תרומה - כרובים

למה כרובים

בפרשת השבוע, פרשת תרומה, אנו עוסקים במעשה הכרובים:

שמות כ"ה י"ז - כ"ב

ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה. ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו. והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים. ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל.

בקריאת הפסוקים מתעוררות שתי שאלות עקרוניות:

1. האם אין בעייתיות בכך שלאחר מתן תורה, שבו נאמר לעם ישראל "לא תעשה לך כל פסל", אנו מצווים לעשות את שני הכרובים ולתת אותם דווקא בקודש הקודשים?

2. כיצד נראו הכרובים? הפסוקים אינם מרחיבים בתיאורם מעבר לכך שהם פורשי כנפיים.

לא תעשה לך כל פסל

ישנם שני פתרונות מרכזיים לשאלה כיצד הכרובים אינם מהווים איסור "לא תעשה לך כל פסל".

ריה"ל בספר הכוזרי מדבר על חטאו של עם ישראל בחטא העגל, והוא מסביר שעם ישראל לא התכוון למצוא חלילה תחליף לריבונו של עולם, אלא צורה מוחשית לעבוד את ה' דרכה (תחליף למשה). הבעייתיות הייתה בכך שאת מעשה העגל הקב"ה לא ציווה ולכן עליו חלל איסור "לא תעשה לך כל פסל", לעומת זאת את מעשה הכרובים הוא ציווה ולכן אין בכך איסור.

יוצא מכך שלשליטת הכוזרי הכרובים נבנו לפי ציווי של ה' ולכן הם לגיטימיים ויש בהם התגלות של אלוקות (מרכבה לשכינה).

הרמב"ן מגדיר זאת כמעין מעשה מרכבה:

רמב"ן שמות כ"ה, כ"א

… בעבור שיצווה בכרובים להיותם פורשי כנפיים למעלה, ולא אמר למה יעשם כלל, ומה שישמשו במשכן, ולמה יהיו בעניין הזה?

… כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני איועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם… והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל… ולכך נקרא יושב הכרובים (ש"א ד ד), כי היו פורשי כנפיים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד...

מנגד יש את שיטת הרמב"ם שמסביר שאין התגלות אלוקות בכרובים עצמם, אלא הם נועדו לסמן לנו שהאלוקות נמצאת מעליהם:

מורה נבוכים ג' מ"ה

… ולחזוק אמונת זאת הפינה ציוה הש"י לעשות על הארון צורת שני מלאכים, לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון, אשר הוא דעת אמתי שני לאמונת מציאות השם, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו.

צורת הכרובים

לכאורה צורת שני הכרובים הייתה שווה. כך מופיע במסכת חגיגה:

חגיגה י"ג:

מאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא (רש"י: פני תינוק), שכן בבבל קורין לינוקא רביא

אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, דכתיב (יחזקאל י יד) "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר. היינו פני כרוב היינו פני אדם! (רש"י: מה הן פני כרוב מה הן פני אדם, וכי לא אחד הן?)

- אפי רברבי ואפי זוטרי (רש"י: האחד פני גדול והאחד פני קטן).

אולם, יש שהבינו דווקא מתוך הגמרא שאין הכוונה שמראה האדם והכרוב השונים שייכים רק במעשה מרכבה, אלא גם שני הכרובים עצמם הם בשתי מידות שונות (גדול וקטן).

כך מופיע לדוגמה ברבנו בחיי שמדמה זאת לרב ותלמיד (נחזור לכך בהמשך).

ישנו מקור במסכת יומא שמרמז על ציור נוסף:

יומא נ"ד.

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.

דמות זכר ונקבה.

רבינו בחיי, שהזכרנו לעיל, חולק על אלו המבינים מתוך הגמרא ביומא שצורת הכרובים עצמם הייתה כדמות זכר ונקבה. הוא מסביר שאין בדברי הגמרא לתאר את דמות הכרובים עצמם, אלא לתאר את מצב הכרובים כמו חיבת זכר ונקבה כדי להסביר כמשל שכך חיבת הקב"ה לעם ישראל.

בעל ה"תורה תמימה" קובע נחרצות:

… ולבר זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא… אין זה מוכח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מוערים זה בזה באהבה וחבה כמו זכר ונקבה, ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר…

עמידת הכרובים

ראינו שאין יחס ישיר בחז"ל לגבי מבנה הכרובים חוץ מאשר שהייתה להם דמות תינוק.

