דרוש כ' ליום ראשון של שבועות והפטרה

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (שמות יט, ד).

שבת פרק ר' עקיבא (פט.): מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו, והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא חמשה שמות יש לו. מדבר צין שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות שניתנה קדומה עליו, מדבר פארן שפרו ורבו עליה ישראל, מדבר סיני שירדה שנאה לא"ה עליו, ומה שמו חורב שמו, ופליגא דר' אבהו דא"ר אבהו הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב, שירדה חורבה לא"ה עליו ע"כ.

יקוו המים ותחת השמים אל המקום ב"ה, כי הוא לבדו שליט במים, כדגרסי' בירושלמי פ"ג דע"א (יח:), על משנת וחכ"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. כדור שהעולם עשוי ככדור. א"ר יונה אלכסנדרוס מוקדון בעא מיסק לעיל וסלק עד שראה העולם ככדור, ואת הים כקערה, בגין כך ציירין ליה ככדורא בידיה, ויצורינה קערה בידה, אינו שליט בים. אבל הב"ה שליט בים וביבשה, מציל בים ומציל ביבשה ע"כ. ז"ש במזמור פ"ט. כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים. הכונה כי מי בשחק, כי אע"פ שרקיע יש שם חמה ולבנה ככבים ומזלות, מי יערוך לה' כי הוא שולט עליהם. וכמו כן ידמה לה' בבני אלים הם המלאכים. אל נערץ בסוד קדושים רבה (תהלים פט, ח). דאיתא בויקרא רבה פ' כ"ד. שלמלאכים נתן קדושה אחת ולישראל שתי קדושות, כי המלאכים הם רוחניים ובקדושה אחת די להם, לא כן ישראל שמחומר קורצו ולכן צריכים שתי קדושות, אחת לגוף ואחת לנפש, ואמר בסוד קדושים רבה, לפי שישראל רבה קדושתם על מה"ש, שהרי גרסי' בחולין פ"ג (צא:), שאין מה"ש אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים תחלה למטה. זהו לכללות ישראל, ונורא על כל סביביו, אלו הצדיקים שמחיצתם לפנים ממה"ש, שזהו סביביו. והב"ה מדקדק בהם כחוט השערה (שקלים יד.). ה' אלקי צבאות מי כמוך חסין יה (תהלים פט, ט). דאיתא בפ' הספינה (ב"ב עג.), אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא, האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיורתי ברישא, ומחינן לה באלוותא דחקיק עלה אדי"ד אשר אהיה יה ה' צבאות וכו'. ז"ש ה' אלקי צבאות מי כמוך חסין יה, שהם השמות הנ"ל, וכאלו אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם (תהלים פט, י). כנ"ל שעם השמות הנז' נייח, והיטב קאמר בשוא גליו. דאיתא התם, דרומא דגלא תלת מאה פרסי. ולדרכנו יאמר אתה מושל בגאות הים, שהב"ה לבדו שליט בים. וכ"כ בישעיה נ"א, ואנכי ה' אלקיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. שהב"ה לבדו שליט בים, ובשם יה ה' צבאות רוגע הים בזמן שויהמו גליו. ועוד שם בישעיה מ"ג. כה אמר ה' הנותן בים דרך. שאלולי שהב"ה שליט בים לא היה אפשר לעבור בתוכו, ולע"א שהעביר ישראל בתוכו בחרבה, וכן ובמים עזים (ישעיה מג, טז). הם מי הירדן שהוא נחל שוטף, גם בו נתן נתיב שישראל יעברו בתוכו, המוציא רכב וסוס חיל ועזוז (ישעיה מג, יז). הוא מ"ש בפ' בשלח, ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל (שמות יד, ח). שהוציאם בעל כרחם כדי שיתקדש שמו בם בים סוף, ואמר רכב וסוס, כלפי מ"ש רש"י ז"ל שם, וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים (שמות יד, כג). וז"ל, כל סוס פרעה, וכי סוס א' היה, מגיד שאין כלם חשובין לפני המקום אלא כסוס אחד ע"כ. וקשה למה לא פירש כן בתחלת הפרשה שכתוב שם, וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו וכו' (שם ט). ויתורץ זה עם מ"ש שם בילקוט, ופרעה הקריב וכו' והנה מצרים נוסע אחריהם (שם י). נוסעים אינו אומר אלא נוסע, מלמד שנעשו כלם טורמיות כאיש א'. פי' חבורות. וכן פרש"י שם, בלב אחד כאיש אחד. לכן לא הוקשה לו שם למה אמר כל סוס, לפי שמאמרו נוסע ולא נוסעים נלמוד שבאו כלם בעצה אחת וכאיש אחד, אמנם אחר שאמר ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה (שם כב). וכתוב שם, ויהם את מחנה מצרים (שם כד). ובמכילתא אמר על זה, נטל סגניות שלהם. ונלע"ד שהוא מלשון סגני כהונה, דהיינו שנטל סדרם והנהגתם, שלא היו שומעין לסגניהם רק הולכין בערבוביא, כדרך מחנה הנחפז ללכת. בשביל זה לא היה לו לומר כאן כל סוס פרעה, רק היה לו לומר כל סוסי פרעה לשון רבים, שלא היו עוד בלב אחד כאיש א', ולכן פרש"י ז"ל, שבעיני הב"ה היו כלם כסוס א', לכן אמר כאן המוציא רכב וסוס חיל וכו' (ישעיה מג, יז). ובמזמור ל"ג כתוב כונס כנד מי הים וכו'. יראו מה' כל הארץ. לפי שהוא שליט בים וביבשה. וגם במזמור ס"ו כתוב לכו וראו מפעלות אלקים (ה). שהם מפעלות אלקים ממש, ואין גם אחד יכול לעשות כן. הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל (תהלים סו, ו). שהם קריעת ים סוף והירדן. שם נשמחה בו. כי גם לעתיד, והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו וכו' (ישעיה יא, טו). וכן במזמור ק"ז. יורדי הים באניות וכו' המה ראו מעשי ה'. ולכן שנינו בקדושין פ"ד (פב.), הספנים רובן חסידים. ובפ' י"ז דכלים, כל שבים טהור. וגם בשבת פ"ט, מנין לספינה שהיא טהורה, שנאמר דרך אניה בלב ים (משלי ל, יט). ופירשו שם, מה ים טהור אף ספינה טהורה. ובירושלמי פ' הרואה (ברכות סג:), א"ר תנחומא מעשה בספינה אחת של נכרים שהיתה פורשת מים הגדול והיה בה תנוק א' יהודי, עמד עליהם סער גדול בים ועמד כל אחד ואחד מהם והתחיל נוטל יראתו בידו וקורא ולא הועיל כלום, כיון שראו שלא הועילו כלום אמרו לאותו היהודי, בני קום קרא אל אלקיך ששמענו שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים אליו והוא גבור. מיד עמד התנוק וצעק בכל לבו וקיבל הב"ה ממנו תפלתו ושתק הים וכו'. הוסיפו לומר והוא גבור, להורות שהוא שליט בים, משא"כ ע"א ששולט ביבשה אבל לא בים. אך טיטוס הרשע סבר שכשם שע"א שולט ביבשה ולא בים, כך הב"ה שולט בים ולא ביבשה, דגרסי' בגיטין פ"ה (נו:), כשהחריב מקדש שני והיה הולך לרומי, עמד עליו נחשול שבים לטובעו, אמר כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עומד לטובעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה, יצתה בת קול ואמרה רשע בן רשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה וכו', עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה וכו'. הראה לו הב"ה גבורתו שהוא שליט בים וביבשה, ובבריה קלה נפרע ממנו ביבשה. ואיתא בספר קול בוכים דף ק' א'. שהיתוש היא האחרונה שבקליפות שאין לה מוצא להשפיע למטה ממנה ע"ש ((קול בוכים, איכה ה, ז), עבדים משלו בנו (איכה ה, ח), כי אם לא היינו חוטאים בפעם ראשונה, היינו במדרגת בנים, כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם. וזהו עבדים משלו בנו, כלומר להיותנו נקראים במדרגת עבדים, אותו צד עבדות, היותנו נקראים עבדים, זהו שמשלו בנו אויבינו, ולכן אין פורק מידם, דמאן דאיהו מסטרא דבת יחידא נקרא בן ולית ביה שעבוד מלאכה. אבל מאן דאיהו מסטרא דעבד, אית ביה עבדות ושעבוד מלאכה וגלות כמבואר (בזהר) ריש פ' משפטים. וזהו פורק אין מידם. אי נמי עבדים משלו בנו, אותם העבדים שאין פורק מידם, דהיינו הבחינות התחתונים שבחיצונים, שאין למטה מהם שום בחינה אחרת שיפרקו מידם ויקבלו מהם שפעתם, וזה על דרך שפי' מורי זלה"ה על ההיא דאיתא בגמרא (גירסת עין יעקב בכורות נז:), יתוש שבארצנו יש לו ס' רבוא קליפות בבית המסס שלו. רמזו ז"ל כי לקליפה זו יש לה ס' רבוא נשמותיהן של ישראל להצטרף ולהתלבן בתוכם בכור הברזל, דמיון בית המסס שהוא טוחן המאכל ומצרפו. ורז"ל אמרו, למה נקרא היתוש בריה קלה כדאיתא בגיטין (נו:), לפי שאין לה מוצא, כלומר היא בחינה אחרונה שאין לה מוצא להמציא השפעתה למטה ממנה, כי היא אחרונה שבכלם, וזהו שאמר כאן עבדים משלו בנו, אותם העבדים שפורק אין מידם.). ואמנם כבר פירשנו כל מ' זה בדרוש לחול המועד של סכות ע"ש (חלק ב' - דרוש ל"ה לשבת חול המועד סכות.).

והנה במזמור כ"ט כתוב קול ה' על המים וכו'. כי המזמור הזה כלו מדבר בשבחו של מקום, שכן כתוב הבו לה' בני אלים אלו המלאכים. הבו לה' כבוד ועוז, אלו הגלגלים שמנהיגים את העולם במצותו ית', כמו שאנו אומרים חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם וכו'. והם יודעים כי לה' המלוכה. הבו לה' כבוד שמו, זה עולם השפל שבו כל מיני ע"א, ועכ"ז הכל כאין נגדו ית', השתחוו לה' בהדרת קדש. קול ה' על המים וכו'. כי המים נבראו תחלה, ולפיכך התחיל קלוסו על המים.

