דרוש כ"א לפרשת תשא

ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה (שמות ל, לד).

במדרש (ילקוט ויקרא ח׳ פ׳ צו. רמז תקי״ד): קח את אהרן (ויקרא ח, ב). למה נאמר כאן קח, א״ל הב״ה למשה חייב אני לפרוע לו לקיחה, קום אתה וגדלו בלקיחה. ואימתי לקח אהרן בשעה שיצא הקצף מלפני ה׳ לחבל שונאיהם של ישראל, א״ל משה קח את המחתה ותן עליה אש (במדבר יז, יא). א״ל אהרן מרי משה להרגני אתה מבקש, בני מפני שהקריבו לפני הב״ה אש הדיוט נשרפו ואתה אומר קח את המחתה, בני הכניסו אש זרה ונשרפו ואני אוציא אש קדש לחוץ ואני מת או נשרף. א״ל משה לך ועשה מהרה שמתוך שאתה מסיח הן מתים וכיון ששמע אהרן כן אמר אילו אני מת על ישראל אני כדי, מיד ויקח אהרן כאשר דבר משה (שם יב). לכך אמר הב״ה למשה קח את אהרן וכו׳.

יגונה האכזריות והעדר הרחמנות בעיני אלקי׳ ואדם, שהרי כתוב ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט). וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים בערובין פ״ח (ע״י עירובין פו.). ועוד שם: כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. וקשה והלא מכלל הין אתה שומע לאו ולמה הוצרך לחזור ולומר וכל שאינו וכו׳, אלא ודאי שהכונה היא שלא נאמר שמי שאינו אכזר אף שאינו מרחם יהיה מזרעו של א״א, לכך חזר ואמר וכל שאינו מרחם על הבריות, שאע״פ שאינו עושה מעשה אכזרי אלא שאינו מרחם בידוע שאינו מזרעו של א״א, ולכן כתוב בשמואל ב׳ כ״א. ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ויבקש דוד את פני ה׳ וכו׳ (ש"ב כא, א). אמרו בב״ר פ׳ כ״ה. עיקר אוותנטיה (היכל רענן: אוותנטיה, עיקר תוקף וחוזק הרעב) שלו לא היה ראוי לבא בימי דוד אלא בימי שאול, אלא ע״י שהיה שאול גרופית של שקמה (עץ יוסף: ענף אילן שקמה. ועיין ירושלמי פ״ב דע״ז (ט.) שנתמעט זכותו על שחטא בעמלק ע״ש. ושקמה הוא אילן סרק והוא דרך משל), גלגלו הב״ה והביאו בימי דוד. זש״ה ויהי רעב בימי דוד. הנה לא ראוי לבא בימי דוד רק בימי שאול, אך רצה הב״ה להביאו בימי דוד למען יוכלו לסובלו כי היה שלש שנים, והוצרך לומר ׳שנה אחר שנה׳ כלפי מה ששנינו באבות פ״ה: מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת באה, מקצתן רעבין ומקצתן שבעין. גמרו שלא לעשר רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה בא. ופרש״י ז״ל, של בצורת שמתייקר השער. של מהומה שמרעיב את כל העולם כלו, אוכלין ואינן שבעין אבל עדין אינן מתים. של כליה שכלם מתים. הנה כי כן נלע״ד שלא רצה המקום להביא הפורענות בבת א׳ אלא שנה אחר שנה כלפי הג׳ פורעניות הנ״ל. ובפ״ח דיבמות (עח:) איתא ז״ל, שנה ראשונה א״ל שמא עע״ז יש בכם, שנאמר ועבדתם אלקים אחרים וכו׳ ועצר את השמים ולא יהיה מטר (דברים יא, טז). שנה שנייה א״ל שמא עוברי עבירה יש בכם, שנאמר וימנעו רביבים וכו׳ ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג, ג). שלישית א״ל שמא יש בכם פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין, שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין וכו׳ (משלי כה, יד). ובמדבר רבה פ׳ ח׳ אמר: בשנה ג׳ א״ל שמא שופכי דמים או פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין או מונעי מעשרות יש בכם, שכל אלה הם שופכי דמים שגוזלין את העניים ומתים ברעב ע״כ. והם מכוונים היטב עם ג׳ פורעניות הנ״ל. כי שנה ראשונה של בצורת לבד רצה דהע״ה לראות אם היה בעון ע״א החמורה, שכן כתוב ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, יז). ובזה מתיקר השער. ובשנה שנייה בדק על ג״ע לפי שבא הרעב שהיו אוכלין ולא שבעין, וזה מדה כנגד מדה שפגמו באותו מקום שאמרו עליו (סוכה נב:) משביעו רעב, וכמ״ש אכלה ומחתה פיה וכו׳ (משלי ל, כ). ובשלישית שהיה רעב של כליה אמר שמא יש בכם שופכי דמים ומונעי מעשרות שגוזלין את העניים ומתים ברעב, ולכן גם הם ימותו ברעב. ואחרי שדוד פשפש ולא מצא בעלות ישראל לרגל, כמ״ש שם במדבר רבה פ׳ ח׳. ולא מצא עון בישראל, אמר אין הדבר תלוי אלא בי. ושאל באורים ותומים, ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (ש"ב כא, א). ואז ראה דוד כי טוב לפייסם, וכתוב שם ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה וכו׳ (שם ב). ולא פירש בפ׳ זה מה אמר אליהם, ולכן חזר ואמר ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם (שם ג). וקשה למה האריך בלשונו ולא אמר מתחלה מה ששאל להם. אך רצה דהע״ה לפייס את הגבעונים בכל אופן שיהיה למען כפר עון שאול ולא יכוו ישראל בגחלתו. ולכן ויקרא המלך לגבעונים. בלשון חיבה, כלשון ויקרא בכל מקום שהוא לשון חבה, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ ויקרא אל משה (ויקרא א). ויאמר אליהם (ש"ב כא, ב). בדברים רכים. ולא קבלו ממנו, שלכן רצה הכתוב להגיד והגבעונים לא מבני ישראל המה. שישראל רחמנים בני רחמנים והמה לא רצו לרחם. וחזר ואמר ויאמר דוד אל הגבעונים (שם ג). שחזר לפייסם באמור להם מה אעשה לכם משלי, ובמה אכפר על עלבון שקבלתם משאול. וברכו את נחלת ה׳. דהיינו ישראל נחלתו, שיסיר ידו מהם ולא יהיה להם עון בסיבת שאול וביתו. ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו (שם ד). יובן עם מ״ש שם בילקוט, כי שאול המית מהגבעונים בהריגת נוב עיר הכהנים ז׳ אנשים, ב׳ חוטבי עצים וב׳ שואבי מים וחזן וסופר ושמש. וא״ל דוד במה אכפר וכו׳ (שם ג). ויאמרו לו אין לנו כסף וכו׳ (שם ד). לי כתוב לנו קרי, שקרא אותם יחד וכשראה שעמדו באכזריותם קרא לכל א׳ בפני עצמו ולא הועיל. עד שא״ל יותן לנו שבעה אנשים מבניו וכו׳ (שם ו). ולהורות שהיו אכזרים ונתרחקו מג׳ מדות שיש בישראל סימנם גב״ר. ג״ח ביישנים רחמנים (יבמות עט.), שהם כנגד ג׳ אבות, אברהם עסק בג״ח, יצחק נתבייש מאביו, ויעקוד את יצחק בנו. כשה לטבח יובל ולא כיהה בו. יעקב היה רחמן שהיה לו צער גדול בנים. לכן אמר שם, כתוב בתורה לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא, כג). ואלו תלויים ז׳ חדשים מי״ו בניסן עד י״ז ממרחשון, הרי מזה שלא היו גומלי חסדים שלא ניתנה לקבורה. וזה לפי שרצה דהע״ה שיעברו עליהם שלש רגלים כדי שכל ישראל ישמעו וייראו משלוח יד בגרים, וכמ״ש שם במדרש, שבזה גרם שנתגיירו כמה מהם (במדבר רבה ח׳ ד). כתוב בתורה לא יומתו אבות על בנים (דברים כד, טז). ואלו מתים בעון אבותם. הרי שלא נתביישו מדוד שחילה פניהם יקחו כופר נפשם וגם מפני הרואים, שעברו על מ״ש בתורה לא יומתו וכו׳. כתוב בתורה אין דנין שנים ביום א׳ ואלו שבעתם יחד, שכן שנינו בסנהדרין פ״ו (מו.): אין דנין שנים ביום א׳. שזה נראה אכזריות גדול להמית שבעה אנשים בזמן א׳. ולכן מדה כנגד מדה כתוב שם, וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים ריחקן. אף עזרא ריחקן וכו׳, ואף לעתיד לבא הב״ה מרחקן וכו׳. כי הנה ג׳ בתי מקדשות היו בזכות ג׳ אבות, הראשון בזכות אברהם שקראו הר, השני בזכות יצחק שנק׳ שדה. והג׳ נק׳ בית בזכות יעקב שיהיה לעולם קיים (פסחים פח.). ולכן הגבעונים שנתרחקו מדרכי הג׳ אבות נתרחקו מג׳ בתי מקדשות, הראשון שהכינו דהע״ה, ואע״פ שלא נבנה בימיו קראו על שמו, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל). השני ע״י עזרא. והג׳ שיבנה ב״ב על ידו ית׳. מכון לשבתך פעלת ה׳ (שמות טו, יז). ולכן הב״ה מרחקן. הרי למדנו כמה מגונה האכזריות בעיני אלקים ואדם:

