשית כג, יט). הה״ד רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא, כא). רודף צדקה זה אברהם, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה (בראשית יח, יט). וחסד שגמל חסד לשרה, ימצא חיים, ושני חיי אברהם מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. צדקה וכבוד, א״ר שמואל בר יצחק, אמר ליה הב״ה אני אומנותי גומל חסדים, תפסת אומנותי, בא ולבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א) ע״כ. המדרש הזה אומר דרשני כי כלו מלא קושיות, אך נסתפק בשלשה היותר עצומות. תחלה מה ראה לדרוש הפרשה באברהם, שהרי שפיר קאמר רודף צדקה ימצא צדקה וחסד. ועוד מאי שגמל חסד לשרה, שהרי חייב אדם לקבור את אשתו כדתנן בפ״ד דכתובות, וכמ״ש הרמב״ם בפרק י״ח מהלכות אישות, וטור א״ה סי׳ פ״ט. ועוד ימצא חיים, ושני חיי אברהם וכו׳. דמאי מציאה היא זו, והלא כבר חרוצים ימיו מלמעלה, ואדרבא מצינו שהיה לו לחיות ק״פ שנה כיצחק בנו, אלא כדי שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, נחסרו משנותיו חמש שנים, כמ״ש בב״ר פ׳ ס״ג. אך בעל המ׳ קשיתיה בפ׳ מאי רודף צדקה, דהיל״ל עושה צדקה, דבשלמא בשלום מצינו בקש שלום ורדפהו (תהלים לד, טו). אך בצדקה לא מצינו. ועוד מאי וחסד, דכיון שאמר צדקה היינו חסד, ועוד כבר הקשו בב״ב פ״א (ט:), משום דרודף צדקה ימצא צדקה. ופרש״י ז״ל משמע שיבא לידי עניות וכו׳. לכן פירש רודף צדקה זה אברהם, ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ חיי שרה קכ״ז ב׳, ד״א אמר בשעתא דאעל אברהם במערתא היך עאל, בגין דהוה רהיט אבתריה דההוא עגלא, דכתיב ואל הבקר רץ אברהם. וההוא בן בקר ערק עד ההיא מערתא, ועאל אבתריה וחמא מה דחמא. ובדף קכ״ח א׳, וידע אברהם דתמן הוה זמין לאתקברא. ובפרקי ר׳ אליעזר פ׳ ל״ו ז״ל, רץ להביא בן בקר ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אחריו שם, לפיכך חמד את מערת המכפלה לאחוזת קבר. ועוד כתב בעל חסד לאברהם מעין חמישי נהר כ״א ז״ל, ובאותו יום שהלך אברהם אצל הבקר, הלך אחריו רפאל בנסתר, ולאחר שנטל שני פרים, ויתן אל הנער, היה משתדל ליקח עוד פר שלישי, ונדמה רפאל לפניו כפר חשוב, וזהו פ״ר א״ל, פר חשוב, וכשבא אברהם ליטלו, היה הפר נשמט ובורח, עד שהוליכו בפתח המערה ונפתח פתח המערה, וכשראה אדם וחוה קבורים שם, והריח ריח ג״ע, מיד ידע מעלת המקום, וחמד להיות שם קבורתו וכו׳.

מכל הדברים האלה נלמוד טעם נכון למה לא גילה לו הב״ה מערת המכפלה עד היום הזה, ולמה ע״י רפאל, ובזה נבא לביאור המ׳, ונוסיף עוד מ״ש בס׳ חסד לאברהם מעין ג׳ נהר י״ג, ותקע כף ירך יעקב (בראשית לב, כו). כונתו של סמ׳ היתה לעשות ליעקב בעל מום, כדי שלא יקבר שם במערה עם אברהם ויצחק, וכדי שיקבר שם עשו ובת זוגו, אבל לא עלה בידו, כי מיד ריפא אותו האל ית׳, כמ״ש ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח). בגופו, שנתרפא מצלעתו ע״כ. הנה כי כן כל עוד שאברהם לא מל את עצמו היה בעל מום, כמ״ש בב״ר פ׳ מ״ו. אמר הב״ה לאברהם אין בך מום אלא הערלה בלבד, העבר אותה ובטל המום. ולכן