דרוש מ״ז לפרשת וילך

הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים לא, יב.).

במדרש הקהל את העם, אם אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע, טף למה, ליתן שכר למביאיהן, שאין הב״ה מקפח שכר כל בריה. וגרך אשר בשעריך, אלו גירי צדק. למען ישמעו וכו׳. מלמד שהשמיעה מביאה לידי תלמוד והתלמוד מביא לידי יראה. ושמרו לעשות, והיראה מביאה לידי שמירה. את כל דברי התורה הזאת, שלא יאמר אדם הריני מקיים כל התורה חוץ ממצוה הזאת ודיי. ת״ל את כל דברי התורה הזאת, ע״כ.

יבער הזדים ועושי הרע המלך היושב על כסא המשפט, ובלבד שפיו יענה בו ויודה על רשעו ואפי׳ יש לו מאה עדים, לא יענישהו עד עת בא דברו, כזאת וכזאת עשיתי. הדבר הזה הוא כנגד תורתנו הקדושה שצותה בפ׳ שופטים, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. ואז״ל המודה בקנס פטור. וזה כי ראתה חכמתו ית׳ שאם יסור ייסרו לאיש עד שיודה על פשעו יבחר מות מחיים, כאז״ל (כתובות לג:), אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכו׳. וכאשר המופת הוכיח שכמה פעמים ישפכו דם נקי שלא יכול לסבול יסורי מות, ויאמר טובה מיתה אחת ולא כמה מיתות, ונמצא שלקתה מדת הדין. מה שאין כן בבא שני עדים להעיד, כי ראוי להאמין שלא יוציאו שקר מפיהם, וכל שכן כי יחקרו וידרשו הב״ד להוציא דבר לאמתו. ואף אם לא יבאו עדים, לא יבצר ממנו ית׳ להמית ולהעניש החוטא, כי הרבה דרכים למקום ליפרע מעוברי עבירה, שלכן כתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע (שמות כג, ז). ולזה אמר יומת המת דמעיקרא, כי כיון שחטא הרי הוא כמת אשר לא ידע להזהר עוד מהכוות בגחלתו, כי אלקי משפט ה׳. אמנם יקשה לזה מה שראינו ביהושע ז׳. ויאמר יהושע אל עכן בני שים נא כבוד לה׳ אלקי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני. ואיתא בירושלמי דסנהדרין פ״ו (דף כז:), שאמר לו עכן ליהושע, לא כן אלפן משה רבך, על פי שנים עדים (דברים יז, ו). באותה שעה צפה יהושע ברוח הקדש שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל, אמר מעתה אנו מוציאין שם רע על הגורלות וכו׳, באותה שעה התחיל יהושע מפייס לעכן ומשבע ליה באלקי ישראל וא״ל בני שים נא כבוד וכו׳. ובגמ׳ שלנו איתא שם (סנהדרין מג:), אמר רבינא שחודי שחדיה במילי, א״ל כלום אני מבקש ממך אלא הודאה, תן לו תודה והפטר, ויען עכן את יהושע ויאמר אנכי חטאתי וכו׳. למדנו מזה כי לא שהדין כך, אלא כדי שלא להוציא לעז על הגורלות א״ל כן. ועוד יש תשובה נכונה לפי מ״ש שם בילקוט, מיד נפלה מחלוקת בישראל ועמדו שבט יהודה והרגו בישראל כתות כתות. כיון שראה עכן כן, אמר בלבו כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואני על ידי נהרגו כל אותם הנפשות, מיד אמר אמנה אנכי חטאתי וכו׳. והכל מדוייק בכתוב שלכן אמר בני שים נא כבוד, כלומר אע״פ שאין הדין כך, נא בלשון בקשה, שים נא כבוד, ואמר לה׳ אלקי ישראל, שהיה לו לומר לה׳ אלקינו. ויובן עם מ״ש בפ׳ ר״א פ׳ כ״ד ז״ל, ר״ש אומר קרא הב״ה לע׳ מלאכים הסובבים כסא כבודו וא״ל בואו ונבלבל את לשונם. ומנין שהפיל גורלות ביניהם, שנאמר בהנחל עליון גוים וכו׳ (דברים לב, ח). ונפל גורלו של הב״ה על אברהם וזרעו, שנאמר כי חלק ה׳ עמו (ט). אמר הב״ה חבל וגורל זה שנפל עלי רצתה נפשי, שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים וכו׳ (תהלים טז, ו). ומינה מלאך על כל אומה ואומה וישראל נופל בחלקו וחבלו, ועל זה נאמר כי חלק ה׳ עמו עכ״ל. בזה מדוייק שים נא כבוד לה׳ אלקי ישראל, כלומר אל תוציא לעז על הגורלות, שלא תפגע בכבודו ית׳ שבגורל הוא אלקי ישראל, ולא יאמרו הגוים איה אלקיהם אם יצא לעז על הגורלות. ועוד יאמר שים נא כבוד וכו׳. כי לא עשיתי זה מדעתי, רק מה׳ יצא הדבר, חרם בקרבך ישראל, ולכן ותן לו תודה להתודות על פשעיך, ואח״כ והגד לי מה עשית, כלומר אין הדבר הזה נוהג לדורות אלא בשעה הזאת מהטעמים הנזכרים. כל זה בדיני אדם אבל בדיני שמים, רוצה ה׳ שהחוטא יודה על חטאו ויכיר עונותיו ופשעיו ואח״כ יענישהו עליהם, והוא מ״ש במשלי ג׳. מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה. דקשה כיון שאמר מוסר ה׳, היל״ל ואל תקוץ במוסרו, ואם אמר כן כדי שלא יהיה כפל ענין, צריך להבין מאי מוסר ומאי תוכחת, דלכאורה נראה שהכל אחד. ועוד למה אמר בני במוסר ולא בתוכחת. ועוד כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח, ולא דכר שמיה דמוסר. אכן הרי זה בא ללמד על מה שאמרנו כי תחלה שולח הב״ה יסורין על האדם כדי שיפשפש במעשיו וישוב מחטאו, ואז שולח עליו יסורין אחרים לכפר על חטאיו, מדה כנגד מדה. ולפי שלא כל אדם ראוי לזה, כי הצדיקים מכירים את חטאם ותכף שחטאו נותנים אל לבם ועושים תשובה ואינם צריכים יסורים לעוררם. ולכן אמר מוסר ה׳ בני אל תמאס, שמדבר עם הצדיקים, שאין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא, ולכן אמר בני שהם הצדיקים, וקראו מוסר ה׳ שהם עונשי החטאים, מדה כנגד מדה. ולפי שרב חסד, מטה כלפי חסד, לזה אמר מוסר ה׳ בני אל תמאס. וכנגד היסורין לפשפש במעשיו, אמר ואל תקוץ בתוכחתו, שהם תוכחות על עון שעשה כדי שיכיר עונו ומה שחטא לו ית׳, והמוסר הוא העונש על מה שפשע, כדכתיב תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך. ונתן טעם כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. כי באהבתו אותו אע״פ שישן הוא בתרדמת עונו ואינו נותן אל לבו לשוב, שולח עליו יסורין להוכיחו שיעשה תשובה ויתכפר לו. וכאב את בן ירצה, להענישו מדה כנגד מדה על אשר העוה נגדו, ולא ימתין אחרי מותו רק בעה״ז יפקוד על עונו, כאב לבן שמיסרו תכף ומיד.

