דרוש י"ב לפרשת מקץ והפטרה

הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עושה הראה את פרעה (בראשית מא, כח).

במדרש (ב״ר פ׳ פ״ט), ואין פותר אותם לפרעה (בראשית מא, ח). ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי פותרין היו אותו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו, שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד, שבע פרות הרעות שבע בנות אתה קובר. וכן אמרו שבע שבלים הטובות שבע מלכיות אתה מכבש. שבע שבלים הרעות שבע אפרכיות מורדות בך. הה״ד בקש לץ חכמה ואין (משלי יד, ו). אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים. ודעת לנבון נקל זה יוסף ע״כ.

יחלום החולם והקיץ הנרדם והנה חלום לפניו. להודיע לבני האדם המעשה אשר יעשון ואת אשר יארע ויבא לידו. כי כן דבר המלך מלכו של עולם, ככתוב באיוב ל״ג. כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה (איוב לג, יד.). בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב (שם טו.). אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום (שם טז.). כי הנה ביומא פ״ז (דף עג.) איתא, ת״ר כיצד שואלין באורים ותומים וכו׳, ואין שואלין ב׳ דברים כא׳, ואם שאל אין מחזירין לו אלא אחת ואין מחזירין לו אלא ראשון, שנ׳ היסגירוני בעלי קעילה בידו הירד שאול וכו׳ ויאמר ה׳ ירד וכו׳ (שמואל א׳ כג, יא.). והא אמרת אין מחזירין לו אלא ראשון, אלא דוד שאל שלא כסדר והחזירו לו כסדר, כיון שידע ששאל שלא כסדר חזר ושאל כסדר, שנאמר ויאמר דוד היסגירו וכו׳ (שם יב.). וקשה האם נעלם מעיני דוד שאין שואלין שני דברים כא׳, שאף שלמדנו זה ממעשה זה של דוד א״א שגם דוד לא ידע זה תחלה, שהרי זו דרך העולם כמו שמצינו באליעזר ששאל לרבקה, בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין (בראשית כד, כג.), השיבתו על ראשון ראשון, בת בתואל אנכי ותאמר אליו גם תבן וכו׳. דקשה למה חזר ואמר ותאמר אליו, דדי שתאמר בת בתואל אנכי וגם תבן גם מספוא וכו׳, אלא ודאי שרבקה רמזה לו שאין לשאול שני דברים כא׳, ואם שאל אין משיבין אלא אחד, ולכן חזר ואמר ותאמר אליו, כי זו שאלה אחרת וצריך להשיב לך בתשובה שניה ולא לכלול שני דברים כא׳. ואם ככה בב״ו ק״ו לפני המקום שצריך לדבר ולסדר דבריו אחת לאחת למצא חשבון. אך דוד סמך על מ״ש עוד שם ביומא פ״ז (דף עג:), ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו לשנים, שנ׳ וישאל דוד בה׳ לאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ויאמר לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל (שמואל א׳ ל, ח.). ופרש״י כגון שהיה הדבר נחוץ ואין שהות להמתין עכ״ל. ככה יעשה דוד. שחשב שהדבר נחוץ כמ״ש שם בשמואל א׳ כ״ג. וידע דוד כי עליו שאול מחריש הרעה ויאמר אל אביתר הכהן הגישה האפוד (שמואל א׳ כג, ט.). ופי׳ שם רבינו ישעיה, מחריש הרעה לשון סוד, כמו חרש לאמר (יהושע ב, א.). והיה מקבץ החילות ולא היה מודיעם אנה ילכו כדי שלא ישמע דוד ע״כ. זהו שפחד דוד פן יבא שאול והכהו בפתע פתאום ולא ידע להזהר עוד לערוך עמו מלחמה. ולהיות הדבר נחוץ שאל שני דברים כא׳, היסגירוני בעלי קעילה. הירד שאול. כלומר היסגירוני ביד שאול אם ירד שאול, כי לא ידע בודאי שיבא כיון שהיה מאסף את המחנות בהצנע לכת כנז׳, וז״ש ה׳ אלקי ישראל שמוע שמע עבדך כי מבקש שאול לבא אל קעילה וכו׳ (שמואל א׳ כג, י.). כלומר אתה ה׳ בוחן לבות ויודע אם כונת שאול לבא עלי כי אני בשר ודם איני יכול לידע מה שבלבו רק שמעתי שיש לחוש שמא יבא עלי, ולכן הגידה נא לי היסגירוני וכו׳ אם ירד שאול. והב״ה שידע שאין הדבר נחוץ השיבו ירד. שהשיבו כסדר ודבר א׳ לבד, ובשניה א״ל יסגירו. על כל אלה אמר אליהוא כי באחת ידבר אל (איוב לג, יד.). כשהיו אורים ותומים. שאין מחזירין אלא אחת, ובשתים וכששואלין שתים לא ישורנה הכהן לתשובה, כי היו האותיות בולטות והכהן רואה ברוח הקדש ומצרפן, כמ״ש שם ביומא פ״ז. וגם אחר שבטלו אורים ותומים, כי באחת ידבר אל וכו׳. ואיתא בפ׳ הרואה (ברכות נה:), רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו (במדבר יב, ו.). וכתיב החלומות שוא ידברו (זכריה י, ב.). ל״ק כאן ע״י מלאך כאן ע״י שד. והוא מ״ש בזהר פ׳ זו דף ר׳ א׳. ות״ח דכד בר נש נאים על ערסיה נשמתיה נפקא ושטיא בעלמא לעילא, אי זכאה היא סלקא לעילא וחמאת מה דחמאת. ואי לאו אתאחדת בההוא סטרא ומודיעין לה מלין כדיבאן וכו׳. ז״ש כי באחת ידבר אל. לצדיקים הזוכים לעלות למעלה, ובשתים לא ישורנה. לדבר העתיד לבא, שאז נכפל החלום כשלא ישורנה בראשונה. ובזהר פ׳ וישב קפ״ג ב׳ ז״ל, ולית לך מלה בעלמא דעד לא ייתי לעלמא דלאו איהי תלייא בחלמא או על ידא דכרוזא. דהא אתמר דכל מלה ומלה עד לא ייתי לעלמא מכרזי עליה ברקיעא ומתמן אתפשט בעלמא ואתיהיב על ידא דכרוזא וכו׳, ואע״ג דנבואה לא שריא, חכימי עדיפי מנביאי. ואי לא אתיהיב בחלמא, ואי לאו בצפורי שמיא משתכחי מילי. ונלע״ד שז״ש בקהלת י׳. כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י, כ.). ז״ש דבצפרי שמיא משתכחי מילי, שזוהי מדרגה יותר תחתונה כשאין זכות, שיודע הדבר ע״י מלאך או נביא, ובעל כנפים זה גבריאל שעף בשתים, כדתנא (ברכות ד:), מיכאל באחת גבריאל בשתים. ולכן כתוב ובעל הכנפים בה׳ שהוא המלאך הידוע, וקרי כנפים שטס עלמא בשתים. יגיד דבר, שאין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), דחכימי עדיפי מנביאי, ודבר היא הנבואה, כמ״ש ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם (שמואל א׳ ג, א.). אלה הם הד׳ דברים הנז׳ בזהר, כי כשיש זכות הוגד הדבר ע״י חכמים או נביאים, וכשאין זכות בא בחלום דרגא דגבריאל דממנא על חלמא, כמ״ש שם בזהר קפ״ג א׳. וזהו בכיוון כי באחת ידבר אל כשיש זכות ע״י נביא או חכם, שבא הדבר ברוח הקדש או נבואה. אך כשאין זכות ובשתים לא ישורנה, דהיינו בחלום ע״י מלאך או ע״י שד. ועיין לעיל בפ׳ וירא כמה דברים השייכים לענין זה ע״ש (חלק א׳‏ - דרוש ו׳ לפרשת וירא והפטרה).