לא היה ראוי אז ליכנס למערת המכפלה, והב״ה א״ל התהלך לפני (בראשית יז, א). דהיינו ליכנס למערת המכפלה, זה השער לה׳, ליכנס לג״ע צריך שיתקיים מצות המילה, והיה תמים. ולפי שרפאל בא לרפאתו מהמילה, ואז היה ראוי ליכנס שם, הלך רפאל לפניו ללמדו פתח המערה כדלעיל. ובזה מובן המ׳ רודף צדקה זה אברהם, שע״י שהיה רודף אחרי הפר, ואל הבקר רץ אברהם, לעשות צדקה עם המלאכים ולהאכילם ג׳ לשונות בחרדל. זכה ג״כ שגמל חסד לשרה, שמאז נגלית לו המערה, וכשמתה שרה השתדל לקנותה מיד עפרון כדי לקבור שם את שרה, שאין לך ג״ח יותר מזה, כי החיוב שלו היה לקוברה באיזה מקום שיהיה, אך הוא גמל עמה חסד, להוציא כמה ממון כדי לקברה שם. ובזה ימצא חיים. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ חיי שרה דף קכ״ז א׳ ז״ל, ת״ח כל מאן דאסתכל דיוקנא דאדם, לא אשתזיב לעלמין ממיתה, בגין דהא בשעתא דבר נש אסתלק מעלמא, חמי ליה לאדם ובההוא זמנא מית, אבל אברהם אסתכל ביה וחמא דיוקניה ואתקיים. וע״ש בזהר פ׳ נח דף ס״ה ב׳ (כמה אטימין אנון בני נשא דלא ידעין ולא משגיחין במלי דאורייתא, אלא מסתכלי במלוי דעלמא ואתנשי מנייהו רוחא דחכמתא. דכד בר נש אסתלק מהאי עלמא ויהיב חושבנא למאריה מכל מה דעבד בהאי עלמא בעוד דאיהו קאים רוחא וגופא כחדא וחמי מה דחמי, עד דאזיל לההוא עלמא ופגע ליה לאדם הראשון יתיב לתרעא דגנתא דעדן למחמי כל אנון דנטרו פקודי דמאריהון וחדי בהו. וכמה צדיקיא סחרניה דאדם. אנון דאתמנעו מארחא דגיהנם וסטו לגבי ארחא דגן עדן. ואלין אקרון יושבי חדל. ולא כתיב יושבי חלד. בגין דלא הוו כמו חולדה דגררא ומנחא ולא ידעא למאן שבקא. אלא יושבי חדל. כמא דאת אמר, חדלו לכם מן האדם וגו׳ (ישעיה ב). אלא יושבי חדל, דאתמנע לון מארחא דגיהנם. ואתקיפו בהו לאעלא להו בגנתא דעדן. דבר אחר יושבי חדל אנון מריהון דתשובה דמנעו גרמייהו מאנון חובין דחייביא. ובגין דאדם הראשון תב בתיובתא קמי מאריה. יתיב עם אנון דאתמנעו מחוביהון ואינון בני חדל. כמא דאת אמר, אדעה מה חדל אני (תהלים לט). ובגין כך איהו יתיב לתרעא דגנתא דעדן וחדי בהו בצדיקיא דאתיין בההוא ארחא דגנתא דעדן). ז״ש בשביל שאברהם רדף צדקה וחסד ימצא חיים, כי צדקה תציל ממות, והגם שבראותו את אדם הראשון היה ראוי למות, ניצול בזכות הצדקה, וזהו ימצא חיים, לשון מציאה, שמצא מציאה לחיות כל השנים אשר חי קע״ה שנה, אע״פ שבראות אדה״ר היה ראוי למות, וגם צדקה להקבר שם במערת המכפלה, ועל הכל וכבוד, להיות זקן, שהוא תבע הזקנה כמ״ש בפ״ז דמציעא (פז.), וביארנוהו במקום אחר (ח״ב‏ דרוש ל״א) שזה היה משום כבודו של אברהם, שיכירו בו שהוא האב וינהגו בו כבוד ע״ש. וז״ש הב״ה לאברהם, אני אומנותי גומל חסדים כדלעיל, ואתה תפסת אומנותי, כאמרם ז״ל (ספר הבהיר), שאמרה מדת החסד כל ימי אברהם לא הוצרכתי לשמש בעולם. שהוא היה עושה חסד עם כל העולם, ולכן בא ולבוש לבושי, דכתיב ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור (דניאל ז, ט). כך עשה ה׳ חדשות בארץ, להלבין שערותיו של אברהם וזה היה כבודו, וכמ״ש ונגד זקניו כבוד (ישעיה כד, כג).