ואמנם להבין פסוק זה, נקדים לבאר מ"ש ביחזקאל א' בהפט' היום, ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלקים (א). בחמשה לחדש היא השנה החמישית לגלות המלך יויכין (ב). היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר ותהי עליו שם יד ה' (ג). הנך רואה בעיניך שהפ' הראשון כלו מיותר, והיה לו לומר ויהי דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן ברביעי בחמשה לחדש. ורש"י ז"ל הרגיש בקושיא זו, אבל עדין צריכין אנו למודעי, אשר על כן נפרש על פי מ' המכילתא ריש פ' בא ז"ל, עד שלא נבחרה א"י היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה א"י יצאו כל שאר הארצות. וא"ת דן אני מן הנביאים שנדבר עמהם בח"ל, לא נדבר עמהם אלא בזכות אבות, שנאמר קול ברמה נשמע (ירמיה לא, יד). כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וכו' (טו). ואעפ"י שנדבר עמהם בח"ל ובזכות אבות, לא נדבר עמהם אלא במקום טהרה על מים, שנאמר ואני הייתי על נהר אובל וכו' (דניאל ח, ב). ואומר היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן על נהר כבר (יחזקאל א, ג). וי"א נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בח"ל, שנאמר היה היה. היה שנדבר עמו בארץ, היה שנדבר עמו בח"ל ע"כ. ובזהר חדש פ' יתרו דף ס' ד' ז"ל, בחמשה לחדש, יומא דא יומא דשבועות, הוא יומא דקבילו ישראל אורייתא על טורא דסיני ושמעו אנכי, וכדין אתקיים ואנכי לא אשכחך (ישעיה מט, טו). ואדכר לון ההוא יומא וכו'. ומ"ש בחמשה לחדש (יחזקאל א, א). וידענו שיום מתן תורה היה בששה בסיון. כבר תירץ מורי הרמ"ז זצוק"ל. עם מאי דתניא בר"ה (ו:), עצרת פעמים בחמשה, פעמים בששה, פעמים בשבעה יע"ש ((הגהות הרמ"ז לזהר חדש כת"י), לא סבירא לי כמפרשים שפירשו ברביעי בחדש הוא תמוז, דא"כ הול"ל בחמשה לחדש הרביעי. אלא ברביעי הוא יום רביעי, וחמשה יכול להיות בו שבועות, כדתניא בראש השנה, עצרת פעמים בחמשה, פעמים בששה, פעמים בשבעה עכ"ל. (שבלת של לקט, כת"י הרמ"ז משם ס' הלקוטים), ויהי בשלשים שנה (יחזקאל א, א). ויהי בשלשים שנה. כוונתו היתה לפי שבחרבן הבית וגלות ישראל, היו בצער גדול, לא צער הגוף לבד אלא צער הנפש, בחשבם שמא ח"ו השי"ת הניחם מכל וכל, ולכן נתנם בגלות להוליכם לחוצה לארץ, שכל עוד שהיו בארץ עם שלפעמים היו תחת ממשלת האומות היה להם תקוה, אבל עתה בראותם שהיו יוצאים מהיכלו היו בצער גדול. והענין שהנה אומות העולם חושבים חשבונותם לשמש וישראל ללבנה. וזהו עשה ירח למועדים, וכמו שידעת שהשמש מאיר ביום דוקא, והלבנה ביום ובלילה, ועשו לקח עולם הזה וישראל עיקרם לעולם הבא, והנה מאברהם אבינו ע"ה עד שלמה היתה ט"ו (דורות), ואז היה הלבנה במלואה, מלך שלמה בכיפה, ודוד היה י"ד ולכן שפך דמים בידו, ועל זה בי"ד באדר הרגו בשונאיהם ובט"ו נחו, ומשלמה והלאה התחילה הלבנה להתמעט עד צדקיה שהיה תשלום ט"ו אחדים, ולכן עליו נאמר ואת עיני צדקיה עור, שאז אין עוד אור בלבנה כלל, ולכן היו מפחדים, ועל זה אמר יחזקאל לנחם, ויהי בשלשים שנה וכו'. ודע שלמעלה יש אחדים ועשרות ומאות ואלפים ורבבות, והכל כפי ריבוי האור, שכשהאור מועט הם אחדים, וכשהוא יותר גדול יש עשרות, וכן ע"ד זה, ולכן תמצא שאמר הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, הכוונה שלהקים סוכת דוד הנופלת, צריך גלוי הו' כנ"ל, וכפי גלוי הו' כן יהיה המנין, אם אחדים הם ו', ואם יותר ס', ועד"ז ס' רבוא, שכך היה צריך לצאת ישראל ממצרים מנין ס' רבוא, (ועד"ז אמר ויהי בשלשים שנה). ולכן עדיין היה רוחם קצר, וזה מצד העבודה הקשה שהיה עליהם, ועד"ז אמר ויהי בשלשים שנה. ר"ל שה"ה אחרונה היא כנגד נה"י, ואז בזמנו האור המתגלה בה היה מהעשרות ולא מהאחדים לבד, ואמר ברביעי שהיא ד', שכן תראה בלבנה ביום ראשון ד' אחת דקה עד מאד, שהיא עדיין דלה ואח"כ תראה בה כמו כן קו א' דק מאד כענין קו ה' מהשנים אם תסתכל בה היטב, וזהו ברביעי בחמשה לחדש, שכבר היא ה', וכי תימא שאין אור הו' עמה, לזה אמר ואני בתוך הגולה, ר"ל שאני היא המלכות, ואני הוא עמה גם כן, לאמר להם עמו אנכי בצרה, ואמר על נהר כבר, לתרץ איך אפשר שיתגלה השי"ת בארץ טמאה, שאחר שנכנסו לארץ נפסלו כל הארצות לנבואה, לזה אמר על נהר, שהמים אינם מקבלים טומאה, וכן תמצא בדניאל שהיה על נהר אובל אולי וכו'. ואמר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים.). ואני בעניי אומר עם מ"ש בפ' רבי עקיבא (שבת פז:), דאייר דההוא שתא עבורי עברוה. וא"כ בחמשה ניתנה תורה, ולזכר זה נגלה ליחזקאל בחמשה לחדש. והנה עם המ' הזה יובן כמין חומר מ"ש במכילתא הנז', לא נידבר עמהם אלא בזכות אבות. דהיינו בזכות קבלת התורה שקבלו אבותינו בסיני, ואתי שפיר מה שהביא ראיה מפ' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וכו' ויש תקוה לאחריתך נאם ה' (ירמיה לא, טז). שיובן עם מ"ש בזהר פ' שמות דף ב' ב' ז"ל, וכד עאלו בגלותא דבבל חשיבו דהא לית להו קיומא לעלמין, דהא קב"ה שביק לון ולא ישגח בהון לעלמין וכו', אתפתחו שמיא ושראת רוח קדישא על יחזקאל וחמא כל מה דחמא, ואמר לון לישראל הא מאריכון הכא, וכל חילי שמיא ורתיכוי דאתי למידר ביניכון, לא הימנוהו עד דאצטריך לגלאה כל מה דחמא, כיון דחמו ישראל כך חדו וכו'. ונבין בזה מ"ש ביחזקאל ב'. ויאמר אלי בן אדם שולח אני אותך אל בני ישראל אל גוים המורדים אשר מרדו בי וכו' (ג). וקשה שהרי כתבנו בכמה מקומות (חלק א' - דרוש י' לפרשת וישלח והפטרה. דרוש ט"ו לפרשת שמות והפטרה.), ההקדמה נוראה ממרן האר"י זצוק"ל, שכיון שאין הב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר פ' ג'.), אינו נזכר לשון שליחות ממנו ית' אלא על הטובה. וא"כ קשה מ"ש שולח אני אותך, שאותה נבואה היא רעה. אך בזה יתורץ שכיון שהראהו הב"ה שהוא עמהם בח"ל, ולכן באה הנבואה לנביא שם, כדי שיראו ישראל שלא עזבם ולא יעזבם. לכן אמר שולח אני אותך, לנחם את ישראל שהב"ה עמהם בגלותם.

אלה הדברים באו בכתובים הנזכרי', כדי שלא יראה דבר זר להגלות השכינה עם כל המרכבה בחוצה לארץ, ולכן הקדים ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש. ופי' שם בזהר חדש, שהוא יום הרביעי ולא בחדש הרביעי, שא"כ היה לו לומר בחמשה לחדש הרביעי, ומדלא כתב כן אינו אלא ביום הרביעי בחמשה לחדש הידוע שבו ניתנה תורה כנז', ובשביל זכות אבות נדבר עם יחזקאל בח"ל, והיינו בזכות קבלת התורה. עוד טעם שני לגילוי שכינה בח"ל, ואני בתוך הגולה על נהר כבר (יחזקאל א, א). דהיינו במקום טהרה, בדניאל שנדבר עמו על נהר אובל, וכן על נהר חידקל ככתוב שם, ובשביל זה נפתחו השמים ואראה מראת אלקים. ועוד טעם שלישי, היה היה דבר ה' וכו'. שנדבר עמו תחלה בארץ ואח"כ בח"ל. אך עיקר הכל הוא זכות קבלת התורה, ולכן חזר ואמר בחמשה לחדש שהוא יום קבלת התורה, שזה עומד לישראל בכל צרותם, כמ"ש בילקוט ישעיה סי' ס"ג. אני מדבר בצדקה. בצדקה שעשיתם שקבלתם את התורה, שאלמלא כן היכן היתה מלכותי. ועוד שאלמלא כן הייתי מכלה את העולם. ולכן חזר ואמר ותהי עליו שם יד ה' (יחזקאל א, ג). כלומר אלמלא הטעמים האלה לא היה ראוי שתהיה המרכבה חוצה לארץ. וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון (יחזקאל א, ד). איתא בחגיגה פ"ב (יג:), שהלך לכבוש את כל העולם תחת ידו של נ"נ הרשע, כדי שלא יאמרו א"ה ביד אומה שפלה מסר את בניו. גם זה להורות כי אפי' בשעת כעסו זוכר את הרחמים, כי לא יטוש ה' את עמו.

לכן אמר דוד קול ה' על המים (תהלים כט, ג). הוא מ"ש היה היה דבר ה' וכו' על נהר כבר (יחזקאל א, ג). לפי שהוא מקום טהרה ואין ע"א שולטת בו, וזהו אל הכבוד הרעים. בקריעת ים סוף, שכשם שהרעם נשמע למרחוק כך קריעת ים סוף, שנאמר ונשמע וימס לבבנו (יהושע ב, יא). שלכן ויבקעו המים (שמות יד, כא). כל מים שבעולם (רש"י). וכמו כן ה' על מים רבים. בעברם בירדן, שנאמר הירדן יסוב לאחור (תהלים קיד, ג). ועוד יאמר עם מ"ש בילקוט תהלים, הירדן יסוב לאחור. וכי בירדן היו, אלא מכאן אתה למד אם ברחה ראש האומנות ברחה כל האומנות, כיון שראה הירדן לים בורח אף הוא ברח ע"כ. הרי בזה מובן הכתוב, אל הכבוד הרעים בים סוף, ואז ה' על מים רבים, זה הירדן שגם הוא ברח. ובזה נודע כי ה' הוא האלקים, כמ"ש יתרו, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלקים (שמות יח, יא). שאינם שולטים בים והוא שולט בים וביבשה, ולכן לא בא יתרו להתגייר עד ששמע קריעת ים סוף, שהראה גבורתו בים. ומלחמת עמלק ביבשה, כי אפשר שמתחילה סבר שכשם שע"א שולט ביבשה ולא בים, כך הב"ה שולט בים ולא ביבשה, אמנם עתה שראיתי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שמהם נראה ששולט בים וביבשה, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים. ולפי שיקשה שא"כ היה לו להב"ה לעשות שפטים במצרים ביבשה ולא בים, כי בזה יגדל כחו יותר, לכן אמר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח, יא). מוכרח היה לעשות כן להפרע מהם מדה כנגד מדה, בקדרה שבישלו בה נתבשלו, כמ"ש רש"י ז"ל (שמות יח, יא). וכסברת טיטוס הרשע. איתא בפר"א פ' כ"ד. שאמר נמרוד לעמו באו נבנה לנו עיר, ונבנה מגדל גדול ונעלה לשמים, שאין כחו של הב"ה אלא במים, ונקנה לנו שם גדול בארץ ע"כ. ובזה מובן מדרש תמוה במכילתא פ' יתרו ז"ל, את כל התלאה אשר מצאתם (שמות יח, ח), על הים. בדרך, זו מלחמת עמלק. ויצילם ה', הצילם המקום מן הכל. וקשה מה חידש בזה המ' יותר מן הכתוב. אך לדרכנו יובן כי הנה הוקשה לו מאי את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, שהרי היה מוליכם על כנפי נשרים, וגם היו להם מן ובאר. לכן פירש שזה נאמר על ים סוף, ששם היו נתונים בצרה מכח המקטרג שהיה רוצה לטובעם במים, וזה אינו כל כך חדוש לפי ששולט בים, משא"כ בע"א ששליט ביבשה ולא בים. אך החדוש הוא בדרך זו מלחמת עמלק, אשר קרך בדרך (דברים כה, יח). שהוא ביבשה, כי שם פחדו פחד שמא אינו שליט ביבשה. ויצילם ה', הצילם המקום מן הכל. להורות כחו הגדול ששליט בים וביבשה. ואז אמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה. ביבשה ובים, ועל הכל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, הוא השר שלהם, והנה מצרים נוסע אחריהם (שמות יד, י). א"נ אשר הציל אתכם אלו ישראל, מיד מצרים ומיד פרעה שהיו משועבדים לו, אשר הציל את העם אלו ע"ר, מתחת יד מצרים, שיצאו משם בשלום. ולא כיהה בם אף כי היו מצריים ממש כנודע.

