ספר שופטים פרקים י' - י"ב - יפתח

הקדמה

לאחר שלטון יאיר הגלעדי ובניו, עם ישראל החל לעבוד עבודה זרה^[1]:

ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו.

אין הכוונה בפסוקים שכל עם ישראל עבד את כל האלילים הללו, אלא שכל אזור עבד את האלילים שעבדו הגויים בסביבתו.

אם כן, אנו רואים שבאזור הגלעד היו לפחות שלוש עבודות זרות שונות שעבדו: "אלהי ארם", "אלהי מואב", אלוהי בני עמון". משמע שלא רק שהפצת התורה של בני יאיר הגלעדי לא עזרה בשאר ישראל, אלא אפילו בעריהם עבדו האנשים עבודה זרה. ולא רק עבודה זרה אחת, אלא אפילו בכך הם התפצלו לכתות שונות.

שעבוד בני עמון

בנקודה זו מגיע השעבוד של בני עמון^[2]:

ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון. וירעצו וירצצו את בני ישראל בשנה ההיא שמנה עשרה שנה את כל בני ישראל אשר בעבר הירדן בארץ האמרי אשר בגלעד.

הרב מנשה וינר מסביר מה הכוונה "בשנה ההיא שמונה עשרה שנה". הרב מסביר שיש לקרוא את הפסוק בהטעמה: פלשתים - שנה, ובני עמון שמונה עשרה שנה.

אם כן, המשך הפסוקים מתמקדים בשעבוד בני עמון^[3]:

ויעברו בני עמון את הירדן להלחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים ותצר לישראל מאד. ויזעקו בני ישראל אל ה' לאמר: "חטאנו לך וכי עזבנו את אלקינו ונעבד את הבעלים".

רק כאשר בני עמון מאיימים על עבר הירדן המערבי יש התעוררות.

חזרה בתשובה

הקב"ה שולח נביא שמוכיח את ישראל שעדיין שקוע בעבודה זרה ועם ישראל כתגובה "מסיר את אלוהי הנכר" וחזרו לעבוד את ה'.

בתוך דברי התוכחה של הנביא הובלע המשפט הבא^[4]:

ואתם עזבתם אותי ותעבדו אלהים אחרים לכן לא אוסיף להושיע אתכם.

לאחר מעשה החזרה בתשובה של העם, מגיע פסוק מסכם: "ותקצר נפשו בעמל ישראל". ההשוואה לכתוב בתהלים^[5] מבאר את הפסוק:

ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עזר. ויזעקו אל ה' בצר להם ממצקותיהם יושיעם.

העמל הוא הסבל מהצרה.

כמו כן, ניתן להשוות זאת לתגובת שמשון להצקות של דלילה^[6]:

ויהי כי הציקה לו בדבריה, כל הימים ותאלצהו, ותקצר נפשו למות.

הביטוי "ותקצר נפשו" הוא של אדם ש"דחקו אותו לפינה".

לפי זה, ניתן לומר שאצלנו ה' אומר לישראל שלא מגיע להם להיוושע מפני שעד כה הם תמיד חזרו לעבוד עבודה זרה לאחר כל ישועה. אך לאחר שעם ישראל זורק בפועל את העבודה זרה, לכאורה הפסוקים מתארים שה' "נאלץ" להושיע את ישראל.

על כל פנים, מהקדמה זו משמע שהמשך הישועה תהיה תלויה במבחן הניתוק של עם ישראל מהעבודה זרה.

ההכתרה

בני עמון מזהים את ההתקוממות הישראלית ומכנסים כוחות בגלעד. מולם עם ישראל מכנסים כוחות במצפה (שגם כן באזור הגלעד).

בנקודת זמן זו עם ישראל זכר פתאום שחסר לו מנהיג. צריך לזכור שעד כה העם היה מפורד, ואפילו בעבודה זרה לא היו מאוחדים. ההצהרה הרשמית היא^[7]:

מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון - יהיה לראש לכל ישבי גלעד.

כעת מתחילים את סיפורו של יפתח. מסופר על שהוא "בן אשה זונה" כאשר ישנם המפרשים שמדובר סך הכל על אשה משבט אחר, וזהו כינוי מפני שעדיין באותה תקופה חיתון עם אשה משבט אחר היה דבר לא רגיל.

ניתן לומר דבר נוסף.

