דרוש ל"ב ליום א' של סכות והפטרה

בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות (ויקרא כג, מב).

בבא בתרא פרק חמישי (דף עה.): אמר רבה א"ר יוחנן עתיד הב"ה לעשות סכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנאמר התמלא בסכות עורו (איוב מ, לא). זכה עושין לו סכה, לא זכה עושין לו צלצל, שנאמר ובצלצל דגים ראשו. זכה עושין לו צלצל, לא זכה עושין לו ענק, שנאמר וענקים לגרגרותיך (משלי א, ט). זכה עושין לו ענק, לא זכה עושין לו קמיע, שנאמר ותקשרנו לנערותיך (איוב מ, כט). ע"כ.

ישמחו הלב וירחיבו הדעת שלשה דברים אשר חכמים הגידו בברכות פ' הרואה (דף נז:), שלשה מרחיבין דעתו של אדם, דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים. אשר על כן הכין ופעל בורא העולם קודם בריאת האדם דירה נאה למכון שבתו, הוא שאמר הכתוב ויצר ה' אלקים את האדם וכו' (בראשית ב, ז.). ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם (שם ח.). שפי' שכבר נטע כמ"ש הראב"ע ז"ל, אלא שהקדים התכלית שכן בראו בשביל האדם, ולכן אמר מקדם כלומר קודם שנברא האדם כדי שימצא תכף ומיד דירה נאה ולכבודו. וישם שם את האדם אשר יצר. ובב"ר פ' ט"ו. ויטע ה' אלקים וכו'. הה"ד ישבעו עצי ה' וכו' (תהלים קד, טז.). א"ר חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הב"ה ושתלן בתוך גן עדן, ישבעו עצי ה' וגו'. א"ר חנינא ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן ע"כ. ק"ל לר"ח מאי ויטע דהא כתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ (בראשית ב, ה.). ולמה אמר ויטע שנראה שכבר היו בעולם, כמ"ש ויטע כרם (בראשית ט, כ.). שפרש"י ז"ל, כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות. לכן פי' כקרני חגבים היו. כי כבר נבראו ביום שלישי כשאמר תדשא הארץ דשא וכו' (בראשית א, יא.). והביאם לג"ע ושתלן שם ונתגדלו. ואע"פ שהיה ראוי לנוטען בגן עדן מתחלה והיינו שיצמחו משם, ולא יביאם מן החוץ. נלע"ד שזה היה להורות כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם אך למחר לקבל שכרם, כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ולזה לא רצה שיצמח בג"ע כלום רק שיביאום מחוץ לג"ע ושם יגדלו, ומזה נבין לשכרן של צדיקים בג"ע שהוא ממה שטרחו בעה"ז בתורה ומצות, אך כשלא טרחו בעה"ז לא ימצאו שם כלום. והטובה הזאת עושה הב"ה שאחר שהם התחילו לטרוח בעה"ז מרבה להם שכרם. וכמו שפי' ע"פ כי כארץ תוציא צמחה (ישעיה סא, יא.). שהב"ה זורע מה שעשה האדם צדקה בעה"ז ושם מרבה הזרע ללקוט ממנו כמה וכמה, עיין בפ' נצבים מ"ש שם (חלק א' דרוש מ"ט לפ' נצבים והפטרה. ולפי שהזכיר 'מעיל צדקה' אמר כי כארץ תוציא צמחה וכו'. ופי' על זה בספר החסידים סי' שכ"א ז"ל, הנותן צדקה לשם שמים הב"ה זורעה בג"ע, כמה תבואה יכולים לקנות במעות וצומחים, בכל שנה ושנה מכניסם לאוצר ונהנה מהם לעה"ב, שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וכו'.), וזש"ה ישבעו עצי ה' לפי שהוא בכבודו נטעם, ויטע ה' אלקים וכו'. ובתחלה היו עצים קטנים ולבסוף ארזי לבנון אשר נטע, שנתגדלו כארזי הלבנון. ולפי שהאילן צריך ג' דברים להתגדל, הא' זמן רב כי עד ג' שנים נק' נטיעה ואח"כ נק' אילן. השני שיהיה שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו. והג' שיהיה נטוע בארץ טובה לא בארץ מליחה. לזה אמר ר"ח ישבעו חייהם, דהיינו הזמן הצריך לגדל. ישבעו מימיהם, שיהא שתול על פלגי מים, ישבעו מטעתן, שיהיו נטועים בארץ טובה. אך עדין קשה שהרי בפ"ק דר"ה (דף יא.), אריב"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו וכו'. ואיך יאמר שהיו כקרני חגבים. אך יובן עם מ"ש רש"י ז"ל ע"פ יהי מאורות (בראשית א, יד.) ז"ל, כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל א' וא' נקבע ביום שנגזר עליו. ובתחלה כשנבראו היו כקרני חגבים שזהו עיקרן, ואח"כ ביום שלישי עקרן ושתלן בג"ע ושם נתגדלו. והראיה שכתוב אלה תולדות השמים והארץ וכו' ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים (בראשית ב, ד.). דהיינו באותו יום הראשון, שלכן לא נאמר בימי אלא ביום, שכולן נבראו ביום ראשון, ואז וכל שיח השדה וכו' (שם ה.). שהיו קטנים, וביום השלישי כתוב ועץ עושה פרי (בראשית א, יב.). שיהא גדול לעשות פרי, ומכאן נפקא להו לרז"ל שבקומתן נבראו, כמו שאמרו בפ"ק דר"ה (דף יא.). ובו ביום נטעם בג"ע כדלעיל. ועל כל הנאמר יקשה למה חזר וכתב ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בג"ע (בראשית ב, טו.). כיון שכבר אמר וישם שם את האדם אשר יצר (שם ח.). אך בב"ר פ' ט"ז. ר' יהודה ור' נחמיה. רי"א עילה אותו המד"א ולקחום עמים (רבים) [והביאום] וגו' (ישעיה יד, ב.). רנ"א פיתה אותו המד"א קחו עמכם דברים וגו' (הושע יד, ג.). ונלע"ד כי בפ' י"ד איתא ז"ל, עפר מן האדמה (בראשית ב, ז.). ממקום כפרתו נברא, אמר הב"ה הריני בורא אותו ממקום כפרתו הלואי יעמוד, ולכן לא היה אדה"ר רוצה להפטר משם ממקום בית המקדש. בשביל זה ויקח ה' אלקים את האדם להעלותו לג"ע שמדרגתו יותר גדולה, כמ"ש ולקחום עמים והביאום אל מקומם, ישעיה י"ד. שיביאום לא"י מקום יותר מובחר, אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג, ח.). ורנ"א שפיתהו בדברים כדרך כל לקיחה שנאמרה באדם. וכמו שפי' רש"י בכמה מקומות, וגם בזה פי' לקחו בדברים נאים ופיתהו ליכנס. ובב"ר פ' י"ו. ויניחהו, נתן לו מצות שבת, המד"א וינח ביום השביעי (שמות כ, י.). שראה הב"ה שעתיד לחטוא ויגורש משם ובא השבת ונעשה לו סניגור שלא ימות תכף ומיד. והוא מ"ש במ' סנהדרין פ"ד (דף לח.), כדי שיכנס למצוה מיד. ועוד כתב ויקח וכו'. לפי שכתוב אחריו ויצו ה' אלקים על האדם לאמר (בראשית ב, טז.). ולפי זה ויניחהו במצות שבת להגין עליו מן החטא שעבר על צוויו ית', וגם כי הנה כתוב לעבדה ולשמרה (שם טו.). שפי' ז"ל במ"ע ובמל"ת. והוא מ"ש ויצו וכו'. שיש שם ז' מצות בני נח שנצטוה לשומרם, ולכן סמך ויצו וכו'. והוצרך לחזור ולכתוב ויקח וכו'. והראיה שאילו על הגן מדבר היל"ל לעבדו ולשמרו. אך לפי שעל התורה מדבר לכן אמר לעבדה ולשמרה דקאי על התורה, עוד הכין לו כלים נאים, הוא מ"ש ביחזקאל כ"ח. בעדן גן אלקים היית כל אבן יקרה מסוכתך (יחזקאל כח, יג.). ודרשו ז"ל בפ"ה דב"ב (דף עה.), עשר חופות עשה הב"ה לאדה"ר בג"ע, שנא' בעדן וכו'. ואע"ג דהאי קרא כתיב בחירם מלך צור, נלע"ד שלפי מ"ש שנכנס חי בג"ע בשביל שנתעסק בבנין בית המקדש ככתוב שם, לכן הגיד הכתוב מה שיש שם בג"ע, והוא מה שנברא תחלה לאדם הראשון. ופי' רש"י ז"ל שם, וכי סבור אתה להיות כאדה"ר שהיה בג"ע והיו לו כל החופות הללו. אח"כ הכין לו אשה נאה, ויבן ה' אלקים את הצלע (בראשית ב, כב.). שלשון בנין לא שייך באשה, שלכן דרשו ז"ל כמה דברים על זה בב"ר פ' י"ח ע"ש (ב"ר פ' י"ח. [א]. ויבן ה' אלהים את הצלע. רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר ניתן בה בינה יותר מן האיש, דתנינן בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים, בת שתים עשרה ויום א' נדריה קיימים ובודקין כל שתים עשרה שנה, אבל לזכר בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקים, בן י"ג נדריו קיימים, ובודקים כל י"ג. רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמר אית דמחלפין, דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה, דרכו של איש להיות יוצא לשוק ולמד בינה מבני אדם. [ב] . רבי איבו ואמרי לה בשם רבי בנייא, והוא תני לה בשם רשב"י קישטה ככלה ואחר כך הביאה לו. אית אתרין דקריין לקלעיתא בנייתא. אמר רבי חמא בר חנינא את סבור שמתחת חרוב אחד או שקמה אחת הביאה לו, אלא משקשטה בכ"ד מיני תכשיטין אח"כ הביאה לו, הה"ד בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה וגו' (יחזקאל כח, יג). רבנן ורבי שמעון בן לקיש. רבנן אמרי עשר, ורבי שמעון אמר י"א. רבי חמא בר חנינא ורבי שמעון בן לקיש תרוייהו אמרי כלל ופרט, עשה את הכלל מוספת לפרט והכל בכלל, כל אבן יקרה מסוכתך כלל, אודם פטדה ויהלום תרשיש וגו' פרט, הכל בכלל כל אבן יקרה מסוכתך, רבי לוי ורבי סימון, חד אמר תשע, וחד אמר עשר, מאן דאמר עשר כרבנן, ומאן דאמר תשע, הדין דהב דהכא לית הוא חופה. רבי אחא בר חנינא אמר עשה כתלים של זהב ובתי קריות של אבנים טובות ומרגליות. רבי אלעזר בר ביסנא בשם רבי אחא אמר אפילו קורקוסים של זהב עשה לו. [ג]. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ויבן (בראשית ב, כב) כתיב, התבונן מאין לבראתה, אמר לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מיקלת ראש, לא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנתנית, ולא מן היד שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם, אפילו בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה, אף על פי כן ותפרעו כל עצתי (משלי א, כה). לא בראתי אותה מן הראש והרי היא מיקלת ראשה, שנאמר ותלכנה נטויות גרון (ישעיה יג, טז). ולא מן העין והרי היא סקרנית, שנאמר ומסקרות עינים (ישעיה יג, טז). ולא מן האזן והרי היא צייתנית, שנאמר ושרה שומעת פתח האהל (בראשית יח, י). ולא מן הלב והרי היא קנתנית, שנאמר ותקנא רחל באחותה (ישעיה ל, א). ולא מן היד והרי היא משמשנית, שנאמר ותגנוב רחל את התרפים (ישעיה לא, יט). ולא מן הרגל והרי היא פרסנית, שנאמר ותצא דינה (ישעיה לד, א). רב חסדא אמר בנה בה מגורות יותר מן האיש, רחבה מלמטן וצרה מלמעלן, כדי שתהא מקבלת עוברים.). ונלע"ד שהוא מל' וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר יג, כב.). שדרשו ז"ל (סוטה לד:), שהיתה מבונה בכל טוב. כך ויבן ה' אלקים את הצלע, מבונה בכל טוב, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם (ב"ב נח.). וכן דרשו (סוטה מב:), ויצא איש הבינים (שמואל א' יז, ד.). שמבונה מכל מום. ובישעיה ל"ב כתוב וישב עמי בנוה שלום (ישעיה לב, יח.). זה בית נאה, כי ל"ל יבנה המקדש ואז ישבו כל א' בדירה נאה. ובמשכנות מבטחים אלו כלים נאים, ולא יפחדו שמא יגנבו כי המשכנות יהיו בטוחים. כמ"ש לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך (ישעיה ס, יח.). ובמנוחות שאננות, דכתיב נשים שאננות וכו' (ישעיה לב, ט.). וכתיב ומצאן מנוחה אשה בית אישה (רות א, ט.).