קול ה' בכח וכו'. במכילתא פ' יתרו, אנכי ה' אלקיך (שמות כ, ב). למה נאמר, לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, ונגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים, שלא יתן פתחון פה לא"ה לומר שתי רשויות הן, אלא אנכי ה' אלקיך, אני על הים אני על היבשה. ז"ש קול ה' בכח, על הר סיני שנגלה שם כגבור בכחו. קול ה' בהדר. שנראה בסיני כזקן מלא רחמים, שכן כתוב והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב). ועוד בילקוט, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, ונראה להם בימי דניאל כזקן מלא רחמים, שנאמר ועתיק יומין יתיב (דניאל ז, ט). וז"ש באיוב סי' ל"ו. הן אל ישגיב בכחו בים סוף. מי כמוהו מורה בהר סיני. כסופר מורה ומלמד תורה.

קול ה' שובר ארזים וגו'. אלו סיחון ועוג אשר כגובה ארזים גבהם, שהיו מעניקין חמה בקומתם, ועל כן כל ל"א מלכים שהיו בא"י היו מעלים להם מס שיהיו משמרים את ארצם מפני בני ישראל שלא יעלו עליהם. ובמה ששיבר ארזים, סיחון ועוג, וישבר ה' את ארזי הלבנון. הם ל"א מלכים שהיו בא"י ששם הלבנון. וירקידם כמו עגל. יובן במ"ש רש"י ז"ל פ' חקת ע"פ ויצא לקראת ישראל המדברה (במדבר כא, כג), אלו היתה חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכולה לכובשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכובשו וכ"ש אלו היה בחשבון, אמר הב"ה מה אני מטריח על בני כל זאת, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כלם למקום א' ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם ע"כ. ז"ש וירקידם כמו עגל, שהוציאם מארצם כדי שיהיו נוחים ליכבש. עוד כתוב בפ' חקת, על כן יאמר בספר מלחמות ה' וכו' (במדבר כא, יד). שבא הר האמורי כנגד ישראל כחתן היוצא לקראת כלה, ודבקו ההרים זה בזה והרגו האמוריים שנחבאו בתוך המערות כנז' שם, לכן אמר לבנון, שהוא הר של א"י, ושריון שהוא מ"ש צדונים יקראו לחרמון שריון (דברים ג, ט). רקדו כמו בן ראמים (תהלים כט, ו). ודבקו זה בזה. האמנם לפי ששריון הוא ג"כ מא"י, נלע"ד שכונת הכתוב להורות כי כשם שנעקר הר המוריה, דהיינו הר הלבנון, זה בה"מ שמלבין עונותיהם של ישראל, ובא לקראת יעקב עד בית אל, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' ויצא ע"פ אין זה כי אם בית אלקים (בראשית כח, יז) ע"ש (וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזה ויפגע במקום.). כן הר שריון שהוא הר האמורי בא לקראת ישראל, ונקרא שריון לפי שהשריון מציל את בעליו במלחמה מחנית וחצים. כך ההר הזה הציל את ישראל מן האמוריים שנחבאו במערות להרגן ונשארו הם הרוגים.

קול ה' חוצב להבות אש. אחר שהגיד גבורתו ית' בים וביבשה, שהם שני יסודות מים ועפר. בא להגיד ג"כ גבורתו וכחו בשני יסודות האחרים אש רוח. דאיתא בילקוט פ' יתרו ע"פ וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, טו). ר' יהודה אומר אדם מדבר עם חברו, הוא שומע קולו אבל אינו רואה מאורו, אבל ישראל שמעו קולו של הב"ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים, שנאמר וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, יד). ועוד שם, ראו דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר קול ה' חוצב להבות אש ע"כ. כלומר היאך ראו את הקולות, והלא הקול נשמע ואינו נראה. אלא לפי שהיו של אש לפיכך היו נראים כשהיו נחצבים על הלוחות, וזהו בכיוון קול ה' חוצב בלוחות להבות אש, ובזה היו רואים את הנשמע.

קול ה' יחיל מדבר וכו'. שם בילקוט ע"פ אנכי ה' אלקיך, כשעמד המקום ואמר אנכי ה' אלקיך היתה הארץ חלה, שנאמר ה' בצאתך וגו' ארץ רעשה (שופטים ה, ד). ואומר הרים נזלו מפני ה' (שם ה). באותה שעה נתכנסו כל א"ה ובאו אצל בלעם וא"ל, שמא מבול מביא לעולם, א"ל לא מבול של מים ולא מבול של אש הוא מביא, אלא ה' עוז לעמו יתן. ז"ש קול ה' יחיל מדבר. שבא רוח ורעש לעולם, לפי שארץ יראה שלא יקבלו ישראל את התורה כדרך האומות שלא רצו לקבלה, והיה העולם חוזר לתהו ובהו. ועוד יחיל ה' מדבר קדש. כמ"ש עוד שם בילקוט, היו ההרים והגבעות מתרגשים, ובאו תבור וחרמון וכרמל, זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי ע"כ. ואמרו עוד למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח, יז). שנפסלו מפני גבהותם ובחר בסיני, וזהו יחיל ה' מדבר קדש. הוא הר סיני שנקרא כן לפי שנתקדשו ישראל עליו.

קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות וכו'. כבר כתבנו בדרוש לסכות (חלק ב' דרוש ל"ו לשבת חול המועד סכות והפטרה.) יום שני (חלק ב' דרוש ל"ג לסכות יום שני.), מ' ז"ל (ב"ב טז:), האילה רחמה צר. וגם מ' ז"ל (ילקוט תהלים מב), האילה היא חסידה שבחיות. ופירשנוהו על ישראל שבתפלתם הב"ה מביא שפע לעולם. ז"ש קול ה' יחולל אילות. שקורא לנחש ומכיש ברחמה ויולדת, וכן ישראל בהיותם במצרים וימררו את חייהם, ובא הנחש זה פרעה, וגרם שעבודו שיגאלו במהרה, וישמע אלקים את נאקתם (שמות ב, כד). ובזה ויחשוף יערות, הם האומות שגילה חרפתם, ע"ד איך נחפשו עשו (עובדיה א, ו). וזה היה במתן תורה שגילו חרפתם במה ששאלו מה כתיב בה, זה אומר לא תרצח איני יכול לקיימו כי לי ניתנה החרב, וזה אומר לא תנאף וכו', ככתוב אצלנו במקומו. ז"ש קול ה' יחולל אילות, אלו ישראל שאמר להם בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג, יב). ואז ויחשוף יערות כנז', ובהיכלו כלו אומר כבוד, שממעון קדשו נתן קולו. שישראל יקבלו את התורה, ואז ה' למבול ישב, שאם לא היו ישראל מקבלים את התורה היה העולם חרב כמו בימי המבול. אך כשישראל קבלוה, וישב ה' מלך לעולם, כמ"ש לעיל אני מדבר בצדקה שקבלתם את תורתי, שאלמלא כן היכן היתה מלכותי. כי כיון שהעולם היה חוזר לתהו ובהו אין מלך בלא עם. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. שעד עתה לא קבלו התורה מפני שהיו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. וכיון שבאו להר סיני ויחן שם ישראל (שמות יט, ב). בלב א' כאיש א', ה' עוז לעמו יתן ודוק.

ובזה יובן מ' ז"ל ביומא פ"א (ט:), והמסכה צרה כהתכנס (ישעיה כח, כ). כי מטי ר' יוחנן להאי פסוקא הוה בכי, אמר מאן דכתיב ביה כונס כנד מי הים (תהלים לג, ז), תעשה לו מסכה צרה. וקשה למה תמה בשביל כונס כנד מי הים, היל"ל מי שברא שמים וארץ, ויפרש הכתוב לדרך זה. אמנם לדרכנו אתי שפיר שכיון שהב"ה שליט בים וביבשה, והע"א אינה שולטת בים, היאך יטעו לומר ששקולים זה כזה ויכניסו הע"א למקום הקדש, כמנשה שהעמיד צלם בהיכל (סנהדרין קג:), וזהו בכיוון מאן דכתיב ביה כונס כנד מי הים, שכחו גדול בים משא"כ בע"א, תעשה לו מסכה צרה, להשוותה אליו ח"ו. אין זה כי אם רוע לב, ולכן היה ר' יוחנן בוכה. כי עד היכן הגיעה רעתם שעל כן נחרב הבית וגלינו מארצנו עד ירחמנו עושנו, על כן נמשלה תורה למים, כדכתיב הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף וכו'. ישעיה נ"ה. ויש לדקדק בפסוקים אלה, כי תחלה אמר ואשר אין לו כסף, ואח"כ כתיב לכו שברו ואכולו, כי אם אין לו כסף היאך יקנה אוכל, ועוד שאם במים משתעי איך שייך לומר ואכולו, ולמה חזר ואמר ולכו שברו. וכן בפסוק השני יקשה מה כונתו למה תשקלו בלא לחם וכו'. אמנם כונת הנביא היתה להודיע לבני האדם שיבקשו ללמוד תורה, כי כל הבא ללמוד בה ימצא כדי שביעה בלי כסף ובלי מחיר. ולכן אמר הוי כל צמא לכו לַמים, בפתח הלמ"ד, להורות דבתורה משתעי, והיינו למים הידועים, כמ"ש (ב"ק פב.), ולא מצאו מים (שמות טו, כב). אין מים אלא תורה. ואשר אין לו כסף, הגם שאין לו במה לקנות תורה, ילך אצל חכם וילמדנו תורה, שכן כתוב ואני עמדתי בהר (דברים י, י). מה אני בחנם אף אתם בחנם. ולפי ששנינו בערובין ריש פ' ג' (כו:), בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. והטעם משום דלאו מזון נינהו. לזה אמר ולכו שברו ואכולו, כי בתורה יש מזון רוחני הנותן מזון לכל חי, כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג). עוד יש לתרץ עם מ"ש בזהר פר' תרומה דף קכ"ח א' ע"פ זה ז"ל, אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכי בה, אבל אשתדלותא דקיימא בעובדא אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקניא וכו'. לכן אמר הוי כל צמא לכו למים היא התורה, ואשר אין לו כסף שאין צריך ליתן דמים, אך לעשות מצות ולכו שברו בדמים ואכולו, דהיינו לאכול שכר מצוה ודוק. וא"ת ואם אין לו כסף במה יקנה. לכן חזר ואמר ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב כמו שנפרש. ולפי שלפעמים יש מי שיש לו כסף ואינו מוצא מזון לקנות כמו בימי הרעב ח"ו, וכדכתיב כספם בחוצות ישליכו וכו' (יחזקאל ז, יט). לכן חזר ואמר למה תשקלו כסף בלא לחם (ישעיה נה, ב), כי כן במזון הגופני יש שוקל כסף ואינו מוצא לחם, ואם ימצא מעט לא יהיה בו כדי שביעה, שכן כתוב ואכלתם ולא תשבעו (ויקרא כו, כו). וזהו ויגיעכם בלא לשבעה (ישעיה נה, ב). לא כן התורה, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב (שם). כי הלמד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד (אבות ד, ה). וזהו שמעו בשבילכם, שמוע לאחרים, ואכלו טוב זו תורה, ולע"א ותתענג בדשן נפשכם, שהקרן קיימת לעה"ב לאכול לשבעה ולמכסה עתיק.

