דרוש נ''ז לפרשת ויקרא וזכור

ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור (שמות יז, טז).

במדרש (אסתר רבה פ׳ ז׳), ד״א ישנו עם אחד (אסתר ג, ח). שיניהון רברבן, שאוכלים ושותים ואומרים עונג שבת, עונג יום טוב, שהן מכניסין פחת בממונו של עולם וכו׳, א״ל אחשורוש כך הם מצווין בתורתן, א״ל המן אילו היו משמרי׳ את מועדיהם ומועדינו יפה היו עושין, אלא שמבזין מועדיך. ואת דתי המלך אינם עושים. שאין משמרין לא קלינדא ולא סטרנליא. א״ל הב״ה, רשע אתה מפיל עין רעה במועדים שלהם, הרי אני מפילך לפניהם, ומוסיפים להם מועד אחר על מפלתך, זה ימי הפור, הה״ד פי כסיל מחתה לו (משלי יח, ז) ע״כ.

יערוך המלחמה ויצא האויב לקראת נשק פנים ואחור ימין ושמאל, לכל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ולנצח את אויבו. אלה דברי דוד במזמור קמ״ד. לדוד ברוך ה׳ צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה. וצריך להבין למה כפל דבריו ׳ידי׳ ׳ואצבעותי׳. ומאי ׳למלחמה׳ בל׳ פתח שמורה על הידיעה. אך במדרש ש״ט ע״פ זה אמר ז״ל, אימתי לימד את אצבעותי, כשהרגתי את גלית. וכן הוא אומר וישלח דוד את ידו ויקח את האבן וכו׳ (שמואל א׳ יז, מט). ובשמואל א׳ י״ז. אמר דוד לשאול, גם את הארי גם הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם וכו׳ (לו). ודרשו רז״ל (ילקוט), שאמר דוד מה אני ספון שהכיתי חיות רעות הללו, שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידים להנצל על ידי ע״כ. בזה נבין אמרי דוד שאמר ברוך ה׳ צורי, שנתן לי חוזק ואבירות לב ללכת להלחם עם גלית הפלשתי, וכדי שלא ירך לבבי, המלמד ידי לקרב, בתחלה עם הארי ועם הדוב, כדי שאחרי כן אצבעותי למלחמה להכות את גלית. ובכיוון אמר אצבעותי כלפי מ״ש שם, ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים מן הנחל (מ). והאצבעות הם חמשה, לכן אמר אצבעותי למלחמה הידועה, שיצא טבעו בעולם בעבורה. ובמדרש נתן טעם, ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים ע״ש (ויבחר לו חמישה חלקי אבנים. אחד לשמו של הקב״ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם. (ילקוט).). והאמת כן הוא, לנקום ממנו ה׳ נקמות, על שלקח ארון האלקים ושני לוחות העדות והרג שני בני עלי. לכן אמר חסדי ומצודתי ומפלטי לי מגיני וכו׳. שהם חמשה דברים כנגד ה׳ רעות שעשה, ודוד נקם ממנו בה׳ אבנים שנתאחדו יחד, כמ״ש בתקוני זהר חדש דף ח׳ ד׳ ז״ל, ויקח דוד חמשה אבנים. וכד שוי לון בקירטא אתעבידו אבנא חדא וקטיל לפלישתאי. הרודד עמי תחתי ולא תחת הפלשתים, שהתנה אם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו. עוד יאמר חסדי וכו׳. לפי מ״ש בזהר פ׳ משפטים דף ק״י א׳ ז״ל, מאן דאגח קרבא אצטריך למחאה בידיה ולאסתמרא ברעיוניה, מה דיהא חשיב אחרא דיהא חשיב איהו, ויד ימינא זמינא תדיר למחאה, ומחשבוי וידא שמאלית זמינא תדיר לקבלא ולאסתמרא, וימינא לכלא עכ״ל. וזה כי הבא להלחם עם חבירו תחלה צריך להלחם ביד ימין, ולכן אמר חסדי, שהחסד הוא ימין כנודע לי״ח. ומצודתי היא השמאל לקבלא ולאסתמרא, וזהו מצודתי ל׳ תוקף, שהיא מדת הגבורה, וגם מל׳ הצלה, וזהו לקבלא ולאסתמרא. משגבי מאחוריו, שהאדם אינו יכול להשמר באחור שאינו רואהו, ולכן צריך שהב״ה עצמו ישמרהו, וזהו משגבי ומפלטי לי, מצד הפנים ששם רואה האדם את אויבו ומציל עצמו, ולכן אמר ומפלטי לי, שצריך סיוע מאתו ית׳ וגם הוא עושה את שלו. מגיני ובו חסיתי, כצינה רצון יעטרני. עוד יובן הכתוב עם מ׳ זהר חדש מדרש הנעלם דרות דף מ״א א׳ וז״ל, ולא עוד אלא ששני מלאכי השרת מלוין לו לאדם לאחר מותו, א׳ בימינו וא׳ בשמאלו, דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וכו׳. ולע״א שאם תמיד מצוי במצוה, כביכול הב״ה נעשה לו שומר, שנ׳ ה׳ שומרך. מה עושה הב״ה, נוטל מלאך ההולך בימינו ומעמידו לפניו והוא עומד במקומו, שנא׳ ה׳ צלך על יד ימינך. ואותו המלאך שהוא משמאלו מעמידו אחרי האדם, והב״ה מימין ומשמאל, נמצא האדם נשמר מכל צדדיו, מי יוכל להזיק אותו ע״כ. ונלע״ד כי תחלה מדבר אחר מיתתו של אדם, ואח״כ אמר ולע״א שאם תמיד נמצא במצוה, היינו בעה״ז כי בעה״ב נעשה חפשי מן המצות, הב״ה נעשה לו שומר וכו׳. וזהו חסדי שהב״ה הולך לימינו, ומצודתי שהמלאך הולך לפניו, משגבי שהמלאך הולך לאחריו. ומפלטי לי, שגם הב״ה הולך לשמאלו, ועל הכל מגיני וכו׳.

ובזה יובן מ׳ ז״ל בפ״ק דברכות (ה.), א״ר לוי בר נחמני אמר ר״ל, לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר. הרי זה מדבר בשמאלו של אדם ששם משכן היצה״ר, לב כסיל לשמאלו (קהלת י, ב). צריך להגביר עליו הימין, שנא׳ רגזו ואל תחטאו (תהלים ד, ה). וזה ע״י מצות תפילין, שכונתם לקשור היצה״ר בעבותות אהבה. ולכן בצאת ישראל ממצרים ועברו בים סוף, היה מיכאל מכריז, הזהרו באלו שהן עתידין להניח תפילין בשמאל, כמ״ש בילקוט פ׳ בשלח. אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, זהו כשבא לימינו של אדם, שכן מימינו אש דת למו. וזהו אמרו בלבבכם. ואז בצאתם על ים סוף היה מכריז, הזהרו באלו שהן עתידין לקבל התורה מימינו של הב״ה. אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק״ש, כשבא להחטיאו לאחריו, שאז אמר למים שלאחריהם, הזהרו באלו שהן עתידין להראות קשר של תפילין ושתי ציציות מאחריהם, ואלו הם מצות הכתובות בק״ש, והעיקר ׳על משכבכם׳ זה ק״ש שעל המטה, שכשאדם ישן אין לו מצות, ולכן צריך להקדים לקרות ק״ש על מטתו. אי אזיל מוטב ואם לאו שבא לפניו, יזכור לו יום המיתה שהוא לפניו, ישוב היום שמא ימות למחר, היום כאן ומחר בקבר, והוא מ״ש בים סוף, הזהרו באלו שעתידין שיהיו חתומים לפניהם בברית, שהוא לפני האדם ומציל אותו מדינה של גהינם. והוא מ״ש יפול מצדך אלף. דהיינו יד שמאל בזכות התפילין, ורבבה מימינך, בזכות התורה הכוללת כל המצות. אליך לא יגש, מאחוריך ע״י מצות ציצית. רק בעיניך תביט, מלפניך ששם העינים, זו מצות ברית מילה שעל ידה ושלומת רשעים תראה. ואמר ׳רק׳ שהוא מיעוט, לפי שאסור להסתכל באות ברית קדש, ו׳תביט׳ הוא לשון הבנה, כמו לא הביט און ביעקב. והביטו אחרי משה. ודומיהם.

