משנה ז

המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סייג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, אוהב את המישרים, מתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חבירו, מכריעו לכף זכות, מעמידו על האמת, מעמידו על השלום, מתיישב בתלמודו, שואל ומשיב, שומע ומוסיף, הלמד על מנת ללמד, והלמד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכוין את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב, כב): ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.

אחרי שסידר הדברים הצריכים לקנות התורה, סידר אחריהם כ''ד דברים הראויים למי שכבר קנה והשיג ונעשה תלמיד חכם, שצריך להיות זריז ונשכר בכ''ד דברים אלה לקיים תלמודו בידו ולהיות אהוב ונחמד בעיני אלקים ואדם, כדי שיאמרו עליו אשרי שזה ילד, אשרי מי שלמד תורה, ולא יתחלל שם שמים על ידו, כדגרסינן בפ''ח דיומא (פ''ו ע''א), ולכן ייחסם אל האדם, המכיר את מקומו וכו', ולא אמר בהכרת מקומו ובשמחת חלקו, וכן כלם כמ"ש לעיל. ואפשר גם כן לומר כי הדברים הראשונים (משנה ו) אינם אלא בתורה, אך הדברים האלה שייכים גם כן לשאר אנשים אף שלא יהיו תלמידי חכמים, כי רובם ככלם נאים לכל אדם אף בדברי הרשות, כי המכיר את מקומו ושמח בחלקו והרוב שלהם יכונו יחדיו לכל אדם, ולכן הזכירם בלשון השייך לאדם עצמו, אמנם כלם ראויים לקניית התורה ולשמור אותה, ולכן הקדים (משנה ו): והתורה נקנית במ"ח דברים ודוק. המכיר את מקומו, זהו ששנינו בפ' הקודם (משנה ט): חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. וגם במילי דעלמא צריך להכיר את מקומו שלא לילך בגדולות ובנפלאות ממנו, והוא מדויק ''המכיר את מקומו'' עם מ"ש בקהלת י'. אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח וכו' (קהלת י, ד). כלומר אם יעלה בלבך להיות שוטר ומושל על אחרים, אל תעשה כן אלא מקומך אל תנח, שתנהוג בשפלות, כי מרפא כשהתרפית לשמוע אליו, יניח חטאים גדולים. כי גסות הרוח גורם להיות חוטא חטאים גדולים, כמ''ש בסוטה פ''א (ד' ע''ב): כל מי שיש בו גסות הרוח סוף כופר בעיקר. ולהפך מי שמרפה עצמו מלהיות גס רוח, גורם שיניח מלעשות חטאים גדולים. והשמח בחלקו, וכמו ששנינו בפ''ד (משנה א): איזהו עשיר השמח בחלקו. אם בתורה, שאינו מתאוה ומשתדל להיות מתגדל ברבנות, ואם במילי דעלמא, שאינו מבקש להרבות הון רק מסתפק בהכרחי ושמח במה שחננו החותך מזון לכל חי. והעושה סייג לדבריו, זהו מה ששנינו בפ''ג (משנה יז): סייג לחכמה שתיקה. כי גם אויל מחריש חכם יחשב (משלי יז, כח). וזה אפילו בעניני העה''ז כי ברוב דברים לא יחדל פשע (משלי י, יט). אמנם גם בתורה יתכן זה, כמ"ש (חולין ס''ג ע''ב): לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה. ועוד כמ"ש בפ"א (משנה יא): חכמים הזהרו בדבריכם וכו' יע"ש. ואינו מחזיק טובה לעצמו. כמ"ש ריב"ז בפ"ב (משנה ט): אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך וכו'. כמו שפירשנו שם. ובעניני העולם גם כן ואינו מחזיק טובה לעצמו, שאם יש לו עושר וכבוד אל יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה רק חסדי ה' יזכיר תהלות ה'. עוד יש באיזה נסחאות אהוב, אוהב את המקום. אבל בשאר נסחאות ליתיה לתיבת ''אהוב''. ולכאורה הדין אתם, לפי שאלו הם דברים שהתורה נקנית בהן, וכלן שייכות לאיש הרוצה לקנות או שקנה קנין תורה, ואם הוא אהוב אין זה גורם לקנין או קיום התורה, יהיה מה שיהיה אינו