ובמלכים א׳ ג׳ כתוב בגבעון נראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלקים שאל מה אתן לך (מלכים א׳ ג, ה.). וצריך להבין למה התחיל בה׳ ואח״כ ויאמר אלקים, דהיה די שיאמר ויאמר לו שאל מה אתן לך, כמ״ש בדברי הימים ב׳ א׳. אך מצאתי בזהר פ׳ ויצא דף קמ״ט סוף ע״ב, כתיב וכו׳ (נראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלקים שאל מה אתן לך). ואי תימא הכא בחלום, וכי מה רשו אית ליה לחלום בהאי. אלא הכא אתכליל דרגא בדרגא, דרגא עלאה בדרגא תתאה. בגין דעד כען שלמה לא הוה שלים, כיון דאשתלים כתיב וה׳ נתן חכמה לשלמה וכו׳ (מלכים א׳ ה, כו.). הרי דשפיר קאמר שבא אליו בחלום ולא במראה הנבואה לפי שעדין לא היה שלם, ולכן נראה אליו ה׳ אך לא דבר עמו אלא אלקים מדרגה תחתונה, ואפשר שבזכות דוד נגלה אליו ה׳, ולפי שנבחר למלך מדת הדין נותנת לומר שאל מה אתן לך, כי ידע אלקים הבוחן לבות כונתו של שלמה לשאול החכמה, וזהו מה אתן לך, כי ה׳ יתן חכמה (משלי ב, ו.). ויאמר שלמה אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך (מלכים א׳ ג, ו.). וקשה שאם הוא הלך באמת ובצדקה א״כ שורת הדין נותנת לעשות עמו טובה ומהו חסד גדול, אלא בשמואל ב׳ ז׳. אמר לו נתן לדוד, והגיד לך ה׳ כי בית יעשה לך ה׳ (שמואל ב׳ ז, יא.). כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך וכו׳ (שם יב.). וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם וכו׳ (שם יג.). כי הנה לדוד יאתה המלוכה, ויבחר בדוד עבדו וכו׳ (תהלים עח, ע.). אך לזרעו אחריו הרי זה חסד גדול, וכ״ש לשלמה שהיה בנה של בת שבע, וז״ש אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך, שאע״פ שלעיני האנשים חטא דוד אתה ידעת שראויה היתה לו בת שבע, ולבבו שלם עמך כי לא לעשות הרע בעיניך כיון רק הלך ביושר לבב עמך, ותשמר לו את החסד הגדול הזה ותתן לו בן יושב על כסאו כיום הזה (מלכים א׳ ג, ו.). דייק ׳לו׳ כי בחייו עשיתני מלך ועיניו ראו ולא זר את בנו יושב על כסאו. ועתה ה׳ אלקי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי, כי אע״פ שהיו לו בנים גדולים ממני, אתה אמרת לו בד״ה א׳ כ״ב. הנה בן נולד לך וכו׳ כי שלמה יהיה שמו וכו׳ (דה״א כב, ט.). והכינותי את מלכותו על ישראל עד עולם (שם י.). ואנכי נער קטון לא אדע צאת ובא (מלכים א׳ ג, ז.). כי אתה אמרת בתורתך אשר יוציאם ואשר יביאם (במדבר כז ,יז.). ואמרו בפ״ח דיומא (דף פו:), רב כי הוה נפק למידן דינא אמר הכי ברעות נפשאי לקטלא נפיקנא ולואי שתהא ביאה כיציאה ע״כ. ואני לא אדע לצאת כדי לעשות דין וכ״ש הביאה, ולא עוד אלא ועבדך בתוך עמך אשר בחרת וכו׳ (מלכים א׳ ג), כמ״ש ה׳ אלהיכם הרבה אתכם (דברים א, י), ופי׳ בספרי הרבה והגדיל אתכם על דייניכם, שאם חייב ממון שלא כדין נפשות נתבע, ולכן ונתת לעבדך לב שומע וכו׳ (מלכים א׳ ג). כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. ושם איתא בילקוט ז״ל, אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל האדם. אומר מי יוכל לשפוט וכו׳. וכבר הקשו המפרשים שכשכתוב ויחכם מכל האדם הוא אחר ששאל החכמה וניתנה לו, וא״כ כששאל ואמר כי מי יוכל לשפוט עדין לא נאמר ויחכם מכל האדם. ונלע״ד תשובה נכונה שהרי כשמלך היה בן י״ב שנה כנודע, וא״ל דוד ועשית כחכמתך, וגם שם נאמר ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה, וא״כ נראה מזה שכבר היתה בו חכמה, ומה שהביא מפ׳ ויחכם מכל האדם, לפי שכתוב יהב חכמתא לחכימין (דניאל ב, כא). ואלולי שהיתה בו חכמה לא נאמר כן. ולכן שאל ונתת לעבדך לב שומע, להבין בין טוב לרע, דהיינו בין דין אמת לדין מרומה, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, וכמ״ש יתרו למשה, כי כבד ממך הדבר וכו׳ (שמות יח, יח). וכן אמר משה איכה אשא לבדי וכו׳ (דברים א, יב).

