דרוש י''ד לשביעי של פסח

עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו (שמות טו, ב).

במדרש (ילקוט ש"ב כ"ב): יצילני מאויבי עז - זה פרעה, אמר אויב (שמות טו, ט). ומשונאי כי אמצו ממני - אלו המצריים. יקדמוני ביום אידי - זה עמלק, ומכלן ויהי ה' למשען לי (ש"ב כ"ב, יט). ויוציאני למרחב - שנתן לי את התורה, שנאמר ארוכה מארץ מדה וגו' (איוב יא, ט). יחלצני כי חפץ בי (ש"ב כ"ב, כ). פיזמא דידיה היא סלקא למיתן לי אורייתא, אימתי בחדש השלישי (שמות יט, א) ע"כ.

ידבר הרב ויאמר התלמיד, דברי מי שומעין. דברי הרב שומעין. כך גזרו רבותינו בפרק ג' דסנהדרין (כט.): א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין טוענין למסית, מנחש הקדמוני. דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היו לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הב"ה, לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין ע"כ. והקושיא מבוארת שהקדים הרבה טענות היו לו לנחש לטעון, ולא הביא אלא טענה אחת, דברי הרב וכו'. אמנם איתא בפ"ק דמציעא (י:): אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחו. ופרש"י בר חיובא הוא, שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור השולח, דאמרינן ליה דברי הרב וכו' ולא היה לו לעשות. רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה, היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה מיחייב שולחו. ופי' חצר דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה (שמות כב, ג). ותניא אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין, תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום. עוד בפ"ב דקדושין (מג.): האומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב הוא חייב ושולחו פטור, שלא מצינו בכל התורה כלה זה נהנה וזה מתחייב ע"כ. כל אלו הטענות היה לו לנחש לטעון. כי חוה היתה בת חיובא, שכן איתא בילקוט סוף פרשת בראשית ז"ל, פעם אחת היה ר' אבהו מהלך בדרך ונתלוו לו גוים, אמרו לו כתוב בתורה ויצו ה' על האדם (בראשית ב, טז). אדם נצטוה שלא יחטא אבל האשה לא נצטותה, א"ל מה אמר הכתוב ויצו ה' אלקים על האדם לאמר, מהו לאמר לאיבריו, והיא נבראת מצלעותיו ע"כ. עוד חוה היתה בת עונשין, ואי בעיא עבדא ואי לא לא עבדא, ולכן חייבת במה שעברה דברי הרב. ועל הכל כיון שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב, דלא היה מן הראוי שחוה תהנה באכילת העץ והנחש יתחייב. ועל כל אלה אמר שהיה לו לנחש לטעון הרבה טענות, וכלן כלולות במ"ש דברי הרב וכו'. זאת היתה לו לעונש לאדם כשאמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל (בראשית ג, יב). כי היה לו לתת לב, דברי הרב וכו'. ולכן א"ל הב"ה כמ"ש ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ וכו' (שם יז). כלומר היה לך לשמוע בקולי ולא לקול אשתך, כי היה לך לומר דברי הרב ודברי התלמיד שומעין לדברי הרב. 

ובילקוט פ' בראשית ע"פ זה, א"ר יצחק למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדו אל תטעום את התבשיל עד שאבא מן המרחץ, אמרה לו אשתו טעום את התבשיל הזה שלא יהיה מבקש ליתן בתוכו או מלח או מוריס, בא המלך מצא אותו טועם בשפתותיו, א"ל המלך ולשפחתי שמעת יותר ממני. כך א"ל הב"ה לאדם, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל (בראשית ב, יז). מה עשתה חוה האכילה אותו. א"ל הב"ה ולחוה שמעת יותר ממני, מיד נטרד שנאמר ויגרש את האדם (בראשית ג, כד) ע"כ. ויש לדקדק במ' זה, כי מה שייך בנמשל עד שאבא מן המרחץ. ועוד במשל יש התנצלות לומר אם צריך ליתן בתוכו או מלח או מורייס משא"כ בנמשל. אך יובן עם מ' אחר שכתוב בויקרא רבה פ' כ"ה ז"ל, דרש ר' יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינים לערלה שלש שנים. א"ר הונא כד שמע בר קפרא כן אמר יפה דרש ר"י בן אחותי, הה"ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג) ע"כ. והובא מ' זה גם בב"ר פ' כ"א. ושם הקשה בעל יפה תאר ז"ל, קשיא דערלה לא דמי לענין אדה"ר, דכיון דערלה יש לה מתירין דאחר ג' שנים מצי אכיל, לא תקיף יצריה כדהכא דלא הוה זמן לאיסוריה, תדע דאדם אינו מתיחד עם שום אחת מהעריות זולת עם אשתו נדה, וטעמא משום דלא תקיף ליה יצריה, כיון דשריא ליה אחר זמן. ושמא י"ל דמ"מ כיון דזמן המתנת הערלה רב, והוא לא המתין אפילו שעה אחת, יש לדון לו וכו' עכ"ל. והקשה בכח ודחה בקש, ואין די בער בתשובתו זאת הקושיא העצומה שהקשה. לכן נלע"ד להשיב עם מ"ש בעל שפתי כהן על התורה פרשת קדושים ז"ל, וערלתם ערלתו את פריו (ויקרא יט, כג). לא תעשו כמו שעשתה אם העולם, שנאמר ותקח מפריו (בראשית ג, ו). ולא המתינה ג' שעות, כי בשעה תשיעית נצטוה, נשארו מהיום שלשה שעות, וכנגדן נצטוינו כאן שלא לאכול מהפירות ג' שנים, ובעשירית סרח, ואילו היה ממתין ג' שעות היה נכנס שבת והיה כל פריו קדש הלולים. וכן פרי"ו קד"ש עם ב' מלות גי' שב"ת עכ"ל. ונלע"ד שזוהי כונת הכתוב כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז). דדי שיאמר כי באכלך ממנו מאי ביום. אלא בא להורות כי דוקא באותו יום נאסר לפי שהיה עץ הדעת טוב ורע, אך בכניסת שבת היה כלו טוב ולפיכך היה מותר. בזה יובן המ' כמין חומר, מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר, שבזה תראה שאתה לא יכולת לעמוד בצוויך אפי' שעה אחת, כי בתשיעית נצטוה ובעשירית סרח, ואלו היה ממתין ג' שעות היה מותר לו לאכול, כי בכניסת שבת לא היה עוד עץ הדעת טוב ורע רק היה כלו טוב. והרי בניך ממתינין בעבור זה לערלה שלש שנים. ומפיק לה מדכתיב כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג). דאיתא בפ' כיצד מברכין (ברכות לו:), היה ר"מ אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה ת"ל עץ מאכל הוא, לומר לך עץ שטעמו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, ואין א"י חסרה כלום, לא תחסר כל בה (דברים ח, ט) ע"כ. ואיתא במדרש קהלת ע"פ עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי (קהלת ב, ה). א"ר ינאי אפי' פלפלין נטע שלמה בארץ ע"כ. דקדק ר' ינאי בכתוב שהיה לו לומר ונטעתי בהם כל עץ פרי, מאי עץ כל פרי, זה פלפלין שטעם עצו ופריו שוה. וזהו עץ שהוא כלו פרי. וכן דרשו כאן כל עץ מאכל. שהעץ עצמו הוא טוב למאכל. וכן היה עץ הדעת טוב ורע, שטעם עצו ופריו שוה (בראשית רבה פ' ט"ו. מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה וכו', רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הה"ד ותרא האשה כי טוב העץ וגו' (בראשית ג, ו). אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו ואין אתה מוצא אלא אתרוג.). ובזה הטעה הנחש לאשה והאשה לאדם, שאמר לה שאין הצווי רק על העץ לא על הפרי, שכן כתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו' ותקח מפריו ותאכל (בראשית ג, ו). וכמ"ש במקומו, לכן בא הכתוב לרמוז טעם לאיסור הערלה, מפני שלא המתין האדם לאכילת עץ הדעת בשבת, ובזה הוצרך לצוות לישראל, וערלתם ערלתו את פריו, ודוק. 