לגבי צורת עמידתם של הכרובים וצורת כנפיהם נחלקו חכמים:

בבא בתרא צ"ט.

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר. חד אמר: פניהם איש אל אחיו. וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר "פניהם איש אל אחיו" הא כתיב (דברי הימים ב ג, יג) "ופניהם לבית"? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמאן דאמר "ופניהם לבית" הא כתיב (שמות כה, כ) "ופניהם איש אל אחיו" דמצדדי אצדודי.

דתניא אונקלוס הגר אמר כרובים (דברי הימים ב ג, י) מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו.

מד דאמר אחד טוען שפני הכרובים היו זה כלפי זה (וכלפי הבית במקרה שאין עושים רצונו של מקום) ומביא פסוק מפרשתנו. השני טוען שהיו פניהם אל הבית ובכל זאת היו מסובבים קצת פנימה.

מעניין שהפסוק שמדבר על כיוון הכרובים "ופניהם לבית" מופיע בהקשר הכרובים שבנה שלמה והיו מונחים על הרצפה בנושף לכרובים המקוריים של הארון. אולם נראה שחז"ל מנסים לעשות השוואה בין הכרובים השונים ומכך נולדה המחלוקת הזו.

דהיינו, צריך להעמיק ולהבין מה הבחינה של "פניהם איש אל אחיו" אומרת ומה הבחינה של "ופניהם אל הבית" אומרת ואז למצוא כיצד ניתן לשלב אותם למקשה אחת כפי שחז"ל עשו ואז אולי ניגע מעט בעומק דבריהם.

כרובים כנגד מי

לפני שננסה לברר את המהות של שתי סוגי העמידות השונות של הכרובים, ננסה לענות על השאלה העקרונית, כנגד מי עומדים הכרובים?

לעיל הבאנו את דעתו של הרמב"ם שהכרובים הם רמז למציאות העולמות העלונים. לעומתו הכוזרי והרמב"ן תיארו את הכרובים כמעשה מכרבה ממש.

כעת ברצוני להביא דעה נוספת, של ר' חיים מוולוז'ין:

נפש החיים שער א', ח' - ט'

וידוע שהכרובים, הא' רמז עליו ית"ש והשני על ישראל סגולתו. וכפי שיעור התקרבותם ודביקותם של ישראל אליו ית"ש או להיפך ח"ו… אמנם הענין כמ"ש. שהתחברותו ית' כביכול להעולמות והכחות כולם וכל סדריהם והתקשרותם. וכן כל סדרי הנהגתו ית' אתנו. הוא כפי שיעור התנועה וההתעוררות המגיע אליהם ממעשינו למטה. וכפי זה השיעור משתלשל ונמשך גם אלינו למטה פנים שוחקות ומוסברות. לכן גם הכרוב שרמז עליו ית"ש היו ג"כ צריכים להעמידו מצודד מעט כפי שיעור הצדוד של הכרוב שרומז עלינו מזה הטעם.

לשיטתו של ר' חיים מוולוז'ין, הכרובים מרמזים על הקב"ה ועל ישראל. עיקר העניין בא לבטא את החיבור ההדדי שיש בין ישראל לאביהם שבשמים, שכן גם מעשיהם של ישראל משפיעים על סדרי הנהגתו של הקב"ה את עולמינו (עיין שם באורך).

הרב מדן כותב על גישה שמנסה לראות בכרובים גלוי אלוקות (בלי להביא את דברי ר' חיים מוולוז'ין):

"כי קרוב אליך" על ספר שמות, פרשת תרומה

פירושים רבים נאמרו על גמרא קשה זו (יומא נ"ד.), וחלילה מלהבין שהכרובים עצמם מבטאים את הופעתו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו את עם ישראל, שהרי אין לו דמות הגוף.

נראה שהכרובים מעורים זה בזה בכנפיהם בלבד, וכנפיהם נוגעות זה בזה. כך - כשני שושבינים - הכרובים יוצרים יחד חופה בכנפיהם לבני הזוג המתוארים בשיר השירים, הדוד והרעיה, שהם משל לאהבת הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. אך הדוד והרעיה עצמם אינם נראים מעל הכפורת, ומקומם בחלל שבין כנפי הכרובים בחופה המוכנה להם.