ועם זה נבין מ׳ ז״ל בילקוט מלכים א׳ ג׳, א״ר יוחנן בשם ר׳ שמעון, משל למלך שהיה לו אוהב, א״ל שאל לך פרוקיפי (פי׳ גדולה וכבוד) ואני נותן לך. אותו האוהב היה פקח הרבה, אמר אם אשאל שיעשה אותי אפרכוס או דוכוס היא יוצאה בידי, אלא הריני שואל דבר שכל הדברים טפלים לו, הכסף והזהב טפלים לו, א״ל מרי הואיל והגסת לבי שאשאל לפניך, שואל אני לך שתשיאני את בתך ואעשה חתנך, א״ל חייך כך אני עושה. כך שלמה א״ל הב״ה, שאל מה אתן לך ושאל החכמה ע״כ. הנה מזה שכונת שלמה לא היתה אלא על החכמה, לא על הקנינים המדומים כסף וזהב, ולכן אמר הריני שואל דבר שכל הדברים טפלים לו, כלומר שאין לעשות מהם חשבון כלל. ולכן אמר שתשיאני את בתך ואעשה חתנך, שהוא כפל דודאי אם ישא בתו יהיה חתנו. אך הכונה שלא לשם ממון או כבוד הוא שואל שישאנו בתו, אלא שאעשה חתנך, שדי לי להקרא בשם חתנו של מלך, ולכן בנמשל אמר ושאל החכמה, כלומר ולא דבר אחר. וז״ש שם וייטב הדבר בעיני ה׳ כי שאל שלמה את הדבר הזה, כלומר ששאל החכמה לבדה. ויאמר אלקים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים וכו׳, ושאלת לך הבין לשמוע משפט. חזר ופירש לומר כי גם החכמה לא שאל יען כי כבוד חכמים ינחלו, רק כונתו להיות חכם לעשות משפט כתוב בתורה. הנה עשיתי כדבריך דווקא ולא לשום פניה אחרת, הנה נתתי לך לב חכם ונבון, כלומר בלי איחור ועיכוב, הנה עתה נתתי לך וכו׳ וגם אשר לא שאלת נתתי לך. הוא מ״ש ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עושר ולא שאלת נפש אויביך. הם הג׳ דברים אשר יתהלל האדם חכמה וגבורה ועושר, כי שאלת החכמה להבין משפט, לא לשום פנייה של כבוד וגדולה, ולא לחיות ימים רבים כי החכמה תחיה בעליה. ולא שאלת לך עושר כמשמעו, ולא שאלת נפש אויביך, היא הגבורה לכבוש ולנצח את אויביך.

כל זה פירשנו לפי המ׳ הנז׳, אך במדרש חזית פ׳ ראשון יש מאמר אחר ז״ל, ר׳ סימון בשם ר״ש בן חלפתא, ללסטים שהיה גדול בביתו של מלך, א״ל המלך שאל מה אתן לך, אמר הליסטים אם שואל אני כסף וזהב הוא נותן לי, אבנים ומרגליות הוא נותן לי, אמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל. כך בגבעון וכו׳ ויאמר אלקים שאל מה אתן לך. אמר שלמה אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל, הה״ד ונתת לעבדך לב שומע, א״ל הב״ה חכמה שאלת לך ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויביך. חייך החכמה והמדע נתון לך וע״י כן עושר ונכסים אתן לך ע״כ. וקשה למה המשילו ללסטים, אך המדרש הזה בנוי על פסוקי דברי הימים ב׳ א׳. שגם שם הביא דברי שלמה אך בקצור גדול, ויאמר שלמה לאלקים אתה עשית וכו׳ עתה חכמה ותבונה ומדע תן לי וכו׳. כלומר עתה אני צריך לחכמה ומדע לשפוט את ישראל, אך עדין בלבו לעושר וכבוד, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב). ולכן המשילו ללסטים, כלומר אדם ערום בדעת שבפיו שאל החכמה אך לבו ג״כ אל עושר וכבוד. וז״ש הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, הרי שגם לעושר וכבוד היה מתאוה שהם בכלל. וכן בנמשל אמר הריני שואל החכמה והכל בכלל, כי גם העושר וכבוד בכלל החכמה והמדע, כי כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה). ואין עני אלא בדעת. ולכן א״ל הב״ה החכמה והמדע נתון לך כמו ששאלת, ועושר ונכסים וכבוד אתן לך, ודייק בעל המ׳ שכאן לא כתב וגם אשר לא שאלת נתתי לך, כי ודאי שלא תבע בפה אך בלבו היתה שומה שגם עושר וכבוד צריך למלך, וז״ש וע״י כן עושר ונכסים אתן לך, כלומר ע״י החכמה תזכה לעושר ונכסים, וכן היה כי כל באי העולם היו מתכנסין לבא אצלו לשמוע חכמתו וע״י כן היו מביאין לו עושר ונכסים הרבה. ומי יודע אם לא היתה לו זאת לפוקה ולמכשול, שעבר על וכסף וזהב לא ירבה לו מאד וגבה לבו וירד מגדולתו. עוד שם במלכים א׳ ג׳, וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד וכו׳ (יג). ואם תלך בדרכי לשמור חקי ומצותי כאשר הלך דוד אביך והארכתי את ימיך (יד). ואיתא שם בילקוט, ר״ח בן גמליאל אומר על מה שלא התניתי בתורה ליתן נתתי לך, ומה התניתי בתורה למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. וזה לא נתתי לך אלא א״כ עשית, שנאמר ואם תלך בדרכי וכו׳. וצריך לתת טעם לזה. אמנם יובן עם מאי דגרסינן בשבת פ״ו (סג.), אורך ימים בימינה וכו׳ (משלי ג, טז). למיימינים בה אורך ימים איכא וכ״ש עושר וכבוד. למשמאלים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא. ופרש״י ז״ל מיימינים בה עוסקים לשמה, משמאילים שלא לשמה. הנה כי כן במה שאמרנו בפי׳ המ׳ הנז׳ שכונת שלמה היתה ג״כ על עושר וכבוד, זה נק׳ בצד מה שלא לשמה, ולכן עושר וכבוד שהוא ג״כ למשמאילים בה אין צריך תנאי שעל כל פנים צריך אני ליתן לך. אך אריכות ימים שאינו אלא למיימינים בה, אם תלך בדרכי כאשר הלך דוד אביך שהיה עוסק בתורה לשמה, והארכתי את ימיך.

