דרוש י"ט לחג השבועות

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג).

שבת פ' ר"ע (פט.): אמר ריב"ל בשעה שירד משה מלפני הב"ה, בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא, א"ל נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ א"ל תורה היכן היא, א"ל אלקים הבין דרכה וכו' (איוב כח, כג). הלך אצל ים וא"ל אין עמדי. הלך אצל תהום ואמר אין בי, שנאמר תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי (שם יד). אבדון ומות אמרו וכו', חזר ואמר לפני הב"ה רבש"ע חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. א"ל לך אצל בן עמרם, הלך אצל משה וא"ל תורה שנתן לך הב"ה היכן היא, א"ל וכי מה אני שנתן לי הב"ה תורה, א"ל הב"ה למשה משה בדאי אתה, א"ל רבש"ע חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי, א"ל הב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג, כב). ע"כ.

יתרחק האדם ויזהר החכם מג' דברים אשר חכמים הגידו ביבמות פי"ג (קט.): תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים, ידבק בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים, ויתרחק מן המאונין ומן הפקדונות ומן הערבונות. ומצאתי כלם במשלי י"ז. בכל עת אוהב הרע וכו' (יז). אדם חסר לב תוקע כף וכו' (יח). כי בהבאת שלום הוא מ"ש בכל עת אוהב הריע, ומדבר שלום עם רעהו. ואח לצרה יולד, הוא היבם שחולץ לאשת אחיו כדי שלא תהא צרה לאשתו שכבר נשואה לו, ולפי שאשת אחיו שלא היה בעולמו פטורה מן החליצה ומן היבום לכן אמר יולד, דדוקא כשנולד בחיי אחיו אבל אם נולד אחר מיתת אחיו לא חולץ ולא מיבם. וגם יכון לפרשו על היבום, כמ"ש והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת (דברים כה, ו). וזהו ואח לצרה יולד. אדם חסר לב תוקע כף לישבע או לידור, ולכן טוב אשר לא תדור ותדבק בהפרת נדרים. גם נקרא חסר לב מי שנעשה ערב בעד חבירו ומי שמקבל פקדונות, כמ"ש שם (יבמות קט:), ומן הפקדונות בבר מתא דביתיה כי בייתיה דמי. ופרש"י ז"ל, לא יקבל פקדון מבן עירו שרגיל אצלו, ויטול את שלו ויחזור ויתבענו ע"כ. ומן הערבונות, בערבי ציון דעבדי שלוף דוץ. פרש"י שלף עצמו מן הלוה, ותוקע ודץ עצמו על הערב. ועל אלו אמר עורב ערובה לפני רעהו, שמקבל פקדון וחייב באחריותו. ועוד לפני רעהו, שמניחים הלוה ותופסים הערב, וזהו דיוק לפני רעהו. אוהב פשע אוהב מצה (משלי יז, יט). להרחיק האדם מן המאונין, דלמא גדלא ומחרטא בה ויחזיקנה באיסור, וגם תתקוטט עמו תמיד. עוד במשלי כ"ב. אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות (כו). דהיינו בערבי ציון, שנכנס במקום הלוה ונשבע לפרוע למלוה, ולכן אמר החכם אל תהי בתוקעי כף, דהיינו שתוקע כפו לחבירו לפרוע בעד הלוה. אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך (כז). דאיתא בפ' המקבל (ב"מ קטו.), ת"ר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד, י). לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב. וכן הוא אומר, לקח בגדו כי ערב זר (משלי כ, טז). הרי זה גרעון לערב מן הלוה, שללוה אינו יכול ליכנס לביתו ליטול משכונו ולערב מותר. עוד במשלי ו'. בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך (א). נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך (ב). עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף ריעך לך התרפס ורהב רעיך (ג). וקשה מאד בפסוקי' אלה שהם כפולים ומכופלים, ולמה תחלה לרעך ואח"כ לזר, ועוד מהו עשה זאת והנצל. לך התרפס וכו'. שאם כדברי רש"י ז"ל שפירש התר לו פסת יד. והוא ביומא פ"ח (פז.), לך התרפס ורהב רעך (משלי ו, ג). אם ממון יש לו בידך התר לו פסת יד ע"ש ((רש"י, יומא פז.) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. בשביל זר לערבו בממון, או אם נוקשת באמרי פיך שהקניטתו בדברים, עשה זאת והנצל, כי באת בכף רעך על עסקי ממון. לך התרפס. יד ופרע לו, ועל מוקש אמרי פיך, אם הקניטתו, רהב רעיך הרבה רעים לבקש הימנו מחילה. (רש"י, בבא בתרא קעג:). בני אם ערבת לרעך. ממון או נוקשת באמרי פיך, שחרפתו וגדפתו, עשה זאת אפוא בני והנצל משני דברים הללו, על כי באת בכף רעך, דהיינו ממון שיש לו עליך, לך התרפס. התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו, ורהב רעך על שחרפתו, הרבה עליו ריעים ובקש מחילה.). מה מצינו בחכמתו של שלמה, שלא ידע האדם הנרדם שבפרוע ערבותו ינצל מיד המלוה. ויובנו