דרוש ל''ב לפרשת בהר ובחקותי והפטרות

וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים להיות להם לאלקים אני ה׳ (ויקרא כו, מה).

במדרש (תורת כהנים): ומנין שהברית כרותה לשבטים, שנאמר וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. מלמד שהברית כרותה לשבטים ע״כ.

יאהב הריע והאוהב הנאמן את חבירו כנפשו בין לטוב בין למוטב, וכמאמר החכם במשלי י״ז. בכל עת אוהב הריע ואח לצרה יולד (משלי יז, יז.). יובן עם מ״ש בפ׳ במה מדליקין (שבת לב.), אבב חנוותא נפישי אחי ומרחמי, אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי. וכבר ביארנו כל המ׳ במקום אחר. ועתה יאמר עם המ׳ הקודם שם לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר וכו׳, עלה למטה ונפל יהא דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון שאם יש לו פרקליטין גדולים נצול ואם לאו אינו נצול. ז״ש אבב חנוותא דהיינו כשאדם בריא שהולך בעולם הדומה לחנות פתוחה, כדתנן פ״ג דאבות, החנות פתוחה וכו׳. ועיין באבות עולם שלנו (אבות עולם. ‏פ״ג משנה כ׳. החנות פתוחה וכו׳. במדרש שוחר טוב מזמור פ״ט ז״ל, משל למה העולם דומה וכבודו של הב״ה, למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טוב ואמר על מה אלו מונחין, לוקח אני עבדים ומאכילן ומשקן והן מקלסין אותי, כך היה העולם תהו ובהו עמד וברא את העולם, וברא את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו ועלינו מה לעשות לקלס ולברך, וכן הוא אומר כל הנשמה תהלל יה. ואומר ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן ע״כ. הכונה כי הכופרים בהשגחתו ית׳ טוענים ואומרים איה כבודו של אלוק שוכן שמים להשגיח בעולמות התחתונים, וכמ״ש רם על כל גוים ה׳ על השמים כבודו. ולכן מסלקים השגחתו מן התחתונים, ואין הדבר כן כי מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת, ועכ״ז המשפילי לראות בשמים ובארץ. שגם בשמים נקרא השפלה לגבי כבודו יתברך, והכל שוה כנגדו, בין בשמים בין בארץ משגיח בפרטים. ז״ש משל למה העולם דומה וכבודו של הב״ה. כלומר שיהיה כבודו יתברך להשגיח בתחתונים ולמה ברא העה״ז, לכן הביא המשל למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טוב, כי כן דרכו ית׳ להשפיע שפע רצון, ואם אין מי שיקבל איך יקרא טוב רחום וחנון ושאר תוארים המורים על טובתו, ומה יעשה מאותו הטוב, לכן אמר לוקח אני עבדים ומאכילן ומשקן והן מקלסין אותי.). נפישי אחי ומרחמי כי זכות קל יועיל לקיימו בבריאותו ולהצילו מן היסורין. אך כשחלה ועלה למטה וזהו אבב בזיוני, לא אחי ולא מרחמי כי לא יעמדו להצילו כל מיני זכות רק צריך פרקליטין גדולים תשובה ומעשים טובים כאמור שם. ז״ש בכל עת אוהב הריע שאין צריך להשמט ממנו בשעת דוחקו רק בכל עת אף בעת צרה צריך לאהוב את רעהו. וזה הריע כשאוהב בעת צרה נקרא אח, שנולד לו כאח להצילו מרעתו. והוא שאמר דהע״ה כריע כאח לי התהלכתי (תהלים לה, יד.). כי לא בלבד כריע המתחבר לאדם בזמן טובתו אלא אף זו כאח לצרה יולד.

עוד יובן המ׳ הנ״ל עם מ״ש בפר״א פ׳ ל״ד ז״ל, שלשה אוהבים יש לאדם בחייו ואלו הן, בניו ובני בניו וממונו ומעשיו הטובים, ובשעת פטירתו מן העולם הוא מכניס לבניו ולבני ביתו ואומר להם בבקשה מכם באו והצילוני מדין המות הרע הזה, והן משיבין אותו ואומרי׳ לו ולא שמעת שאין שלטון ביום המות, וכשהוא רואה כן מכניס את ממונו וא״ל הרבה טרחתי עליך לילה ויום בבקשה ממך פדני מן המות הזה והצילני, והוא משיבו והלא שמעת לא יועיל הון ביום עברה (משלי יא, ד.). אח״כ מכניס מעשיו הטובים וא״ל בואו והצילוני מן המות הזה, והן אומרים לו לך לשלום, עד שלא תלך לשם אנו מקדימין אותך, שנאמר והלך לפניך צדקך (ישעיה נח, ח.). ע״כ. זש״ה במזמור מ״ט. למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני (תהלים מט, ו.). אלה דברי האדם הנלבב בהיותו על פרק המיתה שאז מבקרין פנקסו וכל מה שעשה בעה״ז אפילו עונות שאדם דש בעקביו נזכרים ונעשים קטגורים נגדו. ואז מבקש את אוהביו שיעזרוהו, ותחלה מבקש את ממונו הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, ולא ימצא ממנו עזר כנגדו. ואח״כ מכניס בניו ובני ביתו, ואח לא פדה יפדה איש מדין המות ומדינה של גהינם, שזהו כפל פדה יפדה. וגם אם ירצה ליתן צדקה לא יתן לאלקים כפרו, וזה יובן עם מ״ש בזהר חדש פ׳ לך לך דף ל״ט א׳ ז״ל, משל לאדם העומד על שלחנו והיה תאב ורעב לאכול, ועמד עני על הפתח ושאל ממנו להאכילו ולא החזיר לו פנים, לאחר שעה הגישו לו עוד לאכול, כיון שראה שאינו יכול לאכול עוד אמר תנו לו לזה העני, היה חכם א׳ עומד עליו א״ל שוטה אילו יכולת לאכול לא נתת לו, עתה שאין בך כח לאכול יותר אתה נותנו לעני. כך האדם בעה״ז הולך בהבליו רעב לאכול ולהרויח ממון וכו׳ ע״ש (משל למה הדבר דומה, לאדם העומד על שולחנו והיה רעב ותאב לאכול, ובעוד שהיה אוכל עמד עני על הפתח, שאל ממנו להאכילו ולא החזיר לו פנים, הלך אותו עני בפחי נפש. לאחר שעה הגישו עוד לפניו לאכול, והיה בטנו מלא מכל, כיון שראה שאינו יכול לאכול עוד אמר תנו לו לזה העני. היה חכם אחד עומד עליו, אמר ליה שוטה, אלו יכולת לאכול לא נתת לו, עתה שאין בך כח לאכול יותר אתה נותנו לעני. כך הוא האדם בעולם הזה, הולך בהבליו רעב לאכול ולהרויח ממון, בא העני שהוא היצר הטוב ושאל ממנו בבקשה שיחזור בתשובה ולעסוק בתורה, ואינו רוצה, מפני שהוא רעב יותר להרויח ממון, לאחר זמן תופסין אותו בקולר, כשרואה שאינו יכול להרויח יותר, אומר אחזור בתשובה. שמא יתנו לו שעה לכך, או שמא לא יתנו לו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, שוטה עכשיו שאינך יכול עוד להרויח יותר אומר אחזור בתשובה, דאלו היית יכול להרויח עוד לא היית חוזר בתשובה, בעודו כך יצאת נשמתו ממנו.). עוד שם במזמור, אך אלקים יפדה נפשי מיד שאול (תהלים מט, טז.). כי אין שום תקוה רק במעשיו הטובים הב״ה יפדה נפשו מיד שאול. אל תירא כי יעשיר איש (שם יז.). שיבטח על הממון שיצילהו, וגם כי ירבה כבוד ביתו בבנים ובבני בנים. שאם על הממון כי לא במותו יקח הכל, שאף שעשה איזו צדקה היא הולכת לפניו, והלך לפניך צדקך (ישעיה נח, ח.). אך שאר הממון ועזבו לאחרים חילם (תהלים מט, יא.), לא ירד אחריו כבודו (שם יח.). אלו בניו ובני בניו שמלוין אותו עד הקבר ולא יותר. אין טוב לאדם רק כי נפשו בחייו יברך, שיכין צידה לדרכו בצדקה ומעשים טובים. ויודוך כי תטיב לך (שם יט.). שאז יעמדו עליך להצילך מפח יקוש והטוב ההוא יהיה שלך, אשריך בעה״ז וטוב לך לעה״ב. וזוהי כונת המ׳ אבב חנותא שהוא העה״ז, נפישי אחי ומרחמי שהם הבנים והממון. אך אבב בזיוני דהיינו בשעת מיתה, שאין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח.), כמ״ש (ב״ר פ׳ צ״ו.) ע״פ והמלך דוד זקן (מ״א א, א.). שבחיים חייתו קראו מלך, אך ויקרבו ימי דוד למות (מ״א ב, א.). נקרא בשמו ולא בשם מלך. וזהו אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי, כי הבנים והקרובים לא ילווהו אלא עד הקבר, והממון מניחו ואינו עומד לו בשעת דוחקו, כי לא יועיל הון ביום עברה. עוד יאמר אח לא פדה יפדה איש (תהלים מט, ח.) במי שמת בלא בנים ואין לו אח שייבם אשתו, אך הבן ברא מזכי אבא (סנהדרין קד.), לכן הזכיר אח ולא בן. א״נ המזמור הזה אמרוהו בני קרח על אביהם שבטח בראותו שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן (תנחומא פ׳ צו.). וזהו הבוטחים על חילם. וכן וברוב עשרם יתהללו. שקרח היה עשיר גדול, ועליו נאמר בוטח בעשרו הוא יפול (משלי יא, כח.). אח לא פדה יפדה איש. שכבר פי׳ ז״ל (במדבר רבה פ׳ י״ח.), אח נפשע מקרית עוז (משלי יח, יט.). זה קרח. והוא מובן עם מ״ש בשם האר״י זלה״ה, שקרח היה קין ומשה הבל. ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם (תהלים מט, ט.). וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (במדבר טז, לג.). כי יראה חכמים ימותו (תהלים מט, יא.). אלו הר״ן איש שהיו ראשי אלפי ישראל. יחד כסיל ובער יאבדו. זה קרח וכל עדתו, שאמרו עליו (במדבר רבה פ׳ י״ח.), מה ראה לשטות זו. ועזבו לאחרים חילם. שלא נטלו חלק בארץ. זה דרכם כסל למו. ואחריהם בפיהם ירצו סלה (תהלים מט, יד.). שאומרים משה אמת ותורתו אמת (תנחומא פ׳ קרח.). ועוד ואחריהם הם הבנים שלהם שעשו תשובה, בפיהם ירצו סלה. שנעשו תמיד משוררים במקדש, הימן ואסף וידותון. כצאן לשאול שתו וכו׳ (תהלים מט, טו.). ודי בזה לעת עתה.