אם נחבר זאת לסיפור הקודם על יאיר הגלעדי, שבניו שלטו באזור, ניתן יהיה לומר שיפתח הוא מצאצאיו של אותו יאיר גלעדי. אלא שהוא בן של אישה משבט אחר. ברצוני "לנחש" שיתכן ומדובר על שבט אפרים ששלט בעבר הירדן המערבי. בצורה כזו יהיה מובן מדוע זה מצב מתוח שאותו איש משלטון עבר הירדן המזרחי נושא אשה מעבר הירדן המערבי.

זה מסביר מדוע אחיו דוחים אותו. הם חוששים שהוא יספח חלק מנחלתם לשלטון "המתחרה" מעבר הירדן המערבי^[8] :

ותלד אשת גלעד לו בנים ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה. ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו.

יפתח נשאר באזור הגלעד (מצפון לו או מדרום לו - מחלוקת החוקרים).

כעת, הפסוקים חוזרים למערכה מול בני עמון^[9]:

ויהי כאשר נלחמו בני עמון עם ישראל וילכו זקני גלעד לקחת את יפתח מארץ טוב. ויאמרו ליפתח לכה והייתה לנו לקצין ונלחמה בבני עמון. ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם?

יפתח מטיח בזקני גלעד את האשמה שהם עצמם גרשו אותו בילדותו. מה שאומר שייתכן שהם ממש אחיו שהם נצר למשפחת יאיר הגלעדי שקבלה את השלטון באזור והם אלו שגרשו אותו. דבר זה גם אומר שהם נכשלו בהובלת עם ישראל שנטמע שגויים ועבד לאליליהם וכעת יפתח אמור להוות תיקון לשלטונם עד כה.

למה דווקא יפתח?

כעת ברצוני לעורר את השאלה, מדוע הם היו חייבים דווקא את יפתח? החסר להם מנהיגים?

על כך ננסה לענות במספר שלבים.

נראה, שתחת השעבוד של בני עמון, העם אבד את אמונו בזקני גלעד שמייצגים את תורת ישראל. בצורה כזו הם נכנעו לבני עמון, ונאלצו לעבוד את אלוהיהם (לא ברור אם זה התחיל בכפיה או ברצון). המנהיגים הרוחניים נהיו מהר מאוד "לא רלוונטיים" בעיני העם. המנהיגים האחרים נהפכו "לא רלוונטיים" לאחר שבני עמון הכבידו את עולם עליהם, והם לא הצליחו להושיע. על כן, היה צורך ממישהו "מבחוץ" כדי שהעם יתלכד סביבו.

יתרון נוסף ליפתח בניגוד לשאר המנהיגים המקומיים הוא שאינו "לחיץ". אין לו נחלה, או ממון מיוחד. משפחתו התנכרה לו ולכן איום עליה אינו מהווה איום על חייו. בקלות ניתן היה להגן על משפחתו הקטנה שכללה סך הכל אישה וילד.

על כל אלה, ניתן להוסיף, את העובדה שהוא הסתובב כל היום בשטח עם אנשיו והוא הכיר אותו הכי טוב. לעומתו שאר המנהיגים (מתוך ההנחה שהיו ממשיכי בני יאיר הגלעדי) היו דבוקים כל אחד למקומו ולא התנסו בהליכה צבאית בשטחים השונים באיזור.

המשא ומתן

בדיון מול הזקנים ישנם שלושה שלבים:

1. הזקנים מציעים: "לכה והייתה לנו לקצין ונלחמה בבני עמון" - יפתח מסרב.
2. הזקנים מציעים: "והלכת עמנו.. והיית לנו לראש לכל יושבי גלעד" - יפתח עונה "אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון… אנכי אהיה לכם לראש".
3. הזקנים מסכימים. "וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין".

ההבדל שבין השלב הראשון לשני נובע מההבדל שבין המושג "קצין" ל"ראש". "קצין" היינו מפקד צבאי, כאשר "ראש" הוא מנהיג שמוביל את כל העם ולא רק את הצבא. יפתח לא רצה להסתפק בתפקיד של מפקד צבאי (שהוא גם תפקיד זמני) אלא רצה להיות ל"ראש".

