דרוש י"ט לפרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח).

במדרש (שמות רבה פ׳ נ׳): אמר להם הב״ה עשיתם יריעות עזים, אני מגין עליכם לעולם הבא, כענין שנ׳ וברא ה׳ על כל מכון ציון ועל מקראיה ענן יומם (ישעיה ד, ה). עשיתם כפרת אני מכפר עליכם עונותיכם. עשיתם שלחן אני מציל אתכם מן הערוכה ואערוך לפניכם שלחן לעתיד לבא. עשיתם לפני מנורה אני מאיר לכם שבעתים לעה״ב, שנ׳ והיה אור הלבנה כאור החמה וגו׳ (ישעיה ל, כו). עשיתם לפני ארון שהתורה נתונה בתוכו אתן לכם שכר שאין בו הפסק, שנ׳ מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ). ע״כ.

יחכם האדם ומעוף השמים ומבהמות שדי יאלף וילמוד הדרך אשר ילך בה, שכן כתוב באיוב ל״ה. מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו (איוב לה, יא). ויש לדקדק דהיה לו לקצר ולומר מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים. או יחכמנו מבהמות ארץ ומעוף השמים. אלא ודאי שכונת הכתוב היא כי יותר אנו לומדים מעוף השמים כי בבהמות אמר ׳מלפנו׳ בלבד אך מעוף השמים ׳יחכמנו׳, אנו לומדים דברי חכמה להתחכם בהם. כי הנה בעירובין פ״י (דף ק:) אמרו, מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה, יא). זו פרדה שכורעת ומשתנת מים, ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואח״כ בועל. ועוד שם, א״ר יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה. הרי שמבהמות ארץ אנו לומדים דרך ארץ לבד אך מהעופות אנו לומדים חכמת התורה להתרחק מהעבירה. ובילקוט מלכים א׳ י״ח. מלפנו מבהמות ארץ. זה פרו של אליהו שלא רוצה לילך עם נביאי הבעל עד שא״ל אליהו לך עמהם כשם ששמו של הב״ה מתקדש על יד זה שעמי כך מתקדש על ידך. ומעוף השמים יחכמנו. למדנו מן העורבים שלא הביאו משלחנו של אחאב אלא משלחנו של יהושפט ע״כ. ויותר מבואר במדרש הנעלם דרות המובא בזהר חדש (דרות) דף כ״ט ע״ב ז״ל, מה רבו מעשיך ה׳ (תהלים קד, כד). כל עלמא לא איתון אלא בחכמה וב״נ אתמלי בכלא, שאר בריין בטופסא דחכמתא דאשתאר בב״נ, ואע״ג דכלהו בריין הכי לא הוה בריה קליל למרדף בתר עובדא דב״נ כעופא. בר נש בני בניין לדיוריה עופא בני בניין לדיוריה, ב״נ אתי מזונא לבריה עופא אתי מזוניה לבריה. ב״נ משבח ומרומם למלכא עילאה עופא מצפצפא ומשבחא למריה דהוא אלקא עלאה. הרי שמהעופות אנו מתחכמים יותר.

ובמשלי ל׳. ארבעה המה קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים (משלי ל, כד). אמר כן להורות כי לא בלבד הם חכמים כבני אדם אלא אף זו מחוכמים יותר מעצמם. ונלע״ד שאלה איפוא הם ד׳ מדות הנאמרים בפ״ה דאבות, יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי וכו׳. ועיין באבות עולם שלנו ששם פירשנו שהם ד׳ מדות המונעות את האדם ללכת בדרכי יושר, וע״ש (אבות עולם פרק ה׳, משנה כ״ו. ארבעה הוו״ת נזיקין הם העומדים נגד אנשי השם, הדבקים בה׳ ורוצים לעבוד עבודתו, זכרום החכמים בספריהם, הא׳ הבושה שיש לו מהמלעיגים עליו בעשות מעשהו, זר מעשיהו בעיניהם, ולזה הזהיר הוי עז כנמר שעומד בפרשת דרכים ולא ישוב מפני כל, ועל זה אמר דוד המלך ע״ה, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש (תהלים קיט, מו). שיובן עם מ״ש בפ״ק דברכות (ד.), שאמר דוד, לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג׳ שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך, ד״א לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ז״ש ואדברה בעדותיך נגד מלכים. כלומר אני נוהג בעצמי הפך ממה שעושים המלכים ולא אבוש, כי הם ישנים עד ג׳ שעות ומשתעשעים בשינה על מטתם, ואני להפך ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי (תהלים קיט, מז). שחצות לילה אקום להודות לך לרוץ דרך מצותיך, ואשא כפי אל מצותיך. שכפי מלוכלכות וכו׳ ואשיחה בחקיך. כלל העולה שלא אבוש מאותם המלעיגים עלי. והדבר השני הוא כשאדם נוטה אל הדברים החמריים, וטרוד בהם לאסוף הון ולהרבות עושר, וכמו כן למלאת נפשו מתאוות הגוף, כי בהם שמן חלקו, ועל זה הזהיר וקל כנשר שהוא מעופף למעלה מכל הב״ח, כך האדם צריך שכנשר יעוף השמים, יתן עינו למעלה ולא למטה ויפרוש מן התאוות, ועל זה אמר שלמה המלך ע״ה במשלי כ״ג. אל תיגע להעשיר מבינתך חדל (ד). שיובן עם מ״ש במגלה פ״א (ו:), אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי וכו׳. וכבר הובא לעיל פ״ד על משנת הוי זהיר בלמוד וכו׳ ע״ש. ומסיים הפ׳ התעיף עיניך בו ואיננו וכו׳ כנשר יעוף השמים (משלי כג, ה). כי העושר יעוף כרגע, ולכן הטוב לך כי תעסוק בצרכי שמים, ותהיה קל כנשר לעוף השמים אחרי מותך, הג׳ הוא העצלה והרפיון, שמזה יבא להתרשל לילך לבית הכנסת ולשמור מצות עשה, והוא מ״ש בסכה פ״ה (נב:), תנא דבי ר׳ ישמעאל, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, דכתיב אבנים שחקו מים (איוב יד, יט). ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א). אם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג, כט). והכוונה כי בתורה יש רמ״ח מצות עשה, ומי שאינו נזהר בהם הוא מצד עצלות כדלעיל, ולכן התורה היא תבלין ליצה״ר של העצלה, שבלכתו לבית המדרש ילמוד לשבר אבן נגף זה, שמשול לאבן שאינה זזה ממקומה, כך העצל אינו רוצה לזוז ממקומו לשמור מ״ע, ולכן נק׳ יצה״ר לב האבן, וכן יש בתורה שס״ה מצות לא תעשה, שמי שהוא עובר עליהם הוא מצד אש תוקד בלבו המחממו לעבור על מצות ל״ת, כגון גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, ולכן אש התורה מפעפע ומפוצץ הברזל שמתחמם מחמת האש, דהיינו יצה״ר ואומר לו חטוא, והוא מתחזק כברזל לעבור על ד״ת, ולכן בלכתו לבית המדרש ושומע חומר העריות ושאר מצות ל״ת, בזה מסיר מלבו אש בוער בכח אש התורה, הנה כי כן כנגד העצלה הזהיר התנא להיות רץ כצבי ולהסיר העצלות ממנו ומאתו, הד׳ הוא המורא והפחד שיש לו לעשות מצוה, כמו מצות הוכח תוכיח. שירא פן תצא כאש חימה לנקום נקם משכנגדו, ועל זה הזהיר שיהא גבור כארי, והוא מ״ש הנביא ישעיהו, אדני אלקים נתן לי לשון למודים וכו׳. כל הפסוקים שם סי׳ נ׳. שיובנו עם מד׳ ז״ל בערכין פ״ג (טז:), תניא א״ר טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח, אם יאמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומרים לו טול קורה מבין עיניך. ונלע״ד שהכונה כי שתי עבירות חמורות יש לאדם שנקל לחטוא בהם, והם התאוה לעריות והתאוה לאכול, והנה נקל לאדם לחטוא בענין המאכל, שאינו יודע להזהר כראוי, כי רבו כמו רבו האיסורין בענין המאכל, ולזה כאשר יאמרו לאדם, טול קיסם מבין שיניך, דהיינו איזה חטא קל שחטאת בדברי אכילה, יאמר לו טול קורה מבין עיניך. הנה אתה העוית בעון חמור הוא ג״ע, שזנת עיניך מן הערוה, ולכן תמה אני אם יש מי שיכול להוכיח, כי יאמרו לו קשט עצמך ואח״כ קשט אחרים, עוד שם, א״ר אלעזר, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. א״ר עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. ופרש״י שלא ישא עליו חטא על לבון פנים ע״כ. זש״ה ה׳ נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר (ישעיה נ, ד). שפי׳ הרד״ק ז״ל, שתיקן לשוני לדבר צחות. לעות לומר דבר בעתו. וזה כי ישעיהו היה יודע להוכיח דבר בעתו מה טוב, וכנגד מי שיכול להוכיח אמר אדני אלקים פתח לי אזן (שם ה). לקיים בעצמי התקוששו וקושו, ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגתי מלקיים דברי התורה, ולא יוכלו לומר לי טול קורה מבין עיניך. ולפי שאמרו שם בפ״ג דערכין, עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ר׳ יוחנן אמר עד נזיפה. לכן אמר גוי נתתי למכים (שם ו). כרב דאמר עד הכאה, ולחיי למורטים, עד קללה כשמואל שהיו נוהגין בו קלות ראש למרוט שער ראשו וזקנו, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. כר׳ יוחנן עד נזיפה, וכל זה לפי שנתגברתי כארי לעמוד כנגד מי שהיה רוצה למונעני מלקיים מצות הוכח תוכיח). כי הנה אל יתעכב האדם מפני הבושה מהמלעיגים עליו בקיימו המצות וזהו הוי עז כנמר, וכנגד זה אמר הכתוב הנמלים עם לא עז (משלי ל, כה). דהיינו שאינן עזי פנים להחזיק לעצמם בגדולים רק מכירים את ערכם השפל, ולכן ויכינו בקיץ לחמם. דהיינו מ״ש רז״ל (שופטים רבה פ׳ ה׳), שבורחת מן הגזל. וכמו שפי׳ ע״פ לך אל נמלה עצל (משלי ו, ו). דברים נכונים מאד יע״ש (חלק ב׳ - דרוש ל׳ לפרשת קדושים והפטרה). ולכן אמר לחמם דווקא, ולא של אחרים. והגם שאין מאכלם אלא חטה ומחצה, מביאה טרף לביתה בשופע גדול כי אמרה אפשר שה׳ יאריך ימיה בטוב. ולפי שיש סיבה מונעת המצות מטרדות האדם ועסקו בדברים החמריים לכן אמר וקל כנשר. שיפנה למעלה, כמ״ש שויתי ה׳ לנגדי תמיד (תהלים טז, ח). ויפריש עצמו מתאוות העולם. ועל זה אמר שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם (משלי ל, כו). כי הנה צריך להכין בית או מקום מקורה להיות למחסה ולמסתור מזרם וממטר. כן האדם יבטח בקונו שיהיה לו למשגב וצור מחסה להצילו מרעתו מבלי פנות אל רהבים ושטי כזב. ולכן השפנים שהם עם לא עצום מצד עצמם. וישימו בסלע ביתם להנצל מפגעים רעים מחורב ביום ומקרח בלילה. והמונע השלישי מצד העצלות וחולשת הכחות שבזה ימנע מעבוד את ה׳ ללכת לבית הכנסת ולבית המדרש. אמר לזה רץ כצבי שיזדרז לעבוד את ה׳ בזריזות רבה מאד כצבי שהוא קל לרוץ וזריז מאד בהליכתו. וכנגד זה אמר מלך אין לארבה (שם כז). שאין לו מי שיזדרזו ויכריחנו לעשות שום דבר ועכ״ז ויצא חוצץ כלו. דהיינו להלחם עם הבאים לקראתו להזיקו מל׳ מקול מחצצים (שופטים ה, יא). והמפרשים פירשו על פי התרגום, ומתכנשין כלהון כחדא. והוא מלשון חדשיו חוצצו (איוב כא, כא). שפי׳ נקבצו ונאספו, וזהו זריזות הצריך למלחמה להיות מוכן בלי איחור ועיכוב. וגבור כארי שלא יפחד מהקמים נגדו כמו במצות התוכחה שלא יירא משום אדם רק יקיים מצות בוראו. וכנגד זה אמר שממית בידים תתפש (משלי ל, כח). לארוג קורי עכביש להסתר שם מפני חמת המציק והיא בהיכלי מלך שאינה מפחדת משום בריה, הגם שיש לירא מהמלך, כי יודעת היא שיש לה להכין מדור לפי כבודה להסתופף שם.

