דרוש כ"א לפרשת תרומה והפטרה

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה, ב).

במדרש (שיר השירים פ׳ א׳), דבר אחר חזית איש מהיר במלאכתו (משלי כב, כט). זה משה רבינו במלאכת המשכן. לפיכך לפני מלכים יתיצב זה פרעה, שנאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה (שמות ח, טז). בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו. א״ר נחמיה עשית קדש חול, אלא לפני מלכים יתיצב זה מלך מלכי המלכים הב״ה, שנאמר ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה (שמות לד, כח). בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה, שנאמר ויהי חשך אפלה וגו׳ (שמות י, כב). ע״כ.

יצרף האלקים ויביא המחשבה למעשה כשהיא טובה, כדגרסינן בירושלמי פ״ק דפיאה (דף ה.), מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה, הדא דתימא בישראל אבל בגוים חלופין מחשבה טובה אין הב״ה מצרפה, מחשבה רעה הב״ה מצרפה ע״כ. וכי משוא פנים יש בדבר. אמנם יובן עם מאי דאיתא בשבת פ׳ ר״ע (דף פח.), א״ל ההוא מינא לרבא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו׳, ברישא אבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו, א״ל אנן דסגן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם (משלי יא, ג.). הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם (שם.). ע״כ. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו יע״ש (חלק ב׳ - דרוש כ״א ליום שני של שבועות והפטרה. חלק ג׳ - דרוש נ״ט לחג השבועות ורות..). הנה כי כן ישראל שקבלו את התורה בתמימות ולא בקשו מה כתיב בה כי השליכו על ה׳ יהבם שלא יצום דבר שלא יוכלו לשמור ולעשות, כי אין הב״ה בא בטרונייא עם בריותיו (ע״א ג.). לכן מחשבתם מצטרפת למעשה כי כונתם לקיים את כל מצותיו, אך האומות ששאלו מה כתיב בה ולפיכך לא רצו לקבלה מחשבתם הרעה מצטרפת למעשה, שכן ע״י מחשבה רעה שלא לבטל מהם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, פסלו את התורה ולא באו לידי מעשה לקיימה. והטובה אינה מצטרפת למעשה, כי מדה כנגד מדה לא בטלה (בראשית רבה פ׳ ט׳.). ועוד שכבר אמרו (קדושין ל:), בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין. ולכן ישראל שקבלו את התורה ועוסקים בה, תכף שחושבים לעשות מצוה הרי הוא כאילו עשו אותה, לפי שאם יעמוד יצר הרע לבטלם התורה מתישה כחו ומקיימים המצוה. ואם יצרם תוקפם לחשוב בעבירה גם היא תצילם שלא יבאו לידי מעשה. אך האומות שאין להם תורה ויצה״ר שופטם, אם חשבו לעשות מצוה יצרם מונעם שלא יבאו לידי מעשה. וכשחשבו לעשות עבירה אין דבר מבטל מחשבתם, ובאים לידי מעשה. זש״ה במזמור קי״ט. חלקי ה׳ אמרתי לשמור דבריך (תהלים קיט, נז.). כלומר הנה חלק ה׳ עמו (דברים לב, ט.), ולכן תכף שאמרת ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו׳ (שמות יט, ה.). אמרתי לשמור דבריך. כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. ולכן חליתי פניך בכל לב (תהלים קיט, נח.). דהיינו שגם היצר הרע ישוב לעשות רצונך, כי התורה תבלין אליו ובזה חנני כאמרתך. ומהו זה חשבתי דרכי, שתצרף המחשבה למעשה, ותכף שחשבתי לעשות מצוה, ואשיבה רגלי אל עדותיך (שם נט.). הרי הוא כאילו עשיתי מעשה, שתתן בי כח להוציא המחשבה מן הכח אל הפועל, כי זה דרכי חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך (שם ס.). שיובן עם מה ששנינו בפ״א דשבת (דף ט:), לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. ואסיקנא דהטעם שמא ישבר הזוג של ספרים, ואע״פ שיש שהות ביום כיון שהתחיל בתר דמטא זמן חיובא, מפסיק למצוה דאורייתא כמ״ש הר״ן שם. ז״ש חשתי מיהרתי לשמור מצותיך, אע״פ שיש שהות ביום והייתי יכול לגמור מלאכתי עכ״ז לא התמהמהתי כדי שלא אתרשל בשמירת המצוה. ולהפך מזה חבלי רשעים עודוני (תהלים קיט, סא.). דהיינו שהקיפוני מחשבות רשע, אחלי יכונו לפניך שלא תצרפם למעשה, לפי שתורתך לא שכחתי והיא תצילני מעשות מעשה. והראיה חצות לילה אקום להודות לך וכו׳ (שם סב.). חבר אני לכל אשר יראוך וכו׳ (שם סג.). כמ״ש במ״א יע״ש (חלק ב׳ - דרוש כ״ז לשבת שובה.). וכן כתוב במשלי י״ו. לב אדם יחשב דרכו וה׳ יכין צעדו (משלי יו, ט.). דהיינו שיצטרף מחשבתו הטובה למעשה. ועוד יובן עם מ״ש במדרש ע״פ חשבתי דרכי (תהלים קיט, נט.). אמר דוד בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ז״ש לב אדם יחשב דרכו, שחושב לילך לדרכי הגוף, וה׳ יכין צעדו לילך לבתי מצוה לעשות רצון קונו.

הלא זה דברי כי בשלשה דברים צריך האדם לתקן ולהשלים, במחשבה דבור ומעשה. וז״ש בב״ר פ׳ ל״ט. אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.). ולמה לא גילה לו, כדי לחבבה בעיניו וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה. הוא דעתיה דר׳ יוחנן, דאר״י ויאמר קח נא את בנך את יחידך וכו׳ (בראשית כב, ב.). ולמה לא גילה לו, כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. כך על אחד ההרים אשר אומר אליך. הרי אלה ג׳ דברים, כי כנגד המחשבה הביא אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.). שהיה מחשב אברהם לאיזה ארץ היה הולך, ועל כל פסיעה ופסיעה תכון המחשבה לילך אל ארץ אשר ה׳ אלקיו דורש אותה. קח נא את בנך. לתת לו שכר על כל דבור ודבור, וכמ״ש במ״א פי׳ כל המ׳ (חלק ב׳ - דרוש ל״ז לליל הושענא רבא.). וכנגד המעשה, על אחד ההרים אשר אומר אליך. לעשות שם קרבן יצחק בנו, שהוא המעשה העומד לישראל בעת צרותם. ואלה איפוא הם לתקן עון אדה״ר שחטא באלה, כי נתפתה לדברי הנחש שאמר והייתם כאלקים יודעי טוב ורע (בראשית ג, ה.). מאילן זה אכל וברא את העולם (ילקוט בראשית ג׳. רמז כ״ז.), וחשב להיות גם הוא בורא עולמות. וכנגד זה צוה לאברהם לך לך מארצך וכו׳ (בראשית יב, א.). להורות כי הוא לבדו ברא העולם ושליט בו כרצונו ומושיב האנשים במקום אשר יראה בעיניו. וכנגד שחטא בדבור שצוהו הב״ה להזהיר על כל בהמה וחיה שלא לאכול מאותו העץ והוא לא עשה כן, וגם חטא בדבור כשא״ל הב״ה המן העץ וכו׳ (בראשית ג, יא.). והוא קרא תגר האשה אשר נתתה עמדי וכו׳ (שם יב.). כנגד זה א״ל קח נא את בנך וכו׳ (בראשית כב, ב.). כי כשם שע״י אכילת עץ הדעת הביא מיתה לעולם, כך ע״י העקדה בא חיים לעולם, שכל זמן שישראל חוטאים וחייבים כליה זוכר להם עקדת יצחק ומכפר עונותיהם (תנחומא פ׳ וירא. כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן.). וכנגד המעשה עצמו שאכל מפרי העץ ובא על אשתו נדה, כמ״ש ((ספר הפליאה ד״ה ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו). וזה הזוהמא שהטיל בה הנחש, ותיכף שחל הדין בעליונה מיד פרסה נדה התחתונה, זהו שהרמיזו רז״ל בדבריהם סחטה ענבים מאשכול הכופר. ומדה כנגד מדה ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג, ו). כי כשראתה אכילת הפרי שעשה בה שינוי כח וחליפות אברים והכירה גם הרעה, ואז ראתה ס״ס בא כנגדה, ונרתחה וברחה אחר בעלה ואמרה לו שקר ודברים שלא היו אלא כדי לפתותו, ואמרה האילן הזה ראיתי ואכלתי וטוב העץ למאכל ותאוה היא לעינים ונחמד העץ להשכיל (שם). עדות הזה אמרה לאדם, אדם אלהים מנענו מן הטוב ואמר לנו שלא נאכל מזה העץ כדי שלא נהיה כאלהים להיות לנו ג״כ כח לברוא ולהוליד ולברוא העולם כמוהו, ואני ראיתי בחלומי שהדבר כן אם נאכל מן העץ ולא מן הפרי, ואכלתי מן הפרי ולא מן העץ, ומיד בא אלי דרך אחר ותאוה וחימוד מה שלא היה בי, ונפקחו עיני ויש לי ללכת אחרי עיני, ואם אני אכלתי מן הפרי לבד כך כ״ש אם תאכל אתה גם מן העץ ותהיה כאלקים. והאמין בה כי הראיתו לו דם נדה. ומיד קרא בשם העץ והניח העליונים וגם הניח הפרי לאשתו, וזהו שחטא בעץ שהוא יסו״ד עול״ם, והיא שחטאה בפרי מיד נפסקו הרחמים ונכנס בהם יצה״ר.) ע״פ ותרא האשה (בראשית ג, ו.). א״ל לאברהם על אחד ההרים להקריב קרבנו ולכפר על מעשה אדם. הנה כי כן איתא בפ״ק דקדושין (דף מ.), א״ר אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ובמדרש שוחר טוב מזמור ל׳. תדע לך שהרי דוד חשב לבנות המקדש ואע״פ שלא בנאו נכתב על שמו, שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל, א.) ע״כ. וזה כי כתוב בשמואל ב׳ ז׳. ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה (שמואל ב׳ ז, ב.). ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה כי ה׳ עמך (שם ג.). כי אמר נתן שלש מצות נצטוו ישראל, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בה״מ. וכבר כתוב שם ויהי כי ישב המלך בביתו וה׳ הניח לו מסביב מכל אויביו (שם א.). ולכן צריך לבנות בית המקדש וא״ל לך עשה (שם ג.). כי כיון שנתת לבך לבנות ה׳ יסכים על ידיך, שמחשבה טובה הב״ה מצרפה למעשה (קדושין מ.). אמנם ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר (שם ד.). לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר ה׳ האתה תבנה לי בית לשבתי (שם ה.). ובילקוט שם, ר׳ חנינא אמר א״ל הב״ה לנתן הנביא, האיש הזה שאני משלחך אצלו מהיר הוא במלאכתו, עד שלא ישכור פועלים לך ואמור לו לא אתה תבנה לי בית, שלא יהא לו עלי תרעומת. ר׳ סימון אמר א״ל הב״ה לנתן, האיש הזה שאני משלחך אצלו נדרן הוא, עד שלא ידור לך ואמור לו לא אתה תבנה לי בית, עד שלא יהא לו בושה מסנהדרין ע״כ. הוכרחו לדרוש כן משום דקשה ויהי בלילה ההוא וכו׳. כי בילקוט פ׳ וירא ע״פ ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ, ג.). איתא ז״ל, מה בין נביאי ישראל לנביאי א״ה וכו׳, כך אין הב״ה נגלה על א״ה אלא בלילה אבל נביאי ישראל ביום, דכתיב ויהי ביום דבר ה׳ וכו׳ (שמות ו, כח.). א״כ למה נגלה הב״ה לנתן הנביא בלילה. לכן פירשו שלפי שידע הב״ה זריזותו של דוד, כמ״ש אם אתן שנת לעיני וכו׳ (תהלים קלב, ד.). עד אמצא מקום לה׳ (שם ה.). בשביל זה שלח אצלו נתן בלילה, כדי שלא ישכור פועלים ואח״כ יחזור בו וימצא בדאי ויתרעם ממני. ור׳ סימון אמר כי בשביל הפועלים אינו טעם מספיק כי די שילך אצלו בבקר השכם, שודאי לא ישכור פועלים בלילה. ולכן אמר האיש הזה נדרן הוא, שכן כתוב אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב וכו׳ (שם ב.). עד אמצא מקום לה׳ (שם ה.). ואיתא ג״כ בריש נדרים (דף ח.), מנין שנשבעים לקיים את המצוה, שנאמר נשבעתי ואקיימה (תהלים קיט, קו.). ופי׳ שם, לזרוזי נפשיה הוא דעבד. וכדי שלא ישבע ויוכרח לבא לפני סנהדרין להתיר שבועתו, לכן צוה הב״ה לנתן שילך בלילה אצל דוד שלא ידור וישכור פועלים כי לא יבנה הבית. והטעם שלא רצה הב״ה שהוא יבנה בית המקדש, איתא שם בילקוט ז״ל, האתה תבנה לי בית (שמואל ב׳ ז, ה.). כי דמים רבים שפכת (דה״א כב, ח.). כיון ששמע דוד כך נתירא, אמר הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש, א״ל הב״ה דוד אל תירא, חייך הם לפני כקרבנות, א״ל וא״כ למה איני בונה אותו, א״ל הב״ה שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב, א״ל והרי יפה. א״ל הב״ה גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולים. וקשה למה לא א״ל תחלה טעם זה וא״ל כי דמים רבים שפכת, עד שהוא שאל למה איני בונה אותו. אך בד״ה א׳ כ״ב כתוב ויאמר דוד לשלמה בנו בני אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה׳ אלקי (שם ז.). ויהי עלי דבר ה׳ לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני (שם ח.). וקשה שכיון שא״ל דם לרוב שפכת, למה לו לחזור ולומר כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. ועוד כי שם בד״ה א׳ כ״ח כתוב לאמר והאלקים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת (דה״א כח, ג.). ולא כפל הענין כנז׳, ועוד כי שם אמר שפכת ארצה לפני, וכאן לא אמר לפני. ובזה מובן המדרש הנ״ל, כי הנה לא רצה מתחלה הב״ה לגלות לדוד הטעם שאם יבנהו לא יחרב לפי שחרבן הבית יכפר על ישראל, כדי שלא יחטאו ויבטחו שחרבן הבית יכפר עליהם. ולכן מתחלה אמר לו דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית (דה״א כב, ח.), שיובן הכפל עם מה שאמרנו לעיל בפ׳ וארא, כי אין הב״ה נפרע מאומה למטה עד שמפיל שרה של מעלה תחלה (שיר השירים רבה פ׳ ח׳.). ולכן אמר דם לרוב שפכת בעה״ז, ומלחמות גדולות עשית עם השרים של מעלה, שלכן אמר גדולות, ולכן לא תבנה בית לשמי. ואז נתירא דוד ואמר הרי נפסלתי מלבנות ב״ה, שכן נפסל עשו מן העבודה לפי שהיה שופך דמים (ב״ר פ׳ ס״ג. מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה, דתנינן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורים, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, אמר יהיה רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה, הה״ד כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך (יחזקאל לה, ו). ועשו הוא שונא את הדם. רבי שמואל בר נחמן אמר זה דם בכורה וקרבנות. רבי לוי אמר זה דם של מילה. רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו, הה״ד ויאהב קללה ותבואהו (תהלים קט, יז). רבי לוי בשם רבי חמא אמר לא חפץ בברכה ולא חפץ בכורה. רבי הונא אמר זה דם הקרבנות שהוא קרוי ברכה, היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כד).). ותנן בפ״ג דמדות, הברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח להאריך ימיו של אדם, אינו דין שיונף המקצר על המאריך. א״ל הב״ה אל תירא, חייך הם לפני כקרבנות, שכן אמרו כל השופך דמם של רשעים כאילו הקריב קרבן. אז חזר דוד ואמר וא״כ למה איני בונה אותו, א״ל הב״ה שאם הוא יבנה אותו לא יחרב לעולם, ואם יחטאו ישראל אין מי שיכפר בעדם, ולכן חזר ואמר כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, שאם לא יחרב הבית אני מוכרח לעשות כליה בישראל ח״ו, וזהו דמים רבים, כי כל א׳ חשוב כעולם מלא (בבא בתרא יא.), ועוד דמו ודם זרעיותיו (סנהדרין לז.). ואמר כאן לפני כמו ששנינו, כביכול המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך ק״ו על דמם של צדיקים. אך בד״ה א׳ כ״ח. כשדבר דוד לישראל הסתיר טעם זה ולא אמר אלא כי איש מלחמות אתה כלפי מעלה, ודמים שפכת לאומות למטה, ולא אמר לפני כי לא בישראל מדבר. והוא מ״ש במזמור כ״ו. ה׳ אהבתי מעון ביתך (תהלים כו, ח.). שכן עשיתי כל מאמצי כחי להכין לבנין בה״מ. ומקום משכן כבודך, עד אמצא מקום לה׳. ואתה לא נטשתני לבנותו, ושמא נפיק מינה חרבא שיאמרו מפני מעשה בת שבע לא זכיתי לבנותו, ז״ש אל תאסוף עם חטאים נפשי (שם ט.). וכמו כן ועם אנשי דמים חיי, שאמרת דם לרוב שפכת וכו׳. אשר בידיהם זימה וכו׳ (שם י.). ואני בתומי אלך (שם יא.). שלא כיונתי לחטוא נגדך רק לעשות רצונך אלקי חפצתי. הנה כי כן הגם שדוד במצות ה׳ עליו לא בנה בית המקדש, כיון שחשב לבנותו נקרא על שמו.

ובזה נבא לביאור ההפטרה במלכים א׳ ה׳. וה׳ נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה ויכרתו ברית שניהם (מלכים א׳ ה, כו.). קשה לי בפ׳ זה שהרי בטור א״ח סי׳ רכ״ד. הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו, הרואה חכמי א״ה אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, וכן המלכים ע״ש (הרואה חכמי ישראל אומר, בא״י אמ״ה שחלק מחכמתו ליראיו. הרואה חכמי עו״ג אומר, בא״י אמ״ה שנתן מחכמתו לבשר ודם. על מלכי ישראל אומר, בא״י אמ״ה שחלק מכבודו ליריאיו. ועל מלכי עו״ג אומר, בא״י אמ״ה שנתן מכבודו לבשר ודם. ומצוה להשתדל לקראת מלכים אפילו מלכי עו״ג.). וכתב שם ב״י הטעם נראה שהוא מפני שנפשות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד הרי הם כחלק מהשם, אבל נפשות א״ה רחוקים ממנו ית׳ והם כמי שנותן מתנה מנכסיו שאינם חלק ממנו וע״ש (הטעם שבחכמי ישראל אומר שחלק, ובחכמי עו״ג אומר שנתן, נראה שהוא מפני שישראל ההולכים בדרכי ה׳ ועושי מצותיו, הרי הם כחלק מהשם, אבל עו״ג רחוקים ממנו יתברך, והם כמי שנותן מתנה מנכסיו שאינם חלק ממנו, והר״ד אבודרהם כתב שהטעם מפני שהחלק הוא כמו הצנור הנמשך מן הנהר, שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו, מה שאין כן במתנה כי תלושה ופסוקה, ובישראל כתיב כי חלק ה׳ עמו (דברים לב). ולפי זכותם מתרבה ומתמעט ע״כ.). ובבית חדש פירש כי לחכמי א״ה לא נתן אלא חכמה אנושית אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו, היא חכמת התורה שהיא כלה שמותיו של הב״ה וכו׳ ((זהר שמות פ׳ משפטים. דף קכ״ד ע״א). דכל מאן דינטר ארחי דאורייתא ואשתדל בה כמאן דאשתדל בשמא קדישא. דתנינן אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא. ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא, בגין דאורייתא כלא חד שמא קדישא הוא, שמא עלאה, שמא דכליל כל שמהן. (זהר שמות פ׳ יתרו. דף פ״ז ע״א) תנינן, אורייתא כלא שמא קדישא היא, דלית לך מלה באורייתא דלא כליל בשמא קדישא.). ובדרך זה נלע״ד לתרץ למה לא אמר כאן וה׳ ׳חלק׳ חכמה לשלמה רק ׳נתן׳ חכמה לשלמה. לפי שכאן מדבר בחכמת הטבע שנזכר למעלה, ויחכם מכל האדם וכו׳ (מלכים א׳ ה, יא.). וידבר על העצים ועל האבנים. וע״ש בילקוט (מכל חכמת מצרים. אתה מוצא כשבקש שלמה לבנות את בית המקדש, שלח אצל פרעה אמר לו, שלח לי אומנין בשכרן שאני רוצה לבנות את בית המקדש, מה עשה כנס כל האצמרלוגין שלו, וצפו בבני אדם שהם עתידים למות באותה שנה ושלחן, כשבאו אצל שלמה צפה ברוח הקדש שהם מתים באותה שנה, נתן להם תכריכיהן ושלחן, ושלח לו לא היה לך תכריכין לקבור את מתיך, הרי לך הם ותכריכיהם. ויחכם מכל האדם. מאדם הראשון. מה היה חכמתו, אתה מוצא כשבראו הקב״ה, העביר לפניו כל בהמה חיה ועוף, א״ל מה שמותן של אלו, א״ל לזה נאה לקרותו סוס ולזה נאה לקרותו חמור ולזה נאה לקרותו שור וכן לכולם, שנאמר ויקרא האדם שמות וגו׳. א״ל מה שמך, א״ל אדם שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי,א״ל: ה׳, שאתה אדון לכל הבריות, היינו דכתיב אני ה׳ הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון.). וזאת היתה אהבת חירם לשלמה, שלכן ויהי שלום בין חירם ובין שלמה (מלכים א׳ ה, כו.). לפי ששניהם היו חכמים בחכמת העולם. עוד יש לתרץ קושיא זו עם מ״ש בנדרים פ״ד (דף לח.), בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה ככלותו וכו׳ (שמות לא, יח.). וכן כתוב בשמות רבה פ׳ מ״א. אף כאן הב״ה נתן חכמה לשלמה במתנה דוקא כדי שלא ישכחנה. ובזהר פ׳ תרומה דף קמ״ט א׳ ז״ל, וה׳ (מלכים א׳ ה, כו.). הוא ובית דיניה. נתן חכמה, כמאן דיהיב נבזבזא ומתנה לרחימיה. ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש (שם כז.). וישלחם לבנונה וכו׳ (שם כח.). ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל וכו׳ (שם כט.). הנה בד״ה א׳ כ״ב. כתוב ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית (דה״א כב, ב.). ופי׳ שם רש״י ז״ל, שלא רצה להעביד בישראל עבודת פרך. אף כאן שלמה לקח מן הגרים להיותם נושאי סבל וחוצב בהר. שכן כתוב בד״ה ב׳ ב׳. ויספור שלמה כל האנשים הגירים בארץ ישראל וכו׳ וימצאו מאה וחמשים אלף וכו׳ (דה״ב ב, טז.). ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר (שם יז.). ולפי שלא יתכן לעשות מלאכת הקדש על ידי הגרים לבדם, לכן לקח מישראל שלשים אלף איש וישלחם לבנונה וכו׳ (מלכים א׳ ה, כח.). ואלה יעמדו תמיד על המלאכה, כמו שמצינו בעורות המעובדות לשם ס״ת שדי שישראל עומד על גבן לסייע קצת והנכרי עושה המלאכה ((טור א״ח סי׳ ל״ב, ט). ואם עיבדו כותי וכו׳, ואדוני אבי (הרא״ש) ז״ל הכשירו אם ישראל עומד על גביו ואמר לו עבד לשם תפילין.). ולהיות שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה (ברכות כא:), לכן היו עשרת אלפים לחדש. ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מלכים א׳ ה, לא.). בפ׳ זה יש קושיא גדולה, לא ראיתי עד הנה שום מפרש שהעיר עליה, וזה כי כלל גדול יש לנו שדוד בנה את היסודות של בית המקדש, כמ״ש במדרש חזית פ׳ ראשון, דוד בנה את היסודות ושלמה בנה את העליונות. וכן בילקוט שמואל ב׳ ז׳ האתה תבנה (שמואל ב׳ ז, ה.), שאתה מיסדו. לא אתה תבנה (דה״א יז, ד.), שאי אתה משכללו. וכן פי׳ רש״י ז״ל בפ״ב דמכות ((רש״י מכות יא.) ד״ה שכרה דוד שיתין. יסודות של בית המקדש, ובגמרת ירושלמי (סנהדרין פ״י ה״ב, דף נב:) מצינו תימוליוס של בית המקדש. והוא יסוד בלשון יוני.), שכרה דוד יסודות של בית המקדש ע״ש (אמר רב יהודה אמר רב, קללת חכם אפילו בחנם היא באה, מנלן מאחיתופל, כשכרה דוד שתין, קפא תהומא ובעי למשטפיה לעלמא, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם ומשדי בתהומא וניח, ליכא דאמר ליה ולא מידי, אמר כל היודע לזמר ואינו אומר יחנק בגרונו, נשא אחיתופל ק״ו בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי הנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום על כל העולם כלו עאכ״ו, אמר שרי, כתב שם אחספא ושדא בתהומא, הדר תהומא וקם בדוכתיה, ואפילו הכי כתיב ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו וגו׳. ויחנק וגו׳ (שמואל ב׳ יז, כג).). וזש״ה ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז.). עד ולא עד בכלל, שלפי שדוד בנאם לא שלטו בהם שונאים ((סוטה ט.) דרש ר׳ חיננא בר פפא מאי דכתיב רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה (תהלים לג, א). אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם.). ואיך אמר כאן ששלמה צוה ליסד הבית. אמנם נלע״ד לתרץ במה שכתוב בד״ה א׳ כ״ב. ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית לבנות בית האלקים. ועוד שם א׳ כ״ח. ויקם דוד המלך על רגליו אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה׳ והכינותי לבנות. ומצאתי במתנות כהונה על מ״ש במדרש חזית, דוד בנה את היסודות. שפי׳ ז״ל, שנאמר ויקם דוד על רגליו. ה״ג ויקם דוד המלך על רגליו (דה״א כח, ב.). ופסוק הוא בד״ה א׳ כ״ח. ודייק מדכתיב ׳והכינותי׳ לבנות, מלשון בסיס וכן, והוא היסוד עכ״ל. הנה כי כן דוד הכין אבני גזית לבנות היסודות של בית המקדש וגם לבנות כל הבית וכל הכלים. אך לא רצה שלמה להשתמש מהם מן הטעמים הכתובים בילקוט מלכים א׳ ז׳. ויבא שלמה את קדשי דוד אביו (מלכים א׳ ז, נא.). ולמה לא נצרך להם, יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. לשבח דוד בקש על הדבר, אמר לפניו רבון העולמים צופה אני בנבואתי שבית המקדש עתיד ליחרב וכל מה שהפרשתי מבתי ע״ז שהייתי מחריב, שלא יאמרו הנכרים מה היה דוד סבור החריב בתי אלקינו ועשה בית אלקיו, ננערו אלקינו וגבו נקמתם והחריבו בית אלקיו, לכך נתפלל שלא יצטרך להם שלמה ע״כ. ולזה יש להקשות דא״כ למה הכינם מתחלה. אלא ודאי שדוד חשב לבנות הוא עצמו הבית מקדש ואז ודאי שלא יחרב, אבל כשגילה לו הב״ה לא אתה תבנה לפי שצריך שיחרב לכפר בעד בית ישראל, אז התפלל שלא יצטרך להם שלמה. עוד שם, ומי שדורש לגנאי על שבא הרעב בימי דוד שלש שנים, וכמה תסבריות היו לו לדוד צבורין מכסף וזהב מה שהיה מתקין לבה״מ, היה צריך להוציאו ולהחיות בו את הנפשות ולא עשה כן, א״ל הב״ה בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין, חייך אין שלמה נצרך מהן כלום ע״כ. ומן הכתוב נראה שאין זה אלא בכסף וזהב ונחשת, שכן כתוב ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה׳. ואין כתוב כאן האבנים דלא שייך בהו הטעמים הנ״ל, לא שלקח מבתי ע״א ולא שהיו צריכים להחיות עם רב, דהא באבנים אין טעמים אלו. ועוד דבהדיא כתיב ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית. ולא הביאם מבתי ע״א. ולכן באלו נשתמש שלמה ליסד את בית המקדש, לעשות רצון אביו שיהיה לו חלק בבנין בה״מ. ואינו רחוק לומר שז״ש ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית (מלכים א׳ ה, לא.). שכיון שנתן בהם סימנים, אבנים גדולות, אבנים יקרות, למאי נפקא מינה חזר ואמר אבני גזית, ועוד שהיל״ל אבני גזית ליסד הבית. לכן נלע״ד שאמר כן להורות שאלו היו מאבני דוד, כמ״ש שם ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית. ואע״פ שויסיעו שאמר הכתוב עניינו ל׳ עקירה, שעקרום מן ההר, אפשר לפרש כמשמעו שהסיעם ממקום שהיו שם בחיי אביו. ואחר זה ויפסלו בוני שלמה ובוני חירום והגבלים ויכינו העצים והאבנים לבנות הבית. דהיינו שאחר שבנה היסודות מאבנים שהכין אביו בנה השאר מהאבנים שפסלו בוני שלמה וכו׳, דאל״כ שבא להודיענו שנשתמש ליסד הבית מאבני אביו, הפסוק של ויצו המלך ויסיעו כלו מיותר דדי שיאמר ויפסלו בוני שלמה וכו׳ אלא ודאי כדאמרן. ועדין נשאר לנו לישב מ״ש בעזרא ג׳. ויסדו הבונים את היכל ה׳ (עזרא ג, י.). ואם לא שלטו שונאים ביסודות המקדש למה הוצרכו ליסד בית ה׳. ונלע״ד שגם זה יתישב עם מ״ש בחגי ב׳. למן היום אשר יוסד היכל ה׳ (חגי ב, יח.). ופי׳ הרד״ק ז״ל, אשר בנו על יסודו, כי היסוד כבר נבנה מזמן בנין המזבח. אף אנו נאמר כי ויסדו הבונים ר״ל כי הוסיפו על היסוד הראשון הבנין כלו. והכל עולה יפה עם מ״ש בזהר פ׳ פקודי דף ר״מ ב׳ ז״ל, ת״ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלם ח״ו דשליטו עלייהו שאר עמין ולא אוקדו לון, וכל אינון יסודי ביתא קדישא כלהו אתגניזו ולא אתאבידו מינייהו אפילו חד, וכד יהדר קב״ה ויוקים לה לירושל׳ על אתריה אינון אבנין קדמאין יהדרון לאתרייהו ע״כ. עוד יש לתרץ מ״ש אבנים גדולות וכו׳ אבני גזית. שלפי שחומות הבית היו אבנים כבדות מאד אבני גזית, כמ״ש במלכים א׳ ז׳. כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית וכו׳ (מלכים א׳ ז, ט.). לכן אמר ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית. שאותו הבית היה בנוי באבני גזית גדולות מאד ויקרות, ולכן הוצרך לעשות היסודות מאבנים גדולות ויקרות כדי שיוכלו לסבול כל הבנין מאבני גזית. ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מלכים א׳ ו, ד.). איתא שם בילקוט, א״ר אבין הלוי את מוצא מי שבקש לעשות לו חלונות עושה אותן רחבות מבפנים וצרות מבחוץ, למה שיהיו שואבות אור. אבל חלונות של בה״מ היו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, למה שיהיה האור יוצא מבה״מ ומאיר לעולם, וכה״א והארץ האירה מכבודו (יחזקאל מג, ב.) ע״כ. דייק ר׳ אבין ויעש לבית וכו׳. דמאי קמל״ן שהרי כל החלונות שבעולם הם שקופים אטומים. לכן פי׳ שאלה היו משונות מהשאר, דהיינו שקופים ל׳ השקפה, שהיו רחבים מבחוץ ואטומים מבפנים. ועוד ויעש לבית. לא כן במשכן שעשה משה שלא היו שם חלונות כלל. אך בבית המקדש שמשם יוצאת האורה עשה חלונות באופן זה, דאל״כ היה די שיאמר ויעש לבית חלונות, אמנם אמר שקופים אטומים דהיינו להפך משאר חלונות. אך קשה מאד שתרגם יונתן, ועבד לביתא כוין פתיחן מלגיו וסתימן מלברא. שהוא הפך המאמר הנז׳, וכ״כ הרד״ק ולא פירש בזה כלום. אך נלע״ד לתרץ עם מה שמצאתי בס׳ תבנית היכל פ׳ כ״ב ז״ל, חלונות הזהב שבהיכל אשר המה משוקפים אטומים סביב לבית, היו רחבות מחוצה וצרות מבית עשויות באלכסון ושיפוע, כדי שלא יוכל אדם לראות את אשר בבית וכו׳. ובזה אני מבין ל׳ התרגום, שלא אמר רחבין מלגיו ואטימין מלבר רק אמר פתיחן וסתימן, דהיינו מ״ש בספר הנז׳, שמבפנים היו פתוחין דוקא אך מבחוץ היו באלכסון, דהוי כמו סתומים כדי שלא יזונו עיניהם ממקום הקדש ודוק. והתחיל ואמר ויהי בשמונים שנה וכו׳ ויבן הבית לה׳ (מלכים א׳ ו, א.). כי מחשבה טובה הב״ה מצרפה למעשה, ותכף שהתחיל לבנות מעלה עליו הכתוב כאילו השלים הכל מאותה שעה, לפי שכתוב אח״כ והבית בהבנותו (שם ז.). שמאליו היה נבנה (במדבר רבה פ׳ י״ד.). וחזר ואמר והבית אשר בנה המלך שלמה לה׳ (שם ב.). שאע״פ שע״י האומנים עשה הכל, כיון שמחשבה טובה מצרפה למעשה הוי כאילו שלמה בעצמו בנה הבית. הבית הזה אשר אתה בונה (שם יב.). כבר פירשנו פסוקים אלה בספר אלון בכות שלנו ע״ש ((איכה ה, כא). ונלע״ד שזהו פי׳ הפסוקים שם במלכים א׳ ו׳. הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי וכולי, והקימותי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך ושכנתי בתוך בני ישראל וכולי. וק׳ דהתחיל בבית ולא השלים, והפ׳ אין לו גזרה, דהיל״ל אם תלך בחקותי וכולי, ושכנתי בתוכו וכיוצא. אמנם אז״ל בפ״ק דסוטה (ט.), מאי דכתיב לישרים נאוה תהלה (תהלים לג, א). אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה, זה דוד ומשה שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם וכו׳. וכן הוא במדרש ע״פ האתה תבנה לי בית לשבתי. א״ל הקדוש ברוך הוא, שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. וא״כ כיון שנבנה ע״י שלמה לא יתקיים. לכן א״ל הב״ה הבית הזה אתה בונה, דייק אתה, כלומר אף שאינו נבנה ע״י דוד אביך, עכ״ז אני מבטיחך שאם תלך בחקותי וכולי, והקימותי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך. כי כשם שאם היה נבנה ע״י דוד לא יתחרב, כן אעשה גם עמך אם תשמור מצותי. ובזה ושכנתי בתוך בני ישראל, כי תהיה זו לעולם, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וכו׳. ולא אעזוב את עמי ישראל לסלק שכינתי מהם לעולם.) דף ס״ב ב׳ דבר נאה ומתקבל.

הרי פירשנו והוכחנו כי חשב אדם לעשות מצוה מע״ה כאילו עשאה, כי מחשבה טובה הב״ה מצרפה למעשה, והוא הנרצה בפרשתנו. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה, ב.). וזאת התרומה אשר תקחו מאתם (שם ג.). דקשה מה המה אלה הג׳ לשונות דנקט, דהיה די שיאמר ויקחו לי תרומה מכל איש ולא יותר. אמנם כבר אמרנו לעיל כי שלימות הדברים צריך שיהיה במחשבה דבור ומעשה, ולהיות הדבור עיקר, דהיינו לברך על המצוה שאז חלה עליו שם קדושה, לכן התחיל בזה ויקחו לי תרומה. ופרש״י ז״ל, לי לשמי, יפרישו לי מממונם נדבה. כי בהפרשה צריך לברך להפריש תרומה. ונלע״ד שזהו שרמזו רז״ל במתק לשונם, באמרם כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן (מנחות לה:). שהיה לו לומר קודם לעשייתן מאי עובר. אלא שרצו לרמוז על זה, כי הם אמרו (אבות ד, יג.) העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט א׳. וזה בדבור היוצא מפיו שממנו נעשה מלאך, וא״כ המברך על המצוה בורא מלאך א׳, וזהו ׳עובר׳ שנעשה בריה אחת, והוא המלאך הנעשה מאותה מצוה. ולפי שלא כל אדם יכול להביא נדבה, כי יש עניים שאין להם אפילו שוה פרוטה, לכן אמר ׳מאת כל איש אשר ידבנו לבו׳. שהב״ה מצרף המחשבה למעשה, וזה עיקר כלם, וזהו ׳תקחו את תרומתי׳. כינה התרומה לו ית׳ לפי שהיא על המחשבה שהיא רוחנית, כי תכף שנדבה לבו אותו הב״ה מספיק על ידו, ע״ד כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה״א כט, יד.). והוא מ״ש בפ׳ תשא, לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת (שמות לא, ד.). כי כפי המחשבה שיחשוב האדם הב״ה ימציא לו כל המצטרך לעשות בזהב וכו׳. כי מחשבה טובה הב״ה מצרפה למעשה. ובשמות רבה פ׳ ל״ג. בשעה שאמר הב״ה למשה על עסקי המשכן, א״ל משה רבש״ע יכולים הם ישראל לעשותו וכו׳. וכבר פירשנוהו באלון בכות שלנו דף מ״ה א׳ ((אלון בכות. איכה ב, ט). ככתוב שם באותו מ׳, בשעה שאמר הקדוש ב״ה למשה על עסקי המשכן, א״ל משה, רבש״ע יכולים הם ישראל לעשותו, א״ל הב״ה אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו וכו׳. הנה כי כן כל א׳ כפי מחשבתו היה הב״ה מסייעו, כי מחשבה טובה הב״ה מצרפה למעשה, והסברא נותנת כי האנשים הבינוניים לא יחשבו להביא אלא כסף וזהב הנמצאים אצלם, אך האבנים טובות ומרגליות לא יחשבו עליהם רק הנשיאים והגדולים שבישראל, ולכן מחשבותם זאת היה הב״ה מצרפה למעשה, והנשיאים הביאו וכו׳. ולכן גם לעתיד כל מי שיהיה חייב לחבירו מן העה״ז ובמחשבתו לפורעו, יביא הב״ה לידו מאותם אבנים טובות נמצאים בתחומי ירושלים, והוא נסיב תרתין מנהון, כי אז לא יהיה להם שער קצוב, כי מחמת הריבוי לא יהיו נחשבים כל כך, ושואל לו אם הוא מתרצה בזה, והאח׳ משיבו אף לא כדין, וזהו בדיוק וכל גבולך לאבני חפץ, דהיינו מה שאמרנו שלפי מחשבת כל אחד וחפצו כך יזדמן לו.).