ההבדל בין השלב השני לשלישי מעט מורכב, שכן יפתח מבקש להיות להם לראש למרות שלכך הם כבר הסכימו. נראה לי שגם במושג ה"ראש" ישנם שתי אפשרויות. ייתכן שהוא יהיה ל"ראש" אך לצדו תעמוד ההנהגה הרוחנית וזה מה שהם אומרים "והלכת עמנו". לעומת זאת, יפתח מבקש להיות ממש ל"ראש" גם לזקנים עצמם. יפתח חשש מכך שהזקנים יחתרו תחת שלטונו ולא יתנו לו למלוך כאוות נפשו, מה שייתן להם לגיטימציה גם להדיח אותו בעתיד. בסופו של דבר הזקנים מסכימים לכל שלושת התנאים וממליכים אותו "עליהם" (3) "לראש" (2) ו"לקצין" (1).

הנדר

יפתח מתכונן לקרב וכבר השלבים הראשונים של התמקמות מול האויב מתקדמים מעבר למצופה. יפתח מתקדם עם הכח הצבאי שאסף ומגיע לפאתי ארץ בני עמון ללא התנגדות מיוחדת. יפתח מבין שיש כאן השגחה מיוחדת של ה', ומבקש לנדור נדר ולבקש מה' שיצליח את דרכו בקרב עצמו^[10]:

ותהי על יפתח רוח ה' ויעבר את הגלעד ואת מנשה ויעבר את מצפה גלעד וממצפה גלעד עבר בני עמון. וידר יפתח נדר לה' ויאמר: "אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה".

יפתח נודר בפשט הפסוקים קרבן אדם ממשפחתו בתמורה לנצחון במלחמה, מה שמעלה את תמיהתם של כל הפרשנים.

היו כאלה שניסו להראות שיש כאן סממנים של עבודה זרה, כפי שמופיע אצל מישע מלך מואב^[11]:

וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה… ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישובו לארץ.

הבעיה בכך הוא שיפתח מגיע על רקע הצרה שהגיעה לעם ישראל כתוצאה מהעבודה זרה. כמו כן, יפתח מפגים בקיאות בהיסטוריה הישראלית ויתכן שהוא לא יודע שהקב"ה לא רוצה קרבנות אדם?

חז"ל מבארים שכוונתו הייתה להקריב קרבן בהמה^[12]:

באותה שעה היה עליו כעס מן הקב"ה. אמר אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל היה מקריב אותו לפני לכך זימן לו ביתו...

דבר זה קשה שכן לשונו של יפתח הוא "היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי", מה שנשמע יותר כמו אדם מאשר בהמה שתצא לקראתו מביתו…

נראה שחז"ל הבינו שיפתח התכוון לקרבן אדם, אלא שרצו לומר שגם על צד זה שהתכוון לקרבן בהמה, הניסוח שלו לא מדוייק ויש בו בעייתיות.

הרד"ק במקום מסביר^[13]:

ואדני אבי ז"ל פירש והעליתיהו - הו"ו במקום 'או' ופירוש והיה לה' - הקדש אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה…

כוונתו שיפתח כיוון שאם מדובר בראוי לקרבן הוא יקריב אות לה' ואם מדובר באדם הוא יקדיש אותו לה' (בדומה לחנה שהקידה את שמואל לעבודת ה' כל חייו).

הבעיה שמתעוררת בפירוש זה הוא שלשיטת הסוברים שלבסוף יפתח הרג את בתו, מדוע הוא נחרד כשהיא יצאה לקראתו? ומדוע הוא הרג אותה ולא הלך לפי כוונתו שיקדיש אותה לה'?

הרב מנשה וינר מסביר שיתכן ויפתח חשב שיצא אדם ובהמה לקראתו. בצורה כזו הוא יקריב את הבהמה לה' ואת האדם יקדיש לה', אלא שלבסוף יצאה רק בתו והיה צריך לבצע בה את שתי הכוונות.

קרבן אדם

לעניות דעתי ניתן להעלות השערה אחרת שמלכתחילה היתה כוונתו לקרבן אדם. אולם, עם זאת לא היתה לו שום כוונה לקיים את הנדר כפשוטו.

יפתח כאדם שאין לו נחלה ונזרק מביתו פונה לה' ומבקש להצליח במשימה הלאומית ובתמורה ייתן מהדבר היחידי שיש לו כרגע וזו משפחתו (אשתו או בתו).

היה ברור לו שלאחר הנצחון שבו הוא יהיה לראש על יושבי גלעד, אזי יבואו הרבה אנשים ויעניקו לו מענקים וכו' והוא יוכל לפדות את נדרו.