הנה כי כן בהיות המלחמה פנים ואחור, אז צריך חזוק ואומץ גדול להנצל מכף כל אויביו. הלא ראינו בשמואל ב׳ י׳. כמה כתובים בענין זה. ויהי אחרי כן וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו (א). ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש וכו׳ (ב). וצריך להבין מאי ויהי אחרי כן. ועוד למה המתין דוד לעשות חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד ולא שילם גמולו בחייו. עוד אמר וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו. הרי זה מקרא מסורס, דהיל״ל וישלח לנחמו אל אביו ביד עבדיו. אמנם אחרי שהניח ה׳ לדוד מכל אויביו כמ״ש למעלה, רצה דוד לעשות חסד עם מי שעשה עמו חסד, והתחיל בבית שאול בעבור יהונתן כמ״ש ריש סי׳ זה. ואז עלה על לבו לשלם גמולו ג״כ לנחש מלך בני עמון ושמע שמת, וזהו ויהי אחרי כן, כלומר אחרי שנח מאויביו ושילם חסד לבני יהונתן, ובא לעשות כן לנחש והוגד לו שמת, וימלוך חנון בנו. אמר דוד לית דין צריך בשש, אעשה חסד עם חנון בן נחש, דברא כרעא דאבוי. ועוד כאשר עשה אביו עמדי חסד, מדה כנגד מדה. והוא מ״ש שם בילקוט ז״ל, מה חסד עשה נחש עם דוד, כשהיה דוד בורח מן שאול, הלך דוד וכל בית אביו אצל בני מואב וכו׳, וכיון שיצא דוד עמד מלך מואב והרג לאביו ולאמו ולאחיו של דוד ולא נשתייר מהם אלא א׳, וברח והלך אצל נחש מלך בני עמון. שלח מלך מואב ואמר לנחש, שמא בא אצלך א׳ מאחי דוד, א״ל לאו ושמרו עד שבא דוד וכו׳. אשר על כן כשם שנחש ריחם על אחיו שנשאר יתום, כך הוא רצה לעשות חסד עם חנון שנשאר יתום מאביו. והנה אז״ל (ב״ר פ׳ צ״ו), מית בריה דרחמך טעון, מית רחמך פרוק. ולכן לא היה ראוי לדוד לנחם לחנון כיון שמת אביו שהי׳ אוהבו. אמנם לאהבת אביו עשה כן וזהו ששינה הכתוב ואמר וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו. אעפ״י שאינו ראוי, עשה כן לכבוד אביו, וזה אל אביו, כאילו אביו קיים. ועוד להבטיחו כי הוא יהיה לו לאב. ויבאו עבדי דוד ארץ בני עמון. כלומר עבדי דוד שהיה צדיק וגומל טובות למי שעשה טובה, באו ארץ בני עמון, כפויי טובה בני כפויי טובה, שכפו בטובתו של אברהם שעשה כמה טובות ללוט אביהם. ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדוניהם המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים הלא בעבור חקור את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך. אמר אל חנון אדוניהם ולא מלכיהם, לפי שהיה רך ומשוח מלך, ועדין לא נגלה מלכותו ולא נודע טבעו בעולם. א״נ כי מלך מקשיב על שפת שקר כל משרתיו רשעים, לכן אמר אדוניהם כי גם הוא כפוי טובה כמותם. ואפשר ג״כ כי להיות שלא חשבוהו למלך לכן לא הרגו דוד, כי הוא היה שובי בן נחש שנזכר בשמואל ב׳ י״ז. ושובי בן נחש. ואמרו שם במדרש, זה חנון בן נחש. המכבד דוד וכו׳ כי שלח לך מנחמים. כלומר למה המתין דוד לעשות חסד לאביך אחרי מותו ולא עשה כן בחייו, וזהו כי שלח לך ולא שלח לקרוא אליו לשלום, הלא בעבור חקור וכו׳. ובילקוט שם אמרו לו אל תאמן בדוד, למה שהב״ה כתב בתורתו, לא יבא עמוני ומואבי וגו׳. וכתיב לא תדרוש שלומם וכו׳. וא״כ קשה לדוד איך עבר על דברי תורה. אמנם אז״ל, גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, לא יבא עמוני ומואבי וכו׳ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. וכיון שנחש החיה את אחיו ונתן לו לחם לאכול אינו בכלל זה. ולכן רצה דוד לעשות עמו חסד כאילו אביו קיים. ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרות את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם. שמו נאה לו, חנון שחנן עליהם ולא רצה להרגם, אך לעשות רצון עבדיו ושריו, ויגלח חצי זקנם, להורות כי שלום את רעהו ידברו בשם דוד, ובקרבם ישימו ארבם לרגל את העיר. וכנגד שערות הארץ באו לראות, ויכרות את מדויהם בחצי לגלות בשר ערוה, וזהו עד שתותיהם. ולא רצה שישבו בארצו עד יצמח זקנם וילבישו בגדים אחרים רק וישלחם, תכף ומיד גירשם מארצו. ויגידו לדוד. אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), ששלחו לומר לו למה עשו להם בזיון גדול כזה מהטעמים האמורים. וישלח לקראתם. ששלח בגדים להלבישם, ויאמר המלך שבו ביריחו עד יְצַמַּח זקנכם ושבתם. הנה לא אמר יצמח מהקל כמו בכלם יצמח, רק יְצַמַּח, כמו ויין יְשַׂמַּח (תהלים קד, טו). שהוא מבנין פועל הדגוש, לרמוז שהב״ה ברחמיו יעשה שזקנם יגדל מהרה חוץ מהטבע, ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד. מכאן ראיה שאין יד חנון במעל, שהרי לא נזכר עוד חנון רק ויראו בני עמון, כי חשבו בלבם שלא ירצה דוד לסבול בזיון גדול כזה, כי נקום ינקם מהם, לכן וישלחו בני עמון וישכרו את ארם בית רחוב וכו׳. כי ידעו גבורתו של דוד שאין להם צבא רב לעמוד כנגדו. ולעומת זה וישמע דוד וישלח את יואב ואת כל הצבא הגבורים לעמוד נגדם, והזכיר יואב לבדו לפי שהיה שקול כנגד כלם. ויצאו בני עמון ויערכו מלחמה פתח השער ואדם צובא ורחוב ואיש טוב ומעכה לבדם בשדה (שמואל ב׳ י, ח). הנה אלה רשעים עשו במרמה, שלא לצאת מהעיר למען יקרב יואב אליהם לערוך מלחמה, והשאר יהיו בשדה ויהיה יואב באמצע, ודייק באמרו לבדם בשדה, כלומר שלא נודע ליואב, כי אפשר שנחבאו בשדה שלא ידע יואב מהם. ולכן כתוב אחריו וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור. כי זאת היתה לו מחדש, כי לא נודע לו מתחלה ולכן לא נשמר מהם. ואמר פני המלחמה, שיובן עם מ״ש שם בסי׳ י״א. הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה. כי במקום שהמלחמה יותר חזקה נקרא פני המלחמה. כן הדבר הזה וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה. כלומר חוזק המלחמה מפנים ואחור. כי אותם שבעיר היו חזקים מצד היותם בעיר בצורה. ואשר בשדה עמים רבים היו, ולכן ויבחר מכל בחורי ישראל, שכתוב ׳בישראל׳ ללמוד כי שתים היו בעוזריו. הא׳ להיותם בחורים שכחם יפה, ועוד בישראל שהיו כלם מנוקים מכל חטא, שכ״כ מי האיש הירא ורך הלבב, שמתירא מן העבירות שבידו, כדי שהנשארים יהיו כלם צדיקים. ועמהם ויערוך לקראת ארם המרובים ואת יתר העם, דהיינו מלשון את צאן לבן הנותרות. שפירש רש״י הרעועות שבהן שאינן אלא שיריים. נתן ביד אבישי אחיו, שלהיותו אחיו לא יקנא בדבר. ויערוך לקראת בני עמון, כי בעבור הרעה שעשו לעבדי דוד, מובטח לו שיפלו בידו כי יגרום החטא להפילם לפניו חללים. ויאמר אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה. שלא כתב והיית כמו שבא בכתוב כמה פעמים, רק והיתה שיש שם השם שלם, והוא יעזרך להיות לי לישועה אם תחזק ארם ממנו. ואם בני עמון יחזקו ממך והלכתי להושיע לך. הראה ענותנותו שלא אמר כבראשונה והייתי לך לישועה, רק והלכתי להושיע לך, כי לא בטח על זכותו רק והלכתי, אעשה אני את שלי וה׳ יהיה בעזרך. חזק ונתחזק בעד עמנו. גם בזה ענותו תרבהו, כי הגם שיואב היה גדול מאבישי, א״ל חזק אתה תחלה ובזכותך גם אני עמך, ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו שלא יפלו ביד זרים. וה׳ יעשה הטוב בעיניו. וה׳ ענהו. כי תכף ויגש יואב והעם אשר עמו, כלם שוים לטובה, למלחמה בארם הגם שהיו עם רב. ותכף ומיד וינוסו מפניו. שנתקיים בו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ולא הוצרכו להלחם. ובני עמון ראו כי נס ארם וינוסו מפני אבישי. הגם שהיה להם בית מנוס שהיו בתוך העיר, עכ״ז גם הם נסו מפני אבישי. והרי הוכחנו שהיות המלחמה בשני מקומות קשה מאד להנצל מפניה, זאת היתה לישראל בצאתם ממצרים, כמ״ש בסוף פ׳ בשלח, ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וכו׳ ויעש יהושע וכו׳. ויש לדקדק מאי ברפידים, שהרי כבר נאמר לעיל ויחנו ברפידים. ועוד בחר לנו אנשים. היה לו לומר בחר לך אנשים, כיון שאמר וצא הלחם בעמלק, שאליו היתה המלחמה. ועוד קשה שהרי ישראל נצטערו בזאת המלחמה יותר מדאי כנראה מהמשך הפסוקים. אמנם בזהר פרשת בשלח דף ס״ה ב׳ איתא ז״ל, וכי מה חמא משה דסליק גרמיה מהאי קרבא קדמאה דקב״ה פקיד, אלא משה אסתכל וידע עיקרא דמלה. אמר משה אנא אזמין גרמאי לההוא קרבא דלעילא. ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא, והיינו דכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ישראל דלעילא, ובגין כך סליק משה מקרבא דלתתא בגין לאזדרזא בקרבא דלעילא ויתנצח על ידוי. הנה היו לישראל שתי מלחמות בשמים ובארץ, ולכן ויבא עמלק. שבא בעצה משרו של מעלה, שגם הוא קם כנגד ישראל, והיה זה לפי שרפו ידיהם מן התורה כמו שפירשנו במקום אחר. וז״ש ברפידים חסר, שהוא כמו בר״ף יד״ם. ולכן אמר אל יהושע בחר לנו אנשים, ששנינו צריכים אנשים נבחרים וצדיקים, כי אני אעמוד עמהם במלחמה של מעלה, ואתה עמהם במלחמה של מטה, וזהו וצא הלחם בעמלק.

