דרוש ז' לפרשת חיי שרה והפטרה

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו (בראשית כד, ס).

במדרש (בראשית רבה פ׳ ס׳): ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי אמר ברכת אובד עלי תבא (איוב כט, יג). ברכת אובד זה לבן הארמי, שנאמר ארמי אובד אבי (דברים כו, ה). עלי תבא זו רבקה, אחותנו את היי לאלפי רבבה (בראשית כד, ס). ועמדו ממנה אלופים מעשו ורבבה מיעקב. ויש אומרים אף אלו ואלו עמדו מישראל, דכתיב ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (במדבר י, לו). ע״כ.

ידבק האיש ויקח האשה הראויה לו מין במינו ולא יצא חוץ ממחיצתו כדי שזווגם יעלה יפה. שהרי עינינו הרואות מה שאירע לשמשון על שנדבק בנשי׳ שלא ממינו, והוא מה שכתוב בשופטים י״ד. וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים (שופטים יד, א.). איתא בסוטה פ״א (דף י.), כתיב וירד שמשון תמנתה (שופטים יד, א.). וכתיב הנה חמיך עולה תמנתה (בראשית לח, יג.). א״ר אלעזר שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה. יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עלייה. וקודם לזה אמרו שם, תניא ר׳ אומר שמשון תחלת קלקולו בעזה, דכתיב וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה (שופטים טז, א.). לפיכך לקה בעזה, דכתיב ויורידו אותו עזתה (שם כא.). והכתיב וירד שמשון תמנתה (שופטים יד, א.). תחלת קלקולו מיהא בעזה היה. ופרש״י ז״ל, דההוא דתמנת לאו קלקול הוא כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות. כי הנה דייקו רז״ל וירא אשה בתמנתה (שופטים יד, א.). שהכונה כמ״ש בכתבי האר״י זלה״ה, ׳וירא אשה׳ ראה ברוח הקדש שהיה בה צד טוב. ונלע״ד שגם זה נפקא להו מדכתיב ׳בתמנתה׳ שהוא מיותר, שכבר הזכיר וירד שמשון תמנתה, והיה לו לומר וירא שם אשה מבנות פלשתים. ולכן דרשו בתמנתה מלשון תמונה, שראה בתמונתה שהיה בה צד טוב, אמנם נתגנה בה. והוא מ״ש שם (סוטה ט:), ת״ר שמשון בעיניו מרד, שנ׳ אותה קח לי כי היא ישרה בעיני (שופטים יד, ג.). לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. כי אע״פ שראה בה דבר טוב ועכ״ז יצרו תקפו לקחתה לו לאשה, ואינו מן הראוי אלא לידבק במינו כמו שנזכיר. ולכן נקרו פלשתים את עיניו, כי הוא היה שופט את ישראל, והשופטים נקראו עיני העדה לפי שיש להם לפקוח עינים לשפוט את ישראל, והוא זן עיניו במה שאינו ראוי לו לכך מת בניקור עינים, ולכן נקרא שמשון, מלשון כי שמש ומגן (תהלים פד, יב.). שהיה שמשן של ישראל לעשות נקמה בפלשתים, אך שקע שמשו כשטעה בנשים נכריות, והוא מלשון תשמיש, שיצרו תקפו לטמא בריתו בנשים שלא ממינו ולכן נתגנה בה, לא כן יהודה שאע״פ שנתן עיניו בתמר לא עשה זה אלא לש״ש, וכתיב ויט אליה אל הדרך (בראשית לח, טז.). שבקש לעבור וזימן לו הב״ה מלאך שהוא ממונה על התאוה וכו׳. כמ״ש בדרוש לפ׳ וישב יע״ש (ח״ג דרוש ט׳ לפ׳ וישב. ב״ר פ׳ פ״ה.). ולכן כתיב ביה עלייה, הנה חמיך עולה תמנתה (בראשית לח, יג.). לפי שיצאו מביאה זו מלכים ונביאים, וזהו שנתעלה בה, שכן אמרו בשוחר טוב מזמור ע״ו. מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהודה במעשה תמר. ויעל ויגד לאביו ולאמו ויאמר אשה ראיתי בתמנתה וכו׳ (שופטים יד, ב.). כבר ידענו שאין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), לכן הגיד לאביו ולאמו כי יען נמצא בה דבר טוב הוא רוצה אותה, ועתה קחו אותה לי לאשה, כלומר אל תאחרו אותי בעוד שיש בה נצוץ טהרה. ויאמר לו אביו ואמו. שניהם כאיש א׳ בלב א׳. האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה (שופטים יד, ג.). בבנות אחיך ר״ל משבט דן, ובכל עמי משבט יהודה שאמו היתה מיהודה כנז׳ במדרש ((במדבר רבה, פ׳ י׳), ממשפחת הדני, לפי שצרעה היה ליהודה, כדכתיב אשתאול וצרעה ואשנה (יהושע טו). וצרעה היה לדן, ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול (יהושע יט). לפיכך צריך לפרש שהיה ממשפחת הדני, אינו אומר משבט אלא ממשפחת הדני, מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה, וע״ז אמר יעקב דן ידין עמו וגו׳ (בראשית מט). כמיוחד שבשבטים זה יהודה, לכך הקישו ליהודה, שמארץ יהודה היה ואמו היתה מיהודה. וכן מנוח היה מדן ואשתו היתה מיהודה, נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה, שכך אמרו אמיה דשמשון הצללפוני שמה, והיא מיוחסת על שבט יהודה, שנאמר ושם אחותם הצללפוני (ד״ה א׳ ד).). כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים. כיוונו במתק לשונם לומר לו כי אעפ״י שהתורה התירה יפת תאר הוא דוקא במלחמה שהיא באה שם מעצמה, ושם נאמר וראית בשביה (דברים כא, יא.). אך אתה הולך לקחת אשה ואינה באה היא אצלך וזה לא הותר. ועוד מפלשתים הערלים. שיובן עם מאי דאיתא בירושלמי פ״ק דסוטה (ירושלמי סוטה פרק א הלכה ח, דף ז.), ויבאו עד כרמי תמנתה (שופטים יד, ה.). א״ר שמואל בר רב יצחק מלמד שהיו אביו ואמו מראין לו כרמי תמנתה זרועים כלאים ואומרים לו, בני כשם שכרמיהן זרועין כלאים כך בנותיהן זרועות כלאים. וקשה מה חדוש זה והלא אינן מצווין על הכלאים. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ל״ז. ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים (בראשית י, יד.). שהיו אלו מגנבין נשותיהן של אלו, מה יצא מהם פלשתים. וכ״כ רש״י ז״ל שם בפ׳ נח. וז״ש ויצא איש הבינים (שמואל א׳ יז, ד.). שגלית הפלשתי היה ממזר שבאו פלשתים מפתרוסים וכסלוחים. ועיין באלון בכות שלנו מזמור שיר המעלות זכור ה׳ לדוד וכו׳ (אלון בכות – ט״ו שיר המעלות, תהלים קל״ב.). זאת היתה להם לומר לשמשון שבנותיהן זרועות כלאים שבאים בדרך ממזרות, וזהו מפלשתים הערלים שהם תרתי לגריעותא. מפלשתים הממזרים וגם שהם ערלים. ועם זה נבין מ״ש אח״כ וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כפיר אריות שואג לקראתו (שופטים יד, ה.). לקראתם היל״ל אלא הרי זה בא ללמד לשמשון כי הוא היה משבט דן שנק׳ אריה, דן גור אריה (דברים לג, כב.). ומשבט יהודה מצד אמו, גור אריה יהודה (בראשית מט, ט.), ולכן היה שואג לקראתו להוכיחו שהיה מחלל קדושתו לקחת אשה מבנות פלשתים. ולפי שכונתו טובה להנקם מפלשתים, וכמ״ש ואביו ואמו לא ידעו כי מה׳ היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים (שופטים יד, ד.). לכן נתגבר על האריה, וישסעהו כשסע הגדי (שם ו.). ואז גברה תאותו. ותישר בעיני שמשון וישב מימים לקחתה וכו׳ (שם ח.). ואמר מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק (שם יד.). שהכונה שמפלשתים שאכלו את ישראל בכל פה יצא מהם דבר טוב היא האשה הזאת, שכן כתוב כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט, ו.). ומעז הם הפלשתים שהם ממזרים ולכן הם עזים, שלכן שנינו (אבות פרק ה משנה כו.), הוי עז כנמר. לפי שהוא ממזר (רע״ב שם. הנמר הזה נולד מן חזיר היער והלביאה, כי בעת יחם האריות הלביאה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת את הזכר, והחזיר שומע קולה ורובעה ונמר יוצא מבין שניהן. ולפי שהוא ממזר הוא עז פנים, אע׳׳פ שאין בו גבורה כל כך.). יצא מתוק הוא הטוב שראה באשה הזאת. אך לפי שנתערב בתאותו זאת צד עבירה שסוף סוף היא בת אל נכר, שכל הבא על הנכרית כעובד ע״א (סנהדרין פב. א״ר חייא בר אבויה כל הבא על הכותית כאילו מתחתן בעבודת כוכבים, דכתיב ובעל בת אל נכר (מלאכי ב, יא). וכי בת יש לו לאל נכר אלא זה הבא על הכותית.), ואף שנתגיירה זרוק חוטרא אאוירא וכו׳ (רש״י. בראשית כא, כא. ב״ר סוף פ׳ נ״ג.). לכן מה כתוב אחרי זאת ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה (שופטים טז, ד.). ואמרו שם בסוטה פ״א (דף ט:), תנא רב אומר אלמלא לא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה. דלדלה כחו דלדלה לבו דלדלה מעשיו. דלדלה כחו, דכתיב ויסר כחו מעליו (שופטים טז, יט.). דלדלה לבו, דכתיב ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו (שם יח.). דלדלה מעשיו, דאסתלקא שכינה הימנו, דכתיב כי ה׳ סר מעליו (שם כ.). ע״כ. וקשה למה לא שמר רב סדר הכתובים, שתחלה כתיב כי הגיד לה את כל לבו (שם יח.). ואח״כ ויסר כחו מעליו (שם יט.). וא״כ היל״ל דלדלה לבו דלדלה כחו וכו׳. אך קשיתיה לרב למה הזכיר שמה של זו מה שלא עשה בקודמות, שכן כתוב וירא אשה בתמנתה (שופטים יד, א.). ולא הזכיר שמה, וכן בעזה וירא שם אשה זונה (שופטים טז, א.). בלי שם, לכן דרש רב שראויה ליקרא כן. וכן דרשו במדבר רבה פ׳ ט׳. ויאהב אשה בנחל שורק (שם ד.). שנעשה כאילן שאינו עושה פירות. כך כיון שנשתלש בחטא נעשה מועד לעבירה. הכוונה כי בתלתא הויא חזקה ובזה לא עמד לו זכות כלל והיה כאילן סרק, וזהו שנענש מכ״מ כי תחלה חטא במה שראה אשה בתמנתה באמרו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני (שופטים יד, ג.). ולכן עלו אליה סרני פלשתים (שופטים טז, ה.), כדי שתדע במה כחו גדול. ובראשונה התל בה ואמר אם יאסרוני בשבעה יתרים לחים אשר לא חורבו (שם ז.). שנתקיים בו הוי מושכי העון בחבלי השוא (ישעיה ה, יח.). כי אע״פ שלא חטא בתמנת כי לקחה לו לאשה וגיירה בלי ספק, עכ״ז גרם שחטא בעזה וירא שם אשה זונה ויבא אליה (שופטים טז, א.). כי עבירה גוררת עבירה (אבות פרק ד משנה ב.), ולכן בראשונה וינתק את היתרים כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש (שופטים טז, ט.). כי לא הוצרך לטרוח כלל. אך בשניה אמר אם אסור יאסרוני בעבותים חדשים (שם יא.). לקיים מה שנאמר וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה, יח.). וזהו אסור יאסרוני. שעבר עבירה ושינה בה. והוצרך עתה לכח אמיץ וינתקם מעל זרועותיו כחוט (שופטים טז, יב.). מש״כ בתחלה וינתק את היתרים כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש (שם ט.). וכן רמזה המס׳ שם שופטים י״ו. ינתק ג׳. כאשר ינתק פתיל הנעורת (שופטים טז, ט.). ינתק מאהלו מבטחו איוב י״ח (איוב יח, יד.). והחוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד, יב.). שהיא מובנת בדברינו אלה כי תחלה לא הוצרך לרוב כח רק כאשר ינתק פתיל הנעורת, כי עדיין לא נתחזק בחטא. אך כאשר קלקל בעזה ינתק מאהלו מבטחו, אין אהלו אלא אשתו (מועד קטן ז:), שהיא הבטיחתו הגידה נא לי במה תאסר (שופטים טז, י.). כלומר תגיד לי לבד ולא אגלה סודך לשום אדם, ואדרבה בפעם הזאת קראה לסרני פלשתים, וזהו ינתק מאהלו מבטחו, שהוא בטח בה והיא נתקה מבטחו, וזהו והחוט המשולש (קהלת ד, יב.) שחטא בדלילה, ואז לא במהרה ינתק, כי התחיל לגלות לה אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת (שופטים טז, יג.). כי הענין תלוי בראשו שמשם בא לו הכח, ואח״כ גילה לה הכל, אם גולחתי וסר ממני כחי (שם יז.), וזאת היתה מפלתו, ויקץ משנתו ויאמר אצא כפעם בפעם ואנער והוא לא ידע כי ה׳ סר מעליו (שם כ.). ולכן דרש רב תחלה דלדלה כחו. דהיינו בג׳ פעמים הראשונים שהתחיל לגלות לה בשלישית כנז׳, עד שלבסוף ויסר כחו מעליו (שם יט.). וברביעית דלדלה לבו, ויגד לה את כל לבו (שם יז.). שעקרה לבו לגמרי, וכמ״ש רש״י (רש״י סוטה ט:), דלדלה עקרה, כמו אבני הר שנדלדלו. ואחרי ככלות הכל דלדלה מעשיו, ששפט את ישראל בלי כסף ובלי מחיר, כמ״ש ז״ל (סוטה י.), שאמר רבש״ע זכור לי כ״ב שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לא׳ מהם העבר לי חבית ממקום למקום. ור״ת ג׳ אלה כל״ם כ׳חו ל׳בו מ׳עשיו, שע״י זה באה כליה עליו עד שעבר מן העולם. וכן ר״ת מל״ך שהוא סוף הפסוק הנ״ל, ינתק מאהלו מבטחו ותצעידהו למלך בלהות (איוב יח, יד.). שתחת שהיה כמו מלך על ישראל גרמה לו בלהות, שהגלוהו ממקום למקום עד שבא סופו לבלהות צלמות. ומ״כ בספרי דבי רב האר״י זלה״ה ז״ל, שמשון ודלילה נתקנו במעשה דמנחות פ׳ התכלת (דף מד.), בזכות הציצית, כי היא קשרה אותו ותפסתו בציצת ראשו, וכאן נתקנו שניהם בציצית. ונלע״ד כי דלילה זכתה להתקן בעבור מה שנתנה כבוד לה׳ אלקי ישראל, וזה ע״פ מ״ש בסוטה פ״א (דף ט:), ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו (שופטים טז, יח.). מנא ידעא, אביי אמר ידעה ביה באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה, כיון דאמר נזיר אלקים אני (שם יז.). אמרה ודאי קושטא קאמר ע״כ. ומצינו בעגלון מלך מואב שלפי ששמע מאהוד דבר אלקים לי אליך (שופטים ג, כ.). אז ויקם מעל הכסא, לפיכך זכה שיצאה ממנו רות אם המלכות. אף כאן לפי שנתנה כבוד לה׳ באמרה ידענא וכו׳, לכן זכו שניהם להתקן כאחד ולכן באו ד׳ ציציותיו וטפחו לו על פניו, כנגד ד׳ פעמים שדברה לו דלילה עד שהגיד לה את לבו, ורמזו לו שלא יחטא עוד באשה זאת. וגם היא נתגיירה ונשאו זה את זה, ואותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו.