ומצינו כל זה במס׳ בפ׳ זו, וטוב. ה׳ קמצין, וסי׳ והנער שמואל הולך וגדל וטוב (שמואל א׳ ב, כו). ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב (שמואל א׳ ט, ב). ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב (בראשית יח, ז). וימצאו מרעה שמן וטוב, דברי הימים א׳ סי׳ ד׳. הוספת חכמה וטוב (מלכים א׳ י, ז). וסי׳ שמואל טליא בחירא רהט ואשכח חוכמה. הוצרך לסימן, לפי שהמס׳ לא הביאה הפסוקים כסדר הכתובים. ולכן הביא הסימן כך ליתן טעם לסדר המ׳. ובכל מה שהקדמנו יובן. כי הנה אמרנו ואל הבקר רץ אברהם, שלקח שני פרים, ויתן אל הנער. זה ישמעאל לחנכו במצות, כי אז היה נער והולך וגדל וטוב בביתו של אברהם. וזהו ג״כ ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב, כי כן נק׳ ישמעאל, כמו ישמע אל ויענם (תהלים נה, כ). ששמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם, שלא היה בר עונשין כי היה בן לאברהם, ולכן אחר שנתן השני פרים אל הנער כדי להדריכו ולזרזו במצות, רצה לעשות בעצמו לילך אחר פר אחר, ויקח בן בקר רך וטוב, דמדחד לדרשא כלהו נמי לדרשה, כדי לעשות המצוה כתקונה, ליתן פר א׳ לכל א׳ מהאורחים. ובזה וימצאו מרעה שמן וטוב, שרץ עד פתח מערת המכפלה, ועי״ז זכו אברהם ושרה להקבר שם. ובזה הוספת חכמה וטוב, כי שם מצא חכמה לילך לג״ע, כי זה השער לה׳ צדיקים יבאו בו, ושם היה מתפלל תמיד, כמ״ש אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. ואין עמידה אלא תפלה. גם בזה יובנו איזה פסוקים בתהלים כ״ה. מי זה האיש ירא ה׳ יורנו בדרך יבחר. נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ. דקשה שאם הוא כבר ירא ה׳, מאי יורנו בדרך יבחר, והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, לכן פי׳ במדרש שוחר טוב, מי זה האיש זה אברהם, ועתה השב אשת האיש. ירא ה׳ שנ׳ כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב). יורנו בדרך יבחר, שהראהו דרך טובה להכיר את בוראו, שנ׳ התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). נפשו בטוב תלין בקבר, וזרעו יירש ארץ, לזרעך נתתי את הארץ הזאת ע״כ. ולהבין מ׳ זה, צריך לפרש מ׳ ב״ר ריש פ׳ ל״ט. ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך. ר׳ יצחק פתח, שמעי בת וראי וכו׳. א״ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, א״ל אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעה״ז בלא מנהיג, הציץ עליו הב״ה וא״ל אני הוא בעל העולם ע״כ. והגם שדברו בו המפרשים די והותר, מקום הניחו לי להתגדר בו, כי מה הוקשה לו לר״י בפ׳ שמעי בת וראי, שבא במשל זה. ועוד היה לו לומר בקצור משל לא׳ שראה בירה דולקת, מאי שהיה עובר ממקום למקום. עוד למה אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, היל״ל בלא בעלים. שהרי אמר אח״כ אני הוא בעל הבירה, או היה לו לומר כבתחלה אני הוא מנהיג הבירה. אכן בזהר פ׳ לך לך דף ע״ז א׳ איתא ז״ל, קב״ה יהיב ליה לאברהם רוחא דחכמתא, והוה ידע ומצרף צנורי דישובי עלמא, ואסתכל בהו ואתקל בתקלא, וידע חילין די ממנן על סטרי ישובא, כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דישובא, תקיל בתקלא ולא הוה סליק בידיה, אשגח למנדע חילא די ממנא עלה, ולא יכיל לאתדבקא כרעותיה, תקיל כמה זמנין וכו׳. עוד שם דף פ״ו א׳, ר׳ יהודה אמר, מי העיר ממזרח דא אברהם, דלא