ובזה נתרץ מה שהקשו התוס׳ במגלה פ״ג (כה.) על מה ששנינו האומר על קן צפור יגיעו רחמיך. והטעם מפני שעושה מדותיו של הב״ה רחמים ואינן אלא גזרות. ולמה יסד הקליר (יוצר ליום ב׳ של פסח): נאור רחמך על כל מעשיך, צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום א׳. דמשמע שהב״ה חס על אותו ואת בנו, והוא אינו אלא גזרה ע״כ. ונלע״ד שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ אמור דף צ״ב א׳. תנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות, ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופוסא בגיניה בשעתא דיצטריך ליה, כגוונא דא בהיפוכא דהא, ועל כלא אי עביד ב״נ עובדא דאכזרי הכי איתער בההוא יומא. תנן דישראל אכזריות אתמנע מינייהו מכל שאר עמין וכו׳. הנה כי כן לפיכך צוה הב״ה לישראל אותו ואת בנו לא תשחטו ביום א׳. למנוע מהם מדות אכזריות, לא שצוה כן בשביל שחס על הבהמות אלא כדי שלא ינהגו עצמם באכזריות ודוק. ובתנחומא פ׳ זו כתיב יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב, י). זה הב״ה שכתוב בתורתו ושור או שה אותו ואת בנו וכו׳ (ויקרא כב, כח). ורחמי רשעים אכזרי (משלי יב, י). זה המן הרשע שכתוב בו להשמיד להרוג ולאבד וכו׳ (אסתר ג, יג). ואיתא בריקנאטי פ׳ (זו) [אמור]: שאם חטאו איש ואשתו או אב ובנו יתגלגלו שם. ולכן חסה התורה עליהן שלא לעקרן ביום א׳ ע״כ. בזה מובן הכתוב היטב, יודע צדיק נפש בהמתו. ר״ל יודע צדיקו של עולם זה הב״ה, הנפש המגולגלת באותה בהמה, ולכן צוה שלא לנהוג מנהג אכזריות לישראל, ואדרבא ביום ההוא יאכל, כשתקריבו קרבן תודה על נס צריך שביומו יאכל להודות לה׳ על הנס הנעשה לו באותו יום עצמו:

