המרדף אחרי פלשתים

שיעור שעבר סיימנו בתיאור מחנה פלשתים לאחר המהלך של יונתן. התחילה מהומה במחנה פלשתים ועם הרב שהצטרף אליהם, כאשר יש חרב איש ברעהו וכנראה גם צבא השמיים שהתערב. פלשתים החלו לשוב חזרה משלושת הראשים אל מחנה האם במכמש ומשם לסגת לעריהם במישור החוף.

ויזעק שאול וכל העם אשר אתו ויבאו עד המלחמה והנה היתה חרב איש ברעהו מהומה גדולה מאד.

שאול מגיע "עד המלחמה" - כנראה ממוצב עורפי למוצב קדמי.

 והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום אשר עלו עמם במחנה סביב וגם המה להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן. וכל איש ישראל המתחבאים בהר אפרים שמעו כי נסו פלשתים וידבקו גם המה אחריהם במלחמה. ויושע ה' ביום ההוא את ישראל והמלחמה עברה את בית און. ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם.

חלקים שונים בעם מצטרפים למרדף וגם כאלו שהיו משועבדים בצורה כזו או אחרת לפלשתים. בנקודת שיא זו שאול משביע את העם לא לאכול כלום עד הערב. הסיבה לכך מבצעית, על מנת "ונקמתי מאויבי". על מנת לנצל על הסוף את ההזדמנות ולרדוף אחרי האויב ולהשמידם עד כלותם.

יונתן והדבש

יונתן היה עמוק בתוך מחנה פלשתים בזמן ששאול השביע את העם ולכן לא שמע על כך.

"ויהי דבש על פני השדה" - כנראה מדובר על חלק ארץ שלא מיושב וביער הזה שגדל פרא יש הרבה פרחי בר וכן דבש דבורים שנוזל על פני השדה. יונתן לוקח מעט דבש אל פיו ומחדש כוחות.

לאחר שיונתן שומע על האיסור של אביו הוא אומר:

ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה. אף כי לוא אכל אכל היום העם משלל איביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים.

הביטוי "עכר" בהקשר הזה נראה כיציאה מהסדר הברור של המציאות. בצורה פשוטה תנובת הארץ נועדה להאכל וכאן יש ביקורת על שאול שמונע מהעם מלאכול גם כשהוא עייף ויגע.

כמו כן בפרשת עכן (יהושע ז', כ"ה): "ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה". עכן גרם לשיבוש הסדר ולנפילת אנשים מעם ישראל.

בסיפור דינה (בראשית ל"ד, ל'): "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ". שמעון ולוי הפרו את המאזן בין יושבי הארץ ליעקב.

העם והבשר

הערב מגיע והעם מתחיל לאכול:

ויעש [ויעט] העם אל שלל [השלל] ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם. ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם. ויאמר: בגדתם. גולו אלי היום אבן גדולה. ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם: הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לה' לאכול אל הדם. ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם… ויאמר שאול: נרדה אחרי פלשתים לילה ונבזה בהם עד אור הבקר ולא נשאר בהם איש ויאמרו כל הטוב בעיניך עשה…

יש כאן שתי תופעות שצריך לדבר עליהם:

1. העם מתפרק ואוכל על הדם ושמואל גוער בו ומנסה לתקן זאת.

2. שאול רוצה להמשיך במרדף והעם אומר לו שילך לבד: "כל הטוב בעיניך עשה".

לאכול על הדם

מדוע שאול גוער בעם שאוכל על הדם? הרי מדובר כאן במלחמת מצווה! וכן כותב רמב"ם הלכות מלכים ח' א':

חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגויים ויכבשום וישבו מהן מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים. וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן.

• אולי מפני שהאכילה על הדם יותר חמורה מכילת נבלות וטריפות או שמא יש פה משהו מהותי אחר?

ויקרא י"ט כ"ו

לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו

רמב"ן

… ואם כן מה שאמר הכתוב בשאול (שמואל א יד לג) "הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם"... כי היו אוכלים מן הבהמה קודם שתצא נפשה זהו מה שאמר (שם פסוק לב) "ויעט העם אל השלל" שהוא כעיט הדורס ואוכל "ויקחו צאן ובקר וגו' וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם" מרוב השלל בבהמות כשהיו שופכים דמם ארצה היו תולשים אבריהם ואוכלין קודם שימותו.