נטיל אתערותא לגבי קב״ה אלא ממזרח, בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח, נטיל אתערותא לנפשיה דאיהו קב״ה, אמר דא הוא מלכא דברא יתי, פלח ליה כל ההוא יומא. לרמשא חמא שמשא דאתכניש וירחא נפקא, אמר דא הוא ודאי דשליט על ההוא פולחנא דפלחית כל האי יומא, דהא אתחשך קמיה ולא נהיר. פלח לירחא כל ההוא ליליא, לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח. אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון. כיון דחמא קב״ה תאובתא דאברהם לגבי, כדין אתגלי עלוהי ומליל עמיה עכ״ל. הנה כי כן דקדק ר״י בפ׳ לך לך וכו׳, דמאי לך היל״ל לך מארצך, וכיון דאמר מארצך, למה האריך לומר וממולדתך ומבית אביך, דבאמרו מארצך הכל בכלל. לכן פתח בפסוק שמעי וכו׳, דקשה הכפל שמעי וראי והטי אזנך, דכיון שאמר שמעי מאי והטי אזנך, דהיינו שמעי, ולמה אמר וראי באמצע, דהיל״ל שמעי והטי אזנך וראי. ולכן חזר אמר א״ר יצחק משל וכו׳. כי במשל זה יתרץ כל הקושיות שיש בפ׳ לך לך ובפ׳ שמעי בת. ואמר משל לא׳ שהיה עובר ממקום למקום, דהיינו מ״ש בזהר, דהוה ידע ומצרף ישובי עלמא, ועוד שם, עוד אשגח ותקיל וצריף למיקם על ברירא דמלה דההוא אתר, כיון דחמא תוקפא דהאי אתר ולא יכיל למיקם עליה, מיד ויבאו עך חרן וישבו שם וכו׳. א״כ שפיר קאמר שהיה עובר ממקום למקום, שע״י כן בא לאמיתות הדברים והכיר את בוראו. ואמר וראה בירה אחת דולקת, הוא העולם שנמשל לבירה, שכשם שבבירה יש חדרים פנימים ואכסדראות וחצרות, כך העולם יש שאר ארצות, ויש א״י באמצע הישוב, ובית המקדש יותר פנימי, ובית קדש הקדשים שמשם מציון מכלל יופי אלקים הופיע. וכן אמר הכתוב עד לא עשה ארץ וחוצות (משלי ח, כו). ארץ זו א״י, וחוצות אלו שאר ארצות, ואמר דולקת דהיינו השמש והירח המאירים לעולם, שמהם בא אברהם להכיר את בוראו כדלעיל. ולפי שאברהם לא יכול לעמוד על משתיתה של א״י כמ״ש לעיל, ועוד שם בזהר בארוכה, לכן אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, שכיון שראה שהחמה שולטת ביום ושוקעת בלילה, וכן הלבנה מאירה בלילה ולא ביום, ודאי שגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. אמנם לא ידע מי הוא המנהיג את כלם. אז נגלה אליו הב״ה וא״ל אני הוא בעל הבירה, לא בלבד שאני מנהיג אותה כפי הטבע, אלא אני הוא בעל הבירה, גם לשנות הטבע כפי רצוני ולשדד מערכות השמים, ולכן נקט תחלה בלי מנהיג, שמתחלה סבר אברהם שהנהגת הטבע לא תזוז ממקומה, והראהו הב״ה שהוא בעל העולם לעשות בו כרצונו ולשדד מערכות השמים. וזש״ה שמעי בת וראי. ששפיר קא מדריש על אברהם, שמתחלה שמע בחכמתו והבין לכל סטרי דישובי עלמא, וכמ״ש עוד שם בזהר ז״ל, דהוה ידע וצריף בכל אינון שולטנין מדברי עלמא בכל סטרי דישובא, מדברי ככביא ומזליהון, מאן אינון תקיפין אלין על אלין והוה סליק בידוי. הרי שמעי ואח״כ וראי, כשהסתכל בשמש וירח וראה אותם שזה שוקע מפני זה. והטי אזנך הוא מ״ש שם, כיון דחמא קב״ה אתערותא דיליה, מיד אתגלי עליה וא״ל לך לך. וזהו שכחי עמך ובית אביך, והוא מש״ה לך לך, שפי׳ שם בזהר למנדע לך ולאתקנא גרמך. מארצך, מההוא סטרא דישובא דהוית מתדבק ביה. וממולדתך, מההיא חכמה דאת משגח ותקיל תולדתא דילך, ורגעא ושעתא דאתילידת ביה, ובההוא ככבא ובההוא מזלא. ומבית אביך, דלא תשגח בביתא דאביך. כי תרח היה עובד ע״א ויודע במערכות השמים ובכסיליהם, ואתה צא מאצטגנינות שלך.

