דרוש ב' למעלת הצדיקים המקיימים את העולם

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו וגו' (בראשית א, א-ב).

כתובות פרק קמא (דף ה.), דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעיהו מח, יג). ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש אד׳ כוננו ידיך (שמות טו, יז). ע״כ.

יאמרו המושלים וגם המופת יוכיח כי כל אומן שונא בני אומנותו. וזאת היתה לו לנחש הקדמוני, כמ״ש בב״ר פ׳ י״ט. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר התחיל אומר דלטוריא על בוראו, אמר מאילן זה אכל וברא את העולם והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים, דכל אינש ואינש סני בר אומנותיה ע״כ. משום שהוקשה לו לר״י שכתוב לא מות תמותון (בראשית ג, ד). כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם (שם ה). כי מה נתינת טעם הוא זה למ״ש לא מות תמותון, אלא ודאי שכונת הנחש היתה להוציא שם רע על בוראו, מאילן זה אכל וברא את העולם, ואם אתם תאכלו ממנו גם אתם תבראו עולמות, וכל אומן שונא בני אומנותו, ואם אתם תבראו עולמות בודאי כי לא מות תמותון כשם שהבורא קיים לעולם, וכבר כתבנו בפ׳ שלח ענין נאה לזה על פי המס׳ ע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש ל״ג לפרשת שלח). עוד בב״ר פ׳ ל״ב. אין לך אדם אוהב בן אומנותו, אבל החכם אוהב בן אומנותו, והב״ה אוהב את בן אומנותו, שנאמר כי צדיק ה׳ צדקות אהב (תהלים יא, ז). ע״כ. וזה כי כלל גדול יש לנו אין אהבה אלא בדומים, אך זה ההתדמות צריך שיהיה בעצם ולא במקרה, ולכן אמר בלשון שלילה אין לך אדם אוהב בן אומנותו. לפי שהאומנות היא במקרה ולא בעצם האדם, ואז שולט שם קנאה ותחרות, אבל החכם דהיינו בחכמת התורה דוקא שאז החכמה בו בעצם, כמ״ש ובתורתו יהגה (תהלים א, ב.). שתחלה נקראת תורת ה׳ אבל אח״כ היא תורתו ממש קנויה לו בעצם. אוהב בן אומנותו כי הם דומים בתכלית הדימוי כי כלם לשם שמים מתכונים שמדעת קונם יש בם, שגם הב״ה אוהב את הצדיקים שהם בני אומנותו כמו שנזכיר. וכ״כ בזהר פ׳ משפטים דף קי״ב א׳. ת״ח מאן דאשכח חברא כוותיה דעביד כעובדוי בעלמא, רחים ליה ואתדבק בהדיה ועביד עמיה טיבו, אבל ס״א לאו הכי, כיון דאשכח מאן דשבק סטרא דקדושה דקב״ה ועביד כעובדוי ואתדבק בה, כדין בעי לשיצאה ולאפקא ליה מעלמא וכו׳, קב״ה לאו הכי, מאן דשביק לס״א ואתדבק ביה בקב״ה, כדין רחים ליה ועביד ליה כל טיבו דעלמא וכו׳. ונלע״ד שז״ש במשלי סוף סי׳ כ״ו. לשון שקר ישנא דכיו ופה חלק יעשה מדחה (משלי כו, כח.). כלומר הנה השקר שהוא ס״א, שונא אותם שהם נדכאים תחתיו ועושין כמעשיו, ופה חלק שהוא ממינו יעשה מדחה, שדוחה אותו ובעי לאפקא ליה מעלמא. לא כן הצדיקים כי אוהב ה׳ אותם להיותם בני אומנותו. וזה יכון מאד עם מ״ש בפ׳ ר״א פ״ג. ארבע רוחות בעולם וכו׳, רוח פנת הצפון בנה ולא גמרו, אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוק יבא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי וידעו הכל שהוא אלוק, ושם הוא מדור למזיקים ומשם רעה יוצאה לעולם, שנאמר מצפון תפתח הרעה וכו׳ (ירמיה א, יד.). ובחזקוני ריש פ׳ בראשית ז״ל, מה שפתח הב״ה את התורה בב׳, לומר לך מה ב׳ זו יש לה גדר ומסובבת היא מג׳ רוחות ופרוצה מצפון, כך ברא הב״ה את העולם גדור מג׳ רוחות ופרוץ לצפונו, ומשם באות רוחות רעות ומזיקות לעולם, והניחו פרוץ לדון בו לעתיד עובדי ע״א, שיאמר לאומות תבוא יראתכם אם תוכל לסגור רוח צפוני שהוא פתוח וכו׳. ולע״ד לכך נאמר לא תעשה לך פסל (שמות כ, ג.), שנקראים כן לפי שבשבילם העולם נחתך ונפסל, שלא השלימו הב״ה בעבורם. והוא מ״ש בקהלת ז׳. ראה את מעשה האלקים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו (קהלת ז, יג.). ולפי שיקשה לומר כן כלפי מעלה שהרי לא יצא מתחת ידו דבר בלתי מתוקן, והאדם הוא אשר מעות דרכיו, לכן פי׳ רש״י ז״ל, כי מי יוכל לתקן לאחר מיתה את הדבר אשר עיותו בחייו ע״כ. היסב העיות לאדם, אך פשט הכתוב אינו כן. ולפי דרך זה יבא היטב, כי אמר החכם ראה והבן איך העה״ז הוא מעשה האלקים והוא בראו לבדו, שהרי מי יוכל לתקן את אשר עותו בכוונה מכוונת הניח צד צפון פרוץ ולא השלים בנינו, למען ידעו כי הוא לבדו בורא כל ואין מי יוכל לתקן את אשר הוא עיותו. וכ״כ עוד שם סי׳ ג׳. ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלקים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג, יד.). גם זה יובן עם דברי המ׳ הנ״ל. והכוונה ידעתי כי כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וכו׳, כי כשם שהוא קיים ונצחי ושלם כן צריך שיהיו פעולותיו קיימים ושלמים, ואם תאמר והרי העולם אינו שלם שהרי צד צפון נשאר פרוץ. לזה אמר והאלקים עשה שייראו מלפניו, שמי שיעשה עצמו אלוק יבא ויגמור הפנה הזאת, ובזה ייראו מלפניו כי יוצר הכל הוא. ועוד כי מצפון תפתח הרעה להעניש החוטאים, וזהו שייראו מלפניו. ובזה יובן מה ששנינו במדות פ״א (מדות פרק א, משנה ג.), טדי מן הצפון לא היה משמש כלום. וקשה דהא תנן התם סוף הפרק (משנה ט.), אירע קרי לא׳ מהם יוצא והולך לו בטדי. וא״כ היה משמש ליציאת הטמאים. אך יבא היטב לדרכנו כי כשם שצד צפון נשאר פרוץ, גם בהר הבית שער הצפון לא היה משמש כלום. אך מי שנטמא בקרי שנתן כח לטומאה לבא מצד הצפון לכן היה יוצא ממנו, ומ״ש לא היה משמש כלום, ר״ל לצד הקדושה כמו שאר שערי הר הבית שמשמשים כניסה ויציאה. והוא מ״ש בזהר פ׳ תרומה דף ק״ל א׳. והוה סליק ההוא תננא לחד נוקבא דצפון, ובשעתא דההוא תננא עקים ארחיה וסליק כלהו מתעתדן לקבלא ליה ולאתזנא מיניה, ועאלין בחד פתחא דאקרי קרי ואינון מריהון דקרי, בגין דאינון דנפקין מפתחא דקרי גרמי לון. ע״ש כל הענין (והוה סליק ההוא תננא לחד נוקבא דצפון דתמן כל מדורין דרוחין בישין, וכיון דההוא תננא סליק ועקים אורח לההוא סטרא, כולהו הוו מתזנין וקיימין ועאלין בדוכתייהו ולא הוו נפקין ושלטין בעלמא. חד ממונא קיימא לההוא סטרא על ההוא נוקבא דצפון בכל אינון חבילי טהירין סנגירי״א שמיה, ובשעתא דההוא תננא עקים אורחיה וסליק האי ממונא ושיתין אלף ריבוא משריין אחרנין, כולהו מתעתדן לקבלא ליה ולאתזנא מיניה וקיימין בההוא נוקבא ועאלין בחד פתחא דאקרי קרי, ודא איהו רזא דכתיב, ואם תלכו עמי קרי וגו׳ (ויקרא כו). וכתיב, והלכתי עמכם בחמת קרי. בההוא רוגזא דנפיק מפתחא דקרי. ואלין אינון דמשטטי בליליא, ובשעתא דנשמתין נפקין לסלקא לאתחזאה לעילא, אינון נפקין ומקטרגן לון ולא יכלין לסלקא ולאתחזאה לעילא, בר אינון חסידי קדישין עליונים דאינון בקעין רקיעים ואוירים וסלקין. ואלין חבילי טהירין נפקין ומודיעין מילין כדיבין לבני נשא ואתחזיין לון בדיוקנין אחרנין וחייכאן בהו עד דאושדין זרעא, ואקרון מאריהון דקרי בגין דאינון דנפקין מפתחא דקרי גרמי לון. ובשעתא דמתאכלי אמורין ופדרין ההוא תננא הוי רוי לון וזן לון, כפום יקרא דלהון הכי מזונא דלהון מה דאתחזי לון. ובהאי לא נפקן ולא משטטי בארעא קדישא.). שבזה מובן למה הבעל קרי יוצא משער צפון, לפי שמשם בא הקרי ומצא את מינו וניעור. והיא ששנינו במדות פ״ב (מדות פרק ב, משנה ג.), כל השערים שהיו שם היו להם שקופות, חוץ משער טדי שהיו שם שתי אבנים מוטות זו ע״ג זו. כי לא היה שם בנין כשאר השערים, להורות על צד צפון שנשאר פרוץ. ומי הם הבונים אותו, אלו הצדיקים ע״י התורה שהיא כלי אומנותו של הב״ה כנז׳ בדרוש הקודם. והוא מ״ש בב״ר פ׳ ח׳. בנפשותם של צדיקים נמלך וברא את העולם, שנאמר המה היוצרים יושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם (דה״א ד, כג.). והכונה לדרכנו כי כיון שצפה הב״ה במעשיהן של רשעים לא היה לו לברוא את העולם. אך כשהביט בצדיקים שמקיימים את העולם ומשלימים בתורתם צד צפון שנשאר פרוץ עמד ובנאו. וז״ש המה היוצרים וכו׳. בד״ה א׳ ד׳ כתוב זה. ולהיות שאמרנו שהצדיקים משלימים צד צפון, ואין המלאכה נקראת אלא על שם הגומרה, לכן אמר המה היוצרים, כי כביכול המלאכה נקראת על שמם. יושבי נטעים, שפי׳ שם בב״ר. על שם ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם (בראשית ב, ח.). שהם הם היושבים בג״ע שנטע הב״ה. וגדרה שהם גודרים את הפרצה של צד צפון. עם המלך במלאכתו ישבו שם, שבנפשותם נמלך וברא את העולם.

