דרוש ל''ג לפרשת במדבר והפטרה

וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר (במדבר א, א).

במדרש (במדבר רבה פ׳ א׳). בטנך ערימת חטים (שיר השירים ז, ג). נמשלו ישראל כערימה של חטים, מה החטים הללו נכנסות לאוצר במנין, כך אמר הב״ה שיהיו ישראל נמנים בכל שעה, לכך נאמר בטנך ערימת חטים. אבל התבן והקש אין נמנין ולא נמדדין, כך א״ה נמשלו כתבן וכקש, למה שאין להב״ה הניה מהם אבל ישראל יש לו להב״ה הניה מהם, קורין את שמע מתפללין ומברכין שמו של הב״ה בכל יום לפיכך הם נמנים בכל שעה, לכך נמשלו כחטים ע״כ.

יחבב הקונה והמחזיק השדה אשר קנה או כי ירש מאביו ויהיה לו סגולה מכל מה שיש לו. שכן ראינו בפ׳ בהר, כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (ויקרא כה, כה.). שאמרו רבותינו (מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו, וליקח לו בהמה, וליקח לו כלים, וליקח לו בית אלא אם כן העני, תלמוד לומר, וכי ימוך ונמכר (ויקרא כה, לט). הא אינו נמכר אלא אם כן העני (ספרא פ׳ בהר).), אין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני. ועוד מאחוזתו ולא כל אחוזתו (תוספתא פ״ד דערכין.). כי ירדה תורה לסוף דעתו של אדם כמה צער מצטער להיותו חוץ משדה אחוזתו ולהיות שדהו נתונה לאחר. כן ראינו במלכים א׳ כ״א. ויהי אחר הדברים האלה כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב מלך שומרון (מלכים א׳ כ״א, א.). וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה (שם ב.). ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה׳ מתתי את נחלת אבותי לך (שם ג.). וצריך להבין מאי ׳אחר הדברים האלה׳ אחר מאי. ועוד כיון שהזכירו בשם נבות היזרעאלי למה חזר ואמר אשר ביזרעאל, ועוד ׳אצל אחאב מלך שומרון׳ וכי עדין לא ידענו שאחאב היה מלך שומרון ומה בא להשמיענו. עוד למה לא אמר תחלה קנה אקנה את כרמך במחיר, והתחיל בלשון מתנה וכן ואתנה לך. עוד קשה בתשובת נבות חלילה לי וכו׳, דמה חלול יש בדבר. ובפרט באמרו לך דנראה לך לא אתן אבל לאחר אתן, ונראה כמזלזל במלכות. וזאת היתה לו לאחאב כדי בזיון וקצף, שכתוב אחריו ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי (שם ד.). שהוא יתור נפיש שכבר כתב בפ׳ הקודם תשובת נבות אליו. אך זה בא להורות כי עיקר כעסו של אחאב הוא על הדבר אשר דבר אליו ׳לא אתן לך׳ דנראה לי לא יתן אבל לאחר יתן. אמנם הענין הקודם הוא מה שאחאב החיה את בן הדד ולא שמר צוויו ית׳ שצוהו ע״י מיכייהו הנביא כשיפול בן הדד בידך לא תחמול עליו, ולכן אמר לו הנביא כה אמר ה׳ יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וכו׳ (מלכים א׳ כ, מב.). וידענו מאמרם ז״ל (קהלת רבה פ׳ ז׳.), כל המרחם על אכזרים סופו נעשה אכזר על רחמנים. כן הדבר הזה באחאב שריחם על בן הדד סופו נתאכזר על נבות שהיה מזרע ישראל רחמנים בני רחמנים, וגם שהיה קרובו בן אחיו כנז׳ בספרים (סנהדרין מח:), וגם כי הוצרך להורות איך היתה הריגת אחאב, ועל אלה אמר ויהי אחר הדברים האלה. ואמר כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל, להסיר עקשות פה שלא יאמרו על נבות כי דמו בראשו על אשר סירב למלך ודבר עמו קשות כדלעיל. ומה גם להוסיף לאחאב על חטאתו פשע כי שפך דם נקי. וזה כי כרם היה לנבות היזרעאלי, שדירתו ביזרעאל והכרם היה ביזרעאל מקום דירתו. שאילו היה הכרם במקום אחר ודאי שלא טוב עשה לסרב מלתתה לו, אך בהיותו ביזרעאל מקום שבתו, ואחאב היה מלך שומרון שעיקר דירתו בשומרון ולא ביזרעאל, ואם היה דר ביזרעאל היתה דירת עראי, ולכן לא היה לו לאחאב לקחתה מידו. וידבר אחאב אל נבות לאמר. תחלת דברי פיהו בקושי כמלך המדבר ומצוה לעבדו, ואח״כ דבר בלשון רכה. מה שהיה לו לעשות להפך להתחיל במענה רך. וזהו שתחלה אמר תנה לי את כרמך, וכתב בעל כלי יקר שאמר תנה לפי שידענו שאין אדם יכול למכור