ובברכות פ״ט (דף סג.), תניא ר׳ אומר לעולם אל ירבה אדם ריעים בתוך ביתו, שנ׳ איש ריעים להתרועע (משלי יח, כד.). דייק לעולם, כלומר אף שטוב להיות לו ריע להצילו מרעתו, עכ״ז אף בשעת הצער צריך להזהר שלא ירבה ריעים בתוך ביתו. וזה משום דאיתא בפ׳ חלק (סנהדרין ק:), מנע רבים מתוך ביתך ולא רבים תביא אל ביתך ((עין ישראל נ״א) ולא הכל תביא אל ביתך.). שהכונה מנע רבים, שלא תרבה ריעים רק מנע אותם מתוך ביתך, ואפילו אותם שכבר הם ריעך, ולא רבים תביא אל ביתך, שכן נאמר הוקר רגליך מבית ריעיך (משלי כה, יז.). כי רוב הריעים בתמידות גורם לשנאתם, וזהו איש ריעים סופו להתרועע. אך ויש אוהב דבק מאח. כי כשהוא אוהב לגמרי אז הוא כאח וצריך להדביקו אליך. ונסחת העין ישראל, ולא הכל תביא אל ביתך. הוא מ״ש (כלה ח, א.), לעולם יהא אדם בעיניך כלסטים ומכבדו כר״ג.

ובזה נבוא לביאור ההפטרות שמהן נראית אהבתו ית׳ אלינו אף בזמן הרעה. ותחלה כתוב בירמיה ל״ב. ויאמר ירמיהו היה דבר ה׳ אלי לאמר (ירמיה לב, ו.). הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לאמר קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות (שם ז.). ויבא אלי חנמאל בן דודי בדבר ה׳ אל חצר המטרה וכו׳ (שם ח.). וצריך להבין מה זאת עשה אלקים להביא את חנמאל לירמיהו למכור שדהו, וירמיה היה כלוא בחצר המטרה. ועוד קשה ויבא אלי חנמאל וכו׳ אל חצר המטרה. שהפסוק מסורס וכך היה לו לומר, ויבא אלי אל חצר המטרה חנמאל בן דודי כדבר ה׳. ועוד קשה שתחלה קרא לחנמאל בן דודו, ואח״כ כתוב ואתן את הספר המקנה אל ברוך בן נריה בן מחסיה לעיני חנמאל דודי וכו׳ (שם יב.). והרד״ק ז״ל פי׳ שהיה אפשר לומר שזהו אחר שהיה דודו, לא הראשון שהיה בן דודו. וזה דוחק. אמנם רצה הב״ה לזכות את ישראל ולהראותם שאעפ״י שאמר לירמיהו לאמר לצדקיהו הנני נותן את העיר הזאת ביד מלך בבל ולכדה וכו׳ (ירמיה לב, ג.). כדכתיב בפסוקים הקודמים. עכ״ז לא יטוש ה׳ את עמו ויחזרו לארצם אחרי הזמן הנועד לגלות בבל, וזהו שכתוב ויאמר ירמיה. שהגיד לכל מה שאירע לו, היה דבר ה׳ אלי לאמר לאחרים ולהבטיחם על הגאולה. הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לאמר קנה לך וכו׳. לקיים מה שנאמר ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו (ויקרא כה, כה.). וירמיהו היה עשיר, שהרי אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צב.). ויבא אלי חנמאל בן דודי. הגיד הכתוב כי דבר ה׳ הוא שבא אל חנמאל, שהרי ויבא אלי ולא המתין עד צאתי מבית האסורים רק ׳ויבא אלי׳ תכף ומיד, וכ״ש שעדין אני בחצר המטרה חבוש וכלוא, שכל זה מורה באצבע ואדע כי דבר ה׳ הוא (ירמיה לב, ח.). שבאת הנבואה לחנמאל. וכן פי׳ הרד״ק ז״ל, וי״מ כי חנמאל בא ע״פ הדבר לירמיהו. דאם לא כן כבר אמר ירמיהו, היה דבר ה׳ אלי לאמר. וכ״ש שאמר חנמאל, קנה נא את שדי וכו׳. שר״ל עתה בלי איחור כדי לקיים דברו ית׳. ויגעתי ומצאתי בס׳ הלכות גדולות, בהלכות הספד אשר בסוף הספר דף קמ״ג ג׳ ז״ל, ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה ומרדכי וחנמאל ושלום נתנבאו לצורך שעה. שמואל וחנמאל נקראו רואים ע״כ. יש לדקדק דבשלמא שמואל נקרא רואה, כדכתיב בשמואל א׳ ט׳. לכו ונלכה עד הרואה ואמר אנכי הרואה (ש״א ט, ט.). אך חנמאל היכן מצינו שנק׳ רואה, אלא ודאי שבאמור ירמיהו ואדע כי דבר ה׳ הוא. משם ראיה שנק׳ רואה. לפי שהראה לו הב״ה שילך לירמיהו ולא נתנבא עוד. ובמס׳ שם ירמיהו ל״ב. ואדע ג׳ בקריאה ובטעם זקף. ואדע כי לא אבוש ישעיה ג׳. ואדע כי דבר ה׳ הוא. ואדע כי כרובים המה יחזקאל י׳. הוא הדבר אשר דברנו כי מאת ה׳ היתה זאת להודיע לישראל כי יחזרו על אדמתם אחרי תום גלותם. וגם לירמיהו שלא יבוש בנבואותיו לדעה כי סוף הכבוד לבא, ויראו כי הוא נאמן בנבואותיו, ולכן שלח לו את חנמאל ואדע כי דבר ה׳ הוא. ובזה ואדע כי כרובים המה. כי מאת ה׳ צבאות יצאה. ואקנה את השדה וכו׳ ואתן את הספר המקנה וכו׳ לעיני חנמאל דודי. קראו כן לכבוד כיון שבאה לו הנבואה וממלא מקום אבותיו היה, כמ״ש במגלה פ״א (דף טו.), כל נביא שנתפרש שמו ושם אביו הוא נביא בן נביא. ובזה אתי שפיר מ״ש בהלכות גדולות במנין הנביאים וחנמאל ושלום. דקשה והלא חנמאל היה בן שלום, וא״כ היה לו להקדים שלום לחנמאל. אלא שחנמאל נתפרשה נבואתו ולא של שלום, ולכן מחנמאל למדנו לשלום שהיה נביא מהטעם הנז׳. וכן עשה ירמיה להבטיח לישראל כי אלקינו מרחם ואפי׳ בשעת כעסו אוהב את ישראל ומבטיחם שישוב אליהם לא יעזבם ולא יטשם.