ועם זה נבין משנה אחת בב״ב פ״א (בבר בתרא פרק א, משנה ג.), המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו, ר׳ יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. ואמרינן עלה בגמ׳ (ב״ב ד:), דמקיף וניקף איכא בינייהו, ת״ק סבר לא שנא ניקף ול״ש מקיף כי גדר לרביעית מחייבין אותו. ור׳ יוסי סבר דוקא גדרה ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה אבל גדרה מקיף לא. והלכה כר׳ יוסי. ולדרכנו יאמר המקיף את חבירו זה הב״ה שברא את העולם בשביל ישראל שנקראו אחים וריעים, וזהו את חבירו. ובנה ג׳ צידי העולם, וזהו וגדר את הראשונה וכו׳, אך הרביעית שהיא צד צפון לא עשה לו מחיצה ונשאר פרוץ שבזה נכנסים חיות רעות, דהיינו רוחות רעות ומזיקין, אין חייב ניקף להעלות לו שכר לפי שעדין העולם חסר. אך אם היה הב״ה גודר את הרביעית שהשלים צד צפון, אז מחייבין הניקף להחזיק לו טובה. וכ״ש אם הניקף עצמו גדרה דגלי דעתיה דניחא ליה, שזהו שאמר ר׳ יוסי אם עמד ניקף דהיינו הצדיקים, וגדר את הרביעית, שבמעשיהם הטובים ובתורתם הם משלימים צד צפון, מגלגלין עליו את הכל, כלומר שהם בנו הכל, כמ״ש לעיל המה היוצרים וכו׳ (דה״א ד, כג.). והוא מש״ה שופטים ה׳. אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון (שופטים ה, יז.). שכתב רש״י ז״ל ע״פ ברזל ונחשת מנעליך (דברים לג, כה.). ארצו של אשר היתה מנעולה של א״י. וזהו ועל מפרציו ישכון דהיינו על פרץ צפון שהיה סוגר אותו הפרץ, כי כן היה בדגל דן שהוא לצד צפון. ואיתא במדבר רבה פ׳ י״ד. שקרבנו של נשיא אשר היה כנגד האומות, והוא נקרא אשר על שם גאולתן של ישראל, כדכתיב ואשרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג, יב.). וכן אשרי העם שככה לו (תהלים קמד, טו.). ולכן לו נאה לישב על מפרציו לסגור פרץ הצפון, שלכן כתוב בו ביום עשתי עשר יום ((במדבר ז, עב). ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר וכו׳.). כנגד י״א יריעות עזים הרומזים על י״א סממני הקטורת, כנודע לי״ח.