נמנה בכלל המ"ח דברים, שהרי אינן אלא עשרים וארבעה, ואם נמנה גם ''אהוב'' יהיו עשרים וחמשה בברייתא שניה. אמנם לפי מה שכתבנו בריש פרקין, אהוב אוהב את המקום. נמנה לאחד, לפי שאם הוא אוהב את המקום ואוהב הבריות לפי שהוא אהוב מהם, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט). ואוהב את הבריות כבר פירשנוהו (משנה ב). אוהב את הצדקות, כתב רש"י ז"ל: ''אוהב את הצדקות'' לא גרסינן. וזה כי הצדקה היא אחת ממצות התורה ואין זה ענין לקניית התורה, אמנם לקיים גרסת הספרים וגם כדי להיות המנין מדוקדק, נאמר כי הנה אמרו בפ"ק דבב"ב (ט' ע"א): אמר רב אשי שקולה צדקה כנגד כל המצות וכו'. ותלמוד תורה הוא אחד ממצות התורה, ולכן אוהב את הצדקות שהיא שקולה ככל המצות ראויה לכל מי שירצה לקיים התורה. ולענין זה נלע''ד לתרץ קושיא גדולה דאיתא שם בפ"ק דב"ב (ח' ע''ב): והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע (דניאל יב, ג). זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה. ומצדיקי הרבים כככבים אלו מלמדי תנוקות, כגון מאן, כגון רב שמואל בר שילת וכו'. וכתבו שם התוס': אומר ר"י דצ"ל דרקיע מזהיר טפי מככבים, דהא בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ''ט ע''ב), משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תנוקות, דאמרינן לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גבאי צדקה, לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תנוקות וכו'. ונלע"ד דהא והא איתא, דלעולם אימא לך דככבים עדיפי כפשוטא דקרא, דמצדיקי הרבים עדיפי ממשכילים, אך לא כל מלמדי תנוקות שוים, דההיא דפסחים מיירי במלמדי תנוקות דעלמא ואז גבאי צדקה עדיפי, אך ההיא דב"ב מיירי במלמדי תנוקות גדולים באומנותם ונאמנים יותר מהשאר. וראיה לדברי שהרי הגמ' שואלת כגון מאן, כגון רב שמואל בר שילת. משום דקשיתיה הא דאמרינן בפסחים דגבאי צדקה עדיפי, ולכן שואל כגון מאן, כגון רב שמואל בר שילת וכו'. דמשם נראה שהיה גדול יותר משאר מלמדי תנוקות, וכמו דאייתי עובדא וע"ש פרש"י (גבאי צדקה: המשכילים אל דל מהו צריך. מלמדי תנוקות: מצדיקי רבים הן, שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה. שבקתיה להמנותיך: שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמד ולישב על גבם תמיד. דעתאי להתם: לתנוקות). ובזה כל דברי חכמים קיימים, ולדרכנו יתכן שאוהב את הצדקות יש לו ענין עם המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, כי גבאי צדקה ומלמדי תנוקות סמוכים לעד לעולם כשהם עשויים באמת וישר ודוק. אוהב את התוכחות, זו אינה צריכה לפנים, שהרי כתוב במשלי ט"ו. אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין (משלי טו, לא). כי הנה הת"ח צריך להיות מוכיח לרבים, ואם הוא אינו אוהב את התוכחות איך יוכיח לאחרים, כי יאמרו לו טול קורה מבין עיניך. וכמו דאיתא בערכין פ"ג (ט''ז ע''ב): אמר רבי יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבה בן יוסף על ידי, שהייתי קובל עליו לפני ר' גמליאל, וכל שכן שהוסיף בי אהבה, לקיים מה שכתוב (משלי ט, ח): אל תוכח לץ וכו' הוכח לחכם ויאהבך. וכל אלה הדברים שייכי בעניני העולם גם כן, כי יש אהוב למקום ולבריות לפי שמשאו ומתנו נאה, וגם הוא אוהב את הבריות ואוהב צדקה וחסד ואוהב את התוכחות, אוהב את המישרים. הוא מה שאמר הכתוב (תהלים נח, ב): מישרים תשפטו בני אדם. דהיינו מה שהזהירה תורה (ויקרא