והן אלה קצות דרכי הפרשה הראשונה, ותחלה נבאר מ׳ ז״ל בפ׳ בתרא דערכין ז״ל (דף ל:), א״ר יוסי בר חנינא בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו, שנאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כה, יג.). וכתיב וכי תמכרו ממכר וכו׳ (שם יד.). דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (שם כה.). לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (שם כט.). מאי שנא דקאמר לא הרגיש, ומאי שנא הכא דקאמר לא באת לידו, כדרב הונא דא״ר הונא כיון שעבר אדם עבירה ושינה בה נעשית לו כהיתר. לא באת לידו סוף מוכר את בתו וכו׳. לא באת לידו סוף שילוה ברבית. לא באת לידו סוף שמוכר את עצמו, שנאמר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה, לט.). לא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב, משפחת גר זה הגוי, כשהוא אומר לעקר משפחת גר (שם מז.). זה הנמכר ונעשה משרת לע״א עצמה ע״כ. במ׳ הקדוש הזה ניתן טעם למה בכל הפרשה כתוב ׳וכי תמכרו׳ כלם בו׳ החבור, חוץ מכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (שם כה.). שכתוב בלי ו׳, כי בראשונה שלא שינה, שחטא רק לא הרגיש, לכן כתוב אחריו כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, כי אפשר שיתן אל לבו כשמכר מטלטליו ולא יחטא עוד, ובזה לא יצטרך למכור שדותיו. אך כששינה בחטא נעשית לו כהיתר, ואז בלי ספק לא באת לידו ומוכר את ביתו, ולכן כתוב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. וסוף שילוה ברבית, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וכו׳. וסוף שמוכר עצמו, וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. ולא זו לישראל אלא אף לגוי. ואמנם קשה במ׳ הנ״ל שאומר סוף מוכר מטלטליו, שנאמר וכי תמכרו ממכר וכו׳ (ויקרא כה, יד.). שהרי גם זה מדבר בקרקעות, שנאמר במספר שנים אחר היובל תקנה וכו׳ (שם טו.). וכן פי׳ רש״י ז״ל, על ההונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע וכו׳. אשר על כן מצאתי בתנחומא פ׳ זו ז״ל, אם לא שמר שמיטות ויובלות סוף שימכור את ארצו, וכי תמכרו ממכר לעמיתך (שם יד.). חזר בו יפה ואם לאו סוף שהוא מוכר את שדהו וכו׳. ונלע״ד שמה שאמר שימכור את ארצו הוא שדה מקנה, ולכן כתוב וכי תמכרו ממכר, דהיינו דבר שכבר נמכר לו, שסוף סוף תחזור ביובל לבעליה, ומה שאמר סוף שימכור את שדהו הוא שדה אחוזה, שכן כתוב וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (שם כה.). ואמנם בגמ׳ (ערכין ל:) אמר, סוף מוכר מטלטליו, מדכתיב או קנה מיד אחיו (ויקרא כה, יד.). דבר הנקנה מיד ליד. וגם שדה מקנתו קורא מטלטליו לפי שאין קנייתו לחלוטין אלא עד שנת היובל, והוי דומיא דמטלטלין שניטלים מזה וניתנים לזה. ואח״כ כתוב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה, לה.). אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך (שם לו.). וקשה שהרי אסור ליקח ריבית גם מהעשיר, ולמה כתב וכי ימוך אחיך דנראה דדוקא מהעני, אמנם איתא בסוכה פ״ב (דף כט.), בשביל ד׳ דברים נכסי בעלי בתים מתמוטטין, וא׳ מהם על מלוי בריבית. וכן במציעא פ״ה (דף עא.), הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, והא קא חזינא דלא מוזפי בריבית וקא מתמוטטין, א״ר אלעזר הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואינן עולין ע״כ. ז״ש וכי ימוך אחיך. שאתה רואה אחיך שהעני, כי תחלה היה עשיר והעני, ולא עוד אלא ומטה ידו עמך, שנכסיו מתמוטטין ואינן עולין. לא תאמר זה גרם רעה לעצמו שהלוה בריבית ואסור לרחם עליו אלא והחזקת בו. אל תניחהו שיפול לגמרי, אלא גר ותושב וחי עמך. שיובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ משפטים, מלוה ה׳ חונן דל (משלי יט, יז.). אמר הב״ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרוטה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש וכו׳. זהו וחי עמך. שאם נקנסה עליך מיתה תחיה בזכות מה שהחיית נפשו. והגם שהוא הלוה בריבית שלכן נכסיו מתמוטטין. אל תקח מאתו נשך ותרבית. כלומר ממה שכבר לקח ריבית מאחרים לא תקח מאתו, כי אם הוא חטא זה ענשו ואתה לא תחטא רק ויראת מאלקיך. וחי אחיך עמך. זה רומז למ״ש האר״י זלה״ה כי מי שנוטל ריבית עצמותיו מרקיבין ואין לו תחייה. וזהו מ״ש ביחזקאל, בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה (יחזקאל יח, יג.). ז״ש וחי אחיך עמך. שזה יגרום שגם אתה תקום בתחייה עם אחיך, שנתכפר עונו במה שבא לידי עוני שקבל עונשו בעה״ז. ובשמות רבה פ׳ ל״א. לא תהיה לו כנושה (שמות כב, כד.). בא וראה כל מי שהוא מלוה בריבית עובר על כל העבירות שבתורה, וכל המלוה את חבירו ואינו נוטל ריבית כאלו קיים כל המצות ע״כ. ונלע״ד שלכן רבי״ת גי׳ תרי״ב, שמי שעובר על מצוה זו עובר ג״כ כל תרי״ב מצות אחרות, ומי שנזהר בזה כאילו שמר כל שאר תרי״ב מצות, ובתחלה כתב אל תקח מאתו נשך ותרבית (ויקרא כה, לו.). שיש ת׳ יתירה, ובסוף כתב ובמרבית לא תתן אכלך (שם לז.). שיש מ׳ יתירה הם אותיות מ״ת, כי הלוקח ריבית מת בעה״ז ובעה״ב. גם נש״ך גי׳ ע״ש, שהוא כרקב יבלה כבגד אכלו ע״ש (איוב יג, כח.). והוא מ״ש בשם האר״י זלה״ה. שומר כל עצמותיו בעסקו בתורה, אחת מהנה לא נשברה (תהלים לד, כא.). הוא העצם הנק׳ לוז, שממנו מתחיל תחיית המתים, שמעולם אינו נרקב. ואני הצעיר מוסיף שזהו שכתוב אחריו, תמותת רשע רעה (שם כב.). דהיל״ל תמות, אלא תמותת ר״ל בשתי מיתות בעה״ז ובעה״ב, שלא יזכה לקום בתחיה בשביל שעשה רעה לקבל ריבית, ועליהם נאמר ושונאי צדיק יאשמו. שיובן עם מ״ש בפ׳ איזהו נשך (בבא מציעא עה:). תניא רש״א מלוי בריבית יותר ממה שמרויחין מפסידין, ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת, אומרים אילו היה יודע משה רבינו שהיה ריוח בדבר לא היה כותבו. ופרש״י ז״ל, חכם. לישנא מעליא נקט. ז״ש ושונאי צדיק. זה מרע״ה ששונאים אותו על מ״ש בתורה איסור הרבית יאשמו. גם נשך הוא מלשון והיה אם נשך הנחש את איש (במדבר כא, ט.). שכן הריבית נושך כנחש, שנושך בעקב והארס מתפשט עד הראש, כך הריבית עולה למעלה עקרבים. ואיתא שם בשמות רבה (פ׳ ל״א.), בא וראה כל מי שהוא מלוה בריבית עובר על כל העבירות שבתורה, ואינו מוצא מי שילמד עליו זכות ע״כ. וזה כמו הנחש שאמרו (סנהדרין כט.), הרבה טענות היו לו לטעון אלא שאין טוענין למסית. ודי בזה.

וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד (ויקרא כה, לט.). דהיינו עבד כנעני, והוא מ״ש שם, לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מג.). ואמרו על זה בתורת כהנים, לא תאמר לו החם את הכום הזה ואינו צריך, הצנן את הכוס הזה ואינו צריך, עדור תחת הגפן הזה עד שאבא וכו׳. ולעומת זה מאת הגוים אשר סביביתיכם מהם תקנו עבד ואמה וכו׳ (שם מד.). והם עבדים כנעניים. ועליהם נאמר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו (שם מו.). כלומר אף שאינו צריך לעבודה זו, מותר לומר לו החם את הכוס הזה אע״פ שאינו צריך, זהו ׳לעולם׳ אף בשעה שאינו צריך לזה, לעולם בהם תעבודו. ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (שם מו.). ואע״פ שכבר צוה לא תרדה בו בפרך, אפשר שאז דבר לנמכר בשש, וכאן כפל דבריו ללמד על הנרצע שאע״פ שפשע בעצמו ואמר לא אצא חפשי, עכ״ז אחיך הוא לא תרדה בו בפרך.

וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך וכו׳ (ויקרא כה, מז.). קשה למה לא אמר כאן על דרך הקודמים, וכי ימוך אחיך ונמכר לגר תושב עמך. וכן מלת ׳עמך׳ ב׳ פעמים למה כן. אך בתנחומא פ׳ זו, וכי תשיג יד גר זה נבוכדנאצר, ותושב זו מלכות מדי. ונמכר לגר תושב זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר זו מלכות רביעית, אמר משה, רבש״ע למה נמסרו ישראל למלכיות הללו, א״ל מפני שמחללין את השביעית וכו׳. קרא לנ״נ גר לפי מ״ש במ׳ אם כל חי ח״ב סי׳ כ״ג ז״ל, ולא זכה נ״נ להקרא אריה אלא דמבית דוד קאתי, מזרעו של שלמה ממלכת שבא אחרי שגיירה וכו׳. אשר על כן דייק בלישניה שלא אמר יד גר זו מלכות בבל כמו שאמר באחרים, אלא יד גר זה נ״נ לפי שהוא עצמו היה גר. ותושב זו מלכות מדי לפי שאחשורוש לקח את אסתר לאשה והולידה את דריוש שנתן רשות לבנות בית שני, ולכן אמר ׳עמך׳ שאז נבנה הבית ועלו ישראל לאדמתם. ומך אחיך עמו (ויקרא כה, מז.), שאז היו ישראל עניים ולא יכלו לבנות מעצמם אם לא שהמלך נתן כל הצורך. ונמכר לגר תושב זו מלכות יון. דאיתא בזהר חדש פ׳ יתרו דף ס״א א׳. ונגה לו סביב (יחזקאל א.). דא מלכות יון בגין דלית בכל מלכוון דאינון קריבין לאורח מהימנותא כוותיה. וזהו לגר תושב עמך. וגם לפי שאז היה הבית בנוי וישראל היו על אדמתם לכך אמר ׳עמך׳. או לעקר משפחת גר זו מלכות רביעית. שעליה כתוב ועקרון תעקר (צפניה ב, ד.). וקראה משפחת גר לפי שהלא אח עשו ליעקב (מלאכי א.). אחרי נמכר גאולה תהיה לו. כלומר תכף שנמכר הם ראויים לגאולה. זכו אחישנה. אחד מאחיו יגאלנו זה זרובבל שבא משבט יהודה המיוחד שבשבטים. או דודו או בן דודו אלה מרדכי ואסתר, כי מרדכי היה דוד לאסתר ואסתר היתה בת דודו, ובזכות שניהם היתה הגאולה. או משאר בשרו אלו הכהנים בני חשמונאי. ממשפחתו משפחת הלוי שהיו נמנים לעצמם. או השיגה ידו ונגאל. שהגאולה העתידה לא תהיה אלא בתשובה ומעשים טובים, כמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין צז:), כי לא תהיה הגאולה ע״י אדם כמו האחרות שכתוב בהם אחד מאחיו יגאלנו וכן כלם. רק ונגאל ע״י הב״ה לפי שאין אדם יודע קץ הגאולה, הלא הוא כמוס עמדי. וחשב עם קונהו משעת המכרו לו וכו׳ (ויקרא כה, נ.). יובן במ״ש במ׳ חקור דין ח״ג פ׳ כ׳ ז״ל, וכבר אמרו חכמים כי כל המסים וארנוניות שהמלכיות גובים ממנו נחשבים לנו צדקה רבה, למי שהוא צריך ליתן להם תשלום גמול בעה״ז, יען נמצא בהם דבר טוב, כי כל דרכיו משפט וצדקה עשה עמנו, כי עם זה פדאנו מרדת שחת וכו׳ (וכבר אמרו חכמים כי כל המסים וארנוניות שהמלכיות גובים ממנו, נחשבים לו צדקה רבה, לפי שהוא צריך ליתן להם תשלום גמול בעולם הזה, יען נמצא בהם דבר טוב, כי כל דרכיו משפט, וצדקה עשה עמנו כי עם זה פדאנו מרדת שחת מצא כופר, ולא עוד אלא שיחשבה לנו צדקה אצלו, בהיותו פורע חובותיו בממוננו.). זהו וחשב עם קונהו. דהיינו שהב״ה יעשה חשבון עם האומות לשעבד ישראל תחת ידם כדי שיטלו שכרם, אך אם ישתעבדו בהם יותר מדאי או יטלו יותר מהראוי, כבר כתוב מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים עב, י.). שעתידין להחזירן למלך המשיח, כמו שדרשו רז״ל (ב״ר פ׳ ע״ח.). ולפי שהגאולה תהיה או אחישנה או בעתה (סנהדרין צח.), לכן אמר אם עוד רבות בשנים ואם מעט וכו׳ (ויקרא כה, נא.). ועל הכל השביע הב״ה לאומות שלא ישתעבדו בהם יותר מדי, כמ״ש בכתובות פי״ג (דף קיא.), וזהו לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג.). ואם לא יגאל באלה (שם נד.). דהיינו בתשובה ומעשים טובים ויצא בשנת היובל. זהו בעתה שאז יתקע בשופר גדול ובאו כל האובדים וכו׳. וזהו ובניו עמו. והביאו את אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳ וכו׳ (ישעיה סו, כ.). ונתן הטעם כי לי בני ישראל עבדים וכו׳ (ויקרא כה, נה.). כמו שפי׳ מ׳ ז״ל (סנהדרין קה.), עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי. או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו (ישעיה נ, א.). וע״ש (חלק ב׳, דרוש י״ד לשביעי של פסח.). ובזה יבא היטב שהתחיל לדבר שלא לנוכח עבדי הם וכו׳, וחזר ואמר אני ה׳ אלקיכם לנוכח. כי תחלה מדבר עם האומות שלא ישעבדו בישראל כי עבדיו המה, ואח״כ חוזר לישראל אני ה׳ אלקיכם. לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו, א.). איתא בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו, אע״פ שגליתם לבין האומות לא תעשו כמעשיהם, שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים (הושע ט, א.). והשבתות תשמורו. ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות תקבצו. אני ה׳ נאמן לשלם שכר ע״כ. ויובן עוד עם מאי דאיתא בספרי פ׳ ראה, ונתצתם את מזבחותם וגו׳ (דברים יב, ג.). וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים את המזבחות ח״ו אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שיתחרב ע״כ. ז״ש לא תעשו לכם אלילים. שבעונותיכם נמכרתם, וכתוב בהם ועבדתם שם אלקים מעשה ידי אדם (דברים ד, כח.). כי כיון שאתם מספיקים בידם להוציא ממון הוי כאילו עשיתם לכם אלילים, זהו כלפי העובדים ע״א. ואבן משכית היא של ישמעאל, ולכן דרשו והביאו רש״י ז״ל, להשתחוות עליה אפילו לשמים (ויקרא כו, א.). את שבתותי תשמורו. ובזה תזכו לגאולה, שאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים (שבת קיח:). וזהו את שבתותי לשון רבים. כי בזה תזכו לגאולה.