הנה הוכחנו כמה יש לו לאדם ליזהר לידבק במינו, ולכן אברהם צוה לאליעזר עבדו ליקח אשה ליצחק ממשפחתו ומבית אביו, והוא מ״ש בפרשתנו ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א.). ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וכו׳ (שם ב.). ויש להקשות מאי שייטיה דפ׳ זה הכא, שהרי כבר כתוב בפ׳ הקודמת ואברהם ושרה זקנים באים בימים (בראשית יח, יא.). ועוד מאי כולי האי ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו (בראשית כד, ב.). שכבר כתב בפ׳ לך לך, ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר (בראשית טו, ב.). ולמה לא הזכירו בשמו אף כאן. אשר לבא אל הביאור נקדים פסוקי ההפטרה במלכים א׳ א׳. והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו (מלכים א׳ א, א.). וקשה מאי והמלך עם ו׳ החבור, אמנם מצינו לשון זה בג׳ מקומות, הראשון באברהם ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א.). השני ביהושע ויהושע זקן בא בימים (יהושע יג, א.). הג׳ בדוד והמלך דוד זקן בא בימים (מלכים א׳ א, א.). וכלם בו׳ החבור להורות כי היו אחדים בזה. והטעם שבג׳ אלה כתוב כן לפי שלא השלימו מדת ימיהם. וז״ש זקן בא בימים, קודם תשלום זמנו. והנה על אברהם אמרו בב״ר פ׳ ס״ג. את מוצא אברהם חיה קע״ה שנה ויצחק ק״פ, אלא אותן חמש שנים שמנע הב״ה מחייו, אמר הב״ה כך הבטחתי את אברהם ואמרתי לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית טו, טו.), זו היא שיבה טובה, והוא רואה לבן בנו עובד ע״א ומגלה עריות ושופך דמים מוטב לו שיפטר בשלום ע״כ. והוא מ״ש בפ׳ זאת ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי וכו׳ (בראשית כה, ז.). כלומר היה לו לחיות חמש שנים יותר אך אלה ימי חייו אשר חי ולא יותר כדי שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה. ועל יהושע איתא בילקוט יהושע י״א (ילקוט יהושע י״א, רמז כ״ב.). והוא בתנחומא פ׳ מטות. אמרו רבותינו כתוב ביהושע כאשר הייתי עם משה אהיה עמך (יהושע א, ה.). והיה צריך יהושע לחיות ק״כ שנים כמשה, ולמה נתקצרו ימיו עשר שנים, לפי שכאשר בא להלחם עם ל״א מלכים, אמר אם אני הורגם מיד אני מת, מה עשה התחיל מעכב במלחמתן, שנאמר ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה (יהושע יא, יח.). א״ל הב״ה וכך עשית, הרי אני מקצר שנותיך עשר ימים. ודוד היה ראוי לחיות מאה שנה ולא חיה אלא שבעים, כמ״ש בזהר חדש דרות דף ל״ה ע״א. יאות הוה דוד מלכא לאתקיימא בעלמא מאה שנין, ואלמלא אתקיים איהו מאה שנין הוה מתקן לבוצינא תקונא תקיף דלא אתעדי לעלמין ולא אתחריב בי מקדשא וכו׳. ועם זה פירשנו פסוקי מזמור ס״א. ימים על ימי מלך תוסיף (תהלים סא, ז.), עיין בדרוש לשבת הגדול (חלק ב׳‏ - דרוש ה׳ ודרוש שני לשבת הגדול והפטרה בשנת העיבור בפ׳ אחרי מות.). ובילקוט שמואל א׳ ב׳ ע״פ ועלי זקן מאוד (שמואל א׳ ב, כב.). אמר הרבה הזקינו מהרה מפני רעת בניהם. זה הוא הטעם שכתוב והמלך דוד זקן. מפני רעת אבשלום שנהרג, וגם על מה שכתוב לקמן ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך וכו׳ (מלכים א׳ א, ה.). אמנם אל תאמר שדוד לא השלים מדת ימיו אף שנפטר קודם זמנו, שהרי בא בימים. ואיתא בזהר פ׳ ויחי רכ״ד א׳. ת״ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא, אי איהו זכאה האי ב״נ דנפיק מעלמא סליק ועאל באינון יומין, ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה, ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו וכו׳. ת״ח באברהם דזכה מה כתיב בא בימים, משום דזכה כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו, ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום, דכתיב בא בימים וכו׳. ולפי שהימים הם הם הלבושים כנ״ל, לכן אמר ויכסוהו בבגדים, ר״ל שאותן הימים הם שכיסוהו בבגדים הידועים לבושי הנשמה. ולא יחם לו. מהטעם שאמרו בפ׳ הרואה (ברכות סב:), א״ר יוסי בר חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם. והוא מ״ש במדרש שוחר טוב מזמור ז׳. ויכרות את כנף המעיל (שמואל א׳ כד, ד.). מה כתיב ויך לב דוד אותו (שם ה.). ר׳ יהודה אומר אמר דוד מה בין קטע ציציתא לקטע רישא. ר׳ נחמיה אמר שבטלו ממצות ציצית שעה אחת ע״כ. ולמדו כן מדכתיב בשמואל א׳ כ״ד. ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול (שמואל א׳ כד, ה.). דמאי ויהי אחרי כן, שהרי תכף שכתוב ויכרות וכו׳ (שם ד.). נאמר כן. ועוד למה לא אמר את כנף המעיל כבראשונה. ועוד שזה הפ׳ הוא חוץ למקומו שכבר התחיל ויאמרו אנשי דוד אליו וכו׳ (שם.). ויהי אחרי כן (שם ה.). והיה לו לסמוך ויאמר דוד לאנשיו (שמואל א׳ כה, יג.). ולמה שם פסוק ויהי אחרי כן (שמואל א׳ כד, ה.). בין הדבקים. אלא ודאי שבא הכתוב להשמיענו שדוד אחר שכרת את כנף המעיל אשר לשאול יצרו הטוב תקפו על מה שיארע לו אחרי כן ברבות הימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו (מלכים א׳ א, א.). ועל זה אמר דוד מה בין קטע ציציתא לקטע רישא, שכיון ששיכך חמתו בזה הוה ליה כאילו הרגו, ומי שלח ידו במשיח ה׳ וניקה (שמואל א׳ כו, ט.). וכ״ש לדברי ר׳ נחמיה שבטלו ממצות ציצית שעה אחת, ולפי שבציצית יש ל״ב חוטין, ובכרתו את כנף המעיל הסיר ממנו שמנה חוטין ונפסל הטלית, לכן ויך ל״ב דוד אותו, ולכן לא אמר על אשר כרת את כנף המעיל אלא את כנף דהיינו הציצית, על כנפי בגדיהם (במדבר טו, לח.). וכנגד זה ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. כי הנה כתוב לא תירא לביתה משלג (משלי לא, כא.). דהיינו מהגהינם של שלג שהוא מוכן למבטל מצות עשה, ככתוב אצלנו במקומו (חלק ג׳‏ - דרוש נ״ה לשעטנז.). כי כל ביתה לבוש שנים, בזהר פ׳ ויחי רל״ח ב׳. אל תקרי שָׁנִים אלא שְׁנָיִם, כגון מילה ופריעה. ציצית ותפילין. ודוד שגרם לשאול לבטל מצות ציצית ובזה נפגם לבושו, לכן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו מדה כנגד מדה.

ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וכו׳ (מלכים א׳ א, ב.). עצה טובה קאמרי ליה לתקן את אשר עות, כי סגולת מצות ציצית להציל את האדם מן העבירה, כמעשה באותו שהלך לשכב עם הזונה ובאו ד׳ ציציותיו וטפחו לו על פניו ונשמט וישב לו ע״ג קרקע (מנחות פ׳ התכלת, דף מד.). שלכן כתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם (במדבר טו, לט.). ובכרתו את כנף המעיל אשר לשאול הסיר ממנו המצוה המעכבת חטא ג״ע, ולכן מדה כנגד מדה יעמוד בנסיון, יבקשו נערה בתולה ועמדה לפני המלך וכו׳. שיובן עם מ״ש הרלב״ג ז״ל (רלב״ג במלכים א׳ א, א.), ובחרו לו שיתחמם בחום נערה בתולה מצד אשר בה. והשנית מצד התחממה בהיותה עם הזכר. והג׳ כי הוא ג״כ יתעורר טבעו לקראתה מצד יפיה והיותה בתולה וזה יהיה סבה אל שיתחמם מעצמו ע״כ. ולכן האנשים האלה שלימים הם אתו דברו כהוגן יבקשו לאדוני המלך. כלומר שתהא ראויה ליכנס בהיכל מלך שכמותך. ותחלה ועמדה לפני המלך. שבעמדה לפניו לבד יתעורר טבעו לקראתה ויתחמם מעצמו. ואם זה לא יספיק ותהי לו סוכנת (מלכים א׳ א, ב.). שתרגומו ותהא ליה קריבה. דהיינו לשרתו מקרוב שבזה ג״כ יתחמם מעצמו, ואם גם בזה לא יתחמם ושכבה בחיקך. ובזה בלי ספק וחם לאדוני המלך. וכן עשו ויבקשו נערה יפה וכו׳ (שם ג.). ואפשר לי לומר בדיוק הפסוקים, ותהי למלך סוכנת ותשרתהו (שם ד.). ולא אמר ותשכב בחיקו, שהספיקו השנים הראשונים להיות מתחמם, וזהו והמלך לא ידעה. כדי לכפר מה שביטל לשאול מן הציצית שעה אחת, והביאו בסכנה שלא להנצל מן העבירה אם באה לידו. ודוד גם הוא ניצל מן אבישג השונמית ונתחזק מעצמו, שהעיד עליו הכתוב והמלך לא ידעה. כי אסורה היתה לו לפי שכבר היו לו י״ח נשים, כדבריהם ז״ל (סנהדרין פרק ב משנה ד.).

ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך וכו׳ (מלכים א׳ א, ה.). ו׳ זו לרבות שמלבד אבשלום שמרד באביו גם אדוניה היתה טינא זו בלבו, וגם כי זה גרם שהמלך דוד זקן (שם א.), לכן סמך לו ואדוניה בו׳. ובסנהדרין פ״ב (דף כא:), א״ר יהודה א׳ רב מלמד שבקש להולמו ולא הולמתו. ופרש״י ז״ל, לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתישבת בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו, והוא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ע״כ. ונלע״ד שדייקו כאן מתיבת מתנשא שהוא מההתפעל, כמו יש מתעשר ואין כל (משלי יג, ז.). שהוא על ההראות, וזהו מתנשא שבקש להולמו ולא הולמתו. וזה אירע לו לפי שלא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית (מלכים א׳ א, ו.). כלומר ככה כאבשלום, ופי׳ במדרש (ילקוט מלכים א׳ א, רמז קס״ו.), מה זה עשה לו רכב ופרשים אף זה כן, מה זה בעל מחלוקת אף זה בעל מחלוקת, מה זה חמשים איש רצים לפניו אף זה כן. וקשה דבשלמא עשה לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו נלמד מהכתוב, אך זה בעל מחלוקת לא מצינו זה מפורש בכתוב. אשר על כן שם אותו באמצע לומר שהוא דבר הלמד מענינו, וזה כי באמרו מתנשא לאמר אני אמלוך (מלכים א׳ א, ה.), ר״ל בחזקה, וזהו לאמר לאחרים למרוד באביו כאבשלום דאל״כ מאי לאמר. אלא ודאי שכונתו היתה לדבר על לב ישראל כאבשלום למען יחזיקו המלוכה בידו, וכיון שעשה לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו הרי זה מוכיח כי רצה למלוך בחזקה ע״י מחלוקת, כי כבר נודע לכל ששלמה היה ראוי להיות מלך כמ״ש בענין. ודוק שבאחרים אמר אף זה כן, ובמחלוקת ביאר אף זה בעל מחלוקת ולא אמר אף זה כן, לפי שזה אינו מפורש בכתוב באדוניהו כמו שמפורש באבשלום, ולכן אמר בפי׳ אף זה בעל מחלוקת.

ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה וכו׳ (שם יא.). קראה כן לפי שאמרו בפ׳ חלק (סנהדרין ע:), מה ברי וכו׳ (משלי לא, ב.). הכל יודעים שאביך ירא שמים הוא עכשיו יאמרו אמו גרמה לו. ולכן ייסרה אותו כדי שילך בדרכי יושר ויהא דומה לאביו, לכן קראה אם שלמה. ואל נתן יאתה כל החרדה הזאת, לפי שכתוב במלכים ב׳ י״ב. וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה (מלכים ב׳ יב, כה.). ואז״ל במנחות (דף נג.), יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד שהוא בית המקדש. וזה אינו ראוי אלא למלך. ועוד בד״ה א׳ כ״ב אמר ויהי עלי דבר ה׳ לאמר (דה״א כב, ח.). הנה בן נולד לך וכו׳ (שם ט.). הוא יבנה בית לשמי והכינותי את כסא מלכותו וכו׳ (שם י.). וכל זה היה ע״י נתן הנביא, וכן הוא במדרש ש״ט מזמור ד׳. הנה בן נולד לך. וכי כל הבנים אינן נולדין, ומהו נולד לך, לרפאתך מן חטייא שלך, ע״י מי ע״י נתן הנביא, שנ׳ וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳ (שמואל ב׳ יב, כה.). ועתה כלומר לית דין צריך בשש. לכי ובאי אל המלך דוד (מלכים א׳ א, יג.), ירמוז למ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין ע:), שאמרה בת שבע לשלמה כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהיה לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות. לזה אמר לכי ובואי אל המלך דוד, כלומר גם עתה תדחוק ליכנס אל המלך ולכי את בעצמך ולא ע״י שליח, ואמרת אליו הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמר, שיובן עם מ״ש הרד״ק ז״ל שמואל ב׳ י״ב ע״פ וינחם דוד את בת שבע אשתו (שמואל ב׳ יב, כד.). ז״ל ובדרש ויבא אליה, בא אליה בטענה כי היתה נמנעת מלהזקק לו, אמרה לו הילד מת מפני העון אפי׳ יהיה לי בן של קיימא ממך יבזו אחיו אותו, אמר לה דוד האל מחל לי העון והבן הראשון שיהיה לי ממך ימלוך אחרי, כי כן שלח לי האל ע״י הנביא ונשבע לה וכו׳.

הרי למדנו שע״י שבת שבע היתה ראויה לו לדוד מששת ימי בראשית, אהבה יותר מכל נשיו ורצה שבנה ימלוך תחתיו, כי הזקין מפני רעת בניו הקודמים אבשלום ואדוניה, ולכן המליך שלמה הקטן מהם, שהלך בדרכיו ואחז בעקבותיו, וזהו ענין הפרשה.

ואברהם זקן בא בימים וכו׳ (בראשית כד, א.). ובמס׳ בכל ז׳ דגשין. וסימניהון והוא יהיה פרא אדם ידו בכל (בראשית טז, יב.). וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א.). ערוכה בכל ושמורה (שמואל ב׳ כג, ה.). ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה, ח.). ויכלו בכל עזרא י׳ (עזרא י, יז.). ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט.). ואתה מושל בכל (דה״א כט, יב.). נלע״ד למצוא למס׳ זו סמוכות עם מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ נ״ט. וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א.). רבי יודן אומר שנתן לו נקבה. א״ל רבי נחמיה שלא נתן לו בת כל עיקר, רבי לוי אמר תלת בכל שהשליט ביצרו. בכל שעשה ישמעאל תשובה בחייו. בכל שלא חסר קלורין שלו כלום. ר׳ לוי בשם ר׳ חמא אמר בכל שלא חזר וניסה אותו ע״כ. והנה שעשה ישמעאל תשובה בחייו, למדוהו בב״ר פ׳ ל׳. מדכתיב ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו, טו.). בישרו שיש לאביו חלק לעה״ב. תקבר בשיבה טובה. בישרו שישמעאל עושה תשובה. וקשה דבשלמא ללמוד על אביו שיש לו חלק לעה״ב, מדכתיב ואתה תבא אל אבותיך שפיר, דאל״כ אביו עובד ע״א והוא מבשרו שיבא אליו. אמנם ללמוד שישמעאל עושה תשובה מדכתיב תקבר בשיבה טובה היכא רמיזא. אך דייקו רז״ל מדכתיב תקבר דהיל״ל תמות בשיבה טובה, שהעיקר היא המיתה ולא הקבורה, כדכתיב בזאת הפרשה ויגוע וימות אברהם בשיבה טובה (בראשית כה, ח.). ודומיהם. וזה ממה שאמרו בבבא בתרא פ״א (דף טז:), א״ר יוחנן ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, מנא לן דכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו (בראשית כה, ט.). מכדי ישמעאל קשיש מיצחק, מ״ש דקחשיב ליה ברישא אלא ש״מ תשובה עבד ואדבריה ליצחק מקמיה, ודילמא דרך חכמתן קחשיב, אלא מעתה ויקברו אותו עשו ויעקב בניו (בראשית לה, כט.) הכי נמי, אלא ש״מ מדאקדמיה אדבריה מקמיה, וש״מ תשובה עבד ע״כ. הרי שבקבורתו של אברהם נודע שישמעאל עשה תשובה, ולכן שפיר קאמר תקבר בשיבה טובה (בראשית טו, טו.), שאז נודע הדבר. ומה שהכריח ר׳ יוחנן מדכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו (בראשית כה, ט.). אע״פ שנוכל לומר שלהיות יצחק בן הגבירה וישמעאל בן האמה, כדכתיב כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק (בראשית כא, י.). לכן נזכר יצחק ברישא. עכ״ז כיון שאמר הכתוב יצחק וישמעאל בניו, שקראם בניו בשוה, וכתיב ויקברו אותו שזה היה כבוד אביהם ושניהם שוים, וכתיב וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא (שם יג.). צריך לומר שישמעאל עשה תשובה ולכך הקדים ליצחק. מה שאין כן בעשו הרשע שלא רצה להקדים ליעקב אף שגדול ממנו בחכמה. וזהו שרמזה המס׳ בפ׳ זאת, ושבע ב׳, זקן ושבע (בראשית כה, ח.), ושבע ילין (משלי יט, כג.). שאברהם מת זקן ושבע, שאביו ובנו עשו תשובה, מה שאין כן ביצחק שכתוב בו ויגוע יצחק וכו׳ זקן ושבע ימים (בראשית לה, כט.). ויש במס׳ פ׳ וישלח, ושבע ג׳, זקן ושבע ימים (שם.). קצר ימים ושבע רוגז (איוב יד, א.). וימת איוב זקן ושבע ימים (איוב מב, יז.). כי אע״פ שיצחק מת בן ק״פ שנה זקן ושבע ימים, עכ״ז כיון שראה את עשו שיצא לתרבות רעה היה שבע רוגז. וכן איוב מת זקן ושבע ימים שנתן לו טובה בעה״ז כדי לטורדו מן העה״ב, כדבריהם ז״ל (בבא בתרא טו:). ובזה נבין מ״ש בילקוט פ׳ וישלח (ילקוט בראשית ל״ד, רמז קל״ה.), יזכר עון אבותיו וכו׳ (תהלים קט, יד.). וכי אבותיו של עשו היו רשעים, אלא חטא שחטא על אבותיו. אברהם גרע חמש שנים משנותיו, יצחק כהו עיניו, רבקה מתה והוציאו מטתה בלילה, אמרו מאן ניפוק קמה יצחק כהו עיניו יעקב בבית לבן, יפוק ההוא רשיעא קמה דימרון ליטין ביזיא דהכדין אוניקו, אף הכתוב לא פרסם מיתתה אלא מן הצד ע״כ. ויקשה למה לא חששו כן ביצחק, שכתוב שם ויקברו אותו עשו ויעקב בניו (בראשית לה, כט.). אלא שכיון שהיה שם יעקב הצדיק לא יתלו הקלקלה של עשו ביצחק. ובפרט שידעו שרוב בנים דומין לאחי האם. אך ברבקה שלא היה שם יעקב רק עשו לבדו, חששו לכבודה והוציאו מטתה בלילה.