ובמדרש שוחר טוב מזמור ו׳. ר׳ יודן בשם ר׳ אמי אמר, אמרה כ״י לפני הב״ה, רבש״ע אע״פ שכתוב בי כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח (משלי ג, יב.). אל באפך תוכיחני (תהלים ו, ב.). ואע״פ שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד, יב.). אל בחמתך תיסרני. א״ר יוחנן משל למלך שהיו לו שני קוסטינרין רעים, וכל מדינה שכועס עליה הוא רודה אותה בהן. פעם אחת סרחה עליו מדינתו ובקש לשלוח עליה אותן שני קוסטינרין לרדותה, התחילו מבקשין ממנו אדוננו המלך בכל מה שאתה מבקש רדה אותנו חוץ מאלו, כך אמרו ישראל רבש״ע אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני, א״ל א״כ למה לי אף וחימה, אמרו לו יש לך למי לשלוח, שפוך חמתך אל הגוים (תהלים עט, ו.). ואף הב״ה מקבל מהם ואומר ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים (מיכה ה, יד.), אבל בישראל מה כתיב לא אעשה חרון אפי וכו׳ (הושע יא, ט.). וקשה שכיון שכתוב כי את אשר יאהב וכו׳. אשרי הגבר וכו׳. איך יאמרו ישראל אל באפך וכו׳. ועוד שבאמרו את אשר יאהב ה׳ יוכיח, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, נראה שהב״ה בעצמו מיסרם לא ע״י אף וחימה, וא״כ מה להם כי יזעקו. וכן בדברי ר׳ יוחנן קשה אמרו בכל מה שאתה מבקש רדה אותנו חוץ מאלו ולמה כן. ועוד כשא״ל הב״ה למה לי אף וחימה, השיבו שפוך חמתך על הגוים, ולא דכר שמיה דאף. אמנם הוקשה לרבי יודן כפל הכתוב אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני, ועוד דהיל״ל אל תוכיחני באפך ואל תיסרני בחמתך. ועוד מאי באפך בכינוי וכן בחמתך, דהיל״ל אל באף תוכיחני ואל בחימה תיסרני. ולכן אמר ר״י אמרה כ״י וכו׳. ויובן עם מ׳ אחר שם בש״ט סמוך לזה וז״ל, א״ר אליעזר משל למלך שכעס על בנו ובידו חרב הנדית, ונשבע שהוא מעבירה על בנו על ידי שהכעיס לאביו. אמר המלך אם אני מעבירה על צואר בני אין לו חיים ואח״כ מי יורש אותי ומלכותי, וג״כ לבטל גזרתי אי אפשר, מה עשה המלך הכניס החרב לנרתקה והעבירה על ראשו, נמצא לא הזיק את בנו ולא ביטל את גזרתו. ר׳ חנינא אמר למלך שכעס על בנו והיתה לפניו אבן גדולה ונשבע המלך שהוא זורקה בו, אמר המלך אם אני זורקה בו עוד אין לו חיים. מה עשה המלך כיתתה ועשאה צרורות קטנות והיה זורקה בו אחת אחת, נמצא לא הזיק את בנו ולא ביטל את גזרתו. ורבנין אמרי משל למלך שכעס על בנו ונשבע שהוא מכה אותו מאה חבלים, אמר המלך אם אני מכה אותו עוד אין לו חיים, מה עשה נטל את החבל ונתנה על צוארו. (ובילקוט גריס נטל את החבל וכפלו על מאה), לכן נאמר אל בחמתך תיסרני. וצריך להבין מה המה אלו הג׳ משלים. אך לדרכנו הכל עולה יפה כי תחלה שולח הב״ה יסורין לאדם בתוכחות על עון כדי שידע עונו ויעשה תשובה, וזהו המשל הראשון לחרב הנדית דהיינו שחותכת יפה, וכדי שידע הבן שחטא לאביו, רוצה להכותו בה אבל לא להמיתו. ולכן הכניס החרב לנרתקה, דהיינו שהיקל ביסוריהם, שאם גזר להביא רעב אינו מביא רעב של מהומה רק של בצורת, מקצתן רעבין ומקצתן שבעין, כדי שכל העם ישמעו וייראו ויתנו אל לבם לשוב. וכשהודו על חטאם ורוצה ליסרם מדה כנגד מדה כדי לכפר עליהם. לכן בא המשל השני באבן גדולה, וזהו היצר הרע אבן נגף וצור מכשול המחטיא האדם לעבור על מצות עשה, דהיינו שנעשה אבן דומם להתעצל בעשיית המצות. ולכן היה צריך ליסרו מדה כנגד מדה, להשליך עליו אבן גדולה להעביר את לב האבן. מה עשה כיתתה ועשאה צרורות קטנות, הוא מה שאמרו (ע״א ד.), אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ועם זה פירשנו במקום אחר, רבות רעות צדיק וכו׳ שומר כל עצמותיו וכו׳. וכנגד מצות לא תעשה בא המשל השלישי, שרוצה להכותו מאה חבלים, לשון מחבלים, כי העובר עבירה אחת קונה לו קטגור א׳, שנאמר ואנכי בראתי משחית לחבל. אי נמי כמ״ש הוי מושכי העון בחבלי השוא וכו׳. שעבר כמה עבירות עד שנעשו חבל גדול, ומדה כנגד מדה צריך להכותו כמה חבלים. מה עשה נטל את החבל ונתנה על צוארו, שלא הכה בחזקה רק במיתון ובהנחה בעלמא ודוק.