ובפ׳ שניה ראה ראינו חיבתן של ישראל לפני המקום, והוא מ״ש דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה׳ (ויקרא כז, ב.). והיה ערכך הזכר וכו׳ (שם ג.). שצריך לדקדק בפסוקים אלה, תחלה שהיה לו לומר בקצור, איש כי ידור ערך נפשות והיה ערך הזכר וכו׳. מבלי שיאריך לומר איש כי יפליא, ולחזור ולומר והיה ערכך הזכר. ועוד קשה שהתחיל ממעלה למטה, מבן עשרים ועד ששים (שם.). ואם מבן חמש שנים וכו׳ (שם ה.). ואם מבן חדש וכו׳ (שם ו.). ובאחרונה יסע ואם מבן ששים שנה ומעלה (שם ז.). ולמה לא הקדימו לכלם כסדר שבא מלמעלה למטה, והנה בדרוש ס״א חלק זה ביארנו מ׳ ז״ל ע״פ טבחה טבחה וכו׳ (משלי ט׳‏‏.). בויקרא רבה פ׳ י״א. ע״ש (חלק א׳‏, דרוש ס״א לפרשת שמיני והחדש והפטרה.) שכלו שייך לפ׳ זו. אך עתה נוסיף עם מאי דתנן בריש פ״ג דערכין (דף יג:), א׳ שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמשים סלע, ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שיוויו ע״כ. ונלע״ד שהטעם לזה כי הערכים הם לנפש, ולכן התחיל ואמר איש כי יפליא נדר. ובמס׳ פ׳ זו, כי יפליא. ב׳ חסרים. איש כי יפליא נדר בפ׳ זו. איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר בפ׳ נשא. והכונה כמו שפי׳ שם כי לא הותר לידור בנזיר אלא מי שפחז יצרו עליו, כאותו מעשה שפי׳ שם (נזיר ד:), ולכן הם חסרים לרמוז כי כשאדם מכיר בעצמו שחסר טובו לפי שיצרו תוקפו לעבור עבירה מותר לידור ולישבע ליצרו כיוסף ובועז ודומיהם, וזש״ה בערכך נפשות לה׳. שדוקא ערך נפשות לה׳, כי האדם אינו יודע ערך נפשו ונפש חבירו רק לה׳ הידיעה, שכן כתוב הן כל הנפשות לי הנה (יחזקאל יח, ד.). כי הוא יודע ערכם. ולכן כתוב נפשת חסר כי כלם משרש א׳ חוצבו, כדכתיב נצר מטעי וכו׳ (ישעיה ס, כא.). כמ״ש בס׳ אבות עולם בפי׳ משנת כל ישראל ע״ש (אבות עולם‏ - פתיחה.). ולכן הערכים שוים. אך אם אמר דמיו עלי שהוא לגוף נותן את שוויו, כי נודע וניכר ההפרש שבין גוף הא׳ מחבירו. ובזה יכון מה ששנינו בפרק ה׳ דערכין, האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשין, לפי שהנפשות לעולם קיימות. דמי עלי ומת לא יתנו היורשין, שאין דמים למתים כי הגוף כלה ואבד והוא כרקב בלה. וכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות (שבת קנא:). ולפי שעיקר חיי האדם הוא מבן עשרים שנה ומעלה, כמו שראינו בתורה בכמה מקומות, ואז מגיע לכלל עונשין בב״ד של מעלה, ואז הוא תגבורת היצר, שלכן שנינו בן עשרים לרדוף. שנלע״ד שר״ל לרדוף את היצה״ר ולהכניעו שלא יחטיא אותו, ואז כבר נשא אשה, שכבר הקדים בן י״ח לחופה. לכן הקדימו לכלם, וחזר ואמר והיה ערכך הזכר, ללמוד שזהו עיקר כל הערכין. והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. שהם חמשה חומשי תורה, שכל א׳ מהם שקול כעשרת הדברות, וגם כי בזה מקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות וה״פ הם ן׳. אך הנקבה אינה חייבת ללמוד תורה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט.). ולא את בנותיכם (קדושין כט:). ועיקר חיובם הם ג׳ מצות נדה חלה והדלקת הנר. שכל א׳ מקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות הרי שלשים. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה. שאז בן חמש למקרא וגם בן עשר למשנה וט״ו לגמרא ובן י״ח לחופה. והיה ערכך הזכר עשרים שקלים, כנגד העשרים שנה. והנקבה מחציתם לבד, כי אינה חייבת בלימוד התורה כלל רק בשמירת מקצת המצות. ואם מבן חדש ועד חמש שנים הזכר חמשה שקלים כנגד חמשה חומשי תורה, שאז מתחיל להתחנך בהם, כמו שידענו שאביו מלמדו לומר תורה צוה לנו משה. והנקבה שלשה שקלים כנגד ג׳ מצותיה הנ״ל, ולפי שאינה אלא הכנה לכשתגדיל, לכן הם אחדים ולא עשרות כדלעיל. עד כאן הם שלשה זמנים שהאדם קרוב לחטוא בהנה. אמנם כשהוא בן ששים לזקנה שאז כתוב תבא בכל״ח אלי קבר (איוב ה, כו.). הוא רחוק שיחטא האדם בזמן ההוא, ועכ״ז אם המצא ימצא מי שיחטא, גם לזה תקנה תורה לזרז את עצמו ולידור כנגדו של יצה״ר, ואז הזכר יתן ט״ו שקלים כנגד שלשה זמנים של לימוד התורה, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט״ו לגמרא, והנקבה עשרה שקלים שקרובה להיות במדרגת הזכר, כמ״ש ז״ל (ערכין יט.), סבא בביתא וכו׳. ולפי שרחוק שיחטאו בזמן ההוא, איחר זה לכלם ודוק.

