דרוש נ' לפרשת וילך והפטרה

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (דברים לא, א).

במדרש (ילקוט). חבלים נפלו לי בנעימים (תהלים טז, ו). א״ר יהושע, למלך שעשה סעודה וזימן אורחים, והיה אוהבו מיסב ביניהם, ורוצה היה ליטול מנה יפה ולא היה בו דעת, אלא נטל את ידו והניח על מנה יפה, וכן הוא אומר ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (שם ה). יש לך אדם שנתן לו חלק ואינו שמח בחלקו, אבל ישראל מודים שאין חלק יפה כחלקם ואין נחלה כנחלתם ולא גורל כגורלם, שנא׳ חבלים נפלו לי בנעימים. ואומר אברך את ה׳ אשר יעצני (שם ז). ע״כ.

יקבל המתנה וישמרנה האיש אשר לו ניתנה בסבר פנים יפות, שלכן אמרו המושלים כי העושה טובה לחבירו דומה לזורע, שאם זורע בארץ טובה תוציא פריה ויהנה בטובה, ואם יזרע בארץ ערבה ושוחה לא תצלח לכל. זהו הטעם שנתקלל הנחש, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך (בראשית ג, יד). לפי שהיה מדבר כאדם, מה שלא היה כן לשום בהמה וחיה, וכן אמרו בפ׳ שופטים רבה, אר״ש בר נחמני, שאלו לנחש למה אתה מהלך בארץ ולשונך שותת בארץ, א״ל שהוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי, ומה היה הלה״ר, א״ר יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי, הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם, כיון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן, התחיל לומר לשון הרע על בוראו, א״ל מן האילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו, וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. ומה עשה לו הב״ה, קצץ רגליו וכרת את לשונו, שלא יהא מסיח ע״כ. וקשה ששאל שתים, ׳למה אתה מהלך בארץ׳ ׳ולשונך שותת בארץ׳, ולא השיב אלא אחת, ׳שהוא גרם לי׳, דהיינו הלשון, שאמרתי לה״ר על בוראי. כי זו אינה תשובה אלא לשנייה לא לראשונה. ועוד קשה שאם לא חטא אלא בלשון, למה נתקלל על גחונך תלך, שהוא מה ששאלו לו ׳ולמה אתה מהלך בארץ׳. היה די שיקולל בלשון, שיכרות לשונו, אבל לקצץ רגליו למה. ובזה יקשה ג״כ למה לא נזכר בתורה שהיה מהלך בקומה זקופה, כמו שנראה שהיה מדבר, ויאמר הנחש אל האשה (בראשית ג, ד). ובקללה להפך נזכר על גחונך תלך, שקצץ את רגליו ולא נזכר בתורה שכרת לשונו. האמנם איתא בזהר חדש מדרש הנעלם בפ׳ בראשית דף י״ו ג׳ וז״ל, אי נפשא דבעירתא היא למה לא ממללן, א״ר יצחק על דאתגבלון מעוביא רבא דעפרא יתיר מבני נשא, ולא זקפין רישא ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא, דאילו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא הוו ממללן. ת״ח נבוכדנאצר כד הוה טריד והוה בעירא בטורייא, לא הוה ליה סיועא עד דאסתכל ברקיעא, הה״ד אנא נ״נ עיני לשמיא נטלית ומנדעי עלי יתוב (דניאל ד, לא). דעד לא יסתכל ברקיעא לא הוה מנדעיה עילויה ע״כ. למדנו מן המאמר הקדוש הזה כי ההליכה בקומה זקופה היא הגורמת לדבור, וראיה מנ״נ שכל ימי היותו כבהמה מביט לארץ לא היה לו שכל ודבור, אך כשנשלם פורענותו ונשא עיניו לשמים, חזר לבו כבני אדם ודבר ונתן הודאה לה׳. בזה מתורצים כל הקושיות, כי כשהגיד הכתוב שהנחש היה מסיח כבני אדם, לא הוצרך לומר שהיה מהלך בקומה זקופה, כי זה תלוי בזה, שהדבור בא מחמת היותו הולך כבני אדם ומביט לשמים. וכשקללו על גחונך תלך, ממילא הוסר ממנו כח הדבור. וז״ש למה אתה מהלך בארץ, שנקצצו רגליך ואין אתה הולך בקומה זקופה, ומזה נולד שלשונך שותת בארץ ואינך מדבר. והשיב שהוא גרם לי, שאמרתי לה״ר על בוראי, ולכן קצץ את רגליו, ולע״א כרת את לשונו, שלא יהא מסיח כלל אפי׳ כשאר בהמות וחיות המצפצפים והמהגים. ולפי שהבהמות יתגבלו מעובייא רבא דעפרא, ולכן אין להם כח הדבור, נתקלל הנחש ׳ונחש עפר לחמו׳, שבזה ג״כ הוסר ממנו הדיבור. ובזהר פ׳ וישלח דף קע״א א׳ ז״ל, מאי על גחונך תלך, דאתברו סמכין דיליה וקציצו רגלוי, ולית ליה על מה דקאים. וכד ישראל לא בעאן לסמכא לאוריתא, אינון יהבין ליה סמכין ושוקין לקיימא ולאתתקפא בהו ע״כ. בזה יובנו הכתובים במזמור קמ״ז. מעודד ענוים ה׳. שפי׳ הראב״ע ז״ל שהוא הפך משפיל. והרשעים משפילם עדי ארץ, כמו הנחש שא״ל על גחונך תלך, עוד שם, לא בגבורת הסוס יחפץ. דהיינו ס״מ שנק׳ סוס, יען רץ כסוס להזיק לבני האדם. לא בשוקי האיש הידוע, כמ״ש (סוכה נב:), לעשות לאיש הבא אליו. דהיינו השטן, ירצה הב״ה, רק רוצה ה׳ את יריאיו. שמחזיקים ידי לומדי התורה, המיחלים לחסדו. שלא יחסרו כל טוב. ולכן שבחי ירושלים. כי חזק בריחי שעריך המצויינים בהלכה, ברך בניך בקרבך. הם הת״ח, ע״ד אל תקרי בניך אלא בוניך. השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, ובזה קוצצים רגלי הנחש.

ובזה נבאר מזמור ח׳. למנצח על הגיתית מזמור לדוד. כי זה המזמור נאמר על מלכות רביעית, שנ׳ ובגדיך כדורך בגת (ישעיה סג, ב). וכמ״ש שם בילקוט, ואיתא בזהר חדש מדרש הנעלם דבראשית י״ג א׳. שאין ישראל נגאלים מזה הגלות אלא בזכות התורה. ז״ש למנצח על הגיתית, איזוהי דרך ישרה לנצח המלכות שנק׳ גיתית, היא התורה שקטרגו המלאכים עליה, ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ וכו׳ (תהלים ח). מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, שכן העולם מתקיים בהבל פיהם של תנוקות של בית רבן. והם מבטלים כל גזרות קשות מישראל, וזהו למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. כמו שהיה בימי המן שזכות׳ ביטל הגזרה ככתוב באסתר רבתי יע״ש ((אסתר רבה פ׳ ז׳). ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבוא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות, הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסק לי פסוקיך, אמר לו אל תירא מפחד פתאם ומשאת רשעים כי תבא (משלי ג, כה). פתח השני ואמר, אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר, עצו עצה ותפר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (ישעיה ח, י). פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל אני עשיתי ואני אשא ואני אסבל ואמלט (ישעיה מו, ד). כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח שמחה גדולה. אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו. מיד כעס המן הרשע ואמר, אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות.). ואויב הוא אחשורוש שהיה שונא לישראל. ומתנקם זה המן שבקש לנקום דם עמלק, ויחלוש יהושע את עמלק (שמות יז, יג). ואגג שהרגו שמואל. ומהו הכח שיש לישראל בתורה, לזה אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וככבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. הכונה למה שאמרנו כי להיות לאדם הכח לראות השמים וכסיליהם, ובפרט שני המאורות להיותו הולך בקומה זקופה. זהו הטעם מה אנוש כי תזכרנו, שאע״פ שהוא אנוש שמחומר קורץ, אתה ה׳ תזכרנו לטובה, ובן אדם כי תפקדנו, לשמור מצותיך ולעסוק בתורה. ותחסרהו מעט מאלקים. שנתת לו כח לברוא אדם ע״י ספר יצירה. ואמר ׳ותחסרהו מעט׳ שאין יכולים לתת לו כח הדבור כמ״ש בגמ׳ פ״ז דסנהדרין (סה:), רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דר׳ זירא, הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, א״ל מן חבריא את, הדר לעפריך. ופרש״י ולא הוה מהדר ליה, שלא היה בו דבור ע״כ. כי רצה הב״ה להראות כי אין כח באדם לברוא כח הדבור אלא מה׳ יצא הדבר. תמשילהו במעשה ידך, כי משה ויהושע העמידו השמש, ואליהו ואלישע החיו את המת. כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כלם וכו׳, כלם נבראו לצורך האדם, דלא מבעיא צונה ואלפים כלם שהם ברשותו של אדם, אלא וגם בהמות שדי שאינם ברשותו, כלם לצרכו נבראו, וכמו כן צפור שמים ודגי הים, כלם בידו ניתנו. עובר ארחות ימים, כי הוא דבר גדול, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, והאדם יודע לשוט וללכת בים הגדול ורחב ידים. וכל זה בעבור כי האדם נברא בצלמו ית׳ לקבל תורה ומצות, ולכן ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ויפה עשית ליתן תורה בארץ ולא בשמים כדלעיל. הרי שהקומה זקופה לאדם גורמת לו הדבור והשכל, שלכן אמרו בפ״ד דסנהדרין (לח:), רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות. כי אחרי שהעמידו על רגליו ונסתכל בשמים וכל צבאם, ניתן לו השכל וקרא שמות, שבהם