דרוש נ' לגמרה של תורה
דרוש נ׳ לגמרה של תורה
לעיני כל ישראל (דברים לד, יב). בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א, א).
נדה פרק עשירי (עג.). תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו (חבקוק ג, ו). אל תקרי הליכות אלא הלכות ע״כ.
יאכלו הענוים וישבעו המאכל הראוי לקיום הגוף תמורת הניתך. כי כן צוה המלך הקדוש ואכלת ושבעת וברכת וכו׳ (דברים ח, י). כאשר נבאר במקומו בס״ד. ובעבור זה תכף שאמר נעשה אדם וכו׳ (בראשית א, כו). הכין לו מזונותיו ואמר, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ וכו׳ (שם כט). ואמנם יקשה לזה מ׳ ז״ל בפ׳ ערבי פסחים (פסחים קיח.), אמר רשב״ל בשעה שאמר הב״ה לאדם הראשון וקוץ ודרדר תצמיח לך (בראשית ג, יח). זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו רבש״ע אני וחמורי נאכל באבוס אחד, כיון שא״ל בזיעת אפיך תאכל לחם מיד נתקררה דעתו וכו׳. וא״כ מעיקרא מאי סבר כשא״ל הנה נתתי וכו׳ שלא קרא תגר, וכשא״ל וקוץ ודרדר וכו׳ ואכלת את עשב השדה זלגו עיניו דמעות, דלבסוף מאי סבר. אך נלע״ד שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ כ׳. ואכלת את עשב השדה (בראשית ג, יח). ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, רי״א אילו זכית היתה מעלה לך מכל אילני ג״ע, עכשיו שלא זכית וקוץ ודרדר תצמיח לך, אר״נ אילו זכית היית נוטל עשבים מתוך ג״ע וטועם בהם כל מעדנים שבעולם, עכשיו שלא זכית ואכלת את עשב השדה ע״כ. כי הנה א״ל הב״ה הנה נתתי לכם דייקא ולא לבהמות וחיות, את כל עשב זורע זרע, אלה הם עשבי ג״ע. ורמוז באמרו אשר על פני כל הארץ, כי הגן גדול מהארץ ס׳ פעמים כאמור בדבריהם ז״ל. וכן אמרו בפ׳ ר״א פ״ה ז״ל, ופתח לג״ע פתח בארץ והוציא ממנה נטעים על פני כל הארץ, כל מיני עץ אילן עושה פרי למינו, וכל מין עשב ודשא נטע מהם, ובהם זרעם על הארץ וכו׳. ולכן חזר ואמר לכם יהיה לאכלה (בראשית א, כט). לרמוז שעל מאכל אדם מדבר. אמנם ולכל חית הארץ וכו׳ את כל ירק עשב לאכלה. דהיינו אותם שחוץ לגן, ואעפ״י שבדרוש הקודם פי׳ פסוקים אלה בדרך אחר, שבעים פנים לתורה. אשר על כן מתחלה לא קרא אדם תגר, לפי שבאמרו הנה נתתי וכו׳. כונתו על עשבי ג״ע ואילני גן עדן, אך אחר שחטא ונתגרש מג״ע, א״ל וקוץ ודרדר וכו׳. שהשוה אותו לבהמות וחיות ולכן זלגו עיניו דמעות. והנה הפלוסופי׳ הקדמונים היו חושבים המאכל לבושת וגם לחרפה, שכן היו מטמינים עצמם באכילתם בחשבם שהוא מעשה בהמה, וזה לפי שלא נגה עליהם אור התורה שכתוב בה ואכלת ושבעת וברכת וכו׳ (דברים ח, י). ועל זה אמר המשורר מזמור ל״ד. טעמו וראו כי טוב ה׳ (ט). ואיתא שם בילקוט, אמר הב״ה הוי מקיים כל מצוה שנתתי לך בתורה, אם אכלת מפירות הארץ או מן האילן הוי מברך עליהם, ואם אכל אדם ובירך הוא ממליך לבוראם ע״כ. ויש לדקדק שהתחיל הוי מקיים כל מצוה וכו׳ וסיים באכילה לבד. אך יובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ תזריע ז״ל, התנוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הב״ה מצוה אותו ואומר לו מזה תאכל ומזה לא תאכל, ומשקבל עליו במעי אמו כל המצות שבתורה אח״כ נולד. הרי שמצות המאכלות שקולה ככל המצות, לפי שמי שאינו נשמר בה פוגם את נפשו והרי הוא כעובד ע״א, שכן כתוב בזהר פ׳ שמיני מ״ב א׳. כל מאן דאסתאב בהו כאילו פלח לע״א דאיהי תועבת ה׳, וכתיב לא תאכל כל תועבה (דברים יד, ג) ע״כ. ז״ש הוי מקיים כל מצוה שנתתי לך בתורה, וזה בדבר אכילה שגם האוכל בלא ברכה כאילו עע״א. לכן אמר טעמו וראו כי טוב ה׳ (תהלים לד, ט). שהכין מזון לכל חי, אשרי הגבר יחסה בו, שלא יחסר מזון לכל בריה. יראו את ה׳ קדושיו (שם י). שכן כתוב והתקדשתם והייתם קדושים ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ וכו׳ (ויקרא יא, מד). כי אין מחסור ליריאיו, שברא נפשות רבות וחסרונ׳. לא כן הרשעים הפלוסופים, כפירים רשו ורעבו, כפירים כמו כופרים, כן פירש הראב״ע. ובזהר פ׳ פנחס רנ״ט א׳. כפירים אלין ממנן דשאר עמין. והם רשו ורעבו, שעושין עצמן רשים ואין רוצים לאכול, אך ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב (תהלים לד, יא). וז״ש בפ׳ שמיני, אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וכו׳ (ויקרא יא, מג). דקשה הכפל, אך יובן במ״ש בתורת כהנים סוף פ׳ קדושים, ראב״ע אומר מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו׳. אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי וכו׳. ז״ש אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. לומר נפשי קצה בהם ומפני זה אני בודל מהם. רק תאמרו כי כך גזר אבינו שבשמים, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כמ״ש בזהר פ׳ שמיני מ״א ב׳. ת״ח כל מאן דאכיל מאינון מאכלי דאסירי אתדבק בס״א וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שריא עליה וכו׳. והעיקר כי אני ה׳ אלקיכם. שצויתי אתכם על כך כמ״ש שם, נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים, והתקדשתם והייתם קדושים, כמ״ש שם בזהר, דאסתאב בהאי עלמא ובעלמא דאתי. וזהו והתקדשתם מההתפעל שהוא פני ההראות, כי בעה״ז אינו אלא קדושה נראית ולא בעצם, אך והייתם קדושים לעולם הבא שהוא עצם הקדושה.