עוד יאמר ויקחו לי תרומה. עם מ״ש ע״פ מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג.). מי עשה צדקה עד שלא נתתי לו ממון. והוא מ״ש כאן ויקחו לי תרומה. ולא אמר ויתנו לי לפי שקודם שיתנו התרומה כבר הקדים הב״ה ונתן להם אותו ממון, ולכן ויקחו לי תחלה ואח״כ מאת כל איש תקחו את תרומתי שהיא שלי. וכשהוא נותנה אז מע״ה כאילו נתן משלו, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם דוקא. ובזה יובן מ׳ ז״ל תנחומא פ׳ זו, אריב״ס אמר הב״ה לישראל לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי. י״ג דברים שהפרשתם לי כנגד י״ג דברים שעשיתי לכם במצרים, ואלו הן ואלבישך רקמה וכו׳ (יחזקאל טז, י.). הוי כנגד י״ג דברים שהפרשתם לי, ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי, ולעתיד לבא אני פורע לכם כנגד י״ג דברים אלה, וברא ה׳ על כל מכון הר ציון ועל מקראיה וכו׳ (ישעיה ד, ה.). אתם פורעים לי ואני מעלה עליכם כגומלים עלי ע״כ. וקשה שנראים דברים סותרים זה את זה, תחלה אמר לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי. ואח״כ אמר ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי. אך הכונה כמו שאמרנו שיחשוב האדם שאינו נותן כלום משלו רק משל הב״ה, וכמו ששנינו (אבות ג, ז.), תן לו משלו שאתה ושלך שלו. ולכן אמר לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי, שאין הדבר כן כי משלי אתם נותנים לי, ובזה אני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי, ע״ד מה שפירשנו פ׳ מלוה ה׳ חונן דל וכו׳ (משלי יט, יז.). עם מ׳ ז״ל ((בבא בתרא ט:) ואמר רבי יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא, כא). משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.), כל העושה צדקה הב״ה ממציא לו מעות לעשות צדקה. עוד אמרו בויקרא רבה פ׳ ל״ד. כל מי שנותן פרוטה לעני הב״ה נותן לו פרוטות. ז״ש ויקחו לי תרומה. שהם נותנים מעט ולוקחים ממני הרבה. והוא מ״ש בפ׳ משפטים, מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי (שמות כב, כח.). ר״ל כשאתה נודר לצדקה אל תאחר לשלמו כי הב״ה ימלא חסרונך, ואם תתן פרוטה יתן לך פרוטות, ואם לאו ודמעך, שבעון נדרים בניו של אדם מתים (כתובות עב.). וזהו בכור בניך תתן לי, וידמע ויבכה כהמר על הבכור. עוד יש רמז כי אותיות ׳עני׳ קודמות לאותיות כס״ף, רמז שכשהעני שואל ממך כבר נתן לך כסף ליתן לו. א״נ שאם תתן לו מעט הב״ה יתן לך הרבה. וגם גלגל הוא שחוזר בעולם. ובילקוט ראובני פ׳ זו מביא בשם תנא דבי אליהו ז״ל, כשאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר להם ויקחו לי תרומה. וקשה מה ענין זה לזה. אך במ״ש יובן כי כשם שישראל הראו עצמן מוכנים לקבל התורה ולא שאלו מה כתיב בה, לכן זכו שמחשבה טובה שלהם הב״ה מצרפה למעשה, כך במשכן אמר ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, שתכף שעלה בלבו לחשוב מחשבות לנדבת המשכן הב״ה ממציא לו ממון לעשות ולהוציא מחשבתו מן הכח אל הפועל.

עוד יובן מ׳ זה עם מה ששנינו בקדושין פ״א (דף ב.), האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף בשטר ובביאה. וכתב הר״ן ז״ל שהקדים כסף לשטר לפי שרוב הקנינים הם בכסף, ונקט בתריה שטר משום דדמי ליה, שאף קנינו מרובה. ולי הצעיר נלע״ד דנקט ביאה באחרונה משום דאיתא שם אסור לקדש בביאה, דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה. ואלו הן ר״ת כב״ש, מלשון וכבשוה (בראשית א, כח.). א״נ ר״ת שכ״ב ודוק. ומצינו שהב״ה קדש את ישראל תחלה בכסף שהוא עיקר הקנין, כדאיתא פ״ק דקדושין (דף ב.), דלהכי תני האשה ׳נקנית׳ ולא תני האשה ׳מתקדשת׳ משום דקבעי למתני כסף, דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, וקיחה אקרי קנין, דכתיב שדות בכסף יקנו (ירמיה לב, מד.). ועל זה נאמר עד יעבור עם זו קנית (שמות טו, טז.). וזה היה בכסף, כמ״ש דבר נא באזני העם (שמות יא, ב.), אין נא אלא לשון בקשה (ברכות ט.), לפי דקיל״ן אין האשה מתקדשת אלא לדעתה (רמב״ם הלכות אישות פ״ג הלכה י״ב.), ולפי שאותו הכסף של ביזת מצרים לא היה של ישראל לגמרי כי לא נתייאשו ממנו המצרים, שכן וירדפו מצרים אחריהם (שמות יד, ט.). להחזיר ממונם, כדבריהם ז״ל. לכן חזר וקידשם בביזת הים שהיתה גדולה משל מצרים (במדבר רבה פ׳ י״ג.), ושם נאמר עם זו קנית (שמות טו, טז.). אחר זה רצה להכניסם לחופה. כדכתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך (שם יז.). שהיא חופה ממש, שאילו זכו ישראל תכף אחר שעלו מן הים היו ראויים ליכנס לא״י ולבנות בית המקדש, שכן אמרו במדרש ((ספרי). (ילקוט דברים. סי׳ תשצ״ט). אבא יוסי בן חנן אומר משום אבא כהן ברדלא, אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין לארץ, שנאמר עלה רש מיד כאשר דבר ה׳ אלהי אבותיך לך אל תירא ואל תחת (דברים א, כא).). ולפי שהמרו על ים בים סוף, כמ״ש במכילתא פ׳ בשלח, שאמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד.). לכן חזר וקדשם בשטר הם הלוחות, שנאמר ויתן אל משה ככלותו (שמות, פרק לא, יח.). ודרשו רז״ל (במדבר רבה פ׳ י״ב.), ככלתו כתיב. ככלה הנכנסת לחופה. ולפי שנשברו הלוחות בטלו אותם הקדושין, שכן אמרו (שמות רבה פ׳ מ״ג.), מוטב תדון כפנויה. שלכן שיבר הלוחות לבטל אותן הקדושין. ואעפ״י שניתנו לוחות שניים רצה לקדשם בביאה, דהיינו לשרות שכינתו במשכן, וכבר כתבנו במקומו כי משכ״ן ר״ת מ׳טה ש׳לחן כ׳סא נ׳ר ע״ש (חלק א׳ - דרוש ו׳ לפרשת וירא והפטרה. ועוד נלע״ד כי ד׳ דברים אלה בסדר זה, ראשי תיבות משכ״ן, מטה שלחן כסא נר. שכן היו ג״כ במשכן מטה, זה בית קדש הקדשים שנקרא חדר המטות במלכים ב׳ י״א, ע״ש פי׳ רש״י [וקורא אותה חדר המטות, על שם בין שדי ילין (שיר השירים א, יג). וזהו שיסד רבי אליעזר, נפץ חדר המטות, חורבן ביתך יכפר עליהם]. שלחן כמשמעו, כסא הוא מזבח הזהב, ונר היא המנורה).