הפסוקים האלה עם מה ששנינו בסוף בתרא (קעה:), אי זהו ערב שהוא חייב וכו'. ופסק בש"ע ח"מ סי' קכ"ט סעיף א' ז"ל, המלוה את חבירו ואחר שהלוהו א"ל אחר אני ערב, אין הערב חייב כלום, אבל אם קנו מידו נשתעבד. א"ל בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואין צריך קנין. וכן אם ב"ד עשו אותו ערב, נשתעבד אפי' לא קנו מידו, כגון שהיו ב"ד רוצים לגבות מהלוה, וא"ל הניחוהו ואני ערב לכם. עוד שם סעיף ה', כל היכא דבעי קנין אי לא קנו מיניה אינו גובה אפילו מנכסים בני חורין, ואפילו נתן לו תקיעת כף, אם הוא במקום שלא נהגו לקנות בכף, ומ"מ כופין אותו לקיים שבועתו. עוד שם סעיף ח', אע"פ שהערב משתעבד למלוה, לא יתבע את הערב תחלה אלא יתבע הלוה וכו'. ובסעיף ט"ו ז"ל, קבלן לעולם יפרע ממנו אם ירצה אפילו יש נכסים ללוה וכו'. ועוד שם סעיף י"ט, אם לקח הקבלן המעות מיד מלוה ונתנם ליד הלוה, אין למלוה על הלוה כלום, ואין יכול לתבוע אלא את הקבלן וכו'. בכל אלו יובנו הפסוקים, בני אם ערבת לרעך, דהיינו בשעת מתן מעות, דאז אפילו לשון ערבות מהני להשתעבד בלא קנין. א"נ אם ב"ד היו רוצים לגבות מהלוה, והוא כדי לעשות נחת רוח לרעהו אמר הניחוהו ואני ערב, זהו אם ערבת לרעך. א"נ תקעת לזר כפיך, שאז כופין אותו לקיים שבועתו. א"נ זה מדבר על הקבלן שנשא ונתן ביד, שלכן אמר לזר, להורות כי אע"פ שהוא לא נהנה כלל בזה רק הכל בעד הלוה, לכן קראו זר למלוה, לפי שאין לו עסק עם הלוה כלל, נוקשת באמרי פיך בשעת מתן מעות, שבאמירה לבד משתעבד בלא קנין, וכ"ש נלכדת באמרי פיך כשהוא קבלן, או נשא ונתן ביד, שאז הוא נלכד במקום הלוה, שזהו ערב שלוף דוץ כדלעיל, עשה זאת אפוא בני והנצל. וזה ע"פ מ"ש שם סי' קל"א סעיף א', מי שנתפייס להיות ערב קודם שיתן המעות ללוה יכול לחזור בו אפילו קנו מידו. ז"ש עשה זאת אפוא, כלומר תכף ומיד קודם מתן מעות ובזה תנצל מהערבות. אמנם כי באת בכף רעך, שכבר נתן המעות ללוה, אז אין הצלה רק התר לו פסת יד. אך עדין יש תקוה במ"ש שם סעיף ג', ערב או קבלן שרואים שהלוה מבזבז נכסיו, יכולין לתבעו שיוציאם מהערבות אע"פ שהוא בתוך הזמן, וזהו לך התרפס. שפי' הראב"ע ז"ל, לך אליו והכנע. והוא נכון לדרכנו שיבקש מן הלוה להוציאו מערבותו, ואם אינו שומע ורהב רעך. שיתבעהו בב"ד ויכופו אותו לפרוע למלוה או יוציאנו מערבותו.

ובב"ר פ' צ"ג, בני אם ערבת לרעך. זה יהודה, אנכי אערבנו. תקעת לזר כפיך (משלי ו, א). מידי תבקשנו. נוקשת באמרי פיך. אם לא הביאותיו אליך (בראשית מג, ט). עשה זאת אפוא בני והנצל (משלי ו, ב). לך הידבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו, ויגש אליו יהודה (בראשית מד, יח) ע"כ. וקשה איך קראו ליעקב רעך, וכ"ש לקוראו זר, כי באמור יהודה אנכי אערבנו וכו' לאביו הוא אומר, ועוד ק' במ"ש והנצל לך הדבק וכו'. כי הנה עדין לא נתודע יוסף אל אחיו, ואיך ינצל בקבלו עליו מלכותו ואדנותו. אך כבר אמרו ע"פ אותי שכלתם וכו' (בראשית מב, לו). שחשדן שמכרו את שמעון או הרגוהו כיוסף ובפרט ליהודה, כמ"ש ע"פ חיה רעה אכלתהו (בראשית לז, כ). זה יהודה שנקרא אריה. שחשב יעקב שבשביל מ"ש המלוך תמלוך עלינו (בראשית לז, ח). קינא בו יהודה והרגו. לכן נכנס יהודה לתגר יותר משאר אחיו, ואמר לאביו שלחה הנער אתי וכו' (בראשית מג, ח). אנכי אערבנו מידי תבקשנו (שם ט). שהכפל יובן עם מה שפי' בפסוקים, בני אם ערבת לרעך (משלי ו, א). דהיינו ערבות סתם, אף כאן אנכי אערבנו בערבות סתם, ואם לא די לך בזה מידי תבקשנו. כערב קבלן ממש, שהולך אחר הערב ולא אחר הלוה, ואל תאמר כי הלא זה אביך קניך, ואם לא תקיים דבורך ירחם עליך, כי יש לך לחשוב כאילו ערבת לרעיך שאינו אביך, ולא לרעך אלא אפילו לזר יחשב לך כאילו קבלת עליך להביאו, ולא בשביל היותו אביך יקל חובך. נוקשת באמרי פיך. במה שאמרת אם לא הביאותיו אליך וכו'. שקבלת עליך נדוי בשני עולמות, ולפי שברית כרותה לשפתים, נלכדת באמרי פיך, שכן היו עצמותיו מגולגלים בארון. עשה זאת איפוא בני והנצל להשפיל עצמך לפני יוסף, הוא מ"ש ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני (בראשית מד, לג). כי עבדך ערב את הנער, ולא ערב סתם אלא מעם אבי (שם לב). כמו ערב קבלן, ונשא ונתן ביד, שנכנסתי אני תחתיו וקבלתיו מידו של אבי ונתחייבתי נדוי בשני עולמות, ועל זה ויגש אליו יהודה. לקבל עליו מלכותו ואדנותו, ואע"פ שגם הוא היה מלך, א"ל בי אדוני וכו'. וכמו שכתבנו במקומו יע"ש (חלק ב' - דרוש י"ג לשביעי של פסח.).