נודעה חכמתו יותר ממלאכי השרת כמ״ש רז״ל ע״פ ויקרא האדם שמות (בראשית ב, כ). ופירשנוהו. והוא מש״ה במזמור ס״ג. כן בקדש חזיתיך לראות עזך וכבודך כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. הכונה כי להיות שנתת לי כח להסתכל בשמים ולראות עוזך וכבודיך במאורות שיצרת, זהו הטעם שעשית עמי חסד לדבר, מה שאין כן בשאר ב״ח שאין להם כח הדבור, וזהו כי טוב חסדך מחיים, דהיינו משאר הבעלי חיים, ששפתי ישבחונך. וזה גורם כן אברכך בחיי, שהן בלשוני מלה, להודות לך על כל מה שבראת, בשמך אשא כפי. ויובן עם מ״ש בפ״ד דמגלה (כז:), ולא נשאתי כפי בלא ברכה. שיובן עם מ״ש בזהר ריש פ׳ יתרו (שמות ס״ז, ע״א), שאין לישא כפיו למעלה ראש אם לא בתפלה וברכה, כמ״ש הרימותי ידי וכו׳ (בראשית יד, כב). ותרגם המתרגם, ארימית ידי בצלו. וזהו בשמך אשא כפי, ולא לדבר הרשות. הרי הוכחנו שאין להיות כפוי טובה, והמקבל מתנה צריך שיקבלנה בסבר פנים יפות, וישמרנה בכל מיני שמירה למען לא יאבדנה. ולפי שאמרנו שמי שנותן מתנה דומה לזורע, שאם יזרענה בארץ טובה יהנה ממנה, כך מי שעושה טובה למי שראוי, יתן לו תשואות חן ויזכור הטובה שעשה לו. לא כן מי שהוא כפוי טובה, שיגרום שלא יעשה לו עוד טובה, כמי שזורע בארץ ציה ושממה שלא יהנה ממנה, והוא מ״ש במזמור ק״ז. ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה. הוא האמור בסדום וחברותיה, שלא רצו להכיר בטובה שעשה להם הב״ה, ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית ((ישעיה לד, ט).). להפך מזה ישם מדבר לאגם מים לישראל, וארץ ציה למוצאי מים, הן הכה צור ויזובו מים. והבאר שהיתה הולכת עמהם בכל מקום, וכתוב כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם (במדבר כא, יח). ככתוב במדרש שם. וגרסינן בשבת פ״א (י:), אמר רבא בר מחסיא, א״ר חמא בר גוריא א׳ רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנ׳ לדעת כי אני ה׳ מקדשכם (שמות לא, יג). תניא נמי הכי, לדעת כי אני ה׳ מקדשכם, א״ל הב״ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם, מכאן אמר רשב״ג הנותן פת לתנוק צריך להודיעו לאמו, איני והאמר רב חמא בר חנינא, הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, שנ׳ ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכו׳. ל״ק הא במלתא דעבידא לאיגלויי, הא במלתא דלא עבידא לאיגלויי. והא שבת דעבידא לאגלויי, מתן שכרה לא עבידא לאיגלויי, ע״כ. וקשה מאיזה טעם צריך להודיעו, ומה נשתנה שבת מכל שאר המצות, ועוד קשה על מה שהקשה והאמר רחב״ח הנותן וכו׳ אין צריך להודיעו. דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דרמו קראי אהדדי, דכאן כתיב לדעת כי אני ה׳ מקדשכם (שמות לא, יג). שצריך להודיע, ותמן כתיב ומשה לא ידע (שמות לד, כט). שאין צריך להודיע, וא״כ קשו קראי אהדדי. ונלע״ד כי הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, כדי שיקבלנה בסבר פנים יפות ולא יקוץ בה וישמרנה בשמירה מעליא. ולכן כשרצה הב״ה לצוות את ישראל על שמירת השבת שהיא שקולה ככל המצות שבתורה מרוב קדושתה, א״ל למשה לך והודיעם כדי שישמרו אותה כתקונה, אבל קירון פנים אין צריך להודיעו שהיה למשה לבדו ולא נפיק מינה חורבא לאחרים, כי ודאי שמרע״ה יקיים אורו בזכיותיו ובתורתו, ולכן לא הקשה מהכתובים, רק לדברי רב הקשה מרב חמא ב״ח שאמר דאין צריך להודיעו, ותירץ דקרון עור פנים הוא דבר העתיד לגלות, לפי שכל ישראל יראו אותו, מה שאין כן בשבת שהיא מצוה גדולה ויש כמה אזהרות בשמירתה. ולכן צריך להודיעם כדי שיקבלו עליהם שמירתה בשלם שבפנים, והדר מקשה שגם השבת תגלה, כיון דשבת ודינים במרה איפקוד קודם מ״ת, ואז לא נודעה מתן שכרה, אבל במה שיזכר במתן תורה שתגלה לכל ישראל, יודע גם מצות השבת, זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ז). והשיב מתן שכרה וכו׳, דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. עוד יפורש המ׳ הנ״ל עם מאי דאיתא בטור ח״מ סי׳ רמ״ב סעיף ג׳ ז״ל, כל מתנה בין של בריא בין של שכיב מרע, צריך שתהא גלויה ומפורסמת, לא מבעיא אם אמר לעדים תתחבאו וכתבו, אלא אפי׳ אמר סתם כתבו לו אינה כלום, אא״כ אמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא, לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו כן, חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל ואפי׳ קנו מיניה, ע״כ. ז״ש רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ולאו דוקא למקבל אלא לפרסם המתנה, ונקט ׳להודיעו׳ שהוא העיקר, למען יקבל המתנה בסבר פנים יפות ויחזיק לו טובה. ועיקר הדבר שרצה הב״ה להודיע שנותן להם השבת למען לא יקנאו א״ה. והוא מש״ה בפ׳ תשא, ואתה דבר אל בני ישראל לאמר (שמות לא, יג). היינו לאמר לאחרים, אך את שבתותי תשמורו, למעט האומות משמירת שבת, כי גוי ששבת חייב מיתה, וז״ש שם רש״י ז״ל, לדעת כי אני ה׳ מקדשכם, לדעת האומות בה כי אני ה׳ מקדשכם. ומביא ראיה מהבריתא, א״ל הב״ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו׳. דייק ׳בבית גנזי׳, משום דאיתא באותיות דר״ע אות א׳, בשעת מתן תורה קרא הב״ה לישראל וא״ל, בני מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן לכם לעד אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצותי, אמרו לו רבש״ע איזהו מקח טוב שאתה נותן לנו אם שמרנו את תורתך, משיב הב״ה ואומר להן זה העה״ב, משיבים ישראל ואומרים, רבש״ע הראנו דוגמא של עה״ב, משיב הב״ה להן, זה שבת שהוא א׳ מס׳ של עה״ב, ע״כ. ז״ש הב״ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי, דהיינו העה״ב שהשבת דוגמא שלו, כמו ששנינו מזמור שיר ליום השבת. ליום שכלו שבת. ועוד ׳בבית גנזי׳ היא התורה חמדה גנוזה, והשומר שבת כשומר כל התורה כנודע. ולכן לך והודיעם כי היכי דלא ליהוי כמתנה טמירתא ויערערו עליה האומות, ואף שהשבת עבידא לאיגלויי, מתן שכרה לא עבידא לאיגלויי, והויא לה מתנה טמירתא, ולכן לך והודיעם. ולענין הנ״ל איתא בשמות רבה פ׳ כ״ה. א״ר אלעזר בר אבינא, מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה, מנין שבשעה ששכח משה לומר להם מצות שבת, א״ל הב״ה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, ומה כתיב אחריו ראו כי ה׳ נתן לכם השבת, בנביאים מנין שנאמר וימרו בי בית ישראל במדבר בחקותי לא הלכו, מה כתיב אחריו ואת שבתותי חללו. בכתובים מנין, שנאמר ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם, מה כתיב אחריו ואת שבת קדשך הודעת להם. א״ל הב״ה לישראל אם תזכו לשמור שבת מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצות שבתורה, ואם חללתם אותה מעלה אני עליכם כאילו חללתם כל המצות, וכן הוא אומר שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, ע״כ. וצריך לדקדק למה הביא מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דבשל תורה די. ותחלה נוכל לומר שכבר ידענו שהתורה כוללת ג׳ מיני מצות, חקים שאין טעמם נודע, מצות שטעמם נודע, משפטים שהשכל מחייבם. ורצה להוכיח שהשבת שקול ככולם. תחלה הביא פ׳ עד אנה מאנתם לשמור מצותי. שמדבר על המצות שטעמם נודע, שכן כתוב כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי וכו׳. והוכיח למשה על שלא גילה לישראל שמירת השבת מהטעם שכתבנו במקומו, ואמר לשמור מצותי בכלל. וביחזקאל כ׳. וימרו בי בית ישראל במדבר בחוקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו. הוסיף חקים ומשפטים, ואת שבתותי חללו מאד, להורות ששקול ככלם. וודאי היה יכול להביא ראיה מהפסוק הקודם, ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם וכו׳ וגם את שבתותי נתתי להם. אמנם לא היינו לומדים משם רק שהשומר שבת כשומר כל מצות התורה. אך המחללו לא היינו למדים שהוא כמחלל כל התורה, שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ומן השומר שבת לא היינו למדים למחללו, ולכן הביא ראיה מוימרו בי כנ״ל, ללמד שכל המחלל שבת הרי עובר על כל המצות, וכיון שבנחמיה ח׳ הביא שלשתם בפ׳ א׳, ועל הר סיני ירדת ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם. ניחא ליה לבעל המ׳ להביא ראיה גם מזה. ולא שוה לו בראיה זו בלבד מהטעם דלעיל, כי זה אינו מדבר אלא בשומר שבת, ולא למדנו ממנו המחלל, ולכן הוצרך להביא שלשתם.