יט, טו): בצדק תשפוט עמיתך. ופי' רש"י ז"ל: והוי דן את כל האדם לכף זכות. דהיינו כשהוא עמיתך בתורה, וזהו אוהב את המישרים, שבין בתורה בין בעניני העולם צריך לדון אותו לכף זכות. מתרחק מן הכבוד, כמ"ש (ברכות נ''ה ע''א): מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות. ואמרו (פסחים פ''ז ע''ב): גדולה רבנות שמקברת את בעליה. ואף שירצו לכבדו ירחיק עצמו מהם, כמ"ש בילקוט שמואל א' י' (רמז קי''א): כל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו וכו'. ולכן סמך אחריו ולא מגיס לבו בתלמודו. שאע"פ שבורח מן השררה והם רצו לנהוג בו כבוד ולהעמידו לראש ישיבה וכדומה עכ"ז אינו מגיס לבו בתלמודו, ואחריו ואינו שמח בהוראה. כמו ששנינו (פ''ד משנה ט): והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. שלכן צריך שיברח מלהורות, וכמו שהיה עושה רב שבבוא טרפה לידו הוה מכניף לכולהו טבחי כי היכי דלימטי להו שיבא מכשורא (סנהדרין ז' ע''ב). נושא בעול עם חבירו. שאע"פ שאינו שמח בהוראה אל יאמר אשמט עצמי וקולר יהא תלוי בצואר הרבים, רק ישא בעול עם חבירו ויענה אף הוא חלקו עמהם, וכמו ששנינו (סנהדרין ל''א ע''א): לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין ומה אעשה וחבירי רבו עלי. כי לא טוב הדבר רק ישא בעול עם חבירו להיות גם הוא כאחיו. ועוד יובן עם מ"ש פרק א' דתעניות (י''א ע''א): בזמן שהצבור שרויים בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי וכו'. ז"ש נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות, כי משתדל עמו שיעשה איזו מצוה כדי שיכרע לכף זכות, וכמ"ש בקדושין פ"א (מ' ע''ב): ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות וכו'. מעמידו על האמת, שאם רואה אותו מטה בלימודו מדרך האמת, מטהו ומעמידו על האמת, וכמו ששנינו בפ"ד דברכות (כ''ח ע''ב): רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. וכתב הרי"ף ז"ל: בכניסתו מהו אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי וכו', ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. מעמידו על השלום, אם יודע בחבירו שנתקוטט עם אחר, ישתדל מאד שיעשה שלום עמו ואל יחזיק במחלוקת, ולא יקום ולא יטור את בני עמו, כי גדול השלום וצריך לרדוף אחריו, כדכתיב (תהלים לד, טו): בקש שלום ורדפהו. שהכונה בקש שלום אם נתקוטטת עם אחר, וגם ורדפהו כלפי אחרים שידעת שנתקוטטו יחד, רדוף אחריהם עד שישלימו. מתישב בתלמודו, לכאורה נראה כפול שהרי כבר אמר בחלוקה הקודמת ''בישוב''. ופי' שם: בישוב הדעת שיתישב בתלמודו. ואפשר שזאת היתה להם למי שגורס לעיל ''בישיבה'', כיון שאמר כאן ''מתישב בתלמודו''. אמנם לפי גרסתנו קשה, אך נלע"ד שכונת אומרו ''מתישב בתלמודו'' אינו כמו בישוב דלעיל, שכבר פי' שם שהכונה שילמוד בסדר מקרא ומשנה וגמ', לא יקדים את המאוחר ולא יאחר המוקדם, וגם שיתישב דעתו להסיר ממנו מחשבות און, וכאן מדבר במי שכבר למד מקרא ומשנה, והוא עוסק בהויות דאביי ורבא שצריך יותר ישוב שלא יטעה בדבר הלכה, ולכן דייק בלישניה ''מתישב בתלמודו'', כדאשכחן בסוף הוריות (י''ד ע''א): ר' זירא חריף ומקשי, רבה בר רב מתנא מתון ומסיק. ופי' שם הרמ"ה ז"ל: דרבי זירא מתוך פלפולו היה יודע להקשות ולתרץ, מיהו לא ידע לאפוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ורבה בר מתנא לא היה מפולפל כל כך להקשות ולתרץ מיד, אלא היה שוהה ומעיין בנחת יפה יפה עד דהוה סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא ע"כ. ונלע"ד שזוהי כונת דהע"ה באמרו (תהלים קיט, מג): ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד. שידריכהו בדרך אמת כי למשפטיך יחלתי. אף על פי שאיני חריף להקשות ולתרץ מיד, טוב לי כי יחלתי לשהות ולעיין יפה יפה כדי לעמוד על האמת ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, וכן הות ליה, שכן אמרו (סנהדרין צ''ג ע''ב): וה' עמו (שמואל א' יח, יד). שהלכה כמותו בכל מקום. שואל ומשיב, זהו מ"ש לעיל בפ' הקודם (משנה ט): שואל כענין ומשיב כהלכה. וכבר פי' ז"ל (הר''ב): שמדבר בתלמיד, שצריך לשאול באותו ענין כדי שידע הרב להשיב כהלכה. וכאן כלו מדבר ברב שרוצה לקיים תורתו, אם ילמוד עם חביריו או עם תלמידיו בישיבה אל ימתין שהם ישאלוהו רק צריך לחדד התלמידים ולשאול מהם, ואם אינם משיבים כהוגן ישיב להם בדרך אמת. ושואל ומשיב הכל דבר א', כי השאלה בלי תשובה לא יתכן כלל, כי צריך להשתדל להשיב שואלו דבר, או אם ישאל הוא בעצמו יכין תשובה לשאלתו. שומע ומוסיף, זהו עיקר גדול שכתוב בזהר פרשת יתרו דף פ"ז א': כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא על פתגמי אורייתא, דלא יפיק מאורייתא מה דלא ידע ולא קביל מרביה וכו' ע"ש בארוכה (לא תעשה לך פסל וכל תמונה כו'. דבר אחר, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ר' יצחק פתח אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא על פתגמי אורייתא, כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו ולא יפיק מאורייתא מה דלא ידע ולא קביל מרביה, דכל מאן דאמר במלי דאורייתא מה דלא ידע ולא קביל מרביה, עליה כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וקב"ה זמין לאתפרעא מניה בעלמא דאתי, בזמנא דנשמתיה בעיא למיעאל לדוכתהא, דדחיין לה לבר, ותשתצי מההוא אתר דצרירא בצרורא דחיי דשאר נשמתין. רבי יהודה אומר מהכא, כמה דתנינן למה יקצף האלקים על קולך. קולך דא היא נשמתיה דבר נש. אמר רבי חייא כתיב כי יי' אלקיך אל קנא. מאי טעמא משום דקני לשמיה בכלא. אי בגין פרצופין מקני לשמיה משום דמשקר בשמיה. אי משום אורייתא, תנינן אורייתא כלא שמא קדישא היא. דלית לך מלה באורייתא דלא כליל בשמא קדישא. ובגיני כל בעי לאזדהרא בגין דלא יטעי בשמיה קדישא ולא ישקר ביה. ומאן דמשקר במלכא עליאה, לא עאלין ליה לפלטרוי דמלכא וישתצי מעלמא דאתי. אמר רבי אבא כתיב הכא לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וכתיב התם פסל לך שני לחת אבנים. כלומר לא תעשה לך פסל, לא תעבד לך אורייתא אחרא דלא ידעת ולא אמר לך רבך. מאי טעמא כי אנכי יי' אלקיך אל קנא. אנא הוא דזמין לאתפרעא מינך בעלמא דאתי בשעתא דנשמתא בעיא למיעאל קמאי). ז"ש שומע תחלה מרבו ואח"כ מוסיף מדעתו על פי אותם ההקדמות. הלמד על מנת ללמד, כבר פירשנו דברי ר' ישמעאל בפ"ד (משנה ו): הלמד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. ע"ש. ועתה נוסיף בפי' מאמרם ז"ל בפ"ק דקדושין (ל' ע''א): כל המלמד את בנו תורה כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר (דברים ד, ט): והודעתם לבניך. וסמיך ליה (שם י): יום אשר עמדת וכו'. והוא מובן במ"ש במ' חזית (שה''ש רבה א): שכשבא ליתן תורה לישראל, א"ל תנו לי ערבים טובים שתקיימוה, וכשאמרו בנינו עורבים אותנו נתנה להם, דכתיב (תהלים ח, ג): מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ע"ש (משכני אחריך נרוצה (שה''ש א, ד). איתא