שדהו אלא מפני דוחק עוני כדלעיל, לכן אמר תנה לי במתנה. ואני הצעיר מוסיף כי אמר כן כדי שלא יקפצו עליו המצרנים, ולכן אמר תנה לי, דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא, כדכתב בטור חושן משפט סי׳ קע״ה, ולזה אמר כי הוא קרוב אצל ביתי, שתי קריבות קרוב ואצל, לפי שגם הוא היה מצרן יותר מאחרים. כן נראה מאמרו קרוב אצל ביתי, וגם להיותי מלך אינו מן הראוי להיות כל כך קורבה אצל ביתי. ולעומת זה ואתנה לך ג״כ במתנה כרם טוב ממנו כדי שתהיה שפויה בידך. אם טוב בעיניך אעפ״י שאין ראוי למכור שדה אחוזה כדלעיל עכ״ז לעשות הטוב בעיניך אתנה לך ג״כ במתנה כסף מחיר זה. ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה׳ וכו׳. כלומר אף שאדם יכול לתת במתנה שדה אחוזתו כדי שלא לעבור על ד״ת, כי ימוך אחיך (ויקרא כה, כה.). עכ״ז עדין יש דבר אחר והוא כי גם המתנה חוזרת ביובל, כמ״ש בסוף פ״ח דבכורות, וחכ״א מתנה כמכר. וע״ש (כדכתיב (ויקרא כה) בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו. וקרא יתירא הוא, דהא כבר נאמר ושבתם איש אל אחוזתו. אלא לרבות את המתנה הוא דאתא.) בפי׳ הר״ב. ושנינו (סנהדרין יט.), המלך לא דן ולא דנין אותו, הדא אמרה במלכי ישראל. ולכן אמר נבות בשלמא אם הייתי נותנה לאחר היתה חוזרת ביובל. אבל אתה מלך ישראל ואין דנין אותך, ואם לא תרצה להחזירה ביובל מי יוכל לדון עמך, ולכן חלילה לי וכו׳ (מלכים א׳ כא, ג.).

ובהקדמה זאת נבא לביאור ההפט׳ בהושע ב׳, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וכו׳ (הושע ב, א.). ותחלה צריך לדקדק מה שייכות יש לפסוקים אלה עם הקודמים, שהרי כתוב לעיל קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם (הושע א, ט.). שהתנבא לרעה, ואיך יתכן לומר סמוך לזה פסוקי נחמה. ועוד הקושיא המפורסמת שהתחיל והיה מספר ואח״כ לא ימד ולא יספר, תרי דסתרן אהדדי. אך לבא אל הענין צריך לבאר מ׳ ז״ל פ״ח דפסחים (דף פז.), א״ל הב״ה להושע חטאו ישראל, היה לו לומר בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל עליהם מדת רחמיך, לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבש״ע כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת. אמר הב״ה ומה אעשה לזקן זה. אני אומר לו לך קח לך אשה זונה ותלד לך בני זנונים, ואח״כ אומר לו לך ושלחה מעל פניך אם יוכל לשלחה אף אני אשלח את ישראל וכו׳, לאחר שנולדו לו שני בנים א״ל הב״ה להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה, אף אתה בדול עצמך הימנה, אמר לפניו רבש״ע יש לי בנים הימנה ואיני יכול להוציאה ולגרשה. א״ל ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואי אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן כך, ישראל שהם בני, בני בחוני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קניינים שקניתי בעולמי וכו׳, ואתה אמרת העבירם באומה אחרת. כיון שידע שחטא התחיל מבקש רחמים על עצמו, א״ל הב״ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. עמד וביקש רחמים וביטל את הגזרות, והתחיל ובירכן, שנאמר והיה מספר בני ישראל וכו׳. הנה המאמר הזה כלו מקשה וצריך יישוב גדול לבא עד תבונתו. אך נקדים מ״ש בב״ב פ״א (דף י.), דא״ל טורנוסרופוס הרשע לר״ע שישראל קרויים בנים וקרויים עבדים, בזמן שעושים רצונו של מקום קרויים בנים ואם לאו קרויים עבדים, והשיב ר״ע שלעולם קרויים בנים. ובזהר פ׳ קדושים בר״מ דף פ״ב ב׳ איתא, דהבן חייב בכבוד אביו, ואי לא בעי למעבד צווייה יכתש ליה עד דעביד בעל כרחיה. אבל העבד אי לא עביד צוויה דרביה אעבר ליה מגו ביתיה ויטול אחרא מה דלא יכיל למעבד הכי לבריה, אלא יעביד צווייה או יקטול ליה ע״כ. זה הדבר אשר היה בין הב״ה להושע, כי כשאמר הב״ה להושע חטאו ישראל כדי שילמד עליהם זכות, כי זה רצונו ית׳ במי שמלמד סנגוריא