וגם בהפט׳ הסדר השני יש ראיה לכל מה שאמרנו, והוא מ״ש בירמיה י״ו. ה׳ עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו וכו׳. וצריך להבין מה המה שלשה תוארים אלה עוזי ומעוזי ומנוסי. ועוד מה קשר יש לזה עם הפסוקים הנמשכים. אמנם בויקרא רבה פ׳ כ״ז. אמר ר׳ שמואל בר נחמני בשלשה מקומות בא הב״ה להתוכח עם ישראל, ושמחו א״ה ואמרו כלן אינן יכולין להתווכח עם בוראן, עכשיו הוא מכלן מן העולם, בשעה שאמר להם לכו נא ונוכחה יאמר ה׳. כיון שראה הב״ה ששמחו א״ה הפכה להם לטובה, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו׳. ובשעה שאמר להם שמעו הרים את ריב ה׳. שמחו א״ה ואמרו היאך אלו יכולים להתוכח עם בורא, עכשיו הוא מכלן מן העולם, כיון שראה הב״ה שא״ה שמחין הפכה להם לטובה, שנאמר עמי מה עשיתי לך וכו׳ עמי זכר נא מה יעץ וכו׳. ובשעה שאמר וריב לה׳ עם יהודה וכו׳. שמחו וכו׳ מיד הפכה להם לטובה, שנאמר בבטן עקב את אחיו וכו׳. ויש במ׳ הזה כמה קושיות, כי מה זו תוכחה בג׳ מקומות אלו, ולמה לא שמר סדרן של נביאים, כי הושע קדם לכלן כנז׳ בדברי רז״ל ולמה באחרונה יסע. אמנם בצאת ישראל ממצרים ורצה הב״ה לזכותן בתת להם תורה ומצות, כתוב עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו. שחטאו בעגל. וזהו שאמר הכתוב ישעיה א׳. בנים גדלתי ורוממתי. שהוצאתים ממצרים ורוממתי אותם באמור להם והייתם לי סגולה מכל העמים. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ועם קדוש. ובאותו זמן והם פשעו בי שעשו את העגל, וכל הענין מדבר בזה. עד שאמר לכו נא ונוכחה יאמר ה׳. ואז שמחו אומות העולם כי אמרו אינן יכולין להתווכח עם בוראן, כיון שמרדו בו ובודאי הוא מכלן מן העולם. כיון שראה הב״ה ששמחו אומות העולם, וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וכו׳ והשיב מעליו אפו. שיסירנו מעליו וישיבנו על האויב, בעבור כי שמח לאיד לא ינקה. הפכה להם לטובה באמרו אם יהיו חטאיכם כשלג ילבינו וכו׳. אח״כ חטאו בשיטים, ויחל העם לזנות את בנות מואב. והרי ע״ז וג״ע, וז״ש במיכה ו׳, שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ. כי האבות גדרו עצמן מן הערוה שלא רצו להתחתן בגויי הארצות, וישראל לא הלכו בדרכיהם, וזהו כי ריב לה׳ עם עמו. אלו ערב רב שכתוב בהם ויחל העם לזנות. ועם ישראל יתוכח, ויצמד ישראל לבעל פעור. שחשבו לבזות אותו והיתה דרך עבודתו בכך, ולכן ויחר אף ה׳ בישראל והיתה המגפה. ולכן שמחו אומות העולם ואמרו, היאך אלו יכולים להתוכח עם בוראן, כלומר הלא ידענו שאלקיהם של אלו שונא זימה הוא. ואף גם זאת בעבור ששמחו אומות העולם הפכה להם לטובה, עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב. כי לא מלבם היתה זאת רק מאת בלק ובלעם שחשבו להחטיאם והפקירו את בנותם לזנות, ולכן אין להאשימם על זאת, ובימי הושע חטא ישראל בשפיכות דמים, שכן הוכיחם הנביא סי׳ ד׳, שמעו דבר ה׳ בני ישראל וכו׳ אלה וכחש ורצוח וכו׳ פרצו ודמים בדמים נגעו על כן תאבל הארץ. והרבה להשיב אפו בסי׳ ו׳ ואמר גם יהודה שת קציר לך, שגם המה בחרו בדרכיהם לשפוך דם חנם. ושם נאמר בסי׳ י״ב, וריב לה׳ עם יהודה על ש״ד, ובזה ולפקוד על יעקב כדרכיו. ויובן עם מ״ש בב״ר (ב״ר פ׳ ס״ג.) כי לכך יעקב נתן נפשו על הבכורה, לפי שעשו היה שופך דמים, ואמר וכי יהיה רשע זה עומד ומקריב, כי כהן שהרג את הנפש פסול לעבודה. אך עתה שריב לה׳ עם יהודה ששפכו דמים כמים. נזכר עון יעקב שלקח את הבכורה במרמה, כיון שגם ביהודה יש עון ש״ד ואינם ראויים לעבוד עבודה. והשתא אתי שפיר ששמחו אומות העולם להזכיר עון להתפש על יעקב שלקח את הבכורה במרמה. וכשראה הב״ה כן, הפכה לטובה ואמר בבטן עקב את אחיו. והכונה כמ״ש ז״ל שמן הדין היתה הבכורה ליעקב לפי שהיה ראשון ליצירה, שלכן וידו אוחזת בעקב עשו לעכבו מלצאת, שיהא הוא ראשון ללידה כשם שהיה ראשון ליצירה. שלשה אלה אמר ירמיהו, ה׳ עוזי מעון ע״א, שטען בעד ישראל ואמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ומעוזי מעון ג״ע בשטים, והצילם באמור עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וכו׳. שהם שהחטיאו את ישראל. ומנוסי מש״ד, ביום צרה כשבא להתוכח עם בניו. ובראות האומות שהב״ה אוהב לישראל, וגם בעת צרה עומד עליהם להצילם מתגרת קמיהם. אליך גוים יבאו מאפסי ארץ. כי אמרו טוב להידבק באומה זו. ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו. כשהתחילו לעבוד ע״א לאמצעיים עד שכפרו בה׳ בכל מכל כל, ובטחו בע״א שקר ואין בם מועיל. היעשה לו וכו׳. לכן הנני מודיעם. לשון הווה, ובזה אודיעם את ידי ואת גבורתי כי ממה שהם רואים שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והב״ה מצילנו מידם, מזה ישפטו כי לעתיד אודיעם את ידי כאשר עשיתי במצרים, ואת גבורתי לעת עתה, וידעו כי שמי ה׳. חטאת יהודה וכו׳ ולקרנות מזבחותיכם. לפי שירמיה היה כהן ומנשה הרס את המזבחות, וכן אמון בנו העלה שממית על גבי המזבח, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קג:). לכן אמר ולקרנות מזבחותיכם לנכח, שביטלו מהזות את הדם על קרנות המזבח בחוץ ובפנים. הררי בשדה וכו׳. זה רמז לשתי בתי מקדשות, כי הראשון נקרא הר והשני שדה, ושניהם נחרבו ובזזו האויבים כל האוצרות וכל הכלים, וזהו חילך כל אוצרותיך לבז אתן, בעבור כי במותיך בחטאת בכל גבולך שהיו מקריבים בבמות אף שנאסרו מעת שנבחרה ירושלים ולא היה להם עוד היתר. ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך וכו׳. להבין פסוק זה צריך לדקדק בפ׳ זו, כי בה ראה ראינו כמה תוכחות פסקי פסקי מה שאין כן בתוכחות של משנה תורה שכתובים כל התוכחות בלי הפסק כלל. ועוד יש כפל ענין בכמה פסוקים שהם כפולים ומכופלים. אמנם הכל יבא היטב עם מ״ש בזהר חדש פ׳ תבא דף צ״ה א׳. שהקללות של בחקותי הם כנגד חרבן ראשון, ושל תבא כנגד חרבן שני. וכן כתב הרמב״ן ז״ל בפ׳ זו יע״ש ((ויקרא כו, טז) ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות שאמר, ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם. ואמר להפרכם את בריתי. והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים. כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות, והוא שאמר והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם. יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא, והעונשים עליהם חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב, כד). ואמר בגלות, אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו׳ כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה. שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא, למלאת דבר ה׳ בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה (דברי הימים ב׳ לו, כא). כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א״כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב, והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ, לא שימחול עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם, כי היה כן בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עמהם מעט מקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות בעבדות מלכי פרס, וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו רק שיתודו עונם ועון אבותם, ומצינו אנשי בית שני עושים כן, כמו שהתודה דניאל, חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו׳ למלכינו לשרינו ולאבותינו. וכתיב כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה. וכן נחמיה התודה, ועזרא אמר מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך. הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם, וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר והיה אם לא תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו (דברים כח טו). אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו, שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט) שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא). ואמר בקללות ישא ה׳ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר (דברים כח מט). שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (לו). גוי אשר לא תשמע לשונו (מט). מפני רוב רחוקם מארצנו, ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ, ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה, ויודעים לשונם כענין שנאמר דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (מלכים ב יח כו). וכן והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד). הוא גלותנו היום, שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו, ואמר והשיבך ה׳ מצרים באניות (סח). ובגלותנו זה היה שמילא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספר הרומיים, וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (לב). בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (מא). איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם, וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה׳ בך ברעב ובצמא (מח). היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד, ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים, ועוד ראיה שאמר יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך (כח, לו). כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב ״המלך אשר ימלוך עליך״, אבל אמר ״מלכך אשר תקים״. רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה, והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה, מעולה על כלם, אמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו׳ (דברים ל א). והבטיח והטיבך והרבך מאבותיך (ה). שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל לא לששית העם, ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך (ז). והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו, ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל, וכן מה שאמר בכאן ושממו עליה אויביכם (לב). היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם, והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב״ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא, מפי משה רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר וארצה בו ואכבדה (חגי א, ח). ותוספת הה״א רמז לשניה שבשם הגדול, וכבר דרשו בו מדרש אחר, גם כן רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו׳ (יומא כא).). הנה כי כן התוכחות של בחקותי נאמרו בלשון רבים, יען כי בבית ראשון היו יהודה וישראל לשתי ממלכות. אך בבית שני לא היו אלא יהודה ובנימין תחת ממשלת מלך א׳, כי העשרה שבטים לא חזרו לבית שני, ולכן נאמרו התוכחות בלשון יחיד. והנה איתא ביומא פרק א׳ (דף ט:), מקדש ראשון מפני פה חרב, מפני שהיו בו ג׳ דברים ע״א ג״ע ש״ד, אבל מקדש שני לא חרב אלא מפני שנאת חנם. עוד איתא בפתיחתא דאיכה רבתי, ויתר הב״ה על ע״א ג״ע וש״ד, ולא ויתר על מאסה של תורה. וכתב הרמב״ם ז״ל בפרק א׳ מהלכות ע״א ז״ל, בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, אמרו הואיל והאל ברא ככבים אלו להנהיג העולם והם שמשים המשמשין לפניו, ראויין הן לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וכו׳, כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לככבים היכלות ולהקריב להם קרבנות, וזה היה עיקר ע״א, ואחר שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ולא הכירוהו עכ״ל.