ובפ׳ מי שהחשיך (שבת קנו.), מנין שאין מזל לישראל, שנאמר ויוצא אותו החוצה וכו׳ (בראשית טו, ה). אמר לפניו רבש״ע נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, א״ל צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל, מאי דעתיך דקאי צדק במערב, מהדרנא ומוקימנא ליה במזרח, והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מא, ב). ע״כ. ופרש״י דקאי צדק שהוא מזל שלך וכו׳. וקשה שכיון שהשיבו אין מזל לישראל. למה חזר ואמר מאי דעתיך וכו׳. דנראה שהוא תחת המזל אלא דמשנה מקומו ממערב למזרח. אמנם קשה לבעל המ׳ ויוצא אותו החוצה, דהיל״ל חוצה שכל תיבה שצריכה ל׳ בתחלתה הטיל לה ה׳ בסופה ומאי החוצה, לכן דרשו זה (בראשית רבה פ׳ ס״ח. חרנה (בראשית כח, י). תנא בשם רבי נחמיה כל דבר שהוא צריך למ״ד בתחלתו נתן לה ה״א בסופה, סדומה, שעירה, מצרימה, חרנה. איתיביה והכתיב ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט, יח). רבי אבא בן זבדא אמר לאמבטי התחתונה שבשאול) כמ״ש ע״פ ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט, יח). דגם שם הל׳ מיותרת ולכן אמרו לאמבטי תחתונה שבשאול. אף כאן אם יאמר ׳חוצה׳ היה רוצה לומר חוצה מתקרת הבית. אך באמרו החוצה ר״ל חוץ לעולם. וזה כמ״ש בב״ר פ׳ מ״ד. העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, שנאמר הבט נא השמימה (בראשית טו, ה). ואין הבטה אלא מלמעלה למטה, א״ר לוי עד דסנדלך ברגלך דרוך כוכביא, וכל מי שהוא נתון למטה מהם הוא מתירא מהם, אבל אתה שאתה נתון למעלה מהם, דיישם וכו׳. והכונה לפע״ד כי מצד הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל ודאי אין מזל לישראל, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג.). וכל שכן מצבא השמים והככבים. אך מצד הגוף אפשר שגם הם תחת המזל. ולכן הגביהו למעלה מהככבים וא״ל עד דסנדלך ברגלך, כלומר בעוד שאתה מתלבש בגוף אתה תהיה למעלה מן המזל, כלומר שתשלוט המזל הגם שהנפש מתלבשת בגופך. כי האמת הוא שאין מזל לישראל אך מצד הגוף יש מזל, ולכן אני כובש המזל שלך שהוא במערב ומהדרנא ליה למזרח, ופי׳ בעל חקור דין ח״ג פי״א, שצדק שהוא מזלו של אברהם אבינו היה קרוב לשקוע, עד שגברו רחמיו ית׳ ואוקמיה במזרח, שיהא זורח צומח ועולה מן האופק ע״כ. ולדרכנו נאמר שלהיות אברהם בן ע׳ שנה במראת בין הבתרים לא היה ראוי עוד להוליד, וא״ל הב״ה שישוב לימי עלומיו ויוליד בנים, כי צדק הוא מזל המורה על הבנים, כמ״ש בס׳ יצירה דף פ׳ ב׳ (פי׳ הראב״ד על ס׳ יצירה. ד״ה המליך אות ג׳ וקשר לו כתר וצר בו צדק בעולם ויום שני בשנה ועין שמאל בנפש. ר״ל שהעלה אות ג׳ להיות ראש בכח כ״ע וחכמה, ושם בו כח שלום מכח החסד, וְסִּגֵּל בו על החסד ויושר וצדק וענוה ומעשים טובים ושם טוב, ובעל דין של חסד, ואנשי שם ונאמן וחכמת התורה, שנאמר ותורת חסד על לשונה (משלי לא, כו). והסתירות בדין בני חלוף, ומקח ומשא ומתן, והצלחה בכל עסק, וריוח והעושר, כי לו הכסף ותקוה טובה של חסד והחדוה והנישואין. ומורה על הריון בכח סוד הגלגול והבנים המצליחים, כי הם הנפשות המושלחים ולו השלום והשלוה והבטחון מכל פחד, ועוזר בחסדו ואוהב הנאמנים וישובים טובים ובתים נאים, כי הוא תחלת הבריאה, והיכלי מלכות ועבודת מלך מלכי המלכים הב״ה (ר״ל בינה), ומציאות חן וחסד ומליץ ביושר ונוטה לצד חסד, ופותח בזכות וברכת הארץ (עטרת), ורוב תבואה ושלום העיר, וחברות האוהבים ורפואת החולים, כי הוא רופא חולים, ושלום האסירים והחבושים בדין בני חלוף, וצאתם מבית הסוהר על ידי חסד ומליצים טובים ועל ידי מלכי אמת ושופטי צדק. בדולח אליו נמצאים, כי הוא כמראה אבן ספיר, והשגת כל חפץ. ולו מן האנשים הנכבדים ונשואי הפנים והחזנים בבתי כנסיות, ומושב החסידים ותפלות ותחנונים, ובתי המתבודדים לעבודם השם, ויעיד על היוקר בסחורות גם בחטה, ויעיד על יועצי המלכות והשותפין). ולהיות שעוד כתוב שם, כי במזל צדק יש ג״כ רפואת החולים. יובן בזה מ״ש בפ״ק דב״ב (דף טז:), רשב״י אומר מרגלית טובה היתה לאברהם תלויה בצוארו, שכל חולה שרואה אותה מיד נתרפא, ובשעה שנפטר מן העולם, נטלה הב״ה ותלאה בגלגל חמה. ורבו כמו רבו מפרשי המ׳ הזה. אך