בהמשך מסביר הרב מדן שהכרובים המקוריים שתפקידם היה לשמור על עץ החיים היו אדם וחוה (שנצטוו לעובדה ולשומרה) אלא שהם לא זכו והחליפו אותם הכרובים שעומדים לשמור על הגן עם להט החרב המתהפכת.

על כל פנים, שאלתו של הרב מדן אכן זועקת, כיצד ניתן לחשוב שיש בכרובים עצמם ביטוי לאלוקות או ליחס של האלוקות אלינו?

הכרובים כביטוי לעם ישראל

נראה, שניתן לראות את תפקידם של הכרובים בצורה שונה, שממנה ניתן לבנות קומות נוספות שיתנו טעם ועשו סדר בשיטות השונות.

ניתן לראות בכרובים כמייצגים את עם ישראל עצמו.

בצורה שכזו אין כאן בעיה של פסל או נתינת ביטוי אלוקי בכרובים.

עם זאת ניתן לראות בהם את היחס של הקב"ה אלינו מתוך הנחה בסיסית חשובה.

בצורה דומה להסברו של ר' חיים מוולוז'ין, ניתן לומר שיחסו של הקב"ה אלינו נובע מצורת ההכנה שלנו לקבל את השפע שלו.

במצב שבו עם ישראל מאוחד ופניהם "איש אל אחיו" רק אז תשרה שכינה. מצב מתוקן זה חייב ממילא להתלוות להבנה שעם ישראל מבין שיש לו מטרה משותפת שלשמה הוא מתאחד.

שתי צורות יחס אלו רמוזות בשתי ההעמדות של הכרובים. היחס של "פניהם איש אל אחיו" בא לבטא את היחס בתוך עם ישראל, בין אדם לחברו. ואילו היחס של "ופניהם אל הבית" בא לבטא את יחס של בין אדם למקום.

תיאור הכרובים של שלמה המלך שפניהם אל הבית, מלווה בתיאור שכנפיהם פרושות בצורה ישרה לשני הצדדים (מלכתחילה), וניתן לדמות זאת לשני אנשים הסוחבים אלונקה. כאשר שניהם מכוונים לאותה מטרה ועובדים יחד - אזי האלונקה תהיה יציבה, אולם אם חלילה הם ייפרדו, ופניהם לא יהיו מכוונים לאותה מטרה, אזי האלונקה לא תחזיק מעמד.

הנמשל הוא כמובן התנאי של השראת השכינה בעם ישראל כאשר הם מכוונים יחד בהבנה שהם נושאים את שם השם העולם.

סגולת ישראל

הרבי מלובביץ' גם כן מתאר (לשיטת רש"י) את הכרובים כמבטאים את עם ישראל. ישנם מספר נקודות שונות, אך דבריו נפלאים בהחלט:

חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה, סימן י"א, "הכפורת והכרובים"

… ולכן מפרש רש"י שהכפורת (והכרובים) הם כלי בפני עצמו מהארון - כי הכפורת מבטאת את ההתקשרות העצמית שבין ישראל והקב"ה שלמעלה מהתורה… ועל דרך זה האהבה העצמית של הקב"ה לישראל, אינה קשורה עם עבודתם הגלויה בתורה ומצוות, אלא היא מפני שהם "חלק אלוקה ממעל ממש" (חלק מן העצם) ולכן מתבטאת האהבה העצמית לישראל ב"דמות פרצוף תינוק" דוקא.

הרבי מלובביץ' מסביר שהכפורת והכרובים נמצאים מעל הארון המבטא את התורה. הנקודה העליונה שהם מבטאים היא סגולת ישראל שאינה קשורה במעשיהם של ישראל, כמו תינוק שאינו נידון לפי מעשיו.

הנקודה השווה היא שהרבי מלובביץ' מתאר את הכרובים כביטוי לעם ישראל.

השוני נובע מכך שהוא מסביר שהם מבטאים את הקשר של עם ישראל לקב"ה ללא קשר למעשיהם, בניגוד לנאמר בזוהר וגמרא במסכת יומא. וצריך עיון.

על כל פנים, סיעתא מעניינת יכולה להיות ממאמרו של הרב אלחנן סמט שמשווה את שני הבדים שיש איסור להסיר אותם מהארון ובין שני הכרובים שנעשו מקשה אחת ואין אפשרות להסיר אותם מעל הכפורת. לפי כיוון זה ניתן להבין שאכן הצד של הארון מבטא את הבחירה החופשית של האדם (שבוחר להדבק בתורה) ובין הצד שמעל הבחירה ואינו ניתן לפירוד.

