איך נראה הבית בו גדלת? תאר אותו, ספר על סביבתו, כך שהקורא יכול לדמיין זאת.
ילדותי עברה בבתים שונים. במקום זאת, לא היה בית בכלל, אבל היו חדרים ודירות. אתאר את זה שבו גרתי מגיל 6 עד 10. אבי קיבל את זה מעבודתו, הוא עבד כמורה בבית ספר ליערות. זו הייתה הדירה הראשונה שלנו. לפני כן גרנו בחדר מעונות ללא כל שירותים, ולכן שמחנו מאוד לגור בדירה אמיתית עם אולם כניסה, מסדרון וחדרים נפרדים. הדירה שלנו הייתה בקומה השנייה של בניין לבנים בן שתי קומות. בכל קומה, אם הזיכרון שלי משרת אותי, היו ארבע דירות - אחת שלוש חדרים, שני חדרים ושני חדרים, אחד מהם קיבלנו. הדירה שלנו כללה חדר ומטבח, שירותים היו בחצר, ובכלל לא היה שירותים. הבית היה מוקף בגדר עץ. בצד הנגדי לבית הייתה ביתן עץ דו-נקודות ושמונה סככות, לפי מספר הדירות. פחיות ועצי הסקה אוחסנו בסככות. העובדה היא שבבית היה חימום תנור. הצנרת הייתה רק עם מים קרים, אז נאלצתי לחמם את הכיריים במטבח לבישול וחימום במזג אוויר קר. הבית היה גובל מצד אחד בבית הספר ליערות בו עבד אבי, ומול הבית, 20 מטרים משם, הייתה דרך. משני צדדים אחרים, הבית היה מוקף במגרשים ריקים.
ספר על תקופה בחייך (או על חייו של מישהו שאתה מכיר) שהתביישת או התביישת על התנהגותך.
פעם אחת נסענו לחופשה עם בעלי בים. בערב האחרון לפני שעזבתי החלטתי לבדוק אם הכנתי הכל לעזיבה, הסתובבתי בדירה וראיתי שכל התכשיטים והתכשיטים שלי מונחים במקום הבולט ביותר, על זכוכית המזח. "מסוכן להשאיר אותם כאן, אתה צריך להסתיר אותם איפשהו," חשבתי. הסתובבתי בדירה הרבה זמן וחיפשתי מקום מבודד מתאים. ביקשתי מבעלי עצה, אבל הוא היה עסוק ורק הסיר אותי. כל המקומות נראו לי לא אמינים. יצאתי לאלגיה. "יהיו הכי רחוקים מדלת הכניסה, שעולים על האזעקה," - החלטתי בתמימות. מהלך מחשבותי הנוסף, בקשר לסערת טרם העזיבה, התעופף מראשי. כשחזרנו מחופשה נסעתי לאלגיה לקחת את התכשיטים שלי, אבל להפתעתי הם לא היו שם. התחלתי לחפש מקום אחר. הם לא נמצאו בשום מקום. בעלי ואני חלקנו דירה בכיכרות וחיפשנו בקפידה בכל מקום. התקשרתי למנהל העבודה לבדוק את האזעקה, הלכתי לתחנת המשטרה. המשטרה אמרה לי שרק שכני, שהגיע פעמיים בשבוע לדירה להשקות את הפרחים שלי, יכול להיות גנב. מיד סירבתי לאופציה הזו, ולא כתבתי הצהרה. מנהל האזעקה אמר כי האזעקה פועלת, אך אין לך אזעקה באכסדרה. נראה לי שזה לא מציאותי להיכנס לדירה בקומה השישית דרך האכסדרה, אבל הוא נתן לי כל מיני מקרים מהפרקטיקה שלו. שוחחנו עם בעלי והחלטנו שככל הנראה הוא צדק. הייתי נסער מאוד. נזכרתי בכל דבר מהארון שלי, מי נתן אותו או איך נקנה. חוויות כאלה, שנתלו כאבן כבדה על צווארי, לא יכולתי שלא לחלוק עם האנשים סביבי. סיפרתי על מה שקרה לכל המשפחה, לחברים, לחברים ולשכנים שלי. כולם מאוד אוהדים אותי. עברו כמה חודשים. לקראת השנה החדשה החלטתי לבשל בשר בפונדו. מנת הפונדו, בה אני משתמש לעתים רחוקות, עמדה בצד ארון עמוק מאוד במטבח. דמיין את התדהמה שלי כשראיתי אותה משם וראיתי את התיבה החסרה שלי! צרחתי מאושר. ממש לא זכרתי איך היא הגיעה לשם. הייתי מאושרת, אך יחד עם זאת, הייתי נבוכה מהמחשבה כמה אנשים מימצמצתי אליהם.
מה אתה הכי מעריך בעבודה שלך? למה זה חשוב לך? ספר לנו אם היחס שלך לעבודה השתנה עם השנים.
עבודתו של מורה תמיד נראתה לי מעניינת ביותר. חשבתי שלתקשר עם התלמידים, ללמד אותם משהו שאני עצמי טוב בו לעולם, לעולם לא אהיה זקנה בנשמה ואלמד משהו חדש כל יום. מעולם לא עלה על דעתי שאוכל ללמד יפנית באמריקה. כיום, כמו בעבר, אני מעריך יותר מכל את ההזדמנות לתקשר עם התלמידים, כמו גם עם צוות ההוראה של המחלקה. מכיוון שהתחלתי לעבוד במקום הזה, כל הזמן מושקע בהכנות לשיעורים, בבדיקת עבודת התלמידים ובפיתוח חומרים. בעתיד, אני מקווה גם לעסוק בעבודת מחקר שמטרתה לשפר את שיטות הוראת השפה. זה יהיה נהדר אם אוכל לעשות שימוש מלא בידע שנרכש במהלך שנות ההשכלה הארוכות.