ובמזמור פ״ד. מה ידידות משכנותיך ה׳ צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳ וכו׳ (תהלים פד, ג). הנה בזהר פ׳ זו דף קמ״ג ב׳ איתא ז״ל, ביומי דדוד מלכא לא הוו כל אינון מנגנין מתתקנן בדוכתייהו לנגנא כדקא יאות ובי מקדשא לא אתבני, ובגין כך לא אתתקנו לעילא בדוכתייהו, וביומא דאתבני בי מקדשא אתתקנו כלהו בדוכתייהו. זש״ה מה ידידות משכנותיך שהם שילה נוב וגדעון. אמנם נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳ זה בית המקדש ששם העזרות שנק׳ חצרות ה׳, כי שם לבי ובשרי ירננו אל אל חי, שכן דוד תקן השירות ללויים בב״ה, כמ״ש בד״ה א׳ כ״ה. ויבדל דוד ושרי הצבא לעבודה לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנורות בנבלים ובמצלתים וכו׳ (דה״א כה, ה). עוד יאמר על פי אשר חכמים הגידו אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה מכל משכנות יעקב, שלכן קדושת בית המדרש יתירה על של בית הכנסת, מה ידידות משכנותיך שהם בתי כנסיות. ששם ה׳ צבאות ברוב עם הדרת מלך, האמנם נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳ שהם בתי מדרשות. לפי שאמרו בברכות פ״ד (דף כח.), שהיה ר״ג מכריז ואומר כל ת״ח שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. לכן אמר דוד כי שם לבי ובשרי ירננו אל אל חי. כלבי כן פי שיהא תוכי כברי יחדיו ירננו אל אל חי. מש״כ מי שאין תוכו כברו אלא שמדבר א׳ בפה וא׳ בלב, כי שלום בפיו את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, ולכן ראוי ללקות בצרעת. ובזה גם צפור מצאה בית. שיובן עם מ״ש בפ׳ מצורע, ושילח את הצפור החיה אל פני השדה (ויקרא יד, ז). ותרגם יונתן, ויהי אין איטימוס (מוכן (הערוך)) ההוא גברא למלקי, תוב בצרעה תייבא צפורא חייתא לביתיה ביומא ההוא. ז״ש גם צפור המשולחת מצאה בית למי שאין תוכו כברו, אמנם אשרי יושבי ביתך. לפי שאשרי אדם עוז לו בך. שלבו חזק ביראת ה׳, מסלות בלבבם ואינם מדברים א׳ בפה וא׳ בלב רק מסלות, דרך סלולה יש בלבבם כפיהם כן לבם. אך לעניננו יאמר כפי התרגום לחוד יונתא אשכחת ביתא ושפנינא שרכפא ליה די כשרין גוזליה לאתקרבא על מדבחך. כי שרכפא הוא תרגום של קן, דהיינו קינין שמקריבין ע״ג המזבח, הנה כי כן למדנו כי כל א׳ צריך להיות לו מדור לפי כבודו. ולהורות את בני ישראל הדבר הגדול הזה צוה ה׳ בפ׳ זו, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

ובזה יובן מ׳ ז״ל בברכות פ״ט (דף נה.), א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שא״ל הב״ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים. הלך משה ואמר להפך עשה ארון כלים ומשכן. א״ל משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח״כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר לי עשה ארון כלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הב״ה, עשה משכן ארון וכלים, א״ל בצל אל היית וידעת ע״כ. כך היא הגרסה הנכונה. ופרש״י ז״ל, עשה משכן ארון וכלים, שכן הם סדורים בכי תשא, ראה קראתי בשם וכו׳ (שמות לא, ב). את אהל מועד ואת הארון לעדות וכו׳ (שם ז). ומשה א״ל עשה ארון וכלים כגון שלחן ומנורה ואח״כ משכן, דס״ל לר׳ יונתן שכסדר שהם סדורים בפ׳ תרומה נאמרו לו עכ״ל. וכבר הקשו המפרשים במ׳ זה למה הפך משה מה שנצטוה מפי הגבורה. ועוד שהרי מצינו שבתרומה הקדים כלים למשכן ובתשא להפך. א״כ מנא ידעינן הי מינייהו עיקר. ובויקהל נאמר משכן תחלה ואח״כ כלים, ומה לו לבצלאל לומר מנהגו של עולם. וכי בשביל מנהג העולם ישנה צוויו ית׳.