ובזה נבין מאמרם ז״ל בכתובות פרק חמישי (דף סב:), ר׳ איעסק ליה לבריה בי ר׳ יוסי בן זמרא פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב, אחלפוה קמיה אמר להו נהוו שית שנין, אחלפוה קמיה אמר אכניס והדר איזיל. הוה קא מכסיף מאבוה, א״ל בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו (שמות טו, יז.). ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח.). ופרש״י דעת קונך יש בך. שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקירבה מרוב חיבת כלתו. מעיקרא כתיב תביאמו שיבאו לארץ ואח״כ יבנו לו מקדש, ולבסוף אמר ועשו לי מקדש במדבר ע״כ. וקשה ומי איכא ספיקא קמי שמיא שמתחלה אמר תביאמו ולבסוף חזר בו ואמר ועשו לי מקדש. אך בספרי איתא ז״ל, אילו זכו ישראל כיון שעלו מן הים היו נכנסין לארץ מיד. בזה מתורץ המ׳ כי כיון שאמרו שירה על הים והיו ראויים ליכנס תכף לא״י, לכן אמר תביאמו ותטעמו. אך כשגרם החטא והוצרכו לישב במדבר ארבעים שנה חזר ואמר ועשו לי מקדש. דהיינו שקדשם בביאה, והוא מ״ש בשיר השירים א׳. לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. דהיינו ביזת הים, שעטרו סוסיהם המצרים בכל מיני זהב ואבנים טובות ומרגליות, דמיתיך רעיתי. שפי׳ רש״י ז״ל, הראיתי לכל שרעיתי את, דהיינו שקדשם בכסף. וכשבטלו אלו הקדושין ממה שהמרו על ים בים סוף. נאוו לחייך בתורים. הם שתי תורות שבכתב ושבעל פה. א״נ שתי לוחות שהיה כתוב בהם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה (ויקרא רבה פ׳ כ״ב.). ואלו הם קדושי שטר, כמ״ש שם בקדושין, כתב על הנייר ועל החרס הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת. תורי זהב נעשה לך. שפי׳ במדרש, תורי זהב זה המשכן, המד״א ואת הקרשים תצפה זהב (שמות כו, כט.). עם נקודות הכסף. המד״א ווי העמודים וחשוקיהם כסף (שמות לח, יז.). והיא הביאה, שנאמר ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח.). וכתוב ונועדתי לך שם וכו׳ (שם כב.). ואלה הג׳ מיני קדושין הם כנגד ג׳ דברים שהאיש מתחייב לאשתו שאר כסות ועונה. כי הכסף בו קונין המזון, וכתיב שדות בכסף יקנו (ירמיה לב, מד.). שמהם מזונו של אדם. וכסותה הוא הלבוש שעליו השטר כתב על העור וכו׳. ועונתה היא הביאה כמשמעו. ועם הדברים והאמת האלה יובן המ׳ הנז׳, כשאמרו ישראל נעשה ונשמע נתקדשו לו ית׳, כמ״ש במדבר רבה פ׳ י״ב. ביום חתונתו זה סיני, חתונין היו שם, שנאמר וקדשתם היום ומחר (שמות יט, י.). ותכף ומיד רצה להכניסם לחופה, וזהו ויקחו לי תרומה. שהיה לו לומר ויתנו לי תרומה. אך בטור א״ה סי׳ כ״ז ז״ל, נתנה היא ואמר הוא הרי את מקודשת לי במה שקבלתי ממך, אם הוא אדם חשוב מקודשת שהיא נהנית במה שמקבל מתנה ממנה ע״כ. לכן אמר ויקחו לי. שבנתינתכם אלי שאני חשוב הוי כאילו תקחו ממני, כיון שאתם נהנים במה שאני מקבל מכם. ועל אלו הג׳ קדושין אמר הנביא הושע ב׳. וארשתיך לי לעולם (הושע ב, כא.), לא כמצרים שלא נתקיימו, אך לעתיד יהיו הקדושין לעולם. וארשתיך לי בצדק ומשפט. הם קדושי שטר, שכן הב״ד עושין משפט על פי השטר. וכנגד קדושי ביאה, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳, מלשון הלא בועז מודעתנו (רות ג, ב.). לבני ישראל עם קרובו הללויה.

ובריש מדרש חזית (שיר השירים רבה פ׳ א׳.) איתא ז״ל, ד״א חזית איש מהיר במלאכתו (משלי כב, כט.), זה ר׳ חנינא. אמרו פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים, אמר כלם מעלים עולות ושלמים לירושלם ואני איני מעלה כלום, מה אעשה מיד יצא למדברה של עירו בחרבה של עירו ומצא שם אבן אחת. יצא וסדקה וסתתה וכרכמה, אמר הרי עלי להעלותה לירושלם. ביקש לשכור לו פועלים, א״ל מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלם. אמרו לו תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלם, אמר להם וכי מנין לי מאה זהובים או חמשים לתת לכם ולא מצא לשעה, מיד הלכו להם. מיד זימן לו הב״ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, א״ל רבי תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו, ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדים בירושלם, ביקש ליתן להם שכרם ולא מצאם. בא המעשה ללשכת הגזית, א״ל דומה רבינו שמה״ש העלו לך את האבן לירושלם, מיד נתן לחכמים אותו השכר שהסכים עם המלאכים, וקראו עליו המקרא הזה חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב (שם.). אל תקרי מלכים אלא מלאכים עכ״ל. כמה קושיות יש במ׳ זה, מאי פעם אחת וכו׳. וכי לא הקריבו קרבנות אלא פעם אחת בלבד. ועוד כיון שהיו בידו חמישה סלעים למה לא קנה כבש או איל להעלות עולה, ויביא שתי תורים או שני בני יונה לעולה ולחטאת, ויביא כבש לשלמים, שכן שנינו בכריתות פ״ו (דף כו:), המפריש שני סלעים לאשם. וכ״ש שלמים שבשני סלעים די. ואם האבן הזאת היתה למזבח, הלא כתוב לא תניף עליהם ברזל (דברים כז, ה.). ואיך יאמר וסתתה וכו׳, ואם היתה לבדק הבית עדין יקשה למה לא אמר בפירוש הרי עלי להעלותה לבדק הבית. האמנם כבר ידענו שהעולה באה על הירהור הלב (ויקרא רבה פ׳ ז׳.). והשלמים ג״כ איתא בזהר ויקרא דף י״ב א׳ ז״ל, ואם זבח שלמים קרבנו וכו׳ (ויקרא ג, א.). ולע״א דמכפר על מצות עשה ועל מל״ת, בגין לאטלא שלום על כלא. הנה כי כן ראה ר׳ חנינא פעם אחת את אנשי עירו שכלם היו