ולפי שיש בתורה ד' דרכים פרד"ס, שהם בגי' ע"ה מש"ה, כי על ידו ניתנו לישראל. לכן נלע"ד להבין בזה מאמרם ז"ל בערובין פ"ה (נד:), ת"ר כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושינה להם משה פרקן, נסתלקו וכו', נכנסו זקנים ושנה להם משה פרקן, נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להם משה פרקן, נמצא ביד אהרן ד', ביד בניו ג', וביד זקנים ב', וביד כל העם אחד. וקשה למה זה. והלא יותר טוב כי יכנסו כלם כאחד ולא יטרח מרע"ה ד' פעמים. ועוד למה אמר פרק ופרקן, יאמר ושנה לו הפרק, אמנם נלע"ד שמרע"ה היה דורש כל דרכי התורה ומלמדם. ולכן לאהרן שהיה נביא וכהן גדול היה שונה לו דרך הסוד, וזהו 'פרקו' כי אליו ראוי חלק הסוד יותר מכל ישראל, ולבניו שלא היו במדרגתו של אהרן היה שונה הדרש, ולזקנים הרמז, ולכל העם הפשט. ובזה היו ביד אהרן ד', כי לבעל הסוד צריך ג"כ לידע כל דרכי התורה, כי הפשט לא יופשט וכן כלם. אמנם בסוף המ' איתא, נסתלק משה שנה להם אהרן פרקו, נסתלק אהרן שנו להם בניו פרקן, נסתלקו בניו שנו להם זקנים פרקן, נמצא ביד כל א' וא' ארבע ע"כ. ואפשר שאחרי שאהרן שמע פרקו מפי מרע"ה, היה ג"כ מלמדו לכלן כדי שיהיו כלן זוכין בד' דרכי התורה, וכתוב שם ונעיילו כלהו ונגמרו ממשה, כדי לחלוק כבוד לאהרן וכבוד לבניו וכבוד לזקנים. להראות כי כל א' מדרגתו מרובה מחבירו, וכל א' ראוי ללמוד כפי כחו. ואז הוא היה מלמד לכלם ודוק. ועל אלה אמר החכם בקהלת י"ב. שמח בחור בילדותך וכו'. כי כבר שנינו (אבות ה, כא), בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה. שהוא הפשט כשהוא ילד. ויטיבך לבך בימי בחורותיך, זהו הרמז שהם דברים נאים לבחור. והלך בדרכי לבך הוא הדרש, שאין אדם עומד על דעתו עד מ' שנה (ע"ז ה:), ואז עוסק בדרש לחדש חדושים בתורה כמו שלבו נוטה. ובמראה עיניך זהו הסוד, שאין לאדם לחדש מדעתו רק לראות בספרים מה שכתוב. ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. כי כבר אמרו בשם האר"י זלה"ה, שיש לאדם ללמוד כל ד' דרכי התורה, ואם לא למד צריך שיחזור לעולם כדי לזכות לכלם. ואיתא במדרש חזית ע"פ כי טובים דודיך מיין (שה"ש א, ב) ז"ל, נמשלו ד"ת במים ביין בשמן בדבש וחלב, כמים הוי כל צמא לכו למים וכו' (ישעיה נה, א). הרי אלה ד' דרכי התורה, כי המים הוא הפשט שא"א בלעדיו, כך המים אין שום א' יכול להתקיים בלי מים. ויי"ן הוא הרמז שהוא גי' ע', שבעים פנים לתורה, וכן כתוב שם מה היין ניכר בגוף כך ד"ת ניכרין בגוף, ומרמזין ומדמין באצבע וכו'. והשמן הוא הדרש שדבריו נוחין כשמן, והסוד הוא דבש וחלב, שלכן כתוב דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד, יא). והדבש רמז שאין להכנס בלמוד רזי התורה כי אם מי שהוא ראוי, ואם לאו כתוב דבש מצאת אכול דייך וכו' (משלי כה, טז). והחלב לפי שאין שם מחלוקת כי אם דברי אמת מוסכמים מן הכל. אמנם ידענו כי חשיבות הדבר הוא בהיותו נמצא במעט, אך הדבר שהוא בריבוי אינו נחשב לריבויו, שלכן אבנים יקרות הם אבנים טובות שנקראו יקרות, מלשון ודבר ה' היה יקר בימים ההם (ש"א ג, א). כי נמצאים מעט. ולכן אמר המשורר במזמור ק"ד. מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. כלומר נשתנו למעליותא מעשי ה', כי אע"פ שרבו כמו רבו, ובשביל זה לא יקראו יקרים, עכ"ז כלם בחכמה עשית. שלא נברא דבר שלא לצורך, וזהו מלאה הארץ קנינך. ולכן נמשלו ד"ת למים, מה המים הם רבים ועכ"ז הם צריכי' לאדם מן הכל, כך ד"ת ארוכה מארץ מדה (איוב יא, ט). ועכ"ז רחוק מפנינים מכרה (משלי לא, י). וכתיב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט, עב). ועוד שם, אי מה המים מבאישין ומחמין בקנקן אף ד"ת כן, ת"ל יין. מה יין כל זמן שהוא מתישן בקנקן משתבח, כך ד"ת כל זמן שמתישנין בגופו של אדם הן משתבחין בגדולה ע"כ. הכונה כי כל דבר חדש הוא יקר בעיני האנשים יותר מן הישן, כדכתיב וישן מפני חדש תוציאו (ויקרא כו, י). והבחרות חביבה לאדם יותר מן הזקנה. לכן נמשלו ד"ת ליין, שכל זמן שמזקין הוא יותר טוב, וכן שנינו בפ"ד דאבות, והלומד מן הזקנים לה"ד, לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. והוא מ"ש מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי (תהלים קיט, ק). ועיין באבות עולם שלנו על משנה זה (אבות עולם - פרק ד' משנה כ"ו.).

עוד הדבר חשוב צריך שיהיה טוב בכולל, אך אם הוא טוב לא' ורע לאחר אינו חשוב. ולכן בשמואל א' ב' כתוב, והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים (כו). וקשה למה שם זה הפסוק בין הדבקים, שמדבר בענין בני עלי, ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם (כה). ויבא איש האלקים אל עלי (כז). כך היה לו לומר ולמה הכניס זה הפסוק ביניהם, ועוד שהרי כבר כתוב לעיל, ויגדל הנער שמואל עם ה' (כא). האמנם איתא בפ"ק דקדושין (מ.), אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י). וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב. טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב. לכן בא הכתוב להגיד טובתו של שמואל שהיה טוב לשמים ולבריות. ואחר שכתב ענין בני עלי שהיו רעים לשמים ולבריות, דכתיב ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל (ש"א ב, כב). ועוד כי ניאצו האנשים את מנחת ה' (שם יז). לעומת זה, והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' (שם כו). שהוא מרבה מ"ש רז"ל בפ"ג דאבות (משנה י"ג), כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וגם עם אנשים. כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ולהורות שלא למד מבני עלי הגם שהיה שם עמהם, והנה היין איתא במדרש חזית שם, אי מה היין פעמים שהוא רע לראש ולגוף אף ד"ת כן, ת"ל שמן. מה שמן מעדן הראש והגוף, כך ד"ת מעדנים הראש והגוף, שנאמר נר לרגלי דבריך (תהלים קיט, קה). וכבר אמרו חכמים, כל הרגיל בשמן אין תלמודו משתכח. ע"ש הוריות פ"ג ((הוריות יג:): חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל. הרגיל בשמן זית, מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה. (רש"י) משכח למוד של ע' שנה. שסדור בפיו כל ע' שנה: משיב. מחזיר את הלמוד שנשתכח הימנו כבר ע' שנה.) (יג:). לכן נמשלו ד"ת לשמן שהוא מעדן הראש והגוף.

עוד שם במדרש חזית, אי מה השמן מר מתחלתו ומתוק בסופו אף ד"ת כן, ת"ל דבש וחלב. מה הם מתוקין אף ד"ת מתוקין. וידענו כי כל מה שהוא ערב לחיך אינו טוב לבריאות הגוף, ומה שהוא מועיל לרפואה אינו ערב לחיך. וז"ש במשלי כ"ד. אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך כן דעה חכמה לנפשך. כלומר אכול הדבש לא מפני מתיקותו רק לפי שהוא טוב, ובכונה זו יערב גם לחכך מפני מתיקותו, כן תעשה בלימוד התורה, שלא תלמוד בשביל שתקרא חכם או שום הנייה אחרת, רק דעה חכמה לנפשך, דהיינו לתקון נפשך, וכמו ששנינו (אבות ג, יא), כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. דהיינו שתכלית למודו וחכמתו כדי להיות ירא חטא, ואז חכמתו מתקיימת. וזהו אם מצאת ויש אחרית (משלי כד, יד), שחכמתך יש לה אחרית טוב שהיא מתקיימת בך, וידוייק אם מצאת וכו'. במאי דאמרי (מגלה ו:), מצאת ולא יגעת אל תאמן, יגעת ומצאת האמן. וזהו אם מצאת יש אחרית. גם במשלי כ"ה כתוב דבש מצאת אכול דייך. ולא יקשה זה למ"ש אכול בני דבש כי טוב (משלי כד, יג). כי בזה שאמרנו מובן. כי הדבש הוא טוב וערב לחיך, אמנם צריך לאוכלו מפני טובתו לא מפני עריבותו, ואם יערב לך לא תאכל ממנו לרוב, רק דבש מצאת אכול דייך, וכההיא דאמרינן (גיטין ע.), סעודה שהנאתך משוך ידך הימנה. ושם נאמר אי מה דבש יש בו קצרים יכול אף ד"ת כן, ת"ל חלב. מה חלב נקי אף ד"ת נקיים. כי כבר אמרנו שהדבש מזיק לרוב מתיקותו, אך החלב טוב מאד. אמנם יש דבר טוב אך מפני התמדתו אינו ערב לאדם, כי כל דבר המתמיד נפשו של אדם קצה הימנו, לכן אמר כי נמשלה לחלב, כי הוא מזון התנוק בתמידות ועכ"ז אין נפשו של תנוק קצה ממנו, והוא מ"ש במשלי ה'. אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת. ועכ"ז באהבתה תשגה תמיד. שלא תקוץ נפשך בה. והוא מ"ש בערובין פ"ה (נד:), מה דד זה כל זמן שהתנוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף ד"ת כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם. ולכן אמר המשורר מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי (תהלים קיט, צז). כלומר אע"פ שתמיד אני הוגה בד"ת, עכ"ז אני אוהב אותה מאד מאד. וסימן אלו החמשה דברים שנמשלה בהם התורה כדלעיל הוא חדשי"ם, ח'לב ד'בש ש'מן י'ין מ'ים. והוא מ"ש בילקוט משלי ה'. מה אילה זו כל זמן שאדם רואה אותה נראית לו כחדשה, כן יהיו ד"ת כחדשים. דדיך ירווך בכל עת. שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך (משלי כג, כב). ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם למה אתם קוראין את שמע פעמים ביום, למה אתם מתפללים ג"פ ביום, שמא אתם מחדשים דבר, אם געלתם בד"ת אף אני איני שומע תפלתכם, שנאמר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה (משלי כח, ט) ע"כ. וזש"ה יבואוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשועי (תהלים קיט, עז). כלומר אתה תשמע תפלתי ותעשה בקשתי ולא תקוץ בה, כי גם אני משתעשע בתורה ואיני קץ בה לומר אשתקד שמעתי אותה, רק לעולם תורתך שעשועי. והוא מ"ש בדברים רבה פ' עקב, והיה אם שמוע. אר"י דסכנין בשם ר' לוי, אמר הב"ה, אם שמעת למצותי אף אני שומע תפלתך. דהיינו שלא יקוץ בקראו את שמע פעמים ביום, וכן ללמוד בתורה יומם ולילה. כי בזה גם אני שומע תפלתך ולא אקוץ בה לומר למה אתם מתפללים ג"פ ביום ודוק.