האמנם גינה הכתוב הבונים חרבות למו להיות להם לשם על פני האדמה, כמו שכתוב קרבם בתימו לעולם משכנותם עלי אדמות (תהלים מט, יב.). וכבר פירשנו מ"ש ויקרא לה נובח בשמו (במדבר לב, מב.). עיין במקומו (חלק א' - דרוש מ"א לפרשת מטות ומסעי והפטרה.). וזאת היתה להם לבני הרכבים כמ"ש בירמיה ל"ה. הלוך אל בית הרכבים ודברת אותם והביאותם בית ה' אל אחת הלשכות והשקית אותם יין (ירמיה לה, ב.). ואקח את יאזניה בן ירמיהו בן חבצניה ואת אחיו ואת כל בניו ואת כל בית הרכבים (שם ג.). ואביא אותם בית ה' אל לשכת בני חנן בן גדליהו איש האלהים אשר אצל לשכת השרים וכו' (שם ד.). ואתן לפני בני בית הרכבים גביעים מלאים יין וכוסות ואומר אליהם שתו יין (שם ה.). ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם (שם ו.). ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם כי באהלים תשבו וכו' (שם ז.). ויש לדקדק למה צוהו לילך לביתם ולדבר עמם ואח"כ להביאם בית ה' ולהשקותם יין. כי הנה ודאי שלא ישתו יין בבית המקדש, שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת המקדש ז"ל, וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כלו מתחלת עשרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין. ולמה לא אמר להם בביתם שתו יין. אך כתב שם הרמב"ם ז"ל, וכשם שאסור לכהן ליכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, ומותר לשכור ללמוד תורה אפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה, ואם היה חכם קבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה הוא עכ"ל. ואיתא בילקוט שופטים א' (רמז ל"ח.). ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים (שופטים א, טז.). שהניחו דושנה של יריחו ובאו לפני יעבץ לערד ללמוד תורה, שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים (דה"א ב, נה.). שהיו יושבים בשערי ירושלים. שמעתים ששמעו קול תרועה בסיני. סוכתים על שלא סכו את השמן. סוכתים על שהיו יושבים בסכות, אמרו הואיל ובית זה עתיד ליחרב רואין אנו אותו כאילו הוא חרב מעכשיו, שנאמר ונשב באהלים ונשמע ונעש ככל אשר צוה יונדב אבינו וכו' (ירמיה לה, י.). ר' יונתן אומר וכי גרים נכנסים להיכל, אלא יושבים בסנהדרין ומורים דברי תורה ע"כ. למדנו מזה כי בני יונדב בן רכב היו יושבין בסנהדרין ומורים דברי תורה. ועוד שהיו מתאבלין על החרבן. ובזה נבין הפסוקים. צוה הב"ה לירמיהו הלוך את בית הרכבים (שם ב.). דוק שלא אמר לו לך רק הלוך, כלומר שילך מעצמו ולא כמצווה ועושה, שאם היה אומר להם בשליחות מפי ה' לא היו יכולים למרות את פיו, שהמוותר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים, כמו ששנינו בפי"א דסנהדרין (דף פט.), וכל שהוא מוחזק לנביא אמת אפילו יצוה לבטל מצוה להוראת שעה חייבים לעשות כן, כאליהו בהר הכרמל, כל שלא יצוה לעבוד ע"א שבזה אין שומעין לו. ולכן לא צוה הב"ה לך אל בית הרכבים רק הלוך, כמי שהולך מעצמו, ודברת אותם, היינו שידבר עמהם דברי תורה כדי שלא ידעו מה כונתו. ומתוך דברים אלה והביאותם בית ה' אל אחת הלשכות, הכונה שילך חוץ לעזרת ישראל במקום שאין איסור לשתות יין כנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל. ושם והשקית אותם יין. ואקח את יאזניה בן ירמיהו בן חבצניה וכו'. להורות כי אעפ"י שעברו ג' דורות מצוואת יונדב בן רכב עכ"ז לא רצו למרות צוויו, כי לא היה בעיניהם כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, רק עמדו בדעתם שלא לעבור על ציווי אבי אביהם. ואביא אותם בית ה' אל לשכת בני חנן וכו'. נתן בזה כמה סימנים להראות שהיה חוץ לעזרת ישראל במקום שמותר לשתות יין. ואתן לפני בית הרכבים וכו'. לא רצה להושיט בידיו מהטעם הנז' כי לא היו יכולים לוותר על דברי נביא. רק נתן לפניהם גביעים מלאים יין וכוסות, כי לא רצה להכין להם ולמזוג בעצמו רק נתן לפניהם הגביעים מלאים יין וכוסות למזוג בתוכם, ואומר אליהם שתו יין. כי לא היתה כונתו ית' להעבירם על מצות אביהם. אדרבא להיות לישראל לעדה כי שמרו מצות אביהם כאשר נזכיר. ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר. כלומר אף שלא דבר עמנו, הצואה היתה גם עלינו כי גם בנו דבר, וזהו לאחר שצוה שאב לבנים יודיע צוויו למען לא יהיה שום אחד מבניו סרבן, ושום א' לא ימרה דברו. שצוהו בפיו מלא לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם. לפי שהם היו לומדים תורה תמיד, והיו בכלל מ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל, ואם היה חכם קבוע להוראה לא ילמד, שלימודו הוראה היא. וכרב דלא מוקים אמורא עליה מי"ט לחבריה (זבחים יח.). ובית לא תבנו וכו'. כדי שלא יסיחו לבם מן התורה. ולא יעשו עיקר מהע"ז. ועוד אפשר שכיון למ"ש בצוואת ר' יהודה החסיד ז"ל, לא יבנה אדם בית של אבנים, ואם בנה לא ידור בה ימים רבים כי הוא או בניו ימותו אלא ילך וימכרנו, ושל עץ ספק ע"כ. ז"ש ובית לא תבנו וכו' כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם. שכן כתיב כי גרים אנחנו וכו' (דה"א כט, טו.). ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צונו. טעם הכפל להורות על מה שאמרנו, כי הוא צוה אותם לאמר מדור אל דור, וכן עשו לקיים דבריו, ואף גם זאת לשמור את כל אשר צוה והודיע לבניהם לבלתי שתות יין כל ימינו אנחנו נשינו בנינו ובנותינו. וחזר ואמר ונשב באהלים ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו. שאפשר שיונדב לא צום על היין רק כדי שיעסקו בתורה ותמיד יורו משפטים לישראל ותורה, ובשביל זה אסר להם לשתות יין. אבל הטעם מפני החרבן לא גילה להם רק מעצמם הוסיפו טעם זה, וכן דייק ל' המאמר, אמרו הואיל ובית זה עתיד ליחרב כי כן אמרו מעצמם. אמנם הכפל הוא בעבור זה כי תחלה אמרו והשיבו על מ"ש להם ירמיהו שתו יין. ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לבלתי שתות יין וכו'. ואח"כ אמרו ולבלתי בנות בתים לשבתנו וכו' ונשב באהלים ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו. דהיינו שלא לבנות בית וכו'. ועוד לסמוך אחריו ויהי כעלות נבוכדראצר מלך בבל אל הארץ ונאמר באו ונבוא ירושלים מפני חיל הכשדים וכו'. כי בכגון דא לא גזר יונדב, דהיכא דאיכא סכנה שאני. וז"ש באו ונבא. שאמרו כן לבני ביתם ולכל משפחתם שגם הם היו בכלל הגזרה כדלעיל. ולכן הביאם בית ה' למען יזכרו כי צואת אביהם היתה בשביל שעתיד בית המקדש ליחרב, וגם כי מציון תצא תורה וכו'. ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר וכו'. שצוהו להוכיח את ישראל על שלא שמרו דברי ה'. וז"ש הוקם את דברי יהונדב בן רכב וכו'.