במ״ש יובן, כי להיות שמזלו של אברהם היה צדק ובו תלוי רפואת החולים, ובאברהם כתוב צדק יקראהו לרגלו. עד דסנדלך ברגלך דרוך ככביא, כל חולה שרואה מזל זה ותולה עיניו בזכותו של אברהם מיד נתרפא, וכשלא היה עוד אברהם שהיה שולט על המזל ומנהיגו לרצונו, נטלה הב״ה ותלאה בגלגל חמה, שכן כתוב שם בספר יצירה דף פ״א א׳ על מזל חמה, ובו יתרפא החולים, לפי שהוא ממוצע בין חם ולח וקר ויבש ע״כ. נחזור לעניננו שבכל מה שאמרנו למדנו פי׳ מ׳ שוחר טוב, מי זה האיש, זה אברהם דכתיב ביה, ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ולכן אמר האיש עם ה׳ הידיעה, שמעצמו הכיר את בוראו במה שהיה נושא ונותן בינו לבין עצמו, מי ה׳ אשר ישמע בקולו. וזהו ירא ה׳, שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ופירשו (רש״י) בבראשית רבה פ׳ נ״ו. כי עתה ידעתי, הודעתי לכל שאתה אוהבני ע״כ. וקשה שהרי הכתוב אומר כי ירא אלקים אתה, וגדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה.

אמנם בסוטה פ״ה (דף לא.) איתא ז״ל, תניא ר׳ מאיר אומר נאמר ירא אלקים באיוב, ונאמר ירא אלקים באברהם, מה ירא אלקים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלקים האמור באיוב מאהבה. ואברהם גופיה מנלן, דכתיב זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח). וגם פה יקשה איך יפורש ירא אלקים מאהבה, ובשלמא באברהם נאמר זרע אברהם אוהבי, אך באיוב לא מצינו כן. אמנם איתא בזהר בראשית דף י״ב א׳ ז״ל, א״ר אלעזר לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודין, כ״ש בפקודא דאהבה אצטריך יראה לאתדבקא. אהבה איהי בסטרא חד טב דיהב עותרא וטב, אורכא דחיי בני ומזוני, כדין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובא, בגין דהא כליל יראה באהבה, ודא היא אהבה שלימתא כדקא יאות. הנה כי כן כשאברהם נשפע מהב״ה מכל טובות העה״ז ונתן לו את יצחק, לא בשביל זה הניח אברהם יראת ה׳, וכמ״ש אל תירא אברם (בראשית טו, א). שהיה מתירא שמא קבל שכרו בעה״ז. ושאר דברים הכתובים במדרש, ובפרט כשצוהו קח נא את בנך (בראשית כב, ב). הלך ברצון טוב לקיים מצות בוראו, ולכן א״ל הב״ה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (שם יב). כלומר הודעתי לכל שאתה אוהבני ((רש״י) בבראשית רבה פ׳ נ״ו), ובאהבה נכללת היראה כדלעיל. וכן איוב ברכו הב״ה בכל מכל כל, ולפיכך היה ירא שמא יגרום החטא, כמ״ש כי אמר איוב אולי חטאו בני וכו׳ (איוב א, ה). וא״כ מ״ש בו ירא אלקים הוא מאהבה, שאחרי שהשפיע לו הב״ה רב טוב היה ירא מהחטא כאברהם. ושאל ואברהם גופיה מנלן, דבשלמא מיראה כתוב בו ירא אלקים, אך מהיכא תיתי שהיה אוהב. לכן אמר דכתיב זרע אברהם אוהבי. דאמר להדיא שהיה עובד מאהבה, וא״כ שיתף יראה ואהבה יחד כלם וכן איוב. נחזור אל מ׳ שוחר טוב, שכיון שראה הב״ה שאברהם היה ירא ה׳ מעצמו. יורנו בדרך יבחר שהראהו דרך טובה להכיר את בוראו, כמ״ש מיד אתגלי עליה וא״ל לך לך וכו׳. דהיינו בדרך יבחר לילך אל א״י ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה. אך יותר טוב יפורש עם מ״ש לעיל שלהיותו ירא ה׳ ועשה עם המלאכים מה שעשה ורדף אחרי הבקר, יורנו בדרך יבחר לרדוף אחרי הפר עד מערת המכפלה, ובזה נפשו בטוב תלין בקבר ליקבר אצל אדם וחוה. וזרעו יירש ארץ זו ארץ החיים. ויובן עם מ״ש בחסד לאברהם מעין ג׳ נהר י״ג ז״ל, ואם חלילה לא היה נקבר שם יעקב אבינו במערת המכפלה לא היה שום אדם מישראל יוכל לעבור דרך שם לג״ע. ז״ש וזרעו יירש ארץ (תהלים כה, יג). ודוק. וזכה לזה בשביל סוד ה׳ ליריאיו, דהיינו המילה, שא״ל התהלך לפני והיה תמים. דאילו היה ערל ובעל מום, לא היה יכול ליכנס שם. ובמזמור ל״ז. צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה. אלו אברהם ושרה שנקברו במערת המכפלה, וישכנו שם לעד, וכל זה לפי שפי צדיק יהגה חכמה כששאל את המערה מעפרון, ולשונו תדבר משפט, כאמרו גר ותושב אנכי עמכם, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין. תורת אלקיו בלבו, כמ״ש שתי כליות יועצות היו לו לאברהם אבינו ללמדו תורה. לא תמעד אשוריו, כשרדף אחרי הבקר, ורגליו הוליכו אותו לפתח מערת המכפלה.