אמנם בילקוט ריש פ׳ בהעלותך, אמר ר׳ יהודה בר שלום מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית. ולזה רמזה המס׳ בפ׳ זו וכן תעשו. ב׳, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו (שמות כה, ט). ממני תראו וכן תעשו (שופטים ז, יז). כונת המס׳ מובנת עם מ״ש ר״י בר שלום שאמר הב״ה כשם שאני עשיתי כל מעשה בראשית כך ממני תראו את תבנית המשכן וכל כליו וכן תעשו גם אתם. ועוד אמרו שהמשכן של מטה מכוון כנגד שלמעלה, וזהו ממני תראו וכן תעשו. ובזה מדוייקת ו׳ של וכן תעשו, כלומר כשם שאני עשיתי בבריאת העולם, כן תעשו גם אתם. והנה במעשה בראשית כתוב בראשית ברא אלקים. ופי׳ רז״ל בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם, ואמרו שקודם שנברא העולם ישראל עלו במחשבה להבראות. ובמעשה נבראו באחרונה, שהרי כל הנבראים נבראו קודם האדם, שהוא היה ראשון במחשבה ואחרון במעשה כדרך התכלית שקודם במחשבה ומאוחר במעשה, כמו שאנו אומרים סוף המעשה מחשבה תחלה. וכ״כ בזהר פ׳ משפטים ק״ח ב׳. ת״ח כל אינון עובדין דעביד קב״ה מוחא אקדים במחשבה ובעובדא ההוא דלבר. ושם בפ׳ הרואה (ברכות נה.) קודם המ׳ דלעיל, אמר רבי יוחנן אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א״כ נמלכים בצבור, שנ׳ ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל (שמות לה, ל). א״ל הב״ה למשה הגון עליך בצלאל, א״ל רבש״ע אם לפניך הגון לפני לא כ״ש, א״ל אעפ״כ לך אמור להם לישראל, הלך וא״ל לישראל הגון עליכם בצלאל, א״ל משה רבינו אם לפני הב״ה ולפניך הגון לפנינו לא כ״ש. א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא וכו׳ כדלעיל. וזה כי בתנחומא פ׳ ויקהל איתא ז״ל, כשירד משה מן ההר א״ל לישראל כך אמר לי הב״ה לעשות לו משכן ומזבח ושלחן, אמרו לו ומי יעשה כל זאת, אמר להם בצלאל. התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו לא אמר הב״ה למשה לעשות את המשכן ע״י בצלאל אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו, משה מלך ואהרן כ״ג וכו׳. א״ל משה אני לא עשיתי כלום מדעתי אלא הב״ה אמר, והוא מראה להם ראו קרא ה׳ בשם בצלאל, לקיים מה שנאמר ומצא חן ושכל טוב (משלי ג, ד). זה בצלאל. בעיני אלקים שאמר הב״ה ראו קרא ה׳ בשם. ואדם אלו ישראל, שנ׳ אדם אתם וכו׳ (יחזקאל לד, לא). הוכרחו לפרש כן לפי שראינו בפ׳ תשא שא״ל הב״ה למשה ראה קראתי בשם בצלאל וכו׳. ובפ׳ ויקהל כתוב ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וכו׳. ועל זה אמרו כי תחלה א״ל הב״ה למשה הגון עליך בצלאל, ואח״כ א״ל שימלך בצבור, ולכן ויאמר משה אל בני ישראל ראו וכו׳. והראייה הזאת הוא מ״ש רשב״ן, בצלאל על שם חכמתו נקרא. כי משה להסיר ממנו לזות שפתים רצה שישראל ידעו חכמתו ויראו כי לא מלבו נתן המשרה לבצלאל לעשות המשכן רק מאת ה׳ היתה זאת. ובתנחומא פ׳ ויקהל, ר׳ נתן אומר חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שמקדש של מעלה מכוון כנגד מקדש של מטה, והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה, ראה מה הארון חביב שהמשכן כלו לא נעשה אלא בשביל הארון שהשכינה בתוכו, לפיכך חביב הארון מכל כלי המשכן ע״כ. הנה כי כן בפ׳ תרומה הקדים הארון לכל המשכן כדרך התכלית הקודם לדברים המביאי׳ אל התכלית, להורות כי כל המשכן לא נעשה אלא בשביל הארון. אך בפ׳ תשא שהוא צווי המעשה אמר אל אהל מועד ואת הארון לעדות הקדים המשכן, ואמר שם ועשו את כל אשר צויתיך (שמות לא, ו). כי במעשה התכלית מאוחר. ולהורות את בני ישראל שלא מלבו צוה שבצלאל יעשה מלאכת המשכן אלא על פי ה׳ אמר לישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל. וזה לקדשו על פי הראייה כי צוה לו עשה ארון כלים ומשכן, כדרך שנצטוה בפ׳ תרומה להקדים התכלית שהוא הארון, וזהו שדייק המ׳ בשעה שא״ל הב״ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי וכו׳. כלומר הנה משה שתי פעמים נצטוה על המשכן, הראשון בפ׳ תרומה ששם הקדים הארון למשכן, והב׳ בפ׳ תשא שהקדים המשכן לכלים. אך בצווי השני, דהיינו כשצוה על המעשה בפ׳ תשא הלך משה ואמר להפך כדי להראות לישראל חכמתו של בצלאל שכיון לדעת העליונה. וכן הוה שא״ל בצלאל משה רבינו מנהגו של עולם וכו׳. כלומר אף שלפי האמת התכלית קודם במחשבה, וכלפי מעלה המחשבה והמעשה באים כאחד, שבדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים לג, ו). מנהג העולם אינו כן שבתחלה צריך להקדים הדברים המביאים אל תכלית, כי אדם בונה בית כדי להכניס אח״כ בתוכו כלים שהוא התכלית, ואתה אומר לי להפך כפי מה שעלה על דעתך שזה רצונו ית׳, כי הוא מקדים התכלית לסבות המביאות אליו. שמא כך אמר לך הב״ה עשה משכן ארון וכלים. כלומר אף שתחלה אמר לך להפך. בשעת העשייה א״א בלאו הכי. אז השיבו משה בצל אל היית וידעת. הכי קרא שמך בצלאל, כאילו היית בצלו ית׳ שזה דרכו שהתכלית קודם, אך בצוותו אל האדם על המעשה שצריך להקדים הבית להכניס לתוכו כלים. ואז אמר לישראל ראו קרא ה׳ בשם, כלומר עיניכם הרואות חכמתו של בצלאל שידע להבחין בין דבור לדבור. וז״ש שם בפ׳ ויקהל, וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה (שמות לה, לא). להקדים במעשה המשכן לכלים. וגם לחשוב מחשבות, כי במחשבה התכלית קודם. ואז הודו ישראל והשיבו למרע״ה אם לפני הב״ה ולפניך הגון שעל פי הדבר מנית אותו, לפנינו שאנו רואים חכמתו ותבונתו לא כל שכן. וז״ש בתנחומא הנז׳ ומצא חן ושכל טוב. כי ע״י שהשכיל והבחין בין המחשבה למעשה מצא חן בעיני אלקים ואדם. שגם ישראל חזרו והודו כי הוא הגון וראוי לעשות כל מלאכת המשכן.