ובמכילתא פ׳ בשלח ז״ל, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. מה ת״ל אחד אחד, שהיה אהרן מזכיר מעשה לוי, וחור מעשה יהודה ע״כ. וצריך לתת טעם למה הזכיר שני שבטים אלו בלבד, אמנם איתא בילקוט פ׳ תצא ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק ז״ל, והשב לשכינינו שבעתים אל חיקם. יזכר להם מה שעשו לנו במילה שהיא נתונה בחיקו של אדם, מה של בית עמלק עושין, היו מחתכין מילותיהן של ישראל ומזרקין אותן כלפי מעלה ואומרים בזו בחרת, הא לך מה שבחרת. יזכר להם מה שעשו לנו בתורה דכתיב בה מזוקק שבעתים אל חיקם. יזכר להם מה שעשו לנו במקדש שהוא נתון בחיקו של עולם, מחיק הארץ עד העזרה התחתונה שתים אמות ע״כ. וקשה מה עשו לנו בתורה שעדין לא ניתנה, ובמקדש שעדין לא נבנה, דבשלמא במילה שכבר נצטוו עליה פירש שהיו מחתכין וכו׳. ועוד למה לא דרש כסדר הכתוב, יזכר להם מה שעשו בתורה שהיא רמוזה בשבעתים, ואח״כ במילה ומקדש שהם רמוזים באל חיקם. אך קשיתיה לבעל המ׳ ומי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא, לפרוע להם שבעתים שבע על חטאתם. ומאי לשכינינו ומאי אל חיקם. לכן פירש כי בשלשה מקומות בא עמלק להרע לישראל. תחלה בצאתם ממצרים, ויבא עמלק וכו׳. ואז כתוב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. שהיה מחתך מילותיהם וכו׳. השני בימי המן שבקש לבטל תורה מישראל, כמ״ש בפ״ק דמגלה (טז:), ליהודים היתה אורה (אסתר ח, טז). זו תורה. ופרש״י ז״ל, שגזר עליהם המן שלא לעסוק בתורה. וכן איתא בתרגום, ליהודאי הות רשותא למעסק באורייתא. והג׳ כשהחריבו בה״מ ראשון, שגם אז היו מבני עשו עם נבוכדנצר ככתוב בנבואת עובדיה, ביום עמדך מנגד וכו׳ (עובדיה א, יא). ואמרו על זה בילקוט שם, בשעה שהקיף נ״נ את ירושלם, בא עשו הרשע ועמד לו רחוק מן הכשדים מיל, והיה הורג כל מי שנמלט מן הכשדים וכו׳. וגם אתה כא׳ מהם. בקש להמנות עם מחריבי׳ ראשונים. ובמקדש שני היה הוא לבדו המחריב. ולכן נקט המ׳ הדברים כסדר שאירעו. אך הכתוב ראה כי טוב לפרש תחלה מלת ׳שבעתים׳, להורות כי לא לעות אדם בריבו שבע על חטאתיו, רק כי זה בא ללמד מה שעשו בתורה דכתיב בה מזוקק שבעתים. וזהו והשב לשכינינו דהיינו עשו, הלא אח עשו ליעקב, וגם כי לעולם היה רצועת מרדות לישראל, שכן רע רואה את הנכנסות צרות ורעות לישראל, ואז היה מוכן לפורענות, ותחלה ׳שבעתים׳, שרצו לעקור את התורה מישראל. ואח״כ ׳אל חיקם׳ היא המילה שהיא מצוה אחת, וגם בה״מ הנתון באמצע העולם. מציון מכלל יופי וכו׳. ובזה אתי שפיר ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. כי משה להזכיר זכות התורה שעתידה לינתן על ידו, וזה עתיד לבטלה בימי המן בן בנו, ויזכר עון להתפש ולהכניע אותו תחת ידו, ואהרן להזכיר זכותו של לוי שמסר עצמו על דינה בעבור כי חלל שכם ועינה את דינה אחותו, ופנחס קנא בשיטים על אות ברית קדש. והעיקר כי בני לוי שמרו המילה במצרים. וחור הזכיר זכותו של יהודה שיעמדו ממנו דוד ושלמה שהכינו ובנו את בית המקדש. וגם זרובבל שהיה משבט יהודה על ידו נבנה בית שני. ואלה יעמדו על הברכה לישראל, ויכניעו את עמלק שרצה לבטל מישראל שלשה דברים הנזכרים.

