השוואה לקורה בעירובין

המשנה הראשונה במסכת סוכה פותחת בהלכה ש"סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה".

לאחר מכן הגמרא מנסה להבין את הלשון "פסולה" וזאת בניגוד ללשון "ימעט" שמופיע בתחילת מסכת עירובין לגבי קורה של מבוי הגבוהה מעל עשרים אמה.

הגמרא מסיקה לבסוף ,שמכיוון שבסוכה יש עוד פרטים מלבד הגובה, לכן הלשון היא "פסולה" (כללית) ואילו בעירובין מדובר רק על הפרמטר של הגובה ולכן הלשון מדויקת "ימעט".

• מה משמעות הדיוק הזה? האם הוא עקרוני מעבר לבחירת המילה המתאימה?
• מדוע ריבוי הפרטים מביא את חז"ל לנקוט בלשון "פסולה"? מה יקרה אם עדיין ישתמשו בלשון "ימעט"? האם המשנה תהיה פחות מובנת? פחות נכונה?

שלושה נימוקים

הגמרא שואלת "מנא הני מילי?" לגבי ההלכה שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. לאחר מכן, הגמרא מביאה שלוש דעות אמוראים ודנה בשיטות השונות. לבסוף הגמרא מסייגת חלק מהשיטות למקרים מסוימים ואינה מגיעה להכרעה.

רבה - דלא שלטא ביה עינא

אמר רבה: דאמר קרא "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" - עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא.

רבה קובע שעשרים אמה היא המידה שעד אליה אדם יכול להבחין כראוי בסכך, יותר מכך אדם לא מבחין כראוי בסכך, או בלשונו: "דלא שלטא ביה עינא", לא שולטת בו העין.

הגמרא בעמוד ב' מסייגת את הדברים:

דפנות מגיעות לסכך אפילו למעלה מעשרים אמה כשרה.. וכיון דדפנות מגיעות לסכך משלט שלטא בה עינא.

• השאלה המרכזית המתעוררת באוקימתא שכזו (שצריכה להישאל גם בכל שאר המקומות בש"ס שמשתמשים באוקימתא) - והרי זה לא מה שכתוב במשנה! במשנה אין זכר להסתייגות שמדובר במקרה שהדפנות לא מגיעות לסכך!
• "למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה" - אם נמשיך את האוקימתות, האם יהיה נכון לומר שאם נשים שלט גדול בכניסה "דע שאתה דר בסוכה" אז יהיה מותר לדור בסוכה שלמעלה מעשרים אמה לשיטה זו? ואם נשים זכוכית מגדלת או נסמן חיצים על הדפנות לסייע למתבונן לשים לב שמדובר בסוכה עם סכך?
• תוספות בעמוד ב מקשה מכך שבנר חנוכה וקורת מבוי לא מצאנו את הקולא שאם הם סמוכים לקורה אין הגבלת גובה. והם מתרצים "דהתם קורה טפח לא שליט בה עינא כמו בסוכה דרחבה טובא". דהיינו גודל הסכך מספיק גדול לעומת הקורה ונר חנוכה, וזה מה שמאפשר לצפות בו גם ממרחק גדול. האם לפי זה קורה רחבה כמו סכך תהיה כשרה למעלה מעשרים אמה?

רבי זירא - צל סכך ולא צל דפנות

רבי זירא אמר מהכא: "וסכה תהיה לצל יומם מחרב" - עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות. אמר ליה אביי: אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים הכי נמי דלא הוי סוכה! אמר ליה: התם דל עשתרות קרנים, איכא צל סוכה, הכא דל דפנות ליכא צל סוכה.

רבי זירא קובע שעד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה (סכך) ואילו בסוכה למעלה מעשרים אמה, צל הדפנות גובר ואדם יושב בעצם תחת צל הדפנות.

רבי זירא מוסיף ואומר שהקביעה הזו היא בלי להתחשב בצללים חיצוניים כמו צל ההרים מסביב. למה לא בעצם?

בעמוד ב' מביאים אוקימתא ומסייגים את דברי רבי זירא:

מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות אבל יש בה יותר מארבע אמות על ארבע אמות אפילו למעלה מעשרים אמה כשרה... וכיון דרויחא איכא צל סוכה.