ובשמות רבה פ׳ ל״ג. ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב). משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא א׳ מן המלכים ונטלה בקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הב״ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית א׳ עשו לי שאדור בתוכו, שנא׳ ועשו לי מקדש (שמות כה, ח) ע״כ. וקשה מה צורך למשל, ועוד קשה שאמר תחלה בא א׳ מן המלכים ונטלה, ואח״כ אמר בתי שנתתי לך, שנראה שהוא נתנה לו ולא נטלה מעצמו. וכן בנמשל אמר נתתי לכם את התורה. האמנם בב״ר פ׳ א׳ איתא ז״ל, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך שהיה נשוי למטרונא ולא היה לו ממנה בן. פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק אמר טלו מילנין וקלמין זו לבני, והיו הכל אומרים בן אין לו והוא אומר טלו מילנין וקלמין זו לבני, חזרו ואמרו המלך אסטרולוגוס (איצטגנין) גדול הוא, אלולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן לא היה אומר טלו מילנין וקלמין לבני. כך אלולי שצפה הב״ה שאחר כ״ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל. דבר לבני ישראל ע״כ. גם המ׳ הזה כלו מקשה דאיך ידמה המשל לנמשל, שבמשל אומר בן אין לו וכו׳ אלולי שצפה שעתיד להעמיד ממנה בן. ובנמשל אמר אלולי שצפה שעתידין לקבל את התורה. ומה ענין זה לזה. אך בקהלת רבתי ע״פ והארץ לעולם עומדת (קהלת א, ד). איתא, אמר רשב״י כתיב כי כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה, כב). ואין עץ אלא תורה, שנא׳ עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל וכו׳. הרי שהתורה נבראת בשביל ישראל, ולפיכך מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר כדרך התכלית הקודם במחשבה. אך במעשה ישראל נבראו לבסוף כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה. ולכן הביא המשל למלך שהיה נשוי למטרונא, זה הב״ה שברא את התורה שהיא דבוקה עמו כאשה אצל בעלה, וכמ״ש ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח, ל). שבה היה הב״ה משתעשע כאשה החביבה לבעלה, ולא היה לו ממנה בן כי אע״פ שהיו כמה אומות בעולם אין גם א׳ שהיה רוצה לקבל התורה, שכן רצה ליתנה לאדה״ר ולנח ולדור המבול ולא היה א׳ מהם שקבלה, וזהו דיוק המ׳ ולא היה לו ממנה בן. כלומר הרבה בנים היו לו אך ממנה דהיינו מן התורה לא היה לו בן, שכן ישראל קבלו התורה, ואמר בנים אתם לה׳ אלקיכם וכו׳ (דברים יד, א). כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ וכו׳ (דברים ז, ו). ואיתא במדרש חזית ע״פ אחת היא יונתי תמתי (שיר השירים ו, ט). זו כנסת ישראל. ברה היא ליולדתה, בר מינה לית ליולדתה. פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, זהו כשברא העולם שהכל נברא בבת אחת ובהעברה אחת כנודע, אלא שיצאו כל א׳ ביומו, ואמר טלו מילנין וקלמין, כי כנגד תורה שבע״פ אמר מילנין, לשון מלה בסלע (מגלה יח.), שכן היא תורה שבעל פה שצריך להוציאה בפה ולא בכתב, וכנגד תורה שבכתב אמר וקלמין, לפי שנכתבת בקסת הסופר. והיו הכל אומרים בן אין לו, כלומר עדיין לא נבחרו ישראל לעם ולבנים לו ית׳ כי עדין לא ניתנה תורה הראויה לישראל. חזרו ואמרו המלך הוא איצטגנין גדול ואלולי שצפה שהוא עתיד ליתן תורה לישראל, דהיינו מ״ש במשל שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, שישראל יקבלו ואז יקראו בנים לה׳ אלקיכם. לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל על התורה שבע״פ. דבר אל בני ישראל על התורה שבכתב.

והנה המלאכים קטרגו על מתן תורה שהיו רוצים שלא תנתן לישראל רק תנה הודך על השמים (שבת פח:). ואיתא בשמות רבה ריש פ׳ כ״ח. עלית למרום שבית שבי (תהלים סח, יט). בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו, ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נושאין עיניהם עליה, הוי עלית למרום שבית שבי. יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, ת״ל לקחת מתנות באדם (שם). בלקיחה ניתנה לו. יכול יהא חייב ליתן לו דמים, ת״ל מתנות. במתנה ניתנה לו. באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה לו הב״ה קלוסטרין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הב״ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו ע״כ. והנה כל מי שעיני השכל לו יראה ויבין הקושיות עצומות שבמ׳ זה שלאהבת הקצור נשמיטם רק נבא אל הביאור. וזה כי כתוב בפ׳ חקת, וישב ממנו שבי (במדבר כא, א). ופירשו ז״ל (ילקוט פ׳ חקת, רמז תשס״ד) שלא היתה אלא שפחה אחת. והטעם לדרוש כן דמלת שבי מיותרת שהיה די שיאמר וישב ממנו. אלא ודאי שלא שבו מישראל כלל רק מה שהיה כבר שבי בידם. והנה התורה היתה שבויה למלאכים, כי כבר אמרנו שהתורה נבראת בשביל ישראל. ולכן כשמשה עלה למרום ולקח התורה יפה אמר שבית שבי. שהתורה היתה שבי ביד המלאכים. אמנם צריך לתת טעם שאם כן לא היה להם למלאכים לקטרג כיון שמשלו נתנו לו למשה. לכן אמר בנוהג שבעולם וכו׳. וזה יובן עם מ״ש בזהר פ׳ ויחי רמ״ה ב׳. בדברו על הנשמה הקדושה שניתנה בבני אדם וז״ל, למלכא דאתיליד ליה בר שדר ליה לחד כפר לגדלא ליה וכו׳, שמע מלכא דהא בריה רב ואתרבי ועידן למייתי להיכליה, משדר למטרוניתא בגיניה ואעיל ליה להיכליה. ועם כל דא ארחא דעלמא דאינון בני כפר בכאן על פרישו דבריה דמלכא מינייהו וכו׳. אף כאן הגם שהמלאכים ידעו שהתורה נבראת בשביל ישראל עכ״ז בנוהג שבעולם הנכנס למדינה וכו׳. ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל היינו מלאכי השרת נושאין עיניהם עליה, כי בהיות התורה אצלם היה להם שפע גדול שהשכינה תדירה אצלם. הוי עלית למרום שבית שבי. דהיינו מה שהיתה שבויה בידם. וא״כ יכול אני לומר שנטלה חנם כיון שראויה היתה לישראל, ת״ל לקחת מתנות באדם וכו׳. בלקיחה ניתנה לו. והכונה כמ״ש בילקוט פ׳ יתרו, כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד, ז). היה לו לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל לפני הב״ה רבש״ע עד שלא שמענום קיימנום, אנכי קיים אברהם וכו׳ (כל אשר דבר יי׳ נעשה ונשמע. ראוי היה לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל להקב״ה רבון כל העולמים, עד שלא שמענום קיימנום. אנכי קיים יעקב שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלקי הנכר (בראשית לה). לא תשא קיים אברהם, שנאמר הרימותי ידי אל ה׳. זכור קיים יוסף שנאמר וטבוח טבח והכן. כבד קיימו יצחק כשנעקד על גבי המזבח. לא תרצח קיימו יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו. לא תנאף קיימו יוסף באשת פוטיפרע. לא תגנוב קיימו השבטים, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. לא תענה קיים אברהם, שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים, אף הוא קיים לא תחמוד. אם מחוט ועד שרוך נעל). הרי שכבר זכו בה ישראל, וא״כ בלקיחה ניתנה לו, שכבר היתה מוחזקת בידם, יכול יהא חייב ליתן לו דמים, שכיון שבלקיחה ניתנה לו גם הוא חייב ליתן כסף מחירה, דהיינו לקיים מצותיה תחלה, כמו שפירשו (ויקרא רבה פ׳ כ״ב), אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט). אוהב מצות וכו׳. אף אנו נאמר דבשלמא האבות קיימו מצותיה תחלה אך למשה לא ראינו כן, ועל זה לא תנתן לו התורה עדין, ת״ל מתנות. במתנה ניתנה לו, מה שלא עשה כן לאבות הראשונים. א״נ ונכון דקיימא לן בפ׳ המוכר את הבית (בבא בתרא סד:), מוכר בעין רעה מוכר ומשייר לעצמו, אך נותן בעין יפה נותן ואינו משייר לעצמו כלום. א״כ המלאכים כשראו שבלקיחה ניתנה לו חשבו ששייר למלאכים חלק בתורה כיון שהמוכר בעין רעה מוכר ומשייר לעצמו, לזה אמר במתנה ניתנה לו ובעין יפה נותן ואינו משייר לעצמו כלום, ולכן התורה כלה ניתנה למשה.

עוד יובן במ״ש במקום אחר דהמלאכים באו לקטרג על התורה מכח דינא דבר מצרא, ולכן אמר שבלקיחה ניתנה לו, וא״כ יבואו המלאכים ויערערו על מתן תורה כמו מצרנים. לכן אמר במתנה ניתנה לו דמתנה לית בה דינא דבר מצרא. באותה שעה היינו כיון ששמעו שבמתנה ניתנה לו ואין לעצמם כלום כי נותן בעין יפה נותן. בקשו לפגוע במשה וצר קלסתר פניו דומה לאברהם וכו׳. כי כל התורה תלויה בשמירת פיו ממאכלות אסורות, וכמ״ש בתנחומא פ׳ שמיני, שעד שהעובר במעי אמו אומרים לו את זה תאכל ואת זה לא תאכל. ובמלאכים לא שייך אכילה. וא״כ בכח זה ראויה התורה לישראל ולא למלאכים.