על פי הדברים האלה יובנו כמה פסוקים במזמור י"ט. תורת ה' תמימה משיבת נפש וגומר. כי שמא יאמר נא ישראל למה כתב הב"ה בתורה תרי"ג מצות שא"א לאדם לקיימן כלן, כי רבוי הדברים מורה על מיעוט חשיבותן, וכן התורה ארוכה מארץ מדה (איוב יא, ט). ומי יוכל ללמוד את כלה, לכן אמר תורת ה' תמימה. ויובן עם האמור בזהר פ' תולדות קל"ד ב'. דהא אורייתא כלא שייפין ופרקן, וקיימן אלין על אלין, וכד מתתקנן כלהו כחדא אתעבידו חד גופא. ובפ' תרומה קס"ה ב'. שייפין דגופא כלהו מתתקנן על רזא דפקודי אורייתא, ואע"ג דאית שייפין דאינון רברבין וכו', אי אתנטיל חד מינייהו אפי' זעירא דב"נ אקרי מארי דמומא, כ"ש וכ"ש ההוא דגרע אפי' חד פקודא מאינון פקודי אורייתא, דאטיל מומא באתר דלא אצטריך עכ"ל. ז"ש תורת ה' תמימה בלא מום, כך צריך האדם לשמור כל המצות כדי שלא יחסר א' מהם ויקרא בעל מום. ותדע שהיא תמימה שהרי היא משיבת נפש. והוא מ"ש בשם האר"י זלה"ה, שאם אין אדם מקיים כל המצות צריך לחזור בגלגול להשלים אותה מצוה כנודע, וזהו בדיוק משיבת נפש. הנה כי כן לא תאמר שהמצות בריבוי, שהרי כל א' צריך להשלים התורה וכן להשלים הנפש, כמים שהם צורך לעולם ולכן הם בריבוי, וגם מים נאמר לעולם בלשון רבים לטעם זה, והיא התורה שבכתב. עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, זו היא תורה שבע"פ, ולכן נקראת עדות, שהיא עדות לישראל שהם עמו בחירו, דאיתא בילקוט הושע ה'. אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. א"ר יהודה בר שלום בקש משה שתהא המשנה בכתב, וצפה הב"ה שעתידין א"ה לתרגם את התורה ואומרים אף הם ישראל, אמר הב"ה לאומות מה אתם אומרים שאתם בני, איני יודע אלא למי שמסטורין שלי בידו הוא בני, ומהו המסטורין הזה משנה, שאם היתה המשנה ביד האומות, א"כ כמו זר נחשבו. הרי שהתורה שבעל פה היא עדות נאמנה לישראל שהם עם ה', אך זה מדבר על מה שיש לו סמך בתורה שבכתב שילמד בי"ג דברים דאמר ר' ישמעאל, בי"ג מדות התורה נדרשת מק"ו וכו'. ולכן אמר מחכימת פתי, שצריך להתחכם ולמצוא להם סמוכות בתורה שבכתב. אמנם יש דברים אחרים שהם נדרשים בעל פה ממש, בלי שיש להם רמז בתורה שבכתב, שכן אמרו בירושלמי דפאה ריש פרק ב' (יג.) ז"ל, אכתוב לו רובי תורתי. וכי רובה של תורה נכתבה, אלא מרובין הן הדברים הנדרשים מן הכתב מן הדברים הנדרשים מן הפה, אלא בעיני חביבין הן הנדרשי' מן הפה מן הנדרשים מן הכתב. ופי' שם בעל יפה מראה, שאותם הנדרשים מן הכתב הם כמו ק"ו וג"ש ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן. ומן הפה שאין להם רמז לימוד בתורה אלא הלכה למשה מסיני בפה ע"כ. וז"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב, נקראים כן לפי שהם מופקדים ביד חכמינו ז"ל בקבלתם איש מפי איש ללמדם כפי הצורך והשעה, ולכן נקראים ישרים שאין בהם נפתל ועקש, והם משמחי לב, אלו שני יצרים שמתאחדים יחד לעבדם ולשמרם. ואלו השתים הם נק' יי"ן שגי' ע', כנגד ע' סנהדרין שלהם היו מסורים, וזהו מחכימת פתי, שהיין משמח אלקים ואנשים, ואמר החכם חמרא וריחני פקחין (יומא עו:). ולכן הלומד מן הזקנים שלהם הקבלה מסורה, כאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. ואחרי שדבר בלימוד התורה באה למעשה המצות ואמר מצות ה' ברה מאירת עינים. אלה הם רמ"ח מצות עשה, כי בר"ה מ"א של מאירת הרי רמ"ח, ואמר מצות לשון יחיד, דאיתא בזהר פ' נשא שם בר"מ קכ"ד א'. וכל מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות, כאילו מקיים רמ"ח פקודין דעשה, דלית פקודא דלאו איהי כלילא מכלהו רמ"ח ע"כ. והרי זה כנגד השמן שמעדן הראש והגוף, דכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח). ואיתא בפ' שואל (שבת קנג.), זה ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין. ופרש"י שהם שם משמן טוב, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י). ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש. והשם טוב הוא המעשה הטוב, כדאיתא במדרש רבה פ' נשא פ' י"ד ע"ש ((במדרש רבה פ' י"ד): שעיר עזים אחד לחטאת (במדבר ז, עו). כנגד שם טוב הוא המעשה, כמה דתנינן לא המדרש הוא עקר אלא המעשה, לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם, כההוא דתנינן תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות.). ולכן מצות ה' ברה מאירת עינים היא מצות התפילין, והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו, ח). ועדין צריכין אנו למודעי שאמר שם במדרש חזית, כך ד"ת מעדנים הראש והגוף, שנאמר נר לרגלי דבריך (תהלים קיט, קה). וקשה שהרי הפ' אינו אומר רק נר לרגלי דבריך ולא דכר שמיה דראש. איברא שכשיש נר לרגלו שלא יפול אז נשמר גם הראש, שאם יפול ברגלו גם ראשו ואיבריו מרגישים. אך האמת כן הוא דגרסינן בסוטה פ"ג (כא.). את זו דרש ר' מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, לומר לך מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינו מגינה אלא לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם. משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ומחיה רעה ומלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור נצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ועדין מתיירא מחיה רעה ומלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחי' רעה ומלסטי', ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שהגיע לפרשת דרכים נצול מכלם ע"כ. והמשל הזה רומז לאדם בעה"ז שדומה ללילה. שיש לפניו שתי דרכים החיים והמות, ומתיירא מן הקוצים וכו'. הם ד' מיני עבירות, כי הקוצים הם רמ"ח מצות עשה, שכשאינו שומרם עושה לו כמה קטגורים שעוקצים אותו. ומן הברקנים שיש להם יותר עקיצה, הם מצות ל"ת שענשם חמור. ומחיה רעה הם כריתות ומיתות ב"ד, שכן אין חיה רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה (סנהדרין לח:), וכן מי שנתחייב סקילה חיה דורסתו, וכן הלסטים הורגים אותו. ומן הפחתים זה חלול ה' שגורם המיתה, ונופל בפחת דהיינו הקבר. ואינו יודע באיזה דרך מהלך אם לג"ע או לגהינם, נזדמנה לו אבוקה של אור שהם המצות, נצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים שהם מצות עשה ול"ת, ועדין מתיירא מחיה רעה ומלסטים, הם כריתות ומיתות ב"ד כנ"ל, כיון שעלה עמוד השחר, דהיינו התורה שהיא אור נצול מהם, כי התורה מגנא ומצלא (סוטה כא.). הגיע לפרשת דרכים נצול מכלם. ז"ש נר לרגלי דבריך. היא המצוה המשולה לנר שאינה מאירה אלא לפי שעה, ואינה מצלת אלא מן הקוצים וכו'. אך ואור כשבא השחר, אז ואור לנתיבתי, שיודע באיזו דרך מהלך.

ובילקוט תהלים מזמור כ"ז. זש"ה נר לרגלי דבריך (תהלים קיט, קה). למה הרשעים דומים למי שהיה מהלך באישון לילה ואפלה, הגיע לאבן ונכשל בה, הגיע לגומץ ונפל לתוכו, וכה"א דרך רשעים כאפלה וכו' (משלי ד, יט). ולמה הצדיקים דומין, למי שמהלך ואבוקה בידו, הגיע לאבן משמר את נפשו שלא יכשל. הגיע לגומץ משמר את נפשו שלא יפול לתוכו, כך אמר דוד באתי לחלל את השבת האירה לי את התורה, שנאמר שמור את יום השבת (דברים ה, יב). באתי לנאוף האירה לי את התורה, מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, י). ע"כ. כי הנה העדר שמירת מ"ע בא מן העצלות הנמשל לאבן, והעובר על ל"ת נופל בגומץ, כדכתיב חופר גומץ בו יפול ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י, ח). שהם מצות ל"ת שהם גדר לאדם שלא יעבור, וכתיב כי שוחה עמוקה זונה (משלי כג, כז). אך הצדיקים נשמרים מהם, וזהו באתי לחלל את השבת ולעבור על מ"ע שכתוב שמור את יום השבת (דברים ה, יב). האירה לי התורה. והמשיל הדבר לאבן, כלפי מ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף פ' כ"ד מהל' שבת ז"ל, אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להצניע אבנים וכיוצא בהן וכו'. באתי לנאוף שהוא הגומץ, כמ"ש כי שוחה עמוקה זונה (משלי כג, כז). האירה לי התורה, מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, י). שעוברים על מצות ל"ת, שכל העריות הם מצות ל"ת. וזהו נר לרגלי דבריך. עוד יאמר נר לרגלי דבריך. ויובן עם מ"ש בפט"ו דשבת (קיג:), פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם, ומאי תקנתיה, ליהדר ליה בקדושא דבי שמשי. ופרש"י ששותה כוס של קדוש בשבת בלילה ע"כ. וקשה מה יועיל שתיית הקדוש לפסיעה גסה. אך נלע"ד שיובן עם מ"ש בשם האר"י זלה"ה שצריך ליתן עיניו בכוס של קדוש, ובתחלה יראה נר של שבת ויכוין הכונה הכתובה שם. לכן להיות שפסיעה גסה נוטלת ממאור עיניו של אדם, יתן עיניו בכוס ויקדש וגם בנר של שבת, ובזה יחזור לו מאור עיניו. וזהו בכיוון נר לרגלי, שבעבור רגלי שפסע פסיעה גסה והחשיך מאור עיני, יהיה דבריך לי לרפואה בראיית הנר, ובקיום מה שאמרת זכור את יום השבת, קדשהו על היין, וזהו לקדשו. ועוד יובן עם מאי דאיתא בברכות פ"א (ו:), אריב"ל לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה וכו'. ז"ש נר לרגלי דבריך. שאע"פ שפסיעה גסה נוטלת ממאור עיניו של אדם, עכ"ז כשרץ לדבר מצוה חוזר אורו למקומו. ולענין הנ"ל אמר הכתוב במשלי ד'. ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. הוא מ"ש לעיל כי נזדמנה לו אבוקה של אור, היא התורה ומצותיה, ניצול מכל הפורעניות, והולך ואור עד יום המיתה שהיא פרשת דרכים, וזהו עד נכון היום הוא יום המיתה, שהוא לצדיקים יומא דהלולא.