ואחרי כל אלה הרוחנו אמיתת הקדמתנו, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת, כי בגדולתו של אברהם נודעה גדולתו ית׳, והוא מה שהקדמנו במאמרנו בב״ר פ׳ מ״ח. וקשה מאי בינייהו, דזה מביאו מפ׳ מזבח אדמה, וזה משור ואיל וכו׳. ועוד דבשלמא במי שבונה מזבח כתיב אבא אליך וברכתיך. אך בפ׳ ושור ואיל לשלמים. לא כתיב ביה ברכה. ועוד היכן מצינו שהב״ה בירך לאברהם כשנגלה אליו. האמנם בב״ר פ׳ מ״ט איתא ז״ל, כתיב סוד ה׳ ליריאיו ובריתו להודיעם, איזהו סוד ה׳, זו מילה שלא גילה אותם מאדם ועד עשרים דור, עד שעמד אברהם וניתנה לו, שנ׳ ואתנה בריתי ביני וביניך (בראשית יז, ב). א״ל הב״ה אם תמול תטול סוד ה׳ שהוא שבעים, שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה, שנ׳ בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י, כב). ומעמיד אני מהן שבעים זקנים, שנ׳ אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, טז). ומעמיד אני מהן משה שהוא הוגה בתורה בשבעים לשון, שנ׳ הואיל משה באר וגו׳ (דברים א, ה). בזכות מי בזכות המילה, שנ׳ סוד ה׳ ליריאיו (תהלים כה, יד). ק״ל בכתוב סוד ה׳ ליריאיו, שהרי אז״ל שנים סוד, שלשה אינו סוד. לכן פי׳ שזה הסוד היא המילה, שלא גילה סודה לאדם ונח רק לאברהם, לפי שאברהם הכיר את בוראו מעצמו ולא נמצא בו עול, וזהו סוד ה׳ ליריאיו, ומהו זה הסוד ובריתו להודיעם. שצוהו ואתנה בריתי ביני וביניך. והשתא מפרש למה נק׳ סוד. ואמר אם תמול וכו׳. כי שלשה דברים בחר בהם הב״ה ונתנם לישראל בלבד. התורה דכתיב בה מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז, יט). השני סוד העיבור שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד, ו). הג׳ המשפטים, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א). ולא לפני האומות. ואלו הג׳ נקראים סוד, כי התורה כולה שמותיו של הב״ה, ויש בה חלק הסוד שלא נגלה רק לשרידים אשר ה׳ קורא, ומי שאינו מהול אינו רשאי ללמוד תורה, כמ״ש אם הפסח שהיא מצוה אחת, כתוב בה כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח). כל התורה כולה עאכ״ו. קדושי החדשים נקראים סוד, כדאמרינן סוד העיבור. והמשפטים תלויים בהם, כמ״ש בשמות רבה פ׳ ט״ו. מגיד דבריו ליעקב זו התורה. חקיו ומשפטיו לישראל, אלו קדושי החדשים שיש בהם חקים ומשפטים, שמן חשבון חדשים הדיינים דנין. והדין נק׳ סוד, שכן אמרו, שבעה דברים מכוסים מבני אדם, וא׳ מהם הוא עומק הדין. ומי שאינו מהול אינו יכול ליכנס בסנהדרין לעבר השנה וגם לא לדון, כדתנן בפ״ק דהוריות משנה ד׳, הנה כי כן כשנגלה הב״ה לאברהם ויום שלישי למילתו היה, אז הראהו ג״כ כי המשפט לאלקים הוא כדלעיל, וזהו שבאו השלימים הנ״ל להודיענו למה וירא אליו ה׳, שלא נראה מהכתוב שום דבר. לכן כל א׳ מהם הגיד טעם לשבח, כי בזכות המילה נגלה אליו ה׳ לברכו. וזה כי שתים הנה במצות המילה, המוהל והסנדק. אמנם גדולה מצות הסנדק, כדאיתא בש״ע טור יו״ד סי׳ רס״ה בהגה׳, ויפה כח הסנדק מכח המוהל, להקדימו לקראת בתורה. לכן פתח ר׳ יצחק מזבח אדמה תעשה לי, כהא דאיתא בס׳ מהרי״ל ז״ל בהלכות מילה, גדול מצות בעל ברית ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח וכו׳. ובילקוט תהלים סי׳ ל״ה ע״פ כל עצמותי תאמרנה (י). ברכי, בהן אני עושה סנדיקוס לילדים בשעת מילה ופריעה ע״כ. ואברהם שמל עצמו הוא היה סנדיקוס ג״כ, ולכן הביא ר״י מפ׳ מזבח אדמה תעשה לי, שדרשו דורשי רשומות מזב״ח נוטריקון מ׳ילה ז׳מנה ב׳יום ח׳. ועוד בפר״א פ׳ כ״ט ז״ל, ובאותו מקום שנימול אברהם ונשאר דמו שם נבנה המזבח. ואם בבנין המזבח נאמר אבוא אליך וברכתיך (שמות כ, כא). אברהם שמל עצמו לשמי, ונעשה סנדיקוס בהמולו בשר ערלתו, עאכ״ו שראוי להגלות אליו ולברכו. ומה היא הברכה, נלע״ד שהוא מ״ש אחר זה, וה׳ אמר המכסה אני מאברהם וכו׳ (בראשית יח, יז). ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום וכו׳ (יח). שכן אמרו בב״ר ריש פ׳ מ״ט. ואברהם היו יהיה וכו׳, לא הוה צריך קרא למימר אלא ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה, אלא אמר הב״ה הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו, ואברהם היו יהיה וכו׳. דודאי כיון שבא הב״ה אצל אברהם, כוונתו היתה להגיד לו הפיכת סדום כדי שיתפלל עליהם, אלא שכיון שאברהם אמר אל נא תעבור מעל עבדך. וראהו הב״ה עסוק במצות הכנסת אורחים, המתין לו עד שכתוב ואברהם הולך עמם לשלחם, ואז וה׳ אמר. כלומר כבר היה לו לומר, אלא שהפסיק הענין בסיפור מה שעשה למלאכים, ואז בירכו ואברהם היו יהיה וכו׳. שהוא מ״ש לעיל שבזכות המילה שבעים אני מעמיד ממך. שאע״פ שהמילה ממעטת פריה ורביה כפי הטבע, וכמ״ש במ׳ מעילה (יז.), שאמר ר׳ ראובן מי שיש לו אויב, יכחיש או יבריא וכו׳ ע״ש (שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נדות, הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי, והלך וישב עמהם, אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשיר, אמרו לו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו טבית אמר ליבטל ובטלוה, חזר ואמר להם מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא, אמרו לו יכחיש, אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה ימים ויכחישו, אמרו טבית אמר ובטלוה, חזר ואמר להם מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט, אמרו לו יתמעט, אם כן לא יבעלו נדות, אמרו טבית אמר ובטלוה). עכ״ז אדרבא בזכות המילה ירבו צאצאיו כחול הים אשר לא יספר מרוב, וגם בכאן רמוז העמדת שבעים זקנים כאשר כתבנו במ״א. וזהו הברכה שבירכו. ור׳ לוי הוסיף ושור ואיל לשלמים לזבוח, כי אברהם מל את עצמו ונעשה כהן כמ״ש במ״א ע״ש. ונקט פ׳ זה לפי שכתוב אחריו וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. שבירידתו מהמזבח בירכם ברכת כהנים, ואף כאן שאברהם הקריב קרבנו, שמל עצמו דוקא ואמר לשמי, לפי שבמילה נשלם שם שד״י כנודע, כ״ש שראוי שהב״ה נגלה עליו לברכו. ואם אברהם עבד ה׳ היה לגוי גדול ועצום ונתגדל שמו בעולם. כ״ש שעל ידו נודעה גדולתו ית׳, כי אל גדול ה׳ ומלכותו בכל משלה. ואת כל אלה ידו פעלה. ועל כלם ממשלתו גדלה. ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, עינינו אליו תלויות עד שיחננו וגאול נגאלה. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.