לישראל, היה לו להושע להשיב בניך הם ולעולם קרויים בנים כדברי ר״ע, ואם אין בהם מעשים טובים בני בחוניך הם, שהם הג׳ אבות שנתבחנו ונמצאו תמימים, שקיימו כל התורה ולכן גלגל עליהם מדת רחמיך כרחם אב על בנים. לא דיו שלא אמר כך אלא שאמר העבירם באומה אחרת שהוא חשבם לעבדים, ואמר בזהר אבל העבד אי לא עביד צווייה דרביה אעבר ליה מגו ביתיה ויטול אחרא. ועוד נלע״ד שאפשר שאמר העבירם באומה אחרת, שיוליכם בגלות דרך העברה באומה אחרת לא להשתקע שם. ולכן לא אמר החליפם באומה אחרת רק העבירם בהעברה לבד ואח״כ יחזרו למקומם. ועכ״ז אמר הב״ה מה אעשה לזקן זה שלא רצה ללמד עליהם סנגוריא, רמזתיהו ולא נרמז, כשאמרתי לו חטאו ישראל היה לו ללמד עליהם זכות. לכן אמר לו קח לך אשה זונה, לרמוז לו שאהבתו על ישראל לא זזה ממקומה, אע״פ שכתוב עליהם האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים. ככתוב ביחזקאל י״ו (יחזקאל טז, לב.). לאחר שנולדו לו שני בנים, הם השני זכרים, שהא׳ צוהו קרא שמו יזרעאל והשני קרא שמו לא עמי. ואע״פ שהולידה בת, ויאמר לו קרא שמה לא רוחמה, עיקר אהבת האיש לאשתו כשתוליד בנים זכרים כמו שאמרה לאה, כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה (בראשית כט, לג.). אך בנסחא מדוייקת כתוב שני בנים ובת אחת, ומה שפירשנו הוא לפי נסחת העין ישראל, א״ל הב״ה להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה, אף אתה בדול עצמך הימנה, כי כיון שאתה מזומן לדבור ראוי לך לפרוש מן האשה, א״ל רבש״ע יש לי שני בנים הימנה ואיני יכול להוציאה ולגרשה. וקשה שהרי גם למשה היו שני בנים ועכ״ז פירש מן האשה. אך שתי תשובות בדבר. הא׳ כי משה לא גירש את צפורה רק פירש עצמו הימנה, ולהושע אמר בדול עצמך הימנה הבדלה ממש, שר״ל שיגרש אותה, ולכן השיב איני יכול להוציאה ולגרשה. ועוד שצפורה היתה כשרה מתחלה אבל זאת היתה אשת זנונים, ואם אני מגרשה יאמרו כי בני זנונים המה. ושנינו בנדרים פ״ט (דף סו.), פותחין לאדם בכבוד עצמו ובניו, אומרים לו אילו היית יודע שלמחר אומרים עליך כך היא וסתו של פלוני מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהיו אומרים בנות גרושה הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש. ופי׳ הר״ב אם לא שנמצא בה דבר ערוה ונמצא פוגם את בניו. ע״כ א״ל הב״ה ומה אתה שאשתך זונה וכך אתה אוהבם אהבה גמורה ואינך יכול להוציאה. ישראל שהם בני שאעפ״י שאינם עושים רצונו של מקום לעולם קרויים בנים וכו׳, כיון שידע שחטא וכו׳. הנה הג׳ גזרות שגזר הב״ה על ישראל הם נרמזים בג׳ בנים שנולדו להושע. הראשון קרא שמו יזרעאל, כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא (הושע א, ד.). כי אם יהוא ובניו היו הולכים בדרכי ה׳ אז היה נזכר לו לזכות מה ששפך דם איזבל ובניה לקיים דבר ה׳ אשר דבר על בית אחאב, אך לפי שגם הוא ובניו לא סרו מחטאת ירבעם פקד עליו את הדמים אשר שפך, וכמו שתרגם המתרגם. והשבתי ממלכות בית ישראל (שם.). כי בימי יהוא ובניו התחיל מלך אשור להכות את בית ישראל עד שגלו בימי הושע בן אלה ע״ש ((שם). ואמר יי׳ ליה, קרא שומהון מבדריא, ארי עוד צבחר כזעיר ואסער דם פלחי טעותא דאשד יהוא ביזרעאל, דקטלינון על דפלחו לבעלא, תבוא ינון למטעי בתר עגליא דבבית אל, בכן אחשביניה דם זכאי על בית יהוא, ואבטל מלכותא מבית ישראל.). ואז ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רוחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל (הושע א, ו.). שכיון שגלו עשרת השבטים לא חזרו עוד לבית שני, כי נשוא אשא להם. שתי נשיאות הא׳ כשגלו, והב׳ שהלך ירמיהו להחזירן ומלך עליהם יאשיהו וחזרו וגלו עם בני יהודה, ואפשר לפרש נשא אשא, מלשון כי נשני אלקים את כל עמלי (בראשית מא, נא.). שכיון שלא חזרו לבית שני הרי הוא כאילו שכח אותם. אך ואת בית יהודה ארחם (הושע