הגמרא מסייגת את דברי רבי זירא שבמקרה והסוכה רחבה יותר מארבע על ארבע אמות אין הגבלת גובה.

בעלי התוספות מקשים במקום, שהרי גם אם הסכך קצת יותר רחב, אם הוא יהיה מספיק גבוה אזי יהיה צל דפנות ולא צל סכך! והגמרא לכאורה לא הגבילה את הגובה במקרה של רוחב ארבע אמות.

התוספות עונים שתי תשובות:

1. הקביעה היא יחס שעבור ד' אמות רוחב אפשר עשרים אמה וככל שמרחיבים את הסוכה הגובה האפשרי הוא רק בהתאם ליחס הרוחב-גובה הזה.
2. גם בגובה גבוה מאוד יהיה צל סכך כלשהו אם הסכך רחב מד' אמות.

תירוצים אלו קשים.

התירוץ הראשון בוודאי קשה ולכן התוספות הביאו את התירוץ השני. הקושי המרכזי בו הוא שהגבלת היחס רוחב-גובה לא מופיעה ולו ברמז בדברי רבי זירא או בדברי ההסתייגות (עד ד' אמות) של רב.

התירוץ השני לא עומד במבחן המציאות. מאחר ורבי זירא טוען שביחס של פחות מד' אמות יש צל דפנות, במקרה של ארבע אמות וטפח לגובה אלף אמה - ברור שיש צל דפנות ולא צל סכך במציאות.

הקושי המרכזי בהבנת הנימוק של "צל דפנות" הוא מאחר והמשנה^[1] (א', ט') אומרת שניתן להסתפק בדפנות נמוכות של עשרה טפחים (אפשר גם בעזרת לבוד כמובן), במקרה כזה כיצד יטען רבי זירא שמעל עשרים אמה יש צל דפנות? הרי בקושי יש דפנות לעשות צל! לכאורה היינו מצפים שהגמרא תטען שבמקרה שהדפנות נמוכות אין את החשש של צל דפנות!

ניתן לתרץ זאת, שהבעיה היא לא שיש צל דפנות אלא שאין צל סכך. אך במקרה כזה (של דפנות נמוכות), כבר בגובה הרבה יותר נמוך מעשרים אמה אין צל סכך, הכל מלא שמש! בוודאי במקרה של דופן לבוד…

רבא - סוכה ארעי ולא קבע

ורבא אמר מהכא: "בסכת תשבו שבעת ימים", אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. אמר ליה אביי: אלא מעתה, עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן הכי נמי דלא הוי סוכה! אמר ליה: הכי קאמינא לך, עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק, למעלה מעשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת קבע כי עביד ליה דירת עראי נמי לא נפיק.

רבא קובע שסוכה צריכה להיות ארעי. נוסף לכך רבא מסביר שמעל עשרים אמה הסוכה נחשבת לקבע.

אביי מקשה על רבא, כיצד ייתכן שסוכה נמוכה עם דפנות ברזל תחשב ארעי ואילו סוכה גבוהה העשויה מחומרים קלים תחשב קבע?

עונה לו רבא - שאנשים הבונים בניין ארעי אינם בונים אותו מעל לעשרים אמה, וברגע שאדם בונה מעל עשרים אמה הוא "מקוטלג" כשייך לבוני מבני הקבע, שכן רק הם בונים גם מעל עשרים אמה.

• תשובתו של רבא שקביעת הארעי והקבע נעשית אך ורק על פי פרמטר הגובה ולא לפי החומר, החוזק והרוחב קשה להבנה. לכאורה אם המבנה עונה על כל הפרמטרים של קבע - מדוע שלא יחשב לקבע? רק בגלל הגובה? הרי גם רבא מודה שאנשים בונים מבני קבע לכתחילה גם בגובה שאינו גבוה מעשרים אמה! (הוא רק טען שמעל עשרים אמה בונים רק מבני קבע ולא ארעי בדרך כלל).

הסוכה כמבנה רוחני

ה"בני יששכר"^[2] דורש:

אמר הרב הקדוש המפורסם מהר' פנחס מקארעץ זצוק"ל: נקרא החג סוכות מלשון "סוכה ברוח הקדש". ונראה לי דבזה ידוקדק בפסוק "חג הסוכות תעשה לך וכו'" (דברים טז, יג) -- לך דייקא, שתהא אתה סוכה ברוח הקודש.