הרי שישמעאל עשה תשובה בימי אברהם, והוא מ״ש והוא יהיה פרא אדם (בראשית טז, יב.). אך אח״כ ידו בכל. שיעשה תשובה, ובזה וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א.). שמת בשיבה טובה ולא הזקין מפני רעת בניו, שלכן ואברהם זקן בא בימים, ולא מרעת בניו, כי הנה וה׳ ברך את אברהם בכל. שעשה ישמעאל תשובה. ערוכה בכל ושמורה. זוהי סברת ר׳ יודן שנתן לו נקבה. וזה כי לצאת ידי מצות פריה ורביה צריך זכר ונקבה, כמ״ש בפ״ו דיבמות (דף סא:), זכר ונקבה בראם (בראשית ה, ב.). ואיתא בב״ב פ״א (דף טז:). מאי בכל, רמ״א שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר שהיתה לו בת. אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. ואחרים היינו ר״מ. הרי שחזר בו ממ״ש שלא היתה לו בת. והסברא שלא היתה לו בת הוא מדאמרי׳ בפ׳ חלק (סנהדרין ק:), בת לאביה מטמונת שוא מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה וכו׳. לכן אמר ערוכה בכל ושמורה. כי בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, אך היתה ערוכה בכל מיני טובה ושמורה מעצמה שלא תזנה ולא תתפתה. ולא אפשר שלא היתה לו בת, שהרי ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה, ח.). שא״א לעולם בלא נקבות לקיום המין (בבא בתרא טז:). וכנגד שהיה שליט ביצרו אמר ואתה מושל בכל. שכן דרשו (בראשית רבה פ׳ נ״ט.), המושל בכל אשר לו (בראשית כד, ב.). שהיה שליט ביצרו כמותו, וכנגד שלא חסר קלורין שלו כלום, ומלכותו בכל משלה בעושר ונכסים וכבוד. וכנגד שלא חזר וניסה אותו אמר ויכלו בכל, שכלו כל העשר נסיונות והבטיחו הב״ה שאינו מנסהו עוד, כדאיתא בב״ר פ׳ נ״ו ע״ש (ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם שנית וכו׳ (בראשית כב, טו). ויאמר בי נשבעתי (בראשית כב, טז). מה צורך לשבועה זו, אמר לו השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה. ולא את יצחק בני. משל לאחד ששמר את אגינו שבולת נהר והקפיץ גם בנו עמו. דבר אחר, מה צורך לשבועה זו. רבי חמא בן רבי חנינא אמר לו, השבע לי שאין את מנסה אותי עוד מעתה, משל למלך שהיה נשוי למטרונה, ילדה ממנו בן ראשון וגרשה, שני וגרשה, שלישי וגרשה, וכיון שילדה ממנו בן עשירי, נתכנסו כולם ואמרו לו, השבע לנו שאין אתה מגרש את אמנו מעתה. כך כיון שנתנסה אברהם אבינו נסיון עשירי, אמר לו השבע לי שאין את מנסה אותי עוד מעתה.).

הנה כי כן בראות אברהם שקרבו ימיו להיותו זקן בא בימים, ולא היה זה מפני רעת בניו, כי ישמעאל עשה תשובה ויצחק צדיק תמים, סבר שאין זה אלא מבני בניו, ולכן ויאמר אל עבדו זקן ביתו שילך לקחת אשה לבנו מבנות משפחתו כדי לידבק במינו ותהא הוגנת לו כדי שיצא ממנה זרע הגון, ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וכו׳ (בראשית כד, ב.). ופירשו בב״ר פ׳ נ״ט. שהיה זיו אקונין שלו דומה לו. המושל בכל אשר לו שהיה שליט ביצרו כמותו. וקשה והלא כבר נזכר בפ׳ לך לך, ולמה המתין הכתוב להודיענו זה בפ׳ זו. אמנם בב״ר פ׳ ס׳. ויאמר בא ברוך ה׳ (בראשית כד, לא.). שהיה סבור בו שהוא אברהם שהיה זיו קלסתר פניו דומה לו. א״ר יוסי כנען הוא אליעזר וע״י ששירת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך. פירש כן לפי דאיתא בפר״א פ׳ כ״ט. ואין אמונה בעבדים. ואליעזר לפי שעשה טוב וסר מרע של העבדים ששירת אותו צדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך. ואימתי היה זה, כשהלך להביא את רבקה שאע״פ שהיה מבקש להשיא בתו ליצחק עכ״ז עשה שליחותו באמונה. ולכן זכה שבלכתו לשליחות זה צר קלסתר פניו דומה לאברהם, כדי שיאמר לו לבן בא ברוך ה׳, ויצא מכלל ארור לכלל ברוך. ואע״פ שלא מפי לבן אנו חיים. כבר אמרו בזהר פ׳ שלח קנ״ח א׳. ת״ח אליעזר עבד אברהם מבני כנען הוה, וכתיב עליה ארור כנען (בראשית ט, כה.). ובגין דהוה שליחא מהימנא מה כתיב ביה בא ברוך ה׳ (בראשית כד, לא.). ברוך ה׳ ממש, בגין דנפק מההיא קללה ואתברך, ואוליפנא דאתא מלאך ואעיל מלה דא בפומיה דלבן. ז״ש ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו, כי כיון שהוא כנען ואמר נח ברוך ה׳ אלקי שם ויהי כנען עבד למו (בראשית ט, כו.), ואברהם היה מבניו של שם, לכן נקרא עבדו זקן ביתו, שהיה עבדו של זקן ביתו, ולפי שהיה מושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמותו (בראשית רבה פ׳ נ״ט.), כמו ששנינו (‏אבות ד׳ א׳.), איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז, לב.). לכן קראו מושל בכל אשר לו, וא״ל שים נא ידך תחת ירכי (בראשית כד, ב.). הכונה כי כבר פי׳ בב״ר שצוהו על המילה סמוך ללידתו של יצחק כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה. וא״כ כיון שהב״ה המתין לצוות עלי על המילה בעבור זה, אין ראוי שיקח אשה אלא ממינו לשמור קדושתו. ואשביעך בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ (בראשית כד, ג.). כי כבר כתבנו במקומו (חלק ג׳‏ - דרוש נ״א לנישואין. אלון בכות – ט״ו שיר למעלות‏, תהלים קכ״ח.), כי זווגו של אדם נגזר בעת בריאתו בשמים, ואם יזכו איש ואשה יחזרו להזדווג בזה העולם בהגיע עתם עת דודים. וכבר נתבשר אברהם שנולדה בת זוגו של יצחק, הנה ילדה מלכה וכו׳ (בראשית כב, כ.). ז״ש ואשביעך בה׳ אלקי השמים (בראשית כד, ג.). שזווגן בשמים, ואלקי הארץ שיחזור ויזווגם בארץ. ולכן אשר לא תקח אשה לבני וכו׳ (שם.). כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק (שם ד.). כי אין לי ספק שתכף בהליכתך תקח אשה לבני בזכותי, וגם ליצחק בזכות עצמו דאל״כ היה לו לומר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ליקח אשה לבני, אך באמרו ולקחת הוה ליה כאומר שודאי יקחנה לו בלי ספק.

והנה בזה היה לו לאליעזר ללכת שם תכף ומיד, אלא שבכונתו לתת לו בתו, ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם (בראשית כד, ה.). כי שתים הנה קוראותיו, הא׳ שמא לא תרצה לצאת מארץ מולדתה לבא אל הארץ הזאת. ועוד שלא תרצה לבא עמי, וזהו ללכת אחרי ההשב אשיב, כפל ההשבה לישב בקביעות שם אם לא תרצה לצאת מבית אביה. או לפחות אם לא תרצה לבוא עמי אשיב את יצחק למען תבא עמו אל הארץ הזאת. והיה די שיאמר ההשיב אשיב את בנך שמה, ואמר אל הארץ הזאת אשר יצאת משם, כלומר הלא סוף סוף היא ארץ מולדתך ולא ירע בעיניך להשיב שם את בנך. א״נ אל הארץ אשר יצאת משם. ואינו מן הראוי לחזור אליה. ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה (שם ו.). הרי אלה שני צווים, השמר פן שהם לא תעשה (סוטה ה.), להשיבו על השני דברים ששאל, השמר לך להושיבו שם בקביעות, ואף גם זאת להביא את רבקה עמו. ה׳ אלקי השמים אשר לקחני וכו׳ (בראשית כד, ז.). וכל החרדה הזאת היתה באשר חכמים הגידו בפ״ג דקדושין (דף סט.), דתנן התם רבי טרפון אומר יכולים ממזרים ליטהר, כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד, שחררו נמצא הבן בן חורין והלכה כמותו. וכיון שליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה שרה, אם היה יצחק נושא שפחה, דהיינו מזרע כנען שעבד עבדים יהיה לאחיו, היו אומרים כי כונת אברהם לטהר זרעו של יצחק. לכן אמר אשר לא תקח אשה לבני ליצחק, שהיה די שיאמר ולקחת לו אשה, אלא ודאי לבני ולא בן לאחר, וגם בלכת אליעזר ביתה בתואל תחלת דבריו, עבד אברהם אנכי (בראשית כד, לד.). ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני (שם לו.). ולא מאבימלך נתעברה שרה, והראיה ויתן לו את כל אשר לו (שם.). ואילו לא היה בנו לא היה עושה כן, ולפיכך וישבעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (שם לז.). משום ולזות שפתים הרחק ממך (משלי ד, כד.). ובזה נבין מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ נ״ט. ויאמר אליו העבד (בראשית כד, ה.). הה״ד כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב (הושע יב, ח.). כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה. לעשוק אהב, לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א״ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך ע״כ. וקשה מהו עושק זה, כי לבקש לתת את בתו ליצחק אין עושק בזה כי זו היא דרך כל העולם להשיא בתו לאדם חשוב. אך המה ראו כן תמהו על אליעזר מה לו לחקור לאברהם אולי לא תאבה האשה, ועוד מי שם אותו לאיש לומר ההשב אשיב את בנך, שאפילו אם כונתו לומר אם לא תאבה האשה. לא היה לו להוסיף מדעתו ההשב אשיב את בנך. רק ימתין לשמוע מה בפיו של אברהם, לכן שפטו רז״ל מזה כונתו של אליעזר שהיתה לתת לו בתו, אך היה יושב ומשקל בדעתו אם ראויה היא אם לאו, ואמר לעשוק אהב כי בתת לו בתו שהיא שפחה היה עושק את יצחק, שהכל יהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה, ונשא שפחה ליטהר כנז׳, זהו העושק שהיה עושק ליצחק להוציא עליו שם רע, וגם שבזה לא היו מניחין אותו לירש ממונו של אברהם, כי ישמעאל בנו ראוי ליורשו כיון שיצחק לא היה בנו, וזהו העושק שאומר לעשוק אהובו של עולם דהיינו אברהם, אשר אהבת את יצחק (בראשית כב, ב.), ובזה כל העולם היו אוהבים אותו, א״ל אברהם בני ברוך ואתה ארור וכו׳. ופרש״י ז״ל ע״פ ואומר אל אדוני אולי לא תלך האשה אחרי (בראשית כד, לט.). אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר. והקשו המפרשים למה לא כתב רש״י ז״ל כן על פסוק ויאמר אליו העבד אולי וכו׳. שהוא קודם (שם ה.). ויש הרבה תרוצים בדבר. ואני לדרכי אלך כי כיון ששמע אליעזר מפי לבן בא ברוך ה׳ (שם לא.). ואמרנו לעיל שמה׳ יצא הדבר, דאתא מלאך ואעיל מלה דא בפומיה דלבן, אז עלה בלבו שראוי שאברהם יתרצה שיתן בתו ליצחק, ואע״פ שגם מתחלה נהיה הדבר הזה. המתין רש״י ז״ל לפרשו כאן לפי שהיה יותר מוכן מבתחלה ודוק.