נחזור לעניננו, כל זה הוא מ"ש מצות ה' ברה מאירת עינים כנגד מ"ע. יראת ה' טהורה עומדת לעד, כנגד מצות ל"ת שצריך לשמרם כדי שלא לעבור על רצון קונו, והיא יראת הרוממות, שזו היא יראה טהורה בלי שום פנייה, ולכן עומדת לעד, לא כן יראת העונש שבסור הסבה יסור המסובב, שאם ימותו בניו או יבאו יסורין עליו בטלה יראתו. זהו כנגד הדבש. והוא מ"ש פ"ז דיומא (עב:), וזאת התורה אשר שם משה (דברים ד, מד). זכה דהיינו שעוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, שמתוק לנפש ומרפא לעצם. משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, זהו כנגד החלב, שאע"פ שהוא מזון תמידי לולד אינו קץ בו, כן התורה אע"פ שכתוב והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). עכ"ז אילת אהבים ויעלת חן, באהבתה תשגה תמיד. ואלו הן המשפטי', כהא דגרסי' בפ"ק דשבת (י.), רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא חליש לבייהו, תנא להו חייא בר רב מדפתי, ויעמוד העם על משה וכו' (שמות יח, יג). כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מע"ה כאילו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית וכו'. כי כיון שהמשפט הוא מקיים העולם, כדתנן (אבות א, יז), על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ואיתא בירושלמי (מגלה כו.), נעשה הדין נעשה האמת נעשה השלום. לכן נעשה שותף להב"ה, שהב"ה ברא העולם והוא מקיימו, וזהו בכיוון צדקו יחדיו. ועוד יאמר צדקו יחדיו, דאיתא בסנהדרין פ"י (פו.), תניא לא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת, צא ולמד בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר, בנפשות אף כאן בנפשות. והביאו רש"י בפ' יתרו ע"ש ((רש"י שמות כ, יג): לא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנובו בגונב ממון, או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין. (סנהדרין פו.):). ז"ש משפטי ה' אמת, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. צדקו יחדיו, שלהיותם יחדיו למדנו שלא תגנוב האמור כאן הוא בגונב נפשות, שלכן חייב מיתה כלא תרצח לא תנאף. ולא תגנובו דפ' קדושים בגונב ממון הכתוב מדבר, לפי שכתוב שם לא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט, יא). שמיירי בממון, ובזה צדקו יחדיו.

ובש"ט על פסוק זה איתא ז"ל, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (תהלים יט, י). רשב"ל אמר צדקו מק"ו, ורבנין אמרין צדקו מג"ש. והכונה דאיתא בברכות פ"א (ה.), א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן דבר זה מתורתך תלמדנו, ק"ו משן ועין, מה שן ועין שהן א' מאיבריו של אדם עבד יוצא בהם לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכ"ו, והיינו דרשב"ל דאמר נאמרה ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין ממרקין כל עונותיו של אדם. קשה לר"ל שזה הק"ו יש לו פרכא, שהרי שן ועין אינו אלא בעבד כנעני אך העברי אינו יוצא בשן ועין, וא"כ לא נוכל ללמוד מזה שיסורין ממרקין, ולכן הביא ר"ל מג"ש, ור' יוחנן גזרה שוה לא גמר. ואע"פ שאין יוצא בשן ועין אלא עבד כנעני, נלמוד שצדקו יחדיו מכ"מ, שכן אמרו בב"ר פ' ל"ו. מה טעם עבד יוצא בשן ועין, מהכא וירא ויגד (בראשית ט, כב). ע"כ. כי אע"פ שחטא במה שלא כסה ערות אביו, נמחל לו במה שוירא ויגד. אך קשה שר"ל אמר צדקו מק"ו, ובברכות אר"ל נאמר ברית במלח. ואפשר שהיתה גרסא אחרת בגמ'. ואח"כ מצאתי בס' ברכת שמואל פ' יתרו, דר"ל הוא הלומד מק"ו משן ועין ודוק. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וכו'. שיש בהם מתיקות הדבש ועריבות החלב. גם עבדך נזהר בהם. כדכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (ש"ב ח, טו). ועל זה התפלל שגיאות מי יבין, שיצילהו ה' ויאיר עיניו בדבר משפט. גם מזדים חשוך עבדך, קשה דהיל"ל גם מזדונות חשוך עבדך, על דרך שאמר שגיאות מי יבין וכו'. אך יובן עם מה שפירש בעל מדרש שמואל ע"פ עשיתי משפט וצדק (תהלים קיט, קכא). במשנת שמעון הצדיק היה משירי כה"ג וכו' (אבות א, ב). ז"ל, ויהי דוד עושה משפט וצדקה. אם היה א' תובע מחבירו מנה ובאים לדון, היה דהע"ה מחייב אותו הרי משפט, ואם לא היה לו מה לפרוע היה דוד פורע חובו והרי צדקה. ולפי שהיה אפשר שיעשו שנים קנוניא על דוד, שכשדוד יחייב אותו ויפרע בעדו יחלקו ביניהם, לכן אמר בל תניחני לעושקי עכ"ל. לכן אחר שאמר גם עבדך נזהר בהם, שהיה עושה משפט וצדקה, ואפשר שיעשו קנוניא ביניהם. על זה אמר גם מזדים, דהיינו אנשים הזדים שיעשו קנוניא עלי חשוך עבדך. הרי א"כ שדהע"ה דבר על כל חלקי התורה ומצותיה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (יחזקאל כ).

ועל כל מה שאמרנו יפורשו פסוקי הסדר. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות יט, ה). ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו' (שם ו). דמאי ואתם, שהרי עמהם דבר. אמנם כלפי מה שאמרנו שלא רצה הב"ה שתהא המשנה בכתב כדי שלא יאמרו א"ה אף אנו ישראל, לכן אמר ועתה אם שמוע בתורה שבכתב, תשמעו בתורה שבע"פ. וזהו ושמרתם את בריתי, שתשמרוה בלבבכם ולא תכתבוה, והייתם לי סגולה מכל העמים, דהיינו לעתיד שיודע שישראל יש להם מסטורין שלו והם עמו ונחלתו, כי לי כל הארץ, ולא כאפיקורוסי' שאמרו ששליט בים ולא ביבשה, ואז נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו (ישעיה סא, ה). וזהו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובמכילתא ושמרתם את בריתי (שמות יט, ה). רא"א זה ברית שבת, רע"א זה ברית מילה. ומצאתי רמז לזה כי שמוע תשמעו בקולי, ר"ת שב"ת וס"ת גי' מיל"ה עם הכולל. והנה כתוב תחלה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (שם ד). וכבר פי' פ' זה בכמה מקומות. והשתא נפרש ע"פ מה שכתבנו במ"א, כי המצריים לא היו רוצים שישראל ישמרו את השבת, ולכן אמר פרעה תכבד העבודה (שמות ה, ט). וכו' ע"ש (חלק ג', דרוש י"ד לפרשת וארא.) בארוכה. ז"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על אשר לא רצו שתשמרו את השבת, שלכן לקו בכמה מכות ככתוב אצלנו במקומו, ולכן ועתה שיצאתם משם, אם שמוע תשמעו בקולי, שהרי במצרים התחילו לשמור את השבת, שמשה בקש מפרעה שיתן להם יום א' לנוח ובירר לו את השבת, וזהו אם שמוע לשעבר תשמעו להבא, כי אז לא היו מצווים מן הב"ה, ועתה תשמעו בקולי דווקא כמצווים ועושים, ושמרתם את בריתי זה ברית שבת, שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא, יז). והייתם לי סגולה מכל העמים. שגוי ששבת חייב מיתה. כי לי כל הארץ. שיובן עם מאי דאיתא בב"ר פ' י"א. שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע מה היום מימים, א"ל ומה גבר בגוברין, א"ל אמרת לי מאי שנא יומא דשבתא מכל יומיא ואמרית לך מאי שנא טורנוסרופוס מכל גוברין, א"ל שרצה המלך לכבדני, א"ל אף זו שרצה הב"ה לכבדה וכו'. חזר אצל ר"ע א"ל אם כדבריך שהב"ה מכבד את השבת, אל ישיב בה רוחות אל יוריד בה גשמים, א"ל אמשול לך משל לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרים לטלטל בחצר, אבל אם היה א' דר בחצר הרי הוא מותר בכל החצר כלה, אף כאן הב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כלו שלו מותר בכל העולם כלו ע"כ. וכבר פי' בדרוש לפ' וילך והפט' מ' כזה בפ"ז דסנהדרין (סה:), ע"ש שמתוכו יתבאר גם זה (חלק א' - דרוש נ' לפרשת וילך והפטרה.). אך לעניננו שפיר קאמר ושמרתם את בריתי זה ברית שבת, וא"ת מאי שנא היום משאר ימים. לכן אמר והייתם לי סגולה מכל העמים. שכשם שבחרתי בכם מכל העמים כך בחרתי את השבת משאר ימים. ואם תאמרו שהב"ה מכבד את השבת, וא"כ למה מוריד בה גשמים, לזה אמר כי לי כל הארץ, שכל העולם שלו והוה ליה כמטלטל בחצרו. ורע"א זה ברית מילה, וגם על זה יפורשו הכתובים אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים על שביטלו מישראל ברית מילה, ששלח להם הצפרדעים שהיו מסרסין אותם וכן הערוב, וככתוב אצלנו ע"פ ושמתי פדות וכו' (שמות ח, יט). ע"ש (חלק ג' - דרוש י"ד לפרשת וארא. אבות עולם - פרק ה' משנה ה.). ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, שכבר ניתנה ברית מילה לאברהם. ואמנם עתה חזרתי וצויתי אותה בתורה, וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג). וזהו תשמעו מחדש, ושמרתם את בריתי כפשוטו, זאת בריתי אשר תשמרו וכו' המול לכם כל זכר (בראשית יז, י). והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות יט, ה). כמ"ש בפ"ד דסנהדרין (לט.), א"ל קיסר לר' תנחום, תא ניהוי כלנא לעמא חד, א"ל לחיי אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו וכו'. ז"ש והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות יט, ה). לפי שאתם חתומים באות ברית קדש. כי לי כל הארץ (שמות יט, ה). כי לה' המלוכה ומושל בגוים (תהלים כב, כט). אמנם הם נתונים תחת יד השרים של מעלה, וישראל עם קדוש לה'. ולכן ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שכן כתוב בזהר פ' לך לך דף צ"ג ב'. מאן דנטיר להאי את קיימא, מלכו אתנטרת ליה, מנלן מבועז וכו'. וגוי קדוש. שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויקרא רבה פ' כ"ד.), והמילה היא להתיש כחה של עבירה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"ג פמ"ט).