כל זה שפירשנו הוא על התורה שעל ידה נסגר פרץ צפון, והיא א׳ מהעמודים שעליהם העולם עומד. והעמוד השני הוא העבודה שגם על ידה נסגר פרץ צפון. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ קרח דף קע״ח א׳. ת״ח לא אתקיים עלמא ולא אשתלים וכו׳, כיון דאתקדשו עלמין וישראל אשתלימו בדרגיהון ואשתכחו ליואי בסטר שמאלא, כדין אשתלים ההוא פגימו דעלמא דמסטר שמאלא, ובג״כ כתיב ועבד הלוי הוא (במדבר יח, כג.). הוא אשלים לסטר שמאלא, הוא אשלים לפגימו דעלמא ואפילו ההוא סטרא דצפון דאשתאר חסר בעלמא כד ברא קב״ה עלמא, ליואה בארונא אשלים לכלא. מאי בארונא בההוא מטולא דהוו נטלו במשכנא אשתלים כל ההוא פגימו על ידיה ע״כ. ומלבד הסוד שיש ליראי ה׳ בדברים אלו. צריך להבין מה שייכות יש במטולא דארונא להשלים צד צפון. ונלע״ד במה שהאיר ה׳ את עיני לתת טוב טעם ודעת למה נשתנה ארון הקדש משאר המשכן, כי השלחן והמזבחות היו להם שני בדים להוליכם ממקום למקום, ובעת חנייתם היו מסירים מהם הבדים ורק בעת נסיעתם ושמו בדיו (במדבר ד, ו-יד). אך בבדי הארון כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו (שמות כה, טו.) לעולם (רש״י שמות כה, טו. יומא עב.). והרי זו במנין מצות לא תעשה, שלכן בפ׳ במדבר שכתוב בארון ושמו בדיו (במדבר ד, ו). פי׳ הראב״ע ז״ל, שישימו אותם על כתפות הנושאים. דברי פי חכם חן שהרי לא שייך שימה בארון כיון שלא יסורו ממנו לעולם. ובחזקוני פי׳ שהיו בבדים שני חריצים ונותנים הטבעות בחריצין, שלא יפול הארון על ההולך ראשון ברדתו ועל ההולך אחרון בעלותו ע״כ. הנה כי כן נלע״ד כי הטעם שלא יסורו הבדים מהארון הוא זה, כי כבר כתבנו בס׳ אבות עולם שלנו בהקדמה דף ה׳ א׳. מ״ש בילקוט מלכים ב׳ ב׳. והנה רכב אש (מלכים ב׳ ב, יא). אלו ד״ת נביאים וכתובים. וסוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות. כי התורה שבכתב נמשלה לרכב שאינה יכולה לזוז ממקומה אם לא יהיו סוסים המושכים אותה, כך התורה שבכתב אינה מובנת אלא בתורה שבע״פ, והנה בארון היו הלוחות וס״ת שהיא תורה שבכתב. ושני הבדים היו רומזים לתורה שבע״פ שהם שש סדרי משנה כמנין ב״ד, ונחלקים לב׳ ד׳ לרמוז למ״ש בפ״ט דמציעא (דף קיד:), בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא בתמיה. וגם פה הב׳ לבדה שהיא קדשים וטהרות הלכתא למשיחא, והד׳ הם ד׳ סדרים אחרים הנוהגים בכל זמן. ולפי שבתורה שבעל פה יש שני מינים. כמ״ש בירושלמי דפאה (ירושלמי פאה פ״ב הלכה ד. דף יג.) ז״ל, מרובין הם הדברים הנדרשים מן הכתב מן הדברים הנדרשים מן הפה. ופי׳ שם בעל יפה מראה ז״ל, מן הכתב כגון בק״ו וג״ש וכלל ופרט ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן. ומן הפה שאין להם רמז בתורה אלא הלכה למשה מסיני ע״כ. הרי שהם שני לימודים בתורה שבע״פ, ולזה רמזו שני בדים שבהם נושאין הארון. ע״י הלוים שכתוב בהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים לג, י.). שהם השני לימודים שאמרנו, משפטיך הם הדברים הנלמדים בג״ש וק״ו, כמ״ש (מכות ה:), אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין. ותורתך דווקא דהיינו הלכה למשה מסיני שנמסרו לו מפי הגבורה. וז״ש בפ׳ וילך, ויכתוב משה את התורה הזאת (דברים לא, ט.). שהיא תורה שבכתב, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳. ע״י הבדים שהם רמז לתורה שבע״פ לחברם וליחדם, ולפי שהעולם נשאר פתוח מצד צפון, שהוא כמו הב׳ סתומה מג׳ צדדיה ופתוחה מצד שמאל, לכן באו הבדים העשויים כמין ו״ו, לסגור הצד הפתוח של הב׳ ונעשית ם׳ סתומה, והוי״ו במלואה היא ו׳ אחרת, שהם שני מיני תורה כנ״ל, וכן איתא בזהר פ׳ פקודי רכ״ו ב׳ ז״ל, בגין דרזא דאורייתא על ו׳ קיימא, ואינון ווין דאינון רזא דמהימנותא דאורייתא. גם התורה שבעל פה נקראת צפונה, כדכתיב פנו לכם צפונה (דברים ב, ג.). ודרשו בילקוט פ׳ דברים (ילקוט דברים, רמז תת״ו.), הצפינו עצמכם לתורה, כדכתיב יצפון לישרים תושיה (משלי ב, ז.). שהיא תורה שבעל פה הצפונה ונסתרת בתוך תורה שבכתב, כדכתיב גל עיני ואביטה וכו׳ (תהלים קיט, יח.). ונקראת תושיה שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו:), הוא הטורח שטורחים בתורה שבע״פ, שעליה נאמר (אבות ו, ד.), כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו׳. וכמ״ש בתנחומא פ׳ נח. ולכן ספר בראשית מתחיל בב׳ ומסיים במ״ם סתומה, ויישם בארון במצרים (בראשית נ, כו.). כי ע״י נשיאת הארון עם הבדים שהם כמן ו׳ נסגר פרץ צפון, והעולם שהיה כמן ב׳ פרוץ מצד צפון נסגר ונעשה מ״ם סתומה, וזה ע״י הצדיקים שעומדים בניסיון כיוסף, וזהו ויישם בארון. ב׳ ארון במצרים, והוא מ״ש רבותינו (מכילתא פ׳ בשלח.), ששתי ארונות היו הולכות זה בצד זה, ארון הקדש וארון של יוסף, והיו אומרים קיים זה מה שכתוב בזה. ועיין בזהר פ׳ ויחי דף רנ״א א׳ (ותנינן תרי יודי״ן אמאי. אלא יוסף נטר ליה ברית לתתא ונטיר ליה ברית דלעילא, אסתלק מעלמא אתשוי בתרי ארוני, בארון לתתא ובארון לעילא. ארון דלעילא מאן איהו. אלא, כמא דאת אמר, הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ו). דארון דלעילא ארון הברית אקרי, דהא לא ירית ליה אלא מאן דנטר ברית, ובגין דיוסף נטר ליה לברית, אתשוי בתרי ארוני. ויישם בארן במצרים. הכי הוא ודאי. וקרא אוכח רזא אחרא, דאף על גב דנפקת נשמתיה ברשו אחרא, אתקשר בשכינתא. הדא הוא דכתיב, ויישם בארון (בראשית נ, כו). לעילא ולתתא, בגין דהוה צדיק. דכל צדיק ירית ארעא קדישא עילאה, כמא דאת אמר, ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר (ישעיה ס).). ולכן שש סדרי משנה מתחילין במ״ם פתוחה, מאימתי קורין ק״ש בערבית. ומסיימים במ״ם סתומה, ה׳ יברך את עמו בשלום. שהמ״ם שהיתה פתוחה לרמוז לעולם שפתוח מצד צפון, ע״י תורה שבעל פה היא המשנה נסגר ונעשה מ״ם סתומה, וזהו הרמז שכתוב בנחמיה ב׳. בחומות ירושלים אשר המ פרוצים (נחמיה ב, יג.). במ׳ פתוחה בסוף תיבה. ולהפך מזה בישעיה ט׳. לםרבה המשרה (ישעיה ט, ו.). מ״ם סתומה באמצע תיבה, וע״ש בפי׳ הרד״ק ז״ל (המ״ם סתומה בכתוב, וקרי במ״ם פתוחה, ובהפך זה בעזרא המ פרוצים. מ״מ פתוחה בסוף התיבה בכתוב, ויש בו דרש כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם פרוצים כל זמן הגלות, ולעת הישועה יסתמו הפרוצים, ואז תפתח המשרה שהיא סתומה עד מלך המשיח.). וגם בפ׳ חלק (סנהדרין צד.). אך לדרכנו יבא היטב כי בהיותנו בגלות צד צפון פתוח ומשם תפתח הרעה, אך בבא משיח צדקנו שעליו נאמר למרבה המשרה וכו׳. יסגר הפרץ ויכון עולם על מלאתו.