ובב״ר פ׳ נ״ט. ואשביעך בה׳ אלקי השמים (בראשית כד, ג.). א״ר פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלקי השמים, וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלקי הארץ. הזהירו שלא ילך אל בנות ענר אשכול וממרא. כי אל ארצי ואל מולדתי (שם ד.). א״ר יצחק חטייא דקרתך זונין זרע מנהון ע״כ. וקשה מ״ש עד שלא הודעתי אותו וכו׳ הזהירו וכו׳. שנראה שזה נמשך מזה, ומה שייכות יש הזהירו וכו׳ על מ״ש עד שלא הודעתי וכו׳. ולמה הוצרך למשל כי הכתוב מפרש באר היטב. אך בב״ר סוף פ׳ נ״ג. וישב במדבר פארן (בראשית כא, כא.). א״ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה הוא קאים. כך לפי שכתוב ולה שפחה מצרית ושמה הגר (בראשית טז, א.). לפיכך ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים (בראשית כא, כא.). הוקשה לר״י שכיון שכבר כתוב וישב במדבר ויהי רובה קשת (שם כ.). למה חזר ואמר וישב במדבר פארן (שם כא.). ולמה האריך לומר ותקח לו אמו וכו׳. יאמר בקצור וישב במדבר פארן וישא אשה. ומה איכפת לן אם היתה מארץ מצרים. עוד שם בב״ר. ויהי רובה קשת (שם כ.). וקשיותו אמו. ר״ל שקשיותו בא לו מצד אמו שהיתה ממצרים. ולכן פירשו ויהי רובה קשת מלשון קושי, דאל״כ קשה למה אמר קשת על שם האומנות, היה לו לומר ויהי רובה קשת, מלשון כמטחוי קשת (בראשית כא, טז.). או בקשת, כמו ואיש משך בקשת (מלכים א׳ כב, לד.). אלא ודאי שמורה על קשיותו שבא לו מצד אמו. והראיה וישב במדבר פארן. פרא לימוד מדבר (ירמיה ב, כד.), שלכן הוצרך לכתוב וישב במדבר פארן. להורות שהיה פרא לימוד מדבר וזה מצד אמו, שלכן ותקח לו אשה מארץ מצרים, שכיון שהיה במדבר פארן היה לה להשיאו אשה משם, אלא שרצתה שתהיה מארץ מצרים מקום גידוליה, לקיים מה שאומרים זרוק חוטרא לאוירא וכו׳. ופרש״י ז״ל (רש״י בב״ר פ׳ נ״ג.), כשהוא נופל הוא נעוץ בארץ ועומד על עיקרו זקוף ע״כ. ור״ל לחוזר לשרשו. ויובן אצלי המשל זרוק חוטרא, במ״ש בסוף פ״ו דיבמות (דף סה:), הביאו הר״ב בפי׳ משנה אחרונה דנדרים, בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. ובעל תי״ט כתב שם פרש״י, עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה ע״כ. הרי שהמשיל הבן לחוטרא, וכן כאן הגר שהיתה מארץ מצרים רצתה להשיא את בנה במצרים מקום רחוק כדי להדבק במינה. וז״ש בפ׳ זו ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם (בראשית כה, יב.). דקשה אטו לא ידענא שהגר היתה מצרית ושפחת שרה. אלא שבא להודיענו שאעפ״י שהיתה שפחת שרה הצדקת ונזדווגה לאברהם הצדיק עכ״ז להיותה הגר המצרית ילדה בדומה לה. וזה רמוז במס׳ פ׳ זו, לאמתם שנים חסרים, שנים עשר נשיאים לאמתם (בראשית כה, טז.). לאמתם יאמרו וכו׳ (איכה ב, יב.). לרמוז שהיו בני ישמעאל רשעים וחסרים מטובה, לפי שתפסו מעשה אמותם שהיתה מארץ מצרים, מקום מטונף ומלא גלולים. וזרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי (ב״ר סוף פ׳ נ״ג.).

ובזה נבא לביאור המ׳ כי הנה ראה ר׳ פנחס קושי בכתוב ואשביעך בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ. תחלה מאי שבועה זו, ועוד היל״ל בה׳ אלקי השמים וארץ. ולמה פרט זה כאן. לזה פירש ר׳ פנחס כי מתחלה לא היו מכירים מציאותו ית׳ והשגחתו בעולם עד שבא אברהם והודיע טבעו בעולם, וזהו ואשביעך שצריך אני להשביעך אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. לפי שלא הכירו אותו ית׳ אלא על ידי, ואעפ״י שענר אשכול וממרא צדיקים הם שלכן אנכי יושב בקרבו, דאל״כ לא הייתי שוכן עמהם עכ״ז לא תקח אשה לבני מהם. כי הענף לא יכחיש את השרש. ולפי שעדין יקשה שגם בני משפחתו רשעים היו, שהרי בתואל ולבן היו רשעים ורבקה יצאתה מהם, לכן בא ר׳ יצחק שהוא מ״ש זרוק חוטרא לאוירא. ודרשו לרעה על ישמעאל. ועתה בא לפרשו לטובה על רבקה, והוא מ״ש חטייא דקרתך זונין זרע מהם (רש״י ב״ר פ נ״ט. חטים שבמקומך רעים אעפ״כ זרע מהן אפשר שיהפכו ויהיו טובים, כך אמר אברהם כי אל ארצי ואל מולדתי תלך (בראשית כד, ד). מוטב אתערב בהן ולא באחרים אפשר יצא מהן בן צדיק. ומפרש בתלמוד ירושלמי זונין, מין חטין הן אלא שהפירות מזנין משתנין לרעה, המד״א ולא תזנה הארץ (ויקרא יט, כט).). כי שנינו בריש כלאים, החיטים והזונין אינן כלאים זה בזה. לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה את פירותיה והיו זורעים חטים ומוציאה זונין. ובזה יכון המשל כי אעפ״י שהזונין אינם מובחרין עכ״ז להיותם פסולת של חטים אינן כלאים זה בזה. אף כאן הגם שקרובי אברהם היו רשעים נקראים מין במינו וטוב ליקח מהם ולא מבנות הכנעני שהם שלא במינו. ה׳ אלקי השמים וכו׳ ה׳וא י׳שלח מ׳לאכו ל׳פניך (בראשית כד, ז.). ר״ת מיל״ה, לרמוז שאינו ראוי ליצחק כי אם מבנות משפחתו יען כי הוא הראשון שנתקיים בו המילה כתקונה, דהיינו לח׳ ימים וצריך לשמרה בטהרה, ובזכות זה ודאי הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם. ואש״ה עם הכולל גי׳ רבק״ה שהיתה שקולה בצדקתה ככל הנשים.

ובב״ר פ׳ נ״ט. הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כד, ז.). ר׳ דוסא אומר הרי זה מלאך מסויים. בשעה שאמר אברהם אבינו הוא ישלח מלאכו לפניך, זימן לו הב״ה שני מלאכים, א׳ להוציא את רבקה וא׳ ללוות את אליעזר ע״כ. וקשה מהו מלאך מסויים. ואם אברהם לא אמר אלא מלאך א׳ למה זימן לו הב״ה שני מלאכים. ולמה שינה הסדר, כי תחלה היל״ל הא׳ ללוות את אליעזר ואח״כ להוציא את רבקה, אמנם קשיא ליה לר׳ דוסא מ״ש הוא ישלח מלאכו בכינוי, דהיל״ל הוא ישלח מלאך לפניך, כמ״ש ושלחתי לפניך מלאך (שמות לג, ב.). ודומיהם. ועוד מאי משם, דהיה די שיאמר ולקחת אשה לבני, לכן פי׳ ר׳ דוסא הרי זה מלאך מסויים, לכן נאמר מלאכו שהוא המלאך המסומן ללכת בשליחותו של מקום, והוא שר ישראל דהיינו מיכא״ל, הנה מלא״כי ילך לפניך (שמות לב, לד.). אותיות מיכא״ל. וכמ״ש בשמות רבה פ׳ ב׳. וירא מלאך ה׳ אליו (שמות ג, ב.). ר׳ יוחנן אמר זה מיכאל, כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה. וכ״כ בסתרי תורה פ׳ וירא דף ק״א א׳. בכל אתר דרזא דהאי שמא אדנ״י תמן מיכאל תמן, כיון דאסתלק שכינתא מה כתיב ויעל אלקים מעל אברהם (בראשית יז, כב.). מיד אסתלק בהדיה מיכאל. וכונת אברהם היתה שזה המלאך יוציא את רבקה לפי שבא לבשר את שרה על לידת יצחק. ואפשר שהוא בישר לאברהם על לידת רבקה, שכן כתוב ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וכו׳ (בראשית כב, כ.). ויוגד הוא ע״י מלאך. זאת היתה לו לאברהם. שלכן אמר הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כד, ז.). ללוותך ולהוציא את רבקה שהכל שליחות א׳, כי הליכת אליעזר היתה כדי להוציא את רבקה. אך הב״ה שיודע עתידות והוא ידע מתי שוא בתואל ולבן שרצונם לעכב את רבקה ורצו להרוג את אליעזר כמו שנזכיר. לכן שלח גם את גבריאל כדי להמית את בתואל ולהציל את אליעזר, כי לא נאה זה למיכאל שהוא שר החסד רק לגבריאל מן הטעם האמור שאמר בס״ת פ׳ וירא צ״ט א׳. חד להפכא לסדום ואיהו גבריאל דאיהו לשמאלא, ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא מסטרא דשמאלא, למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות. ונלע״ד שלכן יש״לח גי׳ מי״כאל גברי״אל עם הכולל. ולכן אמרו לרבקה התלכי עם האיש הזה (שם נח.). שנאמר האיש גבריאל אשר ראיתי בתחלה (דניאל ט, כא.). וכן הוא בזהר פ׳ וישב קפ״ד א׳. וימצאהו איש (בראשית לז, טו.). זה גבריאל. וכן הוא בפר״א פ׳ ל״ח.