נראה שיש לתפוס את בניית הסוכה כבניית מבנה רוחני. אם המבנה הרוחני נעשה כמו שצריך, מי שיושב בסוכה זוכה לרוח הקודש. דברים אלו לקוחים כמובן מהביטוי של הזוהר לגבי סוכה, "צלא דמיהמנותא".

לאור דברים אלו רבים כתבו על הבחינות השונות בסוכה המבטאות את השראת השכינה בה.

לעניות דעתי זהו הבסיס להבנת עומק השיטות השונות בגמרא.

המשנה כתבה שיש בעשרים אמה פסול, אך המשנה לא פירשה מה גורם לפסול זה.

במישור הפשוט, ישנה מחלוקת משולשת לגבי הטעם של פסול סוכה מעל עשרים אמה, אך ייתכן לומר שבמישור הרעיוני/רוחני שלושת הדעות השונות עוסקות בשלוש בחינות שונות בסוכה המרכיבות יחד את הקומה השלמה הנצרכת להשראת שכינה.

כעת נעבור בכל שיטה וננסה להבין באיזו בחינה בסוכה היא עוסקת.

רבה - דלא שלטא ביה עינא - סכך בחינת חסד

זוהר אמור ק"ג עמוד א'

ענני הכבוד בזכות אהרון דכתיב (במבדבר י"ד י"ד): "אשר עין בעין נראה אתה ה'..."

מתוק מדבש

מלת נראה היא אותיות "אהרן", ומסיים ועננך עומד עליהם, גם ראשי תיבות של "עין בעין" הם ע"ב כמספר חס"ד, לרמז שבזכות אהרון איש החסד היה הענן עומד על ישראל…

בהמשך (ק"ג עמוד ב')

"בסכת תשבו", חסר (=כתיב חסר), ודא עננא חד… דא הוא עננא דאהרון…

מתוק מדבש

ודא עננא חד - … שהוא הענן של אהרון שהיה בחסד, שעיקר הסוכה היא כנגדו.

מצירוף של המקורות הללו בזוהר ניתן להבין (במיעוט השגתי) שהסוכה מהווה מבנה רוחני שמבטא את בחינת החסד של אהרון.

בעל ה"מתוק מדבש" מסביר לעיל בדברי הזוהר שעניינה של מידת החסד קשורה בראיית העין דווקא ומכאן ניתן להבין מדוע צריך ש"תשלוט העין" בסכך.

הזוהר^[3] מסביר לשיטתו מדוע סוכה למעלה מעשרים אמה פסולה?

ובגין דא שיעור סכה… ולא למעלה מעשרין - דאיהי כ' כתר עליון, דלא שלטא ביה עינא, כבוד עלאה, עליה אמר משה: (שמות ל"ג י"ח) "הראני נא את כבודך", ואתיב (=והשיב) ליה קודשא בריך הוא: לא תוכל לראות את פני, ולית כבוד בלא כ'.

הזוהר בעצם מרחיב את תשובת רבה "דלא שלטא ביה עינא". אלא שהזוהר אינו מתכוון לסכך עצמו, אלא לכבודו של הקב"ה שמעל לסוכה. מכיוון שהסוכה צריכה להיות מתחת לכבודו של הקב"ה, לכן אסור לעשות אותה מעל כ' אמה.

ישנם שתי בחינות בגינם גובה עשרים אמה פסול:

1. פסול עצמי בגובה עשרים שהוא מקום רוחני שנקרא "דלא שלטא ביה עינא" - הקב"ה, לכאורה, נמצא מעל הסוכה (בחינת הכתר שעליו נאמר "דלא שלטא ביה עינא") והסכך הוא זה שמאפשר לנו לקבל מהארתו של הקב"ה, מאוד דומה לרעיון של ענן הקטורת שמכסה את קודש הקודשים בכניסת הכהן הגדול אליו (הזוהר שם משווה בין ענני הכבוד לענני הקטורת) . על מנת לקבל את השפע יש לשים את הסכך מתחת למקום של הכתר, וככה לקבל את השפע ממנו.
2. פסול בקישור של האדם לסכך - הסכך שהוא בבחינת ה"חסד" צריך להיות במקום שבו ה"עין שולטת" על מנת ליצור חיבור בין היושב בסוכה לסכך וכו'. ולכן, כאשר הסכך נמצא במקום "דלא שלטא ביה עינא" נוצר ניתוק בין השראת השכינה לבינינו וכל מבנה השראת השכינה של הסוכה אינו שלם.הרב רא"ם^[4] מחדש שישיבת האדם בסוכה היא חלק מכשרות המבנה עצמו, ומכך נגזרים גם המידות של הסוכה, כגון 7 טפחים ועוד.