ובמדרש חזית ע"פ משכני אחריך נרוצה (שיר השירים א, ד). איתא ז"ל, א"ר מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, א"ל הב"ה, אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבש"ע אבותינו ערבים לנו. א"ל אבותיכם צריכים ערבים, למה הדבר דומה, לא' שהלך ללוות מן המלך, א"ל הבא לי ערב ואני מלוה אותך. הלך והביא לו ערב א', א"ל ערבך צריך ערב. הלך והביא לו ערב שני, וא"ל ערבך צריך ערב, כיון שהביא לו ערב שלישי, אמר תדע כי מפני זה אני מלוה לך. כך בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה, א"ל אני נותן לכם תורתי, הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתנה לכם, אמרו אבותינו עורבים אותנו, א"ל הב"ה אבותיכם יש לי עליהם. אברהם יש לי עליו שאמר במה אדע (בראשית טו, ח). יצחק יש לי עליו שהיה אוהב לעשו. שנאמר ואת עשו שנאתי (מלאכי א, ג). יעקב שאמר נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ, כז). אלא הביאו לי ערבים טובים ואני נותנה לכם, אמרו לפניו רבש"ע נביאינו עורבים לנו, א"ל יש לי עליהם, שנאמר והנביאים פשעו בי (ירמיהו ב, ח). וכתיב כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו (יחזקאל יג, ד). אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם. אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הב"ה הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). ואין עוז אלא תורה, שנאמר ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא). בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפס לא הערב, הוי מה שנאמר ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו) ע"כ. והמ' צריך ביאור, כי מה לו להב"ה לבקש ערבות, והא תנן הכל נתון בערבון וכו' (אבות ג, כ). ועוד איך יביאו האבות לערבים שכבר מתו. ועוד צריך להבין למה הוצרך למשל ואיך דומה לנמשל, אך להבין אמרי בינה אלו צריך לבאר מ' אחר הובא בילקוט משלי ו' ז"ל, בני אם ערבת לריעך (משלי ו, א). אלו ישראל, בשעה שעמדו על הר סיני, א"ל הב"ה בני אם אני נותן לכם את התורה תנו לי ערבים שיקיימוה, אמרו לו שמים וארץ, א"ל הרי הם מתבטלין, אלא תנו לי את בניכם, ואם אינכם מקיימים אותה שאני גוזלם מכם, שנאמר ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). באותה שעה קבלו עליהם ישראל ע"כ. וקשה שנראה מכאן שהב"ה שאל מהם שיתנו הבנים לערבות, ובמ' הראשון הנז' ישראל מעצמם אמרו הרי בנינו עורבין אותנו. ועוד אם השמים וארץ אינם כשרים לערבות לפי שהם מתבטלין, גם הבנים מתים ומתבטלין, וא"כ לא יוכשרו גם הם להיות ערבים על התורה. ויותר יקשה אמרו שאני גוזלם מכם, וכי השופט כל הארץ שונא גזל בעולה, יגזול הבנים ח"ו, ואם הם ערבים הלא מן הדין יפרעו, והיה לו לומר אני נוטלם מכם ולא גוזלם. אך הנה ידענו כמה קטרוג היה על הנתן תורה לישראל, תחלה מהמלאכים כמ"ש בפר"ע (שבת פח:), וכמו שכתבנו בדרוש ליום הקדוש הזה יע"ש (חלק ב' - דרוש י"ח לחג השבועות.). גם האומות אע"פ שהסכימו שתנתן התורה לישראל, שהם לא רצו לקבלה עכ"ז סופם לקטרג, כמ"ש בפ"ק דע"א (ג.), שאומרים ישראל שקבלוה היכן קיימוה. ועוד יאמרו כלום כפית עלינו את ההר כגיגית כשם שעשית לישראל (שם ב:), בעבור זה רצה הב"ה שישראל יתנו ערבים שיקיימוה, וז"ש אם אני נותן לכם דווקא את התורה ולא למלאכים ולא לא"ה, תנו לי ערבים שיקיימוה. והם השיבו ששמים וארץ יהיו ערבים, לפי שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה). ואם לא נקיים אותה, השמים לא יתנו טלם, והארץ לא תתן יבולה. א"ל הרי הם מתבטלין, שהרי כתוב כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה (ישעיה נא, ו). והתורה היא נצחית ואין זה ערבות מספיק, כי בזמן שיתבטלו גם ערבותם בטל. והנה אח"כ אמרו אבותינו עורבים אותנו, וכן נביאינו כמ"ש במ' הראשון הנז', והם אמרו בנינו עורבים אותנו, וכשבא ליתן את התורה אמר תנו לי את בניכם כמו שאמרתם, ואם אינכם מקיימים אות' שאני גוזלם מכם. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ו מהלכות מלוה סעיף י"א, קטן שערב את אחרים. הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלום אף כשיגדיל, שאין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו, ודין אמת הוא וכן ראוי לדון. וכן פסק הש"ע טור ח"מ קל"ב א'. עוד כתב הרמב"ם בפ' כ"ה מהלכות מלוה סעיף ו', ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם, שהרי מצוה עשה ולא חיסר ממון. ועוד שם סעיף י"ג, מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שא"ל כל מה שתתן תן לו ואני ערב, יש מן הגאונים שהורה שנשתעבד הערב בכל, ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום, שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכא דעתיה ולא שעבד עצמו. ודברים של טעם הם למבין ע"כ. הרי אלה ג' טעמים שמהם נלמוד שאין בערבותו של קטן כלום, כי הקטן אין לו דעת לשעבד עצמו, ויכול לומר ג"כ נחת רוח עשיתי לאבי. וגם זהו בערב של כתובה שעושה מצוה, ואין לך מצוה יותר גדולה מלימוד התורה, ות"ת כנגד כלם. וגם התורה הוא דבר שאין לו קצב, שהרי ארוכה מארץ מדה וכו' (איוב יא, ט). לכן אמר הב"ה שאני גוזלם מכם, כי מן הדין אין לו לקטן ערבות של כלום. ועתה הדרא קושיא לאלקינו איך מעניש את הבנים בעון אבותם אם אינן חייבין בערבותן. לכן אמר באותה שעה קבלו עליהם ישראל. דאיתא בטור ח"מ סי' קל"ב. והוא שם בב"י ז"ל, וכתב בעל התרומות דמ"מ הקטן משתעבד בדרך קבלן, דהוה ליה כקטן שלוה, ומיהו משלם כשיגדיל ע"כ. ז"ש קבלו עליהם ישראל. שקבלו הדבר מדין קבלן ע"כ. ודוקא באותה שעה שהיו כמו ערב בשעת מתן מעות, שאע"פ שלא קנו מידו משלם.