ונחזור למ׳ הראשון, דקשה לו מאי ויקחו לי תרומה. היל״ל ויתנו לי תרומה, לכן פי׳ משל למלך שהיתה לו בת יחידה, זו היא התורה שהיא יחידה שאין כמוה בעולם. בא א׳ מן המלכים, זה מרע״ה שהיה מישראל שכלן בני מלכים, לפי שכתוב ששים המה מלכות (שיר השירים ו, ח). ונטלה, עלית למרום שבית שבי כדלעיל, שלהיותה מוחזקת לישראל ראויה היתה לו, אלא שלא רצה הב״ה ליתנה עד הדור ההוא כנז׳ במקומו, ולכן אמר בנמשל נתתי לכם את התורה, כלומר במתנה בעין יפה בלי שיור. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו ע״פ הדין הכתוב בטור א״ה סי׳ ע״ה. מי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה מארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו. אף כאן משה בקש להורידה לארץ שהיא ארצו כי בשביל ישראל נברא העולם. א״ל בתי שנתתי לך. דייק בלישניה לפי שנתנה לו במתנה בלי שיור. ולכן לפרוש ממנה איני יכול כי כל התורה כלה שמותיו של הב״ה ((זהר שמות פ׳ משפטים. דף קכ״ד ע״א). דכל מאן דינטר ארחי דאורייתא ואשתדל בה כמאן דאשתדל בשמא קדישא. דתנינן אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא. ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא, בגין דאורייתא כלא חד שמא קדישא הוא, שמא עלאה, שמא דכליל כל שמהן. (זהר שמות פ׳ יתרו. דף פ״ז ע״א) תנינן, אורייתא כלא שמא קדישא היא, דלית לך מלה באורייתא דלא כליל בשמא קדישא). לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, הוא הטעם האמור שם בטור א״ה בהגהה סעיף ב׳ ז״ל, כל מקום שיכול להוציאה ממקומה, היינו לאחר שכינסה, אבל קודם נשואין לא יוכל להוציאה. לז״א איני יכול לפי שהיא אשתך וכבר היא נשואה כדלעיל, אלא טובה זו עשה לי וכו׳ קיטון א׳ וכו׳. הוא המשכן שהיה מיטלטל, כמ״ש ואהיה מתהלך באהל ובמשכן (ש"ב ז, ו). אך בנמשל אומר בית א׳ עשו לי, דהיינו בית המקדש שהוא קבוע לעולם.

נחזור לעניננו ונבין מדרשם ז״ל בשמות רבה פ׳ ל״ד ז״ל. ד״א ועשו ארון עצי שטים וכו׳ (שמות כה, י). מה כתיב למעלה ויקחו לי תרומה (שם ב). מיד ועשו ארון עצי שטים. מה התורה קדומה לכל כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים. מה האור קדם לכל מעשה בראשית, דכתיב ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג). אף במשכן התורה שנקראת אור, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). קדמו מעשיה לכל הכלים ע״כ. וקשה מאד שיש כאן אריכות לשון ללא צורך, דהיה די שיאמר מה האור קדם לכל מעשה בראשית כך הארון שבו התורה שנקראת אור קדמו מעשיה לכל הכלים. אמנם שתים הנה קוראותיו, האחד למה הקדים הארון למשכן שתחלה בונים בית ואח״כ מכניסים לתוכו כלים, וכיון שהקדים ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב). זהב וכסף ונחשת וכו׳ (שם ג). היה לו לסמוך תכף ומיד עשיית המשכן שבו קרשים ויריעות, שבם כל המינין תכלת וארגמן וכו׳. ולמה הקדים הארון שלא היו שם אלא עצי שטים וזהב. וזהו שאמר מה כתיב למעלה ויקחו לי תרומה ששם כמה דברים, ואח״כ תכף ומיד ועשו ארון עצי שטים. לזה תירץ מה התורה קדומה לכל, שקדמה אלפים שנה לעולם כך במעשה המשכן. דייק בלישניה במעשה המשכן דווקא, דהיינו בצווי מעשה המשכן, הגם שהיה לו להקדים המשכן לכלים כמנהגו של עולם, עכ״ז הקדים הארון לכל הכלים לפי שהוא התכלית כדלעיל, כי כל המשכן נעשה בשביל הארון. ועדין צריכין אנו למודעי למה הקדים הארון לשאר הכלים, דהיה לו להקדים מנורה ושלחן ומזבחות שהיו בהיכל בחוץ, ואח״כ הארון שהיה לפני לפנים. לזה אמר מה האור קדם לכל מעשה בראשית ולא היה צריך לברוא האור רק ביום שנברא אדם הראשון, כי אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו (ברכות נא:). ומי היה נהנה מהאור אלולי אדם שצריך לאורה. ועכ״ז מפני שבחו של האור הראשון, נברא קודם כל שאר הנבראים, כך במשכן הקדים הארון שבו התורה שנקראת אור לכל שאר הכלים. והוא מ״ש בב״ר פ׳ ג׳. פתח דבריך יאיר (תהלים קיט, קל). מפתח פומך לן הוה נהור. ובשמות רבה פ׳ נ׳. ממנו למדו הצדיקים, כשהיו פותחין בדבר היו פותחין באורה. וכן שנינו אור לי״ד בודקין וכו׳.

