פרק א' - היחס של אלקנה ופנינה לחנה

פתיחה

ספר שמואל מהווה המשך ישיר לספר שופטים (שגם נכתב על ידי שמואל). אפשר להיות יותר מדויקים ולטעון ששמואל הוא הממשיך הישיר של שמשון, השופט האחרון בספר שופטים.

בשני המקרים:

1. האם הייתה עקרה.
2. יש הקדשה לפני הלידה ש"מורה" לא יעלה על ראשם.
3. שניהם התמודדו אל מול הפלשתים.

לפי זה, ברצוני לטעון שישנה נקודה מרכזית שעולה מסיפור הולדתו של שמשון שאותה מתקנת דווקא חנה. אך תחילה נתבונן בסיפורה של חנה.

העקרות

ספר שמואל מתחיל בסיפור התמודדותה של חנה אל מול פנינה ואלקנה. נראה שמצוקתה של חנה ברורה, "ולחנה אין ילדים", מה שמלווה בבכייה רבה ואי יכולת לאכול (כפי שעולה מהפסוקים).

התגובות של אלקנה ופנינה שונות.

אלקנה

אלקנה אומר לחנה^[1]:

חנה! למה תבכי? ולמה לא תאכלי? ולמה ירע לבבך? הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים!

יש הרוצים להשוות זאת לדברי יעקב לרחל^[2]:

ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?

אולם, יש הבדל מרכזי, שכן יעקב מפנה את רחל להתפלל לקב"ה ואילו אלקנה מנסה להרגיע את חנה. דהיינו, אלקנה מנסה להביא אותה להשלמה עם המצב. גישתו היא לראות את הנקודה הטובה שבמצב הנוכחי.

דברים אלו מנוגדים לדברי חז"ל שרואים באלקנה דמות של מי שאינו משלים עם המצב הקיים^[3]:

וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר... והיו שואלים להן: "להיכן תלכו?" ואומרים להם: "לבית האלקים שבשילה שמשם תצא תורה ומעשים טובים, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?". מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם: "נעלה עמכם". וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים, ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים, ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות והיו עולין עמו כמו ששים בתים… הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות אמר לו לאלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכת אותם במצות וזכו רבים על ידך, חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות ויזכו רבים על ידו...

אלקנה ראה שעם ישראל לא עולה למשכן שבשילה והחליט לעשות מעשה. בכל שנה עלה לרגל ודאג לדבר עם כמה משפחות נוספות ולשכנע אותם להצטרף אליו. דמותו של אלקנה מתגלה במדרש זה כמי שלא נכנע למציאות ועושה הכל כדי לשנות אותה. כיצד הדברים מסתדרים עם מה שעולה מפשט הפסוקים (שבו הוא משלים עם גורלה של חנה)?

נראה שאלקנה מנסה לדחוף ולשנות ברמה הלאומית כאשר ברמה הפרטית הוא מקבל את גזירת ה'. דווקא מכח זה, אלקנה פועל כאדם כללי עם עוצמות גדולות, אך נראה שחנה אינה מקבלת גישה זו ועל כך נרחיב בהמשך.

פנינה

פנינה נוקטת בגישה שונה^[4]:

וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה כי סגר ה' בעד רחמה.

פנינה מכעיסה אותה (חז"ל מסבירים שקינטרה אותה על כך שאין לה בנים) "בעבור הרעימה". חז"ל מסבירים שהכוונה שהיא הכעיסה אותה כדי לדחוף אותה להתפלל על כך לה'^[5]:

אמר רבי לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו... פנינה דכתיב: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה".

ובאמת ניתן לראות שחנה הלכה בעקבות "העצה" של פנינה, מה שבסוף הוביל לסוף עקרותה^[6]:

ותקם חנה… והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה.

דווקא לאור זאת קשים דברי חז"ל שמתארים את סופה של פנינה^[7]:

"עד עקרה ילדה שבעה" זו חנה,"ורבת בנים אומללה" זו פנינה... דבר אחר - הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, אלו עשרה בנים של פנינה... כשבא לפקוד את חנה היתה חנה יולדת בן אחד ופנינה קוברת שני בנים, והיתה חנה מעוברת בן חמישי, ונתייראה פנינה שלא תקבור שני בניה שנשתיירו לה, מה עשתה פנינה, הלכה ובקשה מן חנה... באותה השעה נתפללה חנה לפני הקב"ה, אמרה לפניו וותר לה את שני בניה שיחיו…

דבר אחר - כי פקד ה' את חנה, מה כתב למעלה מן העניין, וכעסתה צרתה גם כעס, שהיתה פנינה מכעסת את חנה כעס בתוך כעס, ומה היתה עושה, אמר רבי נחמן בר אבא היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך כדי שילכו לפני הספר. ובשש שעות היתה אומרת אין את עומדת ומקבלת את בניך שבאו מבית הספר...

המדרש מתאר שלפנינה מתו הילדים, ולכאורה עולה השאלה, אם לשם שמים נתכוונה, מדוע שבניה ימותו?

יש מי שלומד מהמדרש שפנינה הגזימה עם הכעס שהכעיסה את חנה ועל כך נענשה. אך נראה לי שהמדרש הזה מתמקד יותר בפן ההצלה ולא בפן העונש^[8]. ניתן לומר שאיננו יודעים מדוע מתו בניה של פנינה, אך ברור לנו שתפילת חנה היא זו שהצילה את שני בניה הנותרים של פנינה. ניתן לזקוף זאת לזכותה של פנינה שעשתה את מעשיה לשם שמים ובזכות שדחפה את חנה להתפלל זכתה שתפילת חנה גם הושיעה אותה מצרתה.

נראה שדמותה של פנינה מורכבת, אך הכיוון שעולה מהפסוקים וחז"ל הוא שפנינה דחפה את חנה לפתרון של תפילה.

----

[1] א', ח'.

[2] בראשית ל', ב'.

[3] תנא דבי אליהו ח'. וכן במדרש רבה קהלת ה', כ"ו.

[4] א', ו'.

[5] בבא בתרא ט"ז.

[6] א', ט'.

[7] פסיקתא פרשה מ"ג.

[8] בחלק של המדרש שמדבר על כך שפנינה איבדה את ילדיה, אין את התיאור של ההכעסה שעשתה לחנה. מכאן שאין בו נימוק של עונש על מעשה כלשהו של פנינה, אלא רק זווית הסתכלות על ההצלה שהגיעה מצדה של חנה.