בוודאי שניתן לראות גם צד שכזה בכרובים, אך במאמר זה אני כן מנסה ללכת בזווית שראוה את הכרובים כביטוי למעשיהם של ישראל.

זכר ונקבה

על אף שבעל ה"תורה תמימה" טוען שאין מקור לכך שהכרובים היו בדמות זכר ונקבה, נראה שבזוהר מופיעה מספר פעמים הקביעה שדמותם של כרובים הייתה כדמות זכר ונקבה. עם זאת, ניתן לסייג את הקביעה ולהבין את כל המקורות בצורה הרעיונית שלהם, ושמדובר על "בחינת זכר ונקבה".

על כל פנים, אחד המקורות מתאר את הדברים בצורה שמתחברת עם ההבנה שהכרובים מבטאים את היחס בתוך עם ישראל:

זוהר "אחרי מות" דף נ"ט עמוד א' בסוף

רבי יצחק אמר: מכאן אוליפנא, דבכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, לאו כדאי למחמי אפי שכינתא... דכר ונוקבא, אוף הכא כרובים דכר ונוקבא, ועלייהו כתיב (תהלים צט ד) אתה כוננת מישרים, ועמים במישרים, ובגיני כך (שמות כה) ופניהם איש אל אחיו…

תרגום: מכאן למדנו שבכל מקום שלא נמצאים יחד זכר ונקבה, דהיינו איש ואשתו, אינו כדאי לראות את פני השכינה… אף כאן הכרובים היו בחינת זכר ונקבה לצורך השראת השכינה עליהם…

רבי יצחק לומד שהיחס בין הכרובים מלמד אותנו שההופעה השלמה של האדם (בעם ישראל) צריכה להיות כאשר הוא נשוי (איש ואישה) ורק כך תשרה עליו השכינה, ולכן גם הכרובים היו מסודרים בצורה של בחינת זכר ונקבה (פניהם איש אל אחיו).

נראה, שניתן ללמוד בצורה דומה מצורת ההסקה של הזוהר מהפסוקים שמצבו של עם ישראל בצורה של "פניהם איש אל אחיו" גורמת לכך שתשרה עליו השכינה.

ברכת כהנים

במקום אחר הזוהר שואל שאלה יפה על דרשת חז"ל שמופיעה ביומא:

זוהר חדש, תרומה דף נ"ג ע"ב

בכל זימנא דישראל הוו זכאין, כרובים הוו דביקין בדביקו אפין באפין, כיון דהוו סרחן, הוו מהדרן אפייהו דא מן דא. מנא הוו ידעי? … ובכהנא כד בריך ית עמא...

כהנא כד בריך ית עמא, בשעתא דזקיף ידוי, כד הוו ישראל זכאין ואתחזון לברכא, ידוי הוו זקיפין בזקיפו, בלא טורח כלל, ואתארמו בחידו וברעו. כדין שכינתא שרייא עלייהו, ואזדקפן אינון מגרמייהו, וכדין כהנא הוה ידע, דאתחזון ישראל לברכתא, ובריך לון ברעו דלבא.

וכד ידוי הוו יקירין ובטורח סגי אזדקפו, ולא יכיל לארמא לון, אלא ברוב טורח. כדין הוה ידע, דהא שכינתא לא שרייא על ידוי. וישראל לא אתחזון לברכא...

ורזא דא, "וידי משה כבדים". מאי טעמא? בגין דההיא שעתא ישראל לא הוו זכאין. וידוי דמשה איתייקרו, ולא יכיל לזקפא לון לעילא. דכתיב לעילא, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'. וכדין ויבא עמלק, ואתייקרו ידוי דמשה, ולא יכיל לזקפא לו...

תרגום: בכל עת שישראל היו זכאים וצדיקים, אז היו הכרובים דבקים בדבקות פנים בפנים, כיון שחטאו ישראל, היו הכרובים מחזירים פניהם זה מזה.

מנין היו יודעים ישראל מה שיש בפנים בקודש הקודשים ששם היה הארון עם הכרובים? … ובכהן שמברך את העם…

הכהן כשהיה מברך את העם, בשעה שזקף את ידיו, כשישראל היו זכאים והיו ראויים לברכה, ידיו נזקפו בלא טורח כלל והורמו מעצמן בשמחה ורצון. אז השכינה היתה שורה עליהן ולכן נזקפו הן מעצמן ואז הכהן היה יודע שישראל ראוים לברכה וברך אותם ברצון הלב.