ובמס' ירמיה ל"ה. הוקם ג' בקריאה ב' מלא וא' חסר, וסי' הוקם המשכן (שמות מ, יז.). הוקם את דברי יהונדב בן רכב (ירמיה לה, יד.). נאם הגבר הקם על (שמואל ב' כג, א.), חסר ומלעיל. איתא במדבר רבה פ' י"ב. בשעה שאמר הב"ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן, ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן, והוא משכן הנער ששמו מטט' שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם ע"כ. הרי שהמשכן רומז על הגלות, שלכן נק' משכן שנתמשכן על עונותיהם של ישראל. הנה כי כן מעת שהוקם המשכן שנגזרה גזרה על חרבן בית המקדש, זהו שראה יהונדב בן רכב וצוה לבניו שישבו באהלים, כי אפשר שהוא ידע זה ולא גילה לבניו שלא לפתוח פה לשטן, אך הם מעצמם עשו כן כי הוסיפו לדעתם טעם החרבן, וזהו הוקם מלא שקיימו דבריו במלואם. לא חסרו כל. אך כל זה היה עד ביאת משיחנו, נאם הגבר הוקם על, שאז תחסר צואת יונדב וישראל יעלו למעלה, וזהו הקם על חסר ומלעיל. ולבית הרכבים אמר ירמיהו כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם, היל"ל אל מצות, אך הכונה כמו שפירשנו שהם הוסיפו מדעתם טעם חרבן בה"מ, ותשמרו את כל מצותיו דהיינו שלא לשתות יין ולא לבנות בית ולא ליטע כרם. ותעשו ככל אשר צוה אתכם להודיע לבניכם אחריכם. לכן כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים. הוא מ"ש לעיל שיושבים בסנהדרין ומורים בתורה. ואמרו (ב"ר פ' מ"ט.) על פ' למען הביא ה' על אברהם וכו' (בראשית יח, יט.). כל המניח בן יגע בתורה כאילו לא מת. ולכן שפיר קאמר לא יכרת איש עומד לפני כל הימים אף כי אחרי מותו. והתרגום משמש קדמי, לפי מ"ש שם במדרש, ויש אומרים בנותיהם נשאו לכהנים, והיו מבני בניהם מקריבין ע"ג המזבח. וזה לפי שנתאבלו על חרבן הבית. הרי למדנו שדירה נאה מרחבת לבו של אדם, וכדי להתאבל על החרבן לא רצו בני יונדב לשבת בבתיהם ספונים.

והנה בחג הסכות הזה אנו רואים שני דברים סותרים זה את זה, כי החג הזה נקרא זמן שמחתנו. וגם בפ"ב דסכה (דף כח:), ת"ר כל שבעת ימים עושה אדם סכתו קבע וביתו עראי, כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסכה, ומצעות נאות מעלן לסכה, ואוכל ושותה בסכה ומטייל בסכה. ואילו בפ"ק דסוכה (דף ב.) מסקינן דסכה דירת עראי בעינן, שכן איתא בהרי"ף שם, סכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, מנה"מ אמר רבא דאמר קרא למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג, מג.). עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסכה, למעלה מכ' אין אדם יודע שהוא דר בסכה, מ"ט משום דלא שלטא ביה עינא. ר' זירא אמר מהכא וסכה תהיה לצל יומם וכו' (ישעיה ד, ו.). עד כ' אמה אדם יושב בצל סכה, למעלה מכ' אמה אין אדם יושב בצל סכה אלא דפנות. רבא אמר מהכא בסכת תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב.). אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת קבע. למעלה מכ' אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. לרבה אם היו הדפנות מגיעות לסכך כיון דשלטא בהו עינא אע"ג דגבוהה מכ' אמה כשרה. ולר' זירא אם יש בה יותר מד' אמות כיון דרויחא איכא צל סכה וכשרה. ולרבא לית ליה תקנתא אלא לעולם כיון שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה. ופסק הרי"ף ז"ל דהלכתא כרבא דסכה דירת עראי בעינן ע"כ. וצריך לתת טעם לכל הדברים האלה. והנה גרסינן במנחות פ"ג (דף כט:), מפני מה נברא העה"ז בה', מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא, ומ"ט תליא כרעיה, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה וכו'. ומפני מה נברא העה"ב בי', מפני שצדיקים שבו מועטין ע"כ. וידענו כי הסכה יש בה שני דברים הסכך והדפנות, והם משונים בהלכותיהם, כי הסכך צריך שיהיה מדבר הצומח מן הארץ ומן התלוש ואינו מקבל טומאה ושיהיה גבוה לפחות עשרה טפחים מן הארץ. כי הסכך הוא רמז לעה"ב, ולפי שנברא בי' אם אינה גבוהה עשרה טפחים פסולה, ולפי שיו"ד במלואה גי' עשרים, לכן אם היא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, כי עבר היו"ד אפי' במלואה. והעה"ב כלו טהור. וגם הוא רחוק מן העה"ז מן הקצה אל הקצה, ולכן צריך שיהיה מן התלוש מהארץ, וצריך שיהיה מן הצומח בארץ, כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ואם אינו צומח מן העה"ז אין לו שכר בעה"ב, כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם. ואין מסככין בעפר שהוא חומרי והעה"ב כלו רוחני, גם אין מסככין באוכלין כי העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתייה. ולכן כתוב באספך מגרנך ומיקבך (דברים טז, יג.). בפסולת גורן ויקב (סוכה יב.). דהיינו שפוסל כל אכילה ושתייה. אך הדפנות הם רמז לעה"ז ולכן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח כצורת ה'. וכשרין מכל דבר אפילו באוכלין, כי העה"ז יש בו אכילה ושתיה. ואף מדבר המקבל טומאה כי יש בו טומאה וטהרה. ובהגהות מימון הובאו דבריהם בש"ע טא"ח סוף סי' תרל"ה בהגהה כתוב ז"ל, ואין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות. ושם במגן דוד כתב דאף בדיעבד פסול. והטעם לדרכנו כי כיון שהדפנות הם רמז לעה"ז והסכך לעה"ב, וצריך האדם שיכין בעה"ז כדי שיאכל להעה"ב, דאל"כ אם לא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. לכן יעשה הדפנות תחלה, שיעשה מצות ומע"ט בעה"ז כדי שיזכה לעה"ב, ואם שינה פסל.

ולפי שעיקרי האמונה הם ג', מציאות ה', תורה מן השמים, שכר ועונש דהיינו ההשגחה בשפלים. בשביל זה נתנו השלימים הנ"ל ג' טעמים, כי רבה אמר שהטעם דלא שלטא ביה עינא כיון שהוא למעלה מעשרים אמה שעבר כל שיעור היו"ד אפילו במלואה כנ"ל, אינו זוכר מהעה"ב כלל ולפיכך פסולה, ואליבא דידיה אם הדפנות מגיעות לסכך, דהיינו שכל עסקיו בעה"ז הם לירש חיי העה"ב, שיודע דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. כי הוא מאמין במציאות ה', אל אמונה לשלם שכר טוב לצדיקים, דאית דין ואית דיין ואית עולם אחרן, לכן אף שהיא למעלה מעשרים אמה כשרה. ולר' זירא אי אית בה ד' אמות כיון דרויחא איכא צל סכה וכשרה, דהיינו שמאמין בהשגחה, כי אע"פ שה' בשמים כסאו, הנה עין ה' אל יריאיו, ומקומו של אדם הוא ד' אמות, ואע"פ שיושב בעה"ז עכ"ז הוא תחת צלו ית' כי עיניו על דרכי איש לתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו בין לטוב בין למוטב, והוא מהנה אחרים מנכסיו, שמכל מה שמרויח נותן צדקה לעניים, כי הוא מאמין בהשגחה ובשכר ועונש, אז גם למעלה מעשרים יודע שהוא בצל סכה וכשרה. ורבא מדבר בתורה מן השמים, ולכן דייק בלישניה אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והוא מה ששנינו באבות פ"ו, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. ובזה ובתורה אתה עמל. ועיין פי' משנה זו באבות עולם שלנו (אבות עולם. פרק ו' משנה ה'.). ובילקוט משלי ג' (רמז תתקל"ד.), התורה אמרה לפני הב"ה, כתיב בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז.). מפני מה בני עניים, והב"ה משיבה להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא.). למה הם עניים בעה"ז, כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו, דכתיב כי העושק יהולל חכם (קהלת ז, ז.). ע"כ. ולכן עד כ' אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, שיודע כי העה"ז היא דירת עראי והעיקר דירת העה"ב שהיא דירת קבע. למעלה מכ' אמה אינו עושה דירתו דירת עראי בעה"ז אלא קבע, ולדידיה אין שום תיקון מועיל. והלכתא כוותיה, כי כיון שאדם זוכה לתורה צריך שכל מעיניו יהיו לקנות חיי העה"ב, כמו ששנינו (מסכת אבות. פרק ב' משנה ח'.), קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העה"ב.