ובזה נבא לביאור המ׳ הראשון, אמרה כ״י לפני הב״ה אע״פ שכתוב כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. שהם היסורין הבאים בתוכחות על עון כדי שידע שחטא וישוב אל ה׳ וירחמהו. עכ״ז אחלי יכונו לפניך, אל באפך תוכיחני. דהיינו שלא תוכיחני ע״י שליח, רק אתה ה׳ תוכיחני, מלפניך משפטי יצא. ולכן לא אמר אל תוכיחני באפך, שהיה נראה שאינו חפץ בתוכחה כלל. רק אל באפך תוכיחני, דוקא אל באפך, אך התוכחה צריכה על כל פנים. ובבואה מלפני המלך מלכו של עולם תהיה ברחמים, משא״כ ע״י שליח שאינו יכול לוותר כלל. ולפי שמדה זו אינה נוהגת אלא בישראל שיפרע מהם בכבודו ובעצמו, לכן אמר אע״פ שכתוב בי, בי דוקא. ועל היסורין הבאים למרק חלאת העונות אמר ואע״פ שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, עכ״ז ואל בחמתך תיסרני. שאע״פ שהיסורין צריכין על כל פנים לכפר עונות וחטאות, עכ״ז אל בחמתך תיסרני אלא אתה בעצמך יסרני ה׳. ולפי שיקשה מהיכן יעלה בלבם לומר כך, ומאי באפך ובחמתך בכינוי. לכן בא ר׳ יוחנן במשל למלך שהיו לו שני קוסטינרין רעים, שכבר הכין כלי מות ליסר החוטאים. וכל מדינה שכועס עליה, דהיינו כל האומות הנתוני׳ תחת ע׳ שרי מעלה, וכל שר יש לו מדינה בפני עצמו, והוא רודה אותה בהן, שרודה אותן ע״י שליח, וכדכתיב ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וכו׳. פעם אחת סרחה עליו מדינתו, הם ישראל השוכנים בא״י שהיא מדינתו, ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה, כי חלק ה׳ עמו, ובקש לשלוח עליה וכו׳. הוא מ״ש בירושלמי דתעניות פ״ב (דף ט.), למלך שהיו לו שני לגיונות קשים, אמר המלך אם דרים עמי במדינה וכו׳, אלא הריני משלחן לדרך רחוקה. וכבר כתוב לעיל פרשת ראה ע״ש. לכן אמר ובקש לשלוח עליה, דהיינו לשלוח אחריהן שיבאו לרדות את בניו, וזו כונתו ית׳ ששלחם לארץ רחוקה כדי שבתוך כך יעשו תשובה וכן עושין, וזהו המשל התחילו מבקשין ממנו וכו׳. כלומר שישלח עליהם יסורין אבל לא באף וחימה, כמ״ש יסרני ה׳ אך במשפט אל באפך פן תמעיטני. וז״ש ה׳ אל באפך תוכיחני. כשצריך אני לתוכחתו, ואל בחמתך תיסרני כשאני צריך למוסר כדלעיל. א״ל הב״ה למה לי אף וחימה, שהרי נבראו בשביל זה. א״ל יש לך למי לשלוח, שפוך חמתך על הגוים. ואיתא בב״ר פ״א. דחימה קשה מאף, שכן אמר שם, א״ר יצחק מתן בסתר יכפה אף, אף כופה, חימה אינו כופה. ולפי דרכנו ג״כ אל באפך תוכיחני. בתוכחות על עון, ואל בחמתך תיסרני. היינו מוסר לענוש החוטא, ובלי ספק שהמוסר קשה מהתוכחת. ולכן באמרם שפוך חמתך אל הגוים, כל שכן אף. שהרי לאומות אינו מוכיח אותם כי אינם מקבלים תוכחה, רק מיסרם על עונותיהם, ולכן אינו זוכר אלא חמתך. והב״ה מקבל מהם, שנאמר ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים, שהזכיר שניהם לפי שיש מי שסובר שאף קשה מחימה, שכן אמר משה קומה ה׳ באפך. כמ״ש במדרש לכן הזכיר שניהם. אבל בישראל כתיב לא אעשה חרון אפי וכו׳ בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. כלומר שלא אבא באף תוך עיר ירושלים רק אניחנו במקומו, לפי שאחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג. ששומעים לתוכחות ועושים תשובה. כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים. והוא מ״ש בתנחומא פ׳ תזריע, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. אין עומדין לפני הב״ה אלא מלאכי שלום, אבל מלאכי זעף רחוקים ממנו. דהיינו שאף וחימה שולחם מעל פניו ויצאו. וזהו לא יגורך רע. ויובן ג״כ הפ׳ עם מאי דאיתא פ״ו דסנהדרין, בית הסקילה היה חוץ לב״ד. ונתנו טעם כי היכי דלא מתחזי ב״ד רוצחין. א״נ כי היכי דמהוי ליה הצלה, כי בעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה, אפשר שיבא מי שילמד עליו זכות. ז״ש כי לא אל חפץ רשע אתה. רק חפץ לזכות ולמצוא ליה הצלה. ועוד כי היכי דלא לקרי ליה ב״ד רוצחין, וזהו לא יגורך רע, שלכן שלח לאף וחימה למקום רחוק.