עם הדברים והאמת האלה מובנים דברי ר' יצחק, דק"ל בפסוק ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ וכו' (בראשית ג, יז). דהיל"ל כי אכלת מן העץ וכו', מאי כי שמעת ללא צורך. לכן הביא המשל להורות כי בשתים חטא אדה"ר, כי המלך אמר לעבדו אל תטעום את התבשיל עד שאבא מן המרחץ, והוא מה שצוה הב"ה לאדה"ר שלא יאכל מן העץ עד שיכנס השבת, ורמז זה באמרו עד שאבא מן המרחץ, מהטעם הכתוב בזהר פ' ויקהל דף ר"ד א' ז"ל, כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול וכו' ע"ש (כד עאל שבתא, אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול, מאי טעמא. בגין דבחול, רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא. וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא, ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה, בעי לאסחאה גרמיה, למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא. תא חזי רזא עלאה דמלה, כל אינון שית יומין, (קימא מלה דכלא) אתאחדן ברזא דחד נקודה קדישא, וכלהו יומין אתאחדן ביה. ואית יומין אחרנין, דקיימין לבר בסטרא אחרא. ואית יומין אחרנין, דקיימין לגו מעגולא קדישא, ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין, וכל אינון דמתעסקין בקדושה, כל יומא דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין, באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה, אתאחדן בהאי, בגין לנטרא לון. וכל אינון שית יומין (ד"א ואינון שית יומין דלגו) דשבתא, ההיא נקודה טמירא איהי. כיון דעאל שבתא, כדין סלקא ההיא נקודה, ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה.). הרי שבבוא מן המרחץ נכנסה קדושת שבת, והאשה נתפתתה לדברי הנחש שאמר והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. ולכן הביא המשל שאמרה לו אשתו טעום את התבשיל הזה שמא צריך או מלח או מורייס, דהיינו לתקן העולם מכל חסר, כיון שבאכילתו תהיו כאלקים יוצרי עולמות, והאדם שמע לקול אשתו, ולכן א"ל לחוה שמעת יותר ממני, שלא בלבד חטאת באכילת עץ הדעת אלא שעברת על מה שאמרו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין. 

וזאת אשר דבר דהע"ה בשמואל ב' י"א. ויכתוב בספר לאמר הבו את אוריהו אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו וניכה ומת. כי הנה דינא יתיב בפ"ב דקדושין (מג.), האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש, הוא חייב ושולחיו פטור. וזה מן הטעם האמור דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. וגם רצה דוד להציל את יואב מהעונש, שהרי שנינו בריש פ"ט דסנהדרין (עו:), דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם ומת פטור ע"כ. ז"ש הבו את אוריה וכו'. דהוי כמו דחפו וכו', ושבתם מאחריו כדי שיוכל להסתלק משם אם ירצה, ולא תשלחו בו יד וניכה מעצמו ומת ואתם נקיים. אמנם נענש דוד, שכן כתוב ואת אוריה החתי הכית בחרב (ש"ב יב, ט). לפי שכיון שנצטוה אוריהו לעמוד שם בקשרי המלחמה, לאו כל כמיניה להסתלק מבלי עבור על מצות המלך או שר צבאו, ולכן מעלה עליו כאילו הרגו. וגם יואב נענש על זה כמ"ש במלכים א' ב'. והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו (לב). ודרשו רז"ל בפ"ו דסנהדרין (מט.), אלו אבנר ועמשא שדרשו כל איש אשר ימרה את פיך וכו' (יהושע א, יח). יכול אפילו לד"ת, ת"ל רק חזק ואמץ, למעט שאין לקיים מצות המלך כשהיא נגד דברי התורה. וגם הוא היה לו לדרוש כן ולעבור מצות המלך ולא ליתן את אוריהו אל מול פני המלחמה החזקה. ועוד נענשו דוד ויואב, כי הגם שהיו פטורים בדיני אדם. חייבים היו בדיני שמים. כי ידע האלקים מה שבלבם ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. 

ואחרי שהקדמנו כל אלה נבאר מ' א' תמוה, הובא בילקוט פ' בשלח. וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד, לא). בשעה שביקש הב"ה להטביע את מצרים, עמד עוזא שר של מצרים לפני הב"ה וא"ל, רבש"ע נקראת צדיק וישר ואין לפניך לא עולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, למה אתה רוצה להטביע את מצרים, כלום הטביעו בני מבניך או הרגו מהם, בשביל שעבוד ששעבדו בהם אתה רוצה לטובען, כבר נטלו שכרם כל כסף וזהב שלהם. באותה שעה כינס הב"ה כל פמליא של מעלה ואמר להם הוו דנין ביני ובין עוזא שר של מצרים. בתחלה הבאתי עליהם רעב והעמדתי להם יוסף. הבין בחכמתו ונעשו כלן עבדיו ולבסוף באו בני כגרים ושעבדו בהם שעבוד קשה עד שעלתה צעקתם לפני, ושלחתי להם משה ואהרן עבדי ואמרו למלך שלהם, כה אמר ה' אלקי העברים. והיו יושבין לפניו כל מלכי מזרח ומערב, והתחיל מתגאה לפניהם ואמר מי ה' שלא הביא דורון כל אותם השנים כדרך כל אלוקות, לא ידעתי את ה' אלא המתינו ואבדוק בספרים שלי אם שמו כתוב אצלי, בדק ולא מצא. השיבו משה ואהרן ואמרו לו, הוא ברא שמים וארץ והוא צר העובר במעי אמו, והוא משיב רוחות ומוריד הגשם ומפריח טללים ומצמיח אילנות ועשבים, וממית ומחיה נפש כל חי בידו. השיב לשלוחי אין אלוק בעולם שיעשה מעשים הללו אלא אני בראתי עצמי ואת נילוס נהרי, שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט, ג). השיב ואמר לחכמיו שמעתם אלוק זה מעולם, א"ל שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, השיב לשלוחי לא ידעתי את ה'. כיון שכפר בי שלחתי לו עשר מכות ולא הועלתי, וכל כך כפר בי והוסיף לשעבד את בני, ולאחר שהודעתי לו את כחי וגבורתי שלחם בעל כרחו, ועכשיו רדף אחריהם להחזירם לשעבוד. מי עשה כזה ולא הבין, אינו ראוי לטובעו בים הוא וכל חילו. השיבו לו כל פמליא של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ. באותה שעה ענה עוזא ואמר, רבש"ע יודע אני בעצמי שהן חייבין. אלא שב עליהם במדת רחמים. באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הב"ה ואמר, רבש"ע הלא שעבדו בניך שעבוד קשה כזה תרחם עליהם, מיד חזר הב"ה וישב עליהם במדת הדין וחזר וטבעם בים, לכך נאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. המאמר הזה כלו מקשה ואינו אומר אלא דרשני. כי הנה איתא שם בילקוט פ' בשלח, והמים להם חומה (שמות יד, כב). שירד סמ' ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל ע"א במצרים ואתה עושה להם נסים, והיה משמיע קולו לשר של ים, ונתמלא עליהם חימה ובקש לטובען, מיד השיב לו הקדוש ברוך הוא, שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדו, והלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. כיון ששמע שר של ים אותה חימה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים, שנאמר וישובו המים. ששבו