ובזה נבין היטב מדרשם ז״ל באסתר רבתי ע״פ אם על המלך טוב וכו׳. ובשעה שנחתמו אותן האגרות וכו׳ ראה מרדכי שלשה תנוקות וכו׳, שאל לא׳ מהם פסוק לי פסוקיך, א״ל אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא. פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר, עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל. פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט. וקשה למה אמר בראשון שאל לאחד מהם, ובשני לא אמר רק פתח השני ואמר. כאילו מעצמו פתח ואמר וכן בשלישי. ולמה האריך בלשונו אני קריתי היום ובזה הפסוק וכו׳. מה שלא אמר כן באחרים. אמנם בזהר פ׳ תרומה דף ק״ע א׳, אר״ש לזמנין נבואה נפיל בפום ינוקן ומתנבאין יתיר מחד נביאה, דכתיב וכל בניך לימודי ה׳. אף אנו נאמר כי הג׳ תנוקות הנ״ל ניבאו על הג׳ דברים הנ״ל. כי הראשון ששאל לו מרדכי פסוק לי פסוקיך, א״ל אל תירא וכו׳. וזה כי אמרו במכילתא פ׳ בשלח, ה׳ עממין פסע עמלק ובא ועשה מלחמה עם ישראל. ועוד שם, מלמד שכינס עמלק את כל א״ה וא״ל בואו וסייעוני על ישראל. לכן אמר אל תירא מפחד פתאום, כי כשם שעמלק בא עליהם פתאום, ועל זה נאמר אשר קרך בדרך. כך המן בן בנו אמרו ז״ל, ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו. אמר להתך לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עליכם. כי גם גדולתו של המן באה במקרה כמ״ש בדרושים אחרים. ומשואת רשעים כי תבא. שכמה אומות באו עם עמלק, גם עם המן נתחברו כמה אויבי ישראל, וכמ״ש ויאמרו לו אוהביו וזרש אשתו. ולכן הראשון שדבר על מה שעבר כי ממנו נקח ראיה בהווה. לכך לא אמר בו פתח. אך השני דבר הכתוב בהווה ולכן אמר אני קריתי היום, כלומר היום הזה שנכתבו ונחתמו האגרות הזמין לי הב״ה בשורה טובה. ולא זו בלבד אלא גם בזה הפסוק עמדתי מבית הספר, שסיימתי בדבר טוב והפסוק הזה היה מקשקש בפי. עוצו עצה ותופר. מדבר באחשורוש והמן שנתיעצו על ישראל, ולבסוף אמר המן אלוק שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם, כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום. כמ״ש שם במדרש הנ״ל. לכן אמר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, לשון תוקף ועוז, כמו ואת אילי הארץ לקח. עדין הוא בכחו ובגבורתו ולא יעזוב אותנו בידכם, והשלישי דבר על העתיד ולכן פתח ואמר ועד זקנה וכו׳. כי הנה אמרו במגלה פ״א (יא:), בלשצר מנה וטעה, שחשב שהשבעים שנה של גלות בבל יתחילו משמלך נ״נ ואינו כן, שכבר כתוב למלאת לחרבות ירושלים ע׳ שנה. וגם אחשורוש מנה וטעה, שהתחיל למנות מגלות יהויכין, ובזה היו בימיו ששים שנה לחרבן הבית, כי גלות יהויכין היה י״א שנה קודם החרבן. וטעה כי צריך למנות מגלות צדקיהו שאז היה החרבן ממש, ולהשלים ע׳ שנה מיום החרבן. זה שאמר ועד זקנה אני הוא. שבן ששים לזקנה, ואז בשנת ששים לחרבן שמלך אחשורוש ועשה משתה, בשנת שלש למלכו נשלם מלכות בבל, שנהרגה ושתי ואז נתקיים והכרתי לבבל נין ונכד וכו׳. ועד שיבה אני אסבול. שבן שבעים לשיבה שיצאו מגלות מדי ופרס בבנין בית שני. אני עשיתי במלכות יון. ואני אשא בגלות האחרון. אני אסבול במלחמת גוג ומגוג, ומכלם ואמלט לישראל שתהיה גאולה עולמית. הנה אלה ג׳ דברים הנ״ל, כי כנגד עמלק הראשון שעשה במילה וכנ״ל, אמר אל תירא וכו׳ כדלעיל. וכנגד המן שגזר שלא יעסקו בתורה, אמר השני עוצו עצה ותופר, כי כבר הבטיח כי לא תשכח מפי זרעו, דברו דבר וכו׳ כי עמנו אל. שיובן עם מ׳ ז״ל (ירושלמי) בתעניות פ״ב (י:), ריש לקיש בשם ר׳ ינאי, שיתף הב״ה שמו הגדול בישראל, משל למלך וכו׳. כך אמר הב״ה אם מניח אני את ישראל כמות שהן נבלעים הן בין האומות, אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים ע״כ. הנה שלכן אמר דברו דבר ולא יקום, שאתם רוצים לבלענו, ולא יקום לפי כי עמנו אל, ששיתף הב״ה שמו הגדול עמנו דהיינו אל שבישראל. וזה בעבור התורה שקבלנו. וכנגד בית המקדש אמר ועד זקנה וכו׳ כמו שפירשנו, כי יש כאן ד׳ אני כנגד ד׳ גליות, ומכלם יצילנו ה׳ ויבנה בית המקדש בידו ממש ולא יחרב עוד לעולם ולעולמי עולמים. כיון ששמע מרדכי כך שמח שמחה גדולה וכו׳.

ואמנם מה שייכות יש לפ׳ זכור עם פ׳ ויקרא שברוב שנים המעוברות באים יחד, יובן עם מ׳ ז״ל בפ״ק דמגלה (יב:), ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים (אסתר א, יג). מאן חכמים, רבנן, יודעי העתים, שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, כדת מה לעשות וכו׳. מוטב נסלק נפשין וכו׳, מיד והקרוב אליו כרשנא שתר וכו׳. א״ר לוי פסוק זה כלו על שם קרבנות נאמר. כרשנא, אמרו מלאכי השרת לפני הב״ה, רבש״ע כלום הקריבו לפניך א״ה כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל וכו׳. המה ראו כן תמהו למה זה בא בארוכה, דהיל״ל בקצרה ויאמר המלך לכרשנא שתר וכו׳ כדת מה לעשות במלכה ושתי. ועוד מה איכפת לן לידע שמותם, שדי שיאמר ויאמר המלך לשבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך. לכן הוכרחו רז״ל לדרוש כן בראותם שאמר ויאמר המלך לחכמים, שהל׳ נקודה פתח שמורה על הידיעה. ועוד מה עסקן של יודעי העתים בדין זה. לכן פירשו מאן חכמים רבנן, וזה לפי שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, וכתיב כי היא חכמתכם ובינתכם. ואיתא בשמות רבה פ׳ ט״ו. מגיד דבריו ליעקב זו התורה, חקיו ומשפטיו לישראל אלו קדושי החדשים שיש בהם חקים ומשפטים וכו׳. נראה מזה כי חכמי ישראל שהם יודעים לעבר שנים הם הנקראים חכמים, ולהם יאתה לדון דיני נפשות. וזה כי ידע אחשורוש שלעולם דייני ישראל פותחין בזכות, והוא היה מתכוין להציל את ושתי ולכן בחר בחכמי ישראל. ולפי שיקשה איך מלאו לבו לעשות כן ולא יפחד פן יקומו עליו שריו ועבדיו מקנאתם בזה. לכן אמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, כי דבר המלך ר״ל ענין הנוגע למלך, ראוי לבא לפני כל יודעי דת ודין הגם שהם משאר אומות למען יצא הדין לאמתו. ולענין זה כתוב במזמור קמ״ז. שבחי ירושלים את ה׳ וכו׳ כי חזק בריחי שעריך. היינו הסנהדרין, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים. ברך בניך בקרבך. הם ת״ח, אל תקרי בניך אלא בוניך ודוקא בקרבך. וזה דאיתא בסנהדרין פ״א (יא:), ת״ר אין מעברין את השנה אלא ביהודה, ואם עברוה בגליל אינה מעוברת, מאי טעמא אמר קרא לשכנו תדרשו. ועוד שם מגיד דבריו ליעקב זו התורה, אך חקיו ומשפטיו לישראל דוקא, דהיינו למיוחסים שלהם בלבד נמסר סוד העבור, שכן אין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים ולויים וישראלים המיוחסים לכהונה, כדתנן בפ״ד דסנהדרין. לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז, כ). שדוקא לישראל נמסר סוד העבור לפי שומשפטים בל ידעום, אלו ז׳ מצות בני נח שעמדו ופרקום. ולכן כתוב בפ׳ ואתחנן, ראה לימדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלקי. התחיל בל׳ יחיד, לפי שעיבור השנה וקדושי החדשים לא נמסר אלא ליחידים, וכמ״ש החדש הזה לכם. וזהו כאשר צוני ה׳ אלקי. לעשות כן בקרב הארץ דוקא ולא ח״ל. כי מי גוי גדול וכו׳. קשה דהיל״ל אשר לו אלקים קרובים אליו כישראל, או יאמר כי מי אל אשר לו אומה קרובה כה׳ אלקינו. לכן נלע״ד דשייך לעיל שאמר רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולכן אמר כי מי גוי גדול. כלומר מי הוא זה הגוי הגדול. ותירץ אשר לו אלקים קרובים אליו. והוא מ״ש ז״ל ששואלים המלאכים להב״ה אימתי ראש השנה ואימתי יום הכפורים, והוא משיבם אני ואתם נשאל לבית דין של מטה, וכן בירושלמי פ״ק דראש השנה (ז:), כי חוק לישראל הוא. אם אינו חק לישראל אינו משפט לאלקי יעקב. לכן אמר אשר לו אלקים, דהיינו ב״ד של מעלה, קרובים אליו שאינם עושים דבר אלא מדעתם. ולמה כן ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, דהיינו חקי ראשי חדשים ועבור שנים. נחזור לענין המ׳ שלכן חכמים יודעי העתים הם סנהדרי ישראל, והם נסתלקו מן הדין כי ידעו שאחשורוש מלך הפכפך היה. וא״ל זיל לגבי עמון ומואב וכו׳, מיד והקרוב אליו. דקדקו רז״ל דהיל״ל והקרובים אליו כי רבים היו, ועוד והקרוב חסר ו׳. לכן אמר רבי לוי פסוק זה כלו על שם קרבנות נאמר, שהוא כמו והקרב אליו. ובמס׳ והקרוב ב׳. א׳ חסר. שהוא זה. וביחזקאל ו׳ והקרוב בחרב יפול מלא. כי הנה אלו היועצים היה להם לחשוב שכשוך חמת המלך יזכור את ושתי וינחם על הרעה ויהרגם. אבל מאת ה׳ יצאה שיחסר מהם טעם זה ויעצו להרגה כדי להנקם ממנה על שמיחתה באחשורוש שלא יבנה בית המקדש, וגם כדי לקעקע ביצתו של נ״נ והכרתי לבבל וכו׳. וזהו והקרוב בחרב יפול, שבזה מלאה לה סאתה של בבל ובא עת מפלתה בכל מכל כל. ועוד והקרוב שהיתה אשתו של אחשורוש, וכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו. ולכן שמע אליה לבטל מלאכת בית המקדש, ולכן בחרב יפול, שנהרגה על פי עצת ממוכן. וכדי שיצא לפועל הזכירו מלאכי השרת זכות הקרבנות כדי שתהרג ושתי שביטלה אותם. והנה בענין דרשת ר׳ לוי קשה מאד, שהתחיל בקרבנות ואח״כ דרש אדמתא על המזבח כמו שנזכיר ואח״כ בגדי כהונה. וחזר ואמר מרס, כלום מרסו לפניך בדם, שחזר על ענין הקרבנות ואח״כ המנחות, ובסוף הזהיר ענין לחם הפנים. וצריך טעם למה. אמנם מצאתי בספר מנות הלוי ע״פ ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים ז״ל, והה״ר אליעזר מגרמיזא ז״ל כתב, אלו שבעה יועצים למלך, היו כל א׳ יומו, לכך אין בתחילת שמותם ו׳ לומר ושתר ואדמתא, לכן דבר ממוכן ביום השביעי שהוא שביעי להם עכ״ל. בזה הדרך נבאר מ׳ ז״ל, כי הראשון שדבר הוא כרשנא, שאמרו כלום הקריבו לפניך א״ה כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל. אלה הם תמידי צבור כמ״ש כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד. והנה בראשית ברא אלקים וכו׳ ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ופירשו רז״ל שהאור הוא מעשיהם של צדיקים והחשך הוא מעשיהם של רשעים, וכבר אמרו תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות היום.