ז"ל, אמר רבי מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, א"ל הב"ה אלעיקי, אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבש"ע אבותינו ערבים לנו. א"ל אבותיכם צריכים ערבים, למה הדבר דומה לא' שהלך ללוות מן המלך, א"ל הבא לי ערב ואני מלוה אותך. הלך והביא לו ערב א', א"ל ערבך צריך ערב. הלך והביא לו ערב שני, וא"ל ערבך צריך ערב, כיון שהביא לו ערב שלישי, אמר תדע כי מפני זה אני מלוה לך. כך בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה, א"ל אני נותן לכם תורתי, הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתנה לכם, אמרו אבותינו עורבים אותנו, א"ל הב"ה אבותיכם יש לי עליהם. אברהם יש לי עליו שאמר במה אדע. יצחק יש לי עליו שהיה אוהב לעשו. שנאמר ואת עשו שנאתי (מלאכי א, ג). יעקב שאמר נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ, כז). אלא הביאו לי ערבים טובים ואני נותנה לכם, אמרו לפניו רבש"ע נביאינו עורבים לנו, א"ל יש לי עליהם, שנאמר והנביאים פשעו בי. וכתיב כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו (יחזקאל יג, ד). אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם. אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הב"ה הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ואין עוז אלא תורה, שנאמר ה' עוז לעמו יתן. בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפס לא הערב, הוי מה שנאמר ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני). ואם כן המלמד את בנו תורה כדי שיהיו ערבים עלינו שנקיים אותה הוי כאלו קבלה מהר סיני, לפי שאלולי הבנים לא היינו מקבלים אותה, כי לא רצה לתתה לנו אלא על ידי ערבותם, ואם כן צריך שילמוד על מנת ללמד. והלמד על מנת לעשות, גם זה מבואר בדברי ר' ישמעאל (פ''ד משנה ו) וע"ש. כי עיקר הלימוד הוי על מנת לעשות. ומובן היטב במה שפירשנו בפ"ג על משנת (יב): כל שמעשיו מרובין מחכמתו. שעיקר הלימוד הוא שבשעת לימודו אם בא לענין איזו מצוה, יגמור בלבו שאם תבא לידו יקיימנה, וגם באותו לימוד יהיה בעיניו כאילו עושה אותה בשלם שבפנים, ובזה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה יע"ש. לכן א' ממ"ח דברים שהתורה נקנית הוא שילמוד על מנת לעשות באותו פרק שלומד ממש, ובזה יהיה כאילו לומד ומקיים בזמן א'. המחכים את רבו, כי ידענו מה שאמרו החכמים: השאלה חצי ידיעה. שכששואל דברים של חכמה זה גורם שרבו צריך שיחכם להשיב שואלו דבר, ומתוך השאלה הוא יחכם למצוא תשובה הגונה, ולכן אמרו (תענית ז' ע''א): ומתלמידי יותר מכלם. לפי שבתמידות השאלות יחכים לרבו, שיתמיד בלימודו כדי להשיב לתלמידו דברי חכמה. והמכוין את שמועתו, נלע"ד שהכונה כמו שמצינו כמה פעמים שאדם מכוין למה שאומר רבו ועכ"ז מענותנותו לא יאמר משמו רק בשם רבו, ולכן סמך שתים אלה למ"ש המחכים את רבו, שאע"פ שגדולה חכמתו מאד שבשאלותיו הוא מחכים את רבו וגם מכוין את שמועתו של רבו, ועכ"ז והאומר דבר בשם אומרו, כדי שלא ליטול עטרה לעצמו. ועוד יובן במ"ש בירושלמי ריש פ' היה קורא (ברכות פ''ב ה''א, דף י''ג ע''א): שר' יוחנן היה קובל על ר' אלעזר דלא אמר שמועתא משמיה, וא"ל ר' יעקב בר אידי כולי עלמא ידעין דר' אלעזר תלמידיה דר' יוחנן. ומכל מקום צריך לומר דבר בשם אומרו, מהטעם שכתוב שם ע"פ אגורה באהלך עולמים (תהלים סא, ה). ע"ש בארוכה (ר' יוחנן הוה מיסתמיך על ר' יעקב בר אידי, והיה ר' אלעזר חמי