מישראל על מצרים ע"כ. אע"פ שסמ' לא היה שר של מצרים, איתא בזהר פ' בשלח דף נ"א א'. תנא סמ' אוזיף ליה שית מאה רתיכין מקטרגין לסייע ליה, הה"ד ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז). ולכן קטרג על ישראל שעבדו ע"א, ולכן היו ראויים לטבוע בים כדרך שעשה לדור אנוש, שאז הוחל לקרוא בשם ה' לעבוד ע"א, ובא אוקינוס והציף שליש העולם. והב"ה הציל לישראל באמרו, וכי לדעתם עבדו וכו'. דאיתא בסנהדרין פ"ז (סא:), איתמר העובד ע"א מאהבה ומיראה. ופרש"י מאהבת אדם ומיראת אדם. אביי אמר חייב, ורבא אמר פטור. וידוע דהלכתא כרבא. ואז החזיר החימה על מצרים. וזהו שהתחיל מאמרנו בשעה שבקש הב"ה להטביע את מצרים, דהיינו שאותה חימה המוכנת לישראל חזרה על מצרים. עמד עוזא שר של מצרים לפני הב"ה וא"ל רבש"ע נקראת צדיק וישר, קראו רבש"ע לפי מ"ש בב"ר פ' מ"ט. א"ר לוי השופט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית יח, כה). אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש לית עולם, אם לית את מותיר צבחר לית עלמא יכיל קאים וכו'. אף כאן אמר עוזא אתה הוא שבראת העולם, אם אתה עושה דין גמור אין העולם יכול להתקיים, ולע"א נקראת צדיק וישר. וכתוב בספרי פ' האזינו, צדיק וישר הוא (דברים לב, ד). שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם. ולכן אף שמצרים אינם בניך, צדיק וישר אתה עם כל באי העולם. ואין לפניך לא עולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. הרי אלה ג' דברים כנגד טענות שטוען עוזא, למה אתה רוצה להטביע את מצרים. ואלו הן, כלום הטביעו בני מבניך. שיובן עם מ"ש בפרקי ר"א פ' מ"ב. ר' שילא אמר כל הילדים שהשליכו ליאור לא מתו, אלא היאור הפליט אותם ומשליך אותם למדבר מצרים, והיה הב"ה מביא סלע בפי כל א' וא' והיה מניק אותו דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע וכו' (דברים לב, יג). הרי שלא נטבעו שום א' מהם. וכנגד זה אמר אין לפניך עולה, כי כיון שלא מתו א' מהם אין לך להטביע את מצרים. או הרגו מהם. גם זה יובן במ"ש בשמות רבה פ' א'. למה צוה להרוג אותם ע"י המילדות, כדי שלא יתבע הב"ה ממנו ויפרע מהן ע"כ. וזה מהטעם שאמרנו שאין שליח לדבר עבירה, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין. ואף שמצות המלך היא אינו כלום לגבי הב"ה. כי כבר אמרנו שאין חכמה וכו' נגד ה' (משלי כא, ל). והמלך והעם חייבין להודות לו, וכנגד זה אמר ולא משוא פנים, כי אין לישא פנים למילדות כיון שהגזרה חרוצה, דברי הרב שומעין. וא"כ אין להעניש למצרים. ואם בשביל ששעבדו בהם, כבר נטלו שכרן כל כסף וזהב שלהם, ואין אדם לוקה בשני דינין, דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות, ממונא משלם מלקא לא לקי כדפירשנו בדרוש הקודם. וכנגד זה אמר ולא מקח שוחד. ואין לקבל ממון המצרים בשביל שוחד רק כדי להצילם מהעונש. באותה שעה כנס הב"ה כל פמליא של מעלה. דהיינו ב"ד העליון וא"ל הוו דנין ביני ובין עוזא, כדי שלא יאמרו שהב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, רק הדין יקוב את ההר.

בתחלה הבאתי עליהם רעב וכו'. הרי זו הקדמה להודיע כי מתחלה עלה במחשבה לפניו ית' להגלות את ישראל תחת יד מצרים, והרי זה פרעה ועבדיו בחזקת שליח מאתו ית'. ואיתא בזהר פ' וישב קפ"ד א'. אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אילין בני יעקב לשלטאה עליה עד לא יחות למצרים, דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמיתא, יכלי מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל, ואתקיימא ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שלטו עליה, ואע"ג דיוסף הוה מלכא לבתר ומצראי הוו עבדין ליה, אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו ע"כ. ז"ש העמדתי להם יוסף. כדי שהוא יזון ויפרנס אותם ובזה נעשו כלן עבדיו. ואמר הבין בחכמתו, הוא מ"ש לו פרעה, אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך (בראשית מא, לט). שכבר פי' במקומו שתחלה היה נבון, לפי שפרעה הפך לו החלום והוא הבין האמת, ואח"כ נתחכם לפתור לו הפתרון הראוי, ולכן אמר כאן הבין בחכמתו. ונתן עצה לפרעה להכין צידה לשבע שני הרעב, ובזה נעשו כלן עבדיו, שקנה את כלם במה שהספיק להם מזון ומחיה. ולבסוף באו בני כגרים, כי כן אמר הב"ה לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו, יג). ולא אמר למצרים, והם שעבדו בהם שעבוד קשה, וזה גרם שעלתה צעקתם לפני ושלחתי להם משה ואהרן עבדי וכו'. כי קושי השעבוד גרם שלא יכלו לסבול עוד עד תשלום ת' שנה. וזש"ה כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו (שה"ש ב, יא). דקשה מאי חלף דהיה די שיאמר הגשם הלך לו, אך פי' רש"י ז"ל כי הנה הסתיו עבר, ארבע מאות שנה דלגתים למנותם משנולד יצחק. הגשם שהוא טרחותו של סתיו, חלף והלך לו ע"כ. והכונה שקושי השעבוד גרם שנתחלף הזמן של ת' שנה ונשארו רד"ו, ובזה הגלות הלך לו. ואמרו למלך שלהם, כה אמר ה' אלקי העברים. והיו יושבין לפניו כל מלכי מזרח ומערב וכו'. הנה בשמות רבה פ' ה'. כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי וכו' (שמות ה, א). א"ר חייא בר אבא אותו היום יום פרוזבוטי היה (ובילקוט גריס יום גנוסיא שפירושו יום לידת המלך), ובאו כל המלכים כלן לכבדו, והביאו דורונות של עטרות, והיו מעטירין אותו שהיה מולך בכיפה והביאו אלקיהן עמהן, משעטרו אותו היו משה ואהרן עומדין על הפתח, נכנסו עבדיו וכו' א"ל יעלו, כיון שעלו היה מסתכל בהן שמא יעטרו אותו או שמא יתנו לו כתבים, ואף לא שאלו בשלומו, א"ל מי אתם, א"ל שלוחיו של הב"ה אנו, מה אתם מבקשים, א"ל כה אמר ה' שלח עמי, ע"ש (אמר רבי חיא בר אבא, אותו היום יום פרוזבוטי של פרעה היה, ובאו כל המלכים כלן לכבדו, והביאו דוראות של עטרות, והיו מעטירין אותו, שהוא יום קוזמוקרטור, והביאו אלהיהן עמהן, משעטרו אותו, היו משה ואהרן עומדין על פתח פלטרין של פרעה, נכנסו עבדיו ואמרו שני זקנים עומדין על הפתח, אמר להן, יעלו. כיון שעלו היה מסתכל בהן שמא יעטרו אותו, או שמא יתנו לו כתבים, ואף לא שאלו בשלומו. אמר להם מי אתם, אמרו לו שלוחיו של הקדוש ברוך הוא אנו. מה אתם מבקשים, אמרו לו: כה אמר ה' שלח את עמי וגו', אותה שעה כעס, ואמר: מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל, לא היה יודע לשלח לי עטרה, אלא בדברים אתם באים אלי, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. אמר להם, המתינו לי עד שאחפש בספר שלי, מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אמה ואמה