הרי הוכחנו דסכה דירת עראי בעינן, וא"כ קשה למה אנו קורין אותו זמן שמחתנו וכדלעיל. אשר על כן נבאר מ"ש בתורת כהנים פ' אמור, ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות (ויקרא כג, ו.). יום זה טעון מצה ואין חג הסכות טעון מצה, והלא דין הוא ומה אם זה שאינו טעון סכה טעון מצה זה שטעון סכה אינו דין שטעון מצה, ת"ל זה, חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסכות טעון מצה. עוד שם, הזה: חג הסכות זה טעון סכה ואין חג המצות טעון סכה. והלא דין הוא ומה אם זה שאינו טעון מצה טעון סכה, חג המצות שטעון מצה אינו דין שיהא טעון סכה, ת"ל הזה. חג הסכות זה טעון סכה ואין חג המצות טעון סכה ע"כ. ופי' בעל קרבן אהרן, שלהיות ששני חגים הללו הם זכר ליציאת מצרים הייתי אומר שכל א' מהם טעון שני דברים הללו שהיו בי"מ, לזה הוצרך קרא למעט זה מהסכה וזה מהמצה. ועדין לא הרוה צמאוננו כי המצות היו קודם צאתם ממצרים. והסכות היו במדבר. ולמה לו ליתן את האמור של זה בזה. אמנם בילקוט פ' אמור (רמז תרנ"ג.) איתא ז"ל, א"ר אלעזר בר מרים למה אנו עושין סכה אחר יה"כ, אתה מוצא בר"ה יושב הב"ה בדין על באי העולם, וביה"כ הוא חותם את הדין, שמא יצא דינם של ישראל לגלות, וע"י כן עושין סכה וגולין מבתיהם לסכה, והב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל, שנאמר חולי וגוחי בת ציון כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך. מיכה ד'. דקדק בדבריו שלא אמר מה טעם צותה תורה לישב בסכה, כי אין זה כונתו רק למה אנו עושין סכה אחר יה"כ, שהרי זריזין מקדימין למצות, ותנן בפ"ק דסכה (פ"א משנה א.), אם עשאה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשרה. ולכן לא שאל למה אנו יושבין בסכה אלא למה אנו מעצמנו ומסברתנו אנו עושין סכה אחר יה"כ, שכן כתוב בש"ע ריש הל' סכה, והמדקדקים מתחילין מיד במוצאי יה"כ בעשיית הסכה. ותירץ שבר"ה יושב הב"ה בדין וביה"כ חותם וכו'. ולפי זה אתי שפיר דסכה דירת עראי בעינן כדי שיחשב להם לגלות. ובזה נבין מ"ש בנחמיה ח'. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא (נחמיה ח, יז.). ובערכין פ"ח (דף לב:), אפשר בא דוד ולא עשה סכות, בא שלמה וכו', עד שבא עזרא וכו' דבעי רחמי על יצרא דע"א ובטלוה, ואגין זכותייהו עלייהו כסכה, והיינו דקא קפיד קרא עליה דיהושע דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב ישוע ע"כ. הוצרכו לכל זה לפי שהפסוק הזה כלו מיותר, שהרי כבר כתב ויעשו להם סכות איש על גגו (נחמיה ח, טז.). וא"כ האי קרא ליצרא דע"ז אתא שביטלוהו. וז"ש ויעשו כל הקהל השבים מן השבי, כי הסכה רמז לגלות, והם יצאו מן הגלות ועשו סכות לכפר שלא יצטרכו עוד לגלות. וכי ראו כי יצרא דע"ז גורם לגלות, כמ"ש כי תוליד בנים כו' והשחתם ועשיתם פסל וכו' (דברים ד, כה.). העידותי וכו' (שם כו.). וכמ"ש בפ"ז דיומא (סט:) שאמרו, האי דאחרבה לעלמא וקלייה להיכלא וכו'. לכן בקשו לבטל יצרא דע"ז כדי שלא יצטרכו לגלות, וזהו דאגין זכותייהו עלייהו כסכה. ודוק.

ובילקוט פ' אמור (רמז תרנ"ה.), כי בסכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג, מג.). ענני כבוד היו דברי ר"א. רע"א סכות ממש עשו להם. ובת"כ איתא להיפך, רא"א סכות ממש היו, רע"א ענני כבוד היו. וזאת הגרסא עיקר, כי מצאתי במכילתא פ' בשלח, ויסעו מסכות ויחנו באיתם (שמות יג, כ.). מה איתם מקום אף סכות מקום, רע"א אין סכות אלא ענני כבוד, שנאמר וברא ה' וכו' (ישעיה ד, ה.). והנה למאן דאמר סכות ממש עשו להם צריך להבין מה כונתם לעשות סכות במדבר. ונלע"ד כי הנה כתבנו במקום אחר כי להיות שיצאו ישראל ממצרים קודם הזמן של ארבע מאות שנה היו מוכרחים להיות עוד בגליות אחרות. לכן תכף בצאתם משם צוה הב"ה על מצות הסכה לכפר על ישראל שלא יצטרכו עוד גלות, ולכן תלה הדבר בהוציאו אותם מארץ מצרים. והאמת כן הוא שאלולי חטאו בעגל ובמרגלים לא היה עוד גלות. אך ר"ע ס"ל שענני כבוד היו לבל יכם שרב ושמש. אך עדין צריכין אנו למודעי. למה אנו עושין הסכה זכר לענני כבוד ואין אנו עושין זכר לבאר ומן, שהרי ג' מתנות טובות נתן הב"ה לישראל והם באר ומן וענני כבוד (תענית ט.). ולמה נשתנו אלו מאלו. ואפשר לומר כי מן ובאר באו ע"י תלונה כמו שנראה מן הכתובים. אך בענני כבוד לא נתלוננו, ולכן אנו עושין זכר לענני כבוד בלבד. ועוד י"ל כי המן והבאר היו מוכרחים כי בלעדם לא היה להם חיים. לא כן בענני כבוד שהיה נס פרטי ולא היה להם צורך כל כך, לכן באלו צריך להודות את ה' על כל הטובה אשר עשה לישראל. אך הטעם היותר מספיק לפע"ד הוא מ"ש בזהר פ' תשא קצ"א ב'. כי הערב רב לא היו תחת הענני כבוד רק ישראל לבדם. וכן כתוב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה, יח.). ופרש"י ז"ל שפלטם הענן. אך המן ובאר גם הע"ר היו מסתפקים מהם, כדכתיב שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח.). ואין העם אלא ערב רב כנודע (זהר שמות לפ' בשלח. דף מ"ה ע"ב. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות יג, יח). ר' יהודה אמר מאי שנא כד הוו ישראל במצרים דכתיב שלח את עמי (שמות ה, א). כי אם מאן אתה לשלח את עמי (שמות ט, ב). בני בכורי ישראל (שמות ד, כב). ובההוא זמנא לא הוו גזירין ולא אתקשרו ביה כדקא יאות. והכא דהוו גזירין ועבדו פסחא ואתקשרו ביה קרי לון את העם (שמות יג). אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם סתם. כמה דאת אמר, ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל (שמות לב, לה). ויקהל העם על אהרן (שמות לב, א). וירא העם כי בשש משה (שם). וכן כלהו.), וכן בבאר, ויצאו ממנו מים ושתה העם (שמות יז, ו.). ולכן כתוב כל האזרח בישראל ישבו בסכות (ויקרא כג, מב.). כי בסכות הושבתי את בני ישראל (שם מג.). לאפוקי הערב רב. וראיה לדברי שהרי לא צוה הב"ה לעשות סכה רק אחר יה"כ ולא אחר הפסח זכר ליציאת מצרים. כי אז עשו העגל אותם של הערב רב, לפי שהיו רוצים ליכנס גם הם עם ישראל תחת הענני כבוד כמ"ש בזהר פ' תשא. אך אחר מעשה העגל שכבר נתגלה קלונם, ופירשם משה מישראל וכבר נעשה בהם כליה, לכן אנו עושין סכה אחר החג כי לישראל בלבד ניתנה מצוה זו.

ובזה נבא לפירוש המ', ומה חג הסכות שאינו טעון מצה טעון סכה, זה שטעון מצה. שכן בחג המצות אנו אוכלין מצה מהטעם הכתוב בזהר פ' בא דף מ' א'. שבעת ימים שאור לא ימצא (שמות יב, יט.). דאינון יומי חדוותא, יומין דסליק ליקרא ונפקו משעבודא אחרא ועאלו ברשותא קדישא, וע"ד כתיב שבעת ימים מצות תאכלו (שם טו.). וא"כ מטעם זה היה טעון סכה, כי הסכה הוא רמז למ"ש ג"כ בזהר פ' אמור דף ק"ג א'. כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צילא דמהמנותא. לכן בא הכתוב ואמר ובחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות. שמלת הזה מיותרת, אלא בא ללמדנו כי זה דוקא טעון סכה לפי שהוא אחר יה"כ, ושמא יצא דינם לגלות וגולים מבתיהם לסכה ומכפר עליהם, מש"כ בחג המצות שבו נגאלו ממצרים. ועוד כי עדין לא הטהרו מטומאת מצרים ולא היו עדין ראויים ליכנס תחות צלא דמהימנותא, והענני כבוד שהיה להם לא היו אלא בזכות אהרן, וכמ"ש שם בזהר פ' אמור ק"ג א'. כי אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצילא דמהימנותא תחות אלין עננין, בתר דמית אהרן אסתלק וכו'. ואע"פ שאמרנו שגם בצאתם ממצרים הוצרכו לסכה לכפר על הגליות, לא היה זה אלא לפי שעה, אבל כשחטאו בעגל ובמרגלים חזרו להיות משועבדים ומעותדים לגליות, והכפרה אינה אלא בחג הסכות אחר יה"כ כדלעיל, ולכן אין חג המצות טעון סכה. אמנם עדיין הייתי אומר שחג הסכות טעון מצה לפי שאמרנו לעיל בשם הזהר, שהמצה מורה דנפקו משעבודא אחרא ועאלו ברשותא קדישא, וזוהי כונת הסכה ג"כ ולפיכך היה ראוי ג"כ לאכול מצה בחג הסכות, לכן בא הכתוב לאמר ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות. שגם 'זה' מיותר שכבר הקדים הפ' בחדש הראשון בי"ד לחדש פסח לה'. והיה די שיאמר ובחמשה עשר בו חג המצות וכו'. אלא שאמר 'הזה' לומר זה טעון מצה ואין חג הסכות טעון מצה. והטעם במ"ש הזהר פ' בא דף מ' א'. בענין המצה, כל זמנא דאתחייב ב"נ לאתחזי גרמיה בן חורין הכי אצטריך, כל זמנא דלא אתחייב לא אצטריך. ובפ' תצוה קפ"ג ב' ז"ל, כיון דאכלו ההיא אסותא דאיהי מצה למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ ויכלון ליה דהא לא יכיל לנזקא לון. והנה מכל זה למדנו כי הסכה דירת עראי בעינן לרמוז לעה"ז שהיא דירת עראי כי עיקר כונתו לקנות חיי העה"ב דירת קבע, ולכן צריכין אנו לשמוח, אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו לחיי העה"ב, כי הם לעד ולעולמי עולמים. וזהו מ"ש שם בילקוט פ' אמור (רמז תרנ"ד.), אתה מוצא ג' שמחות כתיב בחג, אבל בפסח אין אתה מוצא אפי' שמחה אחת, וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, אבל בחג לפי שנטלו הנשמות דימוס ביה"כ, כמ"ש כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז, ל.). כתיב ג' שמחות וכו'. ונלע"ד ליתן טעם לזה כי בפסח לא היו ישראל שלימים שעדין לא קבלו התורה, וכ"כ בזהר פ' אמור דף צ"ז א' בר"מ ז"ל, ועל דא לאו הלל גמור ביומי דפסח, דעד כען לא אשתלימו כדקא יאות. ולכן אין כתוב שם שמחה כלל. אמנם בשבועות יום מתן תורתנו כתוב בפרשת ראה, ושמחת לפני ה' אלקיך. שעיקר השמחה היא בתורה לעשות רצון אבינו שבשמים. אך בסכות שכבר נתכפרו, ואיתא בזהר שם צ"ה ב'. בג"כ בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר. ונק' חג האסיף באספכם את תבואת הארץ. כתוב ג' שמחות, הא' לגוף והאחת לנפש והג' לא"ה, שגם הם שמחים עמנו שאנו נותנים להם חלק כדי שלא יקטרגו עלינו, וכמו שכתוב במקום אחר.