א, ז.). כי הם חזרו לבית שני, ולפי שלא היתה גאולה שלימה לכן אמר ארחם לבד. ולהיות שבני יהודה היו בני תורה וישראל לא כן, לפיכך נרמז גלות ישראל בנקבה שנק׳ לא רוחמה, אך גלות יהודה נרמז בזכר והוא מה שנק׳ לא עמי. ואמר כאן ותגמול את לא רוחמה ותהר ותלד בן (שם ח.). מה שלא אמר כן בראשונה, ותגמול את יזרעאל. כי הנה בין גלות עשרת השבטים לא היה שום טובה ביניהם, כי בעת הראשון התחילו לגלות ראובן וגד וכן כלם עד שבימי הושע הגלם לחלח וחבור ולא חזרו עוד. אך בני יהודה שחזרו לבית שני, לכן אמר ותגמול את לא רוחמה, שאחרי גלות עשרת השבטים ותהר ותלד בן, היא פקודת בית שני ליהודה ובנימין, וא״ל קרא שמו לא עמי. כי הבית שני לא היה של קיימא, ולעולם היו משועבדים לפרס וליון ואדום. כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם. כמ״ש בד״ה ב׳ ט״ו. וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וכו׳ (דה״ב ט״ו, ג.). וכשמוע הושע כן עמד ובקש עליהם רחמים וביטל את הגזרות, דהיינו שבאחרית הימים ישיב את שבותם וירחם אליהם, וז״ש והיה מספר בני ישראל כחול הים וכו׳ (הושע ב, א.).

שיובן עם מ״ש במדבר רבה פ׳ ב׳. את מוצא אברהם נתברך בככבים, שנ׳ הבט נא השמימה וספור הככבים (בראשית טו, ה.). ויצחק נתברך בחול, שנאמר כי ברך אברכך וכו׳ וכחול אשר על שפת הים (בראשית כב, יז.). ויעקב נתברך בעפר, שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד.). ברכתו של אברהם באה בימי משה, שכן כתיב והנכם היום כככבי השמים לרוב (דברים א, י.). וברכתו של יעקב באת בימי בלעם, שכן כתוב מי מנה עפר יעקב (במדבר כג, י.). וברכתו של יצחק באת בימי הושע, שנאמר והיה מספר וכו׳ (הושע ב, א.). היה נצרך לומר והיה מספר בני יצחק, אלא בשעה שיצא אבינו יעקב לילך לפדן ארם מסר לו יצחק את ברכת החול וכו׳, לפיכך הוא אומר והיה מספר בני ישראל כחול הים ע״כ. הכוונה כי שלש כתות יש בישראל, צדיקים גמורים, רשעים גמורים, ובינוניים כמ״ש במקום אחר, כי זהו ר״ת צבו״ר, צ׳דיקים ב׳ינוניים ור׳שעים, ואם תכתוב חסר ו׳ יהיו רשעים להדיא. והנה הצדיקים משולים לככבים, כמ״ש ומצדיקי הרבים כככבים (דניאל יב, ג.). ולכן בימי משה שהיו צדיקים ובפרט כשמתו מתי מדבר, שכתוב ויבאו בני ישראל כל העדה. בפ׳ חקת (במדבר כ, כב.), ופרש״י ז״ל, כלם שלימים ועומדים ליכנס לארץ וכו׳. אמר מרע״ה והנכם היום כככבי השמים לרוב (דברים א, י.). ובזמן בלעם שחטאו בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב (במדבר כה, א.). דוקא העם אבל לא ישראל הכשרים, ובאה המגפה עליהם עד שעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה (תהלים קו, ל.). נמשלו לעפר, שכן כתוב מי מנה עפר יעקב (במדבר כג, י.). ואיתא בילקוט (ילקוט פ׳ בלק, רמז תשס״ו.) כמה מצות שעושין ישראל בעפר (מי מנה עפר יעקב. בוא וראה כמה מצות ישראל עושין בעפר. אמר רבי מאיר: הפחות מישראל אינו עובר לו יום שאינו עושה את המצות, וחשבון הוא אלא שלא נטריח. ושלמה צווח: כפלח הרמון רקתך. אל תהי קורא כן, אלא ריקנין שבישראל רצוף מצוות כרימון. והקב״ה מקלסן ראשך עליך ככרמל. הרש והעני שבישראל שקול עלי כאליהו שעלה בראש הכרמל. ודלת ראשך כארגמן - הדלים והרשים שבהן שקולין עלי כדניאל, שנאמר: והלבישו לדניאל ארגונא. תדע לך שכן אמר רבי יהודה בן רבי שלום: אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו פושט פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצוות. כיצד: יצא לחרוש הוא מקיים: לא תחרוש בשור ובחמור. בא לזרוע הוא מקיים: לא תזרע כרמך כלאים. בא לקצור הוא מקיים: לקט שכחה ופאה. בא לדוש הוא מקיים: לא תחסום שור בדישו. העמידה כרי הוא מקיים מצוות התרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. בא לאפותה הוא מקיים מצות חלה, הרי עשר מצוות. ולא עוד אלא כיון שהוא בא