ובזה נבא לביאור המ' הראשון. בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, שאז נתיחדו ישראל והיה לבבם שלם לקבל את התורה ברצון טוב, א"ל הב"ה אלעיקי וכו'. פי' המפרשי' אלעיקי לשון צרה, דתרגום של צרה עקתא, וכן תרגם אנקלוס קצתי בחיי (בראשית כז, מו). עקית בחיי. ונלע"ד שר"ל כמו על אפם ועל חמתם של המלאכים אני נותן לכם את התורה ולא להם. ובעבור זה הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה. כי בזה ואני ברצון טוב נותנה לכם דוקא. אמרו אבותינו ערבים לנו. שיובן עם מ"ש בילקוט פ' יתרו, כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט, ח). ראוי היה לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל לפני הב"ה, רבש"ע עד שלא שמענום קיימנום, אנכי קיים יעקב וכו', לא תשא קיים אברהם וכו', זכור קיים יוסף וכו', כבד קיימו יצחק כשנעקד ע"ג המזבח. ותנן בסוף פ"ב דעדיות, האב זוכה לבן בנוי וכו'. ופי' שם הר"ב, לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב וכו'. ז"ש ישראל אבותינו ערבים לנו. שכיון שאבותינו קיימו התורה, וברא כרעא דאבוה, גם אנחנו נקיים התורה, אמר להם אבותיכם צריכים ערבים. לפי דקיל"ן גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (בבא קמא פז.), כי המצווה יצרו עומד ומתגבר עליו להחטיאו, משא"כ מי שאינו מצווה. ולכן אם האבות קיימו התורה לא היו מצווים, ומאן מוכח שאם היו מצווים היו עושים, ולכן הם בעצמם צריכי' ערבים, ולפיכך הוצרך למשל לא' שהלך ללוות מן המלך, א"ל הבא לי ערב ואני מלוה אותך. כלומר איני רוצה להלוותך תחלה, שהרי שנינו ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו' ואין ערבותו כלום (ב"ב י, ח). רק הבא לי ערב ואני מלוה אותך. כדי שיהיה ערב בשעת מתן מעות שאז משתעבד. הלך והביא לו ערב א', א"ל ערבך צריך ערב. שהם האבות כדלעיל, הלך והביא לו ערב שני, שהם הנביאי' כמו שנפרש עוד, וגם בזה א"ל ערבך צריך ערב. כיון שהביא לו ערב שלישי וכו'. דייק בלישניה שלא אמר הלך והביא לו ערב אחר וכן באחר, רק אמר והביא לו ערב שני וכן שלישי, לרמוז שגם הראשון ישאר ערב וכן השני, וזה ע"פ הדין הכתוב בהרמב"ם פ' כ"ה מהלכות מלוה סעיף י' ז"ל, שנים שעירבו לא' כשיבא המלוה ליפרע מן הערב, יפרע מאי זה מהן שירצה, ואם לא היה לא' מהם כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב. ובש"ע טור ח"מ סי' קל"ב סעיף ג' הוסיף ז"ל, ויש חולקין ואומרים שאם יכול להפרע משניהם לא יפרע מא' מהם הכל אלא מזה מחצה ומזה מחצה, אא"כ אין לא' מהם שאז גובה מהשני הכל ע"כ. לכן רצה הב"ה לקבל כל הערבים, שאם לא יפרע א' מהם יפרעו האחרים, וכל זה להפיס דעתם של המלאכים והאומות.

ובזה יובן מ' ז"ל בשמות רבה פ' מ"ג. למה ה' יחרה אפך בעמך (שמות לב, יא), ר' יהודה אמר לה"ד למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו, הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם ע"י ערבים, הלוה לזה חמשים זהובים, ולזה מאה זהובים, ולזה מאתים, ברחו הלווים. אחר זמן שמע המלך ורע לו, אמר לא השליטיך על שלי אלא לאבדו, א"ל בן בית אני הלויתי ובאחריותי הם לשלם, אני מעמידך על הכל, הרי פלוני ערב יש בידו ק' זהובים, וביד פלוני מאתים, כך אמר משה לפני הב"ה, למה אתה כועס לא בשביל תורתך, באחריותי היא שאני וחבירי נקיים אותה, אהרן ובניו יקיימוה, יהושע וכלב יקיימוה, יאיר ומכיר יקיימוה, הצדיקים יקיימוה ואני אקיימנה, הוי למה ה' יחרה אפך בעמך עכ"ל. וקשה אם כבר קבלו ישראל את התורה ע"י ערבות הבנים, מהו זה שאמר שמשה הלוה ע"י ערבים, אך נלע"ד שזהו שהוצרך למשל, והוא מ"ש בפ"ד דנדרים (לח.), אר"י ב"ח בתחלה לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתוב לך. פסל לך. ומשה נהג בה עין טובה ונתנה לישראל וכו'. וזה כמ"ש במקומו כי צפה הב"ה שישראל יחטאו בעגל, ולכן הקדים וצוה הדברות למשה בלשון יחיד, אנכי ה' אלקיך. כדי שיהיה לו פתחון פה ללמד עליהם זכות, כמ"ש לי צוית ולהם לא צוית. וזהו המשל למלך שהיה לו בן בית, והשליטו על כל מה שהיה לו, שנתן לו את כל התורה. ומשה נהג בה עין טובה ונתנה לישראל ע"י ערבים, אלו הצדיקים שבכל דור ודור, שלכן אמר אהרן ובניו יקיימוה, כלפי דור המדבר. יהושע וכלב יקיימוה אלו באי הארץ. ובמות יהושע יאיר ומכיר יקיימוה. הוא מה ששנינו ויהושע לזקנים (אבות א). ולפי שאמרו ביומא פ"ג (לח:), ראה הב"ה שהצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור וכו'. לכן אמר הצדיקים יקיימוה, הם הצדיקים שבכל דור ודור, שאין העולם חסר משלשים צדיקים, ואע"פ שכבר אמר שאני וחבירי נקיים אותה. חזר ואמר ואני אקיימנה, כלפי מה שכתוב בשם האר"י זלה"ה, ויתעבר ה' בי למענכם (דברים ג, כו). כי מרע"ה בא בכל דור ודור בסוד עבור. וכן כתוב שם בילקוט ראובני פ' ואתחנן, מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א, ט). ר"ת משה, כי הוא מגולגל בכל דור ודור. ואיתא ג"כ שכל ת"ח שמחדש חדוש תורה, אז מתעבר בו ניצוץ נשמת מרע"ה. והוא מאי דאיתא בגמרא (ביצה לח:), משה שפיר קאמרת. הנה כי כן ז"ש במאמר הראשון, כיון שהביא לו ערב שלישי אמר תדע כי מפני זה אני מלוה לך, כלומר גם אני רוצה הערב הראשון והשני, ומפני זה השלישי אני מלוה לך, כי החוט המשולש לא ינתק ובתלתא הויא