זאת היתה בתוכחות שבפ׳ בחקותי שהם פסקי פסקי, להוכיחם על עונותיה׳ למען יתנו לבם לשוב לאביהם שבשמים, ולכן אחר שכתב כמה פורעניות, אמר ואם תלכו עמי קרי, כלומר שבבא עליכ׳ יסורין לא תפשפשו במעשיכם לקיים נחפשה דרכינו וכו׳ (איכה ג, מ.). רק תאמרו מקרה הוא היה לנו ולא תעזבו הדרך הרעה אשר אתם הולכי׳ בה, אז והלכתי אף אני עמכם בקרי. ועוד שם, ואם בזאת לא תשמעו לי וכו׳. שיובן מ״ש בזהר פ׳ ויקרא דף כ״ג ב׳ ז״ל, בשעתא דבר נש חב קמי קב״ה ולא אשגח בחטאיה לאהדרא בתיובתא קמי מאריה, ואשדי ליה בתר כתפיה, נשמתיה ממש סלקת ואסהידת קמי קב״ה. כדין אושיט דינא עליה ואודע ליה חוביה, בתר דמטי עליה דינא כדין אתער רוחא למהדר בתיובתא קמי מאריה וכו׳, ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא, אוריתא קא מודעא ליה חוביה ולא בארח דינא אלא כאימא דאודעא לברה במלה רכיך, והוא לא אנשי ליה ותב בתיובתא קמי מאריה ע״כ. ז״ש ואם בזאת לא תשמעו לי. שאינכם עוסקים בתורה, ובזה לא תודיע לכם חטאתיכם ולא תעשו תשובה, רק והלכתם עמי בקרי. זה יגרום והלכתי עמכם בחמת קרי. שאפקוד עליכם את כל עונותיכם בכמה פורעניות, עד שמכח היסורין תשימו לבכם לשוב עד ה׳. אז תרצה הארץ את שבתותיה. והתודו את עונם ואת עון אבותם, שיובן באר היטב עם הקדמת האר״י זלה״ה שכתבנו במקומות אחרים, כי העונות במזיד גם הבנים ישאו בעון אבותם כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וזהו והתודו את עונם ואת עון אבותם. ועוד יכירו וידעו כי לא מקרה היה להם, והתודו ג״כ על אשר הלכו עמי בקרי. אך קשה כיון שיתנו אל לבם לשוב בשכבר הכירו את עונם. איך יאמר אח״כ אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם. אלא ודאי שזה יכון מאד עם מה שאמרנו, שאחר שיכירו עונם ייסרם במוסר למען מרק את עונותיהם מדה כנגד מדה. לכן אחר שייסרם בתוכחות על עון, והתודו את עונם וכו׳. ובפרט ואף אשר הלכו עמי בקרי. אז ייסרם על רעתם, וזהו אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם. שגלות מכפרת עון. או אז יכנע לבבם הערל, שיתנו לב לשוב מעיקרא קודם שאשלח להם כמה יסורין, וזהו אז שלא אצטרך להוכיחם רק מעצמם יכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עונם מבלי תוכחה רק במוסר על עונותיהם. ואפשר עוד לדרכנו כי התוכחות של תורת כהנים הם בתוכחות על עון, שלכן הם פסקי פסקי, לפי שייסרם ביסורין זעיר שם זעיר שם כדי שיתנו לבם לשוב. אך של משנה תורה הם למרק עונם ולכן אין בהם הפסק, כי כל הפורענות באה עליהם בפעם אחת למרק עונותיהם.

בפרשה הזאת ג״כ יש פסוקים מורים על כל מה שאמרנו, והוא מ״ש הב״ה למשה, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וכו׳ וחרה אפי בו ביום ההוא וכו׳ ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. שנראה מזה שיעשו תשובה. וא״כ איך יאמר אח״כ ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וכו׳. ולמה יסתיר פניו מהם אחרי שהם נתנו לב לשוב מעונות שבידם. אשר על כן אין ספק כי במה שאמרנו יתישב היטב, כי הנה תחלה בעזבם את ה׳ ויפנו אל האלילים כתוב וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, מדה כנגד מדה, ומצאוהו רעות רבות וצרות. שפי׳ בפרק קמא דחגיגה (דף ה.), אמר רב רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא. ונלע״ד שגם זה מדה כנגד מדה, לפי שאדם חוטא במצות עשה ע״י עצלות שבו דהיינו קרירות, ובמצות לא תעשה שמתחמם באש היצר לעבור עליהם, והם שני הפכים בנושא א׳, וכנגד זה תבואהו שואה משני חלאים הפכיים, שרפואת זו קשה לזו, כמ״ש שם התוס׳ חמימי לעקרבא וקרירי לזבורא ע״ש. וכיון שרואה שהב״ה מיסרהו בכגון זה, יתן אל לבו כי לא מקרה היה לו וישוב אל ה׳ וירחמהו, וז״ש ואמר ביום ההוא. דהיינו ביום שיוכיחהו באלה. הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה דוקא. ואז בשובו בתשובה ייסרהו הב״ה במוסר לכפר עונו. ואנכי הסתר אסתר פני ביום ההוא, עד יבא עליו פורענות מכוון על כל הרעה אשר עשה. כי פנה אל אלקי׳ אחרים, כמו כי תצא למלחמה. כשפנה אל אלקי׳ אחרים וכמה רעות עשה. ועוד כי פנה כמשמעו, שהמודה בע״א כופר בכל התורה כלה. ושם בפ״ק דחגיגה (ה.) איתא, רבי יוחנן כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות (דברים לא, כא). אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו ע״כ. והקושיא מפורסמת כי למה לא בכה בפ׳ הקודם, וחרה אפי בו ביום ההוא וכו׳ ומצאוהו רעות רבות וצרות (יז). וכמה מפרשים הקשו כן ותירצו כדרכם. ואני לדרכי אלך כי הפ׳ הראשון הוא בתוכחות על עון, כדי שיתנו אל לבם לשוב, וזהו לטובתם כדי שבהמצאם רעות רבות וצרות ישיבו אל לבם כי מאת ה׳ היתה זאת למען דעת כי עונותיו הטו אלה וידפקו דלתי התשובה, ולכן לא היה בוכה רבי יוחנן על זה כי טובה גדולה היא זו, כמ״ש רק אתכם ידעתי וכו׳. אמנם בראותו כי אחרי שהתודו את עונם, ואמר על כי אין אלקי בקרבי וכו׳. חזר ואמר והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות. על זה בכה ר׳ יוחנן ואמר עבד שרבו