נחזור לעניננו שכיון שנראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה ולא במראה הנבואה, עדין אפשר שלבו קוהה שמא לא יתקיים החלום, לכן כתוב תכף ומיד ויקץ שלמה והנה חלום. והנה מצינו לשון זה גם בפרשתנו, ויקץ פרעה והנה חלום. ופרש״י ז״ל והנה נשלם חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים. לפי שהרגיש מאי והנה חלום, שאחרי שהקיץ לא שייך זה, כי החלום הוא בעת השינה לא אחר ההקצה. לכן פי׳ והנה נשלם חלום שלם וכו׳. אך בשלמה לא שייך זה, כי שם פרעה חלם שני חלומות, ולכן שייך לומר והנה נשלם וכו׳. לא כן בשלמה שלא חלם אלא חלום א׳. אמנם בילקוט מלכים שם, א״ר יצחק חלום עומד על כנו, צפור מצבט יודע מה מצבט, חמור נוהק יודע מה נוהק. הנה ששלמה תכף שהקיץ ידע שחלומו אמת, ולכן ויבוא ירושלם ויעמד לפני ארון ברית ה׳, לתת שבח והודאה לפניו ית׳ על החסד שעשה לו, ויעש משתה לכל עבדיו, ואמר שם א״ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. שר״ל ללמוד תורה, והוי כאילו גמר כל התורה כיון שהבטיחו הב״ה לתת לו חכמה ותבונה, וכבר הרגיש שקיים הבטחתו.

אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך ותעמדנה לפניו (ט״ז). וקשה דהיל״ל אז באו, אך בא להורות כי מאז שחלם החלום הזמין לו הב״ה שתים נשים זונות, למען הקים ה׳ את דברו שדבר לו בחלום, החכמה והמדע נתון לך, וזהו אז תבאנה. ואמר שתים נשים זונות ללמדנו מ״ש שם בילקוט, רב אמר רוחות היו, ושמואל אמר זונות ממש, רבנין אמרי יבמות היו. ונלע״ד דכלהו נפקו מקראי, דמ״ד רוחות היו מדכתיב אז תבאנה, שברגע כמימריה שם נמצאו ושם היו. ומ״ד זונות כמשמעו, ומ״ד יבמות מדכתיב שתים נשים, דהיינו בעלי מחלוקת, צרות זו לזו. ומדכתיב אין זר אתנו בבית, משמע שמתו בעליהן. ועוד מדכתיב ותעמודנה לפניו, דהיינו שהעיזו פניהן לבא לפני המלך, מזה נלמוד שהיו זונות, כמצח אשה זונה (ירמיה ג, ג). עוד יאמר ותעמודנה לפניו. עם מאי דאיתא בתרגום שני של אסתר ע״פ בימים ההם כשבת המלך וכו׳. בדברו על שלמה בחכמתו אמר, הוא הוה מסתכל בבעלי דינא כד הוו אתיין למידן קדמוי, ועוד אינון לא יכלין למללא קדמוי מילין דשקרא מן קדם דהוה ידע בין זכאה ובין חייבא. ועוד שם שבקרבם לכסא שלמה לא היו יכולין להעיד שקר. וכ״כ בזהר פ׳ יתרו ע״ח א׳. כה״ג שלמה בכורסייה דכל מאן דקריב לכורסייה, דחילו ואימתא נפיל עליה וביה הוה דאין דינא בלא סהדין, בגין דדיוקנין הוו בכורסייה וכל מאן דמקרב בשקרא מכשכשא ההוא דיוקנא והוה ידע שלמה מלכא דבשקרא קאתי, בג״כ אימתא דכורסייה הוה נפיל על כלא וכלהו אשתכחו זכאין קמיה ע״כ. ועתה עדין לא היה הכסא שלו עשוי, ולכן דייק הכתוב ותעמודנה לפניו, שלהיות שעדין לא היה יושב על כסא מלכותו, ותעמודנה לפניו לדבר שקר. ועכ״ז ה׳ נתן חכמה לשלמה לדון דין אמת לאמיתו, וכתוב וייראו מפני המלך. כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט כאשר הבטיחו בחלומו, ברוך שומר הבטחתו. ובזה יובנו פסוקי משלי סי׳ כ״ה. הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו. שיובן עם מ״ש שלפני שלמה לא היו יכולים לדבר שקר וכ״ש כשישב על כסאו, שאז בקרבתם לפני כסאו כלהו אשתכחו זכאין קמיה. וזכה לזה לפי שקיים בעצמו אל תתהדר לפני מלך (משלי כה, ו). שלא שאל לפני מלכו של עולם עושר וכבוד רק חכמה ומדע, והשפיל עצמו לומר ואנכי נער ורך וכו׳. ונתקיים בו ובמקום גדולים אל תעמוד. כי כבר אמרו חכמים (סוטה לט.), אין עמידה אלא שתיקה, דכתיב עמדו ולא ענו עוד (איוב לב, טז). וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח, ה). וכן שהע״ה כשבאו לפניו שתים נשים זונות, ובודאי שהיו שם כמה גדולי ישראל, לא שתק מלהגיד האמת כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט. ובזה אתי שפיר כי כיון שהתחיל אל תתהדר לפני מלך, כך היה לו לומר ואל תעמוד במקום גדולים. אמנם אין זו אזהרה רק טעם למ״ש אל תתהדר לפני מלך, שבזה תזכה שבמקום גדולים אל תעמוד. עוד יובן אל תתהדר לפני מלך, שמדבר על יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף, ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני. וגרם לו ובמקום גדולים, דהיינו אחיו הגדולים ממנו ראובן שמעון ולוי אל תעמוד, כי הם שתקו והוא אמר ידבר נא עבדך דבר וכו׳. ולכן זכה כי טוב אמר לך עלה הנה (משלי כה, ז). דאיתא במדבר רבה פ׳ י״ג. א״ל הב״ה יהודה אתה השפלת את עצמך מפני אחיך הקטון הימך, חייך כשיוקם המשכן ויבאו השבטים להקריב, אין א׳ מהם מקריב ראשון לפניך אלא אני חולק לך כבוד ואתה הוא המקריב ראשון, הה״ד ויהי המקריב ביום הראשון וכו׳. וזהו כי טוב אמר לך עלה הנה, להקריב ראשון, וזה מסיבת השפילך לפני נדיב זה יוסף, שויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (בראשית מז, יב), אשר ראו עיניך כי הוא יוסף כמ״ש במקומו, ועכ״ז לא מנעת מלהשפיל עצמך לפניו. אל תצא לריב מהר (משלי כה, ח). לדבר קשות או להרוג כאשר היה עם לבבך, פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך, שא״ל יהודה ליוסף נורא דשכם דליק בלבי, א״ל יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי. שהכלימו בהזכיר לו מעשה תמר, ועל זה הוכיחו הכתוב ליוסף, ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל (משלי כה, ט). פן יחסדך שומע (שם י). שכל הפוסל פסול, שגם אתה היית עם אשת פוטיפר, ודבתך שחשדת בכשרים, דהיינו לאחיך ויבא יוסף את דבתם רעה, שהיו תולים עיניהם בבנות הארץ, ולכן ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. תפוחי זהב במשכיות כסף וכו׳ (משלי כה, יא). שכבר דרשו זה בב״ר על יהודה ויוסף ע״ש (דבר אחר, ויגש אליו יהודה, כתיב תפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כה, יא). תרגם עקילס הגר, חזורין דדהב בגו דיסקרין דכסף. דבר דבר על אפניו, מה אופן זה מראה פנים מכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף.).