ועדין יש דרך ישר להבין המ׳ הזה עם מאי דאיתא בסנהדרין פ״ז (סה:) ז״ל, ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את ר״ע, א״ל ומה היום מיומים, א״ל ומה גבר בגוברין, א״ל דמארי צבי, שבת נמי דמאריה צבי, א״ל הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא, א״ל נהר סבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח, קברו של אביו יוכיח שאינו מעלה עשן בשבת, א״ל בזיתו ביישתו וקללתו, ע״כ. וקשה למה לא א״ל ר״ע מתחלה נהר סבטיון יוכיח, ולמה המתין שהוא יחזור ויאמר ומי יימר דהאידנא שבתא. ועוד למה א״ל ר״ע שלש ראיות, סבטיון בעל אוב וקברו של אביו, והלא בא׳ מהם די והותר. אמנם מצינו בשלשה מקומות צוה הב״ה על השבת. שנים בדברות ראשונות ואחרונות והשלישי בפ׳ תשא, ואתה דבר וכו׳. ואע״פ שגם בפ׳ ויקהל יש צווי השבת, כבר פירשנו במקומו שזה של תשא נאמר קודם מעשה העגל, וכשחטאו בעגל ונתכפר להם חזר וצוה על השבת, לומר שאע״פ שהמשכן יעשה בנדבת ישראל, שבת אל ידחה מפניה, וכבר פי׳ כל זה במקומו. והטעם נלע״ד כי הנה בדברות ראשונות כתיב זכור וכו׳ כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים וארץ וכו׳. וזהו הטעם הכולל שהשבת מורה על חדוש העולם, להורות כי אין העולם קדמון כמו שאמרו הטועים. ושם נאמר על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו. ובזה אמר זכור, דבזכירה בעלמא סגי להיותו דבר פשוט וגלוי לכל, כי מן התורה מצינו שברא הב״ה העולם, והוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. האמנם עדין יקשה כי לטעם זה היה לו לצוות על השבת תכף שנברא העולם, ולמה המתין לצוותו במרה אחר שיצאו ממצרים. לפיכך חזר ואמר בדברות שניות, שמור את יום השבת לקדשו וכו׳ וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה׳ אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. כי הנה אף שיודו הכל שהב״ה ברא העולם יש מאין, עדיין ישאר טינא בלבם לומר שאין בכחו לשדד המערכות כי עולם כמנהגו נוהג, וכיון שהטביע בו הנהגת הטבע, לא יצוייר שיהא רוצה לשדדו, וכמו שהאריכו המפרשים בזה יע״ש. ולהיות שביציאת מצרים הפליא הב״ה לשדד מערכות שמים וארץ, ואז ניכרה גדולתו ית׳ עד כי אמר פרעה, מי כמכה באלים ה׳ על בריאת העולם. מי כמכה נאדר בקדש, לשדד המערכות בכחו הגדול, נורא תהלות עושה פלא, שבהם נודעה יד ה׳ את אויביו ונתפרסם שמו בעולם, ולכן בצאתם ממצרים חזר וצום על השבת, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וכו׳. וזהו עיקר צווי השבת, על כן צוך ה׳ אלקיך לעשות את יום השבת. ששבתו מעשות מלאכה, כשם שהוא יכול להשבית הכוכבים והמזלות ממהלכם. ועוד טעם שלישי הוא האמור לעיל באותיות דר״ע, שהשבת הוא רמז לעה״ב, ובשמירתו נזכה ונחיה ונראה ונירש העה״ב. ולכן בפ׳ תשא אחרי שצוה על השבת כתוב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני. והקשה רש״י ז״ל, שמעשה העגל קדם לצווי מלאכת המשכן, ולמה איחרו בפ׳ זו, ותירץ אין מוקדם ומאוחר בתורה. ולדרכנו יש טעם נכון, כי אחרי שצוה על השבת, ושמרו בני ישראל את השבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. דהיינו העה״ב שהשבת מורה אליו, וכיון שתשמרו את התורה, יתן לכם השבת להבטיחכם על גמול העה״ב. זהו ששאל טורנוס׳ הרשע את ר״ע מה היום מיומים, למה קדש הב״ה את השבת, דאילו להורות על חדוש העולם, היה לו לקדש יום ראשון של הבריאה. השיבו ר״ע ומה גבר בגוברין, מי אתה להיות שר וגדול. והשיבו דמארי צבי, אדוני חפץ לגדלני, כך פי׳ רש״י ז״ל. א״ל ר״ע שבת נמי דמארי צבי, להיותו מקודש משאר הימים, אבל אין הטעם לצוות על השבת מפני חדוש העולם, אבל העיקר על יכלתו המוחלט לשדד המערכות ברצונו, שבזה ג״כ ניכרת אמונת החדוש, כי מי שיהרוס הוא סימן שהוא עשהו ולו הממשלה להחריבו ולעשות בו כרצונו, וזהו דמאריה צבי, שלו היכולת והממשלה. וכיון שנצחו ר״ע שאל לו, מי יימר דהאידנא שבתא, והשיבו נהר סבטיון יוכיח, ולא א״ל כן מתחלה, שרצה להשיבו כפי דרכו. וזוהי ראיה לחדוש העולם שכל ששת ימי המעשה הולך ובא ובשבת נח, כי כן בראו הב״ה מתחלה. וכנגד שדוד המערכות בעל אוב יוכיח, שאע״פ שנק׳ שמן כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה, אין עוד מלבדו אפי׳ כשפים, ורוצה שלא יעלה בשבת. וכנגד שהשבת מורה לעה״ב, קברו של אביו יוכיח, שכל ששת ימי החול מעלה עשן ובשבת נח, לפי שכל חייבי גהינם נוחים בשבת, א״ל ביזיתו, שדן אותו כעם הארץ שלא ידע מנהר סבטיון. ביישתו כנגד האוב, שכתוב בב״ר פ׳ י״א. שניסה להעלות אביו בשבת באוב ולא עלה. וקללתו בקברו של אביו, שרמז לו שגם הוא ידון אחרי מותו להעלות עשן מקברו. ואפשר שזוהי כונתם ז״ל בפ׳ כל כתבי (שבת קיח.), אר״ש בן פזי אריב״ל משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם, וממלחמת גוג ומגוג וכו׳. דאיתא בשמות רבה פ׳ כ״ה. א״ר לוי אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפי׳ יום א׳, בן דוד בא וכו׳. וא״כ השומר שבת כהלכתו ומענגו, שבזכות זה בן דוד בא, הרי הוא נצול מחבלו של משיח, כי חבלי משיח הם באים כשישראל אין עושים תשובה מעצמם אלא ע״י שמעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן, וכשישראל שומרים שבת הגאולה באה קודם זמנה, ואז אין צריך חבלי משיח, ובביאת משיחנו יתחדש העולם וכל האומות יכירו וידעו כי ה׳ הוא האלקים וברא העולם. וע״י גוג ומגוג ישדד הב״ה המערכות, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובשמירת השבת שמורה על זה, אין צריך למלחמת גוג ומגוג. ולהורות שהשבת היא מעין עה״ב, והשומר שבת יזכה לעה״ב, ולכן נצול מדינה של גהינם. ובכל אלה בא היטב מדרש הקודם של שמות רבה, ששקולה שבת כנגד כל המצות, ותחלה הביא מפ׳ ראו כי ה׳ נתן לכם השבת. הכתוב בפ׳ המן שהיה יורד כל ששת ימי המעשה ובשבת לא היה יורד, רמז לחדוש העולם, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי. וכנגד שידוד המערכות שהיה במצרים, כתיב ביחזקאל כ׳. ואוציאם מארץ מצרים וכו׳ וימרו בי בית ישראל במדבר וכו׳ ואת שבתותי חללו מאד וכו׳. וכנגד מתן תורה שבה יזכו לחיי העה״ב, ונתן להם אות את השבת, הביא מנחמיה, ועל הר סיני ירדת וכו׳ ושבת קדשך הודעת להם.

ולהורות את בני ישראל שמירת השבת, ניבא ירמיהו סי׳ ז׳. כה אמר ה׳ השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם ולא שמעו וכו׳, ויש בפסוקים האלה כמה קושיות, ובפרט במ״ש ולא תוציאו משא מבתיכם. שהרי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה, ואין חייבין עליה משום רשות הרבים. ודחק הרד״ק ז״ל לפרש, ולא תוציאו משא מבתיכם חוץ לעיר, ואין הכתוב סובל זה, שא״כ היל״ל ולא תוציאו משא ביום השבת, מאי מבתיכם, כי זה מורה שר״ל שלא יוציאו משא מן הבית לעיר. ועל זה פי׳ מהר״ם אלשיך ז״ל כפשוטו, שלא להוציא מהבתים לעיר אלא ע״י ערובי חצרות ושתופי מבואות שתיקן שלמה. ונלע״ד כי האמת אתו, שהרי ירמיהו היה גלגול שלמה כנז׳ באלון בכות שלנו ריש איכה. ואליו יאתה להזהיר כן כנז׳. והנה איתא בפ״ב די״ט (טז.), ארשב״ל נשמה יתירה נתן הב״ה באדם בע״ש, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנ׳ שבת וינפש (שמות לא, יז). כיון ששבת, ווי אבדה נפש. ובזהר ויקהל ר״ד ב׳ כתוב, וינפש. ואוקמוה ווי אבדה נפש, ווי גופא אצטריך למימר דמיניה אבדת נפש, אבל רזא דמלה, בב״נ אית נפש דנטלא ומשיך לגבה להאי רוחא מע״ש, וכדין ההוא נפש יתירה ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה, כיון דנפק שבת ווי נפש דאבדת מה דאבדת עכ״ל. זש״ה השמרו בנפשותיכם, דהיינו ב׳ נפשות שיש לו לאדם בשבת, דאל״כ היל״ל השמרו בנפשכם, אלא הכונה שישמור השתי נפשות שיש לו בשבת, שישמור אותם בגופו כיון ששומר שבת כהלכתו, דאל״כ ווי נפש דאזלת לה. שבזה נפשו עליו תאבל על פרידת נפש יתירה מנפשו, שאז היה לה ריבויא ותועלת מהנפש יתירה ועתה חלף הלך לו. ולכן כתוב בפרשת תשא, מחלליה מות יומת. כי מלבד שהוא מת ע״פ ב״ד, עוד הוא מת באותו שבת, שהנפש יתירה נפרדת ממנו. ואל תשאו משא ביום השבת, זה נאמר על המטלטל ארבע אמות בר״ה שאסור מן התורה, וכל שכן והבאתם בשערי ירושלים, להכניס מר״ה לרה״י, שירושלים דלתותיה נעולות בלילה. ומלבד זה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, שיובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בסוף פ׳ כ״ד מהלכות שבת וז״ל, אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הלוכך בשבת כהלוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנ׳ ודבר דבר. ק״ו שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, וביטל הטעם שנא׳ בתורה למען ינוח וכו׳. דברים נאים למי שאמרן. ז״ש ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. אעפ״י שיהיה שם עירוב, לא הותר לכם להוציא משא מבתיכם, כלומר דבר שהוא משא שאינו צריך לשבת, ואף גם זאת וכל מלאכה לא תעשו אפילו בבתיכם, כדי שלא יתבטל מעונג שבת. וקדשתם את יום השבת. לשמור עצמו משיחה בטלה, שזהו חילול שבת כמ״ש בזהר פ׳ בשלח דף מ״ז ב׳, ומאן דיתיב בענוגא דשבתא, אסיר ליה לאתערא מלה דחול, דהא פגים פגימו ביומא קדישא. וכ״כ בפ׳ אמור דף ק״ה א׳. כאשר צויתי את אבותיכם. שכן דרשו ודבר דבר. מה הוא שבת מדיבור אף אתה שבות מדיבור. אמנם עוד יובן כאשר צויתי את אבותיכם. ובזה נתרץ ג״כ מה שנראה קשה בפ׳ שאחריו, ולא שמעו ולא הטו את אזנם וכו׳. שלאיזה סיבה א״ל כן, אדרבא נפיק מינה חורבא, שיאחזו גם הם מעשה אבותיהם בידיהם. אמנם יובן עם מ״ש בילקוט פ׳ תשא, ושמרו בני ישראל את השבת. ר׳ נתן אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת כתקונה, מעלין עליו כאילו שמר כל השבתות מיום שברא הב״ה את עולמו עד שיחיו המתים, שנ׳ ושמרו בני ישראל את השבת. ונלע״ד דנפקא להו מושמרו בו׳ החבור, לאתויי כל השבתות שעברו, ז״ש וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם. ואם אתם תשמרו את השבת תתקנו ג״כ מה שלא שמרו אבותיכם, ומעלה אני עליכם כאלו קדשתם את השבת אשר צויתי את אבותיכם, דהיינו כל השבתות שבימיהם, וברא מזכי אבא. והיה אם שמוע תשמעון אלי נאם ה׳ לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה. גם כאן יובן שמוע תשמעון, שיכוונו לתקן מה שקלקלו אבותיכם, וזהו שמוע לשעבר, תשמעון להבא. לבלתי הביא משא וכו׳. זהו תוספות על הנאמר, ודיוק ׳הביא׳ מלמדני זה, שהוא מההפעיל, וזהו אמירה לגוי שהיא שבות, שלא יצוו לגוי להביא משא. ולקדש את יום השבת, דהיינו שלא תהא שיחת השבת כשיחת החול, ובזה ישאו ק״ו בעצמם לבלתי עשות בו כל מלאכה, ועל פי דברי הרמב״ם הנזכרים. ועוד בא ללמדנו שכל כך חמור שמירת שבת בליל כניסתו כעצומו של יום, שלכן כתיב ׳בה׳ דהיינו ליל שבת, וקרינן ׳בו׳ על היום עצמו, וזהו בשעה שיש להוסיף מחול על הקדש, שכיון שקבל שבת אסור לעשות שום מלאכה. ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד וכו׳. הוא מ״ש בפ׳ כל כתבי (שבת קיח:), אר״י אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהם אומה ולשון. והוא מ״ש כאן, כי יבאו בשערי ירושלים, מלכי בית דוד ולא מלך אחר מהאומות. וישבה העיר הזאת לעולם, כי כתוב שם (שם קיט:), לא חרבה ירושלים עד שחללו בה את השבת. וא״כ לעתיד שישמרו את השבת, וישבה העיר הזאת לעולם. ובאו מהרי יהודה ומסביבות ירושלים וכו׳ מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית ה׳. ולא הזכיר חטאות ואשמות, כי לעתיד לא יצטרכו, כי אז נאמר ועמך כלם צדיקים. רק עולה וזבח שהם שלמים. ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת, דהיינו בדיבור, ולבלתי שאת משא. כנז׳ לעיל הוא הטלטול. והצתי אש בשעריה, על שהוציאו והכניסו לשערי העיר בשבת, וכן ואכלה ארמנות ירושלים, על שלא נזהרו להוציא משא מבתיהם. ולא תכבה, אמרו שם, מאי ולא תכבה, א״ר נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה. ופרש״י ז״ל בשבת. וקשה שאם לא היו שומרים את השבת, איך ישמרו עצמם שלא לכבות הדליקה, ואעפ״י שאמרו (בבא מציעא ה:), אין אדם חוטא ולא לו. יכבוה הם עצמם. ולכן נלע״ד שיובן עם מ״ש בגיטין פ״ד (לח:), אמר רבא, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסהון, דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. ופרש״י דסיירי נכסייהו, שדותיהן, מסתכלין בשבת לידע מה הם צריכים. והיה זה מדה כנגד מדה, שהם מחללים שבת על ממונם והב״ה נוטלו מהם. ואתי שפיר בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה, כי יכלה ממונו ואין אומר השב.

ובהפט׳ הסדר שהיא מתרי דתיובתא למנהג קצת קהלות, יש כמה פסוקים בענין השבת, והוא בישעיה סי׳ כ״ה. דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו איש און מחשבותיו וישוב אל ה׳ וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח. וצריך להבין פסוקים אלו שיש בהם כפלי כפלים. אך נקדים לבאר מ׳ ז״ל, הובא בטור אורח חיים ריש סי׳ תקפ״א, והוא בויקרא רבה פ׳ ל׳. וקהלת רבתי ע״פ לך אכול בשמחה לחמך. האמנם נשתמש בלשון המובא שם בא״ח ואותו נפרש וז״ל, ולקחתם לכם ביום הראשון. וכי ראשון הוא והלא ט״ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו, בא אליה בחיל לגבותו, כיון שנתקרב אליה כעשר פרסאות, יצאו גדולי המדינה לקראתו וא״ל אין לנו מה ליתן לך, הניח להם שליש, כיון שנתקרב יותר, יצאו בינוני העיר לקראתו, הניח להם שליש השני, כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו, הניח להם הכל. כך המלך זה הב״ה. בני המדינה אלו ישראל שמסגלין עונות כל השנה, ערב ראש השנה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם. בעשרה ימים בינוניים מתענין ומוותר להם שני שלישי, ביום הכיפורים הכל מתענין ומוותר להם הכל. במוצאי יום הכיפורים עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושים עונות, לכך קורא יו״ט ראשון, ראשון לחשבון עונות, ע״כ. והקשה הרב הגדול בב״י דאימא ראשון של חג, ומאי קשיתיה וכי ראשון הוא. עוד הקשה דלפי זה ער״ה חשוב כי״ה, שהרי מתכפרים בו שליש העונות כי״ה, ובכל ט׳ ימי תשובה אינו מתכפר אלא שליש, ותירץ דשליש ראשון קל להתכפר, ושליש שני קשה יותר, ושליש אחרון קשה מכולם, ע״כ. ובמחילה רבה מכבוד גדולת תורתו, הסברא מורה להפך כי כל ההתחלות קשות. לכן נלע״ד שיובן עם מאי דגרסינן בפ״ק דר״ה (טז:), שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, של צדיקים גמורים נכתבים ונתחמים לאלתר לחיים, של רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכפורים, זכו נכתבים לחיים, לא זכו נכתבים למיתה וכו׳. והנה ודאי שגם הרשעים גמורים אם יעשו תשובה גדולה יזכו לחיים. שכן כתוב בזוהר פרשת ויחי דף ר״כ א׳ תא חזי, כד אתער דינא בעלמא דקב״ה יתיב על כרסי דדינא, בעי בר נש לאתערא תשובה, דהא ההוא יומא פתקין כתיבי, אי זכי בר נש דיתוב קמי מאריה, קרעין פתקין דעליה, לבתר קב״ה זמין קמיה דבר נש יומא דכפורי יומא דתשובה, אי תב מחטאוי טב, ואי לא פקיד מלכא למחתם פתקין, ואי זכי בתשובה שלימתא כדקא יאות תליין ביה עד ההוא יומא בתראה דעצרת, ואי עביד תשובה שלימתא לקמי מאריה אתקרעו וכו׳. הרי שגם שנחתמו הפתקין יש תקוה לשוב בתשובה וע״ש. וא״כ גם הרשעים יש להם תקנה לשוב. וההפרש שבינם לבינוניים הוא כי הרשעים נכתבים ונחתמים בראש השנה למיתה. וצריכים תשובה גדולה עד מאד להיות נקרעים הפתקים. אך הבינוניים הם תלויים עד יום הכפורים ובזכות א׳ לבד שיעשו יותר מעונותיהם יכריעו כף זכות ויכתבו לחיים. והג׳ זמנים הנ״ל נלע״ד שהם מכוונים למה ששנינו בסנהדרין פרק ה׳ ופרק ו׳ כי כשנחקרו העדים, תנן אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין דינו למחר, ויש מחר שהוא לאחר זמן וזהו יום הכפורים, כי לרשעים מעבירין דינן דהיינו מסירת הפתקין. ולבינוניים חתימת הפתקין ואז ביום הכפורים אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו עומדין למנין, שזהו בשעת הנעילה שנחתמין לחיים או למות, כי אין ספק שאחרי רבים להטות. אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו יוצא ליסקל שנמסרו הפתקין לשלוחי הדין, ועכ״ז כרוז יוצא לפניו כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו, הוא מה שאמרנו שעדין יש תקוה בתשובה מעלייתא שיקרעו הפתקין. ואיתא בירושלמי דתעניות פרק ג׳ מה יעשו גדולי הדור ואין הציבור נידון אלא אחר רובו. וא״כ בערב ראש השנה הגדולים מתענין, דהיינו הצדיקים גמורים ובזה נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים בראש השנה. וזהו ומוותר להם שליש, כי כל העונות של הצבור בכלל עולין בכף מאזנים וכיון שהצדיקים מתענין מוותר להם שליש, שאעפ״י שהצדיקים מועטים ועונותיהם אינם כל כך כבינוניים ורשעים, עכ״ז כבר אמרו ז״ל והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות. ואמנם יותר קל לצדיקים לעשות תשובה וכן לוותר השליש הראשון של הצדיקים כי בתשובתם מתכפר תכף ומיד. והמס שאנו חייבים למלך הם הקטגורים הנעשים בעונותינו, כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור א׳ וצריך שיעשה כנגדם מצות שיכריעו כף זכות, והוא מ״ש בנמשל המלך זה הב״ה. בני