ובזה נבא לביאור מזמור כ״ג הנהוג לאמרו קודם הסעודה, מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר (א). שיובן עם מ״ש במכילתא פ׳ בשלח ע״פ קח צנצנת אחת וכו׳ (שמות טז, לג). ז״ל, בשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, א״ל אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס, באותה שעה הוציא להם ירמיהו צלוחית של מן וא״ל הדור אתם ראו וגו׳ (ירמיה ב, לא). אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם עסקו בתורה והב״ה מפרנס אתכם מזה וכו׳. ז״ש ה׳ רועי, כמו במדבר שהמטיר להם לחם מן השמים, ובזה בטוח אני שלא אחסר מלחם ומזון לעולם. א״נ במה שכתבנו על פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו וכו׳. משלי י״ג ע״ש (חלק ג׳ - דרוש ו׳ לפרשת תולדות.). בזה יאמר כשה׳ רועי, שאני אוכל לשם ה׳, להתענג בשבתות וי״ט אז לא אחסר, וזה להפך מבטן רשעים תחסר הכתוב שם. בנאות דשא ירביצני, כמ״ש לעיל שא״ל הב״ה לאדה״ר, ואכלת את עשב השדה וזלגו עיניו דמעות, ושם נאמר אמר ר״ל אשרינו אם עמדנו בראשונה. וכן כתוב בב״ר פ׳ כ׳ ז״ל, נוח לו לאדם אילו עמד בקללתו הראשונה. ופרש״י לאכול עשב השדה כבהמה, שהיה מתפרנס בלי דאגה ופרנסתו מצויה בכל מקום עכ״ל. ז״ש בנאות דשא ירביצני, לאכול את עשב השדה, אז על מי מנוחות ינהלני בלי טורח, כי כל עמל האדם לפיהו. ועוד נפשי ישובב, שבמיעוט המאכל הוא טוב לנפש, לפי שידענו שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה. וכשבנאות דשא ירביצני, לא די שהוא טוב לגוף אלא גם לנפש. ינחני במעגלי צדק למען שמו, שילך בדרך צדיקים. א״נ ינחני וכו׳. יובן עם מ״ש בברכות פ״ד (כח:), כשחלה ריב״ז והלכו תלמידיו לבקרו ומצאוהו בוכה, א״ל ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים, א׳ של ג״ע וא׳ של גהינם ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי ולא אבכה. ופי׳ שם בעל מאור עינים שיש צדיקים שמעבירין אותם דרך גהינם להוציא משם נפשותם של רשעים שהרהרו תשובה בלבם, ולכן אמר ריב״ז כן, והדבר הזה הוא בתקוני הזהר דף ע״ט ב׳ ע״ש ((תקונא תלתין ותרין), ואם הוא צדיק אתמר ביה, כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז), אמר ליה רבי אלעזר, ואם הוא צדיק אמאי נחית תמן, אלא בגין לאפקא מתמן כל נפשא ונפשא מאלין דהרהרו בתיובתא ומתו בקצרות שנין, ואיהו טרח בגיניה, דא איהו מאמר קדמאה דאיהו בראשית.). לכן אמר דהע״ה ינחני במעגלי צדק, ולא אצטרך לעבור דרך גהינם. ואמנם גם כי אלך בגיא צלמות, שאהיה מוכרח לעבור דרך גהינם, לא אירא רע לישאר שם ח״ו כי אתה עמדי, ע״ד שאמרו בילקוט ישעיה סי׳ ס׳ ז״ל, מביא הב״ה אלילי הנכרים ונותן בהם רוח ונשמה, ואומר יעברו על גשר גהינם וכו׳ ונופלים לגהינם, ומיד ישראל מתיראין ואומרי׳ לפניו, רבש״ע תאמר כאשר עשית עם אלו תעשה עמנו וכו׳, באותה שעה עובר הב״ה לפניהם והם אחריו, שנ׳ ויעבור מלכם לפניהם וכו׳ (שאי סביב עיניך וראי. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהן ומקליהן בידיהם, ונקבצים כל ישראל לפניהם, ושכינה לפניהם ונביאים מאחריהם, ותורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכים אותם אל עמק יהושפט ונקבצין כל הגוים שם, שנאמ׳ וקבצתי את כל הגוים. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אלילי הנכרי׳ ונותן בהם רוח ונשמה ואו׳ יעברו על גשר גיהנם ועוברים, וכיון שמגיעים שם יהיה לפניהם כחוט ונופלי׳ לגיהנם, ומיד ישראל מתיראין, אומר לפניו רבונו של עולם, תאמר כאשר עשית עם אלו תעשה עמנו, אומר להם מי אתם, אומרים לו אנחנו עמך ונחלתך ישראל, אומר להם מי מעיד, אומרים לו אברהם, קורא לאברהם, אומרי׳ לו מי מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יצחק, קורא ליצחק אומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם, לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יעקב, קורא ליעקב אומר לו מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו, רבונו של עולם לא כך אמרת להם, לא יהיה לך. והם אמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, באותה שעה עובר הקדוש ברוך הוא לפניהם והם אחריו, שנא׳ ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא תורה ומניחה בחיקו, ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם רצונך יבאו האומות ויראו בטובתן של ישראל, ואומר להם אל יראו, וכן אומר ישעיהו, ה׳ רמה ידך בל יחזיון. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו, שנאמר יחזו ויבושו קנאת עם (ישעיה כו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו ויבושו, שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה. באותה שעה נפתח׳ גיהנם ויוצאי׳ כל האומות ורואים בטובתם של ישראל ונופלים על פניהם ואומרים כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו, שאהב אותם ביותר, אשרי העם שככה לו, פרעה או׳ לפניו, רבונו של עולם, כמה נשתנה אומה זה שאהבת אותם ביותר, אומר להם אתם שוטים שבעולם, אתם ידעתם אותי והנחתם אותי לע״ז ולא בטחתם בי, אבל ישראל קדשו שמי פעמים בכל יום ובטחו בי, ואני אתן להם שכר טוב. מיד מתביישים ושבים בגהינם, שנא׳ ישובו רשעים לשאולה. וצדיקים יושבים בתוך גן עדן, ויושב הקב״ה בראשם ומביא את האור שגנז לצדיקים ומוסיף אורו שמ״ח פעמים, אומרים לפניו, רבש״ע היינו מצפין לאור זה, שנ׳ צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו׳. א״ל עכשו ראיתם פני, אומר לפניו רבש״ע חשך זה מהו, או׳ להם לבני עשו ולבני ישמעאל, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וגו׳.). שבטך ומשענתך וכו׳. אמרו שם במדרש הובא בילקוט, שבטך אלו היסורין ומשענתך זו תורה. והוא מ״ש בדברים רבה פ׳ עקב, כל מה שישראל אוכלין בעה״ז בכח היסורין שהן באין עליהן, אבל שכרן צרור ומשומר לעתיד לבא. וא״כ היסורין והתורה הם העומדים לישראל להצילם מגהינם. ועוד יאמר שבטך זה המטה, שבו הוציא מרע״ה מים לישראל במדבר. ומשענתך זה המן שנק׳ לחם, כל משען לחם (ישעיה ג, א). המה ינחמוני כדלעיל, שבזה יבטחו ישראל שלא יחסר לחמם ומשתיהם. כמו שעשה להם במדבר. תערוך לפני שלחן נגד צוררי וכו׳. בויקרא רבה פ׳ י״ג ז״ל, אריסטוון עתיד הב״ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעה״ז זוכה לראותה לעה״ב. והוא מ״ש בפ׳ שואל (שבת קנג.), ע״פ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וכו׳ (ישעיה סה, יג). דשנת בשמן ראשי (תהלים כג, ה). על דוד הוא אומר, וכמו שנפרש. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ליהנות בעולם הזה, ושבתי בבית ה׳ לאורך ימים לעה״ב. ועוד יאמר עם מ״ש ז״ל בפ׳ הרואה (נד:), שהמאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. ופרש״י שמתוך כך עניים באים ומתפרנסין. ז״ש אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, לעשות טוב וצדקה לעניים, בזה אזכה להאריך ימי ושנותי לעבדו כל הימים. וגם בזה הפ׳ נרמזו שלשתם, כי המאריך בבית הכסא מנקה גופו והוא טוב לבריאותו, וזהו אך טוב. וכנגד המאריך על שלחנו, וחסד כדלעיל. והמאריך בתפלתו, ושבתי בבית ה׳, דהיינו בבית הכנסת, ששם תפלתו נשמעת, וכל אלה לאורך ימים.