לאכול הוא פושט שתי ידיו ליטול לידים, מה טעם אלא שהוא פושטן לפני הקב״ה והן מלמדין עליו סניגוריא. אמר ליה: ריבוני הרי עשר אצבעות לפניך אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצוות בעפר, לפיכך אמר בלעם: בני אדם שעושין כמה מצוות בעפר מי יכול לקללן. הדא הוא דכתיב: מי מנה עפר יעקב.). והגם שהעפר הוא דבר שפל יש בו כמה מצות, ואלו הם הבינוניים שנמשלו לעפר, אך בימי הושע שהיו רשעים נמשלו לחול שאין בו מצות כלל, וכשמו כן הוא יוצא לחולין. אך כתוב שם במדבר רבה (במדבר רבה פ׳ ב׳.), מה דרכו של חול אדם מכניסו לאור ומוציאו ועושה ממנו כלי זכוכית, כך ישראל נכנסין לאור ויוצאין חיים. והכוונה שע״י יסורין הבאים עליהן עושין תשובה ומתכפרין. ולכן ברכתו של יצחק בחול לפי שכשהם רשעים וראויין לפורענות נזכר להם עקידת יצחק והם נצולין, ולכן כשיצא יעקב מבית אביו לחרן שהיה סימן לבניו כשיגלו חוצה לארץ, א״ל יצחק ויתן לך את ברכת אברהם. שכתוב שם במדרש הנ״ל, מהו ׳את׳ א״ל ברכה שנתברכנו אני ואבי כאחת, שנאמר כי ברך אברכך (בראשית כב, יז.). ברכה לאב ברכה לבן. וכחול אשר על שפת הים (שם.). הברכה הזו מסר יצחק ליעקב. וזה כי בצאתו ח״ל לא יוכל לקיים כל המצות, וכן בניו כשיגלו וע״י יסורין של הגלות יכופר עונם. ולכן הזכיר באותו פסוק כי ברך אברכך וכו׳ כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים. כי גדולה תשובה שעונות נעשים זכיות (יומא פו:). וזהו והיה מספר בני ישראל כחול הים. בזמן הגלות שנמשלו לחול. יזכו לגאולה שאז נמשלו לככבים, דכתיב בהו הבט נא השמימה וספור הככבים אם תוכל לספור אותם (בראשית טו, ה.). וזהו אשר לא ימד ולא יספר. ועוד יובן עם מאי דאיתא בפסחים פ״ח (דף פז:), אר״א לא הגלה הב״ה את ישראל לבין א״ה אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. כי הגם שמספר בני ישראל היו כחול הים, כשיתוספו עליהם גרים יהיו כל כך שלא יהיה להם מספר. וכ״כ שם במדבר רבה, בעה״ז יש להם מספר אבל ל״ל אשר לא ימד ולא יספר ע״כ. והיה במקום אשר יאמר להם, לשעבר לא עמי אתם כדלעיל, יאמר להם בני אל חי. כי יחזרו בתשובה ויהיו צדיקים גמורים. ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו, כי לא יחצו עוד לשתי ממלכות, ושמו להם ראש א׳ ועבדי דוד מלך עליהם. ובזה ועלו מן הארץ. כי כשישראל בירידה תחתונה הם עולים, כמו שפי׳ בכמה מקומות (חלק א׳ דרוש ט׳ לפ׳ ויצא והפטרה. (שמות רבה פ׳ א׳).). כי גדול יום יזרעאל. הוא רבוי הגרים שיתוספו עליהם, והוא ביטול הגזירה הראשונה שכתב לעיל, והשבתי ממלכות ישראל. שעתה תחזור המלכות לבעליה. אמרו לאחיכם עמי. הוא ביטול הגזרה השלישית שמדברת על גלות יהודה כדלעיל, קרא שמו לא עמי, כי לעתיד והייתי להם לאלקים והם יהיו לי לעם. וכנגד גלות עשרת השבטים שקרא שמה לא רוחמה. לעתיד יחזרו כלם ולכן ולאחותיכם רוחמה, ואעפ״י שקדם גלותם לגלות יהודה ובנימין עכ״ז לעתיד כתיב בונה ירושלים ה׳ (תהלים קמז, ב.). שהיא בחלקו של יהודה וגם לבנימין. ואח״כ נדחי ישראל יכנס. ולכן הקדים אמרו לאחיכם עמי. הבוחר בירושלים, ואח״כ לאחותיכם רוחמה. שכלם יחזרו לבית המקדש שיבנה ב״ב. ואמנם בסוף הענין כתובים כסדר, וזרעתיה לי בארץ. כנגד הראשונה שהוא הבן הראשון שקרא שמו יזרעאל, ורחמתי את לא רוחמה היא הנקבה שנולדה אחריו כנגד גלות עשרת השבטים, ואמרתי ללא עמי עמי אתה. הוא הבן השני לגלות יהודה ובנימין, ולעתיד ישובו לאיתנם לעשות רצון קונם. והנה בנסחת הע״י ושאר נסחאות כתוב א׳ מד׳ קנינים שקניתי בעולמי וחשיב להו ואזיל. ובפרק ששי דאבות תנן, חמשה קניינים קנה הב״ה בעולמו. וכמו שהארכנו בביאורם בס׳ אבות עולם שלנו יע״ש (אבות עולם. ‏פרק ו׳‏, משנה י״א.). ואפשר ששם במדרש לא דכר שמיה דאברהם באותם הקנינים, לפי שבאמרם ישראל קנין א׳ נכלל אברהם שהיה אב לכלם, וע״ש באבות עולם ודי בזה.