לפי זה יוצא, שדבריו של רבה מכוונים לכך שסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, לא רק בגלל שנוצר נתק מהאדם היושב בה, אלא גם בגלל פסול מהותי בסכך שאינו נמצא במקום הראוי לו.

רב - דפנות מגיעות לסכך

דבריו של רב בעמוד ב' ניתנים להבנה לפי שתי הבחינות:

1. בחינת הפסול העצמי בגובה - כאשר הדפנות מחוברות לסכך אזי הן לא מהוות גורם פסול, אלא "מתמתקות" ומתחברות עם הסכך הכשר, בצורה כזו ניתן להגיע לגבהים רוחניים יותר גדולים.
2. כפי שמסביר בעל ה"אמרי אמת"^[5]:
3. … דפנות מגיעות לסכך הכוונה שיש דביקות בשורש היינו מלכות שמים כדכתיב "ועננך עומד עליהם" ועל ידי זה יכולים להגיע למקום גבוה "דלא שלטא ביה עינא", מקום שעליו כתיב עין לא ראתה.
4. בחינת הניתוק של האדם מהסכך - ניתן לומר שכאשר הדפנות מגיעות לסכך (שמעל עשרים אמה), יש חיבור פיזי רציף בין האדם העומד בסוכה ובין הסכך דרך הדפנות, ולכן אין צורך בקשר של ראיה ישירה של הסכך. על כל פנים, אין מדובר בחיבור מלאכותי (שלטים, זכוכית מגדלת וכו') אלא חיבור שיש לו ביטוי במבנה עצמו (שהוא זה שמהווה את המבנה להשראת השכינה). החיבור הזה הוא דווקא על ידי מחיצות שמגיעות עד לסכך.

נר ומבוי אינם מבנה

הבאנו לעיל את שאלת התוספות לגבי ההשוואה לנר וקורה במבוי ששם המחיצות לא מתירות לשים אותם מעל עשרים אמה. לאחר שהסברנו שהדין בסוכה הוא דווקא בגלל שיש כאן מבנה להשראת שכינה והדפנות הם חלק מהמבנה הכולל ודווקא החיבור שלהם לסכך הוא שמאפשר את העליה מעל עשרים אמה, ברור שאין זה שייך כאשר יש נר או קורה במבוי, ששם אין מדובר במבנה רוחני אלא בפריט שעומד בפני עצמו מנותק^[6], וגם אם נוסיף דופן אין היא משמשת חלק עצמי מהנר או הקורה במבוי.

רבי זירא - צל סכך ולא צל דפנות - רחמים ודין

שאלנו בדברי רבי זירא, מדוע יש להתעלם מצל שמגיע מחוץ לסוכה (עשתרות קרניים)? מדוע הוא לא פוסל?

כמו כן, שאלנו כיצד ניתן לומר שבסוכה מעל עשרים אמה יש צל דפנות? הרי הדפנות יכולות להיות גם בגובה עשרה טפחים (כולל לבוד)?

כל השאלות הללו מתורצות כאשר מבינים שהסוכה יוצרת מבנה רוחני, והצל המדובר כאן אינו צל פיזי. כמו כן, הדופן המדוברת כאן היא דופן הלכתית (גם לבוד) ואנו מתייחסים לנקודה הרוחנית שהיא מבטאת ולא לצל הפיזי שהיא עושה.

מכיוון שמדובר במבנה רוחני, לא מעניין אותנו אם קיים גורם חיצוני שנמצא מחוץ למערכת הזו, כגון הרים מסביב לסוכה (עשתרות קרניים) שעושים צל פיזי.

על מנת להבין את שיטת רבי זירא, נעיין במקורות המדברים על מהות הצל בסוכה ובכלל.

ספר "תולעת יעקב" - סוד סוכה

ושיהיה "צלתה מרובה מחמתה", לרמוז לנו שתהיה מדת רחמים גוברת על מדת הדין, כי מי יוכל לסבול חום האש הגדולה, ואנן צל סכך בעינן שמשם רחמים גמורים באים ולא צל דפנות שיש בהם דין.