אחר הדברים האלה נבאר המזמור הנהוג לאמרו בחג השבועות הזה, והוא בסימן ס"ח. יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו כהנדוף עשן תנדוף וגו'. וכדי שלא להאריך נניח הקושיות ונבא אל הביאור עם מ' ז"ל בפ"ק דע"א (דף ב.), דרש ר' חנינא ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבא מביא הב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו, ומתקבצים ובאים א"ה בערבוביא, שנאמר כל הגוים נקבצו יחדיו וכו' (ישעיה מג, ט.). ואומר להם הב"ה אל תכנסו לפני בערבוביא אלא תכנס כל אומה ואומה וכו', מיד נכנסת וכו', וא"ל כלום יש בכם מגיד זאת, ואין זאת אלא תורה וכו'. נכנסה מלכות פרס אחריה וכו' מיד יוצאין בפחי נפש, וכן כל אומה ואומה וכו', אומרים לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה, אומר להם הב"ה שוטים מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכו', אע"פ כן מצוה קלה יש לי וסכה שמה וכו', מיד כל א' וא' עושה סכתו בראש גגו, והב"ה מקדיר עליהם חמה כתקופת תמוז ומיד כל א' וא' מבעט בסכתו ויוצא, והב"ה יושב ומשחק עליהם וכו'. ז"ש למנצח לדוד מזמור שיר (תהלים סח, א.). זה הנצחון הוא לישראל ל"ל, שאז יושר שיר חדש בלשון זכר, שהגאולה תהיה שלימה שאין אחריה גלות וינצחו ישראל לא"ה, ואז יקום אלקים לשפוט את האומות, אין אלקים אלא דיין (רש"י שמות כ, א). ולפי שנכנסים בערבוביא אומר להם יפוצו אויביו, שלא יכנסו בערבוביא אלא שיפוצו ויכנסו א' א', ולפי שנכנסת המלכות תחלה, אומר יפוצו אויביו שהם אויביו בנפש. וינוסו משנאיו הם של פרס שהתחילו בימי המן להשניא את ישראל להעבירם על דת. ולשאר האומות כהנדוף עשן תנדוף. ולכלם כהמס דונג מפני אש, שמוציא חמה מנרתקה ובועטים בסכתם, וכ"כ בשמות רבה פ' ט"ו. מה החמה היא של אש, כך הם עתידים לידון בה, שנאמר הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג, יט). ובזה יאבדו רשעים מפני אלקים, ולהפך וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים. שאותו השמש הוא צדקה ומרפא לישראל, כמ"ש וזרחה לכם יראי שמי וכו' (שם כ). כמ"ש שם (עין ישראל ע"ז ג:), אר"ל אין גהינם ל"ל אלא הב"ה מוציא חמה מנרתקה ומקדירה, רשעים נדונין בה וצדיקי' מתרפאין בה, ולא עוד אלא שמתעדנין בה. וזהו הכפל ישמחו יעלצו. וישישו בשמחה הוא מ"ש שם, והב"ה יושב ומשחק עליהם. ר"ל שמשחק עליהם את הצדיקים. שירו לאלקים זמרו שמו סלו לרוכב בערבות, שיובן עם מ"ש בפ"ב דחגיגה (יב:), ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום גנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידות להבראות, וטל שעתיד הב"ה להחיות בו המתים. ולכן הזכיר זה להורות שזה יהיה בזמן תחיית המתים, ואע"פ שרוכב בערבות עכ"ז הוא משגיח בשפלים, אבי יתומים ודיין אלמנות, וכן אלקים מושיב יחידי' ביתה. מוציא אסירים בכושרות. אמרו ז"ל (רש"י סוטה ב.), שהוציאם ממצרים בחדש ניסן, לא חמה ולא צינה. וזהו בחדש שהוא כשר לצאת. אך סוררים שכנו צחיחה, אלו רשעי ישראל שלא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפילה (רש"י שמות י, כב). ונקברו בארץ טמאה. ולפי שהתחיל יקום אלקים. שאומר מי בכם יגיד זאת. התחיל לספר במתן תורה. אלקים בצאתך לפני עמך, שיובן עם מ"ש בילקוט פ' ואתחנן ע"פ ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך (דברים ה, כ). ז"ל, ולמה השמיע הב"ה את קולו מתוך החשך ולא מתוך האור, מלה"ד למלך שהיה משיא את בנו ותלה בחופת בנו מסכות שחורות, א"ל יודע אני שאין בני ממתין עם אשתו אלא ארבעים יום, שלא תאמרו למחר המלך לא אסטרולוגוס ולא היה יודע מה שאירע לבנו, כך המלך זה הב"ה, הבן אלו ישראל והכלה זו תורה, והיה הב"ה יודע שאין ישראל ממתינים בדברות אלא מ' יום, לפיכך השמיע קולו מתוך החשך ע"כ. זש"ה אלקים במדת הדין, שהשמיע קולו מתוך החשך, וההר בוער באש (דברים ה, כ), בצאתך לפני עמך. ועוד מטעם אחר בצעדך בישימון סלה, הוא הדבר אשר חכמים הגידו שהלך אצל האומות שיקבלו התורה כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו נתן לנו את התורה היינו שומרי' אותה, ז"ש אלקים בצאתך אלו האומות, לפני עמך כלומר קודם שהלכת לישראל, בצעדך בישימון סלה זה מדבר העמים, ועיין בזהר פ' בלק דף קצ"ב א' כל הענין הזה (תא חזי, כתיב יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וגו'. בשעתא דבעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל, אזל וזמין להו לבני עשו ולא קבלוהו, כד"א יי' מסיני בא וזרח משעיר למו (דברים לג). ולא בעו לקבלה, אזל לבני ישמעאל ולא בעו לקבלה. דכתיב הופיע מהר פארן. כיון דלא בעו, אהדר לון לישראל, הכי תנינן. השתא אית לשאלא, והא תנינן דלית חטאה כד בר נש מדקדק דיוקין דאורייתא וישאל שאלתוי לאנהרא מלוי, האי קרא לא אתישבא ואית לשאלא, קב"ה כד אתא לשעיר למאן נביאה דלהון אתגלי, וכד אזל לפארן למאן נביאה דלהון אתגלי, אי תימא דאתגלי לכלהו, לא אשכחן דא לעלמין, בר ישראל בלחודייהו ועל ידי דמשה. והא אתמר דהכי מבעי קרא למימר, יי' מסיני בא. וזרח לשעיר למו. הופיע להר פארן. מהו משעיר למו, ומהו מהר פארן. כלא אית למנדע ולאסתכלא, והא שאילנא ולא שמענא ולא ידענא. כד אתא רבי שמעון, אתא ושאיל מלה כמלקדמין, א"ל הא שאלתא דא אתאמרת, יי' מסיני בא. כד"א הנה אנכי בא אליך בעב הענן. ומסיני בא ואתגלי עלייהו. וזרח משעיר למו. ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא, מהאי אנהר לון לישראל, ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא. אוף הכי, הופיע ואנהר לישראל מהר פארן, ממה דאמרו בני פארן דלא בעו לקבלא, מהאי אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות.וממה דשאלת על ידא דמאן אתגלי עלייהו, תא חזי, רזא עלאה איהו ואתגלי מלה על ידך. אורייתא נפקת מרזא עלאה דרישא קדישא דמלכא סתימא, כד מטה לגבי דרועא שמאלא, חמא קב"ה בההוא דרועא, דמא בישא דהוו מתרבי תמן. אמר אצטריך לי לבררא וללבנא דרועא דא. ואי לא ימאיך ההוא דמא בישא דיפגים כלא, אבל אצטריך לבררא מהכא כל פגימו, מה עבד, קרא לסמ"אל ואתא קמיה ואמר ליה, תבעי אורייתא דילי. אמר מה כתיב בה. אמר ליה לא תרצח. דליג קב"ה לאתר דאצטריך. אמר ח"ו, אורייתא דא דילך היא ודילך יהא, לא בעינא אורייתא דא. אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה דעלמא אי את יהבא לי, כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שלטנו דילי על קטולא איהו, וקרבין לא יהון, ושלטנו דילי על ככבא דמאדים. אי הכי כלא אתבטל מעלמא. מאריה דעלמא טול אורייתך ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה. אבל אי ניחא קמך, הא עמא בנוי דיעקב, לון אתחזי. ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו, ודא הוא וזרח משעיר למו, משעיר ממש נפק נהורא לון לישראל. אמר סמא"ל ודאי, אי בנוי דיעקב יקבלון דא, יתעברון מעלמא ולא ישלטון לעלמין. אתיב ליה כמה זמנין ואמר ליה, אנת בוכרא ולך אתחזי, אמר ליה הא ליה בכירותא דילי, והא אזדבן ליה, ואנא אודיתי. אמר ליה הואיל ולא בעית למהוי לך בה חולקא, אתעבר מנה בכלא. אמר יאות, אמר ליה הואיל וכך, הב לי עיטא איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר. אמר ליה מאריה דעלמא, אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמיא והב עלייהו, ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בדקמיתא, אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה ויהב ליה למיהב לון לישראל, הדא הוא דכתיב וזרח משעיר למו. משעיר ממש. דא סמא"ל, דכתיב ונשא השעיר עליו. למו לישראל. כיון דביער דא ואעבר דמא בישא מדרועא שמאלא, אהדר לדרועא ימינא, חמא ביה אוף הכי, אמר הכי נמי אצטריך לנקיא מדמא בישא דרועא דא. קרא לרה"ב אמר ליה, תבעי את אורייתא דילי, אמר ליה מה כתיב בה, דליג ליה ואמר לא תנאף, אמר ווי אי ירותא דא אחסין לי קב"ה, ירותא בישא דאתעבר כל שלטני, דהא ברכתא דמיא נטילנא, ברכתא דנוני ימא, דכתיב פרו ורבו וגו'. וכתיב והוא יהיה פרא אדם. שארי לאתחננא ואמר מאריה דעלמא, בכירותא דילי יהא דיליה, והאי נהורא דאנא יריתנא על דא, טול והב לון, וכך עבד דכתיב הופיע מהר פארן, מאי שנא בסמא"ל כתיב וזרח וברה"ב כתיב הופיע. אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט בהו סמא"ל חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות. הדא הוא דכתיב ואשר חרב גאותך. אע"ג דלא הוה דילך, ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מניה רה"ב זעיר, כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה. ובגין כך הופיע מהר פארן. ולא כתיב וזרח. כיון דנטל מתנן אלין לישראל מאינון רברבין שלטנין, אתא וקרא להו רבבות קדש. דממנן על שאר עמין, ואתיבו ליה אוף הכי, ומכלהו קביל ונטל מתנן למיהב לון לישראל.). ועוד שם דף קצ"ג א'. כיון דחמאת ארעא דהא אזמין קב"ה כל עממיא דיקבלון אורייתא ולא קבילו, ומכל עממיא לא אשתארו אלא ישראל בלחודייהו חשיבת ארעא דישראל לא יקבלון כוותייהו, ובג"כ ארץ רעשה (תהלים סח, ט). ע"כ. עוד אף שמים נטפו מפני אלקים, שהלכו כל האומות אצל בלעם ואמרו שמא מביא מבול לעולם. והשיבם שהב"ה נותן תורה לעמו, ז"ש זה סיני, שהב"ה נותן תורה על הר סיני, מפני אלקים אלקי ישראל, שלכן ארץ רעשה, כי תורה מפי הגבורה ניתנה בקולות וברקים חשך ענן וערפל כדלעיל. ואז בראות הארץ שישראל מקבלים את התורה שקטה. וזהו גשם נדבות תניף אלקים. ובזה נחלתך ונלאה. היינו א"י שבחר לנחלה לו, שהיתה נלאה בראות שהאומות לא קבלו התורה, אתה כוננתה כשנתת אותה לישראל, ובזה חיתך ישבו בה. הם ישראל שנכנסו לארץ ששם יקיימו התורה בשלימות. תכין בטובתך לעני אלקים, הכונה ומילאה כל טוב כדי שישראל ימצאו בה כל צרכם, כדכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה (דברים ח, ט). אדני יתן אומר המבשרות צבא רב, התחיל בלשון יחיד יתן אומר, ואח"כ המבשרות ל' רבים, להורות על מ"ש ז"ל (מכילתא פ' בשלח, פ' ח), כי כל העשר דברות בדבור א' נאמרו, שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה (שמות כ, א). ואח"כ פרט כל דבור בפני עצמו. מלכי צבאות ידודון ידודון וכו'. יובן עם מ"ש שם בזהר פ' בלק קצ"ב ב' ז"ל. מה עבד, קרא לסמ' וא"ל תבעי אורייתא דילי, אמר מה כתיב בה לא תרצח וכו'. אמר מריה דעלמא טול אורייתך ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה, אבל אי ניחא קמך הא עמא בנוי דיעקב לון אתחזי, א"ל איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב, א"ל אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמיא והב עלייהו, הה"ד וזרח משעיר למו (דברים לג, ב). קרא לרהב וכו' הה"ד הופיע מהר פארן וכו' (שם). נטל בההוא נהירו דאפשיט מיניה סמ' חרב וקטולא לקטלא בדינא וכו', ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מיניה רהב למעבד פריה ורביה וכו'. ז"ש מלכי צבאות, הם השרים של מעלה, כמ"ש ואתא מרבבות קדש (דברים לג, ב). ולפי שהעיקר הם סמ' ורהב, לכן אמר ידודון ידודון, והם חילו פניו ית'. ונות בית תחלק שלל, שיתן תורה לישראל שהם נות ביתו, ויתן להם שוחד משלל העמים כנז'. אמר להם הב"ה אם תשכבון בין שפתים, כלומר שאתם רוצים לישב בשלוה בעה"ז ולא לקבל התורה, שהעוסק בה צריך שלא להתענג בתענוגים, כמו ששנינו (אבות ו, ד), כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', ועל הארץ תישן וכו'. ואתם רוצים לשכב בשלו' על משכבכם ושישראל יקבלו התורה. צריך לשחדא לון. כנפי יונה נחפה בכסף, זהו כלפי רהב שר של ישמעאל שהוא כנגד הימין ששם הכסף. ואברותיה בירקרק חרוץ, כלפי סמ' שהוא בשמאל ששם הזהב. והשתא מפרש מהו השוחד הזה. בפרש שדי. כתב בעל הטורים בפ' וישלח ע"פ אני אל שדי פרה ורבה (בראשית לה, יא). כי שד"י הוא שם של פריה ורביה, כי הנעלם שלו גי' ת"ק כנגד רמ"ח איברי האיש ורנ"ב באשה עכ"ל. והעיקר כי שם שד"י הוא באות ברית קדש שבו נשלם השם הנ"ל, ולכן אמר בפרש שד"י, הוא השם של פריה ורביה, שנתן לישראל כח לפרות ולרבות. מלכים בה, הוא הכח שנתן סמ' חרב לקטרג בדינא, וזהו מלכים בה אלו הסנהדרין, מאן מלכי רבנן (גיטין סב.). תשלג בצלמון. שדנין לאדם החוטא בד' מיתות ב"ד כדי להצילו מדין גהינם שהוא שלג ואש, וזהו תשלג בצלמון. וכיון ששמע הב"ה משרי האומות שאין רצונם לקבל תורה, והוא יתן אותה לישראל. אז וירד ה' על הר סיני. וז"ש הר אלקים הר בשן וכו'. דאיתא במדרש (ילקוט שופטים, רמז מז), בשעה שבא הב"ה ליתן תורה לישראל, שמעו תבור וכרמל והניחו מקומם ובאו וכו'. והב"ה צווח להם למה תרצדון הרים גבנונים. למה אתם רצים ומדיינים, בעלי מומין אתם, כענין שנא' או גבן או דק (ויקרא כא, כ). ההר חמד אלקים לשבתו, זה סיני וכו'. ועוד איתא בילקוט ישעיה ב'. עתיד הב"ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש על גביהן וכו'. ובזה אתי שפיר למה באו תבור וכרמל, כי כיון שעתיד בה"מ ליבנות על גביהן, חשבו שגם התורה תנתן עליהם, האמנם נפסלו מפני גבהותן כי התורה נמשלה למים שמניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך, ולכן בחר הב"ה בסיני שהוא נמוך ההרים, וז"ש הר אלקים הר בשן. הר האלקים זה סיני, היה כמו הר בשן כי שם נגלו האלקים. למה תרצדון הרים גבנונים. כלומר שבו במקומכם כי אתם נפסלתם בעבור כי ההר חמד אלקים לשבתו זה סיני. אך יותר מתישב לומר כי הרי זה להבטיח להם שיתן להם שכרם שיבנה בה"מ על גביהם, וז"ש ההר חמד אלקים לשבתו, שהוא הר המוריה ששם בית המקדש יבנה על גביכם וקדושתו עולמית, אף ה' ישכון לנצח. מש"כ בהר סיני עתה, שכיון שנסתלקה שכינה נסתלקה ממנו הקדושה, כמ"ש במשוך היובל המה יעלו בהר (שמות יט, יג). ואמר אף ה' ישכון לנצח, כלומר גם בזמן האף דהיינו שהוא בחרבנו, לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ' ב'. שיר השירים רבה פ' ב'. ילקוט מלכים א' ח, רמז קצ"ה.).