ובפ״ט דברכות (נד:): א״ר יוחנן אפילו בשעת כעסו של הב״ה הוא זוכר הצדיקים, דכתיב ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וכו׳ (בראשית יט, כט). וקשה דמהיכא תיתי שלא יזכור את הצדיקים לעולם, דאטו יש שכחה לפני כסא כבודו אתמהא. אך במכילתא פ׳ בשלח אמרו, יש גבור במדינה שמשקנאה וגבורה לובשתו אפי׳ אביו אפי׳ קרובו הכל מכה והולך בחימה, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ה׳ איש מלחמה שהוא נלחם במצרים. ה׳ שמו שהוא מרחם על הבריות. וכבר פי׳ זה בארוכה יעויין במקומו (חלק ב׳ דרוש ל׳). ז״ש ר״י שאפי׳ בשעת כעסו של הב״ה, שהוא בכעס ועושה דין ברשעים. זוכר את הצדיקים לעשות רצונם. שכן כתוב ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם (בראשית יט, כט). להציל את לוט. וזהו ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג, ב). וכן אמרו שם בברכות פ״ד (כט:): אמר רב חסדא אפי׳ בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברת יהיו כל צרכיהם לפניך. והוא מ״ש שם במכילתא, מלך ב״ו יוצא למלחמה ומדינות קרובות באות ושואלות צרכיהן מלפניו, אומר להן זעוף הוא, למלחמה הוא יוצא, לכשינצח וישוב באין אתם ושואלין צרכיכם מלפניו, אבל הב״ה אינו כן אלא ה׳ איש מלחמה שהוא נלחם במצרים, ה׳ שמו (שמות טו, ג) שהוא שומע צעקת כל באי העולם וכו׳. כי ב״ו אינו יכול לעשות שני הפכים בזמן א׳, והב״ה רחום ודיין ברגע א׳. וז״ש כי שמש ומגן ה׳ אלקים (תהלים פד, יב). כי השמש יש לו שתי סגולות הפכיות, שמקפיא המלח ומתיך השעוה, כן ה׳ אלקים פועל בדין ומרחם על בריותיו ברגע אחד, וזהו וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכו׳ (מלאכי ג, כ). צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונים בה (ע״א ג:). וז״ש כי שמש ומגן ה׳ אלקים. שהם רחמים ודין, ולכן כשהוא מכה והולך בחימה אז עמו החסד והרחמים, ולע״ד זהו הרמז כי חימ״ה ר״ת חסד ה׳ מלאה הארץ (תהלים לג, ה). ודוק:

ולדרך זו נלך לבאר מ׳ ז״ל בפ׳ חלק (סנהדרין קי:): תניא קטני בני רשעי ישראל אין באין לעה״ב, שנאמר כי הנה היום בא וכו׳ אשר לא ישאר להם שרש וענף (מלאכי ג, יט). שרש בעה״ז וענף לעה״ב דברי רבן גמליאל. ר׳ עקיבא אומר באים הם לעה״ב, שנאמר שומר פתאים ה׳ (תהלים קטז, ו). שכן קורין בכרכי הים לינוקא פתיא, ואומר גודו אלנא וכו׳ ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו וכו׳ (דניאל ד, כ). אבל קטני בני רשעי א״ה דברי הכל אינן באים לעה״ב ע״כ. והקשה בעל חדושי אגדות דפ׳ גודו אילנא נאמר בנ״נ שהיה מרשעי א״ה, ואיך יביא ראיה מזה על בני רשעי ישראל. ותירץ בדוחק. ואני מקשה עוד איך ס״ד דר״ג דקטני בני רשעי ישראל לא יהיה להם חלק לעה״ב, שאם אבותם חטאו הם לא חטאו. ורש״י ז״ל פי׳ שרש וענף. אלו בנים קטנים שלהם. שרש בעה״ז שימותו נפלים. וענף לעה״ב שאע״פ שאבותיהם היו רשעים הם לא חטאו. והלשון קשה להולמו, אך נלע״ד שיובן הכל עם מ״ש שם בסמוך, איתמר קטן מאימתי בא לעה״ב, ר׳ חייא ור״ש ברבי. חד אמר משעה שנולד, וחד אמר משעה שסיפר וכו׳. רבינא אמר משעה שנזרע ע״כ. הנה כי כן הני תנאי כהני תנאי, דר״ג ס״ל כהני תנאי דאמרי משעה שנולד או שסיפר לאפוקי הנפלים דאין להם חלק לעה״ב, ולכן פושעי ישראל שאין להם חלק לעה״ב ממית בניהם כשהם נפלים, כדי שלא יהיה להם חלק לעה״ב ולא יזכו לאבותם, כי ברא מזכי אבא (סנהדרין קד.). וז״ש רש״י ז״ל, שרש בעה״ז שימותו נפלים. וענף לעה״ב וכו׳. כלומר לפיכך אינו רוצה הב״ה לזכותם שישארו להם בנים בעה״ז, שא״כ יהיה להם זכות רק לא ישאר להם שרש שימותו נפלים, וגם לא ישאר להם ענף לעה״ב, כי אם לא ימותו בניהם נפלים יזכו לעה״ב. וז״ש רש״י שאע״פ שאבותיהם היו רשעים הם לא חטאו ויהיה להם חלק לעה״ב. וכדי שלא יזכו לכך ימותו נפלים, ור״ע ס״ל כמ״ד משעה שנזרע, שאף הנפלים יהיה להם חלק לעה״ב. ומביא ראיה מהפ׳ שומר פתאים ה׳ (תהלים קטז, ו). דכתיב לעיל מיניה, חנון ה׳ וצדיק ואלקינו מרחם (שם ה). שכבר פי׳ פסוקים אלה. אך עתה יובנו לדרכנו שה׳ הצדיק הוא מרחם על בריותיו אף בשעה שעושה דין ברשעים, והראיה שומר פתאים ה׳. שאף הקטנים מזכין את אביהם, ויהיה שומר מלשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא). שממתין מתי יזכו הקטני׳ לעה״ב כדי שיזכו לאבותם, וזהו דלותי ולי יהושיע (תהלים קטז, ו). כדי שבזה שובי נפשי למנוחייכי וכו׳ (שם ז). ויובן עם ההוא עובדא דמדרש הנעלם דרות בזהר חדש דף מ׳ ג׳. שר׳ נחום הפקולי אפיק לאבוהי מן דינא דההוא עלמא. וזהו דלותי ולי יהושיע. והשתא מפרש ע״פ מ״ש שם, מן יומא דידע בני פסוק חד פקו לי מן דינאי. וזהו כי חלצת נפשי ממות (שם ח). כיון דקרא ק״ש סלקין דינאי בין ביממא בין בליליא זמנא חדא, וזהו את עיני מדמעה. כיון דקרי בי רב אעברו דינאי מכל וכל, וזהו את רגלי מדחי. יומא דאתחכים וקרו ליה רבי אתקינו כורסי בין צדיקייא בגנתא דעדן. ובזה אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים (שם ט). דהיינו צדיקים דאפי׳ במיתתם קרויין חיים, ולפי שפ׳ שומר פתאים ה׳, יכול אני לומר דמיירי בקטנים שנולדו לאויר העולם לא בנפלים, שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא שהוא פתי. לכן ואומר גודו אילנא וכו׳ ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו (דניאל ד, כ). דהיינו שרש וענף, שלכן אמר עיקר שרשוהי ולא שרשוהי לבד, להורות שבנפלים מדבר, דהיינו משעה שנזרע והיינו עיקר שרשוהי. ואע״פ שהפ׳ מדבר בנ״נ הרשע שהיה גוי, ולדברי הכל קטני בני רשעי א״ה אינן באין לעה״ב. כבר אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין צו:), ואף מבני בניו של אותו רשע בקש הב״ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מה״ש לפני הב״ה, רבש״ע מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניסהו תחת כנפי השכינה. הנה שמתחלה היה רוצה שמבניו יתגיירו, וז״ש ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו, אלא שמפני קטרוג המלאכים לא יצא דבר לפועל, ולכן מביא ראיה ר״ע מפ׳ זה שממנו נראה שאף קטני בני רשעי א״ה באין לעה״ב כשמתגיירין וכ״ש קטני רשעי ישראל. אך קטני בני רשעי א״ה שאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם כשיגדל, גם בקטנותם אין להם חלק לעה״ב, שנאמר ותאבד כל זכר למו (ישעיה כו, יד).