חזקה. וגם יובן עם הדין הנז"ל, שנים שעירבו לא' וכו' יפרע מאי זה מהם שירצה, ואם אמר ממי שארצה אפרע, יפרע מאי זה מהם שירצה. ולכן מפני זה השלישי אני מלוה לך כדי שאפרע ממנו. ובנמשל אמר אבותינו עורבים אותנו. כי אנו מוחזקים מאבותינו בשמירת התורה כדלעיל, ולכן לא אמר לנו רק אותנו, כי אנו עצם מעצמיהם, א"ל אבותיכם יש לי עליהם, אברהם שאמר במה אדע (בראשית טו, ח). ולא האמין בי, וכן יצחק אהב את עשו שונאי, וכן יעקב שאמר נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ, כז). בשביל שמצאוהו צרות רבות ורעות, וכיון שלא האמינו בי, גם אני איני מאמין להם. א"ל נביאינו ערבים לנו, כאן לא אמר אותנו לפי שאינן עצם מעצמיהם, א"ל יש לי עליהם, שנ' והנביאים פשעו בי. אע"פ שהכתוב בירמיה ב' אומר והרועים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל. נקט הכתוב לשון קצרה להורות כי על נביאי השקר מדבר, שהיו מנבאי' אל הרועים הם מלכי ישראל ויהודה להחזיקם ברשעתם. וכתיב כשועלים בחרבות וכו' (יחזקאל יג, ד). שפי' שם הרד"ק ז"ל, והפרץ הוא משל לקטני אמנה שבהם, שמיפים להם נביאי השקר דבריהם ונפתים להם ע"כ. אז אמרו הרי בנינו עורבין אותנו. שהם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. אמר ה' הא ודאי ערבים טובים. כלומר הרי אלו יתירות על הראשונות ועל ידיהם אתננה לכם, כי מהם אני רוצה ליפרע, ואעפ"י שאין הקטן יכול להשתעבד מדין ערב, יכול להשתעבד מדין קבלן כדלעיל, ולכן הוסיף על ידיהם אתננה לכם, הה"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). דוקא מפי, שבפיהם מילאו לאמר להיות ערבים לאביהם, כי כל הנשמות היו בהר סיני כנודע.

ובגיטין פ"ה (נח.), ת"ר מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, א"ל תנוק א' יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים (ישעיה מב, כד). ענה אותו תנוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו (שם). אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו, אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומנו רבי ישמעאל בן אלישע ע"כ. ופי' התוס' כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יתר על כדי דמיהן, כדאיתא בפ' השולח (גיטין מה.), כ"ש הכא דאיכא קטלא. א"נ משום דמופלג בחכמה היה ע"כ. וקשה מה היא חכמתו שהשיב על פסוק שהתחיל ר' יהושע, דאפשר דמתרמי ליה זה הפסוק, וכששמע שר"י אמר מי נתן וכו', סיים הפסוק הלא ה' וכו'. עוד קשה שהתחיל ואמר תנוק א' וכו' יפה עינים וכו'. כי מה לו להודיענו זה. אמנם באיכה רבתי ע"פ בני ציון היקרים (איכה ד, ב). ז"ל, איתא זה המעשה. וכתוב שם א"ל תנוק א' יש בבית האסורים בקלון. ופי' בעל מתנות כהונה, בקלון על משכב זכור. ובפ"ה בגיטין (נז:) קודם מ' הנ"ל איתא, מעשה בת' ילדים וילדות שנשבו לקלון. ופרש"י ז"ל, ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים. לפיכך התחיל המ' תנוק א' וכו', יפה עינים וטוב רואי וכו'. שלכן הביאוהו להתעולל בו במשכב אסור, יען כי היה יפה עינים וכו'. וכדאיתא בילקוט שמואל א' י"ו. ר' יודן אמר נתאוה גלית לדוד שהיה יפה עינים ע"כ. ובשביל זה אמר ר' יהושע שראוי לפדותו בכל ממון שפוסקין עליו כיון שעומד לקלון. וידוע לי"ח (חסד לאברהם מעין חמישי נהר כה), כי ר"י כ"ג היה גלגולו של יוסף, שגם הוא היה יפה תאר ויפה מראה ולכן קנאו פוטיפר, כמ"ש בזהר פ' וישב קפ"ח ב'. ויקנהו פוטיפר (בראשית לט, א). לסטר חטאה קנה ליה. וכן ר"י הביאוהו שם לקלון ודוק. אך פחד ר' יהושע שמא כבר חטא. ואיתא בטור י"ד סי' רנ"ב. שבוי שהמיר אפי' למצוה אחת אסור לפדותו. ולכן רצה ר' יהושע לבודקו אם עמד בנסיון, ובשביל זה הלך ועמד על פתח בית האסורין, אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. כי הנה קשה הכפל. אך יובן במה שידענו כי יעקב הוא על שם החוטאים, כי כשאינם עושים רצונו של מקום נק' בשם יעקב, וכשהם צדיקים נק' ישראל. והנה ודאי תנוק זה שלא טעם טעם חטא נק' בשם ישראל, ולכן אמר ר"י מי נתן למשיסה יעקב בשביל שחטאו. שזה הוא מן הראוי, אך דא עקא למה וישראל לבוזזים כתנוק הזה שלא חטא. עוד יובן היטב לדרכנו, כי הנה אמרו במ' הקודם, בשעה שאין ללוה לשלם אז נתפס הערב, ולכן ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). ז"ש ר"י מי נתן למשיסה יעקב. שמן הדין חטאו וגלו, ואם הלוה פרע חובו למה יתפס הערב, וזהו שתמה ר"י כי כיון שיעקב הם החוטאים ניתנו למשיסה. למה וישראל לבוזזים הם התנוקות שלא חטאו. שכיון שהלוה נתפס בחובו ממילא פטור הערב. ענה אותו תנוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו, רוח ה' דבר בו עם הקדמה נוראה הכתובה בכתבי האר"י זלה"ה ע"פ כי בחטאינו ועונות אבותינו וכו' (דניאל ט, טז). ז"ל, דע כי כבר אמרו ז"ל (שבת נה.), אין מיתה בלא חטא. והענין כי האדם ימות בחטאו על השגגות שעשה בימיו, אך העונות נשארים אח"כ לבניו, כדי שיקבלו יסורין על עונות אביהם, וז"ש אבותינו חטאו ואינם וכו' (איכה ה, ז). ובזה יתורץ לא יומתו אבות על בנים, וסיפיה דקרא איש בחטאו יומתו (דברים כד, טז). וזהו פי' כי בחטאינו, הלא אנחנו סובלים חטאינו, דהיינו השוגג שלנו, כמ"ש איש בחטאו יומתו. וגם אנחנו סובלים עונות אבותינו ולא חטאם, וכן בנינו יסבלו עונותינו וחטאים שלהם ע"כ.

