קב. - מחשבתו משויא ליה מקום
המקרה
הגמרא בסוף הפרק עוסקת במקרה מורכב שבו האדם יתחייב במספר חטאות. באחד מהעברות המתוארות שם, מעלה רבי מאיר אפשרות שאותו אדם לעס ובלע אוכל תוך כדי הוצאה מרשות לרשות.
אמרו לו לו אינו מן השם! ואמאי? הא אין דרך הוצאה בכך! - אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום הכא נמי כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום.
הגמרא מעלה תמיהה, וכי למה יהיה חייב, הרי אין כאן הנחה על מקום ד'?
ועונה שכמו שזורק לפי כלב חייב למרות שאין מקום ד' אלא מפני שמחשבתו משווה למקום חשיבות של מקום ד', כך כאן, אדם משווה לפיו חשיבות כמו מקום של ד'.
הקושי
קושיית הגמרא היא ש"אין דרך הוצאה בכך" והתשובה היא שמחשבתו משווה לפיו חשיבות של מקום ד'. אבל התשובה לכאורה אינה ממן השאלה ואינה עונה עליה.
נראה שצריך להסביר כיצד מחשבתו הופכת את המעשה ל"דרך הוצאה".
תוספות
התוספות אומרים שישנם גורמים נוספים להקל וזה שהוא בולע את המאכל תוך כדי אכילה ואינו נח ברשות הרבים. כמו כן, פיו נמצא מעל י' טפחים וממילא גם אם משוויה מחשבתו לפיו מקום ד' אזי זה יהיה מקום פטור!
תוספות מסבירים בקצרה מדוע על כל פנים חייב:
… והכא אפילו למעלה מי' בטל אגב רשות הרבים ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח ברשות הרבים.
התירוץ מתחלק לשני חלקים:
- המאכל בטל לרשות הרבים ולכן נחשב כמונח על הארץ (לא פוטר מדוע ההליכה לא פוגמת בהנחה).
- החשיבות משווה לו נחשב כמונח על כתפו ונחשב כמעביר שחייב גם למעלה מי' טפחים (גם אם ממשיך ללכת).
שני סוגי טלטול
הרב אשר וייס מסביר בהקשר אחר[1] שיש שני סוגי הוצאה. הוצאת החפץ בעזרת ידו של האדם, והוצאת החפץ כאשר החפץ מונח עליו (על גופו ולא על ידו).
כאשר החפץ בידו של האדם אנו מתייחסים לחפץ כנייד ולכן צריכים עקירה והנחה עם מקום ד'.
כאשר החפץ מונח על גוף האדם, החפץ לא זז אלא גוף האדם. ממילא לא שייך מקום ד' בעקירה והנחה, שכן החפץ עצמו כל הזמן נח, ויש להתייחס רק למצב גופו של האדם לאורך כל הפעולה.
ממילא לעניינינו, ניתן לומר שכאשר הגמרא שאלה "הא אין דרך הוצאה בכך" היא מבינה שהאוכל בפיו של האדם הוא כמו בידו. ואנו דנים בחפץ שמתנייד ממקום למקום. ממילא אם אין דרך הוצאה בכך, אינו מתחייב.
לעומת זאת, אם נדמה זאת לחפץ שנח על גופו של האדם, אזי מדובר במקרה אחר שבו החפץ נח וגוף האדם הוא שזז. ממילא כאשר מחשבתו משווה לפיו מקום ד', ניתן לומר שהאוכל נח מתחילה ועד סוף, ואנו דנים אך ורק בגוף האדם.
---
[1] מנחת אשר למסכת שבת, סוף סימן י"א, "הערות בענין עקירה והנחה ע"ג דע"ד".