וכשידיו היו כבדות ונזקפו בטורח גדול, ולא היה יכול לזקפן אלא בטורח גדול, אז הכהן היה יודע שאין השכינה שורה על ידיו, וישראל אינם ראוים לברכה.

וזהו סוד מה שכתוב "וידי משה כבדים". מהו הטעם שהיו כבדים? לפי שבשעה ההיא ישראל לא היו זכאים, וידיו של משה נעשו כבדות ולא היה יכול לזוקפן למעלה, לפי שכתוב למעלה "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' ", ואז נאמר ויבא עמלק, ועל ידי זה נעשו ידי משה כבדות ולא היה יכול לזוקפן.

הזוהר שואל כיצד היו ישראל יודעים מה מצב הכרובים וממילא מה מצבם מול ה'?

על כך הוא עונה בשלושה סימנים. אחד הסימנים הוא ברכת הכהנים.

הסימן אומר שכאשר לכהן קל לשאת את ידיו ולברך את ישראל באהבה ובשמחה, אזי זה סימן לכך שהכרובים דבקים זה בזה והקב"ה משרה שכינתו בעם ישראל.

לפי דברינו, ניתן לראות בכך גם צד ראלי, שכן אם עם ישראל ראוי לברכה ומאוחד, אזי יש מוטיבציה לכהן לברך אותם. אך אם חלילה, עם ישראל מפורד או אינו ראוי בגלל סיבה אחרת לברכה, יהיה ממילא קשה לכהן לברך את עם ישראל באהבה ובשמחה.

דוגמא נפלאה מביא הזוהר לסימן זה ממעשה משה ומלחמת עמלק.

לפי הסברו של הרב מדן, מלחמת עמלק היא תוצאה של הכאת הסלע בצור חורב.

לאחר שעם ישראל ביקש מים, משה והזקנים יצאו מהמחנה לצור חורב, שם הכו בסלע והמים נבעו והגיעו עד למחנה ישראל. שם החל ריב גדול על המים (במקום לחלקם בצורה מסודרת) שהביא אליו את עמלק שגם כן רצו את המים, וגם ראו הזדמנות שישראל רבים בינם לבין עצמם.

זה מסתדר עם הפסוק שמביא הזוהר "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' ", יש כאן גם פגימה ביחס שבין אדם וחברו וגם ביחס שבין אדם למקום.

ממילא מובן מדוע קשה למשה להרים את ידיו ולברך את ישראל, מפני שאינם ראויים לכך.

סיכום

הכיוון החדש הצעתי במאמר זה הוא לראות את הכרובים כביטוי למצבו של עם ישראל. יחסו של הקב"ה אלינו הוא נגזרת ישירה ממצבו של העם ולכן הצד הרעיוני של כל הדרשות וההסברים שרואים בכרובים את היחס שבין הקב"ה לעם ישראל יכולים להסתדר עם ההבנה הבסיסית שהכרובים עצמם הם ביטוי לעם ישראל עצמו.

גם דברי הכוזרי והרמב"ן שרואים בכרובים מרכבה, וכן דברי הזוהר (שלא הבאנו במאמר זה) שרואים בכרובים בחינה של מלאכים ושל הספירות, יכולים להתחבר להבנה שעקרונית הכרובים מיצגים את עם ישראל, אלא שעם ישראל עצמו צריך להיות מרכבה לשכינה, ועם ישראל עצמו צריך להיות מחובר לאותם עולמות עליונים, ולכן צריכים להיות בו הבחינות הללו.

ניתן להמשיך כיוון זה ולהסביר שבבית שני לא היו ארון וכרובים, מכיוון שמצבו של עם ישראל באמת היה של פירוד, ולכן לא היו יכולים להיות כרובים שמייצגים את האחדות בעם בבית שני.

בבית שלישי מופיע שהיו דמויות כרובים בכל הקירות שבהיכל.

ניתן לומר שבית שלישי יבנה רק אם עם ישראל יהיה באחדות כזו שתתקן את חטא אדם הראשון ותחזיר את הכרובים המקוריים לתפקידם. לא יהיה צורך ברוכים של זהב מפני שעם ישראל יהיה בצורה מתוקנת והוא עצמו יהיה הכרובים שמאוחדים ומחוברים לקבלת הקראת שכינתו של הקב"ה במהרה בימינו.