איך נראה הבית שבו גדלת? תאר אותו, ספר על סביבתו, כך שהקורא יוכל לדמיין אותו.

ילדותי עברה בבתים שונים. במקום זאת, הבית ככזה לא היה בכלל, אבל היו חדרים ודירות. אתאר את זה שבו חייתי מגיל 6 עד 10. אבי קיבל אותה מעבודתו, הוא עבד כמורה בבית ספר להנדסת עצים. זו הייתה הדירה הראשונה שלנו. לפני כן, גרנו בחדר על ידי סוג של אכסניה ללא כל שירותים, אז היינו שמחים מאוד להתיישב בדירה אמיתית עם מסדרון, מסדרון וחדרים נפרדים. הדירה שלנו היתה בקומה השנייה של בית לבנים בן שתי קומות. בכל קומה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, היו ארבע דירות-אחת עם שלושה חדרים, אחת עם שני חדרים ושני חדרי שינה, שאחד מהם הגיע אלינו. הדירה שלנו כללה חדר ומטבח, השירותים היו בחצר, חדר האמבטיה לא היה בכלל. הבית היה מוקף גדר עץ. בצד הנגדי לבית היה חדר רחצה מעץ בן שתי נקודות ושמונה אסמים, לפי מספר הדירות. באסמים אחסנו פחם ועצי הסקה. העובדה היא כי הבית היה חימום תנור. הצנרת הייתה רק עם מים קרים, ולכן היה צורך להטביע את התנור במטבח לבישול וחימום בזמן קר. הבית גובל בצד אחד בבית הספר להנדסת עצים, שם עבד אביו, ובחזית הבית, במרחק של 20 מטרים משם, עברה הדרך. משני הצדדים האחרים הקיפו את הבית מגרשים ריקים.

לדבר על מקרה מהחיים שלך (או את החיים של ההיכרות שלך) כאשר היית מתבייש או מביך על ההתנהגות שלך.

יום אחד התכנסנו לחופשה עם בעלי בים. בלילה האחרון לפני שעזבתי, החלטתי לבדוק אם הכנתי הכל ליציאה, עברתי בדירה וראיתי שכל התכשיטים והתכשיטים שלי נמצאים במקום הבולט ביותר, על דוכן העדים. "זה מסוכן להשאיר אותם כאן, אתה צריך להסתיר אותם איפשהו," חשבתי. היא ביקשה עצה מבעלה, אבל הוא היה עסוק ורק הבריש אותי. כל המקומות נראו לי לא אמינים. הלכתי אל האכסדרה. "יהיה הכי רחוק מדלת הכניסה, אשר לשים על האזעקה," - בתמימות החלטתי. כשחזרנו מחופשה, הלכתי ללוג ' יה, לאסוף את התכשיטים שלי, אבל להפתעתי, הם לא היו שם. התחלתי לחפש במקומות אחרים. הם לא היו בשום מקום. חילקנו את הדירה עם בעלי לריבועים וחיפשנו בזהירות בכל מקום. התקשרתי לאדון לבדוק את האזעקה, הלכתי לתחנת המשטרה. המשטרה אמרה לי שרק השכן שלי היה יכול להיות גנב, שבא לדירה פעמיים בשבוע כדי להשקות את הפרחים שלי. מיד סירבתי לאופציה זו, ולא כתבתי הצהרה. מנהל האזעקה אמר שהאזעקה תקינה, אבל אין לך אזעקה על האכסדרה. נראה לי שזה לא אמיתי, להיכנס לדירה בקומה השישית דרך האכסדרה, אבל הוא הביא לי כל מיני מקרים מהפרקטיקה שלו. דיברנו עם בעלי והחלטנו שסביר להניח שהוא צודק. הייתי מאוד נסערת. נזכרתי בכל דבר מהתיבה שלי, על ידי מי היא נתרמה או איך היא נקנתה. חוויות כאלה, שכאבן כבדה, לא היו תלויות ממני, לא יכולתי שלא לחלוק עם האנשים שסביבי. סיפרתי על מה שקרה לכל המשפחה, המשפחה, החברים והשכנים שלי. כולם אהדו אותי מאוד. עברו כמה חודשים. לקראת השנה החדשה החלטתי לבשל בשר בפונדו. פונדיושניצה, שבה אני משתמש לעתים רחוקות מאוד, עמדה על הקיר של ארון עמוק מאוד במטבח. מה הייתה התדהמה שלי כשדחפתי אותה הצידה, ראיתי את הארון החסר שלי! צרחתי מאושר. בהחלט לא זכרתי איך היא הגיעה לשם. הייתי מאושרת, אבל יחד עם זאת, הרגשתי לא בנוח לחשוב על כמה אנשים שחטפתי את הראש.

מה אתה מעריך ביותר בעבודה שלך? למה זה חשוב לך? ספר לי אם הגישה שלך לעבודה השתנתה עם השנים.

עבודתו של המורה תמיד נראתה לי מעניינת מאוד. חשבתי שכשאני מדברת עם תלמידים, מלמדת אותם משהו שאני מבינה בו היטב, לעולם לא אתבגר בלימוד משהו חדש כל יום. לא עלה בדעתי שאוכל ללמד יפנית באמריקה. נכון להיום, כמו קודם, אני מעריך ביותר את ההזדמנות לתקשר עם התלמידים, כמו גם עם ההרכב הפדגוגי של המחלקה. מאז אני רק התחלתי לעבוד על המקום הזה, זה לוקח כל הזמן כדי להתכונן לשיעורים, לבדוק את העבודה של התלמידים ולפתח חומרים. בעתיד, אני מקווה גם לעשות עבודה מחקרית שמטרתה לשפר את שיטות ההוראה של השפה. זה יהיה נהדר אם אוכל לנצל את מלוא הידע שרכשתי במהלך שנות ההשכלה שלי.