וכו׳. דבשלמא בפ׳ ראשון שאמר קודם ועזבני ובשביל זה גם אני ועזבתים וכו׳. אתי שפיר שעונותיהם הטו אלה. אבל הכא דכתיב והיה כי תמצאן אותו וכו׳. שנראה שהב״ה ממציא להם כן. על זה בכה ר׳ יוחנן, ועוד יובן עם מ״ש בפ״ד דסנהדרין (דף לט:), ומי חדי קב״ה במפלתן של רשעים, והכתיב וכו (והכתיב בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה׳ כי לעולם חסדו (דה"ב כ, כא). ואמר רבי יונתן, מפני מה לא נאמר בהודאה זו כי טוב, לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים וכו׳.). א״ר יוסי ב״ח הוא אינו שש אבל אחרים משיש, דכתיב והיה כאשר שש וכו׳ כן ישיש. ולא כתיב ישוש ש״מ ע״כ. וגם זה לטובתן של ישראל כדי שיתקיים בהם פן יראה ה׳ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, ופרש״י בפרק הרואה (ברכות נה:), דסני ליה לחדי לי, ומתוך כך ישוב חרון אף ה׳ מעלי. שלכן אמר והשיב ולא ושב, שיסירנו ממנו ויביאנו על השמח לאיד, וידענו שכל והיה לשון שמחה, ולכן בכה רבי יוחנן כשהגיע לפ׳ זה, שנראה שהב״ה שמח במפלתן של ישראל, שאין לומר שעל שמחת האומות אמר והיה, שהרי הב״ה הוא המדבר כי אביאנו וכו׳ והיה וכו׳ וענתה השירה הזאת וכו׳ כי ידעתי את יצרו. וז״ש עבד שרבו דייקא ממציא לו וכו׳ תקנה יש לו, והכל כמו שפירשנו שכונתו יתברך למרק עונם ולנקותם בעולם הזה, ולכן כתוב והיה וכו׳.

ולענין הפרשה נבאר הפסוקים הכתובים שם, ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳ וכו׳ ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים וכו׳ בבא כל ישראל וכו׳ הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו׳. ויש לדקדק למה לו לומר כאן הנושאים את ארון ברית ה׳. ועוד למה צוה בפ׳ הקהל במוצאי שביעית, ולמה לא צוה שיעשו כן בשביעית עצמה, ולמה דוקא בחג הסכות ובמוצאי י״ט ראשון. אמנם בדרוש אחר לפ׳ בראשית כתבנו כי ע״י שהיו נושאין את הארון בכתף ע״י שני בדי ארון, היו מחברים תורה שבעל פה לתורה שבכתב ומלמדים אותה לישראל, כמ״ש ע״פ אלופנו מסובלים (תהלים קמד, יד.) ע״ש. לכן אמר כאן ויכתוב משה את התורה הזאת, היא תורה שבכתב, ולפי שע״י הכהנים הלויים היו מחברים עמה תורה שבע״פ, לכן מן הראוי ליתנה להם לפי שהם הנושאים את ארון ברית ה׳. וכדי שלא תשכח תורה מישראל, ויצו משה אותם לאמר, שהם יאמרו לישראל מקץ שבע שנים וכו׳. וזה כי כבר כתבנו בפ׳ בהר ובחקותי שבשנת השמטה היו פנויי׳ לעסוק בתורה, שלכן צוה שש שנים תזרע שדך וכו׳ ובשנה השביעית וכו׳. וזה להשלים שני חדשים שבכל שנה שהם טרודים בצרכיהם, שהם ימי ניסן וימי תשרי כנז׳ שם. והנה כיון שעברה השנה השביעית, יאמר נא ישראל הנה כבר עסקנו בתורה כל השנה שעברה, ועתה הונח לנו לעסוק בצרכי הגוף. לכן צותה תורה מקץ שבע שנים. שכבר השלימו חסרון השש שנים, ועתה מתחילים שש שנים אחרות, ראוי שלא להתרשל מעסק התורה, ולפי שבר״ה העולם נידון וביה״כ ג״כ. וכל ישראל עוסקים בתורה ומצות, לא הוצרך להזהירם באותם הימים, אך ביום ראשון של חג שהוא ראשון לחשבון עונות, ובו ביום ודאי שעסקו בתורה, כי לא ניתנו שבתות וי״ט לישראל אלא כדי לעסוק בתורה (ירושלמי שבת פרק טו הלכה ג, דף עח.). הנה תכף עבור היום ובאים ימי החג האחרים שאפשר שיתרשלו מעסק התורה. לכן תכף ומיד תקרא את התורה הזאת. שהוא ספר משנה תורה. ונתן טעם בבוא כל ישראל ליראות וכו׳. כדי שכל העם ישמעו וייראו, ולפי שבשאר ימים טובים אינם עולים לרגל כי אם הזכרים לבד. על כן צוה הקהל לי את העם האנשים והנשים והטף וכו׳ למען ישמעו ולמען ילמדו. וחזר ואמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו. שהוא יתור נפיש שכבר אמר והטף למען ישמעו ולמען ילמדו. אך יובן עם מ״ש בחגיגה פ״א, הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אם אנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע, טף למה באים, כדי להקביל שכר למביאיהם עכ״ל. וקשה למה האריך בלשונו אם אנשים וכו׳, שזה נלמד מהכתוב, והיה לו לומר בקצור טף למה בא. ועוד קשה למה לא די לו במ״ש הכתוב, למען ישמעו ולמען ילמדו, ונתן טעם אחר להקביל שכר למביאיהם, שלא הוזכר בכתוב. אלא ודאי קשיא ליה מה שהקשינו, למה חזר ואמר ובניהם אשר לא ידעו וכו׳. ולכן אמר אם אנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע, שלכן אמר הכתוב שתי פעמים למען, שהיה יכול לומר רק פעם אחת למען ישמעו וילמדו, אלא שהם שני טעמים, לאנשים למען ילמדו, ולנשים למען ישמעו, כיון שאינן חייבות בתלמוד רק לשמוע, והטף הנז׳ כאן, שודאי אינם בכלל שמיעה ולימוד כי הם קטנים ביותר, למה הם באים. שאם נפשך לומר שבאים לשמוע. זה אינו שהרי חזר ואמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו, ומזה למדנו שהטף האמור למעלה אינו בכלל שמיעה ולימוד, וא״כ הטף למה באים, כדי ליתן שכר למביאיהם, שיחנכו אותם מקטנותם ליכנס באזניהם דברי תורה אף שאינם מבינים, וכמ״ש ר׳ יהושע בן חנניה אשרי יולדתו, שלא הוציאה עריסתו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא ד״ת. שכן כתוב חנוך לנער על פי דרכו וכו׳.

