פרק א' - אלקנה פנינה וחנה

פתיחה

ספר שמואל מהווה המשך ישיר לספר שופטים (שגם נכתב על ידי שמואל). אפשר להיות יותר מדויקים ולטעון ששמואל הוא הממשיך הישיר של שמשון, השופט האחרון בספר שופטים.

בשני המקרים:

• האם הייתה עקרה.

• יש הקדשה לפני הלידה ש"מורה" לא יעלה על ראשם.

• שניהם התמודדו אל מול הפלשתים.

לפי זה, ברצוני לטעון שישנה נקודה מרכזית שעולה מסיפור הולדתו של שמשון שאותה מתקנת דווקא חנה והיא התפילה. עיין במאמר על הולדת שמשון ועיין בפסוקים ותראה שחסרה שם תפילה, לעומת סיפור הולדתו של שמואל שכל כולו סביב תפילתה של חנה.

העקרות

ספר שמואל מתחיל בסיפור התמודדותה של חנה אל מול פנינה ואלקנה. נראה שמצוקתה של חנה ברורה, "ולחנה אין ילדים", מה שמלווה בבכייה רבה ואי יכולת לאכול (כפי שעולה מהפסוקים).

התגובות של אלקנה ופנינה שונות.

אלקנה

אלקנה אומר לחנה[1]:

חנה! למה תבכי? ולמה לא תאכלי? ולמה ירע לבבך? הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים!

יש הרוצים להשוות זאת לדברי יעקב לרחל[2]:

ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?

אולם, יש הבדל מרכזי, שכן יעקב מפנה את רחל להתפלל לקב"ה ואילו אלקנה מנסה להרגיע את חנה. דהיינו, אלקנה מנסה להביא אותה להשלמה עם המצב. גישתו היא לראות את הנקודה הטובה שבמצב הנוכחי.

דברים אלו מנוגדים לדברי חז"ל שרואים באלקנה דמות של מי שאינו משלים עם המצב הקיים[3]:

וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר... והיו שואלים להן: "להיכן תלכו?" ואומרים להם: "לבית האלקים שבשילה שמשם תצא תורה ומעשים טובים, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?". מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם: "נעלה עמכם". וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים, ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים, ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות והיו עולין עמו כמו ששים בתים… הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות אמר לו לאלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכת אותם במצות וזכו רבים על ידך, חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות ויזכו רבים על ידו...

אלקנה ראה שעם ישראל לא עולה למשכן שבשילה והחליט לעשות מעשה. בכל שנה עלה לרגל ודאג לדבר עם כמה משפחות נוספות ולשכנע אותם להצטרף אליו. דמותו של אלקנה מתגלה במדרש זה כמי שלא נכנע למציאות ועושה הכל כדי לשנות אותה. כיצד הדברים מסתדרים עם מה שעולה מפשט הפסוקים (שבו הוא משלים עם גורלה של חנה)?

נראה שאלקנה מנסה לדחוף ולשנות ברמה הלאומית כאשר ברמה הפרטית הוא מקבל את גזירת ה'. דווקא מכח זה, אלקנה פועל כאדם כללי עם עוצמות גדולות, אך נראה שחנה  אינה מקבלת גישה זו ועל כך נרחיב בהמשך.

פנינה

פנינה נוקטת בגישה שונה[4]:

וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה כי סגר ה' בעד רחמה.

פנינה מכעיסה אותה (חז"ל מסבירים שקינטרה אותה על כך שאין לה בנים) "בעבור הרעימה". חז"ל מסבירים שהכוונה שהיא הכעיסה אותה כדי לדחוף אותה להתפלל על כך לה'[5]:

אמר רבי לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו... פנינה דכתיב: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה".

ובאמת ניתן לראות שחנה הלכה בעקבות "העצה" של פנינה, מה שבסוף הוביל לסוף עקרותה[6]:

ותקם חנה… והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה.

דווקא לאור זאת קשים דברי חז"ל שמתארים את סופה של פנינה[7]:

היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה: אין את עומדת ומרחצת פניהם של בנייך כדי שילכו לפני הספר?
ובשש שעות היתה אומרת: אין את עומדת ומקבלת את בנייך שבאו מבית הספר?
היו יושבים לאכול... מה היתה פנינה עושה? מתכוונת להכעיס את חנה היתה אומרת לאלקנה: תן לזה בני חלקו, ולזה בני לא נתתה חלקו…
אלא כשבא לפקוד את חנה, היתה חנה יולדת בן אחד, ופנינה קוברת שני בנים. ילדה חנה, ארבעה ופנינה קוברת שמונה. והיתה חנה מעוברת בן חמישי, ונתייראה פנינה, שלא תקבור שני בניה, שנשתיירו לה. מה עשתה פנינה? הלכה ובקשה מן חנה, אמרה לה: בבקשה ממך נעניתי לך, יודעת אני שחטאתי לך. אלא וותרי לי כדי שיחיו שני בני שנשתיירו לי.
באותה השעה, נתפללה חנה לפני הקדוש ברוך הוא, אמרה לפניו: וותר לה את שני בניה שיחיו.
אמר לה הקדוש ברוך הוא: חייך שהיו ראויים למות, אלא הואיל שנתפללת עליהם שיחיו, לשמך אני קורא אותם.

המדרש מתאר שלפנינה מתו הילדים, ולכאורה עולה השאלה, אם לשם שמים נתכוונה, מדוע שבניה ימותו?

בצורה פשוטה צריך לומר שהמדרשים חלוקים שכן עניין ה"לשם שמיים" אינו מופיע במדרש השני. אולם, ייתכן לומר שפנינה התכוונה לשם שמים, אבל זה לא אומר שהיא בחרה את הדרך הנכונה. כמו כן, ייתכן והיו סיבות נוספות לעונש הנורא של מות בניה. על כל פנים, נראה שהנקודה המרכזית של המדרש השני היא כוחה של תפילה.- למרות שנגזר על פנינה שבניה ימותו, חנה בתפילתה הצליחה להמתיק את הגזירה.

נראה שדמותה של פנינה מורכבת, אך הכיוון שעולה מהפסוקים וחז"ל הוא שפנינה דחפה את חנה לפתרון של תפילה.

סיכום

ראינו את דמותו של אלקנה שעוסק בתיקונו של עולם בצורה הכללית ואינו משלים אם המצב הקיים, אולם בהתייחסות הפרטית לצרתה של חנה הוא מנסה להשלים עם המצב.

בנקודה זו מגיעה פנינה ומשלימה את התמונה עם דחיפתה של חנה להתפלל ולא להשלים עם המצב. ייתכן וצורת הפעולה של פנינה היא לא הצורה הנכונה, אולם התוצאה שלה היא דחיפתה של חנה לא להשלים עם המצב וללכת להתפלל.

[1] א', ח'.

[2] בראשית ל', ב'.

[3] תנא דבי אליהו ח'. וכן במדרש רבה קהלת ה', כ"ו.

[4] א', ו'.

[5] בבא בתרא ט"ז.

[6] א', ט'.

[7] פסיקתא פרשה מ"ג.