מעלים עולות ושלמים, מה שאין כן בשאר פעמים שקצת מהם מעלין וקצת לא מעלין, ולכן אמר כלם דוקא מעלים ואני איני מעלה כלום, כי הנה בהיותם יחד כלם להעלות, מורים באצבע כי אדם אין צדיק בארץ שלא יעלה מחשבה רעה בלבו וגם אני כא׳ מהם, וא״כ אין אני מעלה כלום ומה יאמרו העמים. ופשפש במעשיו ולא מצא טעם הגון להעלות עולה ושלמים ופחד שמא יביא חולין לעזרה. ולכן אמר מה אעשה, מה עשה יצא למדברה של עירו וכו׳. הנה ידענו כי עיר קטנה זה הגוף (נדרים לב:). ועיקר הגוף הוא הלב שיש בו שני חללין, א׳ ליצר הטוב וא׳ ליצה״ר. ואז בדק עצמו אם יצרו תוקפו, וזהו למדברה של עירו הוא הלב, לשון ומדברך נאוה (שיר השירים ד, ג.). שהלשון שליח הלב. בחורבה של עירו, הוא החלל השמאלי משכן ליצה״ר שמבקש להחטיא ולהחריב הגוף. ומצא שם אבן אחת, היינו אבן נגף, והסירותי את לב האבן (יחזקאל לו, כו.), הוא שטן הוא יצה״ר (בבא בתרא טז.), והיינו אם חטא בעצלות שלא נזדרז בקיום איזה מצוה. ולפי שעיקר התשובה הוא באותה אשה (יומא פו:), דהיינו במה שחטא יתקן. לכן לקח אותה האבן שהוא היצה״ר וסתתה וכרכמה, שביקש להחזירו למוטב, וכמ״ש בזהר ריש פ׳ וישלח (דף קס״ה ע״ב.), אתי בר נש לאתדכאה, ההוא יצה״ר אתכפיא קמיה ושליט ימינא על שמאלא, ותרוייהו מזדווגין לנטרא ליה לב״נ בכל ארחוי דהוא עביד, הה״ד כי מלאכיו יצוה לך (תהלים צא, יא.). וז״ש הרי עלי להעלותה לירושלים, דהיינו להכניסו לקדושה. בקש לשכור לו פועלים, כדרך הצדיקים שמבקשים להיטיב לאחרים ולהשלימם עמהם, וזהו פועלים, לפעול מצות ומעשים טובים. ובקשו ממנו שכר, דהיינו לאכול מפרי דרכם בעה״ז, מיד זימן לו הב״ה חמשה מלאכים, אלה הם חמשת חושיו שבהם ישתמש להכניע יצרו, וגם חמשה חלקי נשמתו נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שאע״פ שהחמישית אינה מתלבשת בגוף יש רמז ממנה, ולפי שהיה צדיק גמור כינה אותם למלאכים שאין להם יצה״ר, כך הוא שעבד חמשת חושיו וחלקי נשמתו לעבודת בוראו כמלאכים שאין בהם יצה״ר. ורמזו לו באמרו ובלבד שתתן ׳ידך׳ עמנו שבה חמש אצבעות, רמז לחמשת חושיו הנז׳ שהם מתנהגים על פי הצדיק. ולפי שהבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח:), נמצאו עומדים בירושלם. ועל זה נאמר חזית איש מהיר במלאכתו. שרצה לתקן אבן העצלות ולהיות זריז בקיום המצות, ולכן לפני מלכים הם הסנהדרין שבלשכת הגזית יתיצב, ואמר אל תקרי מלכים אלא מלאכים, דקשה לפי שהוא מהיר במלאכתו יתיצב לפני מלכים, אלא ודאי שר״ל לפני מלאכים שבאים לסייעו, כמ״ש עשה מצוה אחת מוסרים לו מלאך א׳, עשה מצות הרבה מוסרים לו מלאכים הרבה (תנחומא שמות. פ׳ משפטים.).

עוד שם במדרש חזית המ׳ שהקדמנו. דקשה דתלי תניא בדלא תניא, שהרי המשכן נעשה אחר צאתם ממצרים, ואיך יאמר שלפי שמשה היה מהיר במלאכת המשכן התיצב לפני פרעה, וכן יקשה בדברי ר״נ בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה. אך הכל יובן עם מ״ש בילקוט יחזקאל כ״ח ז״ל, חירם מלך צור היה גאה וכו׳. למה היה חירם דומה לעבד שעשה לבוש לאדונו, כל זמן שהיה הלבוש על אדונו היה מתגאה, אמר האדון אני קורע הלבוש וכו׳. כך חירם היה מתגאה על ששלח ארזים לבית המקדש. אמר הב״ה הריני מחריב את ביתי שלא יהיה חירם מתגאה עלי. עוד בילקוט וארא (רמז קפ״ב.) ע״פ השכם בבקר והתיצב לפני פרעה (שמות ח, טז.), אמר הב״ה למשה בשביל שעשה עצמו אלוק הודיעו שהוא ב״ו. עוד שם, ראה נתתיך אלקים לפרעה (שמות ז, א.). א״ל הב״ה לפי שעשה עצמו אלוק הריני עושה אותך עליו אלקים ע״כ. הנה כי כן מרע״ה עשה המשכן ונקרא על שמו ועכ״ז לא גבה לבו לעשות עצמו אלוק כמו חירם מלך צור. ז״ש חזית איש מהיר במלאכתו, זה משה שלא עשה עצמו אלוק רק החזיק עצמו איש, אע״פ שהיה מהיר במלאכתו דייקא, שלא היה איש יכול להקים את המשכן אלא הוא בעצמו. ולכן לפני מלכים יתיצב זה פרעה שעשה עצמו אלוק, וא״ל הב״ה למשה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה להודיעו שהוא ב״ו ולא אלוק, ולכן הביא ראיה מזה הפסוק ולא מונצבת לקראתו (שמות ז, טו.) הכתוב לעיל במכת הדם. בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו שהיה כומר לע״א והיה במחשך מעשיו, וזיכה הב״ה למשה שפירש מע״א קודם שילך לביתו ויאכל מלחמו, כדי שלא יתיצב לפני חשוכים, ור׳ נחמיה הוקשה לו שכיון שפירש מע״א אין לדרוש עליו מלת חשוכים, כי קודם שבא משה אצלו האיר ה׳ עיניו לידע כי ה׳ הוא האלקים ולפרוש מע״א. לכן פי׳ שמשה שהיה איש, כמ״ש והאיש משה עניו מאד (במדבר יב, ג.). שהיתה ענותנותו שהחזיק עצמו איש ולא אלוק אף שעשה המשכן והקימו, לפני מלכים יתיצב זה הב״ה. ואמר מלכים ל׳ רבים לפי שהוא מלך מלכי המלכים ולא כפרעה שעשה עצמו אלוק, ואע״פ שהיה מ׳ יום ברקיע, לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד, כח.), לא בשביל זה החזיק עצמו אלוק. וכמ״ש בילקוט ריש פ׳ וזאת הברכה, כשעלה לא אכל ולא שתה נקרא אלקים, וכשירד ואכל ושתה נק׳ איש. וגם לפני מלכים, א״ת מלכים אלא מלאכים כדלעיל. בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה. שכן במכת החשך א״ל אל תוסף ראות פני (שמות י, כח.). והשיבו כן דברת וכו׳ (שם כט.). האל המאזרנו חיל יצרף מחשבתנו למעשה. ויאיר עינינו בתורת משה. ויזכנו להעלות קרבן אשה. בבית מקדשנו ולמען ציון לא יחשה. ב״ב אמן. בילא״ו.