ובב״ר פ׳ ס׳. ויאמר אחיה ואמה וכו׳ (בראשית כד, נה.). ובתואל היכן היה, בקש לעכב וניגוף בלילה, הה״ד צדקת תמים תישר דרכו (משלי יא, ה.). צדקת תמים זה יצחק, תישר דרכו של אליעזר. וברעתו ידחה רשע זה בתואל וניגוף בלילה ע״כ. וקשה שהרי תיכף שדבר אליהם העבד, ענו ואמרו מה׳ יצא הדבר וכו׳ (בראשית כד, נ.). הנה רבקה לפניך קח ולך (שם נא.). ואיך אמר שבתואל ביקש לעכב. ועוד קשה שפסוק צדקת תמים הוא במשלי י״א. ומסיים וברשעתו יפול רשע. ובמשלי י״ד כתוב ברעתו ידחה רשע וחוסה במותו צדיק (משלי יד, לב.). ואיך נקט ראש פ׳ י״א וריש פ׳ י״ד. ולמה לא הביא סוף פ׳ י״א. וברשעתו יפול רשע. דשפיר קא מדריש על בתואל. אך הכל יתורץ עם מדרש הובא בילקוט פ׳ זו (ילקוט בראשית כ״ד, רמז ק״ט.) ז״ל, כיון שראו את הצמידים נתקבצו להרוג לאליעזר, וראו שהיה נוטל שני גמלים בשתי ידיו ומעבירן את הנחל, כיון שראו כך אמרו אין אנו יכולין להרגו, והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה, ובזכות אברהם נתחלפה הקערה ואכל בתואל ממנה ומת, ואין ויושם (בראשית כד, לג.) אלא לשון סם. ומפני מה מת בתואל שהוא היה מלך בארם נהרים, וכל בתולה שתנשא בועל אותה לילה ראשונה ואח״כ חוזרת לבעלה. נתקבצו כל השרים ואמרו אם הוא עושה לבתו כשם שעשה לבנותינו מוטב ואם לאו אנו הורגין אותו ואת בתו, לפיכך מת כדי שינצל אליעזר ורבקה ע״כ. והנה הוקשה לבעל המ׳ בפסוק צדקת תמים, דהיל״ל צדקת צדיק או תמימות תמים. לכן פי׳ תמים זה יצחק שהיה ראשון שנימול לשמנה, לקיים מה שצוה לאברהם התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א.), עוד יצחק נקרא תמים לפי שנתקרב ע״ג המזבח, כדכתיב זכר תמים יקריבנו (ויקרא א, ג.). שה תמים (שמות יב, ה.). עוד נאה ליצחק להקרא תמים, שא״ל הב״ה לאברהם כשבקש לעשות בו מום, להראות כי לא מלבו הציל את יצחק מלהשחט וא״ל ואל תעש לו מאומה (בראשית כב, יב.). שפי׳ ואל תעש בו מום. על כל אלה אמר צדקת תמים זה יצחק. וא״כ אין לדרוש תישר דרכו עליו, שהרי הוא לא יצא חוצה לארץ לפי שהיה עולה תמימה, לכן פי׳ תישר דרכו של אליעזר והכינוי ליצחק, לפי שדרכו של אליעזר היתה כדי להביא לו אשה הראויה לו. ומהו זה וברעתו ידחה רשע, שהרעה שהיו רוצים לעשות לאליעזר להמיתו ע״י סם המות נדחית מלפניו ובאה לפני בתואל, שנדחית הקערה ונתחלפה לבתואל ומת. ובבעל הטורים פ׳ זו אמר בפירוש שבא מלאך והחזיר סם המות לצד בתואל. ולכן לא הביא סוף הפסוק וברשעתו יפול רשע. שאז היה מוסב לאליעזר ולא נכון לדבר כן. רק הביא ראש פסוק י״ד. ברעתו ידחה רשע. שמלת ידחה מדברת בבתואל שנדחית הקערה לפניו ודוק. ז״ש במזמור ק״מ. חלצני ה׳ מאדם רע (תהלים קמ, ב.). זה בתואל. מאיש חמסים תנצרני זה לבן. שלעולם היה רצועת מרדות גם ליעקב, שהחליף את משכורתו עשרת מונים. אשר חשבו רעות בלב, להרוג את אליעזר. טמנו גאים פח לי, ליתן סם מות בקערה שלפניו. אל תתן ה׳ מאויי רשע וכו׳. ראש מסיבי. מל׳ ענבימו ענבי ראש (דברים לב, לב.). עמל שפתימו יכסמו. שנתחלפה הקערה ומת בתואל. ימוטו עליהם גחלים וכו׳. ובזה יובנו הפסוקים משלי י״א. צדקת ישרים תצילם. לאליעזר ורבקה, שהיו בני מקומה מבקשים להרגה אם לא יבעלנה בתואל תחלה. ובהות (משלי יא, ו.). ששמו סם המות בקערה, בוגדים ילכדו. קראם בוגדים לפי שויפתוהו בפיהם לומר מה׳ יצא הדבר וכו׳, ולבם לא נכון עמו ורצו להמיתו. ואעפ״י שלא מת אלא בתואל, אין איש מת אלא לאשתו (סנהדרין כב:). ולכן ויאמר אחיה ואמה (בראשית כד, נה.). שלא נזכר אביה. במות אדם רשע תאבד תקוה (משלי יא, ז.) של אנשי מקומה שהיו מיחלים להרוג בתואל ורבקה. ותוחלת אונים אבדה, שבקשו להרוג לאליעזר כדי ליטול ממונו גם זאת אבדה, ואז צדיק מצרה נחלץ (שם ח.) זה אליעזר, ויבא רשע תחתיו שנתחלפה הקערה ומת בתואל. לכן זימן לו הב״ה שני מלאכים, א׳ להוציא את רבקה כי זה היה עיקר השליחות והוא גבריאל, וא׳ ללוות את אליעזר זהו מיכאל, ומצאתי ראיה לדברי בחזקוני פ׳ זו ע״פ ויוצא העבד כלי כסף וכו׳ (בראשית כד, נג.). בני דורו קראו שמו בתואל על שם שהבתולות כלן נבעלות לו תחלה, והיה מולך על ארם ורצו בני עירו שיבעול אף רבקה בתו קודם שתלך לנשואיה, ונתרצה בדבר ובא גבריאל והרגו ע״כ. הרי שגבריאל בא להוציא את רבקה. ויכון זה לפי שגבריאל הוא מצד הגבורה ונאה לו להוציא את רבקה ליצחק האחוז במדת הגבורה. ומיכאל שר החסד ללוות את אליעזר עבד אברהם האחוז במדת החסד, ולכן זיו אקונין שלו דומה לו. ולכן לא נכנס מיכאל בבית בתואל כנז׳ בפר״א פי״ו. ר׳ אבהו אמר רצה הב״ה לגמול חסד עם יצחק ושלח מלאך לפני אליעזר עבד אברהם וקפצה לו הדרך. השכים בבקר וראה המלאך עומד וממתין לו בחוץ, א״ל אל תאחרו אותי וה׳ הצליח דרכי (שם נו.), הרי הוא בחוץ ממתין לי וכו׳. ולא די בחזרתו אלא אף גם בהליכתו היה ה׳ עמו, כמ״ש ויקח העבד עשרה גמלים וכו׳ ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור (שם י.). שכבר אמרו שקפצה לו הארץ, ולכן אמר ויקם וילך שתכף ומיד שקם לילך הגיע אל ארם נהרים. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבות (שם יא.). תרי לעת למה. אך יובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו קל״ב א׳. ת״ח כד מטא עבדא לחרן לעת ערב, הוה עידן צלותא דמנחה וכו׳. ז״ש שהעבד ידע שתזדמן לו אשה הגונה ליצחק, לפי שבשעה זו היה מתפלל תפלת המנחה שתקן הוא, ויאמר ה׳ אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וכו׳ (שם יב.). כי אני רואה שהיום הזה מוצלח, שכבר התחלת לעשות לי חסד שקפצה לי הארץ, אות הוא כי מזל היום גורם, ולכן לא המתין עד למחר כדי שלא יארע לו כמו שאירע לסנחריב, בת דינא בטל דינא, כדאיתא בפ׳ חלק (סנהדרין צה.). ואם איני כדאי, ועשה חסד עם אדוני אברהם. שזכותו יעמוד לי.

ובב״ר פ׳ ס׳. מי בכם ירא ה׳ (ישעיה נ, י.). זה אליעזר, שומע בקול עבדו. בקול אברהם שהיה עבד להב״ה, שנאמר בעבור אברהם עבדי (בראשית כו, כד.). אשר הלך חשכים. בשעה שהלך להביא את רבקה, ואין נוגה לו. ומי היה מאיר לו, הב״ה בזיקים ובברקים, יבטח בשם ה׳ וישען באלקיו. ויאמר ה׳ אלוקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום (בראשית כד, יב.). ע״כ. הוקשה לו בכתוב שומע בקול עבדו, דהיל״ל שומע בקולו, ועוד אשר הלך חשכים, פשיטא דאין נוגה לו ולמאי אצטריך. ועוד קשה יבטח בשם ה׳ וישען באלקיו שהוא כפל. לכן פי׳ מי בכם ירא ה׳ על אליעזר עבד אברהם שהיה ירא את ה׳, שכן פי׳ (בראשית רבה פ׳ נ״ט.), המושל בכל אשר לו (בראשית כד, ב.). שהיה שליט ביצרו. והיכן מצינו זה, שומע בקול עבדו, כששמע לדברי אברהם, והיה די שיאמר שומע לעבדו, אך בקול עבדו ר״ל לרוח הקדש שבו, כמ״ש וישמע אברם לקול שרי (בראשית טז, ב.). לרוח הקדש שבה (בראשית רבה פ׳ מ״ה.). אף כאן בקול עבדו לרוח הקדש שבו, שצוה אותו לילך לחרן להביא את רבקה, ויודע היה העבד כי היו אנשי רשע ויכולים להזיקו כאשר רצו להרגו, ועוד מכמה טעמים שנזכיר ועל כן הלך חשכים, ואין נוגה לו. שפחד שמא יטעו אותו בתת לו שפחה וכיוצא, וכ״ש שאין נוגה לו במה שהיה מחזר לתת בתו ליצחק, ועכ״ז רצה לעשות שליחותו באמונה, יבטח בשם ה׳ שלא יהרגוהו, וישען באלקיו של אברהם שזכותו יעמוד לו, וזהו שהב״ה היה מאיר לו בזיקים וברקים, שכשהלך לבן לקראתו להרגו, אמר שם והעמיד הגמלים באויר כנז׳ במדרש פ׳ זו (ילקוט בראשית כ״ד, רמז ק״ט.), וזהו יבטח בשם ה׳ דוקא.

ועוד שם בב״ר פ׳ ס׳. ועשה חסד עם אדוני אברהם (בראשית כד, יב.). התחלת גמור. ר׳ חגי בשם ר׳ יצחק אמר הכל צריכין לחסד אפי׳ אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד, שנ׳ ועשה חסד עם אדוני אברהם. התחלת גמור ע״כ. וקשה למה שתי פעמים התחלת גמור, אך הוקשה לו שהאריך במקום שהיה לו לקצר ולומר ה׳ עשה חסד עם אדוני אברהם, ועוד היל״ל ועשה חסד עם אדוני, שכבר ידענו שהיה עבד אברהם. אלא ודאי שכונת אליעזר היתה שכיון שהב״ה התחיל לעשות עמו חסד באותו היום שקפצה לו הארץ, ראוי להתחנן אליו שבאותו יום עצמו ישלים בקשתו ויצליח בשליחותו, וזהו הקרה נא לפני היום (שם.), מבלי שהות ליום אחר, כיון שהתחלת להראות את עבדך את גדלך, וזהו לגבי דידיה. ועוד זאת ועשה חסד עם אדוני אברהם שלא יעכבו מליתן לי האשה אשר הוכחת לעבדך ליצחק, וזהו ועשה חסד בו׳ החבור, כי כיון שכבר הבטחת לאדוני אברהם שנולדה בת זוגו של יצחק בבואו מהר המוריה, לכן ועשה חסד להביאה לו בשלום, ולכן חזר ואמר התחלת גמור, שזהו לגבי אברהם, ועשה חסד עם אדוני אברהם.