יותר מכך, יתכן והוא סבר שהעם עצמו והחכמים בעצמם יזעקו ויתירו לו את הנדר מכיוון שהוא כרגע הושיע אותם. מעין זה מצאנו אצל שאול ויונתן, ששאול נדר שמי שיאכל תוך כדי המרדף ימות ויונתן בנו שלקח מעט דבש ענה על הקריטריון, אולם הוא גם זה שהכריע את הקרב לטובת עם ישראל, על כן מגיע עם ודורש לפדות את יונתן^[14]:

ויאמר העם אל שאול: ה‍יונתן ימות, אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל? חלילה! חי ה' אם יפל משערת ראשו ארצה כי עם אלקים עשה היום הזה. ויפדו העם את יונתן ולא מת.

אולם, בסוף משהו התפקשש. לעומת קבלת הפנים הנרחבת לה ציפה יפתח, הוא מגלה שהיחידה שיוצאת לקראתו היא בתו^[15]. הזקנים לא מחכים לו שם וגם לא שאר אנשי ישראל. לאור המצב הזה מתבאר גם המדרש הבא^[16]:

והלא פנחס היה שם?.. אלא פנחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ! יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט!? מבין תרוויהו אבדא ההיא עלובתא מן עלמא.

יפתח שמאוכזב מכך שהעם לא מוקיר לו טובה, ובייחוד ההנהגה שפנתה אליו (פנחס מוצג כמשל לכל ההנהגה הרוחנית שהיתה אז), ובצורה שכזו הוא אולץ לעמוד בדיבורו. יפתח לא רצה להתיר את נדרו ביוזמתו מכיוון שכך יווצר מצב שגם זקני הגלעד יתירו את נדרם שבו הבטיחו לו שיהיה לראש לתושבי גלעד ואז כל מהלך הגאולה, לשיטתו, שבו הוא שם נפשו בכפו להושיע את ישראל לא היה שווה. לשם כך צריך להבין שיפתח הגיע כדי להחליף את הזקנים בשלטון מכיוון שלשיטתו הם שגרמו את כניעת העם לאומות מסביב ובגלל כך העם עבד את אלילי העמים הסובבים אותם.

לפי זה יפתח ציפה שמי מאלו שיבואו לקדם פניו מהעפ יהיה זה שידרוש להתיר את נדרו. אולם, יתכן שיפתח ציפה מאוד דמות לדרוש את התרת הנדר וזה מבתו/אשתו שיצאו לקראתו. הוא ציפה שלאחר שהוא "יופתע" מהמעמד, מיד מקורבו שיצא לקראתו ידרוש את התרת הנדר, אלא שתגובת בתו היתה^[17]:

ותאמר אליו: אבי, פציתה את פיך אל ה'. עשה לי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך, מבני עמון. ותאמר אל אביה: יעשה לי הדבר הזה. הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעותי.

הפסוקים מתוארים בצורה של "ותאמר" ותאמר", דהיינו שיפתח היה מופתע מתגובתה ולא יכל לדבר. במקום לבקש להתיר את הנדר, בתו מחזקת את הנדר ואומרת לו שמאחר ה' עשה לו נפלאות כל כך גדולות, אי אפשר להתיר את הצד השני של ההסכם שהציב יפתח.

מדרש נוסף

על כל פנים, ישנו מדרש נוסף שבו חז"ל מבהירים שיפתח התכוון לקרבן אדם^[18]:

כיוון שביקש לקרבה, היתה בוכה לפניו, אמרה לו בתו: אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהיו ישראל מקריבים לפני הקב"ה נפשות אדם?

אמר לה: בתי, נדרתי 'והיה היוצא', שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם את נדרו?

אמרה לו: והרי יעקב אבינו שנדר "כל אשר תתן לי" (בראשית כ"ח, כ"א) ונתן לו הקב"ה שנים עשר בנים, שמא הקריב להקב"ה אחד מהם?! ולא עוד אלא חנה שאמרה "ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה" (שמואל א, א, י"א) - שמא הקריבה את בנה לפני הקב"ה?! כל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע לה.

כיון שראתה שלא שמע לה אמרה לו: הניחני וארד אצל בית דין, שמא ימצאו פתח לנדרך שנאמר (שופטים י"א, ל"ז) "הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים" וגו' אמר רבי זכריה: וכי יש אדם יורד על ההרים? והלא בני אדם עולים להרים! מהו "וירדתי על ההרים" אלו סנהדרין… הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח ולהתיר לו את נדרו בעוון אותן ששחט משבט אפרים… עלה ושחטה.

ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני? אשר לא ציוויתי ולא עלה על ליבי?

ברצוני לעמוד על שתי נקודות שעולות במדרש הזה (מעבר להבנה שיפתח התכוון לקרבן אדם):

1. בתו של יפתח לא קיבלה את הדין כפי שמופיע בפשט הפסוקים וניסתה בעצמה להתיר את הנדר (ללא הצלחה).
2. המלחמה בשבט אפרים היתה משולבת בסיפור זה.

ייתכן ליישב מדרש זה עם פשט הפסוקים בכך שאמנם לכתחילה בתו של יפתח דרשה ממנו לעמוד בדיבורו, אך לאחר מכן ניסתה להתיר את הנדר.

המלחמה בשבט אפרים

על מה היתה המלחמה? - לכאורה הפסוקים מסבירים^[19]:

ויצעק איש אפרים ויעבר צפונה ויאמרו ליפתח: מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך? ביתך נשרף עליך באש! ויאמר יפתח אליהם: איש ריב הייתי אני ועמי ובני עמון מאד ואזעק אתכם ולא הושעתם אותי מידם. ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי ואעברה אל בני עמון ויתנם ה' בידי, ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי?

לכאורה יש כאן טענות נגדיות ומישהו משקר. בני אפרים טוענים שיפתח לא קרא להם והוא טוען שהוא קרא להם והם לא באו.

אולם, בקריאה מדוקדקת מבינים שיפתח אומר להם שכבר תקופה ארוכה שבני הגלעד סובלים מעולם של בני עמון ועד כה כאשר ביקשו עזרה משבט אפרים הם נענו בשלילה. לכן, בקרב המכריע הוא לא קרא להם.

כידוע יפתח לא מסתפק בכך ויוצא למלחמה בבני אפרים. מדוע?

השאלה מתחדדת כשנזכרים בסיפור דומה אצל גדעון שם טענת בני אפרים שלא נקראו למלחמה הסתיימה בניסיון פיוס של גדעון את בני אפרים וללא נפגעים.

אולם יש שני הבדלים עקרוניים:

1. אצל גדעון טענת בני אפרים היתה באמצע הלחימה (שלבסוף סייעו בה), לכן לגדעון היה פחות זמן להתעסק איתם וסיים את הריב על מנת שיוכל להמשיך בקרב.
2. אצל יפתח מופיע שבני אפרים לא באו רק כדי להתלונן אלא כדי לשרוף את ביתו של יפתח באש. כמו כן מופיע הביטוי "ויצעק איש אפרים..." שמשמעו התאספות למלחמה. בצורה שכזו מובן מדוע יפתח לא היה סובלני כלפיהם.

ישנו מדרש מפורש שמשליך את האשמה על בני אפרים^[20]:

יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות את בתו על גבי מזבח, נתקבצו עליו אנשי אפרים לעשות עימו מריבה גדולה. היה לו לפינחס שיאמר להן, להתיר לו נדרו לא באתם אליו, לעשות מריבה באתם אליו? לא מיחה בבני אפרים, ולא התיר לו את נדרו ליפתח. מי שיושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אמר, מאחר ששם זה נפשו בכפו ובא והציל את ישראל מיד מואב ומיד בני עמון באו לעשות עימו מריבה גדולה, לפיכך נתקבצו למלחמה ויצא והרג בהן ארבעים ושנים אלף, שנאמר ויאמר לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת. זה לשון עבודה זרה, כאדם שאומר לחבירו שאבול.

מתוך המדרש מתבררת נקודה נוספת.

מדוע בחר יפתח כמילת מבחן דווקא את המילה "שבולת"?

אומר המדרש שזו "לשון עבודה זרה".

מחקר שמביא יאיר קורן מראה שאצל עמי הדרום ואנשי מצרים היו הרבה מילים באות "ס" מה שמראה על נטיית ההגיה שלהם. ייתכן שתופעה זו הראתה אצל בני אפריים שהם נטמעו אצל עמי האיזור עד כדי כך שהגיית המילים שלהם היא ממש כמותם.