ובשמות רבה פ׳ כ״ה איתא ז״ל, ד״א הוא מרומים ישכון (ישעיה לג, טז). הה״ד כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה, לראות שלחן שהוא ערוך בגן עדן, שנאמר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים (תהלים קטז, ט). כביכול מיסב למעלה מן האבות, ואבות וכל הצדיקים בתוכו, שנאמר והם תוכו לרגליך (דברים לג, ג). והוא מחלק להם מנות, ואם תמה אתה בדבר זה, הלא בעה״ז בשבילם היה מיסב בין שני הכרובים, שנאמר בין שדי ילין (שיר השירים א, יג). קל וחומר בג״ע, והוא מביא להם פירות מג״ע ומאכילן מעץ חיים. ומי מברך תחלה. הכל חולקין כבוד להב״ה שהוא יצוה לברך, והב״ה אומר למיכאל ברך, והוא אומר לגבריאל, וגבריאל לאבות העולם, והן חולקין כבוד למשה ולאהרן והם לזקנים, והם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שבארץ יברך את המלך שבשמים. ונותנין לדוד הכוס, ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. עליהם שבח דוד ואמר, מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך (תהלים לא, כ). הוי כי ה׳ אלקיך מביאך, על זה נאמר הוא מרומים ישכון עכ״ל. והקושיות רבו כמו רמו, הא׳ שהתחיל ואמר שמביא להם פירות מג״ע. ואח״כ אומר שנותנין לו לדוד הכוס לברך, ואין זה אלא ברכת המזון שטעונה כוס. ואיך יברך ברכת המזון על הפירות, עוד קשה במ״ש הכל חולקין כבוד להב״ה שהוא יצוה לברך. והלא דינא הכי שבעל הבית בוצע ואורח מברך ברשות בעל הבית, שהוא מצוה למי שירצה שיברך. ועוד יקשה שמיכאל אומר לגבריאל ברך. והלא כיון שהב״ה אומר לו למיכאל ברך אין לו לסרב, שהרי ידענו מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ועוד אמרו בפ׳ הרואה (ברכות נה.), ג׳ דברים מקצרין ימיו של אדם, וא׳ מהם מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך. עוד קשה לדוד למה גם הוא אינו חולק כבוד לאחרים כמו שעשו הקודמים. אמנם הכל יובן עם מ״ש בטור או״ח סי׳ ר״א, והוא מן הגמ׳ פ׳ שלשה שאכלו (ברכות מז.) וז״ל, גדול מברך אפי׳ בא בסוף, ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי, והני מילי כשאין שם אורח, אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם הוא קטן, כדי שיברך לבעל הבית, ואם בעל הבית רוצה לוותר על ברכתו ולברך ברכת המזון בעצמו רשאי. וכהן ת״ח צריך להקדימו, שנאמר וקדשתו וכו׳. ואם ירצה ליתן רשות לישראל לברך רשאי וכו׳. ויראה שיש ללוי דין קדימה לברך לפני ישראל במקום שאין כהן וכו׳. גם בפ׳ כיצד מברכין (ברכות לה.), ר׳ לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. עוד סוף פ״ק דברכות (יב.) איתא ז״ל הביאו הרי״ף ז״ל, היכא דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל, פתח ובריך בדנהמא וסיים בדתמרי יצא, א״נ סיים בדנהמא יצא, מאי טעמא תמרי נמי מיזן זייני ע״כ. ופי׳ שם תלמידי הר״י כלומר שבמקום ברכת העץ אמר ברכת המזון, יצא דתמרי נמי מיזן זייני ע״כ. וכן הוא בב״י טור או״ח סוף סי׳ ר״ח ע״ש. עם כל אלה ההקדמות נבין מאמרנו, וזה דדייקי רבנן בפסוקי ישעיה סי׳ ל״ג. הולך צדקות ודובר מישרים וכו׳ הוא מרומים ישכון וכו׳ לחמו ניתן מימיו נאמנים מלך ביפיו תחזינה עיניך וכו׳. כי כל זה מדבר על העתיד, ואם כן איך יתכן לומר לחמו ניתן, שאז אין שם אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ונהנין מזיו שכינה, שזהו מלך ביפיו תחזינה עיניך, ולכן פירשוהו בסעודת הצדיקים ל״ל, והוא מש״ה אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים. שהוא כתוב אחר פ׳ שובי נפשי למנוחייכי וכו׳. ואז אתהלך וכו׳. שהוא אחר תחיית המתים, וזהו מ״ש בויקרא רבה פ׳ י״ג. ארסטוון עתיד הב״ה וכו׳ הובא לעיל. ובזה מדוייק אמרו לראות שלחן, שהוא ערוך בג״ע, כמ״ש במ׳ ההוא, וכל מי שלא אכל נבלות בעה״ז זוכה לראותה לעולם הבא. ואמר כביכול מיסב למעלה מן האבות, ואבות וכל הצדיקים בתוכו, הוא מ״ש בירושלמי דמגלה פ״ב (כ:) ז״ל, עתיד הב״ה להעשות ראש חולה לצדיקים ל״ל, והצדיקים מראים אותו באצבע וכו׳. כי מה שבעה״ז כתוב כי לא יראני האדם וחי, לפי שהם מתלבשים בגוף, אבל ל״ל אחר תחיית המתים שיזדכך גופם, יאמרו כי זה אלקים אלקינו וכו׳. והוא מחלק להם מנות, ומפרש מה הנה ואמר והוא מביא להם פירות מג״ע, כי בלי ספק הפירות ההן מיזן זייני וצריך לברך עליהן ברכת המזון, וכ״ש שמאכילן מעץ חיים כדי שיחיו לעולם, כמ״ש ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ומי מברך תחלה. כי הנה בלי ספק כבר בירכו קודם אכילה, ובזה