נחזור לעניננו, כי באחת ידבר אל בחלום חזיון לילה וכו׳ (איוב לג, טו). שלכן בפ׳ הקודמת כתוב, ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו המשקה והאופה וכו׳ (בראשית מ, ה). שקשה בפ׳ זה אריכות הדברים אך למותר, שהיה לו לומר בקצור ויחלמו המשקה והאופה שניהם חלום. ועוד מה זו שאלה ששאל יוסף אליהם, מדוע פניכם רעים היום, כי מי שיושב בבית הסהר הנה הוא תמיד סר וזעף, ועוד בשלמא שר האופים היה לו להיות זעוף כי חלומו רע בלי ספק, אך שר המשקים שחלם ואתן הכוס על כף פרעה. למה היה לו להיות זעוף. עוד קשה באמרם חלום חלמנו ופותר אין אותו, כי מי הגיד להם שפותר אין אותו. אמנם איתא בב״ר פ׳ פ״ח. ויחלמו חלום שניהם. ר׳ חייא בר אבא אמר חלמא ופתרוניה דחלם חבריה. ובפ׳ הרואה (ברכות נה:), וירא שר האופים כי טוב פתר (בראשית מ, טז). מנא ידע, א״ר אלעזר מלמד שכל א׳ וא׳ הראוהו חלומו ופתרון חלומו של חבירו. לכן אמר הכתוב ויחלמו חלום שניהם, שכל א׳ מהם חלם שלו ושל חבירו, ואין לומר דרעיונוהי על משכביה סליקו, שחשב כל א׳ ביום ובא לו החלום בלילה, שהרי איש חלומו בלילה אחד, ואיך יכוונו שניהם לדעת א׳ לחשוב שניהם כא׳, ובשעיפים בחזיונות לילה יראו שניהם חלום הנוגע לענינם. וכ״ש איש כפתרון חלומו, שהחלום קרב לפתרון, לפי שחלמו שניהם מענינם, זה מענין המשקה וזה מענין האופה, וזהו שחזר ואמר המשקה והאופה אשר למלך מצרים. ועוד אשר אסורים בבית הסהר. וא״א שחשבו ביום ליתן זה הכוס לכף פרעה, וזה לאפות לו פת, שהרי היו בבית הסהר. ויבא אליהם יוסף בבוקר, כי אפשר שלא קמו ממשכבם כשאר ימים רק נתעכבו במטה, ולכן הוצרך יוסף לבא אליהם לראות מה טעם לא השכימו כמנהגם לעמוד בבקר, וירא אותם והנם זועפים, לפי שכל א׳ חלם חלומו ופתרון חבירו, וכשראה שר המשקים חלומו שנראה טוב אך ראה ג״כ פתרון חבירו שאת שר האופים תלו על העץ, אשתומם בשעה חדא שמא גם עליו יעבור כוס. וכן שר האופים הבין שחלומו רע אך ראה את חבירו ששב על כנו ולא ידע אם גם הוא כמוהו, ולכן וירא אותם והנם זועפים. וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדוניו, הקדים כל אלה דברים מיותרים, דדי שיאמר וישאל אותם מדוע פניכם רעים היום. אך פן תצא כאש חמתם אם יוסף ישאל אותם, שיאמרו מי אתה ומי שמך לאיש לשאול לנו כן. לכן הקדים הכתוב שמג׳ טעמים היה ראוי ליוסף לבקש מאתם הדבר הזה. הא׳ להיותם סריסי פרעה ראוי לו לפקח על ענינם. הב׳ אשר אתו במשמר, ודרך ארץ הוא להשתתף בצערם. והג׳ בית אדוניו והוא הפקידו עליהם, כמ״ש ויפקוד שר הטבחים את יוסף אתם. ועל כל אלה בקש מאתם מדוע פניכם רעים היום. ואם ככה אתם בצער כמה ימים מה היום מיומים שפניכם רעים. ויאמרו אליו חלום חלמנו ופותר אין אותו, כי כיון שאנו בבית הסהר ואין אתנו יודע עד מה, מי יפתור לנו את חלומותינו. ועוד שלכל א׳ יש ספק גדול במה שחלם חלומו ופתרון חבירו, ואם שר המשקים ראה חלום טוב, הנה ראותו את חבירו תלוי על עץ מבהיל וסותר החלום, וכן לשר האופים שחלומו רע ורואה את שר המשקים על משקהו, תרי דסתרן אהדדי. לכן אמרו לפי סברתם ופותר אין אותו. ויאמר אליהם יוסף הלא לאלקים פתרונים, אין הפתרון תלוי באדם רק לאלקים פתרונים, והוא שם פה לאדם לפתור כפי אשר ישים בלבו. וא״כ ספרו נא לי, כלומר עתה שאנו בבית הסהר ואין שום אדם בלעדנו ההכרח לא יגונה וספרו לי החלום. ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף. גם פה יש יתור נפיש דדי שיאמר ויספר לו שר המשקים בחלומי וכו׳, וכן די שיאמר ראיתי גפן בשלשה שריגים, ומאי כולי האי והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים וכו׳. אך בזהר פ׳ וישב דף קצ״א ב׳ ז״ל, יוסף כד פשר להו חלמא, אמאי פשר להאי פשרא טבא ולהאי פשרא בישא אלא אינון חלמין עליה דיוסף הוו וכו׳, בג״כ פשר חלמא להו כמה דאצטריך. ועוד שם קצ״ב א׳ ז״ל, ובגפן שלשה שריגים. אמר יוסף הא ודאי בשורה דחדוה בשלימו איהו, מ״ט דהאי גפן על כ״י אתחזי ליה, ואתבשר יוסף בהאי וכו׳. וירא שר האופים וכו׳. כיון דפתח פומיה באף מיד דחיל יוסף וידע דכל מילוי אינון לאבאשא, ובשורה דביש בפומיה, מיד פשר ליה פשרא לביש ואתקיים ביה. וכן בב״ר פ׳ פ״ח. א״ל יוסף לשר המשקים אתה בשרתני בשורה טובה אף אני אבשרך בשורה טובה. ולשר האופים אמר אתה בשרתני בשורה רעה אף אני אבשרך בשורה רעה. ז״ש ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף. כלומר החלום שלו היה כלפי יוסף. וכן בשר האופים כתוב ויאמר אל יוסף, כלומר אמירת וסיפור החלום שלו היה ג״כ כלפי יוסף, דאל״כ ויאמר לו סגי.