והוא מ"ש במזמור ק"ו. חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. דהיל"ל חטאנו העוינו והרשענו עם אבותינו, אך בהקדמה זאת יבא על נכון, כי על חטאים אין הבן נושא בשביל האב, ואלולי שגם אנחנו חטאנו לא היינו נענשים, וזהו חטאנו עם אבותינו. אך העונות והפשעים גם אנו חייבים בשל אבותינו. ובזה היטב ענה אותו תנוק לתמיהת ר"י מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. כי הלא ה' זו חטאנו לו, זו מורה באצבע על הזמן הזה שגם אנחנו חטאנו, כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא (קהלת ז, כ). ואף כי היה תנוק כלל עצמו עם האחרים ואמר זו חטאנו לו לעת עתה. אך לא די בזה כי אבותינו לא אבו בדרכיו הלוך, וחייבים אנו לסבול עונם. והשתא אתי שפיר שכשם שהתחיל זו חטאנו לו, כך היה לו לומר לא אבינו בדרכיו הלוך ולא שמענו בתורתו, אך לדרך זו הלכנו יבא היטב, כי תחלה מדבר גם על עצמו, ולפיכך אמר זו חטאנו לו, ואח"כ כלפי האבות, לא אבו בדרכיו הלוך. וגם בזה מדוייק במ' שאמר לא אבו בלא ו', והפסוק אומר ולא אבו בדרכיו. שהכונה להורות שלא על הבנים מדבר רק על האבות, והוא דבר אחר ולכן אמר לא אבו אבותינו בדרכיו הלוך. וכונת התנוק היתה להורות לר' יהושע כי הוא לא חטא אך בשביל עון אבותיו גם הוא נתפש. ואע"פ שהם חטאו וגלו וקבלו ענשם, הנה זה היה בשביל שאר עבירות, וזהו לא אבו בדרכיו, אך על מה שלא שמעו בתורתו, שלא רצו לעסוק בתורה אנחנו חייבים בשביל הערבות לסבול עונש ביטול תורה. וגם זה יש לו סמוכות על פי הדין המובא בטור ח"מ סי' פ"ג סעיף ב' ז"ל, אם הלוה מודה בשתי הלואות, ונתן לו מנה סתם ולא פירש, והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותם בפרעון החוב שאין לו ערב והלוה להפך אין שומעין לו, ואפי' אומר בפירוש לא אפרע לך אלא מחוב פלוני, והמלוה אומר לא אקבלם אלא מחוב האחר, הדין עם המלוה, ואפי' שתק כשקבלם יכול אח"כ לומר מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות, ולא אקבלם רק על חוב אחר ע"כ. הרי דשפיר קאמר אותו תנוק לא אבו בדרכיו הלוך, ועל זה עברו ונענשו, אך על ולא שמעו בתורתו, אנחנו חייבין מטעם הערבות שעשינו. ואז נשבע ר"י העבודה איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. כי חכם גדול הוא ומופלג בחכמה ודוק.

ובהקדמה הנוראה הנ"ל יתורץ מה שקשה במשנה פ' החליל (סוכה ה, ד), הגיעו לשער המזרח, הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה, אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו. ופרש"י ז"ל, אבותינו בבית הראשון היו כופרים ולא היו פניהם לבית אלא אחוריהם אל היכל ה' וכו'. וקשה מאד מה להם כי יזעקו להזכיר עון אבותם, שדבר זה כמו זר נחשב, דאדרבא היה להם לחפות עליהם. אמנם בזה מתורץ היטב, כי כדי להראות העמים והשרים שאינן אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ובזה הם פטורים מן העונש, כי פוקד עון אבות על בנים היינו דוקא כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. לכן היו אומרים כן ואנו ליה עינינו, כי עיניכם הרואות שאנו מזכירים לגנאי מעשה אבותינו ואין אנו הולכין אחריהם. וזוהי כונת ר' יהודה שם במשנה, היו שונין ואומרים אנו ליה וליה עינינו. והקשו שם, והאמר ר' זירא כל האומר שמע שמע כאילו אמר מודים מודים, ומשתקין אותו משום דמחזי כשתי רשויות, אלא הכי אמרי המה משתחוים קדמה ואנו ליה אנחנו מודים ועינינו ליה מיחלות. ופי' שם הר"ב ז"ל, שונין כופלים לומר אנו ליה משתחוים ומודים על מה שעבר, וליה עינינו מיחלות להבא ע"כ. דברי פי חכם חן כי אנחנו מזכירים מעשה אבותינו לכפר על מה שעבר, ולהורות כי לא מחשבותם מחשבותינו, ולכן אין לנו לסבול עונם, וגם לעתיד ליה עינינו מיחלות ודוק.