אין הב״ה עוד בעל הבית, כי כיון שברכו הארץ נתן לבני אדם. ובזה אין חיוב שהב״ה יתן לברך למי שירצה כיון שהוא אינו עוד בעל הבית, ועכ״ז הכל חולקין כבוד להב״ה שהוא יצוה לברך, כי אעפ״י שאינו מן הדין חולקין לו כבוד. והב״ה אומר למיכאל ברך, על פי הדין שאמרנו שכהן ת״ח צריך להקדימו, ומיכאל הוא כהן גדול שלמעלה כנודע. והוא אומר לגבריאל לפי שהוא הלוי של מעלה כנודע, וכבר אמר בעל הטורים שיש ללוי דין קדימה ג״כ. ואע״פ שהב״ה אומר לו למיכאל ברך אינו צווי החלטי, שלכן לא אמר והב״ה מצוה למיכאל שיברך רק אומר לו ברך, להיותו כהן ומצוה להקדימו, אמנם כבר אמר שם שאם ירצה ליתן רשות לישראל לברך רשאי, ויראה שיש ללוי דין קדימה וכו׳. ומטעם זה גבריאל ג״כ אומר לאבות העולם שיברכו. והן חולקין כבוד למשה ולאהרן, כי על ידם ניתנה תורה ויש להם דין ת״ח, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה, כמו אבות העולם שקיימו את התורה כמי שאינו מצווה ועושה. ולכן אמר כאן חולקין כבוד מה שלא אמר כן תחלה. והם לזקנים שהם ת״ח ג״כ, זקן זה שקנה חכמה. ולפי שחכם שמחל על כבודו כבודו מחול, לכן חזר ואמר שחולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שבארץ יברך את המלך שבשמים. ולפי שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לכן הוא אינו נותנו לאחרים אלא הוא מברך. ועוד יש לדקדק שלכלם אינו אומר שנותנים הכוס, רק בדוד אומר ונותנין לדוד הכוס. ובזה מתורצת הקושיא שהקשינו מי שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, כי לקודמים אין נותנים להם כוס, רק הב״ה אומר למיכאל ברך וכן כלם. לפי שיכולים לחלוק כבוד לאחרים, ואם יתנו לו הכוס אינו יכול להשמט. אך בדוד שאינו יכול למחול על כבודו, ולכן אינו יכול לחלוק כבוד לאחרים, נותנין לו כוס ואומר כוס ישועות אשא, כלומר כיון שנתנו לי הכוס אינו יכול ליתנו לאחר רק ובשם ה׳ אקרא. ועל כל אלה הדברים שיבח דוד ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך, שהם הפירות של ג״ע שמאכילין גם מעץ החיים. הוי כי ה׳ אלקיך מביאך, כי הוא עצמו מיסב עמהם ומביא להם פירות מג״ע. ועל זה נאמר הוא מרומים ישכון, לראות שלחן הערוך בג״ע, ושם לחמו ניתן על ידו ית׳, והכל עולה יפה. ואלה הם דברי דוד עצמו במזמור כ״ב. מאתך תהלתי בקהל רב. שהב״ה עושה לו כבוד, שנאה למלך הארץ לברך למלך השמים, שאעפ״י שכלם חולקין לו כבוד, מאת ה׳ צבאות יצאה, נדרי אשלם נגד יריאיו, ומי המה אלה, יאכלו ענוים וישבעו, קראם ענוים לפי שכל אחד בורח מן הגדולה וחולקים כבוד אלו לאלו, וכלם יהללו את ה׳ בברכות המזון, ובזה יחי לבבכם לעד, שאז יתבטל היצה״ר מכל וכל ויתהפך לטובה. וגם יאמר יאכלו ענוים, לפי שאמרו אין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה, כמ״ש ורם לבבך ושכחת, ולכן יאכלו ענוים וישבעו, שאוכלים לשובע נפשם בלבד וגם אומרים דברי תורה על השלחן, וזהו יהללו ה׳ דורשיו, שדורשים ד״ת על השלחן, ובזה יחי לבבכם לעד, כאילו אכלו משלחנו של מקום, שגם יצה״ט יהנה באכילה זו. וכ״כ במזמור ל״ז. וענוים יירשו ארץ, שאוכלים ואינם מתגאים, ובזה יירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום, שבין שני יצרים יהיה שלום, וגם במזמור ל״ד רמז על זה באמרו אברכה את ה׳ בכל עת, כי לו נאה לברך וכו׳, ישמעו ענוים וישמחו בסעודה של ג״ע שבה מראים ענותנותם כנ״ל, ואני מברך ואומר גדלו לה׳ אתי, ודוק.
והנה כשם שמזון הגוף הוא המקיימו בחיים חייתו, כן יש מזון לנפש המקיים אותה, והוא מש״ה במשלי ט׳. לכו לחמו בלחמי וכו׳. אשר להבנתו נקדים לפרש כל הפסוקים ההם, חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה וכו׳. שיובן עם מה ששנינו בסוף פ״ה דאבות, בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכלא בה ובה תחזי וסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה ע״כ. וכבר פירשנו משנה זו בספר אבות עולם שלנו יע״ש, שכל החכמות כלולות בתורה, ולכן אמר הכתוב חכמות בנתה ביתה, קרא לתורה חכמות לפי שכלם כלולות בה. וגם כלפי מ״ש לעיל שבתורה היה מסתכל וברא העולם. חצבה עמודיה שבעה, יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ י״ט. עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדה״ר והדורות שאחריו נסתלקה למעלה. וכנגדן עמדו ז׳ צדיקים, אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם ומשה והורידוה לארץ, שאז ניתנה תורה, וירד ה׳ על הר סיני. לכן אמר שאעפ״י שבנתה ביתה, שנברא