עוד למדנו בפ׳ זו שהמלך המשפט עושה דין במיודעיו, והוא מ״ש ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וכו׳ ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וכו׳. ויש לדקדק מאי הן, דהיל״ל קרבו ימיך למות. ועוד שלא מצינו שצוה הב״ה ליהושע שום דבר, ולמה לו לומר ואצונו. שהרי למשה אמר הנך שוכב עם אבותיך, ולא דכר ליהושע כלל, וכן איתא להדיא בזהר פ׳ זו רפ״ד א׳. ואע״פ שכתוב אחריו ויצו את יהושע בן נון וכו׳. ופרש״י ז״ל מוסב כלפי שכינה, כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי להם ע״כ. אין נראה כן מפשט הכתובים, שהרי אחרי שדבר עם משה כתוב, ויכתוב משה את השירה הזאת וכו׳. ואח״כ ויצו את יהושע בן נון וכו׳. ונוכל לומר שזהו משה שצוה ליהושע, וכן פירש הראב״ע ז״ל במצות השם, וע״כ אמר אשר נשבעתי להם ע״ש. אך מן מאמר המדרש רבה נראה שדבר עם יהושע ועיין לקמן, ותחלה נבין מ׳ ז״ל בדברים רבה פ׳ זו, ד״א הן קרבו ימיך למות. למה נגזר עליו מיתה בזה לשון הן, רבנן אמרי למה הדבר דומה, לאחד שכיבד את המלך והביאו לו דורון חרב חדה, אמר המלך התיזו את ראשו בה, אמר לו אותו האיש אדוני המלך במה שכבדתיך בה אתה מתיז את ראשי. כך אמר משה, רבש״ע בהן קלסתיך שכן כתיב הן לה׳ אלקיך השמים ושמי השמים וכו׳. ובהן אתה גוזר עלי מיתה, אמר לו הב״ה שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, אמר לו אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים ואמרת לי הן לא יאמינו לי, הוי הן קרבו ימיך ע״כ. וקשה למה המשיל הדבר לחרב חדה. ועוד למה קרא למשה איש האלקים שכן רע. אמנם איתא בשבת פי״א, אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וכו׳. וממאי דלקה דכתיב הבא נא ידך בחיקך וכו׳. ועוד בילקוט פ׳ שמות, ולקחת ממימי היאור. רמז לו מאין אתה תטול שלך מן המים, שנאמר המן הסלע הזה וכו׳. והנה הלשון הרע נקרא חרב חדה, שנאמר ולשונם חרב חדה. והוא סיפר לשון הרע על ישראל, שכן כתוב בתנחומא פרשת שמות, שא״ל הב״ה לשון הרע אתה אומר על בני. עוד אמרו בפ״ב דשבת, אין לו להב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנא׳ מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה׳ וכו׳. שכן בלשון יוני קורין לאחד הן. ז״ש מרע״ה הן לה׳ אלקיך, כלומר שהוא אחד ואין זולתו שברא השמים והארץ. והנה במשל אמר שהביא דורון למלך חרב חדה, שהוא מ״ש הן לה׳ אלקיך, אבל בלשון הן אמר לה״ר על ישראל, והן לא יאמינו לי. ולכן אמר התיזו את ראשו בה. ולכן אמר משה בשעה שהב״ה א״ל הן קרבו ימיך למות, בהן קלסתיך שיחדתי שמך בעולם וזה שכרי לקנוס עלי מיתה בהן. א״ל הב״ה שכן רע וכו׳. לא על מרע״ה אמר זה ח״ו. רק על השטן הוא יצה״ר הנתון בגופו של אדם, והוא שכן לו, כלומר הנה השטן מקטרג עליך שלפי שאמרת והן לא יאמינו לי, ואתה אין סופך להאמין, שנ׳ יען לא האמנתם בי. ועל זה נגזרה עליך מיתה בלשון הן. והראיה ששכן רע לא נאמר עליו, שהרי כפל לשונו וחזר ואמר, א״ל אי אתה זכור וכו׳. ואילו עם משה היה מדבר לא היה לו לומר אמר לו פעם שנייה. אלא בא להשמיענו ששכן רע נאמר על השטן, ולכן א״ל אי אתה זכור וכו׳. לכן התחיל בלשון הן קרבו ימיך למות. ולתרץ הקושיא השנית צריך שנפרש מ׳ אחר שם בדברים רבה סוף פ׳ זו. קרא את יהושע. א״ל רבש״ע יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי, אמר לו הב״ה ועשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתירא יהושע ואמר משה רבי בוא אצלי, יצאו להלוך הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע וא״ל מה אמר לך הדבור. א״ל יהושע כשהיה הדבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך, אותה שעה צעק משה ואמר, מאה מיתות ולא קנאה אחת, ושלמה מפרשה כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה וכו׳ (שיר השירים ח, ו). וקשה מהיכן למדו כל הדברים האלה דהיכא רמיזי. ועוד הלא אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קה:), בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, בנו משלמה, ויגדל כסאו מכסאך (מ"א א, מז.). ותלמידו ממשה, דכתיב ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כז, כג). ופרש״י ז״ל אע״ג דלא א״ל קב״ה אלא וסמכת את ידך עליו ביד אחד, איהו עבד בשתי ידים ע״כ. אמנם דקדקו רז״ל מה שכבר דקדקנו בכתוב קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו, ולא מצינו שצוה ליהושע כלום ולא דבר עמו כלל רק עם משה וכדלעיל, ולכן פירשו מה שפירשו. ואיתא שם בדברים רבה, מה עשה הב״ה, רמז לשמש והיה עומד ומתקשה כנגדו, אמר איני שוקע ומשה קיים בעולם וכו׳, מהו הן קרבו ימיך, כאדם שאומר לחבירו פלוני קבל עליך לפני המלך ע״כ. וזה כי כבר ידע שמשה פני חמה ויהושע פני לבנה, ואיתא בזהר פ׳ זו רפ״ד א׳. א״ל הב״ה למשה, חמית מן יומך שמשא פלח לסיהרא. חמית מן יומך דישלוט סיהרא בעוד דשמשא קיימא, אלא הן קרבו ימיך, יתכניש שמשא וישלוט סיהרא. ז״ש שם בדברים רבה, אמר ר׳ סימא היום קבל לפני הב״ה, אמר איני שוקע וכו׳. הכונה היום שהוא השמש הוא רוצה שתמות, כיון שיש ליהושע לעמוד. אינו מן הראוי שאתה תשמש לו, ולכן אמר משה, יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי, שר״ל שיהושע יכנס במקומי ואני אהיה משועבד לו, ולכן א״ל הב״ה ועשה לו כדרך שהוא עושה לך, ר״ל שתשמשנו כשם שהיה משמש אותך, וז״ש קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו, כי הקריאה היתה למען יראו כל ישראל כי לו משפט הגדולה. ומ״ש ואצונו ר״ל כי מכאן ואילך אני אצוה אותו, כי לא על היום הזה נאמר. מיד השכים לפתחו והלך לשמאלו כמו שהיה עושה לו יהושע, ואז לא נתקנא בו מהטעם האמור, בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. נכנסו לאהל מועד וכו׳. ז״ש וירא ה׳ באהל בעמוד ענן, ולא אמר כלום ליהושע אלא ויעמוד עמוד הענן על פתח האהל, שמזה למדו שהפסיק ביניהם, כיון דכתיב ויעמוד עמוד הענן על פתח האהל, דמה לנו בזה אלא ללמדנו בא שהפסיק בינו ליהושע. וכשא״ל למשה מה אמר לך הדבור. לא רצה יהושע להשיבו לא אמר כלום, לפי דרך זה כדי שלא יצטער משה על מה שנוגע לכבודו, שלא בא אלא להוציאו מהיות שוה ליהושע, שלכן הפסיק ביניהם. אך לדרך רש״י ז״ל נראה שדבר עמו אח״כ ולא רצה לגלות לו. וא״ל כשהיה הדבור נגלה עליך וכו׳. כלומר ממך למדתי שלא לגלות הדבור, ולא בגאוה וגודל לבב דבר כן, רק להראותו כי לכך הפסיק ביניהם ולא להיותו גרוע ממנו, כי לעולם תלמידך אני, רק שכך למדתי ממך שלא לגלות מצפוניו ית׳, אותה שעה צעק משה מאה מיתות ולא קנאה אחת, לא שקינא ליהושע רק שפחד שמא אין הב״ה נגלה עוד אליו ויסתמו ממנו מעינות חכמה ולא יהיה עוד נביא. והוא מ״ש בפסיקתא זוטרתי, וירא ה׳ באהל בעמוד ענן. לקדש את יהושע. כלומר לא דבר עמו כלום רק להראות למשה וכל ישראל כי עתה הוא מקודש לדבור. וכשראה הב״ה שמשה קבל עליו המיתה, ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם. הוא מ״ש שם בדברים רבה בסוף מ׳ הנז׳. כיון שקבל עליו למות, התחיל הב״ה מפייסו, א״ל חייך בעה״ז הנהגת את בני, אף לעתיד לבא על ידך אני מנהיג אותם, שנ׳ ויזכור ימי עולם משה עמו, ולכן א״ל הנך שוכב עם אבותיך וקם, כי הוא מהמקראות שאין להם הכרע כאשר פירשנו במקומו. והוא מ״ש עוד שם בפסיקתא זוטרתי, ויאמר ה׳ אל משה. משה שמע ויהושע לא שמע. הנך שוכב עם אבותיך וקם. מלמד שנתבשר בתחיית המתים, לפייס למשה שאע״פ שלא רצו מתחלה שיהיה עם יהושע רק הפסיק הענן ביניהם, היה זה לכבודו כדי שלא ישמע יהושע באמור לו הנך שוכב עם אבותיך. וגם בשביל יהושע שלא יצטער בשמעו שהוא לא ינהיג את ישראל בעה״ב, והכל עולה יפה.