בעל ה"תולעת יעקב" מסביר מדוע אנו רוצים שצל הסכך יהיה מרובה על צל הדפנות. הסברו הוא שסכך הוא בחינת רחמים (או חסד כפי שראינו לעיל) ואילו הדפנות הם בחינת דין, ואנו מעדיפים, כמובן, את הרחמים על פני הדין. על כן, סוכה ש"חמתה מרובה מצילתה" פסולה, מכיוון שמהות הסוכה צריכה להיות כזו שהרחמים מרובים בה על הדין.

מעניין שבעל ה"תולעת יעקב" אינו סובר שיש להימנע מהדין, אלא רק לדאוג שמידת הרחמים תגבר.

צלא דמהמנותא

הזוהר^[7] עצמו מגדיר את צל הסכך מכיוון מעט שונה, בכך שהוא מגדיר אותו כ"צלא דמהמנותא" - צל האמונה:

… בגין דכתיב (שיר השירים ב' ג'): "בצלו חימדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי", ובעי בר נש לאחזא גרמיה (=להראות עצמו) דיתיב (=שיושב) תחות צלא דמיהמנותא.

הזוהר מסביר שהצל של הסוכה מבטא את השראת השכינה ממש בסוכה (צלא דמהמנותא), ומכאן מובן מדוע יש להעדיף את צל הסכך על צל הדפנות.

בצלו חמדתי וישבתי

הזוהר^[8] מסביר במקום אחר שהסכך בבחינת "צל האמונה" מבטא את הבחירה שלנו להאמין דווקא בה'. בכך שאנו בוחרים לחסות דווקא בצלו של ה'^[9]:

בצלו חמדתי, בצלו ולא בצלא אחרא… בצלו חמדתי וישבתי, דא יעקב, ופריו מתוק לחכי, דא יוסף הצדיק דעבד פירין קדישין בעלמא.

יעקב הוא מבטא את מידת התפארת, ויוסף את מידת היסוד.

נראה שלא רחוק לומר שמכיוון שהסכך מבטא חסד (רחמים) והדפנות דין. המידה הכוללת אותם שיוצרת את המרחב הכולל את הבחינות היא מידת התפארת והיא הצל בפועל שממלא את הסוכה.

כמו כן, נראה פשוט ש"פריו מתוק לחיכי" הם ארבעת המינים הנקראים לולב שמידתו יסוד.

השראת השכינה

מכלל הדרשות הללו יוצא שהמיוחד בשיטת רבי זירא היא שדין הסוכה אינו רק בסכך אלא במכלול עם הדפנות, והצל (נפח) שהם יוצרות. ייתכן שלפי זה ניתן לדרוש שהשראת השכינה לשיטת רבי זירא אינה רק על הסכך אלא במילוי של הסוכה כולה.

ד' אמות של צל

לעיל הבאנו את דברי רב בעמוד ב' שכאשר יש ד' על ד' בסוכה, יש צל גם מעל עשרים אמה. הבאנו את קושיית התוספות שדבר זה אינו מסתדר מבחינה מציאותית, וננסה לענות על כך.

בעל ה"מנוחת אהרון"^[10] מעלה קושיא מעניינת נוספת. שכן לפי דברי רב רוחב ארבע אמות בסכך כשר גובר על פני הפסול של צל הדפנות, ולכאורה מדוע שלא נאמר זאת במקרה של "חמתה מרובה מצילתה"? שכאשר יש ארבע אמות כשרים הם יגברו על הפסול של "חמתה מרובה מצילתה"?

תשובת בעל "המנוחת אהרון"

דהא לא צריך יותר מפורתא כיון דיש שם סכך על הסכך, ודפנות מצטרפות דלא צריך צל על פני כל הסוכה, ולא דמי לחמה דשם אין שם סכך בעצם. ודפנות למה יבטלו דהא הם מצטרפים להכשיר ולהשלים כל הצל ומה שמצטרף אין יכול לבטל.

בסוכה יש צורך בדין "סכך הראוי לצל". עד רוחב ד' אמות עדיין יש צורך בצל מובהק של הסכך לעומת הדפנות על מנת להחשיבו ל"סכך הראוי לצל". מעל רוחב של ד' אמות, יש לו כבר שם "סכך הראוי לצל" וצל הדפנות לא יכולות לבטל "שם" זה^[11].