העולם ע״י התורה, עכ״ז לא ניתנה לישראל רק אחר שחצבה עמודיה שבעה, דהיינו הז׳ צדיקים שהם עמודי העולם, שבזכותם ירדה שכינה לארץ וניתנה תורה לקיום העולם. טבחה טבחה וכו׳. בויקרא רבה פ׳ י״א ז״ל, טבחה טבחה אלו העונשין. מסכה יינה אלו קלין וחמורין וגזרות שוות. אף ערכה שלחנה אלו הערכין. וקשה מאי שייטייהו דערכין מכל המצות שבתורה. אמנם דקדקו בכתוב שהיל״ל טבחה טבחה מסכה יינה ערכה שלחנה, מאי אף. לז״א אלו הערכין. ויובן עם מ״ש בעל הטורים בפי׳ התורה פרשת בחקותי ז״ל, בפ׳ ערכין יש נ׳ שקלי׳ ול׳ שקלים וכ׳ שקלים וי׳ שקלים וה׳ שקלים וג׳ שקלים וט״ו שקלים וי׳ שקלים בין זכר ונקבה, סך הכל קמ״ג שקלים, לכפר על מ״ה קללות שבתורת כהנים וצ״ח שבמשנה תורה שהם בין הכל קמ״ג, ולכך סמך ערכים לקללות עכ״ל. הנה כי כן אמר הב״ה למשה רבינו ע״ה, כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, לדבר להן בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל עונשים ודקדוקים, דברים הקשי׳ כגידין. לכן אמר שכשבא ליתן התורה לישראל טבחה טבחה אלו העונשין. להודיע להן ד׳ מיתות ב״ד ומלקות לעוברי התורה. מסכה יינה אלו י״ג מדות שבהן התורה נדרשת ושאר למודים של תורה שבע״פ שנמסרו לחכמים, כגון ק״ו וג״ש ודומיהן, וכדי שלא יקוצו ישראל בשמעם העונשין והקללות הכתובות בה. אף ערכה שלחנה, שהקדים רפואה למכה וצום על הערכין, וזהו אף, כי לגבי האף והקצף אשר יקצוף עליהם בעת שלא ישמרו התורה, ערכה שלחנה אלו הערכין, שבהם מסירי׳ האף והקצף מעליהם, ועוד איתא בזהר פ׳ ויקהל רי״ב א׳ וז״ל, דלית חושבנא לאינון יסורין דקיימי עליה דבר נש בכל יומא, וכלהו נחתן לעלמא בשעתא דאתיהיבת אורייתא. וכד הוו ישראל בארעא קדישא, באינון פולחנין וקרבנין דהוו עבדי הוו מסלקין כל אינון מרעין ויסורין מעלמא עכ״ל. ז״ש טבחה טבחה אלו היסורין, שהם עונשין בשביל שרפו ידיהם מן התורה ומצותיה, וזהו מסכה יינה. אמנם הקדים רפואה למכה, אף ערכה שלחנה, אלו הקרבנות ועבודת המזבח שהוא שלחנו של מקום. שכן כתוב המזבח עץ שלש אמות וכו׳. ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה׳. שלחה נערותיה תקרא וכו׳. יובנו פסוקים אלה עם מ״ש בזהר פ׳ משפטים דף צ״ט א׳ ז״ל, ת״ח ארחא דאורייתא כך הוא, בקדמיתא כד שריא לאתגלאה לגבי בר נש, ברגעא ארמיזת ליה ברמיזו, אי ידע טב ואי לא ידע שדרת לגביה וקראת ליה פתי, אמרת אוריתא אמרו לההוא פתי דיקרב הכא ואשתעי בהדיה, הה״ד מי פתי יסור הנה וכו׳. קריבת לגביה שריאת למללא עמיה מבתר פרוכתא מלין לפום ארחוי עד דיסתכל זעיר זעיר, ודא הוא דרשה. לבתר תשתעי בהדיה מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה, ודא הוא הגדה. לבתר דאיהו רגיל לגבה, אתגליאת לגביה אנפין באנפין ומלילת בהדיה כל רזין סתימין דילה וכו׳, כדין איהו ב״נ שלים בעל תורה ודאי וכו׳. ז״ש שלחה נערותיה תקרא, כד שריא לאתגליא וכו׳. דהיינו שיקרב אליה על גפי מרומי קרת, להתעלות עלוי אחר עלוי על רום המעלות. ותחלה מי פתי יסור הנה, להבין פשט הכתובים, חסר לב אמרה לו, שיתן לב לרמזי הכתובים בדרך דרשה. לכו לחמו בלחמי זהו הגדה, וגם ללמוד גמרא ופסקי דינין ע״ד הכל צריכין למארי חיטייא. ושתו ביין מסכתי זהו הסוד, שכן יי״ן גי׳ סו״ד. הרי זה מזון הנפש לקיומה.
והכל צפוי לרז״ל בב״ר פ׳ ס״ו. ויתן לך האלקים מטל השמים, זה המן, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ומשמני הארץ זה הבאר, שהיתה מעלה להם מיני דגים שמנים יותר מדאי. ורוב דגן אלו הבחורים, המד״א כי מה טובו ומה יפיו דגן בחורים. ותירוש אלו הבתולות. המד״א ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט, יז). ד״א מטל השמים זו ציון, שנאמר כטל חרמון שיורד על הררי ציון. ומשמני הארץ אלו הקרבנות, דכתיב עולות מחים. דגן אלו הבכורים, ותירוש אלו הנסכים. ד״א מטל השמים זה מקרא. ומשמני הארץ זו משנה. דגן זה גמרא. ותירוש זו אגדה עכ״ל. וצריך להבין למה הוציאו הכתוב מפשוטו, וכל שכן שיקשה להבין מה שדרש דגן ותירוש על בחורים ובתולות. האמנם הוקשה לבעל המדרש מה זו ברכה שבירך יצחק ליעקב שיתן לו מטל השמים וכו׳, דלמה חרד כל החרדה הזאת על מילי דכדי, ובפרט על הראשונה מטל השמים, והלא ברית כרותה לטל שאינו נעצר, ולמה פרט דגן ותירוש ולא הזכיר היצהר ושאר פירות הצריכים לחיי האדם. ולכן דרש תחלה על מה שהטיב ה׳ לישראל בהיותם במדבר שיצאו ממצרים, וגם צדה לא עשו להם, ועשה עמהם כמה טובות, ובפרט בדברים עליונים מן ובאר שהיו רוחניים. ולפי זה