ובאותיות דר״ע אות מ׳ איתא ז״ל, מתי יבא הב״ה וישב על כסא הכבוד וכו׳, וכיון שבא הב״ה וירד במרכבה וכו׳, מ״ם ומ״ם שבמרכבה מקבלים פני שכינה ופותחים את פיהם ואומרים שירה, ומה שירה הם אומרים, מ״ם פתוחה אומרת מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה, יג.). ומ״ם סתומה אומרת וממשלתך בכל דור ודור ע״כ. ולהבין אמרי בינה אלה נקדים מ״ש רז״ל (רש״י בשלח יז, טז. תוס׳ ברכות ג. ד״ה ועונין יהא שמיה הגדול מבורך.), אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והנה כשהעולם פרוץ מצד צפון שאז המ׳ פתוחה, כל העולם כלו בצער ושמו הגדול מחולל בגוים, אך כשיבא משיחנו שיסגר צד צפון אז תהיה המ׳ סתומה, ז״ש מתי יבא הב״ה וישב על כסא הכבוד. דהיינו שיהיה השם שלם והכסא שלם ונקבל את פניו בשמחה ובשירות שזה יהיה בביאת משיחנו. ואמר שם וכיון שבא הב״ה וירד במרכבה, כל נשרי המרכבה וכו׳ מקדימין בשירות להקביל אותו. דהיינו נגילה ונשמחה בישועתו. אף מ׳ ומ׳ שבמרכבה מקבילין פני שכינה באותה שעה בשירה. מ׳ אומרת מלכותך מלכות כל עולמים היינו מ׳ פתוחה, שאע״פ שישראל בגלות ושמו הגדול מחולל בגוים עכ״ז מלכותו ואמונתו לעד קיימת, כי פרצת צפון מורה כי אין זולתו אלוק, שהרי כל מי שיאמר שהוא אלוק יבא ויגמור הפינה הזאת, וכשהצדיקים סוגרים גם הם צד צפון, שאז המ׳ סתומה אומרת וממשלתך בכל דור ודור, שניכר לכל שהוא אלקי האלקים ומלכותו בכל משלה.

ובב״ר פ׳ פ״ה. ויאמר מה פרצת עליך פרץ (בראשית לח, כט.). זה רבה על כל הפריצים. ממך יעמוד עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב, יג.). ר׳ בשם רבנן אמר כל הפורצים ממך עומדין, שנאמר עלה הפורץ לפניהם. ע״כ. הכונה כי תמר אמרה מה פרצת עליך פרץ לרמוז על משיח צדקנו שיצא מפרץ, והוא יגדור את פרצת צפון מכל וכל, כי הוא מן השלשה שנקראים בשמו של הב״ה, וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו (ירמיה כג, ו.). לפי שהוא משלים את אשר עוותו הוא ית׳ כדלעיל, ולכן אמרה זה רבה על כל הפריצים, שממנו יצא מי שהוא רב על כל גודרי פרץ צפון, ואמר על כל הפריצים הם הרשעים שהם פורצים גדר העולם מה שגודרים הצדיקים, וממנו יצא מי שיכניע אותם, וז״ש רבה על כל הפריצים. שיהיה כחו גדול להכניען. ור׳ אמר כל הפורצים ממך עומדים. שלא בלבד משיח בן דוד יצא ממנו אלא גם דוד ושלמה ושאר מלכי בית דוד העומדים כנגד הרשעים, וזהו כל הפורצים שפורצים פרצות באומות ממך עומדין, וזהו פרצת עליך פרץ, שהכפל רומז על כל הפורצים, והגדול שבהם הוא פרץ שהוא משיח צדקנו ודוק.