וכל זה כתוב בסדר היום, ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל וכו' (שמות יט, ג). וצריך לדקדק בפסוקים האלה, שאם משה כבר עלה למה הוצרך לומר ויקרא וכו', ואם קראו לעלות היה לו להקדים ויקרא ה' אל משה, ואח"כ יאמר שעלה להר. אך בשבת פר"ע (פח:), אריב"ל בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה, רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל התורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה שגנוזה לך מששת ימי בראשית אתה מבקש ליתנה לב"ו, מה אנוש כי תזכרנו וכו' (תהלים ח, ה). תנה הודך על השמים (שם ב). א"ל הב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, שנאמר מאחז פני כסא וכו' (איוב כו, ט). הכונה כי המלאכים היו רוצים שהתורה תשאר אצלם משום דינא דבר מצרא, כי כן התורה היתה בשמים והם שוכנים שם ולהם ראוייה שהם מצרנים. אמנם כבר אמרו בב"ר פ' י"ט. עיקר שכינה בתחתונים היתה, חטאו הדורות והעלוה למעלה, וכשבאו הצדיקים הורידוה, עמד משה והורידה מלמעלה למטה וכו'. לכן אמר הב"ה למשה אחוז בכסא כבודי ותוריד השכינה לארץ, ובזה תחזיר תשובה למלאכים, כי התחתונים הם המצרנים וראויה התורה להם, כיון שהתורה אינה מתפרדת מהשכינה, כמ"ש בשמות רבה ריש פ' ל"ג (אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, בקש לילך לו לארצו ולטל לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא, זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש.). הנה כי כן ומשה עלה אל האלקים אלו המלאכים, שכן כתוב בזהר פ' בשלח דף נ"ח א'. אר"א בשעתא דעאל משה בגו עננא, איערע ביה חד מלאכא רברבא, בעא לאזדווגא ביה במשה, ביה שעתא אזדעזע משה עד דאתקיף ביה קב"ה וכו'. וכתב רש"י ז"ל ע"פ ותחסרהו מעט מאלקים (תהלים ח, ו). לשון מלאכים. וכן הוא בתרגום (וחסרתה יתיה קליל ממלאכיא ואיקרא ושבהורא תכלליניה.). ז"ש ומשה עלה אל האלקים. אלו המלאכים שקטרגו על משה ואמרו תנה הודך על השמים. ומשה נבהל ונזדעזע. ולכן ויקרא אליו ה' מן ההר. דהיינו ממה שוירד ה' על הר סיני (שמות יט, כ). מזה יש תשובה למלאכים כדלעיל, וזהו ויקרא אליו ה'. שלימדו הב"ה שמן ההר לאמר יש תשובה למלאכים. ונלע"ד שזוהי כונת המשורר מזמור ל"ז. צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה (כט). פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט וכו' (ל). וכבר בב"ר שם פ' י"ט. צדיקים יירשו ארץ, ורשעים מה יעשו, פורחים באויר, אלא הרשעים לא השכינו שכינה בארץ ע"כ. כי בעבורם עלתה שכינה למעלה, אך הצדיקים הורידוה כבתחלה, ובזה פי צדיק זה משה, יהגה חכמה שלימדו הב"ה ולשונו תדבר משפט, שמן הדין ראויה תורה לתחתונים משום דינא דבר מצרא. ובזה תורת אלקיו בלבו, שחזרו והודו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח, י). ובשביל קטרוג המלאכים רצה הב"ה שיתנו ערבים שיקיימוה, וז"ש כה תאמר לבית יעקב (שמות יט, ג). אמירה לשון רכה מתחלה אם ישמרו התורה, ואם לאו ותגד לבני ישראל, דברים הקשים כגידין. לבני ישראל דווקא שנכנסו ערבים בשביל אבותיהם והם נתפסים בעון אבותם, וזהו ותגד לבני ישראל. ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שמות יט, ד). הוא מ"ש בפ"ה דסוטה (ל:), דרש ר"י הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים, עולל מוטל על ברכי אמו ותנוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו ותנוק שמט דד אמו מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכו' (תהלים ח, ג). לכן בדברו עם בני ישראל אמר אתם דוקא ראיתם וכו', ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד). לפנים ממלאכי השרת. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. שעל ידיכם אתן התורה לאבותיכם, ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וכו' (שם ה). כאשר פי' במ"א. ועתה יצדק מאד שחזר ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. לפי שהם ערבים לשמירת התורה, ולכן אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שם ו). אלה לשון קשה, שיקבלו עליהם הערבות, וכאן לא נאמר אלא בני ישראל, הם הבנים שנכנסו לערבים ודוק.

ונבאר המ' שהצענו ראשונה, והוא במ' שבת פ"ט (פט.), וקשה מה לו לשטן כי יזעק תורה היכן היא. ועוד והלא גם הוא ידע שניתנה תורה למרע"ה, שהרי שם בפר"ע (שבת פח:), כשעלה משה למרום וקטרגו המלאכים, לבסוף כל א' נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, ואף מלאך המות מסר לו דבר. וידענו כי הוא יצה"ר הוא שטן הוא מלאך המות. עוד למה לא אמר לו הב"ה נתתיה לבן עמרם, או לך אצל בן עמרם כאשר א"ל אח"כ. ועוד למה שינה מסדר הכתוב, תהום אמר לא בי היא, ואח"כ וים אמר אין עמדי, והוא הלך אצל ים תחלה. וכשמשה אמר לשטן מה אני שנתן לי הב"ה תורה, שתק השטן ולא ענה עוד ולמה זה. אמנם צריך להקדים מ"ש במכילתא פ' יתרו ע"פ בחדש השלישי (שמות יט, א) ז"ל, היה ר"א בנו של ר"י הגלילי אומר הרי הוא אומר מגיד דבריו ליעקב וכו'. לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז, יט-כ). וכי מה עשו הגוים הללו שלא רצה ליתן להם את התורה, משפטים