אלקינו מרחם צוה בפ׳ זו: ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וכו׳ (שמות ל, לד). ודרשו רז״ל בפ״א דכריתות (דף ו:) אלה הדברים, א׳ רב חמא בר ביזנא אר״ש חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטרת. אביי אמר מהכא ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט, ו). ע״כ. ופרש״י בפ׳ זו ז״ל, חלבנה בושם שריחו רע, ומנאה הכתוב בין סממני הקטרת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותנו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו עכ״ל. רצה להרכיב דברי ר״ש ודברי אביי יחד, שלכן דקדק לשונו לומר באגודת תעניותינו ותפלותינו, כמו שהביא אביי ראיה מפסוק ואגודתו על ארץ יסדה, ומזה למדנו פי׳ המ׳ והכתוב, והוא מ״ש בויקרא רבה פ׳ ל׳ בענין הלולב ומיניו, שיש בישראל מינים ממינים שונים, ויש ג״כ מי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הב״ה עושה להם, לאבדן אי אפשר אלא אמר הב״ה יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה״ד הבונה בשמים מעלותיו (עמוס ט, ו). ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויין אגודה אחת, שנ׳ ואגודתו על ארץ יסדה ע״כ. ופי׳ זה המ׳ כתוב אצלנו בדרוש לסכות יע״ש (חלק ב׳ דרוש ל״ה). לכן כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, כי כשאין ישראל אגודה אחת אין תפלתם נשמעת, וזה בעבור מ״ש אותה שעה אני מתעלה, ומכלל הין אתה שומע לאו. ויובן היטב עם מ״ש בירושלמי דתענית פ״ב (ה״א, דף ט.): אמר רב כל תענית שאינה נעשית כתקונה, עליה הכתוב אומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב, ח). וקשה מאי כתקונה. ומה שייכות יש לנתנה עלי בקולה עם התענית. אמנם איתא בסנהדרין פ״ד (דף לה.), א״ר אליעזר כל תענית שמלינין בה צדקה כאילו שופך דמים, ואמרו הראשונים: ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. כי כן צו״ם קו״ל ממו״ן גי׳ דדין כגי׳ דדין. כי עיקר התשובה הוא התענית שבו צועקים בתפלות ותחנונים בבתי כנסיות ואז צריך לעשות צדקה לעניים. ז״ש רב כל תענית שאינה נעשית כתקונה, דהיינו לעשות צדקה לעניים כדי שיהיה להם מה לאכול בערב אחר התענית, ודאי שאינה תענית, שאין הב״ה מקבל תפלתם מקול צעקת עניים הנודדים ללחם איה, ולכן עליהם נאמר נתנה עלי בקולה, שיש קול וצום אבל לא ממון, שחסר על בלי תת צדקה לעניים. על כן שנאתיה. ולכן צריך לצרף באגודת תעניותינו ותפלותינו אפי׳ ריקנין שבנו למען אד׳ שיתעלה בשמים.