וברות רבתי ע״פ ויהי בימי שפוט השופטים (רות א, א.). רבי נחמיה פתח כשועלים בחרבות וכו׳ (יחזקאל יג, ד.). לא עליתם בפרצות (שם ה.). כמשה. למי היה דומה משה רבינו לרועה נאמן שנפלה גדר סמוך לחשכה, עמד וגדרה מג׳ רוחותיה, נשתיירה פרצה ולא היה לו שעה לגודרה ועמד הוא בתוך הפרצה, בא ארי ועמד כנגדו, בא זאב ועמד כנגדו, אבל אתם לא עמדתם בתוך הפרצה כמשה, שאילו עליתם בפרצות כמשה הייתם יכולים לעמוד במלחמה ביום אף ה׳. גם מ׳ זה מובן במה שאמרנו כי הנה כשעשו ישראל את העגל פרצו צד צפון שהיה נסגר במתן תורה, ולכן אמר שנפלה גדר סמוך לחשכה, וכלומר שהיה העולם ראוי להחרב בשביל העגל שעשו. ועמד משה וגדרה מג׳ רוחותיה בהזכיר ג׳ אבות כמו שפירש בעל יפה ענף. אך נשתיירה פרצה דהיינו צד צפון, ולא היה לו שעה לגודרה, כי לא יכול ליכנס לא״י ולבנות בית המקדש, שאז בלי ספק היה גודר הפרצה כמו שיהיה לעתיד. ועכ״ז עמד הוא בתוך הפרצה לעכב שלא יכנסו המזיקין משם ולא יהיה שעבוד מלכיות, שחזר למקומו בשיבור הלוחות שהיה בהם חירות ממ״ה חירות משעבוד מלכיות. וזהו בא ארי זה נבוכדנאצר הרשע שנמשל לארי, עלה אריה מסובכו (ירמיה ד, ז.). ועמד כנגדו, שבימיו לא היו משועבדים לבבל, וכן בא זאב זה פרס, כמ״ש וארו חיוא תנינא דמיא לדוב (דניאל ז, ה.). לדב כתיב, שהוא תרגום של זאב ועמד כנגדו. אבל אתם דהיינו בימי יחזקאל שאז נחרב הבית, לא עמדתם בתוך הפרצה כמשה, ולכן לא היה כח בידכם להגין שלא יבאו המלכיות להרע לכם ולעשות עמכם מלחמה.

נחזור לעניננו, שבנשיאת הלוים הארון היו סוגרים צד צפון, וזהו שכתוב במזמור קמ״ד. אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו (תהלים קמד, יד.). כי אלופינו הם הלויים המלמדים תורה לישראל, והוא מלשון ואאלפך חכמה (איוב לג, לג.). וכשהיו מסובלים שהיו סובלין הארון בכתף אז אין פרץ, שנסגר פרץ הצפון, ובזה ואין יוצאת שאין יוצאין משם רוחות רעות ומזיקין. ואין צוחה ברחובותינו כי הכל מתוקן ומקובל. ולכן אשרי העם שככה לו (תהלים קמד, טו.). להיות כח בידו למלאת כל חסר ולתקן עולם על מלאתו. אשרי העם שה׳ אלקיו. שנתן לנו תורת אמת וחיי העולם נטע בתוכנו. ועוד יובן עם מה שכתוב קודם זה הפ׳ אשר בנינו כנטיעים (שם יב.). ודרשו רז״ל בפ״ח דפסחים (דף פז.), אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. דהיינו שלא ראו קרי מימיהם, ובזה אין פרץ שאין באין מאותה הפרצה מריהון דקרי כנ״ל מהזוהר. בנותינו כזויות אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן, ובזה ואין יוצאת, כמו שאירע לדינה שותצא דינה בת לאה (בראשית לד, א.). וירא אותה שכם ויענה (שם ב.). וגם אין יוצאת שום רעה מצפון, כי כשם שאוגדות פתחיהן כך צד צפון נסגר ואין יוצאת וכו׳. מזוינו מלאים וכו׳ (תהלים קמד, יג.). הוא מ״ש רז״ל (בבא מציעא נט.), אין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה. ואז אשתו מזנה תחתיו. וכשאין יוצאת כנז׳ גם אין צוחה ברחובותינו, כי אין מריבה בביתו של אדם וכו׳ כשמזוינו מלאים, דהיינו אוצרותינו.