ולענין זה של התמידין נפרש הכתוב שבפ׳ זו, ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה׳ וכו׳. וקשה למה המתין לכתוב זה בעולת הצאן ולא בעולת בהמה הקודמת, שכן אמרו בזבחים פ״ה (מח.), אשכחן בן צאן, בן בקר מנין, אמרת ואם מן הצאן. ו׳ מוסיף על ענין ראשון, וילמוד עליון מתחתון. וקשה שהיה לו לכתוב כן בעולת בהמה וילמוד תחתון מעליון, שכן הוא הסדר הנכון. אמנם בילקוט פ׳ וירא איתא בשם תנא דבי אליהו פ״ו ז״ל, ושחט את בן הבקר לפני ה׳. ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה׳. אמרו אותו היום שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, תיקן הב״ה שני כבשים א׳ בשחרית וא׳ בין הערבים, שנאמר את הכבש הא׳ תעשה בבקר וכו׳. וכל כך למה שבשעה שישראל מקריבין תמידים ע״ג המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה׳, זוכר עקידת יצחק בן אברהם ע״כ. הנה כתבנו בדרוש לפ׳ בראשית מ׳ הזהר דפ׳ קרח קע״ח א׳ וז״ל, ועבד הלוי הוא. אשלים לסטר שמאלא, הוא אשלים לפגימו דעלמא, ואפילו ההוא סטרא דצפון דאשתאר חסר בעלמא כד ברא קב״ה עלמא, ליואה בארונא אשלים לכלא וכו׳. שבעבודת בה״מ נשלם צד צפון שנשאר פגום בבריאת עולם. והנה כשעקד אברהם את יצחק בנו, עקד מיכאל לגבריאל וצדק למאדים וחסד לגבורה, ואז שמאלא אתכליל בימינא. ולכן אז תיקן הב״ה שני תמידין דהיינו שני כבשים, כדי לזכור עקידת יצחק שהעלה איל תחתיו, וביקש מהב״ה יהי רצון כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק, כאלו נשרף ונעשה דשן. לפי שלא נמנע אברהם לעשות כן בבנו אלולי שהב״ה צוהו אל תשלח ידך אל הנער. וכל כך למה, כלומר למה צוה לעשות כן בכל יום. שבשעה שישראל מקריבין תמידין, דהיינו בזמן שבית המקדש קיים. וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה׳, כלומר אף כשאין מקריבין תמידין, ונשלמה פרים שפתינו שקורין המקרא הזה, זוכר עקידת יצחק בן אברהם, דשמאלא אתכליל בימינא וצד צפון נשלם. ולכן כתב המקרא הזה בבן צאן, שהוא איל שהעלה תחת יצחק כדי להזכיר עקידתו, שבזכותו גזר התמידין להשלים צד צפון, וממנו ילמדו כל הקרבנות הנשחטים בצפון. עוד מטעם אחר לא הזכיר זה בבן בקר שלא להזכיר חטא העגל. וכאן בבן צאן כתוב והקרב והכרעים ירחץ במים, והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עולה הוא וכו׳. דייק בלישניה והקריב והקטיר לפי שתחלה הקריב את יצחק ואח״כ העלה איל תחתיו, והקטיר המזבח. וכאן כתוב עולה הוא, שעיקרה להזכיר עקידתו של יצחק. אך בבן בקר כתוב וקרבו וכרעיו וכו׳ והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה וכו׳. לא כתב רק והקטיר ולא והקריב, וגם לא כתיב עולה הוא. ובתורת כהנים דרשו, אותו בצפון ואין הפסח בצפון, והלא דין הוא, ומה אם עולה שלא קבע לו זמן שחיטה קבע לו מקום שחיטה. הפסח שקבע לו זמן שחיטה, אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה, תלמוד לומר ושחט אותו בצפון ואין הפסח בצפון. וקשה למה לו להוציא את הפסח, והלא כל הקדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה. אמנם הנה כתבנו בדרושים לפסח שבשחיטת הפסח העביר משה האיל שביד שמאל של שר מצרים שהיה מקטרג על שהעלה איל במקום יצחק יע״ש. וא״כ הייתי אומר שהפסח צריך צפון לרמז זה. לכן הוצרך הכתוב למעטו, אותו בצפון ואין הפסח בצפון, כי אין צריך לזה כיון שהקרבן עצמו מעביר האיל שביד שמאל והוא מזכיר עקידת יצחק, שלכן אמרו במדרש שה בשביל אלקים יראה לו השה כאשר כתבנו שם. ולכן אמר הפסח שקבע בו זמן שחיטה, שהוא נשחט בין הערבים לזכור עקידת יצחק שנעקד ביה״כ בשעת המנחה כמ״ש במקומו. ולפי זה היה ראוי ג״כ לקבוע לו מקום שחיטה שישחוט בצפון. לכן הוצרך הכתוב למעטו מהטעם הנ״ל, על כל אלה אמרו מלאכי השרת כלום הקריבו לפניך אומות העולם כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל, כי בזה משלימים צד צפון שנשאר פגום בבריאת העולם, והוא רמוז בב׳ של בראשית שצד צפון שלה פתוח ואינו סתום. שתר, כלום הקריבו לפניך שתי תורים. הנה לא נבחרו לקרבן מהעופות רק שתי תורים או שני בני יונה, והטעם מפני שהם נאמנים לזווגם ואינם נזקקין לשאינן מינם, וכבר כתבנו במקום אחר, למה בני יונה קטנים ולא גדולים, ותורים גדולים אבל לא קטנים, לפי שהתורים כיון שמת א׳ מהם שוב אין נזקק לאחר אפילו ממינו מה שאין כן בבני יונה, שכיון שמת בן זוגו נזקק לאחר ממינו. וידענו שהבדיל הב״ה בין ישראל לעמים, לפי שישראל אינן מתערבין בגויי הארצות, הן עם לבדד ישכון. מה שאין כן בשאר אומות שמתחתנים אלו עם אלו ואינם שומרים יחוסיהם. וזה ניכר ביום שני שברא הרקיע ויבדל, שמשם באים כל ההבדלות. אדמתא, כלום בנו לפניך מזבח אדמה, דכתיב מזבח אדמה תעשה לי, כי ביום השלישי כתוב יקוו המים ותראה היבשה, וזה ממקום המזבח שהוא אמצעו של עולם, מציון מכלל יופי אלקים הופיע, והעבודה שעושים במקדש על גבי המזבח היא מקיימת העולם. תרשיש, כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש שהם וישפה. דייק בלישניה שלא אמר כלום לבשו בגדי כהונה רק שמשו, כי הנה אחשורוש לבד בגדי כהונה כמ״ש בדרוש אחר, ולז״א כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה. ומכל הבגדים לא הזכיר אלא החשן, לפי שהוא עיקר בגדי כהונה שבו אורים ותומים ששם שם המפורש, ועל ידו יודעים העתידות. ואהרן זכה לבגדי כהונה, בשביל וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו. והיה זה ביום רביעי שבו נתלו המאורות והככבים שמהם נבראים אבנים יקרות ומרגליות כנודע. מרס כלום מרסו לפניך בדם, כי עיקר הקרבנות הוא זריקת הדם על המזבח, והיו ממרסין בו כדי שלא יקרוש וזה ניכר בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה. והעופות נבראו בחמישי. מרסנא, כלום מרסו לפניך במנחות, כי בששי נברא אדם כדי שיכנס לסעודה מיד כדבריהם ז״ל, ואז א״ל הנה נתתי לכם את כל עשב וכו׳. ועיקר אכילתו הם החטים שמהם המנחות. שמאז היו מתמרין כדקל בראש ההרים כמו שיהיה לעתיד. ממוכן, כלום הכינו לפניך שלחן של