ליה ומיטמר מן קדמוי, (רש''י: והיה ר' אלעזר: תלמידו רואה אותו ומטמין עצמו מלפניו), אמר הא תרתיי מילין הדין בבלייא עביד בי, חדא דלא שאל בשלומי, וחדא דלא אמר שמועתא משמי. א"ל כך אינון נהגין גביהן. זעירא לא שאיל בשלמיה דרבה (רש"י: זעירא לא שאיל בשלמיה דרבה. זהו דרך ארץ שלהם, שאין הקטן שואל בשלום מי שגדול ממנו, שלא יטריח אותו להשיבו), דאינון מקיימין, ראוני נערים ונחבאו (איוב כט). מי מהלכין (רש"י: מי מהלכין. בעוד שהיו מהלכין וראו בית המדרש, וא"ל הכא הוה גבי מאיר יתיב כו', וכן כולי עלמא ידעין דר"א תלמיד שלך, ואע"פ שאינו אומר השמועה בפירוש משמך), חמי ליה חד בית המדרש. א"ל הכא הוה ר"מ יתיב, דרש ואמר שמועתא מן שמיה דרבי ישמעאל ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבה. א"ל כל עלמא ידעין דר' מאיר תלמידו דר' עקיבא, אמר לו כל עלמא ידעין דר' אלעזר תלמידיה דר' יוחנן. מהו מיעבור קומי אהדורי צילמיה, (רש"י: מהו מיעבור. אח"כ שאל ר' יעקב לר' יוחנן, מהו לעבור לפני אהדורי צלמא, ע"ז א' שהיתה עומדת על הדרך, ובפ"ב דשקלים גריס ארורי עכו"ם), א"ל מה איתפליג ליה איקר, אלא עבור קומוי וסמי עיניה (רש"י: מה איתפליג ליה איקר: אם רוצה אתה לחלוק לו כבוד שלא לעבור לפניו, אלא אדרבא עבור לפניו ולסמות את עיניו, א"ל אם כן ר' אלעזר יאות עביד שאינו נראה לפניך כשאתה עובר, דזהו הכבוד שלך). א"ל ר' אלעזר יאות עבד דלא עבר קומיך. אמר רבי יעקב בר אידי יודע את לפייס (רש"י: אמר ר' יוחנן: יעקב בר אידי יודע אתה לפייס. וכן הוא שם). ור' יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה (רש"י: ור' יוחנן בעי וכו'. לפי שאף דוד ביקש עליה רחמים). אף דוד ביקש עליה רחמים, אגורה באהלך עולמים (תהלים ס''א). ר' פינחס ורבי ירמיה בשם ר' יוחנן, וכי עלת על לב דוד שהוא חי לעולם, אלא אמר דוד אזכה שיהו דברי נאמרין על שמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מהניא ליה (רש"י: מהניא ליה: ומה הנאה יש לו). לוי בר נזירא אמר כל האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות עמו בקבר. מה טעם דובב שפתי ישינים. ככומר הזה של ענבים שהוא זב מאיליו. ר' חנינא בר פפאי ור' סימון חד אמר כהדין דשתי קונדיטון. וחרנא אמר כהדין דשתי חמר עתיק, אף על גב דהוא שתי ליה טעמיה בפומיה). הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב, כב): ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. צריך להבין דברים אלו, תחלה מהיכן למד לומר כן, ועוד מה זו סיבה להביא הגאולה באמור דבר בשם אומרו, ואיך שייך זה למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, אמנם מצאתי בתנחומא פ' במדבר ז"ל: א"ר חזקיה א"ר ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא (משלי כב, כב). וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו אפילו משלשי הלכה. ששנו רבותינו א"ר תנחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא שקבל מהזקנים הלכה למשה מסיני, כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, שעליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא. וכל האומר דבר בשם אומרו זוכה שיגאלו ישראל על ידו, ממי אתה למד, מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי, ע"י כן זכתה שנגאלו ישראל על ידיה, הוי אם שמעת דבר הוי אומר בשם אומרו עכ"ל. הנך רואה בעיניך כמה וכמה כפל דבריו ביתור נפיש, האמנם הכל צריכין למי