ולדרך זו נלך להבין אמרי בינה בפ״ז דסוטה (דף לה.), דרש רבא מפני מה נענש דוד, מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר זמירות היו לי חקיך וגו׳ (תהלים קיט, נד.). א״ל הב״ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג, ה.). אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר ולבני קהת לא נתן וכו׳ בכתף ישאו (במדבר ז, ט.). ואיהו אתייה בעגלתא. פרש״י ז״ל, נענש דוד שמת על ידו עוזא ע״כ. וצריך להבין שהרי מדותיו של הב״ה מדה כנגד מדה, ואיך העניש את דוד שמת על ידו עוזא לפי שקרא לד״ת זמירות, דמה ענין זה לזה. ועוד קשה מאד איך נעלם מדוד פסוק מלא בתורה ולבני קהת וכו׳. שאף שהיה זה דרך עונש עכ״ז אין הסברא נותנת שישכח דוד פסוק מפורש בתורה כזה. ותחלה חוץ לדרכנו אפשר לומר על פי מה שאמרו בסוף מגלה (דף לב.), א״ר שפטי א״ר יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמירה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים (יחזקאל כ, כה.). ופי׳ התוס׳ שהיו רגילים לשנות המשניות בזמרה, לפי שהיו שונים אותם על פה, וע״י (כך) היו נזכרים יותר. והוא לפע״ד מ״ש זכר דבר לעבדך (תהלים קיט, מט.). ואח״כ זמירות היו לי חקיך (שם נד.). שכדי שלא אשכחם אני שונה אותם בזמירה. זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי (שם נו.). שאל יליזו מעיני. ואע״פ כן נענש דוד לפי שקרא אותם זמירות, דאיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קא.), ת״ר הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר וכו׳ מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ואומרת לפני הב״ה עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו גוים ע״כ. ובזה מדויק מביא רעה לעולם, והוי מדה כנגד מדה מה שנענש דוד שטעה בפ׳ ולבני קהת לא נתן וכו׳. שבזה לא נסגר פרץ צפון ומשם תפתח הרעה. וזה בהקדמה אמיתית שכתבו בשם האר״י זלה״ה, שהזמירות נתקנו כדי להכרית ולסלק הקליפות שלא יקטרגו על תפלתנו, שלכן אומרים אותם קודם התפלה, ולכן נקראו זמירות, מלשון זמיר עריצים יענה (ישעיהו כה, ה.). שהוא מגזרת וכרמך לא תזמור (ויקרא כה, ד.). והנה דוד בהיותו בצרה היה עוסק בתורה להסיר ממנו כל מעיק ומסטין, ולכן אמר זמירות היו לי חקיך. א״ל הב״ה ד״ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג, ה.). שאמרו על זה בילקוט משלי כ״ג. אמר הב״ה בעה״ז ישראל למדין תורה מב״ו, על יד משה שהוא ב״ו, וכשם שב״ו עובר מן העולם אף לימודו עובר, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. אבל ל״ל אין ישראל למדין אלא מפי, שנאמר וכל בניך למודי ה׳ (ישעיהו נד, יג.). ואין שוכחין לעולם. דייק בדבריו שנראים כפולים, למדין תורה מב״ו ע״י משה שהוא ב״ו. וזה ע״פ מה שמ״כ בדברי האר״י זלה״ה, שכל ת״ח שמחדש דבר בתורה מתעבר בו נשמת מרע״ה, וכמ״ש לרב ספרא משה שפיר קאמרת (סוכה לט.). וכן ספרא עם ד׳ אותיות גי׳ מש״ה, שהיה ספרא רבא דישראל. לכן אמר בעה״ז ישראל למדין תורה מב״ו, ואע״פ שאינו מחדש מדעתו אלא ע״י נשמת משה עכ״ז על יד משה שגם הוא ב״ו ולכן למודו עובר. והכונה כי צריך טורח הרבה ללומדה ובנקל היא משתכחת, וכמ״ש (מגלה ו.), מצאת ולא יגעת אל תאמן. ואתה קורא אותן זמירות שעל ידי הזמירה אתה זוכרם כאילו הם קלים ללמדם. ולדרכנו יאמר אתה קורא אותן זמירות שכחם יפה להכרית הקליפות. אבל זה העדר כבוד לתורה. כי התורה יפה כחה יותר שעל ידה נסגר פרץ צפון, שאז אין כח בקליפות ליכנס כלל ועקר. ואתה קורא אותן זמירות שאין להם כח אלא להכרית הקליפות אבל לא לעכבם שלא יכנסו בעולם. לכן נענש מכ״מ, וזה במ״ש בשמואל ב׳ ו׳. וירכיבו את ארון האלקים על עגלה חדשה (שמואל ב׳ ו, ג.). ולא הביאו בכתף כמ״ש בכתף ישאו (במדבר ז, ט.). שבזה היו סוגרים פרץ צפון כדלעיל, אלופינו מסובלים אין פרץ וכו׳ (תהלים קמד, יד.). ובזה לא נסגר פרץ צפון. אמנם לא ששכח דוד פסוק מלא בתורה אלא שהיתה לו סברא כי מה שצוה הב״ה בתורה בכתף ישאו היינו בהיותם במדבר, מקום משכן הקליפות והחצונים, כמ״ש בזהר פ׳ תצוה דף קפ״ד א׳ ז״ל, מדברא איהו אתר ושלטנו דנחש, מלכו חייבא דאיהו דיליה ממש וכו׳. ושם צריך להביא הארון בכתף, לתברא חיליה ותוקפיה דנחש ולסגור פרץ צפון. כי לטעם זה נתן הב״ה התורה במדבר. אך בא״י ששם משכן הקדושה ואין החצונים והקליפות שולטים בה, כי לכן נק׳ ארץ הקדושה, אין צורך להביא הארון בכתף, לכן סבר דוד שאין הפסוק מדבר בא״י כלל. וטעה לפי שכתוב בכתף ישאו. גם לעתיד דהיינו בא״י, ועוד שכיון שצוה שהבדים לא יסורו ממנו לעולם, היא ראיה שלעולם ישאוהו בכתף, וז״ש שם בשמואל ב׳ ו׳. ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה׳ וכו׳ (שמואל ב׳ ו, ה.). דהיינו שהיו משוררים ומזמרים לפניו, ואז נזכר עונו של דוד שקרא לד״ת זמירות. ויבאו עד גרן נכון (שם ו.). שהוא רמז לב״ד של מעלה שהם כגורן עגולה, ואז נכון הדבר שישא חטאו. ומצא מקום לגבות חובו, וישלח עוזא וכו׳. שגם הוא פגם בכבוד הארון, וכמ״ש שם בסוטה פ״ז (דף לה.), הארון נושאיו נושא הוא עצמו לא כל שכן. ולכן נכון הדבר מעם האלקים להענישו וגם לדוד שהיה גרמא בנזיקין. ולכן ויחר אף ה׳ בעוזא ויכהו שם האלקים על השל (שמואל ב׳ ו, ז.). ודרשו ז״ל (סוטה לה.) על עסקי שלו. ופרש״י שגגה ששגג לאחוז בו. אך הכתוב על השל סתם, דהיינו של עוזא וגם של דוד שלא זכר הכתוב בכתף ישאו. ויחר לדוד על אשר פרץ וכו׳ (שמואל ב׳ ו, ח.). קשה לדוד ומי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא, אמנם מכח קושיא זו פי׳ שם בפ״ז דסוטה, אמר ר׳ אלעזר שנשתנו פניו כחררה. ונלע״ד שר״ל שהיה לו בשת פנים ונתלבנו פניו מפני הבושה שמת עוזא על ידו, וכל שכן שנתבייש על שנכשל בדבר שתנוקות של בית רבן יודעים אותו, וזהו על אשר פרץ ה׳ פרץ בעוזא. דהיינו שלפי שלא הביא הארון בכתף לא נסגר פרץ צפון, והרי הוא כאילו הוא עצמו פרצו בעצמו, ויקרא שמו פרץ עוזא (שם. ויקרא למקום ההוא פרץ עוזה.). כלומר פרץ שנעשה ע״י שלא שמר לעשות מה שצותה תורה שנק׳ עוז, ה׳ עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא.).

וז״ש במזמור מ״ח. יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב (תהלים מח, ג.). שע״י העבודה שהיו עושים במקדש והוא הר ציון, היה נסגר פרץ צפון עד שלא היו נכנסים החצונים למקום הקדש, רק עשן המערכה היה נוטה לצד צפון לקיים החצונים בשפע הכרחי ומצומצם, כי גם הקליפה צורך גבוה להעניש את הרשעים, וזהו קרית מלך רב. שמלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד.).

הרי שבתורה ועבודה היו גודרים וסוגרים צד צפון. וגם בגמילות חסדים נסגר פרץ צפון, דאיתא בירושלמי פ״ד דתענית (דף כא.), ואשים דברי בפיך (ישעיהו נא, טז.). זו תורה. ובצל ידי כסיתיך זו ג״ח, ללמדך שכל מי שעוסק בתורה ובג״ח זוכה לישב בצלו של הב״ה, שנאמר מה יקר חסדך אלקים וכו׳ (תהלים לו, ח.). וכיון שיושב בצלו של הב״ה סוגר פרץ צפון שאין החיצונים שולטים בו. והוא מה שמסיים הפ׳ ולאמר לציון עמי אתה. שר״ל לשערים המצויינים בהלכה הם הצדיקים, וכן כתוב בזהר (הקדמת הזהר.) דף ה׳ א׳. ולאמר לאינון תרעין ומלין דמצויינין אלין על אלין עמי אתה. אל תקרי עמי אתה אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי. מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, אוף הכי את. הרי מכאן שהתורה והג״ח משלימים צד צפון, והאדם העוסק בהן נעשה שותף להב״ה במעשה בראשית. וכתיב אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג.). כי בג״ח העולם נבנה ונשלם. וכתיב ובצל ידי כסיתיך (ישעיהו נא, טז.). לפי שבצל החכמה בצל הכסף. שכך זוכה האדם בעשות צדקה וג״ח בכספו כשם שזוכה הבעל תורה בתלמוד תורתו. ובזה ג׳ עמודי עולם תורה ועבודה וג״ח הם מקיימים העולם ועליהם עומד.