ואלהיה, התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון, אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו. אמר רבי לוי משל למה הדבר דומה, לכהן שהיה לו עבד שוטה, יצא הכהן חוץ למדינה הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות, התחיל צווח לבני אדם שעומדים שם לא ראיתם בכאן רבי, אמרו לו רבך לאו כהן הוא, אמר להן הן, אמרו לו שוטה מי ראה כהן בבית הקברות. כך אמרו משה ואהרן לפרעה, שוטה, דרכן של מתים לתבען בין החיים, שמא החיים אצל המתים. אלהינו חי הוא, אלו שאתה אומר, מתים הם, אבל אלהינו הוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר להם בחור הוא או זקן הוא, כמה שנותיו, כמה עירות כבש, כמה מדינות לכד, כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות. אמרו לו, אלהינו כחו וגבורתו מלא עולם, הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולם, והוא יצרך ונתן בך רוח חיים. אמר להם ומה מעשיו, אמרו לו (ישעיה נא, יג): נוטה שמים ויסד ארץ, קולו חוצב להבות אש, מפרק הרים ומשבר סלעים, קשתו אש, חציו שלהבת, רומחו לפיד, מגנו עננים, חרבו ברק, יוצר הרים וגבעות, מכסה הרים בעשבים, מוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים, ועונה חיות, צר את העבר במעי אמו ומוציאו לאויר העולם, (דניאל ב, כא): מהעדה מלכין ומהקים מלכין. אמר להם, מתחלה שקר אתם אומרים, כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס, שנאמר (יחזקאל כט, ג): לי יארי ואני עשיתני. באותה שעה קבץ כל חכמי מצרים, אמר להם, שמעתם שמו של אלהיהם של אלו, אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא ובן מלכי קדם. אמר להם הקדוש ברוך הוא לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים, שנאמר (ישעיה יט, יא): חכמי יעצי פרעה עצה נבערה איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם. ראה מה כתיב בהן (ישעיה יט, יא): אך אולים שרי צען חכמי יעצי פרעה, (ישעיה כט, יד): ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר. השיבם אלוה שלכם איני יודע מי הוא, שנאמר: מי ה' אשר אשמע בקלו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע מי ה' אמרת, במי אתה לוקה, מ' ארבעים, י' עשרה, הם חמשים מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים בים, שנאמר (שמות ח, טו): ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים היא, ועל הים מהו אומר (שמות יד, לא): וירא ישראל את היד הגדלה, כמה לקו באצבע עשר מכות, חשב חמשה אצבעות שביד הגדולה לכל אחד ואחד עשר מכות, הרי חמשים.) כי המ' ארוך ודומה לזה. אמר עוד המתינו ואבדוק בספרים שלי אם שמו כתוב אצלי, בדק ולא מצא. כי כבר אמרו בזהר פ' בשלח דף נ"ב ב'. שפרעה לא ידע שם המיוחד, ולפיכך כשמשה דבר לו בשם ה'. אדרבא חזק לבו יותר כי לא ידע כחו. השיבו משה ואהרן וא"ל הוא ברא שמים וארץ ואינם קודמים אליו, וצר הצורה במעי אמו מה שאין בריה יכולה לעשות כן. כמו שפי' על פ' יוצר רוח אדם בקרבו (זכריה יב, א). ממש, דהיינו צורה בתוך צורה, והוא משיב רוחות וכו'. איתא בתנחומא פ' בראשית, אדרינוס מלך אדום, כיון שכבש את העולם כלו הלך לו לרומי, אמר לבני פלטרין שלו מבקש אני מכם שתעשו אותי אלוק, שהרי כבשתי את כל העולם וכו', שלשה פילוסופים היו לו. הראשון א"ל אין אדם מורד במלך תוך פלטרין שלו אלא חוצה להן, צא מפלטרין שלו ותעשה אלוק, השמים והארץ הוא בראן, צא לך מהן ותעשה אלוק. והשני אמר אין אתה יכול, שכבר אמר לנביאיו, כדנא תמרון להום אלקיא די שמיא וארקא לא עבדו (ירמיה י, יא). ונלע"ד שהראשון א"ל שהב"ה ברא שמים וארץ והם שלו. והשני א"ל שאף שירצה גם הוא לעשות שמים וארץ אין אתה יכול. והשלישי א"ל ספינה אחת יש לי חוץ מג' מילין והיא מטורפת בים, רוח קמעא שגר לשם ואתה מצילה. א"ל ומנין יש לי רוח לשגר, א"ל לרוח אין אתה יכול ואיך תעשה אלוק. נכנס לבית כשהוא זעוף, אמרה לו אשתו תן לו פקדונו ותעשה אלוק, אמר לה מהו פקדונו אמרה לו הנפש, אמר לה אם תצא נפשי מה אעשה, אמרה לו הנפש שבך אי אתה שולט בה והיאך תעשה אלוק ע"כ. ז"ש משה ואהרן לפרעה, הוא ברא שמים וארץ וכו' והוא משיב רוחות ואין אתה שליט ברוח, ומוריד הגשם שבהם ניכרת השגחתו ית', ככתוב בספר העיקרים ע"ש (ספר העיקרים מאמר רביעי פרק ח': הראיה הלקוחה ממציאות המטר, שאף על פי שאינה ראיה תורה בעצם, לפי הנראה בתחלת הענין על ההשגחה האישית במין האדם, לפי שמצינו שזכרה אליפז במענהו הראשון, ואליהוא במענהו הד', וקיים אותה הש"י במענהו הראשון, צריכין אנו לבאר אופן הראיה הלקוחה מהמטר, ונאמר שהוא מבואר שאי אפשר שתתקיים זה המציאות השפל בזולת המטר, וזה אם להצמיח הצמחים למזון הבעלי חיים, וללחלח גופות הבעלי חיים שלא יתייבשו ויהיו קודרים מרוב חמום השמש, כבר זכר אליפז שתי אלו התועלת, אמר אולם אני אדרוש אל אל וגו'. הנותן מטר על פני ארץ וגו' לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע (איוב ד' ט'). אמר כי במטר שתי תועלות: הא' שבנתינת המטר על פני ארץ, התועלת הוא לשום הצמחים השפלים למרום, כלומר שיגביהו בצמיחתם על הארץ, והתועלת השני הוא ושולח מים על פני חוצות בישוב מן האנשים, וזה בעבור שהאנשים הקודרים מחמום השמש יתלחלח גופם ויוכלו להתקיים, וזהו וקודרים שגבו ישע. ואליהוא גם כן רמז זה במאמר אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב (איוב ל"ו כ"ח). והשלים שם ענין פלאות המטר, ועם היות המטר מציאותו הכרחי לקיום כל הבעלי חיים בכלל, אחר שמציאות כל בעלי חיים הם לצורך האדם, ואי אפשר ליחס הויתו אל הטבע, לפי שאינו דבר מתמיד על אופן אחד בכל שנה ושנה בזמן אחד כמו שהוא הענין בדברים הטבעיים, אבל בא בזמנים מתחלפים ובפנים שונים ובדרך פלא שאינו נוהג תמיד מנהג אחד, ולא בדרך טבעי שאחר שנפסק זמן רב וגבר היובש, לא היה ראוי שיחזור האויר להתלחלח פעם אחרת ולהעלות אדים, הנה זה ממה שיורה שאין הוית המטר בזמנים מתחלפים מפעולות הטבע אלא ברצון רוצה, וכבר רמז הש"י לאיוב זאת הטענה שבעבור שאמר איוב בעשותו למטר חק (שם כ"ה ט"ו). שיראה מדבריו שהי' דעתו שיש למטר חק ומנהיג טבעי, ע"כ השיבו השם ית' היש למטר אב או מי הוליד אגלי טל (שם ל"ח כ"ח). כלומר האם יש למטר חק טבעי כמו שאתה אומר שיהיה כאב המוליד אותו להצמיח הצמחים באופן המסודר מספיק לזון כל הבעלי חיים, או מי הוא הטבע המחייב להוליד אגלי טל תמיד בזמן שאין שם מטר ללחלח גופות הבעלי חיים במקומות הישוב, שזה אי אפשר לך להכחישו, שאינו מצד המנהג הטבעי. גם אי אפשר לייחס הויתו אל המקרה, שהדברים המקריים אינם תמידיים באופן שיושלם בהם קיום המציאות בזה האופן השלם הנראה לחוש, ואחר שאינו