המדינה אלו ישראל שמסגלין עונות כל השנה, ומהו זה הסגול נלע״ד שהוא מ״ש עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ולכן מסגלין עונות כל השנה ר״ל שעושין תשובה, אך העונות אינן מתכפרין רק בראש השנה ויום הכפורים, האי כדאיתיה והאי כדאיתיה אח״כ בעשרת ימי תשובה, יצאו בינוני העיר לקראתו שהם תלויים ועומדים עד יום הכפורים, ובימים האלו הם מתענין ועושין תשובה ומוותר להם שליש. שמסירם מכף מאזנים וכנגדם מכריעים הזכיות. ולפי שמסתמא הם רבים משל הצדיקים, לכן צריך כמה ימים לעשות תשובה. וביום הכפורים הכל מתענין אנשים ונשים וטף ועושין תשובה שלימה ואף מן הרשעים יש שעושים תשובה ומוותר להם הכל. ובזה קושית הבית יוסף מתורצת בטוב כפי הסברא שהשליש הראשון יותר קשה, אך להיות הצדיקים שזכותם רב וגדול יש בהם כח להסיר השליש. ובינוניים עוד שליש שיש שם יותר זמן לעשות תשובה. ויום הכפורים מתכפר הכל, כי עיצומו של יום גורם וקל לכפר, כי כבר הבטיחנו כי ביום הזה יכפר עליכם ודוק. ולפי שבלולב ומיניו רמוזים כולם, כפי מה שמובא בויקרא רבה פ׳ ל׳ כי האתרוג יש בו טעם וריח הם הצדיקים גמורים שיש בהם תורה ומצות. והלולב והדס רמז לבינוניים כי הלולב יש בו טעם בתמרה ואין בו ריח, כך יש שיש בהם תורה ואין בהם מצות. וההדס יש בו ריח ואין בו טעם. רמז לאותם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. והערבה אין בה לא טעם ולא ריח הם הרשעים גמורים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ואמרה תורה יוקשרו כלם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו. לכן נקרא יום הראשון לחשבון עונות מה שלא נאמר כן בסוכה וחגיגה, שבהם נאמר אך בחמשה עשר יום. אמנם בלולב קראו ראשון לפי שהרמז שלו לג׳ כתות הנ״ל שנתכפרו עונותיהם ביום הכפורים וביום הזה ראשון לחשבון עונות, לכך נאמר ראשון ולקחתם לכם ביום הראשון. ונלע״ד לומר פרפרת נאה כי אמרו ז״ל מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, כי ישראל נקראין צבור שבו כלולים כולם, צדיקים גמורים בינונים ורשעים גמורים, ראשי תיבות צבו״ר. וכולם כא׳ נקראין צבור מלשון ויצבור יוסף בר (בראשית מא, מט). שני צברים פתח השער, (מלכים ב׳ י). והוא חסר בלא ו׳ הרי בכיוון צ׳דיקים ב׳ינוניים ר׳שעים. והוא מ״ש בפרשת האזינו, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, הרי אלו ג׳ כתות הנ״ל, כי הצדיקים הם קנו של הב״ה, ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה וכו׳, על גוזליו ירחף אלו הבינוניים, וכמ״ש רש״י ז״ל שאינו מכביד עליהם, כך הב״ה מעיר הבינוניים בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים כדי שיעשו תשובה. יפרוש כנפיו יקחהו שאפילו הרשעים גמורים מקבלם בתשובה, והוא מ״ש וידי אדם מתחת כנפיהם, מלמד שידו של הב״ה פרושה מתחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין, שכיון שהם רשעים גמורים לא היה ראוי לקבלם, אך להיות שה׳ בדד ינחנו, הוא יום הכפורים שבו דן הב״ה לבד, כמ״ש בזוהר פרשת אחרי מות דף פ״ז א׳ ע״ש. לכן אז מקבל הכל בתשובה. ועוד ה׳ בדד ינחנו ביום שמיני עצרת שכל ימי הסכות הקריבו בעד ע׳ אומות, אך ביום האחרון פר יחידי כנגד אומה יחידה, וזהו בכוון ואין עמו אל נכר ודוק. נחזור לעניננו זש״ה דרשו ה׳ בהמצאו, זהו בערב ראש השנה שאז מכינים כסאות למשפט. קראוהו בהיותו קרוב, זהו בט׳ ימי תשובה, שמתקרב עצמו למדינה לגבות המס, וכמו שבא במדרש הנזכר, כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני המדינה לקראתו, ואז יעזוב רשע דרכו ביום הכפורים עצמו, שאף רשעים גמורים מתקבלים בתשובה כדלעיל, ולפי שהתשובה הראויה היא עזיבת החטא וחרטה בלב, לכן אמר יעזוב רשע דרכו שהיא עזיבת החטא, ואיש און מחשבותיו שמתחרט על מה שחשב לעשות עבירה ובאה לידו, וישוב אל ה׳ וירחמהו אלו הבינוניים שתלויים ועומדים עד יום הכפורים, ואמר אל ה׳ לפי שביום ההוא מלך יושב על כסא דין, ה׳ בדד ינחנו כנזכר. ואל אלקינו כי ירבה לסלוח אלו הצדיקים גמורים שכבר נחתמו בראש השנה, והיום הזה ירבה לסלוח על כל מה שעבר עליהם מראש השנה ועד יום הכפורים. עוד יובן כי ירבה לסלוח כלפי מ״ש עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. והטעם נלע״ד שיובן עם מ״ש בזוהר פרשת אמור ברעיא מהימנא דף צ״ח ב׳ ז״ל, בידא דהאי מקטרגא שוי קב״ה למתבע דינא על כל עלמא ושוי ליה יומא ידיעא למתבע קמיה כל דינין דעלמא, והאי סנטירא קאים קמי מלכא ותבע דינא פלוני עבר דינא, פלוני עבד כך, והא הכא סהדי וכו׳, ואלה העדים הם המקטרגים שאדם עושה, כדתנן העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור א׳. ואלו עומדים עד יום הכפורים, כי ביום ההוא מעבירם מן העולם כיון שהב״ה מכפר עונות ישראל, והוא מ״ש שם (פ׳ אמור דף ק״א א׳) כל אינון חיילין ותוקפין ורוגזין דהוו זמינין אתבדרו ולא אשתכחו תמן, וישראל נפקין מן דינא בחדוה ובברכאן וכו׳.

עוד יאמר וישוב אל ה׳ וירחמהו וכו׳, דאיתא בפ״ק דחגיגה (ה.), כל העושה דבר ומתחרט בו, מוחלין לו על כל עונותיו. ז״ש יעזוב רשע דרכו בהיותו הולך לעבור עבירה, ואיש און מחשבותיו כי הוא מתחרט בזה, וישוב אל ה׳ וירחמהו, ולא זו בלבד אלא ואל אלקינו כי ירבה לסלוח על כל עונותיו. כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה׳ כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. קשה דבפ׳ ראשון הקדים המחשבות לדרכים ובשני להפך. ועוד למה לא שמר הסדר הראשון, כי התחיל ואמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וכך היה לו לומר ולא דרכי דרכיכם, ולמה שינה ואמר ולא דרכיכם דרכי. אמנם ידענו כי בנוהג שבעולם הקודם במחשבה מאוחר במעשה, והמאוחר במחשבה קודם במעשה, כי במחשבה קודם התכלית והוא המאוחר במעשה. אך בהב״ה אינו כן, כי מחשבתו באה לפועל מה שאין כן באדם כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום. ז״ש וישוב אל ה׳ וירחמהו כנגד המעשים, שהוא מ״ש תחלה יעזוב רשע דרכו. וכנגד המחשבות ואיש און מחשבותיו, כי אין זה אלא בע״א שנקרא און, לעגלות בית און (הושע י, ה). ובה המחשבה מועלת, כי בזה ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, כי אינו מעניש כלל על המחשבה רק במחשבת ע״א, וזהו כי ירבה לסלוח, שגם בזו יעשה תשובה ויתכפר לו. ונותן טעם למה אין מחשבה רעה מצרפה למעשה. כי לא מחשבותי שבאים לפועל מיד כמו מחשבותיכם, שכמה פעמים מחשבותיכם הבל ואינן באים לידי מעשה, וכמ״ש לעיל כל העושה עבירה ומתחרט בה וכו׳. ולכן איני דן את האדם על המחשבה. וגם במעשה ולא דרכיכם דרכי, כי אתם מקדימים הסבות המביאות אל התכלית וכמה פעמים אין התכלית בא לפועל, כמ״ש מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו וכיוצא, ולפי שהמחשבה רוחנית הקדים מחשבותי למחשבותיכם, כי גם מחשבות האדם הם רוחניות. אך במעשה שהוא גופני ולא דרכיכם דרכי, כמו שאמרנו כי הגוף עושה מעשה אך אינו בא לפועל מפני איזה מקרה שיקרהו, לא כן דרכי, שאף המעשה הנרצה ממנו ית׳ לא ישוב ריקם. ולפי שמדה טובה מרובה ממדה פורענות, אחת לחמש מאות כדכתיב בפורענות על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה ועושה חסד לאלפים. ופירשנו בזה פסוק כי כגבוה שמים על הארץ וכו׳. כי כן איתא בירושלמי דברכות פרק א׳, רבנן אמרין מן הארץ ועד לרקיע מהלך ת״ק שנה, כשני אבות הראשונים. ופירש שם ביפה מראה שלפי שבן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו, נשארו משנותיו קע״ג וק״פ של יצחק וקמ״ז של יעקב הרי ת״ק. ז״ש כי כגבוה שמים על הארץ שהם ת״ק שנה, כן גבר חסדו על יריאיו להנהיגן במדה טובה יותר ממדת פורענות, והטעם נלע״ד כי מדת פורענות אינה אלא בארץ, כי מן השמים אינו בא רק טוב. ולכן יתרה מדת הטוב מהפורענות כגבוה שמים על הארץ בזכות אבות הראשונים ומעשיהם הטובים שנפשם צרורה בשמים ממעל. על כל אלה אמר הנביא כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם, שאני משלם שכר טוב ת״ק פעמים במדה טובה, ובמדת פורענות אינו אלא אחת. ומחשבותי ג״כ כלם לטובה, מה שאין כן במחשבותיכם כי האדם חושב רעה והב״ה מהפכה לטובה. ועתה מפרש יותר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וכו׳ כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי וכו׳. איתא בב״ר פ׳ י״ג. א״ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות. ובספר חסד לאברהם מעין ז׳ נהר ז׳ ז״ל, יש מים זכרים ומים נקבות, והנקבות הם אותם שהעננים מתמלאים מהימים והנהרות אך הזכרים יורדים מלמעלה, ולכן יש שנים שיש