לחם הפנים, שזה היה בשבת שהיו מסדרין לחם הפנים על השלחן, לשום לחם חם ביום הלקחו, ואיתא בזהר פ׳ תרומה קנ״ג ב׳ ז״ל, שלחן דא איהו קיימא לגו במשכנא, מ״ט בגין דמיניה נפיק מזונא לכל עלמא וכו׳. ועוד שם קנ״ד ב׳ ומרזא דהאי שלחן נפיק מזונא לעלמא, כמה דאתיהב ביה מלעילא וכו׳, ובגין ההוא לחם דהוו לקטי כהני, אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלי ושתן, דלא לקטרגא בהו יצר הרע וכו׳. הנה כי כן כיון שנהנו מסעודתו של אחשורוש היה קטרוג למעלה. ולכן לעומת זה הזכירו מלאכי השרת את לחם הפנים להגין על ישראל ולכפר על אותו עון, ואז נזכר עונה של ושתי שביטלה מלאכת בית המקדש, והיתה מפשטת בנות ישראל ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, ובזה נזכר עונה להתפש ונגזר עליה מיתה. ולכן אמר שם מיד ויאמר ממוכן, כלומר כיון שנזכר זכות לחם הפנים, תכף ומיד נגזרה מיתה על ושתי ע״י ממוכן. תנא ממוכן זה המן, ולמה נקרא ממוכן שמוכן לפורענות, שמעצה זו נהרגה ושתי ונכנסה אסתר למלכות, שמשם יצתה גזרה על המן ליתלות על עץ. וכתוב מומכן שר״ל מום כאן, שנולד משל עמלק שהיה ממזר מום זר, ולכן נק׳ שמו ממוכן. ולענין האכילה קטרג המן הרשע כמ״ש בפ״ק דמגלה (יג:), ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד (אסתר ג, ח), אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן, א״ל תא ואיגרי בהו, א״ל מתירא אני שכל המתגרה בהם אלקיהם עושה עמו דין, א״ל ישנו מן המצות, א״ל אית רבנן בגווייהו דמבעו עלייהו רחמי, א״ל עם אחד הן, ושמא תאמר אעשה קרחה במלכות, מפוזר ומפורד, מפוזרין הן בין העמים, ושמא תאמר וכו׳ ודתיהם שונות מכל עם, דלא אכלי בהדן ולא שתו בהדן ולא מנסבי לן מינייהו, ואת דתי המלך אינם עושים, דמפקי ליה לכלא שתא בשהי פהי ולא יהבי כרגא למלכא. ולמלך אין שוה להניחם, דאכלי ושתו ורוו ונפקי ויתבי בשוקא ומבזו ליה למלכא ע״כ. קשיא ליה לרבא מאי ישנו, ועוד שכיון שאמר עם אחד שנראה שהם לאחדים, איך יאמר מפוזר ומפורד. וכיון דאמר ודתיהם שונות מכל עם, פשיטא שדתי המלך אינם עושים. ולכן פי׳ רבא שכיון ששאל המן למלך אחשורוש לעשות נקמה בישראל, א״ל מתיירא אני, וכמו שפירשנו במשל התל והחריץ, שגם אחשורוש היה שונא לישראל אלא שהיה מתיירא מן הפורענות, כי ראה מה אירע לפרעה ולסנחריב ולנבוכדנאצר, השיב המן הרשע ישנו מן המצות. כמ״ש אני ישנה מן המצות, וכנגד זה ישן הוא אלקיהם, שגם הוא הזקין ואינו עושה עמהם נסים, וכמ״ש לעיל א״ל אחשורוש, אעפ״כ אית רבנן בגווייהו וכו׳. שעל כל צרה שלא תבא מתפללים עליהם ועומדין בפרץ. א״ל עם א׳ הן, הכוונה עם מ״ש בירושלמי דתעניות פ״ג (טו.), מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו. וא״כ אף שיש בהם טובים, הם נדונים אחרי הרוב ורובן רשעים. ושמא תאמר אעשה קרחה במלכות, מפוזר ומפורד. יובן עם מ״ש באסתר רבתי ע״פ ויהי בימי אחשורוש ז״ל, רנ״ב אפרכיות הן בעולם וכו׳ אחשורוש שלט בחציין, א״ל הב״ה אתה חלקת בנין ביתי, חייך שאני חולק מלכותך, ויימר קכ״ו, מה תלמוד לומר שבע ועשרים ומאה מדינה, א״ל אתה נתת עלייה אחת לביתי משלך, שאמרת מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל, אף אני נותן עלייה אחת תוספת, שהוסיף לזה מדינה אחת. כי בהיותו שולט על הרוב הוי כמולך בכיפה. וא״כ אם היה מאבד אפרכיא אחת לא היה מולך בכיפה. א״ל מפוזרים הן בין העמים ולא יש מהם אפרכיא אחת, ושמא תאמר איכא מינייהו פירי, ומפורד כפרדה זו שאינה עושה פירות. היינו מה שאמרה אימיה לשבור מלכא בפ״ג דתעניות (כד:), לא ליהוי לך עסק בהדי יהודאי, דכל מה דבעו ממרייהו עביד להו, והם מתפללים על הגשמים ושאר הנאות, כי אין השפע בא לעולם אלא בשבילם. לכן אמר שעתה אינם במדרגה זו, שהם כפרדה זו שאינה עושה פירות, שהרי הם בגלות עניים ומטורפים. שמא תאמר איכא חדא מדינתא מינייהו וכו׳, בין העמים. כלומר אע״פ שלא תהיה חדא אפרכיא מינייהו, שמא יש מדינה אחת מהם ויקומו וימרדו בך, או נוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו וכו׳. לזה אמר בין העמים, ומעטים הם ויתערבו בגוים ואין להם יכולת כלל. או שמא תאמר חוץ למלכות הם ואין אתה יכול להם, ת״ל בכל מדינות מלכותך. כי הנה בפ״ק דע״א (י:), א״ל קטיעא בר שלום לקיסר, דקרו לך מלכותא קטיעא. ובפ״ח דפסחים (פז:), תכלינהו לכלהו, ליתנהו גבייכו, תכלו מאי דאיכא גבייכו, קרו לכו מלכותא קטיעא. לכן א״ל בכל מדינות מלכותך, ולא ישאר מהם פרסה, ודתיהם שונות מכל עם. דלא אכלי בהדן וכו׳. הרי זה כמתלהלה היורה זיקים, להזכיר עונם שנהנו מסעודתו של אחשורוש, כי הנה מצווים הם בתורתם דלא אכלי בהדן וכו׳, והוא מ״ש בפ״ק דע״א (ח.), כותי שעשה משתה לבנו וזימן את כל היהודים שבעיר, אע״פ שאוכלין ושותין משלהם והוא עומד עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו. מאי וקרא לך משעת קריאה. ולא מנסבי לן מינייהו, דייק בלישניה לומר כן, לקטרג עליהם שהושיבו נשים נכריות, ולכן לא אמר ולא נסבי מינן, כי זה פרי חטאתם, אך הוא אמר דלא מנסבי לן מינייהו, שחרפה היא להם לתת את בנותם לאיש אשר לו ערלה, ועוד כלפי מ״ש ז״ל בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, דכתיב כי יסיר וכו׳. ולכן לא מנסבי לן מינייהו. ואת דתי המלך וכו׳. כי מוציאים ממונם לכבד את השבת וי״ט, ובזה אין להם מה לפרוע לכרגא דמלכא. ועוד ירמוז למ״ש בפרק כל כתבי, כל המקיים שלש סעודות בשבת נצול משעבוד מלכיות. וזהו ולא יהבי כרגא למלכא. ולמלך אין שוה להניחם. דאכלי ושתו וכו׳. כי לא ניתנו שבתות וי״ט לישראל אלא כדי לעסוק בתורה (ירושלמי שבת פרק טו הלכה ג, דף עח.), והם הולכים בשווקים וברחובות ואכלי ושתו ורוו ומבזו ליה למלכא, אפשר שיפורש על מלך הכבוד, כי אין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתייה. ומ״ש לעיל דמפקי לה לשתא בשהי פהי. דהיינו שבת היום, פסח היום. ולא הזכיר שאר הי״ט. לפי שהפסח נק׳ שבת כמ״ש ממחרת השבת יניפנו הכהן. וכל שאר הי״ט נמשכים ממנו, שהרי כלם תלויים ביציאת מצרים כנודע.