בזה נבא לביאור הפ׳, כי מתחלה עובדי ע״א היו אבותינו, על דרך שאמר הרמב״ם בימי אנוש, והוא מ״ש בשופטים ב׳. ויעשו ישראל את הרע בעיני ה׳ ויעבדו את הבעלים (שופטים ב, יא.). שכתוב בזהר פ׳ בראשית דף מ״ט א׳. שהבעל הוא השמש והוא המאור הגדול, ולכן היו עובדים אותו לאמצעי כנז׳, ועל זה התחיל ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו, יד.). שהוא עון ע״א, וכמ״ש בהוריות פ״א (דף ח.), וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה (במדבר טו, כב.). איזהו מצוה ששקולה כנגד כל המצות, הוי אומר זו ע״א. וכן אמרו בחולין פ״א (דף ה.), חמורה ע״א שכל המודה בה כופר בכל התורה כלה. ועל זה כתוב שם ואם בחקותי תמאסו וכו׳ לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי (ויקרא כו, טו.). ולעומת זה אף אני אעשה זאת לכם וכו׳ (שם טז.).

ואיתא בתורת כהנים ע״פ זה, ׳אף׳ איני מדבר אלא באף. ׳אני׳ אשר בניתי אני אהרוס (ירמיה מה, ד.). אני אשר נטעתי אני אתוש. ׳אעשה זאת׳ זו קשה לכם יותר מן הכל ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב. ׳לכם׳ מידיכם היתה זאת (מלאכי א, ט.). אין הרעה יוצאת מלפני לעולם, וכן הוא אומר מפי עליון לא תצא הרעות אלא הטוב (איכה ג, לח.). ע״כ. הרגיש בעל המ׳ בכתוב אף אני אעשה זאת לכם (ויקרא כו, טז.). שכלו מיותר, שהיה די שיאמר ואם בחקתי תמאסו וכו׳ והפקדתי עליכם בהלה וכו׳. ומאי אף אני אעשה זאת לכם שהוא יתור נפיש. ועוד למה פתח באף, שהרי ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם (ב״ר פ׳ י״ט. א״ר חנינא בן סנסן ארבעה הם שפתחו באף ואבדו באף, ואלו הן נחש ושר האופים ועדת קרח והמן. נחש, ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים (בראשית ג, א). שר האופים, אף אני בחלומי (בראשית מ, טז). עדת קרח, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו (במדבר טז, יד). המן, אף לא הביאה (אסתר ה, יב). עכ״ל.). לכן אמר איני מדבר אלא באף, שהאף הוא המקטרג עליכם והוא המדבר, דאם לא כן אני אשר בניתי אני אהרוס, כמ״ש ה׳ נתן וה׳ לקח (איוב א, כא.), שזו מדה טובה שכשם שנתן ברחמים כך ברחמים לקח (ירושלמי ברכות פ״ט הלכה ה׳. דף סז.), וכמ״ש לקמן והשימותי אני את הארץ (ויקרא כו, לב.). ופרש״י ז״ל, זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, וזה לפי שכתוב ׳והשימותי אני׳. ואין הב״ה מיחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.). ואמר אשר בניתי אני אהרוס על בית ראשון, שכתוב בו בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א׳ ח, יג.). ופי׳ ז״ל (ילקוט. מלכים א׳ ו. רמז קפ״ב.) בנין בנוי בניתי, שכתוב והבית בהבנותו (מלכים א׳ ו, ז.). מאליו היה נבנה. אני אהרוס. אך נשארו היסודות שלא שלטו בהם אויבים. אבל בבית שני אמר אני אשר נטעתי שלא היה אלא כנטיעה בעלמא לפי שלא היה של קיימא, אני אתוש דכתיב ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז.). ואפשר עוד ד׳אשר בניתי׳ קאי לבית המקדש. ו׳אשר נטעתי׳ לא״י, כדכתיב ונטעתים על אדמתם (עמוס ט, טו.). ׳אעשה זאת׳ והלא כמה פורעניות שם כתובים ואיך יאמר אעשה זאת. לכן פי׳ זו קשה לכם מן הכל, ששמי הגדול דהיינו שם המיוחד הוי עליכם כבעל חוב לפי שחטאו בחלול ה׳, דאל״כ הוא רחמים גדולים. אך לפי שחטאו בו הוא עתיד ליפרע מהם. ועוד לפי מ״ש בזהר בר״מ פ׳ שופטים. שד׳ מיתות ב״ד כלם רמוזות בשמו הגדול ע״ש (זהר דברים דף רע״ד ע״ב. פקודא בתר דא, לדון בסייף. לדון בחנק. לדון בדין סקילה. לדון בדין שרפה. לדון בסייף למאן לסמא״ל. הה״ד כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד (ישעיה לד). חרב דקודשא בריך הוא, י׳ רישא דחרבא. ו׳ גופא דחרבא. ה״א ה״א תרין פיפיות דילה. צדק צדק תרדוף, חתכין תרין דינין, דינא מפי ב״ד דלעילא ודינא מפי ב״ד דלתתא. ומהכא אשתמודע אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שנתן לו רשות מלמעלה. נרתקא דחרבא אדנ״י וכו׳.). וכן כתוב בפ׳ זו קי״ג א׳. ומאן דאעבר על פתגמי אורייתא כאילו פגים שמא קדישא ע״כ. לכם מידיכם היתה זאת. כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.). שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג, לח.). דהיל״ל מפי עליון לא יצאו הרעות והטובות. אך הכונה מפי עליון לא תצא הגזרה על הרעות, שאין הב״ה מיחד שמו על הרעה, אך הטוב יוצא מפיו לפי שהוא טוב. והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת (ויקרא כו, טז.). כי כשם שהם עבדו את צבא השמים שחשבום לאמצעיים וראוי לכבדם. כן יניחם תחת מערכות השמים לפורענות, שיבאו עליהם שחפת וקדחת הבאים מצד שינוי הזמנים קור וחום. וזרעתם לריק זרעכם וכו׳. כמו שהיה בימי גדעון שכתוב בשופטים ו׳. והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וכו׳ (שופטים ו, ג.). וישחיתו את יבול הארץ (שם ד.). ונתתי פני בכם (ויקרא כו, יז.). הכל כמו שכתוב שם. אחר זה כתוב בשופטים י׳. ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳ וכו׳ ויעזבו את ה׳ ולא עבדוהו (שופטים י, ו.). שכן פי׳ בפתיחתא דאיכה רבתי, ולא עבדוהו. אפי׳ בשותפות. והוא מ״ש הרמב״ם ז״ל, ואחר שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא ולא הכירוהו. ועל זה אמר ואם עד אלה לא תשמעו לי (ויקרא כו, יח.). דהיינו שהלכו מדחי אל דחי, לעומת זה ויספתי ליסרה אתכם. שכשם שחטאתם להוסיף פשע להיות שוכחים הסבה ראשונה, גם אני אתן תוספת ליסורין שלכם. ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל וכו׳ (שם יט.). שיסיר השגחתו מהם עד שלא יבאו גשמים כלל, כמו שהיה בימי אליהו שאמר אם יהיה השנים האלה טל ומטר וכו׳ (מלכים א׳ יז, א.). ולפי שאמרו בפ״ז דסנהדרין (דף סג:), יודעים היו ישראל בע״א שאין בה ממש ולא עבדוה אלא להתיר אליהם עריות בפרהסיא. לכן כתב ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי (ויקרא כו, כא.). כי הקרי בא מכח הרהור עבירה, כמ״ש יחזקאל (יחזקאל ד, יד.). שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי קרי בלילה (חולין לז:). וע״י זה בנים זרים ילדו. והן הן עזי פנים שבדור שבאים מהרהור עבירה, לעומת זה והשלחתי בכם את חית השדה ושיכלה אתכם (ויקרא כו, כב.). שכל מי שבניו אבודין קרוי שכול (רש״י. בראשית מב, לו.). אח״כ שפכו דמים כמים, ובפרט שכתוב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מלכים ב׳ כא, טז.), לכן אמר ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי (ויקרא כו, כג.). לפי מה שכתוב בספרי פ׳ מסעי, שש״ד מטמא את הארץ ומסלק את השכינה. ולעומת זה והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ושלחתי דבר בתוככם (שם כה.). והנה על כל אלה ויתר הב״ה, דהיינו שהמתין להם שיעשו תשובה. אך כשלא עסקו בתורה אז נאמר על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא.). ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי (שם יב.). וז״ש שם, ולא ויתר על מאסה של תורה. והוא שכתוב ואם בזאת לא תשמעו לי (ויקרא כו, כז.). דהיינו שלא יעסקו בזאת התורה (דברים ד, מד.). אז יפקוד עליהם עונות ראשונים. ואז ואכלתם בשר בניכם (ויקרא כו, כט.) לפי שלא שלחום לבית הספר ולא העסיקום בתורה ובמצותיה. הרי בזה למדנו טעם נכון למה תוכחות של ת״כ היו פסקי פסקי, לפי שעל כמה עונות באו עליהם. מש״כ בשל משנה תורה שלא היו אלא בשביל שנאת חנם ולכן באו כלן בלי הפסק כי על עון א׳ היו.