בהם ריבוי גשמים והתבואה מועטת ויש שנים להפך, כי הכל תלוי במים זכרים וכו׳. גם בבבא בתרא פרק ב׳ איתא, מיום שחרב בית המקדש לא ירדו גשמים מאוצר הטוב, שנאמר יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים. עוד אמרו בפרק א׳ דתעניות, ארץ ישראל משקה הב״ה בעצמו וכל העולם משקהו ע״י שליח, ומפתח של גשמים לא נמסר ביד שליח. בזה מובן היטב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, דהיינו מים זכרים מאוצר הטוב, ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ וכו׳, כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, דייק אשר יצא מפי, שנראה מיותר כיון שאמר דברי פשיטא שיצא מפיו, אך יובן עם מ״ש מעולם לא יצא דבר מפי הב״ה לטובה וחזר בו, מה שאין כן ברעה וינחם ה׳ על הרעה וכו׳, ז״ש דברי אשר יצא מפי, דהיינו דוקא לטובה שזה יוצא מפיו ית׳, מש״כ ברעה שאין הב״ה מיחד שמו על הרעה (ב״ר פ׳ ג׳.), כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.), וזה שהוא לטובה מעולם לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי, שטוב ה׳ לכל ומן הטוב לא יצא רק טוב. והצליח את אשר שלחתיו שהוא על הטובה כמ״ש בכמה מקומות בהקדמת הרב הקדוש זלה״ה ע״פ ועתה לכה ואשלחך ע״ש. ובזה כי בשמחה תצאו מן הגלות. אי נמי מיד המקטרגים, כי כיון שעבר יום הכפורים בא זמן שמחתנו הוא חג הסכות, ויובן היטב עם מ״ש בויקרא רבה פ׳ ל׳. משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן נצח וכו׳, אלא במה שישראל יוצאין ולולביהן ואתרוגיהן בידם אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא. זהו בכיוון כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, שמקריבין ע׳ פרים כנגד ע׳ אומות להיות בשלום עמהם כלשון הכתוב ברעיא מהימנא בזהר פ׳ אמור דף ק״ג ע״ב, דהא מגו רחימו דקא רחים קב״ה לבנוי בעי דכלא יהון רחימין דלהון, ורזא דא ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, אפילו כל אינון מקטרגי עילאי כולהו אהדרן רחימין לישראל, כל אינון דלתתא עאכ״ו. וזהו לפע״ד גם אויביו שמרבה המקטרגים העליונים. וזהו ובשלום תובלון וזה ע״י כי ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה כפשוטו, שמשם נוטלין אתרוג ולולב, ועוד ההרים והגבעות הם האבות והאמהות, כמ״ש מדלג על ההרים בזכות אבות מקפץ על הגבעות, בזכות אמהות שהם ג״כ רמוזים בלולב ומיניו כמ״ש שם בויקרא רבה פ׳ ל׳, וזהו בכיוון וכל עצי השדה ימחאו כף, הם הלולב ומיניו ובזה תחת הנעצוץ יעלה ברוש, שהמקטרגים נהפכים לסנגורים דומיא דשעיר המשתלח לעזאזל, ותחת הנעצוץ שהיו קוצים לשינים בעינינו, יעלו ברוש והדס והיה לה׳ לשם, שהשם הקדוש רמוז בלולב ומיניו לאות עולם לא יכרת, כי מצוה זו עומדת לישראל בכמה דמים וזכרה לא יסוף מזרעה. כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. קשה מאד בפסוקים אלה, תחלה הכפל שכולם כפולים ומכופלים. ועוד דהיה יכול לומר שמרו ועשו משפט וצדקה. ועוד אשרי אנוש שומר שבת מחללו. או יאמר שומר ידו בשבת מחללו או מעשות כל רע. אמנם תחלה נבאר פסוקים אלה עם מ״ש ז״ל, שבת ודינין במרה איפקוד. כי ברא את העולם ורוצה שיתקיים ומלך במשפט יעמיד ארץ, וכמ״ש ימוטו כל מוסדי ארץ כשאין דין למטה. והכופר באלו מודה בע״א, כי הכופר בשבת מודה בע״א, והכופר בדין ומביא דיניו לדייני האומות מייקר שם ע״א וכופר בעיקר. והמעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע״א, כדאיתא בפ״ק דבבא בתרא (י.). והג׳ מצות הן מקרבות את הגאולה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וכשישמרו ישראל את השבת תכף בן דוד בא כמ״ש לעיל. ולפי שהמשפט הוא ממצות לא תעשה, לא תטה משפט לא תכיר פנים וכו׳, לכן אמר שמרו משפט, כל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (סוטה ה.). והצדקה היא מצות עשה, נתון תתן פתוח תפתח, ולזה אמר ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא בשמירת המשפט, וצדקתי להגלות בעשיית צדקה.

עוד יובנו פסוקים אלה עם מאי דתנן בסנהדרין פ״ד, לפיכך אין דנין לא בע״ש ולא בערב י״ט. ופירש הר״ב שנמצא גמר דינו בשבת ולהשהותו אי אפשר מפני עינוי הדין, ולדונו אי אפשר שאין ד׳ מיתות בית דין דוחין השבת, וכתב הרמב״ם בפרק כ״ד מהלכות שבת אין עונשין בשבת, אע״פ שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת, ז״ש שמרו משפט מלשון ואביו שמר את הדבר לשון המתנה, שצריך להמתין לעשות משפט כדי שלא לחלל את השבת וכן ועשו צדקה באופן שלא תחללו את השבת כי אע״פ שמשפט וצדקה הן שתי מצות חמורות, שבת אל ידחה מפניהם. וזה במה ששנינו פרק א׳ דשבת, פשט העני את ידו לפנים וכו׳ פשט בעה״ב את ידו לחוץ וכו׳. ופירש שם הר״ב, ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב ארחיה קמל״ן דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה. אשרי אנוש יעשה זאת, דהיינו עשיית השבת ממש, ובן אדם יחזיק בה שלא שבת א׳ בלבד ישמור. רק יחזיק בה בחזקה, כהא דאמרינן אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים. ורבי ס״ל בשתים הויא חזקה. והזכיר אנוש כלפי מ״ש בפרק י״ו דשבת כל המשמר את השבת אפילו עובד ע״א כאנוש מוחלין לו. ובן אדם יחזיק בה כקין, שכן אמרו בתנחומא ע״פ וישם לקין אות, שבת נעל בפניו כמ״ש אות היא לעולם, כשם שלימד שבת זכות על אדה״ר כך למד על קין ע״כ. שומר שבת מחללו איתא בפרק י״ו דשבת, אל תקרי מחללו אלא מחול לו, משום דק״ל דהיל״ל שומר שבת מחללה, שכן כתוב מחלליה מות יומת, וכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. לכן דרשו שאפילו עובד ע״א כאנוש מחול לו, עוד יובן שומר שבת מחללו, כמ״ש לעיל שעיקר חילול שבת הוא בדבור של חול, שכן אמרו שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. ושומר ידו מעשות כל רע, הוא איסור הטלטול מהטעם שכתב הרמב״ם ז״ל הובא לעיל, כדי שלא יבא לעשות בשבת כל מיני מלאכה כנזכר לעיל, עוד תנן בפרק א׳ דשבת פשט העני וכו׳ פשט בעה״ב וכו׳ שיש שם שתים מן התורה הוצאה והכנסה, ועליהם תנא העני חייב ובעל הבית פטור, וכן בעל הבית חייב והעני פטור. שהן ארבע מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית ע״י שנים, זה עוקר וזה מניח דשניהם פטורים. לכן אמר הכתוב ג״כ שתי חלוקות שומר שבת מחללו על השתים מן התורה שיש בהם חלול שבת לכל א׳ הוצאה והכנסה. ושומר ידו מעשות כל רע לשנים מדבריהם, שאין בהם כל רע רק מעט, דהיינו מקצת המלאכה דשנים שעשאוה פטורין. והשתא מדוייקת מלת ידו כלפי מאי דאיתא שם, והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה, ופירש רש״י ז״ל וידו לאו מקום ארבעה היא. אמר רבא ידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה, ופירש שם הר״ב הטעם כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה. זהו בדיוק ושומר ידו במשיטה לחוץ או לפנים לעשות כל רע, דהיינו כל המלאכה רק קצת ממנה. ונלע״ד לתת טעם למה ששנינו פשט העני את ידו וכו׳ שפי׳ שם הר״ב שבא להשמיענו דמצוה הבא בעבירה לאו שמה מצוה. ולמה השמיענו כזאת בדיני שבת, אמנם להיות כי השבת היא אות לעולם הבא כנזכר לעיל באותיות דר״ע, וכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון, שזהו לעולם הבא, וכמו דאיתא בפרק שואל והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ופירש רש״י ז״ל שאין שם עניים לעשות צדקה. והנה זה העני שלא הכין צרכי שבת והמתין בשבת לשאול צדקה, מראה שאינו מאמין שיש עולם הבא, ולכן חייב וכן הבעל הבית הנותן לו ומוציא מרשות לרשות, גם הוא חייב כי היה לו להקדים לעשות צדקה בהיתר ולא באיסור. עוד נלע״ד להבין הפ׳ עם מאי דגרסינן בפרק כלל גדול, אמר רב הונא היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום א׳, ופירש רש״י ז״ל מונה ששה מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי. אמר רבא בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו אפילו ההוא יומא, וההוא יומא במאי מנכר ליה בקדושא ואבדלתא, ופירש רש״י לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום, חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו עכ״ל. ונלע״ד שלכך כתוב בדברות ראשונות זכור את יום השבת לקדשו ובשניות שמור, ואיתא במדרש זכור ביבשה ושמור בים. ואפשר לפרשו לדרכנו כי ביבשה שאדם יודע אימתי שבת על הרוב די בזכירה כשאר ימים, וכמ״ש במכילתא פ׳ יתרו זכור וכו׳ תהא זוכרו מא׳ בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת ע״כ, אך במפרש בים שאפשר שישכח שבת