לפי זה, אכלו אבר מן החי (ללא צורך מיוחד)

ועל דרך הפשט הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים כי הוא דבר למד מענינו והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא היו מתפחדים מאד מן הפלשתים ולא היה שאול עושה דבר בלתי שאלת אורים ותומים כמו שנאמר (שם פסוק לו) "נקרבה הלום אל האלקים" והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלים על הדם לעשות המעשה ההוא ולכך אמר הכתוב (שם פסוק לג) "ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר בגדתם" לומר הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום ואתם שואלים ללא אלקים. בגידה היא זו!

אם כן, מכיוון שהיה מעורב פן של עבודה זרה באכילה על הדם, לכן זהו מעשה חמור כל כך שאין להתיר גם במלחמת מצווה.

לפי זה צריך להבין כיצד האבן שהביא שאול פתרה את הבעיה? אולי מפני שהיא מנתקת את הדם מהארץ.

חטא הריגה בתנ"ך בא לידי ביטוי בשפיכת הדם על הארץ. זה ביטוי להריגה לשם הריגה. החשש של שאול לפי זה היה שאם עם ישראל אוכל על הדם, זה אומר שהם הרגו לשם ההריגה בנוסף לצורך לאכול. מכיוון שהם היו בסערת המלחמה, הם ניגשו את הבהמות ששחטו באותו האופן, וכאן בא שאול והביא אבן כדי לנתק בין האווירה המלחמתית שהם היו שרויים בה ובין הגישה לאוכל.

הגורל

שאול לא מקבל מענה בשאלתו את ה' האם לרדוף אחרי הפלשתים, והוא חושד שמשהו אינו כשורה:

כי חי ה' המושיע את ישראל כי אם ישנו ביונתן בני כי מות ימות - ואין ענהו מכל העם. ויאמר אל כל ישראל: אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד. ויאמרו העם אל שאול: הטוב בעיניך עשה.

• מדוע שאול חושד ביונתן אם הוא עדיין לא יודע על סיפור הדבש?

• מדוע הוא שם עצמו יחד עם יונתן באותו הצד?

נראה לומר ששאול מבין שיש כאן בעיה בניהול המלחמה ולכן הקב"ה לא עונה לו. לכן הוא מברר את העניין בכמה פעימות.

תחילה הוא שם את ההנהגה בצד אחד והעם בצד שני, שכן גם העם לא התנהג למופת בסיפור האכילה על הדם, וכן כשהוא לא רצה להמשיך במלחמה.

לאחר מכן הוא מברר את המצב בינו לבין בנו, שכן הם מבטאים שתי הנהגות שונות. יונתן יותר התקפי ורץ קדימה כפי שראינו, ושאול הגנתי וכל הזמן מנסה לאסוף את העם איתו.

לפני הבירור שאול מנסה להבין אם חוץ מההבדל האידאולוגי יש משהו נוסף ביונתן, והעם לא עונה לו. מה שמראה על מעלת העם שלא היו בהם מדברי לשון הרע.

לבסוף שואל אותו שאול מה הוא עשה? שכן קשה לומר שדרכו של יונתן היתה לא נכונה, שהרי הקב"ה סייע בידו והביא דרכו תשועה לעם ישראל.

ואז מגיע הרגע המרגש שהעם פודה של יונתן. שכן העם מרגיש שיש אמת בדרך שבה בחר יונתן, גם בצד המלחמתי הראשון וגם בניהול שלאחריו, ודוקא במקרה הזה שאול הוא זה שגרם לעם להצמרמר ויונתן הוא זה שניסה להפיח בהם תקווה ועידוד.

יפתח

נראה שיש פה הקבלה ניגודית לסיפור יפתח, כפי שפרשנו שם. יפתח נודר שכל היוצא מדלת ביתו הוא יעלה לעולה. ונראה שהוא ציפה שכל עם ישראל יחזור איתו אחרי נצחון המלחמה לביתו, ואז לאחר שיצא היוצא מדלת ביתו כולם יזעקו ויפדו אותו, ממש כפי שקרה שנים מאוחר יותר עם יונתן בן שאול.

אולם, העם השתמש ביפתח ולאחר מכן שכח אותו. אף אחד לא חזר איתו לביתו, והטרגדיה של הבת שלו היא גם הטרגדיה שלו שהוא חשב שינהיג את העם, ולאחר הנצחון העם נטש אותו.

ניתן לראות הבדל בגישות. יפתח מדגיש את עצמו "בידי", "ביני וביניכם". לעומת זאת יונתן מדבר על הכלל "ביד ישראל, "לנו".

אם כן, נראה שמצד אחד יונתן צדק והוביל את העם לתשועה, אך ברור מאידך שכך לא ניתן לבנות מדינה. בסופו של דבר כדי להקים מדינה צריך חוקים וצריך להיות חלק מהאומה.