ובזה נבא לביאור ההפטרה זכריה י"ד. הנה יום בא לה' וחולק שללך בקרבך (זכריה יד, א.). ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה וכו' (שם ב.). כי בטא"ח סי' ת"צ איתא ז"ל, אמר רב האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן, ונצחת גוג ומגוג בתשרי, ומשום הכי בניסן מפטירין העצמות היבשות (יחזקאל ל"ז.), ובתשרי ביום בא גוג (יחזקאל ל"ח.) עכ"ל. ז"ש הנה יום בא לה'. לפי שכתוב כי יום נקם בלבי (ישעיה סג, ד.). שלא גילה הקץ לעולם אלא הוא כמוס בלבו ית', לכן שפיר קאמר הנה יום בא לה'. כי הוא לבדו יודע מתי יבא יום הגאולה, ולפי שדברו של הב"ה כאילו עשויה, כמ"ש רש"י ז"ל על פסוק לזרעך נתתי את הארץ הזאת (בראשית טו, יח.). והב"ה כבר הבטיח על גאולת ישראל, לפיכך אמר הנה יום 'בא' ולא אמר 'יבא'. עוד יאמר הנה יום בא לה', כלפי מ"ש במדרש שוחר טוב מזמור ל"א. ישראל נושע בה' תשועת עולמים. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לשעבר לפי שגאולתכם ע"י בשר ודם היום כאן ומחר בקבר לפיכך גאולתכם גאולת שעה, ועכשיו אני גואל אתכם על ידי עצמי שאני חי וקיים לעולם, לפיכך גאולתי גאולת עולם ע"כ. ז"ש הנה יום בא לה'. כי כל הנה בשמחה כנודע (ספרי פ' קרח.), וזה היום הוא לה' כדי שיהיה קיים לעד. ולפיכך וחולק שללך בקרבך. הוא מ"ש (ב"ר פ' ע"ח.) תחת הנחשת אביא זהב וכו' (ישעיה ס, יז.). שכל המסים וארנוניות שנתנו ישראל לא"ה עתידים להחזירם למלך המשיח, כמ"ש מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים עב, י.). ואז ואספתי כל הגוים אל ירושלים למלחמה. זהו מ"ש ביחזקאל ל"ח. פרס כוש ופוט אתם וכו' גומר וכל אגפיה וכו' עמים רבים אתך וכו' מימים רבים על הרי ישראל וכו' ואמרת אעלה אל ארץ פרזות וכו'. כי בראות גוג ומגוג שישראל עלו לא"י וחולק שללך בקרבך, אומר בלבו אעלה שם לשלול שלל ולבוז בז, והוא מ"ש בזהר פ' בשלח נ"ח ב'. אר"ש זמין קב"ה לאחיא לכל אינון מלכין שצרו על ישראל ועל ירושלים ולשלטאה לון כקדמיתא, ויתכנשון עמהון שאר עמין, וזמין קב"ה לאתפרעא מינייהו באתגליא סחרני ירושלים, הה"ד וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים (זכריה יד, יב.). אשר יצבאו לא כתיב אלא אשר צבאו ע"כ. ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב (שם ג.). תרגם יונתן כיום אגחותיה קרב על ימא דסוף. וזה לפי שכתוב שם, ופרעה הקריב (שמות יד, י.). שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים ע"י שעשו תשובה, ואף כאן בראות ישראל את גוג ומגוג יצרפו רבים במלחמה זו, כמ"ש בפסיקתא זוטרתי פ' בלק ע"פ אראנו ולא עתה ע"ש (אמר ר' הונא בשם רבי לוי מלמד שיהיו ישראל מקובצין בגליל העליון, ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל, והם עולים משם וכל ישראל עמו לירושלים, לקיים מה שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו (דניאל יא, יד). והוא עולה ובונה את בית המקדש, ומקריב קרבנות והאש יורדת מן השמים, והוא מוחץ כל אומות העולם. ויבא על ארץ מואב והורג את חציה, והשאר שובה אותה בשביה ומעלים לו מס, ועושה באחרונה שלום עם מואב, שנאמר ושבתי (את) שבות מואב (ירמיה מח, מז). וישבו ארבעים שנה לבטח אוכלים ושותים, ובני ניכר אכריכם וכורמיכם. וקרקר כל בני שת (במדבר כד, יז). שהוא מקרקר כל אומות העולם שנקראים בשת, שנאמר כי שת לי אלקים זרע אחר (בראשית ד, כה). ואחרי כל זאת שומע גוג ומגוג ועולה עליהם, שנאמר יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על יי' ועל משיחו (תהלים ב, ב). והוא נכנס והורג אותו בחוצות ירושלים. שנאמר והיתה עת צרה (דניאל יב, א). וישראל רואים כך ואומרים, אבד משיח ממנו ושוב לא ישוב משיח אחר, וסופדים עליו ארבע משפחות, שנאמר וספדה הארץ משפחות משפחות לבד (זכריה יב, יב), משפחת בית דוד לבד. והקב"ה יוצא ונלחם עמם, שנאמר ויצא יי' ונלחם בגוים ההם (זכריה יד, ג). וההרים ימושו והגבעות תמוטנה והר הזתים יבקע מחציו והקב"ה יורד עליו, וישראל גולים אחרי כן למדברי אגמות, לרעות במלוחים שרשי רתמים מ"ה ימים. וענני כבוד מקיפין אותם, ושם ישראל יהיו נחבאים, וכל מי שיש בלבו הרהור רע על הקב"ה, העננים משליכין אותו, ואומות העולם הורגין אותו. ומישראל הרבה יצאו אל אומות העולם, ואותם לא יהיה להם חלק עם ישראל לעולם הבא, אבל אותם העתידים להתענות במלוחים מ"ה ימים. ולקץ מ"ה ימים בת קול אומרת להם, רדו לבבל, שנאמר ובאת עד בבל שם תנצלי (מיכה ד, י). ובת קול מפוצצת שנית, לכו לאדום ועשו שם נקמתי, שנאמר ונתתי [את] נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה, יד). וישראל באין לרומי ובת קול יוצאה שלישית, עשו בה כאשר עשה יהושע ביריחו, והם סובבי' את העיר ותוקעי' בשופרות, ובפעם השביעית מריעים תרועה, שמע ישראל יי' אלקינו יי' אחד. ונפלה חומת העיר, והם נכנסים בתוכה ומוצאין את בחוריה מתים ברחובותיה, שנאמר לכן [יפלו] בחוריה ברחובותיה וגו' (ירמיה נ, כט). ואחרי כן הם קובצין את כל שללה, וישראל מבקשין את אלוהיהן ואת דוד מלכם, ומיד נגלה עליהם מלך המשיח, והוא אומר להם, אני הוא מלך המשיח שהייתם מחכים, והוא אומר להם, שאו את הכסף ואת הזהב, והם נושאים אותו ועולים, שנאמר שפעת גמלים תכסך (ישעיה ס, ו). ובת קול רביעית יוצאה ואמ', קול קורא במדבר (ישעיה מ, ג). ובת קול חמישית אומרת, לא יהיה שם אריה (ישעיה לה, ט). ובת קול ששית אומרת, אתן במדבר ארז שטה והדס (ישעיה מא, יט). ובת קול שביעית מכרזת, נחמו נחמו עמי (ישעיה מ, א). ואליהו מבשר לישראל, מלך אלהיך (ישעיה נב, ז). ובת קול שמינית מכרזת ואומרת, דברו על לב ירושלים (ישעיה מ, ב). בת קול תשיעית אומרת, פתחו שערים ויבא גוי צדיק (ישעיה כו, ב). ובת קול עשירית אומרת, שאו שערים ראשיכם (תהלים כד, ט). ויחיו המתים, שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון (ישעיה כו, יט). ואז יתקבצו הגליות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כז, יג). ואז יתקיים דרך כוכב מיעקב (במדבר כד, יז). וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתקיים פסוק זה, ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל וגו' (ישעיה יא, יב). בימינו ובימי כל ישראל.). ויובן עוד עם מ"ש במדבר רבה פ"ח. כי מכבדי אכבד (שמואל א' ב, ל.). זה פרעה שנהג כבוד במי שאמר והיה העולם ויצא בראש פמליא שלו, שנאמר ופרעה הקריב. א"ל עבדיו אדוננו כל המלכים אינם יוצאים אלא לאחר פמליא שלהם, אתה מפני מה אתה יוצא בראש פמליא שלך, א"ל וכי לפני בשר ודם אני הולך, הריני הולך להקביל פני ממ"ה הב"ה, לפיכך נהג בו כבוד ולא נפרע הימנו אלא הוא בעצמו עכ"ל. זש"ה ויצא ה' ונלחם בגוים ההם. הוא בעצמו כיום הלחמו ביום קרב, ופרעה הקריב. שגם שם נפרע ממנו בעצמו, לא כסנחריב שנאמר בו ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מלכים ב' יט, לה.). לפי שגם הוא עשה ע"י שליח, ביד מלאכיך חרפת ה' (שם כג.). עוד יאמר ויצא ה' וכו'. במ"ש בזהר פ' בשלח מ"ז ב'. תנינא ה' בכל אתר רחמי איהו, והכא חמינא דכתיב ה' ילחם לכם. א"ל אפי' הכא דינא ברחמי הוה, דחפא עליהון ימא ומיתו, ולבתר אפיק לון ימא וקב"ה בעא ביקרהון ואתקברו בארעא ע"כ. ועל זה כתוב שם ה' איש מלחמה. ועכ"ז ה' שמו. שנהג עמם במדת הרחמים שניתנו לקבורה, כדכתיב נטית ימינך תבלעמו ארץ. אף כאן ויצא ה' במדת הרחמים ונלחם בגוים ההם אך עכ"ז ה' שמו שזכו לקבורה, כיום הלחמו ביום קרב, דהיינו בים סוף ששם נאמר תבלעמו ארץ, ואף כאן כתוב ביחזקאל ל"ט. והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל.