ממנו, כתיב שמור דהיינו שבכל יום ויום שומר שבת שעושה כדי פרנסתו ולא יותר כדי לשמור השבת עצמו כשיבא לישוב. ז״ש אשרי אנוש יעשה זאת לשמור שבת כהלכתו כשיודע אימתי הוא שבת. ובן אדם יחזיק בה כשאינו יודע אימתי שבת יחזיק בה בחזקה, כל דהו כדי שלא תשתכח תורת שבת. שומר שבת מחללו כשהוא יודע אימתי שבת שומרו ככל הלכותיו. ובן אדם יחזיק בה אז שומר ידו מעשות כל רע, דהיינו כל הרע אינו עושה אבל מקצת עושה, והוא מ״ש רבא בכל יום עושה לו כדי פרנסתו. והנה כבר דרשו ז״ל זכרהו על היין בכניסתו, דהיינו לעשות קידוש על היין. וכן בהבדלה ביציאתו שצריך ג״כ להבדיל על היין, ואיתא בב״ר פ׳ י״ב כיון שחטא אדה״ר בקש לגנוז האור וחלק כבוד לשבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי, ובמה בירכו באור, התחילה האורה משמשת כל היום וכל הלילה, כיון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא, באותה שעה נתירא אדה״ר, אמר שמא אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש, בא להזדווג לי ואומר אך חשך ישופני, מה עשה לו הב״ה זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה, הה״ד ולילה אור בעדני וכו׳, ונלע״ד שזהו ענין ההבדלה המבדיל בין קדש לחול בין שבת למוצאי שבת, ומי גרם זה בין אור לחשך, שהאור שימש בשבת ולמוצאי שבת בא החשך. וזהו עצמו בין ישראל לעמים, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה׳. בין יום השביעי לששת ימי המעשה שהשבת היה כולו אור, וההבדלה היא דוקא ביין שכן ישראל מובדלים מן האומות שאינם שותים מיינם, מה שאין כן בעת שלא נאסר מתחלה. זש״ה אשרי אנוש יעשה זאת לקדש על היין בכניסתו ובן אדם יחזיק בה להבדיל על היין ביציאתו, כמו שעשה אדה״ר שבירך בורא מאורי האש במ״ש וזהו ובן אדם דוקא, ואמר יחזיק בה דאפוקי זמנא מאחרינן. ולפי שיש תוספות שבת בכניסתו, לכן אמר שומר שבת מחללו שממתין לשבת שיבא כדי שלא יחלל השבת עצמו, ולכן מוסיף מחול על הקדש. ושומר ידו מעשיות כל רע שאינו עושה מלאכה עד שיבדיל אף שכבר פנה יום. ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה׳ לאמר הבדל יבדילני ה׳ מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. איתא באלה הדברים רבה א״ר יוסי בר חנינא גוי ששומר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה, למה שלא נצטוה עליה וכו׳, כי הנה כל א׳ מישראל צריך שני עדים שהוא עבדו של הב״ה והם מילה ותפילין ובשבת שאינו זמן תפילין יש שבת ומילה וכ״כ בתקוני הזהר דף מ״ט ב׳ ושבת איהו אות ברית מילה, אות דתפילין, מאן דמחלל דא מחלל דא, ע״כ. ולכן שב״ת ר״ת שבת ברית תפילין, ולטעם זה המילה דוחה שבת שאלמלא המילה אינו חייב לשמור השבת, וא״כ בראות בן הנכר הבא להתגייר נוסח ההבדלה המבדיל בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים ואמר שאינו יכול לשמור השבת אף שיתגייר כמ״ש שם בדברים רבה בנוהג שבעולם מלך ומטרונא יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה וכו׳ ושמא יאמר הנכרי שבא להתגייר הבדל יבדילני ה׳ שמתחלה הבדל ומה גם עתה יבדילני ה׳ מעל עמו, כלומר מהמעלה שיש לישראל בשמירת השבת, שכן כתוב ביני ובין בני ישראל דוקא אות היא לעולם. ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, דאיתא בשבועות פרק ב׳ א״ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין ליה בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. והוא מדה כנגד מדה כי כשם שהוא מבדיל בין קדש לחול ובין ישראל לעמים וההבדלה הזאת היא במילה לכן יהיו לו בנים זכרים כדי שיקיים בהם מצות המילה לקיים ההבדלה בעצם. ולפי זה הסריס שאינו מוליד יאמר הן אני עץ יבש ומה שכר יש לי להבדיל על היין במ״ש, לזה אמר כי כה אמר ה׳ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, פתח במאי דסליק לפי שמדבר בבני ישראל דוקא ולפיכך אמר אשר ישמרו את שבתותי שהם מבני ישראל שכתוב בהם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. ואמר שבתותי לשון רבים, שבת הלילה ושבת היום, וגם על התוספת בכניסת השבת וגם ביציאתו. ובחרו באשר חפצתי לעסוק בתורה ומחזיקים בבריתי הגם שאין להם בנים מקיימים מצות המילה. ונתתי להם בביתי ובחומותי, דהיינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יד ושם טוב מבנים ובנות. יד הוא מקום כמו איש על ידו, ויד תהיה לך. דהיינו שיהיה להם מקום בבית המדרש להורות את בני ישראל. ולא עוד אלא שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, כי כל תלמיד חכם שאומרים שמועה מפיו בעה״ז שפתותיו דובבות בקבר, וגם ידוייק שתחילה אמר ונתתי להם, דהיינו שירבה בתלמידים ותלמידיו של אדם קרויין בניו. שם עולם אתן לו לומר שמועה מפיו. ובני הנכר הנלוים על ה׳ לשרתו וכו׳, הם הגרים המתגיירים לשם שמים, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בפרק ג׳ מאיסורי ביאה ז״ל כשיבא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת וכו׳, ז״ש הנלוים על ה׳ לשרתו ולא בשביל ממון. ולאהבה את ה׳ ולא מפני הפחד, דהיינו יראת העונש רק לאהבה את שם ה׳. להיות לו לעבדים ולא כדי שיטול שררה. כל שומר שבת מחללו ולא בשביל לנוח ולהתענג בשבת. ומחזיקים בבריתי דוקא, שימול עצמו וגם אחרי כן שיחזיק בריתו בקדושה ובטהרה ולא יטמאהו בביאות אסורות. אני מבטיח אותם והביאותים אל הר קדשי שיזכו לבא אל המקדש, והוא מ״ש ז״ל שבנותיהם יהיו נשואות לכהונה ויהיו להם בנים עובדים עבודה במקדש. ואמרו והביאותים ע״י אחרים, הוא מ״ש והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳ וכו׳, וזה לפי שלא באו בשביל שררה. ושמחתים בבית תפלתי כי לא באו מפני הפחד. ולפי שלא באו לשם ממון עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, כמו שהיה בימי שלמה וגם הנכרי אשר יבא והתפלל אל הבית הזה וכו׳. וזהו שסיים עוד אקבץ עליו לנקבציו, הם הגרים שיתוספו עליהם, כדאמרינן בפסחים פ״ו (פז:), לא הגלה הב״ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים.

ובמכילתא פ׳ תשא, ושמרתם את השבת, זהו שהיה רבי שמעון בן מנסיא אומר לכם שבת מסורה ואי אתם מסורים לשבת. כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל, מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו, שהוא משמר את השבת, כל מי שמשמר את השבת, מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי. וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל, ע״כ. כך היא הנוסחא בילקוט פ׳ תשא, ויובן עם מאי דאיתא בפ״ק דמגלה (ט.), באותם הדברים ששינו לתלמי המלך, ויכל אלקים ביום הששי וישבות ביום השביעי, כדי שלא יהא פתחון פה למינים לומר שמ״ש ויכל אלקים ביום השביעי, היינו שעשה מלאכה גם בשביעי. והאמת אתנו עם מ״ש בב״ר פ׳ י׳. אמר רשב״י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו הוא מוסיף מחול על הקדש, אבל הב״ה שהוא יודע עתיו ורגיו נכנס בו כחוט השערה. ובסוף פ׳ ט׳ ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, אמר רבי יודן זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש ובה נגמרה מלאכת העולם, על כן כתיב הששי, ז״ש רבי שמעון בן מנסיא, לכם שבת מסורה, כלומר אין צריך שתמתינו לשבות אחר שנכנס השבת. רק אתם תשבתו קודם כדי שיראו שאתם עושים שבת לרצונכם. ולא שאתם תהיו מסורין לשבת, כלומר שיבא שבת ועדין לא תשבתו ממלאכה. כי קדש היא לכם, שהשבת מוספת קדושה לישראל שהם מוסיפים מחול על הקדש. מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא נועל חנותו קודם הלילה לפי שהוא משמר את השבת, מלשון ואביו שמר את הדבר, כלומר שממתין לשבת שיבא ולא שהשבת ימתין אליו ולא זו בלבד שנועל חנותו אלא שגם בביתו בטל ממלאכה, וכל זה לפי שממתין אל השבת. ולכן כל מי שמשמר את השבת, דהיינו שמוסיף מחול על הקדש מעיד על מי שאמר והיה העולם, דהיינו בדבר ה׳ שמים נעשו, שבדיבור בלבד ברא עולמו ואינו עושה מלאכה כי לא בעמל ולא ביגיעה ברא הב״ה את העולם, ואף שכתוב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, הוא כדברי רשב״י שגמר העולם ברגע שנכנס בו שבת, כי הוא יודע להבחין כחוט השערה. ועכ״ז המוסיף מחול על הקדש לפי שבשר ודם אינו יכול לצמצם ולהבחין באותו רגע, מעיד שהב״ה ברא עולמו לששה ונח בשביעי ולא כמי שאומר שעשה מלאכה בשבת, שהרי כתוב וינח ביום השביעי. ואע״פ שהב״ה אינו צריך לזה עכ״ז מעיד עליו הכתוב ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל, שכבר אמרו שלשה מעידים זה על זה, הב״ה ושבת וישראל, ששלשתם נקראו אחד.