ממנהג הטבע ולא על צד המקרה, הנה נשאר שיהיה ברצון רוצה, הוא האל יתברך המשגיח במין האדם ומקיים הצמחים והבעלי חיים בזה האופן לצורך מין האדם, ואף על פי שזו ההשגחה מינית, מכל מקום כשנראה המטר מתחדש לפעמים על ידי האנשים השלמים, כאליהו וחוני המעגל וזולתם, הנה זה ממה שיורה בלי ספק על ההשגחה הפרטית באיש ההוא ושאינו ענין טבעי, ולזה תמצא רז"ל אומרים שלשה מפתחות לא נמסרו ביר שליח, של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים (סנהדרין דף קי"ג ע"ב). רוצה לומר שאין באלו ענין טבעי כלל, כי של חיה פי' להוליד עקרים, וכן תמצא הנביאים מזכירין ענין המטר לאות על ההשגחה, אמר ירמיה ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו ולא אמרו בלבבכם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר ישמר לנו (ירמיה ה' נ"ג). ואמר המשורר המכסה שמים בעבים וגו' (תילים קמ"ז ח'). וזה שירידת המטר אי אפשר שיושלם בזולת נשיבת רוחות לכסות שמים בעבים ולהוליכם ממקום למקום אל אשר יהיה שמה רצון השם להוליכם, אמר הנביא מוכיח לישראל על שהיו מכחישין ההשגחה (עמוס ד' ז') וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר וגו'. כלומר ומזה היה לכם לקחת ראיה על המטר ברצון רוצה. ואחז"ל גדול יום הגשמים מיום תחיית המתים, שתחיית המתים לצדיקים בלבד וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים (תעניח דף ט' ע"א). כאלו רצו בזה לומר שכמו שתחיית המתים איננו ענין טבעי, כן ענין המטר לא ירוץ מרוצת הדברים הטבעיים, אבל הוא ענין תלוי ברצון רוצה, מורה על ההשגחה המתחדשת מדי שנה בשנה כפי הרצון האלהי, ולפי שהי' אפשר לומר שזה ממה שיורה על ההשגחה המינית, כמ"ש גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, אמר הנביא שאלו מה' מטר בעת מלקוש (זכריה י' א'). כי מירידת המטר בעבור התפלה יש ראיה גדולה על ההשגחה, ועל כן הביא אליהו ראיה מירידת המטר בעבור תפלות הרבים, כמ"ש אשר יזלו שחקים. ירעפו עלי אדם רב (איוב ל"ו כ"ח). שזה יורה שאין ירידתו בטבע אלא מצד ההשגחה בתפלת הרבים, וכן יש ראיה גדולה על ההשגחה מן המטר היורד בתפלת הצדיקים והחסידים שבכל דור ודור, ומצד ההשגחה האלהית שהיא דבקה בהם בכל איש ואיש כפי שלמותו, או ברבים כפי שלמותם. וכן אמר דוד ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עוז (תילים קל"ח ג'). כלומר אות חזק על ההשגחה. וכן משה רבינו ע"ה הביא ראיה על ההשגחה מקבלת תפלת הרבים, ואמר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו (דברים ד' ז').). וממית ומחיה נפש כל חי בידו ואין כל בריה יכולה לעשות כן. ופרעה הכביד לבו ולא האמין ואמר לא ידעתי את ה'. כיון שכפר בי שלחתי לו עשר מכות וכו', והוסיף לשעבד את בני וכו', ואחר שאמר קומו צאו וכו' רדף אחריהם להחזירם לשעבוד, מי עשה כזה ולא הבין, אינו ראוי לטובעו בים הוא וכל חילו. שהיא מיתת חנק הראויה לבני נח. השיבו לו כל פמליא של מעלה, הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ, אפשר שהכונה הדין עמך להטביע את מצרים, ועשה מה שאתה חפץ להציל את ישראל. א"נ הדין עמך וחייבים מיתה, אך אתה יכול לעשות מה שאתה חפץ לישב עליהם במדת רחמים. באותה שעה ששמע עוזא כן, אמר רבש"ע יודע אני בעצמי שהן חייבין, כלומר איני צריך לפמליא של מעלה, שגם בעצמי אני יודע שהן חייבין כי טענותיך צודקות. אלא שב עליהם במדת רחמים, כיון שאתה יכול לעשות מה שאתה חפץ, כי אעפ"י שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שאני קב"ה דכולי עלמא דיליה. באותה שעה עמד גבריאל וכו'. שנבאר אותו לקמן. מיד חזר הב"ה וישב עליהם במדת הדין. כי כאשר א"ל עוזא שב עליהם במדת רחמים נכמרו רחמיו עליהם. אך כאשר בא גבריאל ולקח מלבן של טיט שבו שקעו ילדיהם של ישראל, חזר וישב עליהם במדת הדין. כי כן הדין נותן כל מי שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. וידענו מדרש ז"ל (ילקוט בראשית סי' קלו), כשהב"ה דן את האומות דן אותם מיושב ומדקדק בדינם. ולכן דייק בלישניה וישב עליהם במדת הדין וחזר וטבעם בים. כלומר חזר בו ממה שראה תחלה לרחם וטבעם בים, וזהו וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. שדן אותם בדין אמת, והראה להם כחו וידו הגדולה. 

ועדין יש מקום אתי לבאר מ"ש במ' הנז', ולבסוף באו בני כגרים וכולי. והוא עם מ"ש בקדושין פ"ב (מב:), כי בשלשה דברים המשלח חייב ולא אמרינן דברי הרב שומעין, הראשון מעילה דתנן בפ"ו דמעילה (כ.), השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל, ומקשינן ואמאי נימא אין שליח לדבר עבירה, שאני מעילה דילפא חטא חטא מתרומה, מה תרומה משוי שליח אף מעילה משוי שליח. ונילף מינה משום דהוי מעילה ושליחות יד, שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. שליחות יד מאי היא, דתניא על כל דבר פשע, שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין, ת"ל על כל דבר פשע, הניחא וכו', משום דהוה מעילה טביחה ומכירה שני כתובים הבאים כא', דאמר קרא וטבחו או מכרו, מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר, דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח. אלו השלשה רמוזים במאמרנו, באו בני כגרים זו מעילה, כי ישראל נקראו בנים למקום ולכן הם קדש, כדכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג). היא התרומה שנק' ראשית, והמועל בקדש יליף מתרומה דמשוי שליח, ולכן המשלח חייב ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. ולכן כל אוכליו יאשמו אף המשלח. עוד שייך בהם שליחות יד, והוא מאי דאיתא בילקוט סוף פ' שמות. לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב). למה היה פרעה דומה, למלך שהלך למדינת הים והפקיד כל מה שהיה לו אצל עבדו, לאחר ימים בא המלך א"ל תן לי מה שהפקדתי אצלך, א"ל לא עבדא דילך אנא ולא מפקדת גבי כלום, מה עשה לו נטלו בגרדום, א"ל עבדך אנא וכל מה דהפקדת גבי אנא משלם לך. כך בתחלה אמר הב"ה למשה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י). א"ל שלח עמי (שמות י, ג). א"ל לא ידעתי את ה', וכיון שהביא עליו עשר מכות אמר ה' הצדיק (שמות ט, כז). ע"כ. וקשה למה הוצרך למשל. ועוד מהו שאמר לא עבדך אנא, כי מי בקש זאת מידו, כי הוא אמר תן לי מה שהפקדתי אצלך, והיה לו להשיב לא הפקדת בידי כלום. וכן בנמשל מה לו כי יזעק לא ידעתי את ה', יאמר את ישראל לא אשלח והוא המבוקש. וכ"ש שיקשה במאמר א"ל לא ידעתי את ה', והעיקר חסר וגם את ישראל לא אשלח. וכן היה לו לומר וכיון שהביא עליו עשר מכות שלח את ישראל, וגם זה חסר מן הספר, רק אמר ה' הצדיק. 