ולדרך זה ינעם מ׳ ז״ל באסתר רבתי שהצענו ראשונה, וקשה שאמר שניהון רברבן שאוכלים למעדנים. וא״כ מהו שאמר שמכניסין פחת בממונו של עולם, כי הלא הם מוציאים משלהם ומה לו כי יזעק. ויקשה יותר מה שאומר אילו משמרים את מועדיהם ומועדינו, דכל שכן שמכניסין פחת. אמנם באיכה א׳ כתב רש״י ז״ל, ראוה צרים שחקו על משבתיה ז״ל, ומדרש אגדה דורשו שהיו שובתין בגולה בשבתות וי״ט ושומטין בשביעיות, והיו האומות משחקים עליהם ואומרים, שוטים בארצכם לא שמטתם ועכשיו בגולה תשמטו. בארצכם לא שמרתם ועכשיו בגולה תשמרון. ועוד במדרש חזית, שמוני נוטרה את הכרמים וכו׳. אמרה כנסת ישראל לפני הב״ה, על שלא שמרתי יום טוב א׳ כתקונו בארץ ישראל, הריני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוצה לארץ. סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהם ואיני מקבלת שכר אלא על א׳ וכו׳. ונלע״ד שזהו שכתוב שחקו על משבתיה לשון רבים. ועל כל אלה הניף ידו המן הרשע, לירות זיקים וחצים בישראל לקטרג עליהם, והתחיל ישנו עם א׳. שכן ישנו אותיות שינ״ו, וזהו שאמר שיניהון רברבן, כי כל מה שאוכלים אינו אלא להנאת גופם, אע״פ שמתהללים ואומרים עונג שבת ועונג י״ט, כי לא ניתנו שבתות וי״ט לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה. ומ״ש שהן מכניסין פחת בממונו של עולם, יובן לפע״ד עם מאי דגרסינן בפ״ב די״ט (טו:), כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה, חוץ מהוצאת בניו לתלמוד תורה והוצאות שבתות וי״ט, שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו. ועוד אמרו במדרש שהב״ה עושה סולמות, מוריד לזה ומעלה לזה. לכן במה שמוסיפין לענג שבתות וימים טובים, הב״ה מוסיף להם שלוקח מזה ונותן לזה, כך אמר הרשע לפי שטתם. ועוד שהם קונים בדמים יקרים לכבוד שבת וי״ט ומייקרים השער, כמו שהובא בטור או״ח סי׳ תר״ד ע״ש. וזהו פחת בממונו של עולם, חדא לז׳ יומין שבתא בכל שבוע. חד לתלתין יומין ריש ירחא, שכתוב בטור או״ח סי׳ תי״ט, ומצוה להרבות בסעודת ראש חדש דאיתקש למועד, דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, בניסן וכו׳, שבכל המועדים כתוב מקרא קדש, ודרשו ז״ל קדשהו באכילה ושתיה ובכסות נקיה. וגם בראש השנה צריך לשמוח, כדכתיב לכו אכלו משמנים וכו׳. כמ״ש בטור או״ח סי׳ תקצ״ז. וצומא רבה לפי מ״ש כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, דאם לא כן מאי וצומא רבה, לגבי מ״ש שאוכלין ושותין וכו׳. אלא ודאי שכונתו על האמור, שגם אכילת התשיעי עולה לו לתענית, וזהו וצומא רבא. כלומר ערך שני ימים מהטעמים האמורים שם סי׳ תר״ד. א״ל אחשורוש כך הם מצווין בתורתן, וכיון שהם שומרי תורה לא תוכל להם. א״ל המן אילו היו משמרים את מועדיהם ומועדינו וכו׳. כי הנה בפ״ק דע״א (ו.) על משנת ואלו אידיהן של ע״א, קלינדא וסטרנורא, שהם ח׳ ימים קודם תקופת טבת וח׳ ימים אחריה, כדפי׳ שם הר״ב שקבעם אדם הראשון, ואמר שם, הוא קבעם לשמים והם קבעום לע״א. לכן אמר שאלו היו משמרים מועדיהם ומועדינו, שאלה הם קלנדא וסטרנליא, שתחלה היו מועדיהם ג״כ, ועתה שנקבעו לע״א הם מבזין מועדינו, שתקנו שג׳ ימים לפניהם אסור לשאת ולתת עמנו. א״ל הב״ה, רשע אתה מפיל עין רעה במועדים שלהם, שאתה חושב שהם מועדים שלהם, ונאמר עליהם חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, אין הדבר כן, כי הם מועדי. וכמ״ש בילקוט ישעיה א׳. שאמר גוי א׳ לרבי עקיבא, למה אתם עושין מועדות, לא כן כתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. א״ל רבי עקיבא אילו נאמר חדשי ומועדי שנאה נפשי הייתי אומר כן, אלא אמר חדשיכם ומועדיכם. אותם מועדות שעשה ירבעם בן נבט, אבל המועדים האלה אינם בטלים לעולם, שנאמר אלה הם מועדי ע״כ. וקשה שהרי במדרש משלי ע״פ טבחה טבחה מסכה יינה. איתא ז״ל, שכל המועדות יהיו בטלים וימי הפורים לא נבטלין לעולם, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו׳. אף ימי הכפורים אינן בטלין לעולם, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם עכ״ל. ואין לומר מדרשים חלוקים הם. אשר על כן אפשר לי לומר שלגוי שיורש העה״ז בלבד אמר לו שהמועדים אינן בטלים לעולם, דהיינו העולם שלו. אך האמת כן הוא שכל המועדות בטלים חוץ מן הפורים, לפי שנעשה על מפלת המן שבקש לעקור המועדים, ולכן המועד שנעשה בשבילו אינו בטל.

