איך נראה הבית איפה גדלת? תאר את זה, לספר על הסביבה שלה, כך שהקורא יכול לדמיין את זה.

ילדותי עברה בבתים שונים. במקום זאת, לא היה בית כלל, אבל היו חדרים ודירות. אתאר את המקום שבו חייתי בין 6 ל -10 שנים. אבא שלי קיבל את זה מעבודתו, הוא עבד כמורה בבית ספר ליערנות. זו היתה הדירה הראשונה שלנו. עד אז גרנו בחדר כמו אכסניה ללא שירותים, ולכן שמחנו מאוד לגור בדירה אמיתית עם אולם כניסה, מסדרון וחדרים נפרדים. דירתנו היתה בקומה השנייה של בית לבנים בן שתי קומות. בכל קומה, אם זיכרוני משרת אותי, היו שם ארבע דירות - חדר אחד, שלושה חדרים ושני דירות חדר אחד, שאחת מהן הגיעה. הדירה שלנו היתה מורכבת מחדר ומטבח, השירותים היו בחצר, חדר האמבטיה לא היה כלל. הבית היה מוקף בגדר עץ. בצד הנגדי לבית היה בית שימוש לשתי נקודות ושמונה סככות, לפי מספר הדירות. בצריפים אחסנו פחם ועצי הסקה. העובדה היא כי הבית היה תנור חימום. אספקת המים היתה רק במים קרים, ולכן הייתי צריך לחמם את הכיריים במטבח לבישול וחימום במזג אוויר קר. הבית היה גובל בבית ספר ליער, שבו עבד אבי, ובחזית הבית, במרחק של כ -20 מטרים משם, עבר הכביש. משני צדדים נוספים היה הבית מוקף בשפכים.

ספר לנו על מקרה מהחיים שלך (או על חיי חברך) כשהיית מתבייש או מתבייש להתנהגותך.

פעם היינו בחופשה עם בעלי בים. בערב האחרון לפני עזיבי החלטתי לבדוק אם הכנתי הכול ליציאה, עברתי בדירה וראיתי שכל התכשיטים והתכשיטים שלי נמצאים במקום הבולט ביותר על שולחן האיפור. "מסוכן להשאיר אותם כאן, אתה צריך להסתיר אותם במקום כלשהו, ​​"חשבתי. הסתובבתי בדירה זמן רב, מחפש מקום מבודד מתאים. היא שאלה בעצת בעלה, אבל הוא היה עסוק ורק פיטר אותי. נראה לי שכל המקומות לא אמינים. הלכתי אל האכסדרה. "הנה תהיה הדלת הרחוקה ביותר, שעומדת על האזעקה, "החלטתי בתמימות. עוד מהלך המחשבות שלי, בקשר עם המהומה שלפני היציאה, טסתי מהראש. כשחזרנו מחופשה הלכתי לאכסדרה, לקחתי את התכשיטים שלי, אבל להפתעתי הם לא היו שם. התחלתי לחפש במקום אחר. הם לא היו בשום מקום. חלקנו את הדירה עם הבעל בכיכרות וחיפשנו בקפידה בכל מקום. התקשרתי לאדון לבדוק את האזעקה, הלכתי לתחנת המשטרה. המשטרה אמרה לי שגנב יכול להיות רק השכן שלי, שהגיע לדירה פעמיים בשבוע כדי להשקות את הפרחים שלי. מאופציה זו סירבתי מיד, והבקשה לא כתבה. מנהל איתות אמר כי האזעקה פועלת, אבל אין לך מערכת אות על הלוג'יה. נראה לי שזה לא אמיתי, לטפס לדירה בקומה השישית דרך האכסדרה, אבל הוא הביא לי את כל המקרים מהתרגול שלו. דיברנו עם בעלה והחלטנו, קרוב לוודאי, שהוא צודק. הייתי נסער מאוד. זכרתי כל דבר מן הקופסה שלי, מי זה היה נתון או איך זה היה קנה. חוויות כאלה, שכאבן כבדה היתה תלויה על צווארי, לא יכולתי לעזור לחלוק עם אנשים סביבי. סיפרתי לכל קרובי, חבריי ושכני על מה שקרה. כולם היו מאוד אוהדים אותי. עברו כמה חודשים. במשך השנה החדשה החלטתי לבשל בשר פונדו. פונדיושניצה, שאני משתמש בה לעתים רחוקות מאוד, עמד על קיר של ארון עמוק מאוד במטבח. תאר לעצמך את ההפתעה שלי, כאשר דחפתי אותה הצידה, ראיתי את הקופסה החסרה שלי! צרחתי בשמחה. לא זכרתי איך היא הגיעה לשם. הייתי מאושרת, אבל בה בעת, לא היה לי נוח עם הרעיון של כמה אנשים אני מוחקת את הראש שלי.

מה אתה מעריך ביותר בעבודה שלך? למה זה חשוב לך? תגיד לי, שינית את הגישה שלך לעבודה עם השנים.

עבודת המורה תמיד נראתה מעניינת ביותר. חשבתי כי על ידי מדבר עם התלמידים, ללמד אותם משהו שאני מכיר היטב את עצמי, אני לעולם לא להזדקן על ידי לימוד משהו חדש כל יום. זה מעולם לא נכנס לראש שלי שאני יכול ללמד יפנית באמריקה. כרגע, כמו קודם, אני מעריך מאוד את ההזדמנות לתקשר עם התלמידים, כמו גם את הצוות הפדגוגי של המחלקה. מאז שהתחלתי לעבוד במקום הזה, אני תמיד מבלה את הכנות לשיעורים, בודקת את עבודתם של תלמידים וחומרים מתפתחים. בעתיד, אני מקווה גם לעסוק במחקר עבודה שמטרתה לשפר את השיטות של הוראת השפה. זה יהיה נהדר אם אוכל לנצל את הידע שנרכש לאורך השנים הארוכות של החינוך.