הנה אנכי נצב על עין המים וכו׳ (שם יג.). והיה הנערה וכו׳ (שם יד.). קשה מאוד בדבר זה, למה לו לאליעזר לילך אחר נחשים ולשים עצמו בספק שמא תצא שפחה או חגרת או מוכת שחין, וכמ״ש ז״ל ופירשנוהו במקומו (חלק ג׳‏ - דרוש ל״ד לפרשת קרח.). אמנם שלשה המה נפלאו מאליעזר, כי הוא ידע מתי שוא מה טיבן של לבן ובתואל כי היו רמאים, ושמא יחליפו לו את רבקה ויתנו אחרת תחתיה שלא תהא הגונה ליכנס בביתו של אברהם. ועוד שמא לא ירצו להסכים להניחה לילך. והג׳ שאף שיניחוה אפשר שלא ירצו שתלך עמו כי הוא עבד, ואין אמונה בעבדים (פר״א פ׳ כ״ט.). ולכן בחר לעשות בדרך זה כי תצא הנערה מהעיר ויוכל לדבר על לבה ולבדוק במעשיה בכל אות נפשו, ועל הכל שלא תתפתה לעצת אביה ואחיה מלבא אתו עמו לינשא ליצחק, וכל אלה הגיד הכתוב. הנה אנכי נצב על עין המים, לפי שהורגל בבית אברהם שע״י מעין מים היה מבחין בין טוב לרע, כמ״ש בזהר פ׳ וירא ק״ב ב׳. ועינא דמיא הוה תחות ההוא אילנא, ומאן דצריך טבילה מיד מיין סלקין לגביה וכו׳. ועוד כתוב בזהר פ׳ זו קל״ב ב׳. ותרד העינה (בראשית כד, טז.). כתיב בה״א, רזא איהו. דאערעת תמן בירא דמרים וסליקו לה מיא. וזה נרמז בכתוב שתחלה כתוב ותרד העינה (שם.). ואח״כ כתוב ותרץ עוד אל הבאר לשאוב (שם כ.). שלכן קראו באר לזכר בארה של מרים שנזדמן שם, ולפי שעלו המים לקראתה כמו שנזכיר, לכן כתוב ותמלא כדה ותעל (שם טז.). שלא הוצרכה לשאוב. אך אח״כ ותרץ עוד אל הבאר לשאוב. שבשביל להשקות הגמלים לא עלו המים לקראתה, ולכן ותשאב לכל גמליו (שם כ.). ועוד כונת אליעזר לומר הנה אנכי נצב על עין המים (שם יג.). דגרסי׳ בהוריות פ״ג (דף יב.), ת״ר אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן. אף כאן כיון אליעזר ליתן סבלונות לרבקה על המעין, להזמינה ליצחק כדי שתמשך זווגן. ועוד דכתיב במשלי כ״ז. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט.). ומים במלואו הוא מים, לרמוז לאיש ואשה שזכו להתיחד יחד שזווגן עולה יפה.

ובב״ר פ׳ ס׳ ע״פ ותרד העינה (בראשית כד, טז.). כל הנשים יורדות וממלאות מן העין, וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו, א״ל הב״ה את סימן לבניך, מה את כיון שראו אותך המים מיד עלו, אף בניך כיון שהבאר רואה אותן מיד תהא עולה, הה״ד אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז.). וירץ העבד לקראתה (בראשית כד, יז.). לקראת מעשיה הטובים. וקשה מאי לקראת מעשיה הטובים שהרי עדין לא עשתה כלום. אך דייק בעל המ׳ למה וירץ העבד לקראתה. כי מה ראה בזו יותר משאר בנות אנשי העיר. אלא ודאי שראה שעלו המים לקראתה ובזה הכיר שהיא צדקת, שכן בבית אברהם מי שעלו המים לקראתו נודע שצריך טבילה כדי שיטהר לפני בוראו, ואז וירץ העבד לקראתה, לפי שהבין שהיו מעשיה טובים וראויה ליצחק. ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך (שם.). ותכף בלי איחור ותאמר שתה אדוני (שם יח.), לרוות צמאונך, ואחר ששתה מעט ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. דרך כבוד. ותכל להשקותו (שם יט.), אז אמרה גם לגמליך אשאב. כי אינו דרך ארץ שאדם ובהמה ישתו ביחד. ותמהר ותער כדה אל השוקת (שם כ.). שלא ישתו אותם הבהמות רק ותרץ עוד אל הבאר לשאוב. ובזה נודע לאליעזר טוב טעמה ומעשיה כי הצליח ה׳ דרכו, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני (שם יד.). ובמס׳ בפ׳ זו ובה ג׳. ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני (בראשית כד, יד.). ובה יחסו עניי עמו (ישעיה יד, לב.). ובה אבן יקרה (דה״א כ, ב.) דד״ה אנ״ך. יובן עם מאי דאיתא בב״ב פ״א (דף טז:), אמר רשב״י מרגלית טובה היתה לאברהם תלויה בצוארו שכל חולה שרואה אותו מיד נתרפא, ובשעה שנפטר מן העולם נטלה הב״ה ותלאה בגלגל חמה. וכבר פי׳ מ׳ זה בדרוש לפ׳ וירא (חלק ג׳‏ - דרוש ד׳ לפרשת וירא.), ועתה לדרכנו נאמר כי מרגלית זו היא מדת החסד, שהיתה לו לאברהם תלויה בצוארו ששם עיקר חיותו של אדם, וכל חולה שרואה אותה, דהיינו הרעבים והצמאים שגם הם בכלל חולים, כיון שרואים אהלו של אברהם מיד מתרפאים, וכמ״ש ע״פ ותשב בפתח עינים (בראשית לח, יד.). בסוטה פ״א (דף י.), א״ר אלכסנדראי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים מצפות לראותה. ופירש״י ז״ל, שהיו רגילין להתקבל שם וללון, והיה חביב עליהן ע״כ. וכשמת נטלה הב״ה ותלאה בגלגל חמה, כדכתיב וממגד תבואות שמש (דברים לג, יד.). ואמרינן (תענית ח:), שמש בשבת צדקה לעניים. וזאת היתה לרבקה גומלת חסדים כדאית ליכנס בביתו של אברהם, וזהו ובה יחסו עניי עמו. ובה אבן יקרה. דהיינו אותה מרגלית של אברהם אבינו.

והנערה טובת מראה מאד (בראשית כד, טז.). לא אמר יפת מראה כדי להורות על טובתה, כי יופי הגוף מורה על שלימות הנפש, ואדרבה כל מום רע (דברים טו, כא.), וא״כ בהיותה יפת מראה הרי היא טובה, ולכן אמר טובת מראה כי זו היא תהלתה, אשה יראת ה׳ היא תתהלל (משלי לא, ל.). בתולה ואיש לא ידעה. הכפל פי׳ בב״ר פ׳ ס׳. בתולה ממקום בתולים, ואיש לא ידעה ממקום אחר. וכן פי׳ רש״י ז״ל. אף אנו נאמר כי עד שלש שנים בתולותיה חוזרין. ורבקה היתה אז בת ג׳ שנים, שמא נאמר כי נבעלה לאחר וחזרו בתוליה, לכן העיד הכתוב בתולה ואיש לא ידעה קודם לכן. ויאמר בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין (בראשית כד, כג.), כלל גדול אמרו חכמים, אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). ועוד היה די שיאמר היש בית אביך מקום ללין, מאי לנו. אך הנה שנינו בפ״ג דע״א (דף מז:), שלשה בתים הן, בית שבנאו מתחלה לע״א הרי זה אסור, סיידו וכיירו לשם ע״א וחידש נוטל מה שחידש, הכניס לתוכו ע״א והוציאה הרי זה מותר. ופי׳ הר״ן ז״ל בית שתחלת בניינו לע״א והיו עובדין את הבית עצמו הרי זה אסור, ואם גוי בנאו אסור עד שיבטלנו, שיתוץ ממנו מקצת. הכניס לתוכו ע״א ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש ע״א אלא לפי שעה שהכניסו לתוכו והוציאה ישראל הרי זה מותר, ואם הכניס שם דרך קבע אם הוציאה ישראל אסור. ואחרים פירשו דהאי הכניס לתוכו ע״א אפי׳ בקבע קאמר, וכי תנן והוציאה הרי זה מותר. ר״ל הוציאה גוי, שכיון שסלקה משם ואין דעתו להחזירה ביטל משמשיה ע״כ. על כל אלה שאל העבד לרבקה הגידי לי בדבר חכמה, משום שיש כמה חלוקים לידע איזה בית אסור ואיזה מותר, היש בית אביך שהוא עובד ע״א, מקום לנו שאנו מבית אברהם שכפר בע״א ואין לנו עסק עמה, אם יש מקום מוכן לנו ללין לינה אחת, כלומר דרך עראי כי אין חפצים לדור שם דירת קבע רק דירת עראי. והיא השיבה אמריה לו גם מקום ללון. לינות הרבה, שכיון שיוציאנה גוי מותרת. ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה (בראשית כד, כח.) ממש שאמר לה אליעזר, וזהו ותגד כדרך שאמר לה, הגידי נא לי (שם כג.). ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן וכו׳ (שם כט.). ויהי כראות את הנזם וכו׳ (שם ל.). קשה שהיה לו לומר תחלה ויהי כראות את הנזם וכו׳, ואח״כ וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. ועוד קשה הכפל וירץ לבן וכו׳ (שם כט.). ויבא אל האיש (שם ל.). אמנם בילקוט (ילקוט בראשית כ״ד, רמז ק״ט.) איתא ז״ל, מיד הלך לו להמיתו, הכיר בו שמרוצתו לרעה, הזכיר שם והעמיד הגמלים על העין באויר, והוא עומד על הגמלים באויר, ויהי כראותו כן הכיר בו שהוא צדיק ע״כ. הנה מן הראוי היה ללבן להרוג את אליעזר יען כי לא טוב עשה לדבר עם נערה יפה ולתת לה סבלונות, ולכן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין (בראשית כד, כט.), והטעם ויהי כראות את הנזם וכו׳ וכשמעו את דברי רבקה וכו׳ (שם ל.). שראוי לו להרגו. אך כשנתקרב אצלו ויבא אל האיש (שם.). לא יכול להרגו יען כי והנה הוא עומד על הגמלים על העין. כלומר והנה בדבור א׳ נמצא על הגמלים על העין. ואז דבר עמו דברי רצוי ויאמר בא ברוך ה׳ (שם לא.), שזיו אקונין שלו דומה לאברהם, ויען כי ראהו מלומד בנסים. למה תעמוד בחוץ ולא באת לביתנו תכף ומיד. ואם בשביל ע״א ואנכי פניתי הבית. כדברי הר״ן ז״ל שהוציאה גוי, שכיון שסילקה משם הרי זו מותרת, ולכן דרשו בב״ר פ׳ ס׳. ואנכי פניתי הבית מטנופת ע״א. דאל״כ יקשה וכי דרך ארץ הוא לומר לאורח ואנכי פניתי הבית, אדרבה צריך לשים שם כלים יפים לכבדו, לכן פירשו ואנכי פניתי הבית מע״א, כלפי מ״ש לו רבקה, ותגד לבית אמה כדברים האלה (שם כח.). וענו ואמרו מה׳ יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (שם נ.). וקשה שהיה לו לומר רעה או טובה. אך הם כיונו לומר על יצחק כי אע״פ שלא היו מכירים אותו, ואינו מן הראוי לתת את אחותינו לאיש שאין אנו יודעים מה טיבו, אך כיון שמה׳ יצא הדבר אין אנו יכולים לומר אם טוב אם רע. הנה רבקה לפניך (שם נא.), שאתה רואה מה מעשיה והיא טובה, ולפי זה ותהי אשה לבן אדוניך, כי בטוחים אנו שהענף לא יכחיש את השרש, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכה, ג.).