עוד י״ל עם מ״ש ביחזקאל י״ד. בן אדם ארץ כי תחטא לי למעול מעל וכו׳ והשלחתי בה רעב וכו׳ (יחזקאל יד, יג.). לו חיה רעה אעביר בארץ ושכלתה וכו׳ (שם טו.). או חרב אביא על הארץ ההיא וכו׳ (שם יז.). או דבר אשלח אל הארץ ההיא וכו׳ (שם יט.). כי כה אמר ה׳ אלקים אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב וחיה רעה ודבר שלחתי אל ירושלים (שם כא.). ואע״פ שכבר בס׳ אבות עולם שלנו פ״ה דאבות פי׳ פסוקים אלה יע״ש (אבות עולם, ‏פרק ה׳‏ משנה י׳.). עוד חזון למועד עם מ״ש פ״ק דסוטה (דף ח:), אעפ״י שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה וכו׳. כי הנה יחזקאל דבר בענין ההוא והתחיל בזה, והנביא כי יפותה ודבר דבר וכו׳ ונטיתי את ידי עליו והשמדתיו מתוך עמי ישראל (יחזקאל יד, ט.). ונשאו עונם כעון הדורש כעון הנביא יהיה וכו׳ (שם י.). ותנן בפי״א דסנהדרין (דף פט.), נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם. דהיינו חנק כמ״ש שם הר״ב. ושם נאמר ארץ כי תחטא לי למעול מעל (יחזקאל יד, יג.). דהיינו להתנבאות בשם ה׳, ונטיתי ידי עליה. והוא מ״ש שם בסוטה פ״א (דף ח:), מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי. דהיינו חולי שבא בגרון, מכ״מ הוא חטא בגרון להוציא שקר מפיו כך ימות באותה מיתה. והוא מ״ש שם ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב (יחזקאל יד, יג.). שהי׳ מכה בגרון שלא ימצאו מה לאכול. אח״כ אמר לו חיה רעה אעביר בארץ ושכלתה (שם טו.). הוא מ״ש שם מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו. ותנן בפ״ה דאבות (אבות פ״ה, משנה יג.), חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול ה׳. ואיתא בפרק ב׳ דשבת (דף לג.), בעון שבועת שוא וחלול ה׳ חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין. וכן אמר יחזקאל והיתה שממה מבלי עובר מפני החיה. או חרב אביא על הארץ ההיא (יחזקאל יד, יז.). זהו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באים עליו, ולכן כתב ב׳ לשונות, או חרב אביא על הארץ ההיא, דהיינו שנמסר למלכות ע״י הגייסות, ואמרתי חרב תעבור בארץ דהיינו לסטים באים עליו, וזה כמו ששנינו שם (אבות ה, יג.), חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה. כי התורה נק׳ חרב פיפיות, וכשפשעו בה להורות שלא כהלכה חרב בא לעולם. או דבר אשלח אל הארץ ההיא. זהו מ״ש שם, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו. וחייבי שריפה הם העריות החמורות, הבא על אשה ובתה, ובת כהן שזינתה, ואז חטאו באלה ושלח עליהם הדבר שהיא מיתת שריפה ב״מ. ואח״כ חזר ואמר, אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב וחיה רעה ודבר (יחזקאל יד, כא.), שהם הרג וחנק וסקילה ושריפה, שהם ד׳ מיתות כסדר שסידר ר׳ שמעון בפ״ז דסנהדרין (סנהדרין פ״ז, משנה א׳.), והתחיל מן המאוחר אל הקודם. וכאן בפ׳ זאת ג״כ התחיל ברעב כמו שבא ביחזקאל. ואח״כ והשלחתי בכם את חית השדה. ואח״כ והבאתי עליכם חרב, ואח״כ ושלחתי דבר, הכל כמו שבא ביחזקאל, שהרי תוכחות אלה הם כנגד בית ראשון כדלעיל.

נחזור לפסוקי הפרשה, ונתתי את עריכם חרבה וכו׳ (ויקרא כו, לא.). וחזר ואמר והשימותי אני את הארץ (שם לב.). שנראה כפל. עוד כתב והשימותי את מקדשיכם (שם לא.). וא״כ מהו שאמר ולא אריח בריח ניחוחכם. שאם חרב הבית ודאי שלא יהיו קרבנות, ומהו ולא אריח וכו׳. עוד חזר ואמר והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה (שם לג.). שהוא יתור נפיש שכבר נאמר. האמנם כבר ידענו כי שלש גליות גלו יהודה ובנימין תחת ידו של נבוכדנאצר הרשע. הראשון הוא הכתוב בתחילת ספר דניאל, בשנת שלש למלכות יהויקים מלך יהודה. שפירשו רז״ל (רש״י מגלה יא:), בשנת שלש למרדו, בא נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים, ויצר עליה ויתן אד׳ בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלקים. וכן כתוב במלכים ב׳ כ״ד, וישלח ה׳ בו את גדודי כשדים וכו׳ וישלחם ביהודה להאבידו. והשני הוא גלות יהויכין, שאז גלו החרש והמסגר, לא נשאר זולת דלת עם הארץ. ככתוב שם במלכים. והשלישי הוא גלות צדקיהו, שאז נחרב הבית וגלו כלם לבבל. זהו שאמר הכתוב ונתתי את עריכם חרבה, כשבאו גדודי כשדים ונהרג יהויקים, ואז והשימותי את מקדשיכם. שלקח נבוכדנאצר מקצת כלי בית האלקים, אבל לא נחרב מכל וכל כי עדין היו מקריבין קרבנות, ז״ש ולא אריח בריח ניחוחכם. כי לא היו קרבנותיהם לרצון. כי כבר נחתם גזר דינם לגלות, כמ״ש שם בילקוט מלכים, בשנת ד׳ ליהויקים נחתם גזר דינם של ישראל לגלות. ואיתא בפתיחתא דאיכה רבתי, י״ח שנים היתה בת קול מפוצצת בפלטין של נבוכדנאצר, עבדא בישא זיל חריב ביתיה דמרך דבנוי לא שמעין ליה, וזהו ולא אריח בריח ניחוחכם. עוד יאמר ולא אריח וכו׳. עם מ״ש דורשי רשומות (מ׳ אם כל חי סי׳ כ״ג.) על מ״ש בתפלה, ואישי ישראל ותפילתם. שגם אחר החרבן אליהו ז״ל עומד ומקריב שני תמידים בכל יום משיורי הלשכה. לכן אמר ולא אריח בריח ניחוחכם דווקא, אבל של אליהו אני מריח והם לרצון לפני. ואח״כ בימי צדקיהו, והשימותי אני את הארץ, ואמר אני לפי שזה היה לטובתם, שהקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי השמד תשמדון (סנהדרין לח.). ואתכם אזרה בגוים (ויקרא כו, לג). קשה דהיל״ל אזרה בסגול ובשבא נא, כמו אפדה אבנה מבנין הקל. ואם הוא מבנין הכבד כדברי הראב״ע ז״ל (מבנין הכבד הדגוש, ולא די שתזרו עד אשר אריק אחריכם חרב.), היל״ל אזרה בחטף פתח, אך אמנם נלע״ד שהוא מבנין נפעל, והוא מ״ש (מגלה כט.), בכל מקום שגלו שכינה עמהם. והוא כמו ועמכם אזרה אני, כדי שלא יאבדו בגוים, כמו עתה ארומם, עתה אנשא. בישעיה ל״ג, וכן כתוב ביחזקאל י״ב, בדברו על צדקיהו מלך יהודה, וכל אשר סביבותיו עזרו וכל אגפיו אזרה לכל רוח, ובזה והריקותי אחריכם חרב. שיריק החרב ולא תהרגם. והיתה ארצכם שממה. זה היה בסוף גלותם שגלו מן הארץ, ואיתא ביומא פ״ה (דף נד.), ר׳ יהודה אומר נ״ב שנה לא עבר איש ביהודה וכו׳. ותניא ר׳ יוסי אומר ז׳ שנים נתקיים בארץ ישראל גפרית ומלח שריפה כל ארצה. ופרש״י ז״ל, נ״ב שנה מגלות צדקיהו עד פקודת כרש, שהרי לסוף שבעים שנה לכיבוש יהויקים היתה הפקידה. ואמנם צריך לתת טעם לזמנים אלה. ונלע״ד שהכל נלמד מן הכתובים בפ׳ זו, אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, וחזר ואמר אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה (ויקרא כו, לד.). שהוא כפל גמור. ולא זו בלבד אלא שחזר ואמר, כל ימי השמה תשבות (שם לה.). ועוד שאחר שאמר, וזכרתי את בריתי יעקב וגו׳ (שם מב.). חזר ואמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם מג.). כי צריך להבין מה המה אלה. האמנם כתב רש״י ז״ל ע״פ כל ימי השמה תשבות (ויקרא כו, לה.). ז״ל, שבעים שנים של גלות בבל הן היו כנגד שנות השמיטה ויובל, שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ת״ל שנה. ש״צ היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו מ׳ שנה, משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו וכו׳, צא וחשוב לת׳ שנה ס״ד, לל״ו שנה ה׳ שמיטות, ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמיטה המשלמת לשבעים. ועיין ביחזקאל ד׳ שפירש יותר ((יחזקאל ד, ה): שלש מאות ותשעים יום. שנינו בסדר עולם, מלמד שחטאו ישראל שלש מאות ותשעים שנה משנכנסו לארץ עד שגלו ממנו עשרת השבטים, ואתה מוצא מהם מפורשים, מאתים וארבעים ושלש משמלך ירבעם עד שגלה הושע בן אלה, ובימי שפוט השופטים קי״א שנים, והשאר סתומים. אלו הש״ץ שנים שמצאתי בתשובות רבי יוסף ריש מתיבתא, שחטאו י׳ שבטים מימות יהושע עד שהגלה סנחריב משומרון, חשוב בימי השופטים ח׳ שנים ביד כושן, י״ח ביד עגלון, ך׳ ביד סיסרא, ז׳ ביד מדין, י״ח ביד בני עמון, מ׳ ביד פלשתים, הרי קי״א. מן מיכה עד שנשבה הארון בימי עלי מ׳, הרי קנ״א. חשוב לירבעם בן נבט כ״ב, נדב בנו ב׳, בעשא כ״ד, אלה בנו ב׳, עמרי י״ב, אחאב כ״ב, אחזיהו בנו ב׳, ויהורם אחיו י״ב, ויהוא כ״ח, יהואחז י״ו, יהואש בנו י״ו, וירבעם בנו מ״א, הרי ש״ן שנה. ומנחם בן גדי י׳, פקחיהו בנו ב׳, ופקח בן רמליהו כ׳, והושע בן אלה ט׳ שנים, הרי שצ״א. ושנה אחרונה להושע אינה מן המנין, לפי שבשנת ט׳ להושע נלכדה שומרון, ולא היה חשבון המלכות להושע אלא ח׳ שנים, הרי ש״צ שנים. ומ׳ שנים שחטאו מלכי יהודה אחר גלות סנחריב עד שנאמרה פרשה זו ליחזקאל, מפורשים למטה ולא הוצרכתי לפרשם. (ו): עון בית יהודה ארבעים יום. מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים מ׳ שנה, כ״ב של מנשה, שכתוב בו ככל אשר עשה אחאב (מלכי׳ ב כא). ואחאב מלך עשרי׳ ושתים. ושתים דאמון, וי״א דיהויקים. ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו, הרי ארבעים. סך כולם ארבע מאות ושלשים, ואחר הנבואה הזאת שהו שש שנים, הרי שמונה יובלות ושלשי׳ ושש שנה, בשמונה יובלות שמונה שבועי שמיטות, הרי חמשים ושש שנות שמיטה ושמונה שנות יובל, הרי ששים וארבע, ובשלשים ושש שנה יש חמש שנות שמטה, הרי ס״ט שמיטות, ושנת היובל האחרון נחשבה להם לעון, שהרי בעונם גלו ממנה, הרי שבעים שנה מקודשי׳ של שמיטה שלא שמטום ישראל, לפיכך גלו ע׳ שנה, לקיים אז תרצה את שבתותיה (ויקרא כו). והוא שכתוב בסוף דברי הימים, למלאות דבר ה׳ בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה.). והנה ידענו כי כתוב בירמיה ג׳, צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה (ירמיה ג, יא.). ופרש״י ז״ל, בוגדה קשה ממשובה, כי ישראל שהיו ראשונים לקלקול ולא ראו פורענות ללמוד ממנו ולשוב קרויין משובה, יהודה שראה שגלו אלו ולא לקחה מוסר קרויה בוגדה ע״כ. ושני חטאות יהודה היו מ״ו שנה שבהם ו׳ שמטות ויובל או ז׳ שמיטות, לכן ז׳ שנים של יהודה היו יותר חמורים, כשם שעון יהודה יותר חמור משל ישראל שהיה להם ממי ללמוד. ולכן ז׳ שנים ראשונים נתקיים בא״י גפרית ומלח וכו׳, שזה עונשה של סדום שגם הם גדל עונם לפי שהיה להם ללמוד, מדור המבול ומדור הפלגה שנענשו על עונותיהם והם ראו ולא לקחו מוסר. ועוד טעם אחר לפי שהיו בני תורה יותר מעשרת השבטים, כי הם היו בירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים, ולכן גדל עונם ועונשם. וז״ש חטאת יהודה כתובה וכו׳ (ירמיה יז, א). כלפי מ״ש (בבא מציעא לג:), והגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א). שת״ח שגגות נעשות להם כזדונות. ושמטת ובך מנחלתך אשר נתתי לך (ירמיה יז, ד). כלומר ממך מתחיל הפורענות, לפי נחלתך אשר נתתי לך, זו ירושלים ובית המקדש שהיו בחלקו של יהודה, ולפי שביטלו שמיטות בארצם, והעבדתיך את אויביך וכו׳. כי כל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות ג, ו). כי אש קדחתם באפי (ירמיה יז, ד). שביטלתם מן התורה שנק׳ אש, מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל טו, ז). ולכן התחיל ואמר, והיתה ארצכם שממה (ויקרא כו, לג). ע״י גפרית ואש. ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה (לד). אלו ז׳ שמטות שבטלו אנשי יהודה. ואח״כ נ״ב שנים לא עבר איש ביהודה, כנגד נ״ב שמטות ויובלות אחרות שחטאו ישראל, וארץ יהודה נזכרה בפרט, לפי שגם בהם היה חטא שגרמו לחלוק המלכות, ומשם צץ החטא לבית ישראל שלא היו עולים לרגל ולא שמטו בזמן הראוי. ועליהם חזר ואמר אז תשבת הארץ, דהיינו כל ארץ ישראל, והרצת את שבתותיה. ואמנם הז׳ שנים נכללים ג״כ בנ״ב האחרים, כי תחלה נתקיים גפרית ומלח, ובשאר הנ״ב לא עבר איש ביהודה. נשארו עדין י״ח שמטות ויובלות, אלה איפה הם כנגד קי״א שנים שחטאו בימי השופטים, כמ״ש רש״י ז״ל שם ביחזקאל, שבהם י״ו שמטות ושני יובלות. ואלו היו אחר הפקידה הראשונה בימי כרש. ולכן אמר וזכרתי את בריתי יעקב וכו׳. שאז אמר כרש, מי בכם מכל עמו ויעל, ונתן רשות לבנות הבית, ועלו לארץ אך לא נתישבו עליה, שכן כתוב בחגי, זרעתם הרבה והבא מעט וכו׳ (חגי א, ו.). כי עדין היה להם לתקן הי״ח שמטות ויובלות כנ״ל, ועליהם חזר ואמר והארץ תעזב מהם. דהיינו אעפ״י שיהיו בארץ, לא יתישבו בה רק תעזב מהם, כי הארץ לא תתן פריה בעבור כי ותרץ את שבתותיה, שעדין נשארו לתקן. ואלו הי״ח היו בארץ ישראל כבר, לפי שהיו בימי השופטים, שעדין לא היה מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. ועוד שאז היו נענשים על עונם תכף, שכן כתוב בשופטים ב׳, ויחר אף ה׳ בישראל ויתנם ביד שוסים וישוסו אותם וכו׳ (יד). ויקם ה׳ שופטים ויושיעום מיד שוסיהם וכו׳ (טז) ע״ש. ולכן לא היו כל כך חמורים והיו בארץ ישראל, אך עדין נק׳ גלות כי לא היו יושבים לבטח מפני אויביהם ככתוב בנחמיה, ועל זה אמר ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם (ויקרא כו, מג). ומ״ש קודם זה, כל ימי השמה תשבות (לה). בא ללמדנו דבר גדול אשר כבר פי׳ בדרוש לפ׳ זו (חלק ג׳, דרוש כ״ט לפרשת בהר ובחוקותי.), כי מן הראוי היה שישבו בגלות תל״ו שנה כמנין השנים שחטאו, שהרי כתב רש״י ז״ל, יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים (ויקרא כה, ח). הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה. וא״כ כך היו ראויים להענש כמנין השנים, לכן אמר הכתוב כל ימי השמה תשבות, ולא כמספר השנים שחטאתם, רק את אשר לא שבתה בשבתותיכם, דהיינו כמנין שנות שמטה ויובל שהם ע׳ בלבד ודוק.