עוד כתוב שם והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה יד, ו.). יובן עם מ"ש בזהר פ' וישלח ק"ע א'. מי זאת הנשקפה כמו שחר (שה"ש ו, י.). אלין אינון ישראל בזמנא דקב"ה יוקים לון מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מיניה עד דיפתח לון תרעין עילאין וכו'. מי זאת הנשקפה כמו שחר. דאיהו קדרותא (בצפרא) [דצפרא] ולבתר יפה כלבנה וכו'. ז"ש כי ביום ההוא לא יהיה תחלה אור גדול מאד רק יקרות וקיפאון, מל' ודבר ה' היה יקר (שמואל א' ג, א.). קפוי וחשוך כדי שיאור מעט מעט ויוכלו לסובלו. והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה כנז', והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה יד, ז.). שיובן עם מ"ש בזהר פ' בא ל"ח א'. ותנא נהיר ליליא כיומא דתקופת תמוז וחמא כל עמא דינוי דקב"ה וכו'. וכן לעתיד יהיה כך. ולפי שבחג נדונין על המים (ראש השנה פרק א' משנה ב'.). ונוטלין לולב ומיניו לרצות על המים, לכן כתוב והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכריה יד, ח.). והוא מ"ש ביחזקאל מ"ז. והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית (יחזקאל מז, א.). ואיתא שם בילקוט (ילקוט יחזקאל מ"ז, רמז שפ"ג.), ר' פנחס אומר מי הבאר עתידים לעלות מתחת מפתן הבית ומפכין ונובעין ויוצאין לי"ב נחלים כנגד י"ב שבטים ויורדים לנחל קדרון וכו'. לכן קראם מים חיים שבאים מן הבאר שהיה לישראל במדבר שיחזרו לקדמותן. חצים אל הים הקדמוני הוא ימה של סדום ככתוב שם ביחזקאל, המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה (יחזקאל מז, ח.). שפי' ז"ל (בילקוט יחזקאל מ"ז, רמז שפ"ג. ובתוספתא סוכה פרק ג'.), זה ימה של סדום. וירדו אל הערבה זה ימה של טבריה. ובאו הימה זה הים הגדול. וכלפי שכתוב שם (בילקוט שם. ובפרקי דר"א פרק נ"א.), וכל שדה וכרם שאינן עושים פירות משקה אותם והם עושים. לכן אמר בקיץ ובחורף יהיה (זכריה יד, ח.). כי לא יכזבו מימיו לעולם ובזה מוציאים פירות בקיץ ובחורף, כמ"ש שם לחדשיו יבכר וכו' (יחזקאל מז, יב.). והיה ה' למלך על כל הארץ וכו' (זכריה יד, ט.). צריך להבין מאי שייטיה דהאי קרא הכא. אמנם בפסחים פ"ג (דף נ.), אטו האידנא לאו אחד הוא, א"ר יוחנן לא כהעה"ז העה"ב, העה"ז על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת ועל שמועות טובות ברוך הטוב והמטיב, לעה"ב כלו הטוב והמטיב. ופרש"י שאין שם בשורה רעה. הנה כי כן ע"י מים חיים הנז' יתוקנו כל המקומות שאירע בהם רעה, ואז לא יהיה עוד מות ומשכלת ויהיה ה' אחד ושמו אחד ודוק. והוא מ"ש ג"כ יסוב כל הארץ כערבה (זכריה יד, י.), שכל הארצות עתידין לעשות מישור נגד ירושלים (ילקוט זכריה י"ד, רמז תקפ"ה.). ואיתא בב"ב פ"ה (דף עה:), א"ר יוחנן עתידה ירושלים שתגבה שלש פרסאות למעלה. וישבו בה וחרם לא יהיה עוד וישבה ירושלים לבטח (זכריה יד, יא.). הכל ענין א'. וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים (שם יב.). כבר פי' בזהר כדלעיל שזה נאמר על אותם שצרו על ירושלים שלעתיד יענשו כלם. המק בשרו מדה כנגד מדה, אמר הב"ה אני מכה אותם בצרעת לפי שאמרו לשון הרע על ה' ועל משיחו. ועיניו תמקנה בחוריהן על שנשאו עיניהם לשמים ואמרו נזדווג לפטרונן של ישראל. ולשונו תמק בפיהן על שדברו גבוהה גבוהה. ויובן עוד טעם ג' דברים אלה עם מה שתרגם יונתן ע"פ עוד היום בנוב לעמוד (ישעיה י, לב.). שאחרי שכתב גודל מחנה סנחריב אמר וכן אתו על אברהם כד רמו יתיה לגו אתון נורא יקידתא, וכן עתידין למיתי עם גוג ומגוג כד ישלם עלמא קיציה למתפרקא. ואלה הם דברי המשורר כל גוים סבבוני (תהלים קיח, י.), כשהשליכו אברהם לתוך כבשן האש, ואז בשם ה' כי אמילם. סבוני גם סבבוני (שם יא.) בבואם עם סנחריב, סבוני כדבורים וכו' (שם יב.) בימי גוג ומגוג, כי כשם שהדבורה עוקצת ומתה כך הם יקחו את שלהם מתחת יד ישראל. וזהו המק בשרו כנגד מה שעשו לאברהם שהשליכוהו תוך כבשן האש לשרוף את בשרו, ועיניו תמקנה בחוריהן כסנחריב שנתן עיניו לירושלים להחריבה. והוא מ"ש בפ' חלק (סנהדרין צה.), דשדו ליה בסתרקי סליק ויתיב עד דחזא לכלא ירושלים, מדזוטר בעינוי אמר עד כען יומא רב וכו'. שביזה אותה בעיניו, וכנגד זה ועיניו תמקנה בחוריהן. וכנגד גוג ומגוג שידברו תועה על ה' ועל משיחו, ולשונו תמק בפיהן. והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסכות (זכריה יד, טז.). כי ישאר לעתיד מאותם האומות שלא שעבדו בישראל, לקיים מה שנאמר ועמדו זרים ורעו צאניכם וכו' (ישעיה סא, ה.). ומהם יכירו כי לה' המלוכה, ועלו לחוג את חג הסכות. והוא מ"ש בפ"ק דע"א (דף ג.), אומרים לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה, אומר להם הב"ה שוטים מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכו', אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסכה שמה לכו ועשו אותה, ואמאי קרי לה מצוה קלה, לפי שאין בה חסרון כיס, מיד כל א' וא' עושה סכתו בראש גגו והב"ה מקדיר עליהם כתקופת תמוז ומיד כל א' ואחד מבעט בסכתו ויוצא, שנאמר ננתקה את מוסרותימו (תהלים ב, ג.). ע"כ. וקשה מאי תנה לנו מראש, ולמה קרי לסכה מצוה קלה וכו'. והלא אם מעט ואם הרבה צריך להוציא כדי לעשות סכה. אמנם אז"ל שכשרצה הב"ה לתת תורה לישראל חזר על כל האומות אם ירצו לקבלה, כדי שלא יהיה להם פתחון פה, והם שאלו מה כתיב בה ולכל א' השיב כדרכו ולא רצו לקבלה. בעבור זה כשיבא יום הדין אומרים תנה לנו מראש, כלומר לא תתחיל מלא תרצח או מלא תנאף רק מראש הדברות, א"ל הב"ה שוטים כתיב היום לעשותם ולא למחר לעשותם. ומי שטרח בע"ש דהיינו בעה"ז יאכל לעתיד לבא, אבל עתה אין אתם בכלל עשייה ועכ"ז לפי שהסכה רומזת על ההשגחה, ועיקר המצוה להאמין כי ה' אלקינו משגיח לכל ולכן עשו סכה לשמי, ואמר שאין בה חסרון כיס לפי שגם סכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך ר"ת ג'וים, נ'שים, ב'המה, כ'ותים. ורקב"ש ר"ת ר'ועים, ק'ייצנים, ב'ורגנין, ש'ומרים.) כשרה, ואיני מחייב אתכם לעשותה מחדש רק שתהא כונתכם לישב בה לעשות רצוני. מיד כל א' וא' עושה סכתו בראש גגו, דהיינו מקומות שהיו מעמידין שם ע"א, כדכתיב ועל (הגגות) [הגבעות] יקטרו (הושע ד, יג.). והב"ה מקדיר עליהם חמה הוא הבעל שעבדו כנודע, לראות אם יעמדו בנסיון ומיד כל א' חוזר לסורו ומבעט בסכתו, שאינן מאמינין בהשגחה רק עולם כמנהגו נוהג, וז"ש ננתקה את מוסרותימו של ישראל, שמוסרין עצמן על קדושת שמו ית'. יושב בשמים ישחק לפי שאז תתמלא סאתם, ובאבוד רשעים רנה.