ושם בב״ר פ׳ פ״ח. והנה גפן לפני אלו ישראל, שנאמר גפן ממצרים תסיע. ובגפן שלשה שריגים משה אהרן ומרים. והיא כפורחת עלתה ניצה, הפריחה גאולתן של ישראל, הנצה גאולתן של ישראל, הבשילו אשכלותיה ענבים, גפן שהפריחה מיד הנצה, ענבים שהנצו מיד בשלו ע״כ. הנה כל הגאולות שבאו לישראל באו בהיסח הדעת, וכן לעתיד יבא משיח בהיסח הדעת, לכן אמר והנה גפן לפני בפתע פתאום, שכן גאולת מצרים היתה בהיסח הדעת, שבהיותם בתוקף הצרות והשעבוד, שלח משה עבדו ואהרן ומרים, הן הנה הג׳ שריגים שבזכותם נגאלו ישראל, ונתן להם ג׳ מתנות טובות באר ומן וענני כבוד, ורצה להראות ליוסף כי אין הב״ה מכה את ישראל אלא א״כ בורא להם רפואה תחלה, שכן ובגפן שלשה שריגים שנולדו קודם השעבוד, שהרי לא נשתעבדו ישראל בפרך עד שנולדה מרים, ומאז הפריחה גאולתן של ישראל, שכן מרים נתנבאה, עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. וע״י אהרן הנצה גאולתן של ישראל, שכתוב בו ויוצא פרח ויצץ ציץ. הבשילו אשכלותיה ענבים ע״י משה, שעשה כל המופתים לפני ישראל ולפני פרעה, ולפי שכל שלשתם נולדו זה אחר זה במיעוט זמן, לכן אמר גפן שהפריחה מיד הנצה, שאחרי מרים נולד אהרן. ענבים שהנצו מיד בשלו ע״י משה. ולפי שמרוב לחצם הוצרכו לצאת קודם הזמן, שעדין לא שלמו ת׳ שנה שאמר הב״ה לאברהם אבינו בין הבתרים, והוכרחו לחזור ולהשתעבד בד׳ מלכיות, לכן וירא שר האופים כי טוב פתר בגאולתן של ישראל ממצרים. ויאמר אל יוסף אף אני בחלומי, הנה פתח באף לבשר לו בשורה רעה על הגליות. והנה שלשה סלי חורי. פירש שם בב״ר, אלו ג׳ מלכיות הראשונות. ונלע״ד שהוא מלשון חוריה ואין שם מלוכה (ישעיה ל״ד, י״ב). שר״ל שרים, לפי שמתחלה היו אומה שפלה וגדלו בשביל ישראל, וזהו שלשה סלי חורי על ראשי, שכל המיצר לישראל נעשה ראש, היו צריה לראש (איכה א, ה). ובסל העליון זו מלכות רביעית, וקראו עליון ולא אמר ובסל השלישי, שלפי הכתוב לא היו אלא ג׳ סלי חורי, אך לפי המדרש נראה שהיו ד׳, שלכן אמר ובסל העליון, והאמת יורה דרכו, יהיה מה שיהיה קראו עליון, לפי שראהו יעקב עולה ואינו יורד, אם תגביה כנשר וכו׳. והעוף אוכל אותם מן הסל, ומשאכל את העליון אח״כ אוכל את התחתון, כי יבא יומו, ואז כולם יכרתו ויגועו, ולא יהיה עוד גלות, ולכן א״ל יוסף אתה בשרתני בשורה רעה אף אני מבשרך בשורה רעה.

ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה. בב״ר שם, יום גנוסיא שלו. ופי׳ הערוך שבלשון יוון ר״ל יום לידת המלך. וכן פי׳ רש״י בפ׳ זה, יום לידתו וקורין לה יום גנוסיא. וקשה א״כ מה הוסיף על הכתוב, ועוד קשה שהרי שנינו בפ״ק דע״א (ח.), ואלו אידיהן של עכו״ם, ויום גנוסיא של מלכים ויום הלידה. הרי שיום גנוסיא אינו יום הלידה מדחשיב לשניהן. ולכן פי׳ הר״ב שם, יום גנוסיא יום שמעמידין בו מלך, ויום הלידה יום שנולד בו המלך. וא״כ תקשה לרש״י שפי׳ יום לידתו וקורין לה יום גנוסיא. ובפ״ק דע״א (י.), מאי גנוסיא, א׳ רב יהודה, יום שמעמידין בו את המלך, והתניא יום גנוסיא ויום שמעמידין בו המלך, לא קשיא הא דידיה הא דבריה, ומי מוקמי מלכא בר מלכא וכו׳, אלא מאי יום גנוסיא יום הלידה, והתניא יום גנוסיא ויום הלידה, לא קשיא הא דידיה הא דבריה. וכתבו התוס׳ דמהמשנה לא היה יכול להקשות, דמתני׳ משתמע דמיירי בשני בני אדם, שמארכת כל כך בלשונה, יום גנוסיא של מלכים ויום הלידה, אבל ברייתא דקתני בה יום גנוסיא ויום הלידה, משמע דלא מיירי אלא באדם אחד ע״כ. והשתא דאתינן להכי, שפיר קאמר רש״י ז״ל יום לידתו וקרינן לה יום גנוסיא, והמשנה שאומרת יום גנוסיא של מלכים ויום הלידה, הא דידיה הא דבריה. ומצאתי בבחיי פ׳ וישב, באותו יום נולד בן למלך, וקראו שמו פרעה כשם אביו, ומנהגם היה לעשות משתה בכל שנה באותו יום שנולד ע״כ. וזה משום דדייק יום הולדת, דאם על לידת פרעה מדבר, היל״ל בפירוש יום לידת פרעה, וקאמר הולדת דהיינו לידת בנו. ומצאתי לו סמוכות שתרגם אונקלוס יום בית ולדא דפרעה, ודוק. וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו. כי מתחלה עלה בדעתו להציל שניהם מהמות, כי כן מנהג המלך בזמן שמחתו להציל לקוחים למות. אמנם לא כן עשה, רק וישב את שר המשקים על משקהו ואת שר האופים תלה, ולא מן הראוי רק כאשר פתר להם יוסף לקיים דבר עבדו, שזה שבישרו בשורה טובה השיבו על כנו, וזה שבישרו בשורה רעה נתלה. וזהו לע״ד מ״ש לו שר המשקים לפרעה, ויהי כאשר פתר לנו כן היה אותי השיב על כני ואותו תלה. שרש״י ז״ל מפרש הרי זה מקרא קצר, שלא פירש מי השיב, והוא פרעה הנז׳ למעלה. ואני בעניי אומר שהפשט לא יופשט והכתוב מדבר ביוסף, ויהי כאשר פתר לנו כן היה, והוא בעצמו אותי השיב על כני ואותו תלה, כאילו יוסף עצמו תלאו לפי שפתר לו לרעה, ואף שלא היה מן הראוי לפרעה להמיתו, עכ״ז לקיים דברי יוסף ואותו תלה. וגם לזה מצאתי סמך בתרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם אותי השיב וכו׳. יתי אותיב במיליה על סדר שימושי ויתיה צלב. דקאי על יוסף.

ונבא לביאור פסוקי הפרשה, שמהם נראה איך נתגדל יוסף ע״י חלומות פרעה. ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור. דקשה מה צרה היתה כאן, שהתחיל במלת ויהי שהיא לשון צרה, שהרי סיפר גדולת יוסף, ואם על שנות הרעב הרי קדמו ז׳ שני השבע. ומהו שנתים ימים, שהיה די שיאמר ויהי מקץ שנתים או מקץ ימים, מבלי שיפרש שנתים ומה השמיענו בזה. עוד היל״ל ויחלום פרעה ולמה היו שתי חלומות של פרות ושל שבלים. האמנם בב״ר פ׳ פ״ט. ודבר שפתים אך למחסור, ע״י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתוספו לו שתי שנים. וכן בשמות רבה פ״ז, אתה מוצא לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורים אלא עשר שנים, מפני שהוציא דבה על עשרת אחיו, וע״י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני, נתוסף לו עוד שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים ע״כ. ז״ש ויהי מקץ שנתים ימים. כי עת צרה היא ליעקב, שישב עוד שתי שנים יוסף בבית הסהר, שבזה נתארך קצו בצער יוסף. כי הנה מן הראוי היה שביום הולדת את פרעה גם הוא יזכר לטובה. וזאת היתה כונתו של יוסף כשאמר לשר המשקים ועשית נא עמדי חסד, כלומר עתה הגיע עת לחננה ולדבר בעדי אל פרעה, והוצאתני מן הבית הזה. אך לפי ששם מבטחו בשר המשקים נתוספו לו שנתים ימים, ומה שהיה ראוי שיהיו שני ימים בלבד, כי פתרון החלום היה שני ימים קודם, וביום השלישי יקימהו לפניו של פרעה, היו שנתים, דהיינו שתי שנים כי הימים נתארכו לשנים, ולפי שמאז היה ראוי ליוסף שיצא מן האסורים, ויחלום פרעה שתי חלומות אלו, ובעבור שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתוספו לו שתי שנים, לכן אמר ופרעה חולם, כי מאז היה ראוי להיות חולם. ותחלה חלם חלום הפרות, דאיתא בילקוט פ׳ חקת, פרה זו מצרים, שנאמר עגלה יפהפיה מצרים, דבר אחר, פרה אלו ישראל, שנאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל. והכונה כי ע״י שסרו מאחרי ה׳ בלכתם מצרימה, שאחרי מות אבותם נהפכו כקשת רמיה, שלטו עליהם המצריים. והן הנה שבע פרות הטובות, שבעה דורות שמאברהם עד משה, שעמד זכותם לגאול אותם משבע פרות הרעות, הן המצריים. וכתב בעל הטורים, שהם ז׳ כנגד ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים ואת פתרוסים ואת כסלוחים ואת כפתורים. שהם כלם בני מצרים. ועל השנות החלום. כתוב בילקוט ראובני ריש פ׳ זו ז״ל, חלם פרעה שני חלומות, שני מגידים היו הפרות, ע״י שר של מצרים שהיו עובדים לטלה. וענין חלומות השבלים ע״י גבריאל, בשביל שהוא חלם ליוסף האלומות וממונה על התבואה עכ״ל. ובהקדמה הנכונה הזאת יובן כי בחלום הפרות נאמר וייקץ פרעה. ובשל השבלים וייקץ פרעה והנה חלום, כי הראשון שהיה ע״י שר של מצרים לא נקרא חלום. אך של שבלים שע״י גבריאל שהוא הממונה על החלומות כדלעיל לכן קראו חלום. וכן הוא האמת כי זה החלום הוא להראות ליוסף איך יזונו ישראל מתחת יד פרעה. אך הקדים רפואה למכה, ויוסף הורד מצרימה. ויוסף הוא השליט וכו׳. ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו. ולא לפרעה, ואמר וכלכלתי אותך שם וכו׳. כי כתוב בזהר פ׳ וישב קפ״ד א׳, שלכך שלטו אחיו על יוסף עד לא יחות למצרים וכו׳, אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו. ולכן חלום השבלים הוא הנכון, וחלום הפרות שע״י שרו של פרעה היה כתבן את הבר. ונלע״ד שלכן בתחלה אמר יוסף, את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, דהיינו חלום השבלים שע״י גבריאל, שנאמר בו הבן להלז את המראה (דניאל ח, ט״ז). וכתיב האיש גבריאל אשר ראיתי וכו׳ בתחלה (דניאל ט, כ״א). ולפי שחלום הפרות לא היה פשוט לפותרו על השבע והרעב, לכן אמר הגיד, שאין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), אך של השבלים הוא פשוט על התבואה, אם מעט ואם הרבה יאכל, ולכן אמר הראה את פרעה.