עוד יובן מ׳ זה עם מ׳ אחר בב״ר פ׳ נ׳ ז״ל: שני בני אדם אמרו דבר אחד, לוט וצרפית. צרפית אמרה עד שלא באת אצלי היה הב״ה רואה מעשי ומעשי אנשי עירי, והיו מעשי רבים על אנשי בני עירי והייתי צדקת ביניהם, עכשיו שבאת אצלי באת להזכיר את עוני ולהמית את בני. לוט אמר עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הב״ה רואה מעשי ומעשי בני עירי ואני צדיק ביניהם. עכשיו שאני הולך אצל אברהם איני יכול לעמוד בנחלתו ע״כ. וקשה מאי ׳שני בני אדם׳ דהצרפית היתה אשה, ולמה לא אמר בקצור שנים אמרו דבר א׳. אך הוקשה לבעל המ׳ מה זה שאמרה הצרפית ׳באת אלי להזכיר את עוני׳ כי מה עון פרטי היה לה, שאילו אמרה להזכיר עונותי לא היה מוקשה ועומד, אך לפרט ׳עוני׳ נראה שאיזה עון אשר חטא היה בידה שבבא אליה אליהו היה נזכר. ולכן אמר שני בני אדם וכו׳. כי הנה בפ״ק דע״א (ה:) איתא ז״ל: בני כפויי טובה, דכתיב האשה אשר נתת עמדי (בראשית ג, יב). ופרש״י ז״ל: לשון גנאי הוא, שתלה הקלקול במתנתו של מקום, והוא עשאה לו לעזר ע״כ. וכן פי׳ בפ׳ בראשית: כאן כפר בטובה. ונלע״ד דהוציאו זה מהכתוב דהיה לו לומר אשתי נתנה לי מן העץ. מאי אשר נתת עמדי. אלא שכמתלהלה ירה חצים כלפי מעלה לומר אשר נתת עמדי להיות עמי תמיד, וכ״ש לפי דברי רז״ל שאמרו (ב״ר כ׳ ח): כי שמעת לקול אשתך (בראשית ג, יז). שהיתה מיללת עליו בקולה. כי בזה הוכרחתי לעשות רצונה. וא״כ הצרפית אמרה לאליהו מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני. וזה כי כששאל ממנה אליהו לקחי נא לי פת לחם בידך (מ״א יז, יא). השיבה אמריה לו חי ה׳ אלקיך אם יש לי מעוג וכו׳ (שם יב). ואע״פ שהגידה האמת עכ״ז לא היה לה לישבע, שהרי בעון נדרים ושבועות בנים מתים כשהם קטנים, למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך (קהלת ה, ה). כדאמרי׳ בפ׳ במה מדליקין (שבת לב:), וכן אמרו (תנחומא פ׳ ויקרא. אות ז׳) שכמה עיירות היו בהר המלך, וכולן נחרבו בשביל שבועות אף שהיו באמת. ולכן כשמת בנה אמרה לאליהו מה לי ולך איש האלקים. וזה כפיות טובה לפי שעשה עמה כל כך, כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר (מ״א יז, יד). וזהו באת אלי להזכיר את עוני שנשבעתי ונענשתי. ועוד אמרו שם (שבת לב:), בעון שנאת חנם בנים מתים כשהם קטנים. לכן אמרה מה לי ולך איש האלקים, הנה לא יש בינינו שנאה שגורמת להמית את בני. אין זה אלא שעד שלא באת אצלי הייתי צדקת בין אנשי עירי ועכשיו אינו כן. וגם ללוט ההולך את אברם (בראשית יג, ה). ולמד ממעשיו להכניס אורחים בביתו. אמנם לפי שהלך בשכונתה של סדום היה ראוי ליכוות בגחלתם אלא דלגבי דידהו היה צדיק, ולכן אמר אברהם אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר (בראשית יח, כד). כלומר דלגבי בני העיר הם צדיקים אף שבדור של צדיקים אינם כן. ולכן אמר לוט למלאכים, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה (בראשית יט, יט). כי להיות זכותו גדול, ואני נראה לגבי דידיה כרשע, לא אוכל לעמוד בנחלתו או כגרסת הילקוט בגחלתו, על דרך (אבות פ״ב, מ״י): והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. ועכ״ז היה זה כפיות טובה לגבי אברהם כיון שנצול בזכותו, ולכן אמר ׳שני בני אדם׳ שהלכו בדרך אדם הראשון שהיה כפוי טובה ואמרו מה שאמרו, הנה כי כן טוב היות פושעי ישראל עמנו בתעניותנו למען הראות מעשי הצדיקים שביניהם יותר מעולים לגבי השאר. ועוד יבא הטעם השלישי דאיתא ביומא פ״ח (פו:): תשובת המוחלטין מעכבת את הפורענות ואפילו לאחר שנחתם גזר דינם. ופרש״י המוחלטין, רשעים גמורים. וזה כי גדול כחן של בעלי תשובה, כמ״ש בפסחים פ״י (קיט.): מאי דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א, ח). ידו כתיב, זה ידו של הב״ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין ע״כ. הרי שבתשובת המוחלטין הנמנין עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו, הב״ה חותר חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל תפלותינו ותעניותינו ואין מדת הדין יכולה לעכב.