ולענין מ"ש לעיל כי ע"י שמקיימים מצות סכה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל, יובנו איזה פסוקים במיכה ד'. ביום ההוא נאם ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי (מיכה ד, ו.). ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום וכו' (שם ז.). ואתה מגדל עדר עופל בת ציון עדיך תאתה וכו' (שם ח.). הפסוקים הללו קשי ההבנה מאד ובפרט קשר הפסוקים זה עם זה. אמנם הכל יובן עם מ"ש בפסיקתא זוטרתי בפ' בלק ז"ל, מלמד שיהיו ישראל מקובצים בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל, והם עולים משם וכל ישראל עמו לירושלים, ובונה בית המקדש ומקריב קרבנות וכו'. ז"ש ביום ההוא יום קבוץ גליות, אוספה הצולעה אלו עשרת השבטים שגלו במקום א' ולא עברו עליהם צרות רק שנתרחקו מא"י, וזהו הצולעה שלא נצטערו רק בהליכתם לגלות כאדם הצולע על יריכו מרוב העיפות. והנדחה אקבצה אלו יהודה ובנימין שגלו לארבע כנפות הארץ, ושמתי את הצולעה לשארית, כי יבאו ורננו במרום ציון. והנהלאה לגוי עצום, כי הגם שהם שני שבטים בלבד יפרו וירבו למאד, מפני הגרים שנתוספו עליהם כמ"ש בפסחים פ"ח (דף פז:), וזרעתיה לי בארץ (הושע ב, כה.). כלום אדם זורע סאה אלא לאסוף ממנו כמה כורין. ואין זה אלא ביהודה ובנימין שגלו לבין כמה אומות. ואתה מגדל עדר, זה בה"מ שנק' כן, כמגדל דוד צוארך. עופל בת ציון, ר"ל חוזק בת ציון שהוא משיח בן יוסף, עדיך תאתה, שהם עולים עמו ועם כל ישראל לירושלים כדלעיל. ולהורות שעל משיח בן יוסף מדבר אמר ובאה הממשלה הראשונה דהיינו מלכי ישראל, שלכן אמר ממשלה ולא מלוכה, כי אין מלוכה על ישראל רק משבט יהודה, והראשונה היא מיוסף שהתחיל למלוך במצרים ומשם זכו בניו למלוך, ירבעם ובניו מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, אך הממלכה דוקא היא לבת ירושלים דהיינו שבט יהודה. עוד שם בפסיקתא, ואחרי כל זאת שומע גוג ומגוג ועולה עליהם, והוא נכנס והורג אותו בחוצות ירושלים, שנאמר והיתה עת צרה (דניאל יב, א.). וישראל רואים כך ואומרים אבד משיח ממנו וכו' וכו'. ז"ש עתה למה תריעי רע המלך אין בך (מיכה ד, ט.), הופך פניו כלפי ישראל שאומרים אין לנו עוד משיח אחר וסופדים עליו, וזהו למה תריעי. כמ"ש הרד"ק ז"ל, ענין תרועה לאבל, למה זה תתאבלי ותבכי, וכי המלך אין בך, אם יועצך אבד, כלומר אם אבד משיח בן יוסף שהוא יעצך לעלות לירושלים ולבנות בה"מ ולהקריב קרבנות, יבא אחריו משיח בן דוד שהוא המלך הראוי מבית יהודה, ולמה החזיקך חיל כיולדה. חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה (שם י.). הוא מ"ש שם, וישראל גולים אחרי כן למדברי אגמות לרעות במלוחים מ"ה ימים, וענני כבוד מקיפים אותם. ובאת עד בבל שם תנצלי. כמ"ש שם, ולקץ מ"ה ימים בת קול אומרת להם רדו לבבל, כי הוא הגלות הראשון ולכן הזכיר לבבל, כלומר שילכו מירושלים למדבר העמים, כימי צאתנו ממצרים, ונחשב להם כאילו גלו לבבל. שם יגאלך ה' מכף אויביך. שכתוב שם ומיד נגלה עליהם מלך המשיח. ועתה נאספו עליך גוים רבים (שם יא.), אלו העמים שנתוספו עליהם לצור על ירושלים. א"נ כמ"ש בילקוט זכריה י"ב. שגוג ומגוג מביאים עמהם מבני יהודה, כדכתיב וגם יהודה תלחם בירושלים (זכריה יד, יד.). ומתפללים בלבם ואומרים נִפּוֹל בידם ולא הם בידינו, ולמה בלבם, שמתיראים הם להשמיע קולם וכו'. ז"ש האומרים תחנף, שבפיהם אומרים להלחם על ירושלים אך בלבם לא כן, אדרבא הם מתאוים ותחז בציון עינינו, שאומרים נפול בידם ולא הם בידינו כדלעיל, והמה לא ידעו מחשבות ה' (מיכה ד, יב.), בין ישראל ובין יהודה לא ידעו, כי לכך יבאו כל האומות להלחם בירושלים, כדי ליטול ענשם על מה שהצירו לירושלים ולישראל, כדכתיב אשר צבאו ולא יצבאו כנז"ל. וזהו כי קבצם כעמיר גורנה, כדי שיבאו ויטלו את שלהם, ולכן קומי ודושי בת ציון וכו' (שם יג.).

ונבין מדרש תמוה במדרש שוחר טוב מזמור כ"א ז"ל. ה' בעזך ישמח מלך (תהלים כא, ב.). זש"ה והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים (ישעיה יא, י.). א"ר חנינא אין מלך המשיח בא אלא ליתן לא"ה שש מצות, כגון סכה ולולב ותפילין, אבל ישראל למדין תורה מן הב"ה, שנאמר וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד, יג.). ולמה בשביל אליו גוים ידרושו (ישעיה יא, י.). ע"כ. ובילקוט גריס שתי מצות כגון סכה ולולב. והמ' צריך עיון רב כי הוא קשה ההבנה, אמנם דקדק ר"ח בפסוקים ישעיה י"א. שהתחילו ויצא חוטר מגזע ישי וכו' (ישעיה יא, א.). ולא הזכיר ישראל כלל, ואח"כ כתב והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים וכו' (שם י.). ואחריו כתיב והיה ביום יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו (שם יא.). הרי שמהפסוקים הראשונים נראה כי עיקר ביאת המשיח לתקן עולם במלכות שדי, אך ישראל ה' אלקיהם מלכיהם. וכתיב אומר לציון מלך אלקיך (ישעיה נב, ז.). וכן בישעיה נ"ב. הנה ישכיל עבדי (שם יג.). שכל אותה פרשה מדברת במלך המשיח, כתוב בסוף ואת פושעים נמנה (ישעיה נג, יב.). ותרגם יונתן וית מרודיא שעביד לאורייתא. ואיתא בילקוט (ילקוט תהלים קי"ז, רמז תתע"ה.) ע"פ הללו את ה' כל גוים (תהלים קיז, א.). אלו ששעבדו בישראל. שבחוהו כל האומים, אלו שלא שעבדו בהם. ואיתא בילקוט ישעיה (ילקוט ישעיה ס', רמז תק"ג.), והיה מדי חדש בחדשו יבא כל בשר (ישעיה סו, כג.). אפי' הגוים שלא עבדו בישראל מלך המשיח מקבלם. גם בפ"ק דע"א (דף ג:), תניא ר' יוסי אומר ל"ל באים א"ה ומתגיירין ומניחין תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהם וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם, כיון שרואים מלחמת גוג ומגוג מיד כל א' וא' מנתק מצותו והולך לו. ונלע"ד לתת טעם לאלו המצות עם מאי דאיתא במנחות פ' התכלת (מנחות מג:), רא"א כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחוזק שלא יחטא. ופי' במקומו כי סגולת אלו המצות להציל מיצה"ר ע"ש (חלק א' דרוש מ"ו לפ' שופטים והפטרה.). ובירושלמי פ' אין מעמידין (ירושלמי ע"ז פ"ב הלכה א, דף ט.). הנה כי כן מלך המשיח רוצה לזכות גם את האומות בתת להם שש מצות הנ"ל, כי הלולב ד' מינין וסכה ותפילין הרי שש, ולכן אמר כגון כי הסכה כנגד המזוזה, כי כשם שהמזוזה מצלת מן המזיקין שלא יכנסו בבית, כך הסכה מגינה מפורענות כמ"ש למעלה. ולולב ד' מינין כנגד ד' ציציות ותפילין כמשמעו. ועכ"ז איתא בירושלמי פ' אין מעמידין (שם.), ר' חייא בר לוליאני בשם ר' הושעיא כל המצות עתידין בני נח לקבל עליהן, ומאי טעמא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה (צפניה ג, ט.). ובסוף הן עתידין לחזור בהן, ומ"ט ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו (תהלים ב, ג.). זו מצות תפילין זו מצות ציצית. ופי' שם בעל עשרה מאמרות, כי מוסרותימו אלו תפילין שיש בהם קשירה. ועבותימו זו מצות ציצית דאית בה גדיל ומעשה עבות. וזהו חסד גדול שעושה משיח עם האומות ללמדם המצות שמגינים עליהם מיצה"ר. אבל ישראל לומדין תורה מן הב"ה, שנאמר וכל בניך למודי ה'. שאמרו על זה בילקוט, אמר הב"ה בעה"ז ישראל למדין תורה מב"ו לפיכך משכחין אותה, אבל ל"ל אין ישראל למדין אלא מפי הב"ה ואינן משכחין לעולם. וזהו ה' בעזך. אין עוז אלא תורה, ישמח מלך המשיח, וגם התפילין נק' עוז, ובזרוע עוזו אלו תפילין (ברכות ו.). וזהו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה', כי כל אלו המצות הם רמוזים בשמו ית', שכן בתפילין נאמר כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י.). שיש שם שד"י כנודע. וד' ציציות כנגד ד' אותיות השם וט"ל כריכות כמנין ה' אח"ד. ומזוזה יש בה שמו ית', והיה שדי בצריך (איוב כב, כה.). וכן סוכ"ה גי' ידו"ד אדנ"י, ולולב ד' מינין כנגד ד' אותיות השם כנודע לי"ח, הרי שפיר לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. להגין עליהם מיצה"ר ודוק.