לפי זה יש לכאורה קושי ממקרה של "חמתה מרובה מצילתה". מדוע במקרה כזה הסכך יתבטל?

אך התירוץ די פשוט. במקרה של "חמתה מרובה מצילתה" אין מדובר בנסיון לביטול הסכך על ידי עירובו בגורם חיצוני (דפנות) אלא בביטול שם הסכך על ידי פגיעה בגוף הסכך עצמו, בביטול שם ה"סכך" עצמו, על ידי ריבוי ה"חמה" בגופו ממש.

אם נחבר את דברי בעל ה"מנוחת אהרון" לדברי בעל ה"תולעת יעקב", ניתן להסיק שכאשר יש רשות מוגדרת ומלאה של קדושה (חסד) אזי גם אם יבואו כל הדינים שבעולם היא תגבר עליהם ולא תתבטל.

לסיכום שיטת רבי זירא, נביא רמז נחמד לעניין עשרים אמה בצל:

אמרי נועם יום א' של סוכות

רמז "תהיה לצל יומם" גימטריא "עשרים אמה". אחרי זה מצאתי זאת ברוקח הגדול [בהלכות סוכות בד"ה "הסוכות"].

רבא - סוכה ארעי ולא קבע - ענוה מול גאווה

השאלה המרכזית היא - מה הקשר בין גובה הסוכה להיותה ארעי או קבע?

ראינו שלמסקנה, רבא סובר שגם הבונה סוכת קבע (לדוגמא, סוכה עם קירות בטון) כל עוד היא למטה מעשרים אמה היא כשרה. כמו כן, הבונה סוכת ארעי, כל עוד היא למעלה מעשרים אמה - היא פסולה. אם כן, מה המשמעות לנימוקו של רבא שמחבר את מידת העשרים אמה לחובת היות הסוכה ארעית?

מגדל וחטאו

ניתן למצוא מספר מקומות בתנ"ך העוסקים בחטא המגדל (בניין גבוה) כאשר המקור המרכזי שבהם הוא כמובן מגדל בבל.

הרב מדן בספרו על ספר בראשית מסביר שכוונת דור המבול היה לפי חז"ל כדי להלחם ברבונו של עולם. הסברו של הרב מדן היא שהכוונה היתה ליצור אלטרנטיבה ולנתק את השלטון הארצי מהשלטון של מעלה^[12].

הרב מדן משווה מגדל זה לפסל שעשה נבוכדנצאר והמשותף לשניהם הוא גאוות המושל ועשיית מומנט גדול שמנציח אותו.

אולי ניתן ללכת בכיוון זה ולטעון שסוכה שקרובה לארץ (ארעא) מבטאת את שפלות האדם שנכנע לשכינה העליונה ומראה על ארעיותו (אותיות "ארעא"). לעומת זאת, סוכה למעלה מעשרים אמה מראה שאינה כפופה חלילה למשהו עליון אלא יש לה עמידה עצמאית וזו הגדרת הקבע.

דהיינו, הגדרת הארעי מול הקבע היא הגדרת הנמוך ומשפיל עצמו (אבל מחובר לקב"ה שמעליו) לעומת המתגאה ומגביה עצמו (ומנסה לנתק ולהתעלם משלטון ריבונו של עולם).

מידת המלכות נקראת בהרבה מקומות "ארץ", וזוהי מידה שמבטאת את העובדה שבאמת למלכות הארץ "לית ליה מגרמיה כלום". כל שכח שלטונה נובע ממה שהקב"ה נותן לה. דוד המלך התנהל על פי מידה זו, ובכל צעד ושעל הודה לקב"ה שהכל ממנו. לפי זה, הקרבה לארץ מבטאת את מידת הענווה. הנביא עמוס מחבר בין הסוכה ובין מדת המלכות (של דוד המלך) במפורש בביטוי הידוע "סכת דוד הנופלת" (עמוס ט', י"א).

האיסור בבניה מעל עשרים אמה היא מכיוון שיש כאן מעין קריאת תיגר על מקומו של האדם ביחס להשראת השכינה. ובוודאי שאין הוא בנוי בצורה של קבלת השראת השכינה בצורה הנכונה. ברצוני לטעון שהמבנה הרוחני שאליו יש חשש התנגדות הוא המקדש בעצמו.