ובזה נבא לביאור איזה פסוקים באסתר ט׳. על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה וכו׳. ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים את יום י״ד לחדש אדר ואת יום ט״ו בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב וכו׳. דקשה מאד בפסוקים אלו, כי תחלה לא הזכיר רק הפרזים שעושים את יום י״ד, ולא הזכיר יום ט״ו כלל, ואח״כ ויכתוב מרדכי, אז הזכיר י״ד וט״ו. ועוד כתוב ותכתוב אסתר המלכה וכו׳. למה הוצרך זה. אך נלע״ד כי הנה בשנה הראשונה כל העולם עשו פורים בי״ד, ושושן לבד עשתה בט״ו לפי שלא נחו אלא בו ביום. לכן אחרי שסיפר ענין ההריגה אמר על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות. אך האמת כן הוא שכלם עשו בי״ד. אבל בשנה השנית ויכתוב מרדכי וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים את יום י״ד. ויום ט״ו בכל שנה ושנה מכאן ואילך. וז״ש כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש וכו׳. כלומר אע״פ שבשנה ראשונה נחו כלם ועשו משתה ביום י״ד, עכ״ז מכאן ואילך יעשו י״ד וט״ו, לפי שהחדש כלו נהפך מיגון לשמחה, כי כשהפיל המן הגורל לחדשים, כל חדש אדר היה סימן רע לישראל ונהפך כלו לששון. ולכן וקבל היהודים, כלם בלב א׳ כאיש א׳ קבלו עליהם את אשר החלו לעשות בי״ד ואת אשר כתב מרדכי אליהם לעשות י״ד וט״ו. ואח״כ ותכתוב אסתר וכו׳ לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם. דהיינו י״א י״ב וי״ג לבני הכפרים כדבריהם ז״ל. עוד יאמר כימים אשר נחו בהם וכו׳. בהקשות עוד מה שכתוב על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. שהרי לא היה אלא גורל א׳, כדכתיב הפיל פור הוא הגורל. ולמה קראו פורים לשון רבים. אמנם כונת הכתוב לתרץ למה לא תיקן מרדכי את ימי הפורים בימי ניסן בי״ו בו, שאז נתלה המן ובניו, ומרדכי יצא מלפני המלך בכבוד והדר. ולכן אמר ויכתוב מרדכי וכו׳. שרצה להורות כי לא על שלו היתה עיקר שמחתו רק בהצלת ישראל, ולכן כתב וחתם ושלח לכל ישראל לקיים עליהם להיות עושים יום י״ד וט״ו באדר, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם. שאז באדר נקמו נקמתם של ישראל, ואז היתה שמחה וששון למרדכי, ולא בימי ניסן שעדין לא נודעה הצלת ישראל רק כבוד וגדולת מרדכי, וזהו כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם. ואז בניסן עדין לא נחו מאויביהם, כי עדין היתה הגזרה קיימת להשמיד וכו׳. ועוד והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, להם דווקא ולא החדש אשר נהפך לו שהוא ניסן, כי הנס שנעשה לו לא היה כל כך, לפי שראוי היה לו לאחשורוש להגדיל את מרדכי על שהצילו מהמות, וגם אסתר אמרה כי נמכרנו אני ועמי, ומן הראוי היה להמיתו, אך באדר היה הנס ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ובבואה לפני המלך, אפשר שמדבר על התורה שיצאה בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הב״ה ככתוב שם באסתר רבתי, וזהו ובבאה כלומר ובבא ה׳ הם חמשה חומשי תורה, שכלם בטלין אם אין ישראל בעולם. ואז אמר עם הספר, שנלע״ד עם מ״ש בספר מנות הלוי ע״פ בלילה ההוא נדדה שנת המלך, כי היו ב׳ מיני ספרים, הא׳ נקרא דברי הימים דהיינו סיפור הדברים בארוכה. והשני הוא כמו מפתח לראשון, שאין שם אלא ראשי פרקים ונקרא ספר הזכרונות ע״ש. ובזה נלע״ד כי הסופר שהיה שמשי בנו של המן, והכירה אסתר רשעתו, לכן צותה ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך דוקא, כדי שלא ישמיט שום דבר, וזה היה בספר דברי הימים. אך זה הרשע לא הזכיר בספר הזכרונות שהוא המפתח שום דבר. ולכן נשכח הדבר מלב המלך, רק כשנדדה שנתו אמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים, כדי שיקראו בקצרה, ולפי ששמשי הרשע לא כתב בספר הזכרונות שום דבר, לכן אמרו בפ״ק דמגלה (טו:), ויהיו נקראים (אסתר ו, א). מלמד שנקראים מאליהם. לפי שדייקו מלת ויהיו המיותרת, דהיה די שיאמר ויקראום לפני המלך. וז״ש ובבואה לפני המלך, אם על התורה, אם על אסתר, זה גרם שהמלך אמר עם הספר. אי נמי אמר הב״ה עם הספר אע״פ שלא נכתב שם כלום. ישוב מחשבתו וכו׳ על ראשו, היינו מה שבתו הפילה על ראשו עציץ של רעי, לרמוז לו כי יצא דינו לרעה, ותלו אותו ואת בניו על העץ. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי שני גורלות היו, כי בילקוט על פסוק ישנו עם א׳, איתא ז״ל אמר לו אחשורוש להמן, פקדון הם בידי ואני מוכרן לך, א״ל ובשביל כבודך נפיל גורלות, אם יעלו בידך והכסף בידי אני מוכרן לך, ואם יעלו העם בידי והכסף בידך איני מוכרן לך. ורוח הקדש צווחת ועל עמי ידו גורל. הנה כי כן תחלה הפיל גורלות בינו ובין אחשורוש. ואח״כ הפיל פור הוא הגורל בימים ובחדשים כמ״ש במדרש. הרי ששני גורלות היו, ולכן אמר על כן קראו לימים האלה פורים לשון רבים, על שם הפור שהוא הגורל השני העיקרי, שעליו נגזרה גזרה. והכל רמוז בפסוק ויאמר כי יד על כס י״ה וכו׳. י״ד היינו י״ד באדר, וי״ה הוא יום ט״ו, שהם עיקר הגזרה ולכן כתובים להדיא. ויש י״א תיבות בפסוק כנגד מגלה נקראת בי״א. ואין השם שלם והכסא שלם, שחסר מהשם אותיות ו״ה שהם י״א, ועם א׳ שחסר בכסא הרי י״ב. ויום י״ג אין צריך רמז, שכבר אמרו ז״ל שאינו נזכר בכתוב לפי שזמן קהילה לכל הוא. מח״ה אמח״ה גימטריא כס״א ידו״ד, שלא יהיה שלם עד שימחה זרעו של עמלק. גם המ״ן גימטריא כ״ס י״ה שעל ידו היה חסר, אך במפלתו יהיה שלם.

ובמס׳ פ׳ וישלח, ו׳ פסוקים דאית בהון ה׳ מילין דסמיכי מן ב׳ ב׳ אותיות. ויהי נח בן ת״ק שנה ויולד נח את שם את חם. אל תיראי כי גם זה לך בן. כי יד על כס יה. על כן לא בא אל שלחן המלך. גם לי גם לך לא יהיה. אין זה כי אם רע לב, נחמיה ב׳, כונת המס׳ על כל אשר אמרנו לעיל כי מלחמה לה׳ בעמלק. והוא מ״ש ז״ל מסורת היא שאין בני עשו נופלים אלא ביד בני בניה של רחל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן, ובפרט בנימין שלא השתחוה לעשו כי עדין היה במעי אמו, וכמ״ש בתרגום שני ע״פ וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן וכו׳. וגם בילקוט שם. ז״ש ויולד נח את שם את חם. א׳ צדיק וא׳ רשע, וכן יצחק הוליד שני בנים, יעקב הצדיק ועשו הרשע. ואמנם נולד מיעקב יוסף ובנימין, שהם שטנים לעשו ובפרט בנימין, ולכן אמר לכנסת ישראל אל תיראי מעשו כי גם זה, כלומר מלבד יוסף שהוא שטנו של עשו, כדכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו׳. גם זה שהוא בנימין לך בן, בן כשר לעמוד בפרץ כנגד עשו, וזה יעשה מלחמה עם עמלק, כי בתחלה קם נגדו יהושע שהוא מזרע יוסף, ועתה יעמוד מרדכי מבני בנימין, וזהו בכיוון כי גם זה לך בן. וזה בעבור כי יד על כס יה, שאין השם שלם והכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק. ולפי שלא שמר שאול את דבר ה׳ ולא עשה חרון אפו בעמלק, על כן לא בא אל שלחן המלך, שנאמר עליו וימאסך ממלך. והשלחן הוא על שם המלכות שלחן מלכים. אמנם תיקן מרדכי בן בנו שנק׳ איש יהודי איש ימיני, שאמרו בפ״ק דמגלה (יב:), שהיו משפחות מתגרות זו בזו, משפחת יהודה אומרת אנא גרמית דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא, ומשפחת בנימין אומרת מיני קאתי. רבא אמר כנסת ישראל היא דקאמרה להך גיסא ולהך גיסא, ראו מה עשה לי יהודה ומה שילם לי ימיני. מה עשה לי יהודה דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא, שאלמלא לא היה שמעי בן גרא, לא הוה מתיליד מרדכי דמקני ביה המן וגרם ליה צערא לישראל, ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול, שאלמלא לא היה אגג לא הוה מתיליד המן וכו׳. ז״ש גם לי גם לך לא יהיה, שאינו לא ליהודה לבדו ולא לבנימין לבדו. אי נמי שהיה טוב שלא יהיה לא לזה ולא לזה. ואם תאמר למה עשה מרדכי כן לקנאות להמן ולא רצה להשתחוות לו, לכן אמר אין זה כי אם רוע לב ששם ע״א על לבו כדי להחטיא את מרדכי, כמ״ש באסתר רבתי. ולכן יפה עשה שלא להשתחוות לו. ושם נפשו בכפו. והוא יצא בגפו. והרבה להשיב אפו. ויעמוד הים מזעפו. עד יבא מורה צדק אשר נשמה באפו. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.