ועל כל אלה אמר המשורר סי׳ ס״ה. למנצח מזמור לדוד שיר (תהלים סה, א). לך דומיה תהלה אלקים בציון וכו׳ (שם ב). ובפסחים פ״י (קיט.) אמרו על זה: זמרו למי שנוצחין אותו ושמח. דהיינו הבעל תשובה. והנה אלקים בציון. כלומר כשהיה בית המקדש קיים ולך ישולם נדר. שכשיחטא האדם מביא קרבן ומתכפר לו, אך התשובה והתפלה היא בכל מקום ואין צריך לא קרבן ולא כהן, וזהו שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו (תהלים סה, ג). דהיינו מה שאמרנו שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. וזהו עדיך כל בשר יבאו. שיוקשרו כלם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ומתקבלת תפלתם, וזהו שאמר דברי עונות גברו מני. מאיזה יחיד שהיה רשע ועשה תשובה, ובזה פשעינו אתה תכפרם (שם ד). לשון רבים, שלכלם יכפר בתשובת המוחלטין. אי נמי שומע תפלה וכו׳. יובן עם מ״ש בשם האר״י זלה״ה שקודם התפלה צריך לקבל עליו מצות ואהבת לריעך כמוך כדי שע״י זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל. ומאד הזהיר האר״י זלה״ה לתלמידיו שאם יש איזה חבר בצרה ישתתף בצערו ויתפלל עליו, ובזה מובן שומע תפלה כשעדיך כל בשר יבאו, להתפלל עליו ועל כל ישראל. עוד אמרו בפ״ח דיומא (פו:): אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב גדולה תשובה שאפי׳ יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר ארפא משובתם וכו׳ כי שב אפי ממנו (הושע יד, ה). מהם לא נאמר אלא ממנו. והכונה עם מ״ש בקדושין פ״ק (מ:): לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם כלו תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות. זש״ה דברי עונות גברו מני (תהלים סה, ד). ואני עושה תשובה מהם, פשעינו של כל העולם אתה תכפרם. אשרי תבחר ותקרב ישכון חציריך וכו׳ (שם ה). יובן עם מ״ש שם (בפ״י דפסחים) [בפ״ח דיומא] (פו:): בא וראה שלא כמדת הב״ה מדת ב״ו. אדם מקניט את חבירו ספק מתפייס ממנו ספק אין מתפייס ממנו. ואם ת״ל מתפייס ממנו ספק מתפייס ממנו בדברים ספק מתפייס ממנו בממון. אבל מדת הב״ה אינו כן אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ (הושע יד, ג). ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר וקח טוב. ולע״א שדומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר ונשלמה פרים שפתינו (שם). ושמא תאמר פרי חובות, ת״ל אוהבם נדבה (שם ה). ע״כ. אלו הם מעלות התשובה. כי הנה מן הדין לא היה ראוי לקבל בעלי תשובה, שהרי אמרו (סנהדרין קיט.), וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א, ח). ידו כתיב, ידו של הב״ה פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. שאינו מן הראוי שאדם חוטא לאלקיו שהוא בלתי בעל תכלית ויקבלו בתשובה. ואפי׳ שחטא בסתר שבזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, שלכן החמירה תורה בגנב מבגזלן, וכמ״ש בבב״ק פ״ז (עט:). ופירשנוהו באבות עולם פ״ד דאבות (משנה ה׳) דף נ״ח א׳. עכ״ז מתפייס ממנו בדברים. ולע״א שמחזיק לו טובה. הוא מה שאמרו (יומא פו:), גדולה תשובה שעונות נחשבות לזכיות. ולע״א שהוא כמקריב קרבן. לפי שהעוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. ושמא תאמר פרי חובות. ואיתא בחגיגה פ״א (ז.): ר׳ לוי רמי כתיב אבא ביתך בעולות (תהלים סו, יג). וכתיב הוקר רגלך מבית רעך (משלי כה, יז). ל״ק הא בחטאות ואשמות והא בשלמים ועולות. וא״כ מי שחטא ועושה תשובה שמעלה עליו כמי שהקריב קרבן, וודאי שאין זה אלא חטאות ואשמות שחטא בהם, ואין זה רצוי לפניו ית׳, ת״ל אוהבם נדבה. שמעלה עליו כאילו הקריב קרבנות נדבה עולות ושלמים. על כל אלה אמר אשרי תבחר ותקרב, זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב. ישכון חציריך כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ולאו דוקא חטאות ואשמות אלא נשבעה בטוב ביתך (תהלים סה, ה). שהם עולות ושלמים קרבנות טובים אליו ית׳. ויותר מכן קדוש היכלך. הוא הקטרת הנקטר בהיכל ובבית קדש הקדשים, ולכן התחיל בלשון יחיד ישכון חציריך, וסיים ברבים נשבעה בטוב ביתך, שהוא מה שאמרנו שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שלכן נקרא קטרת תרגום של קשר, שהוא מה שאמרו (ויקרא רבה ל׳ יב): יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ועל כן אמר הנביא ישעיהו סי׳ נ״ז. בזעקך יצילוך קבוציך (ישעיה נז, יג). דהיינו כשישראל רוצים להתאסף לעשות תענית ותפלה על כל צרה שלא תבא, יצילוך קבוציך, דהיינו שיהיו עמהם בקבוץ שלהם אף פושעי ישראל, שבזה יצילום מכל צרה, שיקבל הב״ה תפלתם.