ולהבין כל זה צריך שנבאר מ"ש בפ' חלק (סנהדרין קה.), אמר שמואל באו עשרה בני אדם וישבו לפניו, אמר להם חזרו בתשובה. אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה יש לזה על זה כלום. א"ל הב"ה לנביא, לך אמור להם איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה (ישעיה נ, א). והיינו דאמר ריש לקיש מ"ד דוד עבדי. נבוכדנאצר עבדי (ירמיהו מג, י). גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידים ישראל לומר כך, לפיכך הקדים הב"ה וקראו עבדי, עבד שקנה נכסים, עבד למי נכסים למי ע"כ. וקשה דפתח בשתים עבד ואשה ולא השיב אלא לשנייה, איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, ואם מה שאמר ר"ל היא תשובה לראשונה למה לא הקדים זה. אך יובן עם מה ששנינו בגיטין פ"ד (מג:), המוכר את עבדו לגוים או לחוצה לארץ יצא בן חורין. אך אין זה רק בעבד כנעני שגופו קנוי, וכיון שהפקיעו מן המצות קנסו אותו ויצא בן חורין. עוד כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות עבדים. גבאו כותי בחובו לא יצא לחירות, מפני שנלקח ממנו שלא ברצונו. לכן כשאמר הנביא לישראל חזרו בתשובה, א"ל עבד שמכרו רבו דהיינו שנמכרו לגוים ולחוצה לארץ ואינן יכולין לקיים המצות. וא"ת שישראל נקראים בנים ולא עבדים. הנה אשה שגרשה בעלה, וכן ישראל גורשו מא"י, כדכתיב בירמיה ג'. שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה (ח). יש לזה על זה כלום, וא"כ הם חפשים מן המצות. א"ל הב"ה לנביא לך אמור להם איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, פתח במאי דסליק מיניה כי זה עיקר. וא"ל כן לפי ששנינו בפ"ט דגיטין (פה.), גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. וידוע שאם לא כתב כן אינו גט ע"ש (אמר לה לאשתו הרי את בת חורין לא אמר ולא כלום. אמר לה לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום (גיטין פה:)). וכתוב בהושע ג'. ואומר אליה ימים רבים תשבו לי לא תזני ולא תהיי לאיש וגם אני אליך (ג). כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ולא שר וכו' (ד). אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם וכו' (ה). הרי שלא בלבד לא כתב בגט כריתותם הרי את מותרת לכל אדם, אדרבא הזהיר אותם לא תזני ולא תהיי לאיש, כי הוא רצה להחזירם אליו. ועל הראשונה שמכרתי אתכם לגוים ולח"ל אין הדבר כן, שהרי בגט כריתות שנתתי לכם לא הוצאתי אתכם מרשותי, אדרבא אמרתי ימים רבים תשבו לי, אין ישיבה אלא לשון עכבה, שתתעכבו בגלות, אך מעולם אתם לי וגם אני אליך. ועוד יש תשובה אחרת או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, רק בעונותיכם נמכרתם. והרי הוא מ"ש גבאו כותי בחובו שלא יצא לחירות. ועוד הקדמתי לקרות לנ"נ עבדי (ירמיה מג, י), כי מה שקנה עבד קנה רבו, ועדין אתם ברשותי ודוק. 

ולדרך זה יובן מ' ז"ל בכתובות פ"ו (סו:), מעשה בריב"ז שהיה רוכב על החמור וכו', ראה ריבה אחת מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים וכו', בכה ריב"ז ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה וכו'. וקשה בשלמא בזמן שעושין רצונו של מקום שייך שפיר לומר אשריכם לפי שאין כל אומה ולשון שולטת בהן. אך לסיפא יקשה איך יאמר אשריכם על שמוסרו ביד אומה שפלה. אך נלע"ד שיובן עם מאי דאיתא בזהר פ' שמות דף ו' א' ז"ל, ת"ח כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא, לא אתתקפו בשלטניהון אלא בגינייהו דישראל. מצרים לא הוו שלטין על כל עלמא עד דאתו ישראל ועאלו תמן בגלותא, כדין אתתקפו על שאר עמין דעלמא וכו'. ונלע"ד שזהו לטובתן של ישראל ולכבודו ית', שאם היו נמסרין ביד אומה תקיפה וגדולה היו אומרים ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. והיו משעבדין בהם יותר מדאי. ולכן מוסרן ביד אומה שפלה, כדי שיכירו וידעו כי מה' היתה זאת, ולא יכבידו עולם עליהם. וגם כי בזכות ישראל מגדיל אותם, ולכן אמר אשריכם ישראל שאפילו בזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, כדי שידעו האומות כי מיד הב"ה היתה זאת, ושיגדילו בזכות ישראל, ובזה לא ישעבדום יותר מדאי, וזש"ה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו (ישעיה נ, א). כי הנה כל אומה ואומה ששעבדה בישראל היה לה איזה זכות פרטי שראוי שיקבלו שכרם בעה"ז, כי מצרים היו להם אכסניא בשעת הדחק, שלכן צוה לא תתעב מצרי. ונבוכדנצר פסע ד' פסיעות לכבודו ית' כמ"ש רז"ל (סנהדרין צו.), ופרס כה אמר כרש וכו' (עזרא א, ב). מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל (שם ג). ואדום זכות כבוד אב ואם. וע"כ אמר או מי מנושי. שאע"פ שנושים שכר איזה מצוה, עם כל זה לא מכרתי אתכם לו, כי לי בני ישראל עבדים. ולא עבדים לעבדים. 

ובזה נבין מ"ש בפ"ה דגיטין (נז.), אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר, הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלקים בצבאותינו. וקשה איך יעלה על הדעת שיאמר כן בניחותא. אך לדרכנו יבא היטב שכונתו שכיון שאלקים זנחתנו ומסרנו ביד אדונים קשים, אין לזה על זה כלום, וכיון שהיו משועבדים לרומיים, הנם ככל המון, שלהם משפט הגאולה לגאול עצמם מאויביהם, ואיליא נפל בפומיה, שכן מת הוא ונמסרו ביד שונאיהם. והנה הוקשה לבעל המ' לא ידעתי את ה', שאין זה לשון מספיק למ"ש לו משה, שלח את עמי וכו'. והיה די באמרו מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. לכן הביא המשל למלך שהלך למדינת הים, דהיינו שהרחיק הב"ה והסתיר פניו מישראל כמי שהולך לדרך רחוקה, אך עכ"ז לא עזבם ולא נטשם והפקיד כל מה שהיה לו אצל עבדו, שכן פרעה נק' עבדו, כדכתיב ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים (דברים ז, ח). להורות כי ישראל לא יצאו מרשותו ית', ואם הם תחת יד פרעה מה שקנה עבד קנה רבו, ויד עבד כיד רבו דמיא. לאחר ימים בא המלך, הוא מ"ש ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שמות ג, ט). ושלח משה עבדו וא"ל תן לי מה שהפקדתי אצלך, דהיינו שלח עמי ויעבדוני. א"ל לא עבדא דילך אנא, ואיני בגדר עבדך, כי ישראל הם תחת ידי ואני שולט עליהם ואינם תחת רשותך, ובזה לא הפקדת בידי כלום רק קניתי אותם לעבדים, ולכן אמר לא ידעתי את ה', כי המכחש בפקדון מכחש בשלישי שביניהם הוא האלקים, וכיון שלא ידעתי את ה' גם את ישראל לא אשלח. מה עשה לו נטלו בגרדום. דהיינו שהביא עליו עשר מכות והאחרונה מכת בכורות, שגם הוא היה בכור וראוי למות, והיה זה כמי שהעלוהו בגרדום לידון. ואז אמר עבדך אנא וכו'. וכיון שהביא עליו עשר מכות אמר ה' הצדיק. כי אע"פ שאמר כן במכת הברד שהיתה מכה שביעית. הנה בהתראה למכה זו א"ל כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. כי זאת היתה ראש סימן באח"ב, ולכן התחיל להודות כי כבר הגזים עליו על כל העשר מכות ודוק. בזה זכינו לדין שפרעה שלח יד בפקדון במה שהחזיק את ישראל לעבדים אע"פ שלא היו אצלו אלא בפקדון, ואע"פ ששליחות יד זה היה ע"י המילדות, או לכל עמו שנמלך בהם וימררו את חייהם וכולי, עכ"ז בשליחות יד חייב המשלח. והוא מ"ש במאמר הארוך ושעבדו בהם שעבוד קשה. ואמר עוד עד שעלתה צעקתם לפני. הוא מ"ש ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה (שמות ב, כג). ששיקעו התנוקות בבנין, והיינו טביחה או מכירה שגם בזה חייב המשלח. 

