איך נראה הבית שבו גדלת? תאר אותו, ספר לנו על סביבתו, כך שהקורא יוכל לדמיין אותו.
הילדות שלי בילתה בבתים שונים. הבית לא היה קיים, והיו בו חדרים ודירות. אני אתאר את זה שבו גרתי בין 6 ל-10 שנים. אבי קיבל את זה מעבודתו, הוא עבד כמורה בבית ספר ליערנות. זו הייתה הדירה הראשונה שלנו. לפני כן, גרנו בחדר מעונות מסוג ללא כל נוחות, כך שמחנו מאוד לחיות בדירה אמיתית עם אולם כניסה, מסדרון וחדרים נפרדים. הדירה שלנו הייתה בקומה השנייה בבית לבנים בעל שתי קומות. בכל קומה, אם אני זוכר נכון, היו ארבע דירות-אחד שלושה חדרים, אחד שני חדרים ושני חדר אחד, אחד מהם יש לנו. הדירה שלנו כללה חדר ומטבח, השירותים היו בחצר, השירותים לא היו בכלל. הבית היה מוקף בגדר עץ. בצד שממול הבית היה בית שימוש מעץ עם שתי נקודות ושמונה סככות, על פי מספר הדירות. בצריפים מאוחסנים פחם ועצי הסקה. העניין הוא שבבית היה חימום תנור. אספקת המים הייתה רק עם מים קרים, אז הייתי צריך לחמם את התנור במטבח לבישול וחימום בקור. הבית גובל בצד אחד עם בית הספר ליערנות, שם עבד אביו, ובחזית הבית, 20 מטרים, היה כביש. בשני צדדים אחרים הבית היה מוקף במגרשים ריקים.
ספר לנו על מקרה מהחיים שלך (או החיים של החבר שלך) כאשר אתה התביישת או נבוך להתנהגותך.
יום אחד אנחנו יוצאים לחופשה עם בעלה בים. בלילה האחרון לפני שעזבתי, החלטתי לבדוק אם הכנתי הכל להמראה, הסתובבתי בדירה וראיתי שכל התכשיטים והתכשיטים שלי "זה מסוכן להשאיר אותם כאן, אתה צריך להסתיר אותם איפשהו," חשבתי. הסתובבתי בדירה במשך זמן רב, חיפשתי מקום מסתור מתאים. ביקשתי עצה מבעלי, אבל הוא היה עסוק ופשוט התעלם ממני. חשבתי שכל המקומות לא אמינים. יצאתי. "יהיה הכי רחוק מהדלת הקדמית, שתופעל על האזעקה", חשבתי בתמימות. נוסף על מחשבותיי, בקשר לתוהו ובוהו שלפני היציאה, חמקתי מראשי. כשחזרנו מחופשה, הלכתי לloggia לאסוף את התכשיטים שלי, אבל להפתעתי, הם לא היו שם. התחלתי לחפש במקום אחר. הם לא היו בשום מקום. חלקנו דירה עם בעלי על הריבועים וחיפשנו בקפידה בכל מקום. התקשרתי למנהל העבודה כדי לבדוק את האזעקה, הלכתי לתחנת המשטרה. המשטרה אמרה לי שהגנב יכול להיות רק השכן שלי, שפעמיים בשבוע בא לדירה להשקות את הפרחים שלי. מהאפשרות הזו סירבתי מיד, וההצהרה לא כתבה. מנהל האזעקה אמר שהאזעקה פועלת, אבל אין לך אזעקה על הלוגיה. לא חשבתי שזה אמיתי להיכנס לדירה בקומה השישית דרך לוג ' יה, אבל הוא הביא לי כל מיני תיקים מהמרפאה שלו. דיברנו עם בעלי והחלטנו שהוא כנראה צודק. זה ממש הכעיס אותי. זכרתי כל דבר ודבר בתיבה שלי, מי זה ניתן או איך זה נקנה. חוויות שכמו אבן כבדה תלויה בצוואר שלי, אני לא יכול שלא לחלוק עם אנשים סביבי. סיפרתי על התקרית לכל הקרובים, החברים והשכנים שלי. כולם היו מאוד סימפטיים. עברו כמה חודשים. בערב השנה החדשה החלטתי לבשל בשר בפונדו. סיר פונדו, שבו אני משתמש לעתים רחוקות מאוד, עמד נגד הקיר ארון עמוק מאוד במטבח. תארו לעצמכם הפתעתי כאשר, הסרתו, מצאתי את התיבה החסרה שלי! צרחתי מרוב אושר. לא היה לי שום זיכרון של איך היא הגיעה לשם. הייתי מאושר, אבל באותו הזמן, הייתי נבוך מהמחשבה על כמה אנשים הטשטשתי.
מה אתה מעריך ביותר בעבודה שלך? למה זה חשוב לך? תגיד לנו אם הגישה שלך לעבודה השתנתה לאורך השנים.
עבודתו של מורה תמיד נראתה לי מאוד מעניינת. חשבתי שתקשורת עם תלמידים, ללמד אותם משהו שאני בעצמי מבין היטב, לעולם לא אזדקן בנשמה, אלמד משהו חדש בכל יום. מעולם לא עלה בדעתי שאוכל ללמד יפנית באמריקה. היום, כמו קודם, אני מעריך את ההזדמנות כדי לתקשר עם תלמידים, כמו גם עם צוות ההוראה של המחלקה. מכיוון שרק התחלתי לעבוד במקום הזה, אני מבלה את כל זמני בהכנות לשיעורים, בעתיד, אני גם מקווה לעסוק בעבודת מחקר שמטרתה לשפר את שיטות לימוד השפה. זה יהיה נהדר אם אני יכול לעשות שימוש מלא של הידע שנרכש לאורך השנים של חינוך.