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם (ויקרא כו, מד). הן הנה הג׳ זמנים הנ״ל, כי בז׳ שנים הראשונים הרבה להושיב אפו, שנתקיים גפרית ומלח וכו׳. וגם בנ״ב שנה לא עבר איש ביהודה. וזאת בי״ח שנה שהיו בארץ ישראל, אך עדין היו משועבדים, שביטלו השונאים בנין בית המקדש. עם כל אלה לא מאסתים וכו׳. ועוד ואף גם זאת, כנגד הג׳ עונות חמורים שהזכרנו. ׳ואף׳ על ע״א, שכן בשעת העגל אמר הב״ה למשה, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וכו׳ (שמות לב, י). ׳גם׳ על ש״ד, מלשון ׳גוממו׳ עם השופי (חולין צב:). וכן דרשו באסתר רבתי, ׳גם׳ ושתי המלכה. הגיע זמנה של ושתי ליגמם. ׳זאת׳ על ג״ע, שעברו על ׳זאת׳ אות הברית. שפגמו בו, ועכ״ז ׳לא מאסתים׳ על ע״ז, שעליה נאמר כי אם ׳מאוס מאסתנו׳. ׳ולא געלתים׳ על ש״ד, כי שם ׳נגעל׳ מגן גבורים (שמואל ב׳ א, כא). ׳לכלותם׳ על ג״ע, דכל מקום שאתה מוצא זנות, כליה באה לעולם. וזהו להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלקיהם, רחום בדין מאהבתי אותם אף שאינם ראויים, כי האוהב לא ישכח בין לטוב בין למוטב.

וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם וכו׳ (ויקרא כו, מה.). איתא בתורת כהנים המ׳ שהקדמנו, הוקשה לו ז״ל דהא כתב לעיל וזכרתי את בריתי יעקב וכו׳ (שם מב.). וא״כ אי אפשר לומר שברית ראשונים נאמר על האבות, ועוד כי האבות לא יצאו מארץ מצרים, רק יעקב שהוציאוהו אחרי מותו להקבר במערת המכפלה, והכתוב אומר ׳אשר הוצאתי אותם׳. לשון רבים. לכן הוכרח לפרשו על ברית השבטים, שלכן חזר ואמר, מלמד שהברית כרותה לשבטים. כלומר מיתור הכתוב לא נוכל לדרשו על האבות שכבר נזכרו, ועוד דכתיב אשר הוצאתי וכו׳. וזה לא שייך באבות. ובשביל זה מוכרח לומר שהברית כרותה לשבטים. שעליהם נאמר וזכרתי להם ברית ראשונים, הם השבטים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כדכתיב והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג, יט.). ופרש״י ז״ל, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם ע״כ. ואתי שפיר לעיני הגוים, הוא מ״ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות יד, ח.). שאע״פ שהיה הקטרוג גדול, מה נשתנו אלו מאלו, עכ״ז הוציאם לעיניהם. ויד ה׳ היתה בהם להומם ולאבדם על רוע מעשיהם. וישראל הולכים בעמוד ענן לפניהם. ובעמוד האש להאיר להם. כן יעשה ה׳ לבאים אחריהם. להושיעם מיד צריהם. ולקבץ נפוצותיהם. מכל מקומות מושבותיהם. ולהביאם אל ארץ אשר נשבע לאבותיהם. ב״ב אמן. בילא״ו.