גובה קודש הקודשים

במאמרו של הרב מדן על מגדל בבל הוא מציין שבניגוד למגדלים המקולקלים הללו, שלמה המלך בונה מגדל לכבוד ה' והוא בית המקדש ובניה זו היא הנכונה.

השראת השכינה בבית המקדש התמקדה בקודש הקודשים, ושאל המעניינת היא מהו גובהו.

אנו יודעים שגובה קודש הקודשים במשכן היה עשר אמות, ואילו בבית המקדש הראשון יש סתירה בין הפסוקים:

מלכים א' ו', ב': והבית אשר בנה המלך שלמה לה'... ושלשים אמה קומתו.

מלכים א' ו', כ':ולפני הדביר… ועשרים אמה קומת...

חז"ל ניסו לתרץ את הסתירה על ידי אוקימתא^[13] "כי קא חשיב משפת כרובים ולמעלה". דהיינו, מכיוון שבמקדש שלמה הכרובים היו מונחים על הרצפה וגובהם עשר אמות, ניתן לומר שעשרים האמה נמדדים החל מעל גובה הכרובים. הרב מנשה וינר שליט"א מסביר שהעומק בדברי חז"ל הוא ששלמה המלך רצה לבטא את הקביעות שבבית המקדש על ידי ששם על הרצפה את הכרובים ובעצם הפך אותם לחלק מהבניין, וממילא יש למנות את חלל קודש הקודשים רק מעליהם^[14].

הגאון מוילנא, על המשנה שם (לא מופיע בכל ההוצאות של הגמרא), מסביר שגובה קודש הקודשים היה עשרים אמה ונמוך מההיכל (הקודש) בעשר אמות. ותירוץ הגמרא הוא לפי שיטת רבן שמעון בן גמליאל (עיין שם מדוע) אך לא כך יש לפרש אלא כתנא קמא.

הגמרא בירושלמי מביאה על המשנה הראשונה דעה שעשרים אמה הוא כנגד פתח ההיכל, והכוונה שפתח ההיכל בבית שני היה גובה עשרים אמה. נראה שבעומק הכוונה שאין לבנות מבנה רוחני מעל גובה קודש הקודשים, אלא שמכיוון ויש בעיה בקביעת עשרים האמה לגבי קודש הקודשים תלו את את המידה במה שמוסכם על כולם וזה פתח ההיכל, אך הרעיון נשאר זהה.

ניתן לומר שכאשר שלמה המלך רצה להפוך את בית הקודשים לקבע הוא בנה את קודש הקודשים בגובה עשרים אמה^[15].

כמו כן, ניתן לומר מכל זאת שהבונה סוכה (מבנה רוחני שעניינו הוא השראת שכינה כפי שלמדנו לעיל) מעל עשרים אמה מבטא שאינו רוצה בהשראת שכינה ויותר מכך, ניתן לומר שהוא בונה מבנה שמתנגד למבנה קודש הקודשים שהיה עשרים אמה.

סוכה פסולה

לפי ההסבר האחרון של רבא, ניתן לומר שבניגוד לקורה בעירובין שכאשר היא למעלה מעשרים אמה היא לא מועילה, ניתן לומר סוכה מעל עשרים אמה פסולה, מכיוון ויש בה צד שהוא ממש פועל רעה.

הסוכה מעל עשרים האמה מבטאת רעיון שלילי שמתבטא בכך שסוכה שאמורה לבטא את הארעיות שלנו מול הקב"ה במקום זאת מבטאת קבע והתנגדות לכאורה למלכות ה'.

בין אם נסביר את הפסול בכך שהגובה מנתק את הסכך מהקרקע ולכאורה נותן לו מהות עצמאית מנותקת מהכינה שמעל, ובין אם נסביר שיש בכך מעין קריאת תיגר על פתח ההיכל וקודש הקודשים שהיו בגובה עשרים אמה.

סיכומו של דבר

הבאנו את שלושת תירוצי האמוראים לסיבת הפסול של סוכה מעל עשרים אמה.