עוד הצדיקים בתורתם עושים רקיעים וארצות דומים לבוראם, כמ״ש שם בזהר דף ד׳ ב׳. ר״ש פתח ואשים דברי בפיך וכו׳ (ישעיהו נא, טז.). ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא עביד רקיעא חדא וכו׳, וקרי לון שמים חדשים סתימין דרזין דחכמתא עלאה, וכל אלין שאר מילין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קב״ה ואתעבידו ארצות החיים, וע״ד כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה וכו׳ (ישעיהו סו, כב.). וע״ד כתיב ואשים דברי בפיך וכו׳ (ישעיהו נא, טז.).

ויש במס׳ משלי כ״ה. וארץ ג׳. וסי׳ יחיו מתיך וכו׳ וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כו, יט.). כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה (ישעיהו סה, יז.). שמים לרום וארץ לעומק (משלי כה, ג.). וכל שמים וארץ דכותה. והנה בכתובות פי״ג (דף קיא:), א״ר אלעזר עמי הארצות אינן חיים, שנאמר מתים בל יחיו רפאים בל יקומו (ישעיהו כו, יד.). דתניא מתים בל יחיו יכול לכל, ת״ל רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מד״ת הכתוב מדבר. אר״א מצאתי להם רפואה מן התורה, ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם וכו׳ (דברים ד, ד.). כל המשיא בתו לת״ח והעושה פרקמטיא לת״ח והמהנה ת״ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ופרש״י ז״ל, מתעסק בממון ת״ח כדי להגיע להם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע״י אלו, וכתיב חיים כלכם היום, ע״י דבוקן של ת״ח יזכו לחיות ע״כ. ז״ש מצאתי להם רפואה מן התורה, כלומר מן התורה של ת״ח יזכו גם הם. כי הנה לעתיד כתיב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיהו נא, ו.). ולכן עמי הארץ שאינן עוסקין בתורה לא יהיה להם מקום לישב. אך הת״ח העושים שמים וארץ בחדושי תורתם יהנו בעמלם וישבו שם. לכן עמי הארצות אינן חיים, לפי שלא יש להם ישוב, אך יש להם רפואה מן התורה של הת״ח, כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת (קהלת ז, יב.). כלומר היתרון שיש אל הדעת הוא שהחכמה תחיה בעליה. שיהיו להם שמים חדשים וארץ חדשה לישב שם. ז״ש וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כו, יט.). דהיינו המרפה עצמו מד״ת שהם עמי הארצות ולפיכך לא יחיו, ולמה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה (ישעיהו סה, יז.). מתורתן של צדיקים ואין לע״ה חלק בהם, ומפרש מהיכן נבראו אלו השמים חדשים וארץ חדשה. וז״ש שמים לרום, כי מהדברים שעומדים ברומו של עולם שהם סודות התורה מהם נעשו שמים חדשים. וארץ לעומק שאותם שלנים בעמקה של הלכה עושים ארצות. ולדרך זה יכון מה ששנינו בסוף עוקצים (עוקצים פרק ג, משנה יב.), אמר ריב״ל עתיד הב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש וכו׳ (משלי ח, כא.). ונלע״ד לתת לדבר זה טעם, כי הנה בלוחות היו תר״ך אותיות, ואז״ל כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל היה חקוק בלוחות (מגלה יט: ואמר ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה׳ עמכם בהר (דברים ט, י). מלמד שהראהו הקב״ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש וכו׳.). וידענו כי עולם ר״ל שמים וארץ, שנאמר ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים (בראשית ב, ד.). גם איתא בזהר כדלעיל, שמסודות התורה נעשים רקיעים ומהפשטים ארצות, הנה כי כן בסוף המשנה הביאו הא דאריב״ל עתיד הב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק המחדש בתורה בנגלה ובנסתר ש״י עולמות, שהם ש״י ארצות וש״י רקיעים כמנין האותיות של עשרת הדברות שבהם כלולים כל חדושי התורה, שנאמר להנחיל אוהבי י״ש. הם העולמות שבראו ובהם ישתעשעו בתורה שחדשו, ואוצרותיהם אמלא שכר טוב על המצות שעשו. ועל זה נאמר בתהלים סי׳ ל״ז. צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים לז, כט.). פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט (שם ל.). כלומר צדיקים ישכנו בארץ חדשה שעושים בשביל שפיהם יהגה חכמה, שמחדשים חדושי תורה. וישכנו לעד עליה הם הרקיעים שעל הארצות. ולשונו תדבר משפט בפלפול ההלכות, והוא מ״ש בקדושין פ״א (דף ל:), א״ר חייא בר אבא אפי׳ האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה את זה ואינן זזין משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר את והב בסופה (במדבר כא, יד.). והכוונה כי אע״פ שבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה:). עכ״ז כשבאים להתווכח בבית המדרש, שזהו בשער א׳ נעשים אויבים זה לזה כי כל א׳ מתעצם להחזיק סברתו. אך מתוך שעוסקים בתורה לשמה אין זזים משם עד שאוהבים זה לזה, כי החכם אוהב בן אומנותו כדלעיל. וכ״כ במזמור ק״ב. לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים (תהלים קב, כו.). המה יאבדו ואתה תעמוד (שם כז.). כי אע״פ שהוא נצחי עכ״ז כתוב כי שמים כעשן נמלחו וכו׳ (ישעיהו נא, ו.). כי הב״ה מכלה את מעשיו. ואתה הוא ושנותיך לא יתמו (תהלים קב, כח.), כי שמך לעולם קיים. וגם בני עבדיך אלו הצדיקים בני אברהם יצחק ויעקב, עבדיך שגם הם הולכים בדרכיהם. ישכונו (שם כט.) בשמים חדשים וארץ חדשה שבהם שוכנים לבטח.