ולכן צוה הב״ה למשה, קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה (שמות ל, לד). לרמוז לו להחזיר הרשעים בתשובה, ושחביב לפניו ית׳ הרשע השב בתשובה כצדיק גמור, ולכן בד בבד יהיה. כי הסמים הראשונים שבהם החלבנה שריחה רע חביבים כסמים אחרים, שבהם לבונה זכה רמז לצדיקים גמורים. ולכן קח לך את כלם ועשית אותה קטרת, שיוקשרו כלם אגודה אחת, וכלם יחשבו רוקח מעשה רוקח ממולח טהור קדש. כי כשהם מעורבים יחד כלם נקראים טהור, מכלל דאיכא טמא, וזהו בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב. קדש כלפי הצדיקים, וכלם כאחד נקראים קדש ישראל לה׳ (ירמיה ב, ג). והיה צריך להקטיר קטרת שתי פעמים ביום, א׳ בשחרית וא׳ בין הערבים, בעת הקרבת תמידין המכפרים על ישראל מכל עונותיהם, כמ״ש (ילקוט ישעיה א׳, רמז ש״צ): מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה, ושל בין הערבים על עבירות היום. ובזה כל ישראל קדושים הם, קטרת תמיד לפני ה׳ (שמות ל, ח). ובזה ניתן טעם נכון למה לא צוה הב״ה על מזבח הקטרת בפ׳ תרומה כשצוה על שאר כלי המשכן. והמתין לצוותו בפ׳ תצוה אחר קרבנות המלואים. אך לעניננו יובן היטב בהוסיף עוד מ״ש בזהר פ׳ ויקהל רי״ח ב׳ ז״ל, כגונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא כד סליק ההוא עמוד מההוא מעלה עשן, הוה מברר לביה בברירו דנהירו דחדוא למפלח למריה, ואעבר מיניה זוהמא דיצה״ר, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא, בגין דקטרת תבירו דיצה״ר איהו וכו׳. הנה כי כן פ׳ תרומה נאמרה קודם מעשה העגל ככתוב בזהר פ׳ ויקהל קצ״ה א׳ ז״ל, ת״ח מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש אשר ידבנו לבו (שמות כה, ב), לאכללא כלא, דהוו אינון ערב רב בגוויהו, לבתר אתו אינון ע״ר ועבדו ית עגלא, אמר קב״ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו וכו׳. וכן בפ׳ פקודי רכ״ד א׳. אסתכל קב״ה כד יהבו ישראל דהבא לעגלא, וקב״ה אקדים לון דהבא דמשכנא לאסוותא, דכל דהבא דהוה עמהון יהבו לארמת משכנא, ס״ד דכד עבדו ית עגלא אשתכח עמהון דהבא ואינון פריקו אודנייהו לנטלא ההוא דהבא וכו׳. ואז היו ישראל חירות ממלאך המות ומיצר הרע, ולפי זה לא היה צריך הקטרת להחזיר את הרשעים בתשובה כי כלם היו צדיקים ותמימים. אך אחר שעשו את העגל שחזר יצר הרע למקומו והיו בהם רשעים, הוצרך לצוות על מעשה הקטרת שבו החלבנה רמז לרשעים. כדי שבזה יוקשרו כלם אגודה אחת ויכפרו אלו על אלו, והעיקר כמ״ש לקמן כי בפ׳ תרומה שלא חטאו היו עדין חירות ממלאך המות ולא היו צריכין לקטרת שעוצר המגפה, אך כשחטאו וחזר יצה״ר למקומו ומ״ה שולט בהם, ויגוף ה׳ את העם (שמות לב, לה). אז הוצרכו לקטרת כמ״ש לקמן. א״נ לאידך גיסא שכשהיו ע״ר בכלל הנדבה לא צוה על מעשה הקטרת, לפי שהוא קרבן יותר קדוש ולא יתערב זר בתוכו, אך אחר שהמשכן נעשה מכל ישראל ואין לזרים אתם, אז צוה על מזבח הזהב ועל מעשה הקטרת, ולכן היו שתי מזבחות, של קרבנות היה בחוץ רמז למעשים הרעים שהיו מתכפרים במעשה הקרבנות. ושל קטרת מבפנים רמז לאמונות זרות ומחשבות רעות שבריח הקטרת היו מתבררים כדלעיל. ובזה ינעם היותם י״א סממנים, כי הנה ישראל עדה קדושה אינם נק׳ עדה פחות מעשרה (ברכות כא:). וכשיש רשעים ביניהם שחוץ למחנה מושבם, רמז לחלבנה שריחה רע. הנה כשהיו מתאחדים עם ישראל והיו י״א אז נקרא קטרת, קשר א׳ עמהם לכפר אלו על אלו. וגם בקטרת היה מלח סדומית לכפר על מי שיש בו אמונה זרה, כאנשי סדום שלא היו רוצים ליהנות אלו מאלו, והקטרת להפך כנז׳.

ובפ׳ קרח כתוב ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם וכו׳ (במדבר יז, יא). קשה בפסוקים אלה, שמתחלה נראה שצוה משה לאהרן שישים הקטרת במחתה תחלה ואח״כ ילך אל העדה. ואהרן לא עשה כן רק וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת (שם יב). אחר שהלך שם. ולמה תחלה כתיב ׳העדה׳ ואח״כ ׳הקהל׳. וכיון שאמר ותעצר המגפה (שם יג). למה חזר ואמר והמגפה נעצרה (שם טו). אמנם בשבת (פט.) פ׳ רבי עקיבא איתא ז״ל: ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם (במדבר יז, יב). ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה (שם יג). אי לאו דאמר ליה מנא הוה ידע. ופרש״י ז״ל, הלא בתורה לא נכתב ע״כ. וקשה לי שאף שבתורה לא נכתב אפשר שהב״ה גילה לו בדרך שגילה לו כמה דברים, סתרי מרכבה וסודות התורה וכמה הלכות שנאמרו לו בסיני.

אך יובן עם מה שהקדמנו שכתוב בילקוט פ׳ צו והוא מן התנחומא, כי הוקשה לו לבעל המ׳ שבפ׳ תצוה כשצוה על המלואים לא נאמר קח את אהרן רק לקח פר א׳ וכו׳ (שמות כא, א). ואת אהרן ואת בניו תקריב וכו׳ (שם ד). וא״כ למה נאמר כאן בפ׳ צו קח (ויקרא ח, ב), מש״כ בפ׳ תצוה, וכך היה לו לומר הקרב את אהרן. ואמר חייב אני לפרוע לו לקיחה שמסר נפשו על ישראל, כמו שנאמר אימתי לקח אהרן וכו׳, וכששמע אהרן שמשה א״ל מעצמו, קח את המחתה (במדבר יז, יא). ולא אמר לו מפי הב״ה, שכן כתוב ויאמר משה אל אהרן, ולא נאמר ויאמר ה׳ אל משה אמור אל אהרן. פחד אהרן ממה שאירע לבניו ואמר שני דברים, הא׳ בני הקריבו לפני הב״ה אש הדיוט, והוא מ״ש אשר לא צוה אותם (ויקרא י, א). וגם אתה מצוני ׳קח את המחתה׳ מבלי שצוה הב״ה כך. ועוד בני הכניסו אש זרה ונשרפו ואני אוציא אש קדוש לחוץ. שזהו מ״ש ושים קטרת והולך מהרה אל העדה (במדבר יז, יא). א״ל משה לך ועשה מהרה וכו׳. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל (שם יב). כי הנה משה שידע שהקטרת יש לו סגולה לעצור המגפה, א״ל ושים קטרת ואח״כ והולך מהרה אל העדה, דהיינו כל ישראל בכלל צדיקים ורשעים, כי יודע אני שבזה תכפר עליהם ותעצר המגפה. אך אהרן סבר שזהו להחזיר את הרשעים בתשובה בריח הקטרת, דתבירו דיצה״ר איהו כדלעיל. ולכן וירץ אל תוך הקהל. דהיינו קהל ישראל הטובים, ושם ויתן את הקטרת ויכפר על העם. שגם הרשעים הרהרו תשובה בלבם, ואמר שאפילו שימות על ישראל לא אכפת לו כיון שהועיל להם, ולכן א״ל למשה קח את אהרן. שאע״פ שהיה בורח מן השררה, כמ״ש שם בתנחומא ובילקוט, א״ל הב״ה קח את אהרן, לשון פיתוי כמו קחנו ועיניך שים עליו (ירמיה לט, יב). והנה כיון שמשה אמר כן מעצמו ולא נזכר שם ה׳, ודאי שמלאך המות מסר לו, דאל״כ היה נכתב בתורה שהב״ה צוה לו כן ולא מעצמו, שלא יענש כנדב ואביהוא שהקטירו קטרת זרה אשר לא צוה אותם, וזהו הכרחו של רש״י ז״ל ויפה דבר, הלא בתורה לא נכתב. שאם צוהו הב״ה ודאי שהיה נכתב בתורה כדי שלא יענש אהרן שהקריב אש זרה אשר לא צוה ה׳. ומה שלא נכתב בתורה הוא לפי שאילו יוודע הדבר לא תהיה לעולם מגפה ויגרע כחו של מלאך המות, והב״ה אלקי משפט רוצה ליסר החוטאים ולכן לא גילה זה למרע״ה אלא מ״ה מסר לו הדבר. לפי שבמתן תורה נעשו חירות ממלאך המות, וכמ״ש בשמות רבה פ׳ מ״א. אר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי אם יבא מ״ה ויאמר לפני הב״ה, על חנם בראתני בעולם, הוא אומר על כל אומה שבעולם השלטתי אותך חוץ מאומה זו שנתתי לה חירות. כי המ״ה לא חשב שיחטאו ישראל ויחזור לשלוט עליהם, כי הוא מלך זקן וכסיל (קהלת רבה פ׳ ד׳) אשר לא ידע להזהר עוד, ולפי זה מסר סודו למרע״ה.