על כל אלה כתוב בראש הפרשה, וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר (במדבר א, א.). שאו את ראש כל עדת בני ישראל וכו׳ (שם ב.). וכבר הקשו המפרשים מאי כולי האי ליתן כל כך סימנים בדבור זה. ועוד למה נמנו כאן. אך תחלה נבין מדרש א׳ הובא בבחיי ריש פ׳ זו ז״ל, ומה שנסמכה פ׳ זו של חומש הפקודים לפרשת תמורה שלמעלה, אמרו במדרש ללמדך מה הב״ה יחיד ואין לו תמורה, שנ׳ אין קדוש כה׳ כי אין בלתך (שמואל א׳ ב.). כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, וז״ש דודי לי ואני לו (שיר השירים ב, טז.). אני קדוש ואתם קדושים אל תמירוני כשם שאין אני ממיר אתכם. אתם קרויין צאן, כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם ע״כ. ויש לדקדק במ׳ זה מה זו שאלה למה נסמכה שהוצרך לטעם, דנימא שהיו מצות אלה סמוכות זו לזו. עוד כפל דבריו ושינה ושילש. אמנם היטב הוקשה לו כי בפ׳ הקודמת הקדים, ואם בהמה אשר יקריבו לה׳ וכו׳ (ויקרא כז, ט.). לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע וכו׳ (שם י.). ולמה לא סמך אחריו וכל מעשר בקר וצאן וכו׳ (שם לב.). לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו (שם לג.). והפסיק ביניהם בדיני מקדיש שדה אחוזה ושדה מקנה ודיני חרמים. כי היה לו לכתוב כל דיני תמורה סמוכים. לכן שפיר קא נותן טעם מה שנסמכה פ׳ חומש הפקודים לדיני תמורה, כי בכונת מכוין חזר הכתוב לסיים הפרשה בפ׳ לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו (שם.). לסמוך לזה מספר מפקד בני ישראל. ואמר ללמדך מה הב״ה יחיד וכו׳, כי כתוב וכל מעשר בקר וצאן העשירי יהיה קדש (שם לב.). וישראל נקראו קדש ישראל לה׳ (ירמיה ב, ג.). וכבר נשבע הב״ה לאבות הקדושים שלא ימירם באומה אחרת, ולכן לא יבקר בין טוב לרע, כי אף שאינן עושין רצונו והם רעים למקום לא יחליפם באומה אחרת, ואם המר ימירנו שהוציאם מארצם ונשתעבדו למלכיות אין זה אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, וזהו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. שכבר דרשו על הגרים במדבר רבה פ׳ ח׳, יחיו דגן ויפרחו כגפן (הושע יד, ח.). יעשו עיקר (הם) בישראל. וכל זה לפי שישראל קבלו את התורה, אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כז, לד.). ובזכות זה וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד וכו׳. כאן נמצאו וכאן היו כל החמשה קנינים הנז׳ במשנה פ״ו דאבות. במדבר סיני זה קנין תורה שקבל משה מסיני. באהל מועד זה בית המקדש, שגם המשכן קרוי מקדש, ועשו לי מקדש וכו׳ (שמות כה, ח.). וכאן רמוז ג״כ קנין שמים וארץ, שכן אמרו בילקוט ריש פ׳ בהעלותך, מצינו שהמשכן שקול כנגד כל מעשה בראשית יע״ש (אמר רבי יהודה ברבי שלום: מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית. כיצד, ביום הראשון נבראו שמים וארץ, וכתיב בהם: נוטה שמים כיריעה. ובמשכן כתיב: ועשית יריעות עזים. ביום השני :יהי רקיע ויהי מבדיל. ובמשכן: והבדילה הפרוכת. בשלישי: יקוו המים. ובמשכן: ועשית כיור נחשת ונתת שמה מים. ברביעי: יהי מאורות. ובמשכן: ועשית מנורת זהב. בחמישי: ועוף יעופף. ובמשכן: והיו הכרובים פורשי כנפים. בששי: תוצא הארץ נפש חיה בהמה. ובמשכן: אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה. בשביעי - היה כולו אור. ובמשכן, כיון שנכנס האלהים לתוכו התחיל מבהיק מן השכינה, לכך סמך: ובבא משה וגו׳. בהעלותך את הנרות וגו׳.). באחד לחדש השני. הוא אייר שנק׳ חדש זיו, שנולדו בו זיותני עולם (ראש השנה יא.). ופי׳ רש״י ז״ל, כשנתחדש אייר כבר נולדו בניסן, א״נ זמנין דתקופת ניסן נמשך בתוך אייר של לבנה