ניתן לראות שהבנה עצמו של שלושת הדעות מסודר בצורה מאוד ברורה:

1. רבה - מדבר על דין בסכך (בחינת חסד) שהעין צריכה לשלוט בו.
2. ר' זירא - מדבר על הצל שהוא ה"מילוי" של הסוכה, וכן על היחס שבין הסכך לדפנות (שיוצר את המילוי הזה).
3. רבא - מדבר על מהות המרחק שבין הקרקע עצמה לבין הסכך.

יחד, שלושת הדעות יוצרות הבנה רוחנית אחת שמדירה יפה את מהות הסוכה כמקום להשראת השכינה. בין אם זה דרך מהות הסכך, בין אם זה בגדר ה"צל" שממלא את הסכך, ובין אם זה היחס לקרקע הסוכה שגם לה יש תפקיד בסוכה.

----

[1]לשון המשנה: "מלמטה למעלה, אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים, כשרה".

[2] מאמרי חודש תשרי מאמר י' - "צלא דמהימנותא".

[3] זוהר פנחס רנ"ה עמוד ב'.

[4] שיעור כללי: "משמעות צל הסוכה, עיון בסוגיית הפתיחה למסכת" - כ"ג אלול התשע"ז (ניתן למצוא ביוטיוב).

[5] אמרי אמת - ימים ראשונים של סוכות - תרס"ט - ליל א'.

[6] ואולי ניתן לחבר הסבר זה גם לתירוץ התוספות שבסוכה מדובר על מבנה גדול לעומת פריט קטן בנר ומבוי.

[7] זוהר אמור ק"ג עמוד א'.

[8] זוהר בראשית פ"ה עמוד א'.

[9] בכך ניתן להסביר את הנימוק שהסוכות הם זכר ל"סוכות" ממש שעשו אבותינו. לכאורה אין מה לחגוג אירוע היסטורי שנובע ממעשה אנושי, אלא יש לומר שאנו חוגגים את האמונה הגדול שגילו אבותינו כשיצאו ממצרים למדבר, מקום שאין אפשרות לבנות בו בתים אלא רק לישב בסוכות ארעיות. הישיבה בסוכה לפי זה, מבטאת את האמונה הגדולה שלנו בה', שאנו שבים לחסות בצלו ולהביע את אמוננו בו.

[10] ראש כולל בצרפת מהדור האחרון, מסכת סוכה, סימן ב', ביטול מיעוט הצל.

[11] דבר זה דומה לעקרון ש"בריה" שלמה אינה בטלה בשישים (כגון ג'וק שלם שנפל למרק), מכיוון שיש שלמות בחפץ המדובר, לא ניתן לבטלו על ידי גורם אחר.

[12] על ידי בניית מגדל בבל, והמלכת נימרוד בראשם, רצו הבונים לייצר אלטרנטיבה למלוכה בארץ. המגדל נועד כדי להדגיש את עליונות היושב עליה (נמרוד) ושלטונו במה שלמטה ממנו. על כן, המגדל מבטא את גאוות האדם וניסיון ליצור ניתוק ממלכותו של ה' יתברך.

[13] בבא בתרא צח: - צ"ט.

[14] את המבנה של עשרים אמה מול שלושים אמה ניתן למצוא כבר בתיבת נוח:

… תחתיים שניים ושלישים תעשה, תחתיים לזבלים, שניים לו ולבניו ולטהורים, והעליונים לטמאים, ויש מחליפים, תחתיים לטמאים, שניים לו ולבניו ולטהורים, והעליונים לזבלים... (בראשית רבה ל', י"ד)

הפסוקים מדברים על תיבה בגובה שלושים אמה עם מבנה של שניים-שלושה מדורים. המדרשים השונים מדברים על כך שיש העצם שני מדורים בשימוש לדיור ועוד מדור אחד לזבל.

ניתן להשוות זאת למבנה קודש הקודשים שגם בו יש מבנה כולל של שלושים אמה כאשר הצד השימושי שלו הוא באמת בפועל עשרים אמה.

[15] הרמב"ם בהלכות בית הבחירה א', י"א - "ומצוה מן המובחר לחזק את הבניין ולהגביהו כפי כוח הציבור, שנאמר "ולרומם את בית אלוהינו" (עזרא ט', ט'). " - כל זאת מכיוון שבפועל מדובר בבית ה' ואפשר באמת לרומם אותו מעבר לעשרים אמה, אלא ששלמה המלך רצה לבחור במידה המדויקת המבטאת את המעבר מארעי לקבע.