ולענין זה נבאר מ' ז"ל שהקדמנו בפ"ט דשבת (דף פט.), והקשו התוס' דמדבר צין ופארן וסיני לאו הכל א'. ואור"י דהכל מדבר א' וגדול היה, ע"ש בע"י (מדבר צין. קשה לר"י דע"כ מדבר ציון לאו היינו מדבר פארן, דמדבר צין בתחלת דרומה של א"י, כדכתיב באלה מסעי, והיה לכם פאת נגב מדבר צין ע"י אדום. (וכתיב ונסב לכם הגבול מנגב וגו' והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע, וקדש ברנע היינו פארן, דכתיב בשילוח מרגלים וישלח אותם משה ממדבר פארן. ובספר (יהושע יד) כתיב שאמר כלב בשלוח אותו משה מקדש ברנע לרגל את הארץ, כן באלה הדברים כתיב ונבא עד קדש ברנע. ומפרש מיד שלוח מרגלים, ועוד דכמה מסעות היו ממדבר פארן עד מדבר צין, דבסוף בהעלותך כתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן, ובאלה מסעי כתיב ויסעו העם מחצרות ויחנו ברתמה. א"כ רתמה היינו פארן, וחשיב כמה מסעות עד מדבר צין, וכן בין פארן לסיני מהלך י"א יום, דכתיב אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, א"כ מדבר צין ופארן וסיני לאו הכל אחד), אור"י דהכל מדבר אחד וגדול היה, דע"כ סיני היינו פארן, דכתיב הופיע מהר פארן, ובפ' שור שנגח ד' וה' (דף לח.) דרשינן מפארן הופיע ממונן לישראל, ול"ג וכו' בריש מסכת ע"ז, מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן, דהיה משמע דפארן היא אומת אחת כמו שעיר, אלא גרס מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן, וסיני נמי היינו מדבר צין, דכתיב מדבר צין היא קדש. וסיני אקרי קדש, דכתיב בספר תהלים (כט) קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש. משמע דהיינו בשעת מתן תורה, ומיהו קשה לר"י דהא מדבר קדמות היא מזרחה של א"י, כדכתיב (דברים ב) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו'. שהיתה במזרחה של ארץ ישראל, (דכתיב (שם יד) בעבר הירדן מזרחה שמש). ומדבר צין ופארן הם בדרומה ואיך יתכן דמדבר קדמות היינו מדבר סיני.). ונלע"ד כי הנה בפ' בשלח כתוב ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני (שמות טז, א). וכתב שם בעל הטורים, סי"ן בגי' הסנ"ה, ונק' סיני על שם י' דברות שניתנו בו ע"כ. והנה ידענו שאותיות זסשר"ץ מתחלפות, וכן דרשו במאמרנו, הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו. הרי שהס' והש' מתחלפות. אף אנו נאמר כי הס' והץ' מתחלפות, ובזה מדבר סין ומדבר צין הכל א', וקראו צין ללמד שנצטוו ישראל עליו ובזה ירדה שנאה לא"ה, שהם לא רצו לקבל התורה והתיר להם ז' מצות בני נח, שאם יעשו אותם לא יקבלו עליהם שכר כמצווים ועושים. מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, שנתן תורה לישראל ולא למלאכים אף שהם קדושים, לפי שקדושת ישראל גדולה מהם, גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג.). ובמתן תורה נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו). עוד הקשו התוס' ומיהו קשה לר"י דהא מדבר קדמות הוא מזרחה של א"י, ואיך יתכן דהוא מדבר סיני. ונלע"ד לתרץ עם מ"ש רש"י ז"ל בפ' דברים, ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו). אעפ"י שלא צוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואעפ"כ פתח להם בשלום. הרי שמדבר סיני נק' מדבר קדמות על שניתנה קדומה עליו, דהיינו שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם, ועכ"ז כתוב בה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל. מדבר פארן, שפרו ורבו עליה ישראל, הוא מ"ש הופיע מהר פארן. שפי' לעיל שרהב שר של ישמעאל נתן לישראל פריה ורביה משלו כדי שיקבלו ישראל את התורה. ומה שמו חורב שמו. שדרשו על זה במדבר רבה פ"א, הר חורב, שעליו נשמטה החרב, מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, י). מות יומת הרוצח (במדבר לה). והוא מ"ש וזרח משעיר למו, דאפשיט מיניה סמ' חרב וקטולא לקטלא בדינא ודוק. רכב אלקים רבותים וכו'. אמרו בבבא קמא פ"ז (פג.), שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, שהם כנגד כ"ב אותיות התורה. וזהו אד' בם שהיא השכינה, כשהם רבותים ואלפי שנאן, כ"ב אלף מרבבות מלאכים שירדו עם השכינה להר סיני, וכנגדן צריך שיהיו ישראל לשתשכון בם שכינה. ודי בזה. עד יבא מורה צדק אשר יאמר כי הוא זה. מזה בן מזה. ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה. ב"ב אמן. בילא"ו.