בזה נבא לביאור הפ' וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה וכו' (ויקרא כג, מא.). כי הלא כבר כתוב בט"ו יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה' (שם לד.). וחזר ואמר אך בט"ו יום לחדש השביעי וכו' תחוגו את חג ה' שבעת ימים וכו' (שם לט.). אך נלע"ד שיובן עם מ"ש בטא"ח (סי' תרכ"ה.) ריש הל' סוכה ז"ל, ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות השי"ת, ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאים מן הבית לישב בסכה, בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה ע"כ. וגם כתבנו הטעם של המדרש (ילקוט פ' אמור, רמז תרנ"ג.), שאם יצא דינם לגלות שהם גולים מבתיהם לסכה ומעלה עליהם כאילו גלו לבבל. וכל זה רמוז במזמור קי"א. זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד.). דהיינו הסכה זכר לענני כבוד, שעשה עמנו נסים כי חנון ורחום ה' לבל יכם שרב ושמש. ועוד טרף נתן ליריאיו. שאם ח"ו נגזר עלינו גלות יזכור לעולם בריתו לכפר עליהם בזכות מצוה זו. עוד יובן עם מ"ש לעיל, כי המן ובאר היו מוכרחים לחיותם של ישראל, אך הענני כבוד הם לפנים משורת הדין, לכן אמר זכר עשה לנפלאותיו אלו ענני כבוד, כי רחום וחנון ה'. אך המן ובאר טרף נתן ליריאיו. כי לא היו יכולים לחיות בלא הם להביא טרף לביתם, ועשה זה לפי שיזכור לעולם בריתו אשר כרת את אברהם על כל מה שעשה עם המלאכים כנודע. וא"ל חייך שאני פורעה לבניך (ב"ר פ' מ"ח.). ככתוב אצלנו במקומו (חלק ג' דרוש ד' לפ' וירא.). על כן אחרי שכתב מצות הלולב ואמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים (ויקרא כג, מ.). נתן טעם לשמחה זו ואמר וחגותם אותו חג לה' (שם מא.). לפי שישראל נקיים מכל חטא שיצאו דימוס ביה"כ, ולא תאמר שהיה זה בדור שיצאו ממצרים בלבד אלא חקת עולם לדורותיכם. והראיה בחדש השביעי תחוגו אותו, דאילו היה בשביל הענני כבוד לבד היה להם לעשותו בחדש ניסן שבו ישבו בסכות בצאתם ממצרים, אך עיקר הטעם בשביל שיצאו בדימוס ביה"כ, ולכן בחדש השביעי דוקא תחוגו אותו. ואמר בסכת תשבו [שבעת] ימים וכו' (שם מב.). דצריך להבין למה התחיל לנוכח תשבו ואח"כ ישבו, ולמה הוצרך לומר כל האזרח בישראל, שהרי עם ישראל מדבר, ולכן נבאר המאמר שהקדמנו שהוא בפ"ה דב"ב (דף עה.), ופי' רשב"ם סכה היינו גג וד' דפנות. צלצל היינו סיכוך בלא מחיצות. ותקשרנו היינו דבר מועט לתלות בצוארו כמין קמיע. וקשה מה המה אלה הד', ועוד שכבר אמר לא זכה עושין לו צלצל, ואיך יחזור ויאמר זכה עושין לו צלצל וכן כלם. אמנם כבר ביארנו בס' אבות עולם שלנו פ"ג דאבות על משנת (מסכת אבות. פרק ג' משנה כ"ב.) כל שחכמתו מרובה ממעשיו לה"ד וכו'. כי בג' דברים יתהלל האדם וישים בטחונו, והם החכמה והגבורה והעושר, שלכן אמר ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמיה יז, ה.). שהוא החכם שנק' אדם, ושם בשר זרועו כנגד הגבורה, ומן ה' יסור לבו כנגד העושר, וכדכתיב ורם לבבך ושכחת את ה' (דברים ח, יד.). ולעומת זה ברוך הגבר אשר יבטח בה' וכו' (ירמיה יז, ז.). כנז' שם (אבות עולם. פ"ג משנה כ"ב.). ולכן נאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (דברים ו, ה.). כנגד החכמה, וכה"א ונביא לבב חכמה (תהלים צ, יב.). ובכל נפשך כנגד הגבורה. כי הדם הוא הנפש וממנו הכח והגבורה, ובכל מאודך הוא העושר שנק' מאד, כי לעולם יחשוב שיש לו כל צרכנו ולא יטרח להרבות הון. וז"ש (ב"ב עה.) עתיד הב"ה לעשות סכה לצדיקים, כי הנה אז"ל בילקוט פ' אמור (רמז תרנ"ג.), כל המקיים מצות סכה בעה"ז הב"ה מסיך עליו מן המזיקין. דייק בלישניה לומר 'כל המקיים', דהיינו לכוין שלא להשים בטחונו באלה הדברים רק בהב"ה, שבזה משגיח עליו בפרטות ומסיך עליו מן המזיקין, ולז"א 'זכה' דהיינו שבטח בה' בכל מכל כל עושין לו סכה להגן עליו מלמעלה ומד' רוחות. 'לא זכה' כלומר שלא זכה לגמרי כי בטח בה' האמנם שיתף עמו בטחון העושר, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב.), כי עושה צדקה בממונו והותר בזה (תענית ט.), דכתיב ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג, י.). עושין לו צלצל שהוא צל כפול, כי וצדקה תציל ממות ומדינה של גהינם, ואמנם אינו אלא על ראשו, דהיינו שלא ימות אך אינה מצלת אותו משאר פורעניות המתרגשות ובאות לעולם. 'לא זכה' שבטח ג"כ בחכמתו עושין לו ענק, וענקים לגרגרותיך (משלי א, ט.), האמנם גם בזה אמר 'זכה' שלימד תורה לאחרים ויפוצו מעיינותיו חוצה זכות הוא לו אבל מועט כיון שלא למד תורה לשמה רק כדי שיקראוהו רבי וכדומה, שעליו נאמר (הוריות י:) לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. וכההוא עובדא דר' יוסי בן פזי המובא בסתרי תורה מן הזהר פ"ח א' ע"ש (זהר בראשית פ' לך לך דף פ"ח ע"א בסתרי תורה וז"ל: ר' אבא כד אתא מהתם הוה מכריז, מאן בעי עותרא ומאן בעי אורכא דחיי לעלמא דאתי, ייתי וישתדל באורייתא. הוו מתכנשין כולי עלמא לגביה. רווק חד הוה בשיבבותיה. יומא חד אתא (נ"א חד איניש) לגביה, אמר ליה רבי בעינא למלעי באורייתא כדי שיהיה לי עותרא. א"ל הא ודאי. אמר ליה מה שמך. א"ל יוסי. אמר לון לתלמידוי לתנויי ליה, וקרו ליה ר' יוסי מארי דעותרא ויקרא. יתיב ואתעסק באורייתא. ליומין הוה קאים קמיה, א"ל רבי אן הוא עותרא, אמר שמע מינה דלאו לשם שמים קא עביד, ועאל לאדריה ושמע חד קלא דהוה אמר לא תענשיה, תוב לגביה דגברא רבא ליהוי. תב לגביה אמר ליה תיב ברי, תיב ואנא יהיבנא לך עותרא. אדהכי אתא גברא חד ומאנא דפז בידיה, אפקיה ונפל נהורא בביתא. א"ל רבי בעינא למזכי באורייתא, ואנא לא זכינא, ובעינא מאן דישתדל באורייתא בגיני. דהא אית לי עותרא סגי דקא שבק לי אבא, דכד יתיב על פתוריה, הוה מסדר על פתוריה תליסר כסי מאלין. ובעינא למזכי באורייתא ואנא יהיבנא עותרא. אמר ליה לההוא רווק תשתדל באורייתא ודא יהיב לך עותרא, יהב ליה ההוא כסא דפז. קרא עליה רבי אבא: לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז (איוב כח). יתיב ולעא באורייתא וההוא בר נש הוה יהיב ליה עותרא. ליומין עאל חמידו דאורייתא במעוי. יומא חד הוה יתיב והוה בכי, אשכחיה רביה דהוה בכי, א"ל על מה קא בכית. א"ל ומה מנחנא חיי דעלמא דאתי בגין האי, לא בעינא אלא למזכי לגבאי. אמר השתא שמע מינה דהא לשם שמים קא עביד. קרא ליה לההוא גברא, אמר ליה טול עותרך והב ליה ליתמי ולמסכני, ואנא יהיבנא לך חולק יתיר באורייתא בכל מה דאנן לעאן. אהדר ליה רבי יוסי ההוא כסא דפז, ועד יומא לא אעדי שמיה ומן בנוי בן פזי, והיינו רבי יוסי בן פזי, וזכה לכמה אורייתא הוא ובנוי, בגין דלעא באורייתא, דלית לך אגר טב בעלמא כמאן דלעי באורייתא ומקיימה.). 'לא זכה' שבטח גם בגבורתו עושין לו קמיע, כי הקמיע נעשה להגן מן החרב, והב"ה שומרו מזה כי בגבורתו אפשר שיציל איזה מישראל או יכבוש את יצרו, האמנם אין לו זכות כל כך ודוק. והנה כתובים בפרשה ג' 'הסכת' חסרים, הא' בראש הפ' חג הסכת שבעת ימים לה' (ויקרא כג, לד.). בסכת תשבו (שם מב.). ישבו בסכות (שם.). והד' מלא, כי בסכות הושבתי (שם מג.). כי הג' חסרים הם כנגד צלצל ענק קמיע, כי כל א' חסר מהבטחון הראוי בה' ולא לשום דבר אחר, אך הד' מלא כי כל בטחונו לבד בה', והיה ה' מבטחו. והוא מ"ש כי בסכות הושבתי את בני ישראל. כי היו מכוסים מלמעלה ומכל צד. ולפי שבתחלת דרושנו הוכחנו כי הסכה רמז למציאות ה' וכו', לכן אמר בסכות תשבו שבעת ימים לנוכח, כי הנה עין ה' אל יריאיו להשגיח בהם בהשגחה פרטית. כל האזרח בישראל שקבלו תורה מן השמים ישבו בסכות, רמז למ"ש בזהר פ' אמור ק"ג א'. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין. וכלפי מציאות ה' כי בסכות הושבתי את בני ישראל. אני ה' אלקיכם. ולכן השנים חסרים, כי התורה אינה שוה לכל, כי יש מי שלמד תורה הרבה ויש שלא למד כל כך, וכן שכר ועונש שהיא ההשגחה אינה שוה לכל. אך מציאות ה' מלא ושוה לכל, כי כל ישראל מאמינים בני מאמינים. גוי צדיק שומר אמונים. הוא ברחמיו ירחם עלינו כאב על בנים. ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו דשנים ורעננים. במהרה בימינו אמן. בילא"ו.