אמר תחלה, מטל השמים זה המן שהיה יורד מן השמים בתוך הטל, וכמ״ש ותעל שכבת הטל וכו׳. ודרשו רז״ל טל מלמטה ולמעלה והמן באמצע. ולכן אמר ויתן לך, כלפי מ״ש בילקוט פ׳ בשלח ז״ל, הנני ממטיר לכם לחם, ולא לכל אומה ולשון, שאם יתכנסו כל האומות לספות מן המן אפי׳ משהו אינם יכולין, הבאר מנין, ת״ל באר חפרוה שרים, שאם יתכנסו כל א״ה למלאת קיתון אחד מן הבאר לא היו יכולין, ז״ש ויתן לך, לאפוקי אחרים. מטל השמים זה המן. ומשמני הארץ זה הבאר, שהמים ההם היו כל כך טובות שהיו מולידים דגים שמנים יותר מדאי, והזכיר הדגים לפי שבמצרים היו להם הרבה דגים, כדכתיב זכרנו את הדגה וכו׳. ורוב דגן ותירוש, הוצרך להוציאו מפשוטו לפי שכיון שהוזכר המן, הוא הלחם אשר נתן ה׳ להם לאכלה, למה הזכיר הדגן. לזה דרשו על הבחורים והבתולות, ויובן היטב עם מה שכתבנו בס׳ אלון בכות שלנו על פסוק נשים בציון עינו. פי׳ פסוקי ירמיה ל״א. ובאו וריננו במרום ציון וכו׳ אז תשמח בתולה במחול וכו׳. שפי׳ עם ההוא עובדא דכתובות פ״א (י.), הביאו הרי״ף ז״ל, ההוא דאתא לקמיה דרבי, א״ל בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו בתולה שלימה נבעלתי אלא שנת בצורת הואי, ראה רבי פניהם שחורות צוה עליהם והכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחדר ובעל ומצא דם, א״ל לך זכה במקחך, קרא עליהם צפד עורם על עצמם וכו׳. לכן אמר הנביא כי לעתיד ונהרו אל טוב ה׳, שיהיו פניהם מאירות ולא שחורות מחמת הרעב, כי יהיה שבע בעולם, דגן ותירוש ויצהר וכו׳. אז תשמח בתולה במחול, שלא תפחד שמא תבעל ולא יצא דם ויוציא עליהם שם רע, וכן ובחורים. שלא יבאו לידי מדה זו, והזקנים ג״כ שלא יבא לפניהם מעשה כזה, ובזה והפכתי אבלם לששון. וזהו מ״ש בזכריה ט׳. והושיעם ה׳ אלקיהם ביום ההוא וכו׳ כי מה טובו ומה יפיו דגן בחורים. ופי׳ רש״י הנותן כח לבחורים. ותירוש ינובב בתולות, בניב שיר ושמחה ע״כ. בזה יובן היטב מאמרנו כי כן ברך יצחק ליעקב שירבה לו דגן ותירוש למען הבחורים יחליפו כח, וכן תירוש ינובב בתולות להרבות דם בתולים ודוק. עד הנה פירשו הפ׳ באכילה ממש. עוד יפורש באכילת מזבח הנק׳ שלחן כדלעיל, ורמז רמז לו, ויתן לך האלקים. לפי דבריהם ז״ל בתנחומא פ׳ צו. אמרו א״ה לבלעם, למה אמר הב״ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום, א״ל בלעם הקרבנות אינן אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתובין בה צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה וכו׳. ז״ש ויתן לך האלקים מטל השמים, זו ציון, כי על ידי הקרבנות היו ממשיכים שפע מן השמים, כטל חרמון שיורד על הררי ציון, ועיין באלון בכות שלנו ע״פ זה, ומשמני הארץ אלו הקרבנות שבאים מן המובחר, ורוב דגן אלו הבכורים הבאים משבעה המינין, ארץ חטה ושעורה. ותירוש אלו הנסכים הבאים עם הקרבן. והרי אלה שלחן הדיוט ושלחן גבוה שזכו בהם ישראל. וזאת הברכה אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. ואחרי שברכו במזון הגוף ברכו במזון הנפש ג״כ, היא התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ולא לאומות. מטל השמים זו מקרא, שתזל כטל בלי טורח. ומשמני הארץ זו משנה אותיות משמני. ורוב דגן זו גמרא, הכל צריכין למרי חיטייא. ותירוש זו הגדה הוא הסוד כנז׳ בזהר כמה פעמים ספרי דאגדתא על סודות התורה. וכ״כ בס׳ חסד לאברהם מעין שני נהר ל׳. ואלה איפוא הם ג׳ עמודים שעליהם העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שברבות הטובה רבו אוכליה. והחוט המשולש לא ינתק.
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, סעודת הגוף וסעודת הנפש, והוא מה שחכמים הגידו בילקוט מלכים א׳ ג׳. ויבא ירושלי׳ ויעמוד, אמר ר׳ יצחק מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה ע״כ. וקשה איך למד מכאן ר׳ יצחק שעושים סעודה וכו׳. ועוד הלא ידענו שארוכה מארץ מדה וכו׳ ואין לה סוף, ואיך יאמר לגמרה של תורה. אמנם כתוב שם, ויקץ שלמה והנה חלום חלום עומד על כנו, צפור מצפצף ויודע מה מצפצף. שכיון שראה שלמה שתכף ומיד נתקיים חלומו, ויבא ירושלי׳ ויעמוד לפני ארון ברית ה׳, להודות לה׳ כי טוב שלימדו חכמה ובינה ודעת, ויעל עולות ויעש שלמים, דהיינו אכילת מזבח, ויעש משתה לכל עבדיו. אכילת הגוף והנפש, ומכאן למד ר״י שעושין סעודה לגמרה של תורה, מל׳ גמרא גמירי לה, לאו כולי עלמא דינא גמירי. וכן יעשה הב״ה באחרית הימים כדלעיל, ובס׳ ים של שלמה בב״ק פ׳ ז׳ סי׳ ל״ז, מסיק שסיום הספר הוא סעודת מצוה וע״ש. וגם בסוף הפרק.