אם כן, ניתן לומר שיפתח ראה את המלחמה בבני אפרים כהמשך למלחמה בבני עמון. והמלה שבולת אומרת שהם חשבו שהברית עם בני עמון תביא להם שיבולת, אך יפתח רוצה להראות שהם יקבלו מכך רק סבל (סיבולת). כמו כן, כעת מובן מדוע לא קרא להם למלחמה בבני עמון, ותשובתו של יפתח מקבלת מימד נוסף והוא שהוא חשש שהם ישתפו פעולה עם בני עמון או לפחות חשש שהם בני ברית ולכן לא יבואו לעזרתו.

הוכחה נוספת לכך היא כיוון התקיפה של בני אפרים. לפי פשט הפסוקים בני אפרים עוברים את הירדן מזרחה, הולכים דרך ארץ בני עמון לכיוון צפון ומשם באים לתקוף את יפתח. ממש באותה זירת קרב שהיתה מול בני עמון. לכן פעולתו של יפתח ללכוד את מעברות הירדן ולא לתת להם לברוח (אלא לאלו שלא נטמעו בעמי האיזור). וכעת יובן גם המשפט המורכב שמהווה בפסוקים סיבה למלחמה הזו^[21]:

ויקבץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים ויכו אנשי גלעד את אפרים כי אמרו: פליטי אפרים אתם גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה.

ניתן להבין ממשפט זה שיש התיישבות של בני אפרים בתוך מנשה שנמצאים בגלעד. ואנו לא פגשנו אותם עד כה. לא יהי מופלא לטעון שהסיבה לכך היא מפני שהיה להם הסכם שלום עם בני עמון ולכן הם לא סבלו. וזו הסיבה מדוע לא היתה להם בעיה לעבור דרך ארץ בני עמון מיד לאחר המלחמה לכיוון צפון. וזו עוד העמקה בהבנה מדוע יפתח לא קרא להם עד כה.

הנס שלא קרה

הסיפור התחיל במלחמת אחים שנישלו את יפתח מנחלתו והסתיימה במלחמת אחים שיפתח עשה עם בני אפרים.

כל אחד מההתנגשויות הללו הוביל לנפילה יותר גדולה.

דחייתו של יפתח מנעה ממנו לעזור למנוע את השעבוד של בני עמון עוד בתחילתו (וכנראה לבחור בקו סלחני כלפי בני עמון בתחילה).

מלחמתם של יפתח ובני אפרים צמצמה את שלטונו של יפתח לערי הגלעד בלבד וגם שם נמשכה רק שש שנים.

שמו של "יפתח" מבטא את הנפילה הגדולה מכולם והוא הנדר שלא מצא לו פתח.

בתוך הנדר כלולים כל הבעיות שפרטנו.

שכן הסברנו שאת הנדר יכלו להתיר, הזקנים, העם ובתו עצמה.

אך כל אלו לא באו לו בשעת צרתו ובכך מבטא סיפורו של יפתח סיפור של פירוד גדול בעם.

חז"ל מתארים לנו את העונש שקיבל במותו שמבטא פירוד גדול^[22]:

יפתח מת בנשילת אברים. בכל מקום שהיה הולך היה אבר נישול הימנו, והיו קוברין אותו שם, היינו הוא דכתיב "ויקבר בערי גלעד", ב'עיר גלעד' לא נאמר אלא ב'ערי גלעד.

[1] י', ו'.

[2] י', ז' - ח'.

[3] י', ט' - י'.

[4] י', י"ג.

[5] תהלים ק"ז, י"ב - י"ג.

[6] ט"ז, ט"ז.

[7] י', י"ח.

[8] י"א, ב' - ג'.

[9] י"א, ה' - ז'.

[10] י"א, כ"ט - ל"א.

[11] מלכים ב' ג', כ"ו - כ"ז.

[12] תנחומא בחוקותי סימן ה'.

[13] י"א, ל"א. כמו כן סברו כך גם הרלב"ג והאברבנאל.

[14] שמואל א' י"ד, מ"ה.

[15] ישנה גם בקורת על בתו שיוצאת לקראת גיבור המלחמה האנושי ולא כמו מרים שיצאה בשירת הים ושרה לכבודו של ה'.

[16] תנחומא בחוקותי סימן ז'.

[17] י"א, ל"ו - ל"ז.

[18] תנחומא בחוקותי סימן ה'.

[19] י"ב, א' - ג'.

[20] אליהו רבא י"ב.

[21] י"ב, ד'.

[22] בראשית רבא ט', ג'.