עוד יש לאלוק מילין על מה שהקשינו, שאמר משה מאה מיתות ולא קנאה אחת, והלא בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. שנלע״ד תירוץ נכון, כי זה קאמר אחרי מותו, דניחא ליה שבנו ותלמידו יירשו מקומו, כדמייתי ראיה מדוד על שלמה, שאחרי מותו של דוד יגדל כסאו. וכן תלמידו מאליהו, ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. שאמר אלישע כן ולא קינא בו אליהו אדרבא כן עשה לו, לפי שזה יהיה אחר הסתלקותו. וכן ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, לפרנס את ישראל אחרי מות משה. ואעפ״כ מתחלה הלך משה לשמאלו של יהושע, כי האיש משה עניו מאד. אך כשראה שהפסיק עמוד הענן בינו לבין יהושע, וגם שלא רצה יהושע לגלות לו הדבור, אמר מאה מיתות ולא קנאה אחת, וכ״כ כי עזה כמות אהבה. שאהב משה ליהושע ועכ״ז קשה כשאול קנאה, ששאל את נפשו למות, והוא הנרצה לו ית׳, כי יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו עד שהם שואלים בפיהם. והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו ודבר שפתיו. ברוך אשר לו נתכנו עלילות. עוד יתורץ מ״ש ואצונו, ולא צוה ליהושע כלל רק דבר עם משה. עם מ״ש בב״ב פ״ח (דף קטז.), דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה. ויובן עם מ״ש בב״ר פ׳ מ״ט. תני רשב״י אומר כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת. וזה לפי שאותו הבן מזכיר מה שחידש אביו בתורה, וכל מי שאומרים דבר שמועה מפיו בעה״ז שפתותיו דובבות בקבר. והנה כשמוע משה שא״ל הב״ה הן קרבו ימיך למות, פחד שלכן נזכרה בו מיתה לפי שלא הניח בן כמותו. לכן להפיס דעתו א״ל הב״ה, קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו, כלומר הנה יהושע תלמידך ימלא מקומך, ותלמידיו של אדם קרויין בניו, והרי יש לך בן יגע בתורה, ז״ש קרא את יהושע שהוא תלמידך, והתיצבו באהל מועד ואצונו, ובזה יהיה לך בן כמותך. ותאמר בך שכיבה, וז״ש אחריו ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך. והראיה שאמר וקם העם הזה וזנה וכו׳. וזה לא היה בימי יהושע, אדרבא כתוב בסוף יהושע, ויעבוד ישראל את ה׳ כל ימי יהושע. וא״כ הנך שוכב עם אבותיך אחרי מות יהושע, כי בחייו הרי הוא כאילו אתה חי, וקם העם הזה וזנה וכו׳. הוצי׳ ע״ז בל׳ זנות להורות על מ״ש (סנהדרין סג:), לא עבדו ישראל ע״ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. אמנם בתר דאביקו ביה, ועזבני והפר את בריתי. וגם אני אפרע מהם מדה כנגד מדה, וחרה אפי בו ביום ההוא, שכל מקום שאתה מוצא זנות וכו׳, והב״ה שונא זימה הוא, ועזבתים כנגד ועזבני, והסתרתי פני מהם כנגד והפר את בריתי, שכל זמן שאברהם קיים ברית מילה היתה השכינה נגלית עליו בלא הסתר פנים. אך מי שמיפר בריתו של אברהם אבינו ראוי שאסתיר פני ממנו. וכלפי מה שפי׳ הקהל לי וכו׳. איתא בפסיקתא זוטרתי ז״ל, הקהל את העם, אם אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע טף למה, ליתן שכר למביאיהן. שאין הב״ה מקפח שכר כל בריה. וכבר פי׳ זה לעיל. והוסיף עוד שם, וגרך אשר בשעריך אלו גירי צדק. היטב דקדק לפי שכתוב אשר בשעריך, ובזה הייתי מפרשו על גר תושב שאוכל נבלות ומקיים ז׳ מצות בני נח, שכן כתוב בו לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. לכן הוצרך לפרש אלו גירי צדק, שכיון שכתוב למען ישמעו ולמען ילמדו וכו׳. אין זה בגר תושב, שמי שאינו מהול אינו יכול לעסוק בתורה, רק בגר צדק שמל וטבל והרי הוא בכלל לימוד ושמיעה, ולפי שהוקשה לו מאי למען ב׳ פעמים דבא׳ די, לכן פי׳ מלמד שהשמיעה מביאה לידי תלמוד והתלמוד מביא לידי יראה. וזהו למען ישמעו, ובזה יבאו לידי ולמען ילמדו, והוא מ״ש בפ״ג דאבות, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וקשה שהרי אין בור ירא חטא, ופי׳ במקומו שר״ל שבתחלת לימודו יכוין שרצונו ללמוד על מנת לקיים ולהבחין בין טוב לרע, להיות ירא את ה׳, ואח״כ כשילמוד ידע מה יעשה ויהיה ירא חטא, ז״ש שהשמיעה דהיינו לשמוע ביראת ה׳, למען ידע טוב ורע, מביאה לידי לימוד, שילמוד ולא ישכח תלמודו, ובזה מביא לידי יראה, שידע להזהר עוד. ולפי שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לכן חזר ואמר ויראו את ה׳ אלקיכם. והיראה מביאה לידי שמירה. ולפי שכל השמר אינו אלא לא תעשה, לכן אמר ושמרו לעשות, שגם יקיים מצות עשה, והוא מ״ש עוד שם, את כל דברי התורה הזאת, שלא יאמר אדם הריני מקיים כל התורה חוץ ממצוה הזאת ודיי, ת״ל את כל דברי התורה הזאת. שהם שני ריבויים על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. והוא מ״ש בסוף הפ׳, הקהילו אלי וכו׳ כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון. שכל השחתה הוא ע״ז והוא חלול ה׳ שימיר כבודו באחר, וסרתם מן הדרך זה ג״ע שנקרא דרך, כן דרך אשה מנאפת, ולפי שבעון זה קץ כל בשר בא לפניו, ויש בה כרת ומיתה, לכן אמר וקראת אתכם הרעה וכו׳. כי כריתות ומיתות ב״ד תשובה ויה״כ תולין ויסורין ממרקין. כי תעשו את הרע בעיני ה׳ לעבור על מצות לא תעשה. להכעיסו במעשה ידיכם אלו מצות עשה, וידענו (מנחות מא.), דבעידן ריתחא ענשינן אעשה. והוא מדוייק להכעיסו במעשה ידיכם. שכל העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד, וקורא תגר על החוטא עד כי ענוש יענש או שיעשה תשובה, כי עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו. ישלם ה׳ פעלו. והיה שלום בחילו. ויבנה עיר קדשו והיכלו. במהרה בימינו אמן. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.