ובזה נפרש מ׳ ז״ל בפ׳ כל כתבי (שבת קיט:), אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להב״ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. הכוונה לדרכנו כי להוציא מלב המינין שלא להשלים מלאכתו בשביעי, צריך להוסיף מחול על הקדש. ועוד להודיע כי הב״ה ברא העולם ואינו קדמון, צריך לשמור את השבת, לכן שפיר קאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת דוקא, שאינו ממתין להתפלל בליל שבת דוקא, רק מוסיף מחול על הקדש ומתפלל בערב שבת, כי עדין אינו לילה, וכמו דאיתא שם רב צלי של שבת בערב שבת, כדי להוסיף מחול על הקדש. ואומר ויכולו להראות שהשלים הב״ה את כל מלאכתו קודם שנכנס שבת. מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף, כי גם הוא מקבל שבת מבעוד יום, להורות שכילה מלאכתו בששי ונח בשביעי, וגם מורה על חידוש העולם ובזה נעשה שותף להב״ה במה שמראה ומודיע לכל כי הב״ה ברא עולמו בששה ונח בשביעי, ומפיק ליה מדכתיב ויכולו וכו׳, שכבר הורה זקן בעל מאור עינים, דקשיא ליה מלת ויכולו שנראה שנשלמו מעצמם, והא כתיב ויכל אלקים, לכן שפיר קאמר אל תקרי ויכולו אלא ויכלו, כלומר זה נעשה שותף להב״ה, היה עמו במלאכתו כיון שמורה ומודיע לכל כי הוא ברא עולמו וכילה מלאכתו בששי, והרי הוא כאילו כלו שניהם את המלאכה. ועוד שם אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם ומניחין ידו על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר, ע״כ. ויש לדקדק מהו העון והחטא. אמנם כבר כתבנו במקומות רבים ההקדמה הנוראה מפי האר״י זלה״ה כי בחטאינו ובעונות אבותינו כי פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אך החטא בשוגג אינו אלא לאותו הדור החוטא ולא לבנים. והנה אמרו שם אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק. גם במקדש ראשון חללו את השבת, וכ״כ בנחמיה ובשאר מקומות, לכן המתפלל בערב שבת וכו׳, כמו שכבר פירשנו שמוסיף מחול על הקדש, שני מלאכי השרת שהם יצה״ט ויצה״ר, שכתוב בהם כי מלאכיו יצוה לך, כמ״ש בזהר ריש פ׳ וישלח קס״ה ב׳, מניחים ידו על ראשו. לרמוז שזו היא מצוה ראשונה שניתנה לישראל קודם מתן תורה, ודינין במרה איפקוד. ואומרים לו וסר עונך, אם אחז מעשה אבותיו בידיו בעון שחיללו את השבת וחטאתך תכופר, שאין אדם צדיק בארץ שיוכל לשמור עצמו מחטוא בשבת ולפחות משיחה בטילה. ולפי שעשה תשובה ומתפלל בערב שבת ויכולו, הקטגורים נהפכים לסנגורים, והב׳ מלאכים רעים שנוצרו מן העבירה נהפכים לסנגורים ואומרים וסר עונך וחטאתך תכופר. ועם זה יפורשו פסוקי מזמור ע״ג. בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני מי לי בשמים וכו׳. הנה ישראל אומרים שהב״ה יעץ עליהם טובות ונתן להם התורה להנחותם הדרך הטובה וישרה, ולא זו בלבד אלא ואחר כבוד תקחני שגם אחר המות תהיה מנוחתם כבוד. ובפרט במצות השבת, שאמרה שבת לפני הב״ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, וזהו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, שאין לאומות חלק בה רק ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. כלה שארי ולבבי, מלשון כלתה לתשועתך נפשי ודבקה נפשי אחריך, צור לבבי וחלקי אלקים לעולם. הנה רחקיך יאבדו, שמתרחקים ממנו ית׳ לא כן ישראל שנקראו עם קרובו. ואני קרבת אלקים לי טוב. קרב״ת גימטריא שב״ת, שבזה מתקרבים ישראל לאביהם שבשמים ע״י מצות השבת. שתי בה׳ אלקים מחסי וכו׳. דאיתא שם בילקוט א״ר פנחס בשם ר׳ חמא אע״פ ששבת הב״ה ממלאכתו וגמר בריאת העולם, שנאמר ויכל אלקים ביום השביעי, אבל משתי מלאכות לא שבת, מתקן פורענותו לרשעים ומתקן שכר טוב לצדיקים, וכ״כ בב״ר סוף פ׳ י״א ז״ש שתי בה׳ אלקים מחסי, הם שתי שמות הא׳ מדת הרחמים לשכר הצדיקים שמתמלא עליהם רחמים, והשני מדת הדין להעניש הרשעים, וזהו לספר כל מלאכותיך שתי מלאכות הנ״ל. וגם לספר כל מלאכותיך בגאולה העתידה. שכשם שבמצרים שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו, גם לעתיד יבא אליהו ומשיח אחריו, וזהו מלאכותיך מלשון ואשלח מלאכים. והנה לענין שהתחלנו כי המקבל מתנה צריך לקבלה בסבר פנים יפות ולשומרה בשלם שבפנים. יש בפרשתנו מ׳ דומה לזה באלה הדברים רבה פ׳ זו, הן קרבו ימיך למות וכו׳ וכבר פירשנו אותו בדרוש ראשון לפ׳ זו יע״ש שכלו צריך לעניננו, האמנם עוד י״ל בביאור פסוקי הפ׳ הקודמת, שכבר התחלנו פירושם לעיל בדרוש הקודם, ועתה נוסיף לומר עוד, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה׳ אלקיך וכו׳, דקשה דפתח בלשון רבים העידותי בכם היום, וחזר ואמר לשון יחיד החיים והמות נתתי לפניך וכו׳, אך בילקוט ריש פ׳ האזינו איתא ז״ל משה העיד בישראל שני עדים שהן קיימין לעולם ולעולמי עולמים, אמר אני בשר ודם למחר אני מת, אם ירצו ישראל לומר לא קבלנו את התורה מי בא ומכחישם, לפיכך העמיד להן ב׳ עדים שהן קיימין לעולם ועד, ע״כ. לכן התחיל הכתוב בלשון רבים העידותי בכם היום, כלומר אם יהיה לבכם חלוק להאמין בי ולכחש ולומר לא קבלנו את התורה ובשרירות לבנו נלך. שלא תוכלו לומר כן, כי יש שני עדים נאמנים, השמים והארץ שהם היו בשעת מתן תורה, כי הרכין הב״ה שמים העליונים ובא ונתן תורה למשה עבדו ולישראל עמו, וכן נמוגו כל יושבי הארץ וכל העמים רעדה אחזתם עד שאמרו ה׳ עוז לעמו יתן. אמנם להיות כי אז היו ישראל זכאים וראויים ליכנס לארץ, לכן חזר ודבר בלשון יחיד החיים והמות נתתי לפניך וכו׳, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, שבזה כלול כל השלשה דברים הצריכים לאדם בני חיי ומזוני, כי הבנים נקראים חיים, כמ״ש רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. והמזונות הם חיי האדם שאכל וחי לעולם, וכתוב ותחיין את הילדים, ופי׳ רז״ל שהיו מספקות להם מזון. וחיי כמשמעו אבל העיקר הם חיי העולם הבא, שלכן אמר בחיים עם ב׳ הידיעה. ולא תתאוה למזון וחיים להנאת גופך, רק לאהבה את ה׳ אלקיך וכו׳. ורש״י ז״ל פי׳ ז״ל, ובחרת בחיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו, את זה ברור לך, ועל זה נאמר ה׳ מנת חלקי וכוסי וכו׳, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך, ע״כ.

ויגעתי ומצאתי זה המדרש בילקוט תהלים מזמור י״ו, והוא המאמר שהקדמנו, והנה המ׳ הזה אומר דרשני, כי למה הוצרך למשל, אך קשה לו מ״ש ובחרת בחיים כי מי בער ולא ידע שטוב לבחור בחיים, ועוד שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והבחירה נתונה לאדם, וא״כ למה נאמר ובחרת בחיים. לכן בא במשל למלך שעשה סעודה, הוא הב״ה שברא את עולמו והתקין בו כל מיני מאכל ועונג וזימן אורחים הם האומות שנתן להם חלק בארץ, כל א׳ בגבול שלו, והיה אוהבו מיסב ביניהם אלו ישראל, ודייק ביניהם כי ארץ ישראל היא באמצע העולם, וכתוב זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, ורוצה היה ליטול מנה יפה, הוא העולם הבא, אך לא היה בו דעת, כי עין לא ראתה והוא נעלם מעיני כל חי. אלא המלך נטל את ידו והניח על מנה יפה, כי אמר ובחרת בחיים, דהיינו החיים הנצחיים, וזה בשמירת התורה, ובזה יזכו גם לחיי העולם הזה כנז״ל, ומביא ראיה מהכתוב ה׳ מנת חלקי וכוסי, כמו שאמר שהניח ידו על גורל הטוב, וכתוב אחריו חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, כי להיות שבחר בעולם הבא, אף נחלת ארץ ישראל שפרה עלי. והוא מ״ש שישראל מודים שאין חלק יפה כחלקם וכו׳, אלה הם ג׳ מתנות טובות שנזכרו בפ״ק דברכות (ה.), שנתן הב״ה לישראל ולא נתנם אלא ע״י יסורין, שהם תורה וארץ ישראל ועולם הבא. וזהו אין חלק יפה כחלקם, היא התורה שנקראת לק״ח טוב, אותיות חלק והיא חלקם, שכן נאמר בה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל. ולא נחלה כנחלתם, היא ארץ ישראל, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל עבדו, ולא גורל כגורלם הוא העולם הבא, שכן יעקב אמר לעשו טול אתה העולם הזה ואני אטול העולם הבא (ילקוט בראשית כ״ה, רמז קי״א.). ואומר אברך את ה׳ אשר יעצני, שאמר ובחרת בחיים. וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו׳, וצריך להבין מה המה הדברים שדבר משה אל כל ישראל, כי על מ״ש אח״כ הרי כתוב ויאמר אליהם, לכן נלע״ד כי הדברים האלה הם מה שכתוב בסוף הפ׳ הקודמת, העידותי בכם היום וכו׳, שכולם הם דברי הב״ה שאמר למשה, ומשה עתה הלך ודבר לישראל. ואח״כ ויאמר אליהם בן ק״כ שנה אנכי היום. ולפי שקשה למה לא כינסם כשאר פעמים, לכן אמר ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, היום מלאו ימי ושנותי, ואין שלטון ביום המות. ובתנחומא אין וילך אלא לשון תוכחה, שנאמר לכו חזו מפעלות אלקים, ע״כ. והכונה כי כבר אמרו ז״ל אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, לכך וילך משה מלשון אנכי הולך בדרך כל הארץ, וידבר את הדברים האלה, לשון קשה לפי שהיו דברי תוכחות. ומפיק לה מדכתיב לכו חזו מפעלות ה׳, שהוא במזמור מ״ו כי בסי׳ ס״ו כתוב לכו וראו מפעלות אלקים. וא״כ לכו חזו הוא לשון קושי, חזות קשה הוגד לי, ועכ״ז הם מפעלות ה׳ ברחמים. אשר שם שמות בארץ הוא מ״ש הכרתי גוים וכו׳ אך תיראי אותי תקחי מוסר, שמיסר אומות העולם כדי שישראל יקחו מוסר ויעשו תשובה וקיים משה בעצמו הוכח תוכיח את עמיתך. הושיעה את עמך וברך את נחלתך. ה׳ אהבתי מעון ביתך. שיבנה במהרה בימינו אמן. בילא״ו.