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו (בראשית כד, ס.). קשה מאי אחותינו, שכיון שכתוב ויברכו את רבקה, כבר הגיד שהיתה אחות לבן, ועוד מאי ׳את׳ שהיה די שיאמר היי לאלפי רבבה. ומאי ויירש זרעך וכו׳. אמנם ודאי קוסם היה לבן ויודע היה שרבקה תוליד שני בנים יעקב ועשו. וגם הוא ידע כי רוב בנים דומים לאחי האם (ב״ב קי.), ולכן אי אפשר שלא יעמיד ממנה בן דומה אליו, לכן אמרו אחותינו, כלומר מצד שאת אחותינו, וגם את בעצמך מצד שאת יוצאת מבתואל אבינו, היי לאלפי רבבה, כלומר הבן הדומה לנו הוא ימשול ויהיה לאלפי רבבה, שמיעוט ׳אלפי׳ שנים. ורבבה הם עשרת אלפים, בין הכל י״ב אלף, כנגד י״ב שבטים העומדים מיעקב, ועתה בירכו שיעמדו מעשו הדומה ללבן מצד היותו אחיך. ויירש זרעך דוקא את שער שונאיו, זה בית המקדש, וזה שער השמים (בראשית כח, יז.). וכמו שהיה שהחריבו עשו. ואמנם יש לדקדק דהכא כתוב את שער שונאיו (בראשית כד, ס.), ובפ׳ העקידה כתוב כי ברך אברכך וכו׳ ויירש זרעך את שער אויביו (בראשית כב, יז.). אך הכל יובן עם מ״ש בס׳ חסד לאברהם מעין ג׳ נהר י״ג ז״ל, ויעקב תקע את אהלו בהר (בראשית לא, כה.). ר״ל את אשתו, ומלת ׳את׳ לרבות עצמו, בהר במערת המכפלה שהיא בהר, כי מערת המכפלה היא מעבר אל ג״ע, ולזה כיון יעקב והתפלל לשי״ת בכל לבו שיזכה להקבר במערת המכפלה הוא ואשתו. ולבן תקע את אחיו. ר״ל שכיון בחכמתו להעתיק את יעקב משם כדי שלא יקבר במערת המכפלה, ורצה להרוג אותו ולתקוע את אחיו, ר״ל עשו וישמעאל, אשר המה יזכו להקבר שם ולעבור דרך מערת המכפלה אל ג״ע, כי כבר ידע שישמעאל נאחז באברהם אבינו ע״ה ועשו ביצחק, ואם חלילה לא היה נקבר שם יאע״ה אז לא היה שום אדם מישראל יכול לעבור דרך שם לג״ע, רק העכו״ם כלם הנתלים בישמעאל ועשו שהיו נכנסים ועוברים דרך שם על ידיהם, ואל זה כיונו רז״ל לומר ולבן בקש לעקור את הכל וכו׳. ובהקדמה הנפלאה הזאת נלע״ד לבאר איזה פסוקים במזמור ל״ז. דום לה׳ והתחולל לו (תהלים לז, ז.). מדבר ביעקב שהיה בצרה גדולה כשלבן רדף אחריו, וע״כ א״ל דום לה׳ והתחולל לו כי הוא יצילך מידו. אל תתחר במצליח דרכו. זה לבן שכתוב בפ׳ ויצא, וירדוף אחריו דרך שבעת ימים (בראשית לא, כג.). ופרש״י ז״ל, שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום א׳. באיש עושה מזימות. כמ״ש בזהר פ׳ ויצא דף קס״ד ב׳. א״ר יהודה זמין גרמיה בתרין מילין, אזדרז בכל חרשין דהוה ליה ואזדרז בזיינין בגין לאבדא ליה מן עלמא, כיון דחמא קב״ה דבעא לאובדא ליעקב, א״ל השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. וכנגד עשו אמר הרף מאף ועזוב חימה. דהיינו מה שאמרה לו אמו עד אשר תשוב חמת אחיך (בראשית כז, מד.). עד שוב אף אחיך ממך (שם מה.). ופירשנוהו במקומו (חלק ג׳‏ - דרוש ו׳ לפרשת תולדות.). ולכן אל תתחר עמהם. כי מריעים יכרתון (תהלים לז, ט.). שהב״ה יכרית אותם, וקווי ה׳ המה יירשו ארץ, דהיינו יצחק ויעקב המה דוקא יירשו מערת המכפלה ולא ישמעאל ועשו. ועוד מעט ואין רשע (שם י.). זה עשו שהלך לחרפות, וילך אל ארץ מפני יעקב (בראשית לו, ו.). והתבוננת על מקומו ואיננו. ועם זה וענוים ירשו ארץ (תהלים לז, יא.). אלה יעקב ולאה שנקברו במערת המכפלה. ועכ״ז זומם רשע לצדיק (שם יב.). שבקבורת יעקב בא עשו לערער עליו. ה׳ ישחק לו (שם יג.). שהרגו חושים בן דן (סוטה יג.), וזהו כי ראה כי יבא יומו, שאמרה רבקה, למה אשכל גם שניכם יום א׳ (בראשית כז, מה.), לכן אמר הב״ה לאברהם ויירש זרעך (בראשית כב, יז.). זה יצחק. כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב.). ולא ישמעאל, את שער אויביו, זה השער לה׳ (תהלים קיח, כ.), מערת המכפלה שער לג״ע, ולכן אמר אויביו, כי ישמעאל היה אויב את יצחק, בקרבו ישים ארבו, אבל לא היה שונאו בגלוי, כמו שראינו ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו (בראשית כה, ט.). וכדלעיל. אך לרבקה אם יעקב ועשו אמר לבן בעצמו, ויירש זרעך זה עשו כדלעיל, את שער שונאיו זה יעקב שהיה שונא לעשו, מפני שגם הוא היה שונא אותו בגלוי, כדכתיב וישטום עשו את יעקב (בראשית כז, מא.). ששלח אליפז להרגו ולקח את ממונו, ולכן אמר שונאיו.

ובב״ר פ׳ ס׳. ויברכו את רבקה (בראשית כד, ס.). א״ר איבו דווים ושפופים היו ולא היו מפרינין (מפרינין פי׳ הערוך. מפייסין. והרמב״ן בפ׳ ויחי פי׳ לשון שבח וברכה.) אלא בפה, אחותינו את היי לאלפי רבבה (בראשית כד, ס.). ר׳ ברכיה ור׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק, שלא יהיו אומות העולם אומרים תפלתנו עשתה פירות אלא ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו (בראשית כה, כא.). ע״כ. וקשה דאיתא בברכות פ״א (דף ז.), וגם בפ״א דמגלה (דף טו.), אר״א א״ר חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור בירכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם, דוד דברכיה ארונה וכו׳, ודניאל דברכיה דריוש וכו׳. אמנם בא ר׳ איבו ללמדנו עד היכן הגיע רשעתו של לבן ואנשי ביתו, כי אע״פ שדווים ושפופים היו על מיתת בתואל ושלא נעשתה עצתם להרוג את אליעזר, עכ״ז לא היו מפייסין אלא בפה אך בקרבם ישימו ארבם, והוא מ״ש אחותינו את היי לאלפי רבבה. כמו שפירשנו. שכשם שמצינו בבלעם שברכותיו היו כלן קללות כך לבן אביו, ויברכו את רבקה. כלן היו קללות כדלעיל. ולזה סמך דברי ר׳ ברכיה ור׳ לוי, מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק, דבשלמא שרה ורחל היו לאנשיהם נשים אחרות ומהמה ילדו בנים. אך רבקה אשת יצחק ששפחה לא רצה לישא מהטעמים הנודעים, לא היתה ראויה להיות עקרה, ותירץ שלא יהיו א״ה אומרים וכו׳. כי הנה הקשו המפרשים במ׳ הנ״ל, ששני גדולי הדור נתברכו משני הדיוטות ונתקיימה בהם. כי מי יאמר שהיה בשביל ברכת הדיוט. שהרי נוכל לומר שזכותם גרם לא בשביל ברכת הדיוט. אלא ודאי כי לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך כי ראויה להתקיים יותר. והטעם שלא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק, הוא לפי שברכת לבן ודעימיה היתה קללה ולא ברכה כמו שפירשנו, ואם רבקה היתה יולדת מתחלה היתה מתקיימת ברכתם שעשו יירש את מערת המכפלה, וגם מ״ש את היי לאלפי רבבה. ולכן מה עשה הב״ה גזר שתהא רבקה עקרה, ובזה ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו. הכונה שהתפלל שתלד בנים טובים, לנוכח מה שאמרו לה לבן ואחיו, וזה להיותה אשתו צדקת כמוהו, ולא תלד רשעים כדברי לבן ודעימיה. ולזה ויעתר לו ה׳. אמנם ותהר רבקה מצדה לעשו שהיה רשע, ולהיותה אשת יצחק הצדיק ליעקב הצדיק. ובזה אתי שפיר כי כשברכת הדיוט היא ברכה ממש בכונה טובה אז אל תהי קלה בעיניך כי מתקיימת בלי ספק. אך כשאינה ברכה אלא לפנים ותחתיה תעמוד הבהרת כברכת לבן ובלעם, אז ודאי אינה מתקיימת ולכן נתעקרה רבקה כדי שלא יהיו א״ה אומרים תפלתנו עשתה פירות שתלד רשעים. ולא נפקדה עד שנתפלל עליה יצחק. והכריח מ״ש אל תהי ברכת הדיוט וכו׳. שהרי שני גדולי הדור וכו׳. לפי שברכתם היתה בטוב לבב לטובת הצדיקים, דאל״כ לא היתה ראויה להתקיים כמו שהי׳ לרבקה, ולכן הכריח שאל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך כשהיא נאמרת ברצון טוב, שהרי דוד ודניאל נתקיימה בהם ברכת ארונה ודריוש, ואלולי שנאמרה ברצון טוב לא היתה ראויה להתקיים בהם כדי שלא יאמרו א״ה תפלתנו עשתה פירות ודוק.

ובזה מובן המ׳ שהקדמנו, ברכת אובד זה לבן הארמי. כי לבן בקש לעקור את הכל כדלעיל, וברכתו היתה לקללה, והב״ה הפיר עצתו ורצה שתקיים ברכתו ליעקב, שלכן ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה, כח.). ומה שכיון לבן ויירש זרעך וכו׳ (בראשית כד, ס.). שעשו יהיה בית המקדש בחלקו, הפך הב״ה לטובה שיעקב קנה בכורתו של עשו והוא ירש את בית המקדש שנבנה בחלקו, והוא היה כהן עובד עבודתו ית׳, ולכן בהבאת הבכורים היו אומרים ארמי אובד אבי (דברים כו, ה.). וז״ש ועמדו ממנה אלופים מעשו ורבבה מיעקב, שלעולם יעקב מרובה באוכלוסין, וי״א אלו ואלו עמדו מישראל, שנ׳ שובה ה׳ וכו׳. והוא מ״ש בב״ק פ״ז (דף פג.), שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. ופי׳ במקומו (חלק ב׳‏ - דרוש כ׳ ליום ראשון של שבועות והפטרה.) שהם כנגד כ״ב אותיות התורה. ובזה מובן מ״ש בב״ר פ׳ ס״ב. ויעתר יצחק וכו׳ (בראשית כה, כא.). מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר רבש״ע כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזאת. כלומר דומים אליה ולא לאחיה. והיא אמרה כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדיק הזה ולא יהיו דומים לאחי האם הוא לבן הארמי. ולפי שמת בתואל כדלעיל, לכן כתוב בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן (שם כ.). כי כיון שהיא בת בתואל אין צריך לומר שהיא אחות לבן, שהרי כתוב ולרבקה אח ושמו לבן (בראשית כד, כט.). אלא להורות שמצד זה היתה ראויה להוליד בדומה לו והוא עשו. ועוד כשם שכתוב וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל אחות נביות (בראשית כח, ט.). וכתב רש״י ז״ל, ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא למדנו שמת ישמעאל והשיאה נביות אחיה ע״כ. אף כאן אחות לבן, שמת בתואל והשיאה לבן אחיה. ולמדנו מכל זה שידבק אדם במינו. וילך בדרכי קונו. הוא יביאנו לבית מלונו. שיבנה ב״ב אמן. בילא״ו.