מכל אלה נבא לביאור פסוקי הפרשה. ועשו ארון עצי שטים וכו׳ (שמות כה, י). ופרש״י ז״ל והוא בילקוט פ׳ זו ז״ל, שלש ארונות עשה בצלאל, שתים של זהב וא׳ של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחיפה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ ע״כ. וצריך לתת טעם נכון לזה, דמה נשתנה הארון משאר כלים המצופים זהב. אך בשמות רבה פ׳ ל״ד. אמר רשב״י שלשה כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן, דכתיב בו זר זהב סביב (שמות כה, כד). כתר כהונה זה המזבח, דכתיב בו זר זהב סביב (שמות ל, ג). וכתר תורה זה הארון, דכתיב בו זר זהב (שמות כה, יא). למה נכתבים זר ונקראים זר, אלא לומר לך אם אדם זוכה נעשים לו זר ואם לאו זר. ומפני מה בכלן כתוב ועשית לו. ובארון כתיב ועשו עליו, ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכלן. זכה אדם לתורה כלו זכה לכלן ע״כ. ובתנחומא פ׳ ויקהל, ולמה עצי שטים. בשביל שהתורה נקראת עץ חיים, שנא׳ עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). ויצף אותו זהב טהור (שמות לז, יא). לפי שהתורה ודבריה נחמדים מזהב ומפז רב ע״כ. הנה כי כן אמר הכתוב ועשו ארון עצי שטים (שמות כה, י). לפי שכל הכלים נשתנו כשבא שלמה ובנה בית המקדש כנז׳ שם במלכים. אך הארון לא נשתנה לעולם, כי בחרבן בית ראשון נגנז (רמב״ם הלכות בית הבחירה פ״ד, הלכה א׳) ולעתיד תחזור היא בעצמה להגלות, להורות כי התורה נצחית לא תשתנה לעולם. וגם כי כל הכתרים הם פרטיים למלך או לכהן אך כתר תורה מונח כל הרוצה ליטול יבא ויטול ((יומא עב:) אבות דרבי נתן פ׳ מ״א), ולכן אמר בו ועשו ל׳ רבים כי כל ישראל יש להם חלק בתורה. ובשבת פ״ו (דף סג.), מ״ד אורך ימים בימינה וכו׳ (משלי ג, טז). למיימינים בה אורך ימים איכא וכ״ש עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא. ופרש״י למיימינים בה עוסקים לשמה. משמאילים שלא לשמה. לכן בצלאל בחכמתו כיון ששמע ועשו ארון עצי שטים להניח בה התורה שנקראת עץ חיים, וזה כי הצומח הולך וגדל כך התורה דדיה ירווך בכל עת (משלי ה, יט). לכן עשה ג׳ ארונות, האמצעי של עץ שהוא עיקר התורה שנותנת אורך ימים לעוסקים בה לשמה, והחצון של זהב הוא העושר שזוכה ג״כ, כמ״ש וכ״ש עושר וכבוד. והפנימי ג״כ של זהב הוא הכבוד שזוכה בו מי שעוסק בתורה, וכן כתר מלכות הוא העושר. והכבוד הוא כתר כהונה, כמ״ש ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (שמות כח, ב). ולפי שרומזים לכל הכתרים, כי זכה לתורה זכה לכלן, לכן היו ג׳ ארונות זה בתוך זה. ועשית בדי עצי שטים וכו׳ (שמות כה, יג). כבר פירשנו בדרוש אחר ((חלק א׳ - דרוש ב׳ למעלת הצדיקים המקיימים את העולם). ושני הבדים היו רומזים לתורה שבעל פה, שהם שש סדרי משנה כמנין ב״ד, ונחלקים לב׳ ד׳ לרמוז מ״ש בפ״ט דמציעא (קיד:), בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא בתמיה. וגם פה הב׳ לבדה שהיא קדשים וטהרות הלכתא למשיחא, והד׳ הם ד׳ סדרים אחרים הנוהגים בכל זמן. ולפי שבתורה שבעל פה יש שני מינים. כמ״ש בירושלמי דפאה (יג.) ז״ל, מרובין הם הדברים הנדרשים מן הכתב מן הדברים הנדרשים מן הפה. ופירש שם בעל יפה מראה ז״ל, מן הכתב, כגון בקל וחומר וגזירה שוה, וכלל ופרט ושאר מידות שהתורה נדרשת בהן. ומן הפה, שאין להם רמז בתורה אלא הלכה למשה מסיני, ע״כ. הרי שהם שני לימודים בתורה שבעל פה, ולזה רמזו שני בדים שבהם נושאין הארון. ע״י הלוים שכתוב בהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים לג, י). שהם השני לימודים שאמרנו, משפטיך הם הדברים הנלמדים בגזירה שוה וק״ו, כמ״ש (מכות ה:), אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין. ותורתך דווקא דהיינו הלכה למשה מסיני שנמסרו לו מפי הגבורה. וז״ש בפ׳ וילך, ויכתב משה את התורה הזאת (דברים לא, ט). שהיא תורה שבכתב, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳. ע״י הבדים שהם רמז לתורה שבעל פה לחברם וליחדם, ולפי שהעולם נשאר פתוח מצד צפון כמו הב׳ סתומה מג׳ צדדיה ופתוחה מצד שמאל, לכן באו הבדים העשויים כמין ו״ו, לסגור הצד הפתוח של הב׳ ונעשית מ׳ סתומה, והוי״ו במלואה היא ו׳ אחרת, שהם שני מיני תורה כנ״ל) מה רומזים הבדים וכונתם. אך עתה נאמר עם מאי דאיתא בחולין פ׳ ז׳ (דף צב.), ארשב״ל אומה זו בגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו ת״ח, עלין שבה אלו עמי הארץ וכו׳. לכן השני בדים היו מצופי׳ זהב שכן כתוב כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב). וכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר (משלי ג, יח). כי העושר גורם לתורה, שע״י העושר תומכים הת״ח שיעסקו בתורה. בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו (שמות כה, טו). מלבד מה שכתבנו בזה שם בדרוש אחר ((חלק א׳ - דרוש ב׳ למעלת הצדיקים המקיימים את העולם). אך בבדי הארון כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו לעולם (שמות כה, טו). והרי זו במנין מצות לא תעשה, שלכן בפרשת במדבר שכתוב בארון, ושמו בדיו (במדבר ד, ו). פירש הראב״ע ז״ל, שישימו אותם על כתפות הנושאים. דברי פי חכם חן. שהרי לא שייך שימה בארון כיון שלא יסורו ממנו לעולם. ובחזקוני פי׳ שהיו בבדים שני חריצים, ונותנים הטבעות בחריצין שלא יפול הארון על ההולך ראשון בירידתו ועל ההולך אחרון בעלותו, ע״כ. הנה כי כן נלע״ד כי הטעם שלא יסורו הבדים מהארון הוא זה, כי כבר כתבנו בספר אבות עולם שלנו בהקדמה דף ה׳ א׳, מ״ש בילקוט מלכים ב׳, והנה רכב אש (ב, יא). אלו דברי תורה נביאים וכתובים. וסוסי אש, אלו משנה הלכות ואגדות, כי התורה שבכתב נמשלה לרכב שאינה יכולה לזוז ממקומה אם לא יהיו סוסים המושכים אותה, כך התורה שבכתב אינה מובנת אלא בתורה שבעל פה, והנה בארון היו הלוחות וספר תורה שהיא תורה שבכתב). יאמר עוד עם מ״ש בבחיי פ׳ עקב ז״ל, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע״י נ״נ, לפיכך חס על כבוד הארון ורצה לגונזו, שראה בארון סימן הנסיעה, והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה וכו׳ ע״ש (רבינו בחיי, דברים י, א). ומצאתי סמך לזה בתנחומא פ׳ זו, בדים שעשית לארון עתידים להאריך אחר פ״ד שנה, שנ׳ ויאריכו הבדים (דה״ב ה, ט). ונלע״ד שצריך לומר אחר ת״פ שנה, שכן כתוב במלכים א׳ ו׳. ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה׳ (מלכים א׳ ו, א). והמשכן נעשה בצאתם ממצרים, ומשם עד שבנה שלמה את בית המקדש שכתוב בו ויאריכו הבדים היו ת״פ שנה. וכן מצאתי בבחיי סוף פ׳ זו, עתידין הם הבדים להאריך ת״פ שנה לצאת בני ישראל ממצרים. מכל אלה נלמוד הטעם שלא יסורו הבדים מהארון לעולם, לפי שבזה ניכר זמן הנסיעה וראוי לגנוז הארון. ולפי שבזהר פ׳ וישלח דף קע״א א׳ אמר שהמחזיקי׳ ידי הת״ח העוסקים בתורה קוצצים רגלי הנחש, לכן היו שני בדים ארוכים בימי שלמה, לפי שאז היו עוסקים בתורה ומספיקים כל צרכם. אך בימי יאשיהו נתקצרו כי גם תומכי התורה נתמעטו. ועשית כפרת זהב טהור (שמות כה, יז). זהו כתר שם טוב העולה על ג׳ כתרים הרמוזים בג׳ ארונות כנז׳, ולכן כתוב ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה (שם כא). ולפי שהשם טוב הראוי הוא על פי התורה לא השם הנקנה מן העושר וכיוצא, כדתנן קנה שם טוב קנה לעצמו וכו׳. ופירשנוהו בס׳ אבות עולם (אבות עולם. פרק ב׳, משנה ח׳). לכן היה הכפרת זהב טהור היא התורה כנז׳, ולכן על הכפרת היה זר זהב סביב. ולפי שבקהלת רבתי ע״פ טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א). איתא ז״ל, חביב שם טוב מכהונה ומלכות, שכהונה ומלכות בטלו ושם טוב לא בטל. והוא מ״ש הר״ב בפ״ד דאבות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. כי הכהן והמלך צריכים לשם טוב, דאם לאו אין נחשבים ע״ש (מי שיש בידו מעשים טובים ושמועתו טובה מחמת מעשיו, לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד, והוא עולה על גבי כלן, שכל השלשה כתרים צריכים לו. שאם תלמיד חכם הוא וסני שומעניה שרי לבזויה. ואם כהן גדול הוא, אמרינן ביומא, ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדי אהרן, ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדי אהרן, ואם מלך הוא כתיב ונשיא בעמל לא תאר (שמות כה). בעושה מעשה עמך). לכן כתוב ועשית שנים כרובים זהב (שמות כה, יח). וכתוב ואל הכפרת יהיו פני הכרובים (שם כ). שהמלך והכהן צריך שיהיו נותנים פניהם לקנות שם טוב במעשיהם הטובים. ויש לדקדק שיש כפל בכתובים, שתחלה כתוב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך (שמות כה, טז). וחזר ואמר ונתת את הכפורת על הארן מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (שם כא). וכבר הרגיש רש״י ז״ל כן וכתב ז״ל, וי״ל שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו ואח״כ יתן הכפרת עליו ע״כ. האמנם עדין הקושיא במקומה עומדת שא״כ יכתוב פ׳ זה לבד ויניח הראשון שהוא מיותר לגמרי. אשר על כן נלע״ד לתרץ הקושיא עם מ״ש בבחיי פ׳ עקב ז״ל. בארון זה של משה היו מונחין לוחות ושברי לוחות עד שנעשה של בצלאל שנתן בו לוחות אחרונות בלבד, הוא שכתוב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך (שמות כה, טז). ומ״ש בפ״ק דב״ב (דף יד.), אין בארון רק שני לוחות וכו׳. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, שברי לוחות שמונחים בארון. זה היה אחר שנבנה בית המקדש, שהרי בבה״מ לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שעשה בצלאל עכ״ל. אף אנו נאמר כי לכך חזר ואמר ואל הארון תתן את העדות. שלא נאמר כי כיון שהושם הכפרת על הארון לא יסירוהו ממנו לעולם, לכן הוצרך לומר כי עוד יוסר הכפרת מהארון פעם אחרת להשים שם השברי לוחות ג״כ אחר בנין הבית. כי תחלה באותו של משה היו שברי לוחות לבד והיה יוצא עמהם למלחמה, ובשל בצלאל היו בו לוחות אחרונות לבד. וכשהוציאוהו בימי עלי ונשבה וגלית הוציא ממנו את הלוחות ובא שאול וחטפן מידו, שלכן אפשר שנק׳ שמו גלית על שגילה את הסתום הוא הארון שהוציא ממנו הלוחות. אמנם בבנין בה״מ הושמו בו גם השברי לוחות לפי שארון א׳ היה והוא בבית קדש הקדשים. ולכן בא הכתוב ואמר שגם אחרי שונתת את הכפורת על הארון מלמעלה. יבא זמן ואל הארון תתן את העדות דהיינו שברי לוחות. ואמר אשר אתן אליך. כי בשעה שנאמרה פ׳ תרומה עדין לא עשו את העגל ולא ניתנו לוחות ראשונות, וכמ״ש בזהר פ׳ פקודי דף רכ״ד א׳. כל הזהב העשוי למלאכה (שמות לח, כד). הכא אסתכל קב״ה כד יהבו ישראל דהבא לעגלא, וקב״ה אקדים לון דהבא דא לאסוותא, דהאי דהבא אקדים לון לההוא דהבא דיהבו לעגלא, דכל דהבא דהוה עמהון ואשתכח עמהון יהבת לארמת משכנא. ס״ד דכד עבדו ית עגלא אשתכח עמהון דהבא ואינון פריקו אודנייהו לנטלא ההוא דהבא, דכתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם (שמות לב, ג). ע״כ.