ובזה נבאר מ' אחר בילקוט פ' בשלח ע"פ אשירה לה' כי גאה גאה (שמות טו, א). א"ר חמא בר חנינא בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הב"ה, א"ל רבש"ע במדת רחמים בראת עולמך ואת מתגאה בחוזק. מיד קרא הב"ה לכל שרי האומות והיה מסדר לפניהם כל המאורע. אמר שפטו נא ביני ובין זה, שבתחלה ירדו בני למצרים ולא ירדו אלא לגור שם, שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד). עמד פרעה וכבשן לעבדים. בתחלה עשאן רועים, שנאמר ואם ידעת ויש בם אנשי חיל וכו' (בראשית מז, ו). חזר ועשאן בנאים, שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה (שמות א, יא). למעטם מפריה ורביה, וחזר וגזר עליהם כל הבן הילוד (שם כב). חזר ואמר אם בן הוא והמיתן אותו (שם טז). אמרו לפניו רבש"ע הדין עמך ועמך האמת, אלא אם רצונך תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים. אריב"ל כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדים סניגוריא על מצרים, רמז לגבריאל שטס למצרים טיסה אחת ושמט לבינה עם טיטה ותינוק א' מת ששקעו בכבשן. עמד לו לפני הב"ה. אמר לפניו רבש"ע באלו עינויים שעבדו בניך. כיון שראתה מדת הדין. אמרה עשה דין לבניך במצרים שרובם חייבים, מיד טבעו מצרים, שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג, טו). אותו חומר שהביא גבריאל גרם מצרים לטובען ע"כ. והקושיות במ' זה רבו מהרב"ה אך נעורר קצתן. תחלה מה לו לעוזא כי יזעק בשעה שיצאו ישראל ממצרים, דזה היה לו לעשותו קודם צאתם משם. ועוד למה קרא הב"ה לכל שרי האומות. ועוד קשה שאמר תחלה וחזר וגזר עליהם כל הבן הילוד, וחזר ואמר אם בן הוא והמיתן אותו, ואיפכא הוה ליה למימר כסדר הכתובים. ועוד למה לא הלך מיכאל בעצמו ליקח הלבינה עם התינוק ולמה שלח לגבריאל. ושאר קושיות נשמטם לאהבת הקיצור. והנה כשם שפירשנו לעיל שהמקטרג היה מקטרג על ישראל שיטבעו בים בעבור שעבדו ע"א, ואותה החימה הפכה על מצרים. לכן גם בזה המדרש הכונה היא כך. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, דהיינו שניצולו מקטרוג השר של מצרים וראה כי כלתה אליו הרעה, עמד ונשתטח לפני הב"ה. עוד יאמר בשעה שיצאו ישראל ממצרים. לפי מ"ש שם בילקוט ע"פ ויושע ה' ביום ההוא (שמות יד, ל). בשעה שיצאו ישראל ממצרים פתח עוזא ואמר, אומה זו יש לי עליה דין, ואמר אתה גזרת שיהיו משועבדים ת' שנה ועדין לא עברו וכולי, והב"ה השיבו ע"ש (סי רמא: ויושע ה' ביום ההוא - וכי ישראל ביד מצרים היו? אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים פתח עוזא שר של מצרים, לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבונו של עולם, אומה זו שאתה מוציא ממצרים יש לי עליה דין, יבא מיכאל שר שלהן, וידון לפניך עמי. באותה שעה אמר הקב"ה (הוא) למיכאל: בוא ודון עמו. פתח עוזא שר של מצרים ואמר לפניו: רבונו של עולם אתה גזרת על אומה זו שיהו משועבדין תחת ידי אומה שלי ת' שנה, שנאמר: ועבדום וענו אותם וגו' ועדיין לא עבדו בהן אלא פ"ו שנה, משנולדה מרים, ועדיין לא הגיע זמנם לצאת, אלא תן לי רשות ואחזירם תחת ידי אומה שלי, עד ת' שנה, כשם שאתה קיים כך שבועתך קיימת. באותה שעה א"ל הקב"ה למיכאל להחזיר לו תשובה, מיד שתק מיכאל. באותה שעה השיב הקב"ה ואמר לעוזא: יש לי ללמד זכות על בני: כלום נתחייבו בני שעבוד? אלא בשביל דבור אחד שדבר אברהם אוהבי, שאמר לפני: במה אדע כי אירשנה, ואמרתי לו: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כלום אמרתי בארץ מצרים? בארץ לא להם דברתי, וכבר גלוי וידוע שמשנולד יצחק נעשו גרים, וכבר שלמו ארבע מאות שנה. אין לך לשעבד על בני כלום. באותה שעה הציל הקב"ה את ישראל, לכך נאמר: ויושע ה' ביום ההוא וגו'.). ולכן שפיר קאמר הכא בשעה שיצאו ישראל ממצרים, שבדין יצאו נסתם פי המקטרג, ובראותו כן עמד ונשתטח לפני הב"ה, א"ל רבש"ע במדת רחמים בראת עולמך, כי אעפ"י שבתחלה נברא במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים וכמ"ש לעיל. ולי אתה מתגאה בחוזק לאבד כל אומה שלי. מיד קרא הב"ה לכל שרי האומות, כדי שמזה יקחו מוסר ולא ישעבדו את ישראל יותר מדאי, כי גלוי היה לפניו ית' שעדין יגלו ישראל תחת ידם. ואמר שפטו נא ביני ובין זה, כי בדין אני עושה עמו. שבתחלה ירדו בני למצרים, שכיון שהם בני, קדש ישראל לה', והנוגע בהם מועל בקדש, ובמעילה חייב המשלח כדלעיל. ולא ירדו אלא לגור שם, והוא כנגד הדין, עמד וכבשן לעבדים, דהיינו ששלח יד בפקדון, שגם בזה המשלח חייב, ודייק וכבשן לעבדים, כהא דתנן בריש פ"ט דסנהדרין (עו:), וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. דהיינו שעשה בכשופיו שאין עבד יכול לצאת משם לחירות. בתחלה עשאן רועים מפני יוסף שהשיאן עצה זו, כמ"ש בזהר פ' פינחס דף ר"נ ב'. ת"ח חכמתא דיוסף, דכתיב ומקצה אחיו וכו' (בראשית מז, ב). ואוליף לון למימר רועי צאן עבדיך וכו'. דכל מצראי חשיבו לאינון דרעאן לדחליהון כדחליהון וכו' ע"ש (תא חזי חכמתא דיוסף, דכתיב, (בראשית מז) ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים, ואוליף לון למימר, אנשי מקנה היו עבדיך. וכי מלכא דהוה שליט על כל ארעא, ואבא למלכא, עביד כדא, ועביד לאחוי דישנאון (דף רנ"א ע"א) להון, ולא יחשבון להון. (למעבד להון רועי צאן) אלא ודאי תועבת מצרים, דחלא ואלהא דילהון אקרי הכי, ועל דא כתיב, (שמות ח) הן נזבח את תועבת מצרים. אמר יוסף, כל (בראשית מז) מיטב מצרים היא ארץ רעמסס, וההיא ארעא אפרישו לדחלא דלהון, לרעיא ולמיהך בכל ענוגין דעלמא. וכל מצראי חשיבו לאינון דרעאן לדחליהון, כדחליהון. אעביד לאחי דירתון ההיא ארעא, ויסגדון לון מצראי, ויחשבון לון כדקא יאות. והיינו דכתיב, (בראשית מז) כי תועבת מצרים כל רועה צאן, מחשבין לון כדחליהון.). וכשמת יוסף. ופרעה חידש עליהן גזרותיו, חזר ועשאן בנאים, שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה (שמות א, יא). ודרשו ז"ל (סוטה יא.), שמסכנות את בעליהן. וכונתו היה למעטן מפריה ורביה, שהיה מעמידן מקרות הגבר למלאכתן. וגם כי היו ממעכין בניהם בבנין, ובזה היו מתמעטין מעצמם כדי שלא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה. ולא זו בלבד אלא שחזר וגזר עליהם כל הבן הילוד. זאת העצה היעוצה מתחלה נדונם במים וכו', ומאז היה לו לצוות כל הבן הילוד וכו'. אלא שחשב להנצל מהעונש בטענת דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין, ולכן חזר ואמר אם בן הוא והמיתן אותו, וכן איתא בשמות רבה פ' א'. למה צוה להרוג אותם ע"י המילדות, כדי שלא יתבע הב"ה ממנו ויפרע מהן ע"כ. אך טעה פרעה כי בגניבה וטביחה לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה והמשלח חייב כדלעיל, ולכן אמרו לפניו רבש"ע הדין עמך ועמך האמת. כי שלשה המה שיש שליח לדבר עבירה, מעילה, ושליחות יד, וטביחה ומכירה. ובשלשתן חטא פרעה, ולכן הדין עמך להעניש פרעה וכל מצרים. אך להבין הכפל הדין עמך ועמך האמת. יובן עם מ"ש בב"ר פ' ל"ד. דבבני נח אף ע"י שליח חייב המשלח, דכתיב שופך דם האדם באדם. כלומר ע"י אדם. דמו ישפך (בראשית ט, ו). ופי' שם בעל יפה תאר דבדיני ישראל המשלח פטור דאין שליח לדבר עבירה, אבל בני נח הורגין אותו בבית דין, א"כ הדין עמך להרגן, ועמך האמת למדוד להם כמדתן לטובען במים, כי זו היא מיתת בני נח בחנק, בקדרה שבישלו בה יתבשלו. אלא לפי שאתה בעל הרחמים, אם רצונך תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים. כי הנה לעולם יש קטרוג לומר שכיון שגם ישראל עבדו ע"א אינם בגדר בנים ואין שייך בהו מעילה ולא שליחות יד. ואם לא תאבד את מצרים תושיע את ישראל בלי שום קטרוג, דאל"כ עדין יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר משוא פנים יש בדבר. כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדים סנגוריא על מצרים, ונפיק מינה חורבא שגם הם ישתעבדו בישראל ולא יפחדו מהעונש, ומיכאל שר ישראל הוא המליץ בעדם, רמז לגבריאל הממונה על הדין והוא ראש סנהדרין של מעלה. ועוד טעם אחר למה אמר לגבריאל, לפי שאמרו בילקוט פרשת בשלח, בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל עמהם והקיפם ומשמרם כחומה וכו' ע"ש (והמים להם חומה. בשעה שירדו ישראל לים, ירד גבריאל עמהם והקיפם ושמרם כחומה, והיה מכריז בין מים למים, לימין היזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקב"ה. ולשמאל היה אומר היזהרו באלו שהן עתידין להניח תפילין בשמאל. ולמים שלפניהם היה אומר היזהרו באלו שעתידין שיהו חותמין לפניהן בברית. ושלאחריהם היה אומר היזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפילין וכנף ציציותיהן מאחריהן.). לכן בראות מיכאל ששרי האומות מלמדים סנגוריא על מצרים. רמז לגבריאל שטס למצרים טיסה אחת, כי בפ"ק דברכות (ד:), תנא מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בד', ומלאך המות בח', ובשעת המגפה בטיסה אחת. הנה כי כן בהיות ישראל בסכנה, רמז מיכאל לגבריאל שיעופף בטיסה אחת כמוהו. כי כשם שבשעת המגפה מ"ה באחת, כך להציל את ישראל גם גבריאל יעוף באחת. ושמט לבינה עם טיטה וכו'. הוא האמור בפר"א פ' מ"ח. רחל בת בתו של שותלח היתה הרה ללדת, ורמסה בחומר עם בעלה ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך המלבן, ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד, וירד מיכאל המלאך ולקח את המלבן והעלהו לפני כסא הכבוד, ובאותו הלילה נגלה הב"ה והכה כל בכורי מצרים ע"כ. וקשה דאיתא בפ"ק דר"ה (יא:), בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. דהיינו ששה חדשים קודם יציאת מצרים שהתחילו המכות, אלא ודאי שבאותו לילה שהיה זה המעשה ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, ואז נגזר על מכת בכורות, ואפשר שזה היה ג"כ בליל פסח בשנה הקודמת, ומאז נגזר שלשנה הבאה ימותו כל בכורי מצרים. ובמ' שלנו אמר ותינוק א' מת ששקעו בכבשן, שכיון שנתנו המלבן בכבשן ליצרף נשרף גם התינוק שבתוכו. עמד לו לפני הב"ה אמר לפניו רבש"ע באלו עינויים שעבדו בניך, דהיינו מה שהראה לו הלבנה עם תנוק מת, והרי הטביחה והמכירה ושליחות יד בפקדון. וגם אמר בניך להורות על המעילה, כי כיון שהם בניך, קדש ישראל לה' והמשלח חייב. ואז אמרה מדה"ד עשה דין לבניך במצרים, דהיינו מ"ש כי ה' נלחם להם במצרים. שגם אותם שבמצרים לקו כמות אלו שבים סוף, ומ"ש שרובם חייבים. הוא מ"ש בדרוש לפסח ראשון, שלש כיתות נעשו מצרים על הים. א' אומרת נהרגם וניטול ממונם. והא' אומרת נהרגם ולא ניטול ממונם, ואע"פ שכת שלישית אמרה ניטול ממונם ולא נהרגם, הנה שתי כתות הסכימו להרגם, והוא מ"ש שרוב חייבין, מיד טבעו מצרים, שנאמר דרכת בים סוסיך. דהיינו השר שלהם, כמו שפי' סוס ורוכבו רמה בים (שמות טו). וזה ע"י חומר, שהוא אותו המלבן של חומר שהביא גבריאל, שבזה נגמר דינם לטבוע בים.

ועל זה אמר המשורר מזמור י"ח. יצילני מאויבי עז, זה עוזא שר של מצרים, ומשונאי כי אמצו ממני אלו שרי האומות, שכלם שונאים את ישראל והיו רוצים להציל את מצרים. יקדמוני ביום אידי כנז' במ'. ויהי ה' למשען לי וכו'. וכבר פי' פסוקים אלה בדרוש אחר ליום זה ע"ש (חלק ב', דרוש י"ו ליום שביעי של פסח והפטרה.). והמ' שהקדמנו שהוא בילקוט שמואל ב' כ"ב. ק"ל לבעל המ' כפל הלשון יצילני מאויבי ומשונאי, ועוד מאויבי לשון יחיד ומשנאי רבים. לכן פי' מאויבי על פרעה, שהראה תחלה פנים שוחקות לישראל ובקרבו ישים ארבו. ומשנאי אלו מצרים, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. כי אמצו ממני שנתגדלו בעבור בני ישראל, וכמ"ש לעיל. וזהו כי אמצו ממני. כלומר בשבילי. יקדמוני ביום אידי זה עמלק, אמר יקדמוני בלשון רבים, לפי שת' עממים היו עמו כמ"ש במדרש. וגם כי הוא היה מיועצי פרעה. ואיתא בילקוט ויוגד למלך מצרים (שמות יד, ה). י"א עמלק הגיד לו, והוא היה הראשון שנלחם עם ישראל, כדכתיב ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ). ומכלם ויהי ה' למשען לי, בזכות שהיו עתידים לקבל התורה שהיא רחבה מיני ים. וא"ת והלא עדין לא ניתנה תורה, לכן אמר יחלצני כי חפץ בי. פיזמא דידיה, פי' במוסף הערוך בלשון יוני פזירות ונדיבות. כלומר זאת היתה לישראל מנדיבותו ית' להצילם בזכות שיקבלו התורה בחדש השלישי. והוא מ"ש עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלקי אהי וארוממנהו. כלומר בשביל התורה שנקראת עוז, וזמרת יה זו מילה, וכמו שכבר פי' בדרוש ליום זה ע"ש (חלק ב', דרוש י' לפסח יום ראשון והפטרה.). כל אלו היו לי לישועה וטען בעדנו הב"ה. ולכן זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו. ותקח אזני שמץ מנהו. הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות ויוציאנו למרחב ב"ב אמן. בילא"ו.