וזה יצא ראשונה מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ פ״ט. ואין פותר אותם לפרעה וכו׳. וקשה איך יאמרו החרטומים דבר שטות כזה, שלמלך יבא חלום בשביל ז׳ בנות. וגם מה דמיון יש לשבלים עם האפרכיות. אך מצאתי הון לי עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ זו ז״ל, כשס״מ יודע ששולחים איזה גבור בארץ או איזה חכם או איזה חסיד להגין על הדור, תכף הולך לפני בית דין העליון ומבקש לעשות חיתון, ואמר ז׳ גבורים עתידין לצאת מיעקב ואלו הן, יהודה יוסף דן משה פנחס יהושע דוד. מה עשה הכין ז׳ בנות דיליה, לכל א׳ מאותן הגבורים כדי שיפתו לבעליהן וישתחוו לאלקיהן. ובא ס״מ והראה לפרעה בחלומות דברים של חכמה, לתקן תקונים להציל את מצרים ממכותם שהיו עתידים לבא עליהם. מה עשה גבריאל, הראה לפרעה שהיו עולים מן היאור שבע פרות בריאות וטובות שהם ז׳ נשמות טהורות, ולא נודע כי באו אל קרבנה, ר״ל לא נודע לס״מ סוד הגלגול, שאותן ז׳ רוחות רעות שהיו באותן ז׳ פרות, פרחו להן ונכנסו במקומן ז׳ נפשות טהורות, להיות עזר לבעליהן נגד ס״א. ואלו הן הז׳ בנות שהזמין ס״מ לזרע יעקב, ליהודה תמר. ליוסף אשת פוטיפרע. למשה צפורה. לפנחס אמו. ליהושע רחב הזונה. לדן זה שמשון שלקח בת אל נכר. לדוד רות המואביה. לקיים עליו קרא מהרסיך ומחריביך ממך יצאו עכ״ל. והדברים עתיקים. אך נלמוד מהם כי שר של מצרים הכניס בלב חרטומיו הדבר הגדול הזה, וז״ש לפרעה ז׳ בנות אתה מוליד, דהיינו ממש הז׳ זווגים הנ״ל הרמוזים בפרות הרעות. אמנם ז׳ בנות אתה קובר, כי פרחו הרעות ונכנסו ז׳ הטובות. ובמס׳ מצאתי רמז לזה כהנה ב׳. לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע. ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, שנאמר על הנשים המותרות לדוד. אף כאן לא ראיתי כהנה, אלו הז׳ בנות הרעות שאח״כ נכנסו במקומן ז׳ פרות הטובות והטהורות. וכבר פי׳ לעיל שחלום שבלים היה ע״י גבריאל, ושל הפרות ע״י שר של מצרים, ולכן בשבלים שהרמז לישראל, בטנך ערימת חטים, שיהיו בגלות תחת ידו, א״ל ז׳ אפרכיות אתה מכבש, וזה כמו שאמרו בילקוט ירמיה כ״ז, כל אומה ששעבדה את ישראל, שלטה מסוף העולם ועד סופו בשביל כבודן של ישראל, בפרעה מהו אומר, שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו. שהיה שליט מסוף העולם ועד סופו. ואמר לפע״ד ז׳ אפרכיות כנגד ז׳ עממין שהיו בארץ ישראל, שידענו שמי ששלט בארץ ישראל הוא הנקרא מלך גדול. וכשיצאו ישראל מתחת ידו, אמר ז׳ אפרכיות מורדות בך, שמרדו בו ונכנעו תחת ישראל. ושבלי״ם בגימטריא במצרי״ם, לרמוז לו על שישראל יהיו בגלות תחת יד מצרים. ואמר בקש לץ וכו׳. שאמרו דברים שנראים דברי ליצנות. ונבון זה יוסף, שנאמר עליו אין נבון וחכם כמוך. דכבר פי׳ במקומו שהבין דבר מתוך דבר, אעפ״י שפרעה חלף לו החלום כדי לנסותו, וכמ״ש בזהר פ׳ זו קצ״ו א׳. ועוד שם קצ״ג ב׳, דא חלמא דיוסף הוה, בגין דכל נהר דיוסף הצדיק איהו. ונלע״ד שלכן נילו״ס גימטריא יוסף, שעל ידו ניצול פרעה ועמו בשני הרעב. וזהו והנה עומד על היאור, שבזכות יוסף היה עומד. עוד שם בב״ר. ופרעה חולם וכל הבריות אינן חולמין אתמהא, אלא חלום של מלך, של כל העולם הוא. זהו תירוץ מה שהקשינו, שהיל״ל ויחלום פרעה, אך ופרעה חולם ולא אחרים חולמין הוא דבר תמוה, אלא לפי שכלם תחת ידו, ששלט על כל העולם כדלעיל, לכן ופרעה חולם. וכמ״ש בזהר קצ״ד ב׳. שאני למלכים דאחזיין להון מילין עילאין וכו׳. וז״ש במשלי כ״ה. כבוד אלקים הסתר דבר, מבני אדם. אך וכבוד מלכים חקור דבר, שהב״ה מראה להם העתיד לבא, והטעם שמים לרום וארץ לעומק, אך ולב מלכים אין חקר, וצריך שיהיו להם פותרים למען דעת איך יתנהגו, כפרעה שהוצרך ליוסף. ומתחלה הגו סיגים מכסף, כי ידענו שאין חלום בלא דברים בטלים, ואם הפותר חכם, יבחן האמת מן השקר, ואז ויצא לצורף כלי. אך חרטומי מצרים לא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו, וזהו הגו רשע לפני מלך, שלא היה פתרונם נכנס באזניו, וישלחם מעל פניו. אך ויכון בצדק כסאו ע״י יוסף הצדיק שפתר חלומותיו על האמת, וע״י זה כסאו לעד יכון. ועכ״ז לא גבה לבו של יוסף, ואמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה, ועליו נאמר אל תתהדר לפני מלך, וזכה ובמקום גדולים אל תעמוד, שלא שתק לפני כל חרטומי מצרים וחכמיה, ונתגדל על ידי זה למלוכה, כי שם צוה ה׳ את הברכה. אשרי העם אשר לו ככה. הוא יוציאנו מתוך ההפכה. ויאיר לנו מן החשכה. ב״ב אמן. בילא״ו.