אחר זה כתוב ועשית שלחן עצי שטים וכו׳ (שמות כה, כג). מה שהקדים השלחן למנורה, הטעם הוא כי הנה בכניסתו להיכל שהולך ממזרח למערב נמצא צפון בימין, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות בית הבחירה. ועוד דחביבא ליה לפי ששלחן בצפון, ואיתא בס׳ שיח יצחק פי׳ על פרקי שירה ז״ל בשם בעל שערי אורה, דע כי בצד צפון של העולם יש היכל א׳ שנק׳ היכל זכות אשר שם יושבים ב״ד של מעלה, ומצד דרום שם היא מדת החסד תמיד מזומנת להפיק לעולם כל מיני טובות ולכל השואל די מחסורו, אך כשמגיעין להיכל הזכות עומדת מדת הדין ומעכבת ואומרת נשב לדין אם העולם או זה השואל ראוי לאותן מתנות טובות, ואם אינו ראוי אז מונעים ממנו ומהעולם כל אותו הטוב שהמשיכה מדת החסד ומקבלו היכל הצפון ומכניס אותו באוצרותיו, והם גנוזים ושמורים לצדיקים לעתיד לבא. וזש״ה מה רב טובך אשר צפנת ליריאך וכו׳ (תהלים לא, כ). עכ״ל. ולדרך זה נלע״ד שיובן מ״ש בפ״ב דב״ב (דף כה:), הרוצה להתחכם ידרים, שיתעשר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום. כי הנה החכמה באה מהדרום ואינה עוברת דרך צפון כלל, שכתר תורה מונח כל הרוצה ליטול יבא ויטול. אך להתעשר צריך זכות, כמ״ש במגלה פ״א (דף ו:), אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי האמן, וה״מ בד״ת אבל במשא ומתן סייעתא דשמיא היא. ולכן איתא בתרגום יונתן בן עוזיאל פ׳ פקודי על פסוק והבאת את השלחן (שמות מ, ד). ותנעל ית פתורא בסטר צפונא מטול דמתמן מתיהב עותרא, דמתמן זלחן רסיסי מלקושין על עשבין למתפרנסא בהון דיירי עלמא. ותנעל ית מנרתא בסטר דרומא ותמן גנזי חכמתא דמתילין לנהורי. הרי שלהיות כי המזונות באים מן הצפון, ושנינו אם אין קמח אין תורה (אבות ג, כא). לכן הקדים השלחן להסמיכו לארון שבו התורה, ולפיכך אחר סמוך לפ׳ ונועדתי לך שם ודברתי אתך וכו׳ (שמות כה, כב). כתוב ועשית שלחן (שם כג). לרמוז ג״כ שצריך לדבר דברי תורה על השלחן. והנה לדברי ר״מ בפי״ז דכלים, היו האמות של ששה טפחים. וא״כ השלחן שהיה אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו הם כ״ז טפחים, כנגד אותיות התורה עם הכפולות שצריך לדבר על השלחן, לקיים מ״ש זה השלחן אשר לפני ה׳ (יחזקאל מא, כב). וכן היה של עצי שטי״ם גי׳ שט״ן, שכן בכל סעודה יש קטרוג השטן, ובד״ת שאומרים על השלחן מגין עליו שלכן היה מצופה זהב טהור, היא התורה כדלעיל. ועשית לו מסגרת טופח סביב. הרמז שיסגור פיו מלהכניס שם אוכלין ומשקין האסורין, שלכן טופח רומז למשקה, כמ״ש טופח ע״מ להטפיח (יומא עח.). ואם תעשה כן, ועשית זר זהב למסגרתו סביב (שמות כה, כה). שיזכה לתורה, כמ״ש (תנא דבי אליהו רבה, פ׳ כ״ו), עד שיתפלל האדם על התורה שתכנס לתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתייה מרובה שלא תכנס לתוך מעיו. ועשית לו ארבע טבעות זהב (שמות כה, כו). הם ד׳ ברכות של ברכת המזון, שאעפ״י שהטוב והמטיב ביבנה תקנוה (ברכות מח:), ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (תענית ט.), והוא מלשון מטבע שטבעו חכמים. ולפי שרבוי אכילה גורם כמה רעות לגוף האדם, לכן לעומת המסגרת תהיין הטבעות (שם כז). לרמוז למ״ש ז״ל (ברכות כ:), ולא אשא פנים לישראל שאמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמן עד כזית עד כביצה. וזהו בכיוון לעומת המסגרת, שסוגר פיו מלאכול הרבה עכ״ז תהיין הטבעות, שצריך לברך ברכת המזון אם מעט ואם הרבה יאכל. ועשית בדי עצי שטים וכו׳ (שמות כה, יג). ונישא בם את השלחן (שם כח). הוא מ״ש בזהר פ׳ זו קנ״ד א׳. זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתוריה, מילי דאורייתא וחולקא למסכנין. כד סלקין ההוא פתורא מקמיה דבר נש תרין מלאכין קדישין אזדמנן תמן חד מימינא וחד משמאלא, חד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא, מסדר יהא פתורא דא בברכאן עלאין. זהו כנגד הצדקה, ובחנוני נא בזאת וכו׳ והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג, י). וחד אמר דא איהו שלחן וכו׳, מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין. זהו כנגד התורה שבה מילי דעתיק יומין, ואם כן אלו השני בדים הם רמז לשני מלאכים הנושאים את השלחן לפני ה׳.