והוא מה שהקדימה תורה, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א, א.). דקשה מאי את ואת, שדי לו שיאמר בראשית ברא אלקים שמים וארץ. ואם כבר נבראת הארץ למה חזר ואמר והארץ היתה תהו ובהו (שם ב.). אמנם רמז הפסוק לכל מה שאמרנו כי בראשית ברא אלקים את השמים, לרבות השמים החדשים, ואת הארץ לרבות הארץ החדשה, שאע״פ שהם מעשה צדיקים עכ״ז כתוב אשר אני עושה (ישעיהו סו, כב.), כי מבלעדיו אין דבר. אך והארץ היתה תהו ובהו שנשאר צד צפון פרוץ כנז׳. ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג.). אלו מעשיהן של צדיקים, שהיא התורה שמחדשים ועל ידה הם גודרים הפרץ. הנה כי כן די במה שאמרנו להוכיח כי הצדיקים מקיימים את העולם ונעשים שותפים להב״ה במעשה בראשית, ועכ״ז אוהב אותם להיותם בני אומנותו, כי החכם אוהב חכמים כמוהו, וכן כי צדיק ה׳ צדקות אהב (תהלים יא, ז.).

ועל זה איתא בפ״ק דכתובות (דף ה.) והוא המ׳ שהצענו, דרש בר קפרא וכו׳. ופרש״י ז״ל, אף ידי חד. מקדש מעשה ידי צדיקים הוא ע״כ. במ׳ הזה נתחבטו כמה מפרשים לירד עד סוף כונתו. ולי יקשה עוד מה שפי׳ רש״י, מקדש מעשה ידי צדיקים הוא. שהרי הכתוב מדבר כלפי מעלה, מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך (שמות טו, יז.), שנראה שהוא מעשה ידיו ית׳, ואם נאמר שהצדיקים נקראים ידיך, ועל זה אמר מקדש אד׳ כוננו ידיך שהם הצדיקים. א״כ היכי ילפינן מהכא שהמקדש נברא בשתי ידים, ולומר גדולים מעשה צדיקים וכו׳. אמנם תחלה נפרש חוץ לדרכנו עם מ״ש בילקוט מלכים א׳ ז׳. ותשלם המלאכה אין כתוב כאן אלא כל המלאכה (מלכים א׳ ז, נא.), מלאכת ששת ימי בראשית שלמה. מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות (בראשית ב, ג.). ועשה אין כתוב כאן אלא לעשות, עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש אמר הב״ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ, לכך נק׳ שלמה, שהשלים הב״ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו ע״כ. ובזה אבין מ״ש התוס׳ במ׳ דלעיל ז״ל, בחד מעשה ליכא אלא חד יד, אבל במעשה צדיקים בחד מעשה, כגון בית המקדש כתיב תרתי ידים ע״כ. וזה לפי שלא נשלם מעשה בראשית אלא עד בנין בית המקדש. ולכן בבנין בה״מ כתיב מעשה ידיך כלפי הב״ה, לפי שאז נשלמו שתי מלאכות, שמים וארץ ובה״מ. ואתי שפיר שמקדש מעשה ידי צדיקים הוא, ובזה השלים הב״ה גם מלאכת שמים וארץ, ולפי שגם מעשה ידי צדיקים הוא ממנו ית׳ לכן כתיב כוננו ידיך.

ולדרכנו יאמר גדולים מעשה צדיקים, הם השמים וארץ העושים ע״י חדושי תורתם, יותר ממעשה שמים וארץ הראשונים, כי הראשונים יבטלו לעתיד ואלו חיים וקיימים. וזה לפי שהראשונים נעשו ביד אחת, כדכתיב אף ידי יסדה ארץ (ישעיהו מח, יג.). דהיינו יד אחת, וכן וימיני טפחה שמים. אך של צדיקים נעשו בשתי ידים, דהיינו פעולה שלימה שהם קיימים לעולם. ומפיק לה מדכתיב מקדש אד׳ כוננו ידיך (שמות טו, יז.). שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ פינחס דף רכ״א א׳. מכון לשבתך פעלת ה׳ דא בית ראשון, מקדש אד׳ כוננו ידיך דא בית שני, ותרוייהו אומנותא דקב״ה אינון. ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו וכו׳, וביתא אתבני ע״י דבר נש ובג״כ לא אתקיים, ועד כען בניינא דקב״ה לא הוה בעלמא, דכתיב בונה ירושלם ה׳ (תהלים קמז, ב.). אך יש מ׳ אחר בפ׳ פקודי דף ר״מ ב׳ ז״ל, ת״ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלי׳ ח״ו דשליטו עלייהו שאר עמין אלא כלהו אתגניזו, וכד יהדר קב״ה ויוקים לה לירושלי׳ על אתרה, אינון אבנין קדמאי יהדרון לאתרייהו, וכדין כתיב כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון (ישעיהו נב, ח.). מאי בשוב ה׳, אלא כד שליטו עלה שאר עמין קב״ה סליק לה לעילא, ובההוא זמנא יהדר לה לאתרהא וכו׳. ובזה מובן הכל כי ודאי שבה״מ ראשון ושני היו בידי אדם, אמנם לא שלטו בהם שונאים רק לדוגמא שלהם, וכמו שכתב בעל חקור דין ח״א פ׳ כ״ו. ולעתיד יחזרו, דהיינו שהב״ה יחדשם וישלח אותם בנויים מלמעלה מקדש ראשון ושני. ככתוב במ׳ פינחס דלעיל. ולעולם הם מעשה צדיקים, אך לפי שהעלם למעלה ולעתיד יורידם בנויים, כתוב מכון לשבתך וכו׳ כוננו ידיך (שמות טו, יז.). ואם המקדש יחדשהו הב״ה כל שכן השמים והארץ שהצדיקים עושים בחדושי תורתם שהם קיימים לעד לעולם, ולכן גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ הראשונים. ועוד יאמר לעניננו הקודם, גדולים מעשה צדיקים וכו׳. לפי שהצדיקים משלימים צד צפון שנשאר חרב במעשה שמים וארץ, ולהיות שהמצוה נקראת על שם הגומרה, לכן גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. ששמים וארץ נשארו פגומים והצדיקים משלימים. ולכן במעשה שמים וארץ כתוב יד אחת ולזה לא נשלמו. אך במעשה צדיקים שהם הלויים הנושאים את ארון ברית ה׳, שכל המקדש נעשה בשביל הארון ככתוב אצלנו בפ׳ תרומה, והם בזה משלימים וגודרים צד צפון הפרוץ, כתיב מקדש אד׳ כוננו ידיך. שנברא בשתי ידים לרמוז על שלימותו. ולכן עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הב״ה, כי כיון שהם משלימים פעולתו ית׳ שאמר כל מי שיאמר שהוא אלוק יבא ויגמור הפינה הזאת, ראוי שיקראו על שמו. ויהי כבוד ה׳ בעולמו. ויבנה את אולמו. ב״ב אמן. בילא״ו.