וכו׳. וזהו באחד לחדש השני זה אברהם, אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד.). בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, שאז נקנו ישראל קנין גמור, ואז נאמר עד יעבור עם זו קנית (שמות טו, טז.). והנה כשם שהב״ה יחיד ואין לו תמורה, שנאמר אין קדוש כה׳ כי אין בלתך (שמואל א׳ ב, ב.). כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, כי כשם שהוא קיים כך ישראל גוי קדוש קיימים לעולם. ולכן אני קדוש ואתם קדושים, ונאה לקדוש להתיחד בקדושים. אל תמירוני כשם שאיני ממיר אתכם, וא״ת תינח כשעושים רצונו של מקום ועומדים בקדושתם, אך אם הם אינן שומרין קדושתם כך לא ישמור בריתו אתם ויעבירם באומה אחרת, לכן חזר ואמר אתם קרויין צאן, דמיירי כשהם עושים מעשה בהמה, וכמ׳ ז״ל (שמות רבה פ׳ כ״ד. ויסע משה את ישראל (שמות טו, כב). הדא הוא דכתיב ויסע כצאן עמו וכו׳ (תהלים עח, נב). מה הצאן אפילו מחבלת את האילנות אין בעליה מעלין עליה, כך ישראל אף על פי שהן חוטאין, הקדוש ברוך הוא נוהג בהן כצאן. אי מה הצאן אינה מקבלת מתן שכר, יכול אף ישראל כן שקראם צאן אין להם מתן שכר. תלמוד לומר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא). צאן לעונשים ואדם למתן שכר.), צאן לעונשים. שאע״פ שחוטאים וראויים לעונש אינו מדקדק עמהם. ולכן כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם. שלכן כתוב לא יחליפנו וכו׳ (ויקרא כז, י.).

ובזה ניתן טעם למה נמנו ישראל, שהרי אמרו במדבר רבה פ׳ ב׳. כל זמן שנימנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, ובאיזה זמן נמנו לצורך, בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ ע״כ. וקשה לאיזה צורך נמנו כאן, כי כבר היה יכול לעשותן דגלים מבלי מנין. אמנם איתא בזהר פ׳ זו דף קי״ז א׳ ב׳ ז״ל, כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו, בעא קב״ה למפקד חילוי דאוריתא כמה חיילין אינון דאוריתא וכמה חיילין אינון דמשכנא. והנה לכאורה פי׳ הדברים האלה הוא, דישראל הם חיילין דאורייתא, שהרי כתוב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד, מד.). ולדרך בעל מגלה עמוקות שכתב שיש ששים רבוא אותיות בתורה כנגד ס׳ רבוא מישראל, שכל א׳ יש לו אות מיוחדת בתורה. יבא היטב שלכן נקראו חיילין דאורייתא, וחיילין דמשכנא הם בני לוי שומרי המשכן, שלכן נמנו לבדם, כמ״ש אך את מטה לוי לא תפקוד וכו׳ בתוך בני ישראל (במדבר א, מט.). ופי׳ ז״ל, כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. ושם נאמר, ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות (שם נ.). האמנם האמת יותר מתישב הוא כי בפ׳ זו אנו רואים שתי פעמי׳ מספר מפקד בני ישראל. הראשון בראשית הפרשה, ויהיו בני ראובן וכו׳ (במדבר א, כ.). וכל השבטים, שלכן הקדים כאשר צוה ה׳ את משה ויפקדם במדבר סיני (שם יט.). שלמה חזר ואמר כן, שהרי כבר כתב במדבר סיני וכו׳ (שם א.). אלא להודיענו בא שאלה איפוא הם חיילין דאורייתא שקבלו ישראל בסיני. ולפי שכתוב במדבר רבה פ׳ ב׳, בשעה שנגלה הב״ה על הר סיני ירדו עמו כ״ב רבבות מלאכים, שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן וכו׳ (תהלים סח, יח.). והאותיות הם כ״ב. לכן במנין זה נמנו לפי סדר תולדותם ראובן שמעון, ועל זה נאמר וחנו בני ישראל וכו׳ (במדבר א, נב.). אח״כ חזר ואמר איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב.). וחזר ומנאם וצבאו ופקודיהם וכו׳. וכאן היו לדגלים, והוא מ״ש רש״י ז״ל, באות שמסר להם יעקב אביהם, יהודה יששכר וזבולן יטענו מן המזרח וכו׳. ועל זה נאמר מנגד סביב לאהל מועד יחנו. וכבר פי׳ זה בדרוש אחר לפ׳ זו, וזה היה מ״ש והלויים יחנו סביב למשכן העדות. והדגלים נעשו לכבוד המשכן, ואלה הם חיילין דמשכנא. ועל כל זה הוצרך למנותם מן הטעם האמור בזהר פ׳ פינחס דף רל״ז ב׳ ז״ל, ת״ח בקדמיתא כתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו וכו׳ (שמות כה, ב.). כלא בכלל, כיון דאינון ערב רב עבדו ית עגלא, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (שמות לה, א.). בלחודייהו וכו׳. ושם בר״מ ז״ל, דלא אתקריאו קהלה וחבור עד דאתעבר מנהון ערב רב, כביכול בזמנא דמתערבין בינייהו כאילו לא הוו גוי אחד וכו׳, וישראל בתר דמתעברי מינייהו אלין מה כתיב שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א, ב.). הנה כי כן כשהיו ישראל מעורבין עם הע״ר לא נמנו לגלגלותם, ואז נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים (שמות יב, לז.). והיינו כשש שלא נמנו ממש לגלגלותם, כי עדין וגם ערב רב עלה אתם (שם לח.). אך כשקבלו התורה והוקם המשכן שאז נבררו מן הערב רב, וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד (במדבר א, א.). ששם נתאחדו ישראל, כי בקרבתם לפני הר סיני נאמר ויחן שם ישראל (שמות יט, ב.). בלב אחד כאיש א׳. באחד לחדש השני. הוא חדש ז״ו. שגי׳ אח״ד, להורות על מ״ש בזהר פ׳ שמות דף ט״ו ב׳. כל עשבין דארעא דאתמני עליהון רברבין תקיפין בשמיא כל חד וחד רזא בלחודוי כגונא דלעילא, וכתיב לכלם בשם יקרא (ישעיה מ, כו.). ומה בכל מה דבעלמא רזא בלחודוי ולא בעא קב״ה לערבבא לון וקראן בשמהן. בני יעקב דאינון שבטין קדישין, דאינון קיומא דעלמא עאכ״ו. הרי דקריאת שמות ומנין פקודיהם במספר שמות לגלגלתם הוא ליחדם יחוד גמור. ולכן נמנו כאן להפרידם מן הע״ר. וראיה לזה מה שפי׳ בבחיי פ׳ זו, כל יוצא צבא בישראל (במדבר א, ג.). לאפוקי הערב רב. דברי פי חכם חן, ובהם ראיה לדברינו.

והקדמנו מאמרם ז״ל במדבר רבה פ׳ א׳. ולהבין המ׳ הזה צריך להקדים מה ששנינו בערלה פ״ג (משנה ז.), כל שדרכו למנות מקדש. וחכ״א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד וכו׳. ואיתא ביבמות פ״ח (דף פא:), ר׳ יוחנן סבר את שדרכו לימנות שנינו, ור״ל סבר כל שדרכו לימנות שנינו. ופרש״י כל שדרכו לימנות, מקדש את המתערב עמו ואינו בטל ברוב. ר׳ יוחנן סבר את שדרכו לימנות, מיוחד במנין שנינו דלא בטיל, אבל חתיכות ועיגולים אע״ג שדרכו לימנות הואיל דדרכו לימכר באומד בטל. ור״ל סבר כל שדרכו לימנות אפילו לפרקים שנינו דלא בטיל. והנה ישראל אינם בטלי באומות אף כי אין דרכן לימנות תמיד, כי בכל פעם שנמנו שלא לצורך חסרו, ולכן אין למנותם אלא לצורך, ועכ״ז זו היא סברת ר״ל שאפילו אינן נמנים אלא לפרקים לא בטילי. אך הלוים לעולם נמנים לכל עבודתם, כי מצינו שנמנו מבן חדש ומבן שלשים מש״כ בישראל שאינן נמנין אלא מבן עשרים. ולכן אפילו בישראל הלויים אינם בטלין, שלכן רצה למנותם לבדם כמו שכתבנו. וכמו שכבר ביארנו בדרוש לפ׳ זו יע״ש (‏חלק ג׳‏, דרוש ל׳ לפרשת במדבר.). וז״ש מאמרנו נמשלו ישראל כערימה של חטים. שהחטים הם חשובים, שכן אליבא דר׳ שמעון חטה אחת נק׳ בריה, כדתנן בפ״ג דמכות (משנה ב.), ואע״ג דלית הלכתא כוותיה משום דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד כדכתב שם הר״ב, עכ״ז החטה יש לה עיקר ונמנין ונמדדין, אבל התבן והקש אינן לא נמנין ולא נמדדין כי אין להב״ה הניה מהם. ועיין בפ׳ לך לך פי׳ מ׳ ז״ל (ב״ר פ׳ פ״ג.), התבן והקש והמוץ היו מדיינים זה עם זה. ע״ש (חלק א׳, דרוש ה׳ לפרשת לך לך והפטרה.) כי הוא צריך מאד לעניננו. ותחזינה עינינו. בשוב ה׳ שיבת ציון ויעשה נסים ונפלאות לעינינו. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.