ובשמות רבה פ׳ ל״ד. ד״א ועשו ארון (שמות כה, י). מה כתוב למעלן ועשו לי מקדש (שם ח). אמר הב״ה לישראל אתם צאני ואני רועה, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא). ואני רועה שנ׳ רועה ישראל האזינה (תהלים פ, ב). עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם, לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אתם כרם, שנ׳ כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל (ישעיה ה, ז). ואני שומר, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא, ד). עשו סכה לשומר שישמור אתכם. אתם בנים ואני אביכם, שנ׳ בנים אתם לה׳ אלקיכם (דברים יד, א). ואני אביכם, שנא׳ כי הייתי לישראל לאב (ירמיה לא, ח). כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכה״א עטרת זקנים בני בנים (משלי יז, ו). עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו. לכך נאמר ועשו לי מקדש ע״כ. וקשה שהרי דרשא זו היה לו לעשותה ע״פ ועשו לי מקדש. ולא ע״פ ועשו ארון. עוד למה הוצרך לג׳ משלים אתם צאן. אתם כרם. אתם בנים. דהאחרון חביב והיה די בזה. עוד למה במשל הראשון הביא כל הפ׳ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ובאחרון נקט ראשית הפסוק ועשו לי מקדש. ובשני לא דכר ההוא קרא כלל ועיקר. אמנם מ׳ זה בא לתרץ מה שכבר הקשה למעלה, למה קדם הארון לכל שאר הכלים. והנה כבר אמרנו שהתכלית ראשון במחשבה ואחרון במעשה. וכבר פירשנו שהמשכן לא נעשה אלא בשביל הארון שבו התורה, וכן המשכן לא נעשה אלא לשעה, כי התכלית היה בית המקדש, כמ״ש בזהר פ׳ פקודי דף רמ״א א׳ ז״ל, ת״ח כל זמנא דאזלו ישראל במדברא הוה להו משכן עד דאתו לשילה, והוה תמן אבל לאו לנייחא, דהא לאו נייחא בר כד אתבני בי מקדשא ביומוי דשלמה מלכא, בגין דתמן תקיפו דנייחא ולאו לנטלא מאתר לאתר. זש״ה ועשו לי מקדש. כי זהו העיקר, ותחלה ושכנתי בתוכם באהל ובמשכן, כדי לבא אח״כ אל התכלית שהוא המקדש. ולפי שתכלית המשכן הוא הארון, ולכן התחיל בפסוק ועשו ארון, כי כל המשכן נעשה בשביל הארון כדלעיל. ועל זה אמר אתם צאני ואני רועה, כי בילקוט תהלים סי׳ ע״ז. ע״פ נחית כצאן עמך (תהלים עז, כא). אמר ויסע כצאן עמו (תהלים עח, נב). מה צאן מתפרדת והרועה מכניסה כך היו ישראל במדבר וכו׳. זהו המשכן שהיה במדבר, ולכן המשיל הדבר לרועה, ואמר עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם. כי כן הדיר הוא דבר שאינו קבוע, כמו ששנינו בשביעית פ״ג משנה ד׳, המדייר את שדהו וע״ש פי׳ הר״ב (לשון דיר של בהמות, שאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו אלא שם, ואינו מתכוין לזבל שדהו בענין זה, ודעתו להכניס הזבל לאשפות אחר כך). כך המשכן לא היה קבוע אלא מיטלטל ממקום למקום, ולכן הביא כל הפ׳ ללמד שעיקר הכל הוא המקדש, אך עתה ושכנתי בתוכם דרך עראי ע״י המשכן. אח״כ באו לשילה. ושנינו (זבחים קיב:), לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, ולכן קראו כרם שהוא קבוע יותר מהדיר, ולפי שהיה מוקף חומה, אלא שלמעלה לא היתה תקרה רק היריעות, לכן אמר עשו סכה לשומר, כי הסכה יש לו דפנות שכשרים מאבנים ומכל דבר, אך הסכך צריך שיהיה מדבר שאינו קבוע, מגרנך ומיקבך (דברים טז, יג). בפסולת גרן ויקב כנודע (סוכה יב.). ולפי שזה נק׳ משכן, לכן ג״כ נכלל בפ׳ ושכנתי בתוכם שנזכר לעיל במשכן, ולא הוצרך לחזור ולאמרו כאן. אתם בנים ואני אביכם זה בית המקדש, כי שם כתיב אף ערשנו רעננה (שיר השירים א, טז). ואמרו במדרש חזית, זה בית המקדש, מה המטה לפריה ורביה כך בה״מ לפריה ורביה, דכתיב יהודה וישראל רבים וגו׳ (מלכים א׳ ד, כ). לפי שהמקדש קבוע, כי לעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ׳ ב׳. שיר השירים רבה פ׳ ב׳. ילקוט מלכים א׳ ח, רמז קצ״ה), וכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים (דה״ב ז, טז). ומשנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר. לכן אמר כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו. והביא ראיה מהפ׳ עטרת זקנים בני בנים (משלי יז, ו). כי כבוד לאב כשהוא אצל בניו, ולא בלבד אצל הבנים אלא גם אצל בני בניו שהם כבנים. ותפארת בנים אבותם. זהו כבוד לבנים כשהם אצל אביהם. ולכן אמר עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו בקביעות, וזה יהיה הבית השלישי, ובכאן אמר לכן נאמר ועשו לי מקדש שהוא התכלית הנכסף, ולכך אמר הכתוב כן.

והכל רמוז במ׳ שהקדמנו בשמות רבה פ׳ נ׳. וקשה למה לא נקט להו כסדר, שהיה לו לומר ארון תחלה ואח״כ שלחן ומנורה. ועוד שהפסיק בין כפרת לארון ולמה כן. ועוד למה נקט יריעות עזים ולא יריעות התחתונות שהם עיקר, ולמה בכלם אמר דבר א׳ חוץ מהשלחן שאמר אני מציל אתכם מן הערוכה, ואערוך לפניכם שלחן ל״ל, שהם שני דברים. אמנם בזהר פ׳ בשלח דף מ״ד א׳ על פסןק נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה (מלכים ב׳ ד, י). ארבע אלין (למה) אלא בגין דאינון תקונא דכנסת ישראל, אמאי אקדימת מטה בגין דאיהי חביבא עליה יתיר מכלא, ואקדים ב״נ מה דחביב עליה. לכן במשכן הקדים הארון שהיא כנגד מטה, שכן בית קדש הקדשים ששם הארון נק׳ חדר המטות במלכים ב׳ י״א (מלכים ב׳ יא, ב). וע״ש פי׳ רש״י (וקורא אותה חדר המטות, על שם בין שדי ילין (שיר השירים א, יג). וזהו שיסד רבי אליעזר נפץ חדר המטות חרבן ביתך יכפר עליהם). ואיתא בסנהדרין פ״א (דף ז.), ההוא דהוה אמר ואזיל כד רחמתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכבין וכו׳. מעיקרא כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וכו׳ (שמות כה, כב). ולבסוף איזה בית אשר תבנו לי וכו׳ (ישעיה סו, א). הרי שהמטה היא הארון. ואח״כ השלחן שהיא רמז לכתר מלכות ואח״כ הכסא. ובילקוט ראובני פ׳ תרומה אמר שכסא שלמה היה מכוון כנגד השלחן, כי השלחן צריך לכסא לישב אצלו. והנה משכ״ן ר״ת מ׳טה ש׳לחן כ׳סא נ׳ר שהיא המנורה. וזוהי כונת המ׳, שאע״פ שהב״ה השפיע לישראל זהב וכסף ונחשת וכל הצריך למשכן, עכ״ז רוצה ליתן להם שכר על כל דבר ודבר, והתחיל ביריעות עזים לפי הכתוב בתנחומא פ׳ זו, מעשה נסים היו, תדע לך שכתוב ועשית יריעות עזים (שמות כו, ז). אורך היריעה האחת שלשים (שם ח). מהיכן אתה מביא יריעות של שלשים אמה. ונלע״ד שלכן אמר ושש ועזים ולא נוצה של עזים, להורות שמעשה נסים היו שהיו עזים גדולות מאד. ובילקוט פ׳ זו, גדולה חכמה שנאמרה בעליונות מבתחתונות, דאילו בתחתונות כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו (שמות לה, כה). ואילו בעליונות כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה וכו׳ (שם כו). וכבר פי׳ בפ׳ ויקהל ושקלים כמה רמזים ביריעות ע״ש (חלק א׳, דרוש נ״ד לפרשת ויקהל שקלים והפטרה). ופירש ד׳ תיקוני׳ הנ״ל, ואמר עשיתם כפרת שהיא המטה כדלעיל, וכנגד זה אמר אני מכפר עונותיכם, כדאז״ל (ילקוט ישעיה א׳, רמז ש״צ), לא לן אדם בירושלים ובידו עון, וכתוב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל (ויקרא טז, טז). ואמר שם בילקוט, שבהזאות שעל הכפרת היה מכפר על ג׳ עבירות חמורות ע״א ג״ע וש״ד, ואמרו יבא זהב של כפרת ויכפר על זהבו של עגל, עשיתם שלחן שכתוב בו ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן (ויקרא כד, ח). וכנגד זה אני מציל אתכם מן הערוכה זה גהינם, כי ערוך מאתמול תפתה (ישעיה ל, לג). ולפי שהשלחן צריך לכסא, לכן אמר ואערוך לפניכם שלחן ל״ל שהוא הכסא, על כסא דוד ועל ממלכתו (ישעיה ט, ו). וכתוב בו תערוך לפני שלחן נגד צוררי (תהלים כג, ה). עשיתם לפני מנורה, בזה אמר ׳לפני׳ לפי שכתוב ונהורא עמיה שרא (דניאל ב, כב). והוא הנר הצריך לשלחן, ולפי שאינו צריך לזה אלא כדי לזכות את ישראל לכן אני מאיר לכם שבעתים. ולפי שכל דרושנו תלוי בארון שהוא התכלית כדלעיל, לכן אמר בסוף עשיתם לפני ארון. שהוא דיקא ׳לפני׳ בבית קה״ק לפני לפנים, לפי שהתורה נתונה בתוכו. ארוכה מארץ מדה (איוב יא, ט) ואין לה הפסק. לכן אתן לכם שכר שאין בו הפסק, והוא השכר העתיד מה רב טובך. כמו שפירשנו על זה במקומו. הוא יגן עלינו ממרומו. ויושיענו למען שמו. ויבנה במהרה בית אולמו. ב״ב אמן. בילא״ו.