שמדקדק בהם, כי אם לא אמר אלא כל שאינו אומר וכו' עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא. הייתי אומר זה דוקא כשאומר הדבר בשמו, דהוי גזל שמתלבש בטלית שאינו שלו, ולכן מביא ראיה מאל תגזול דל וכו'. וזה משום דקשיא ליה טעם הכתוב אל תגזול דל לפי שדל הוא, ונפיק מינה חורבא שאם כן מותר לגזול לעשיר, והלא קרא כתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול (ויקרא יט, יג). בין דל בין עשיר, בשביל זה הוכרחו לפרשו בד"ת, אל תגזול דל, דהיינו אחרי מותו לומר דבר שהוא חידש משמו של האומרו, כי דל הוא, שכיון שאדם מת הוא רש מדברי תורה, שאין בידו לחדש עוד, אך אם יאמר דבר זה שמעתי אע"פ שאינו מזכיר שם האומרו הייתי אומר שדי בזה, לכן חזר ואמר וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו דוקא, ולא זו בלבד אלא אפילו משלשי הלכה, שלא די שיזכיר ממי שמע בלבד, אלא אפילו משלשה שזה שמע מזה, צריך שיזכיר את כלם. וחזר ואמר כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, לאפוקי דבר הרשות שאדרבא מוטב שלא להזכיר האומרו דילמא נפיק מינה חורבא, וכל האומר דבר בשם אומרו זוכה שיגאלו ישראל על ידו, דייק בלישניה שלא אמר זוכה להביא הגאולה לישראל, אלא שיגאלו ישראל על ידו, דהיינו שאם ראויים ישראל להגאל זוכה שיגאלו על ידו, כי כשם שהוא נותן עטרה למי שראוי, להזכיר דבר תורה משמו, כך מגלגלין זכות על ידי זכאי שתבא על ידו גאולה לישראל, ממי אתה למד מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי, ע"י כן זכתה שנגאלו על ידיה. גם בזאת יאות מ"ש ששמעה הדבר ממרדכי. ולא אמר שאמרה בשם מרדכי, כי מזה נראה שלא היתה כונת מרדכי שתאמר למלך משמו, כי לא יבצר ממנו לומר הוא בעצמו הדבר למלך, שכן היה מיועציו ושר צבאו כנז' בתרגום שני, אדרבא הסברא נותנת שלא היה חפץ להזכר על הדבר, כדי שלא יקנאו בו השרים, כי בגתן ותרש היו שרים גדולים כנז' בספרים, ולכן ויגד לאסתר המלכה ולא למלך. אך אסתר רצתה לומר למלך בשם מרדכי למען ימצא חן בעיניו, ולכן זכתה שתהיה הגאולה על ידה, והמה אלה דברי הברייתא, הא למדת, כלומר ממעשה אסתר תלמוד שכל האומר דבר בשם אומרו כמו שעשתה אסתר אע"פ שלא נצטוית ממרדכי כן, מביא גאולה לעולם. כלומר אם הגאולה ראויה שתבא הוא מביא אותה על ידו, ולפי שאין זה אלא בדבר תורה, לכן כלל זה במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ואע"פ שדבר אסתר לא היה דבר תורה עכ"ז נלמד מן התורה, לפי שכתוב לא תעמוד על דם רעך (שם טז). ופירשוהו (סנהדרין ע''ג ע''א) שחייב להצילו אם עומדים עליו להרגו. והגם שהכתוב נאמר על ישראל, הנה זה היה מלך, ותנן הוי מתפלל בשלומה של מלכות (אבות ג, ב). ואם היה אחשורוש נהרג היו אומרים שאסתר גרמה מיתתו, כי תכף שנכנסה לבית המלך היה הדבר, ולכן יפה עשתה להגיד למלך ומה גם בשם מרדכי, ועוד שמזה אנו לומדים לדבר תורה, שכן אמרו שם באסתר רבתי, ר' לוי בשם ר' אחא בר שילא איש כפר תמרתא אמר ומה אם ספרו של בשר ודם כך, לכשיבא ספרו של הב"ה דכתיב ביה (מלאכי ג, טז): ויקשב ה' וישמע ויכתב וכו' עאכ"ו. הכונה כי אם ספרו של בשר ודם שנכתב בו דבר בשם אומרו הביא גאולה לעולם, ספרו של הב"ה שכתוב בו כל החדושים שבעלי תורה מחדשים בעה"ז דבר בשם אומרו, שנאמר ויקשב ה'. לאותו המחדש בפרט, וישמע לאותו האומר דבר בשם אומרו, על אחת כמה וכמה שמביא טובה לעולם, על ידי התורה שנקראת טוב, ולכן גם זה בכלל המ"ח דברים שנקנית בהם התורה.