ובזה נתרץ קושיא גדולה שהקשו המפרשים על דברי רש״י ז״ל ע״פ ויעמוד בין המתים ובין החיים (במדבר יז, יג). ז״ל, אחז את המלאך והעמידו על כרחו, א״ל הנח לי לעשות שליחותי, א״ל משה צוני לעכב על ידך, א״ל אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה, א״ל אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה וכו׳. וקשה שאם מ״ה מסר לו למשה שהקטרת עוצר המגפה, א״כ למה רצה לעשות שליחותו ולא הניח מפני הקטרת, אך לדרכנו אתי שפיר כי כשידע שאין לו רשות על ישראל מסר הסוד למשה, אך כשחטאו בעגל וחזר יצה״ר למקומו, היה סבור שיש לו שליטה עולמית על ישראל ולא יוכל הקטרת לעצור המגפה, ולכן מעיקרא ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. שלא מתו הנוטים למות מפני שאחז המלאך והעמידו על כרחו אבל עדין לא נתרפאו, ולכן אמר ותעצר המגפה שלא מתו אך עדין היו בסכנה. אבל וישב אהרן אל משה. שהלכו שניהם אצל משה לשמוע מה יהיה באחרית אלה, ואז הודיעו הב״ה שהקטרת עוצר המגפה. גם אחרי העגל, ואז והמגפה נעצרה מכל וכל, כי הקטרת עוצר המגפה.

עוד יש לנו פרפרת נאה בענין הקטרת בפי׳ הכתוב קח לך סמים (שמות ל, לד). הלא היא כתובה ונדפסה בס׳ אבות עולם יע״ש על משנת ר׳ חלפתא פ״ג דאבות* (מ״ז). והוא דבר נאה ומתקבל לעניננו. ותחזינה עינינו. בכבוד קוננו. למענו אם לא למעננו. ב״ב אמן. בילא״ו.

_____________

* כתוב בפ' תשא: קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה וכו' (שמות ל, לד). שפי' שם רש"י ז"ל: מיעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה ג' הרי חמשה, סמים לרבות עוד כמו אלו הרי עשר, ולבונה הרי י"א. ולמה כתבה התורה בלשון זה ולא אמרה בפירוש שיהיו י"א. נלע"ד שזה ללמדנו כמה חביבה התורה לפני הב"ה וכמה חביבין לומדיה לפניו, שהרי הקטרת שהיא חביבה כל כך, ישימו קטורה באפיך (דברים לג, י), מנין סממניה כמנין עוסקי התורה, ולרמוז שצריך ללמוד התורה בהתאסף ראשי עם, וגם לכלול עמהם אף הרשעים כחלבנה שבתוך הקטרת, וכמ"ש (סנהדרין קה:): לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן. ולכן הכל נרמזו בקטרת, כי סמים הראשון הם שנים, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, נטף ושחלת וחלבנה הם השלשה, ולאשמועינן דדין נמי היינו תורה ודעדיף ממנה, לכן הזכיר אלו השלשה בפרטן, ור"ת שלהם נח"ש, לרמוז כי בהם מסיר כח הנחש, הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות, כי בכח התורה נעשו חירות ממנו, וגם ר"ת חש"ן, הוא חשן משפט, כי בשלשה יש בית דין לדון על פי התורה, סמים השני הם חמשה, כמנין חמשה חומשי תורה שאדם עוסק בהם חמש שנים, וחמש שנים למשנה וחמש לגמרא, ולכן החמשה שעוסקין בתורה שנקרא אגודה הם מקיימין את העולם, ובין כלם הם עשרה שהם עדה שלימה ומצטרפין לכל דבר שבקדושה, ולכן בכללם החלבנה, כמ"ש (כריתות ו:): כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. וכן בתפלה צריך לצרף עמנו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו כמ"ש רש"י ז"ל שם, ולבונה זכה כנגד א' שיושב ועוסק בתורה, שצריך שתהיה מחשבתו זכה אם יזכה להיות שכינה עמו.