בל ידעום. שלא רצו לקבל. עוד שם ע"פ אנכי ה' אלקיך (שמות כ, ב). אמר רשב"א אם בז' מצות שנצטוו בני נח אינן יכולין לעמוד בהן ק"ו למצות שבתורה. עוד איתא בשמות רבה פ' נ"א. ד"א אלה פקודי המשכן (שמות לח, כא). בשעה שנתן הב"ה תורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המות בהם, שנאמר חרות על הלוחות (שמות לב, טז). חירות ממלאך המות, אמר הב"ה אם יבא מ"ה ויאמר לי למה נבראתי, אני אומר לו ססטיונר (פי' קוסטינר) בראתיך על האומות ולא על בני, שכיון שקבלו התורה לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם. וכן גרסי' בפ"ק דע"א (ה.), תניא ר' יוסי אומר לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות ואומה ולשון שולטת בהם. לכן אמר ריב"ל בשעה שירד משה לפני הב"ה, דהיינו בשעה שעשו את העגל ואמר למשה לך רד כי שחת עמך (שמות לב, ז). בא שטן לקטרג על שעבדו ע"א. וידענו כי כל המודה בה כופר בכל התורה כלה (ילקוט דברים סי' תתעו). ובפרט שעברו על ב' דברות ראשונות ששמעו מפיו ית', וכ"כ בשמות רבה פ' מ"ב. וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם (דברים ט, טז). אמר הב"ה עשרת הדברות נתתי לכם, לא היה לכם לחטוא אלא בשלי וכו'. בשביל זה כשנתן הב"ה התורה לישראל לא היה מקום לשטן לקטרג לפי שהיו חירות ממ"ה, וא"ל הב"ה בראתיך על האומות ולא על בני. אך כשעשו העגל חזר מ"ה לשלוט על ישראל, כי נשתברו הלוחות ולא היו עוד חירות ממ"ה ומשעבוד מלכיות, ולכן קטרג השטן ואמר תורה היכן היא, כי כשם שפסלת את האומות לקבל התורה מפני שלא שמרו ז' מצות בני נח. כן מן הראוי שישראל שעבדו ע"א ראוי שתטול התורה מהם כשם שעשית לבני נח (ע"ז ב:), ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו). א"ל הב"ה נתתיה לארץ. לא רצה הב"ה לומר בפי' נתתיה לישראל, כדי שלא לתת פתחון פה לשטן לקטרג כדי ליטלה מהם. וגם לא אמר נתתיה לבן עמרם, שבזה יפסלו ישראל מלשמרה ויחזרו תחת ידו של שטן, רק אמר נתתיה לארץ וידי מסולקות הימנה. הלך אצל ארץ וא"ל תורה היכן היא, א"ל אלקים הבין דרכה וכו' (איוב כח, כג). שיובן עם מ"ש במכילתא ע"פ בחדש השלישי (שמות יט, א). ניתנה תורה דימוס פרהסיא במקום הפקר, שכל הרוצה לקבל יבא ויקבל. לכן השיבה הארץ אלקים הבין דרכה של תורה, שכל הרוצה ליטול יבא ויטול, ולכן והוא ידע את מקומה, שניתנה במקום הפקר ואין לי עסק בשמירתה. הלך אצל ים, כי ידע שאין השכינה שורה ח"ל אלא על המים, ואיתא בירושלמי פ"ג דע"א (יח:), שע"א אינו שליט בים אבל הב"ה שולט בים וביבשה ע"ש (א"ר יונה, אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל, והוה סלק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה, בגין כן ציירין לה בכדורא בידה. ויצורינה קערה בידה. אינו שליט בים, אבל הקב"ה שליט בים וביבשה, מציל בים ומציל ביבשה. דרש רבי זעירא בריה דרבי אבהו קומי רבי לעזר, אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמו, ה). ומה כתיב בתריה עושה שמים וארץ (ו). ומה עניין זה לזה, אלא מלך בשר ודם יש לו פטרון באיפרכיא זו, אינו שליט שמא באחרת, וא"ת קוזמוקרטור שליט ביבשה שמא בים. אבל הקב"ה אינו כן, שליט בים ושליט ביבשה.). ולזה הקדים הים, לפי שקרוב לו שניתנה לים. והשיב אין עמדי, כלומר עתה אין עמדי אבל כשתשרה רוח הקדש על הנביאים תהיה לים ג"כ, ולכן אמר אין עמדי ע"ד שפי' (איכה רבתי פ' א), ותהי שרה עקרה אין לה ולד (בראשית יא, ל). והוה לה. אך התהום שהם המלכיות שנמשלו לתהום, כדאי' בב"ר פ' ב' (על פני תהום, זה גלות ממלכת הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן.). אמר לא בי היא, שלעולם לא תהיה לו תורה כי מתחלה פסלוה, וכ"ש שכפרו בז' מצות שלהם. אבדון ומות אמרו וכו'. כי בקבלת התורה נעשו חירות מהמות ומגהינם, ולכן באזנינו שמענו שמעה כי זאת גדולתה שאין מות וגהינם שולטת בה. חזר השטן לקטרג וא"ל הב"ה, רבש"ע חפשתי בכל הארץ ולא מצאתי, וא"כ קבלוה ישראל ודין ודברים יש לי עליהם. א"ל הב"ה לך אצל בן עמרם, הוא מה שכתבנו לעיל, שאמר משה לפני הב"ה למה אתה כועס, לא בשביל תורתך, באחריותי היא שאני וחבירי נקיים אותה, וכדי שמשה יהיה לו פתחון פה להליץ בעד ישראל, לי צוית להם לא צוית. ולכן הלך אצל משה וא"ל תורה שנתן לך הב"ה היכן היא, כלומר אם אתה נתתה לישראל יש לי עליה דין. ולכן השיבו משה מה אני שנתן לי הב"ה תורה, כי זה מענותנותו של מרע"ה שלא רצה להחזיק טובה לעצמו, א"ל הב"ה משה בדאי אתה, שאם תאמר כן חוזר הקטרוג על ישראל, ואין לך עוד פתחון פה להליץ בעדם. אמר לפניו רבש"ע חמדה גנוזה וכו'. כלומר עדין חלק הסוד כמוס הוא אצלך, ולמה אחזיק טובה לעצמי לומר אני קבלתיה. א"ל הב"ה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, כי כיון שכונתך טובה שלא להחזיק טובה לעצמך, אך כונתך ג"כ להציל את ישראל. תקרא על שמך. כי לך נתתיה במתנה ואתה נהגת טוב עין לישראל, ולכן נאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג, כב). שבזה יש לו פתחון פה להליץ על ישראל, לי צוית ולהם לא צוית. וזכות הרבים תלוי בו. כי תורת אלקיו בקרבו. ובזכותו יושיע לישראל עם קרובו. ב"ב אמן. בילא"ו.