ולענין זה גרסי׳ בסוף נדה (עג.), תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות עכ״ל. ומלבד מה שפי׳ המפרשים, הנה מקום אתנו להבין אמרי בינה, מה הוקשה לו בפ׳ הליכות עולם לו, שדרש אל תקרי הליכות, ומהיכא יליף שהוא בן העה״ב. אמנם בבב״ק פ״ד (לח.) ז״ל, עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו). מה ראה, ראה שבע מצות שנצטוו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם, א״כ מצינו חוטא נשכר, אמר מר בריה דרבינא, לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר וכו׳. והנה ק״ל לתנא מאי הליכות עולם לו, שהעולם אינו הולך ומתנועע, כי הארץ לעולם עומדת, וכיון שאמר עמד וימודד ארץ וכו׳. איך יאמר הליכות עולם לו. לכן פירשוהו על התורה שישראל קבלו אותה מאהבה, מה שאין כן האומות שלא רצו לקבלה, ובשביל כך היה ראוי להחריב העולם אלולי ישראל שקבלוה, זש״ה עמד וימודד ארץ. אם ראויה להתקיים, ראה שלא קבלו התורה ואפילו ז׳ מצות לא קיימו, ולכן ויתר גוים, שהתירן להם, ויתפוצצו הררי עד וכו׳. לחזור לתהו ובהו, אמנם כשישראל קבלוה הליכות עולם לו, כי הם גרמו לקיום העולם וכאילו בראוהו מתחלה, ולפי שהליכות אינו מדוקדק, לכן אמר אל תקרי הליכות אלא הלכות ע״ד שפי׳ לעיל בדרוש הקודם, אל תקרי בניך אלא בוניך, אף הליכות בחיריק עם י׳, והלכות בקמץ הלמ״ד שמורה על א׳ ואותיות יהו״א מתחלפות, ומזה למדנו שהשונה הלכות בכל יום, דהיינו שעוסק בתורה תמיד, העולם הוא לו, ובזה מובטח לו שהוא בן העה״ב, כי כיון שלא רצו האומות לקבל התורה ואבדו חיי העה״ב. מינה נשמע שכל העוסק בתורה זוכה לחיי העה״ב, וזהו ג״כ הליכות עולם לו, שהולך לחיי העה״ב. וגם אמרו בפ״ק דברכות (ח.), אין לו להב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה. דהיינו ד׳ אותיות, כמ״ש (ס׳ יצירה), שלש אמות אמש. שהוא מלשון יש אם למקרא. והלכה הוא מלשון הליכה, לרמוז למ״ש בסוף מ׳ ברכות (סד.), כל היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש, זוכה ומקבל פני שכינה. וגם יובן עם מ׳ ז״ל בילקוט מלכים ב׳ ח׳. והנה רכב אש. אלו דברי תורה נביאים וכתובים. וסוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות. המשיל את התורה שבכתב לרכב ושבע״פ לסוסים, לפי שכשם שהרכב אינה הולכת אלא ע״י הסוסים, כך התורה שבכתב אינה מובנת אלא ע״י תורה שבע״פ, שהוא כמו הסוסים המוליכים המרכבה. ולכן המשניות ובריתות נק׳ הלכות, שהם כמו הליכות לפי שעל ידם התורה הולכת. והכל רמוז בסוף התורה ובתחלתה. לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים. כי לעיני כל ישראל ר״ת גי׳ הלכ״ה, שהם ששים מסכתות של שש סדרי משנה. וגם ס״ת כל ישראל גי׳ ששים, ועם י׳ של לעיני הליכ״ה. גם ס״ת כל ישראל בראשית ברא גי׳ הלכו״ת, ועם י׳ לעיני הרי הליכו״ת, וגם יאמר לעיני כל ישראל, שצפה הב״ה שעתידים ישראל לקבל התורה, ובזכות זה בראשית ברא אלקים. וגם לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים את, ר״ת גי׳ אכילה, שזהו אכילתן של צדיקים לעסוק בתורה. ערוכה בכל ושמורה, וזהו מעוזם בעת צרה. כן יהי רצון מלפני הגבורה. לתת חלקנו בתורתו לעבדה ולשמר״ה. ביראת ה׳ טהורה. אמן כן יהי רצון. בילא״ו יילא״ו.
שירתא ותשבחתא. ומילי דנחמתא. דאמירן בקל נעימותא. בסעודתא דמהימנותא. דכל בני מתיבתא. דעסקין באורייתא קדישתא. די באתר הדין במשלם ספרא דחכמתא. דרב יצחק אלפסי זלה״ה דגלי עמיקתא. דכמה הלכתא גברוותא. מרן דבשמיא יסגי חילן באוריתא. מהנהו מילי מעלייתא. ויוליף לן מפומיה אולפן חדתא.
מֳבָרך רחמנא מהשנא עידנא
ואמטי לן זמנא לאשלמא ספרא:
דרב יצחק סבא גבר חכים ורָבָא
כאביי רבא בסדרי דגמרא:
ועל דא חדינן סעודתא עבדינן
וטיבו שלמינן למאריה דיאתרא:
דמגו אישתא יְהב לן אוריתא
בתקפא ורבותא לפום צערא אגרא:
כְתב יד יָמִיניה ובתקוף קניניה
דקנינא מיניה במנא די כשרא:
והשתא בעינן כְמה די זכינן
דהכא גמרינן ופסיקנא סדרא:
דיסגי טיבותא למפתח בשמעתא
דבעיא צילותא ביומא דברירא:
ישיזיב מן עקא ויוחֵי לן פרקא
דייזיל סומקא וייתי חוורא:
ויצמח פורקנא וקיצא דִיִמינא
ויבלע מותנא דכלי האי שופרא:
ותשרי שכינתא בארעא קדישתא
ואוריתא חַדְתָא נקבל בתדירא:
דבטיל והוי כעפרא. מתניתין חסורי מחסרא.
ב״ך יברך.