Embedded Files
הקדמה
הקדמה
מצוות הערבה בנפרד מארבעת המינים מופיעה כבר במשנה[1]:
מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו... כמעשהו בחל כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת ומניחים אותן בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמושו. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצידי המזבח, ואותו היום נקרא יום חבוט חריות.
במאמר זה נעסוק במצוות ערבה בשני חלקים. החלק הראשון יעסוק במהותה של מצוות הערבה במקדש, ובגלגולה עד ללקיחת הערבות וחביטתן הנהוגה כיום ב'הושענא רבה'. החלק השני יעסוק בייחודה של מצווה זו, בביאור עניינה ויחסה למצוות נוספות הנעשות בערבה.
הצגת השיטות
הצגת השיטות
מקורה של מצוות הערבה שנוי במחלוקת מסועפת בה נאמרות ארבעת האופציות הבאות:
- דבר תורה (מפורש בתורה).
- הלכה למשה מסיני.
- יסוד נביאים (תקנה שתקנו הנביאים).
- מנהג נביאים (מנהג שהנהיגו הנביאים).
הגמרא במסכת סוכה, הן הבבלית והן הירושלמית, מבררת את השיטות ומנסה לעשות סדר ביניהן.
השיטה הראשונה בתלמוד הבבלי, הסוברת שמצוות ערבה היא 'דבר תורה', דהיינו כתובה בפירוש בתורה, היא שיטת אבא שאול[2]. הוא מסתמך על הכתוב בפסוק[3] "וְעַרְבֵי נָחַל", בלשון רבים, המרמז על שתי מצוות בערבה. אחת עם הלולב, המתקיימת בכל מקום והאחרת מתקיימת במקדש בזקיפה בצידי המזבח. אולם נראה שזו דעת יחיד[4] כפי שמסתבר ממהלך הגמרא.
השיטות השניה והשלישית מובאות בשם ר' יוחנן ומוצגות כסותרות זו את זו. בעקבות הסתירה בדברי ר' יוחנן, הגמרא[5] ניגשת למצוא יישוב לדבריו.
שיטת ר' יוחנן
שיטת ר' יוחנן
הגמרא מביאה שתי מימרות בשם ר' יוחנן, באחת מובא שמצוות ערבה הלכה למשה מסיני ובשנייה מובא שהיא 'יסוד נביאים'.
הגמרא מביאה הצעה ליישוב הדברים שנדחית, ולאחר מכן מביאה הצעה נוספת שנשארת.
ההצעה הראשונה היא דעת ר' אבהו ש'שכחום וחזרו ויסדום'. ר' אבהו בא לומר שדברי ר' יוחנן בעצם מתייחסים לאותה המצווה בגלגוליה השונים. בתחילה, אכן היה מדובר במצווה שהיא הלכה למשה מסיני. אולם, בשלב מסוים, כנראה בגלות הראשונה, שכחו את מצוות הערבה, וכשחזרו לארץ חזרו וייסדוה מחדש. אולם, לגמרא קשה לקבל את האפשרות ששכחו מצוה זו ולכן מציעה יישוב אחר לסתירה.
ההצעה השניה קובעת שדברי ר' יוחנן מתייחסים לשתי מצוות שונות. מצוות הערבה במקדש שמקורה הוא הלכה למשה מסיני, ומצוה נוספת ליטול את הערבה גם מחוץ למקדש שמקורה הוא יסוד הנביאים.
על פי יישוב זה ניתן להבין מדוע בחרו לשמר מנהג זה בכל הקהילות אחר החורבן. יתכן וזו היתה כוונתם הראשונית של הנביאים, להרחיב את מצוות הערבה גם מחוץ למקדש לפני היציאה לגלות, על מנת שהיא תשמר עד לחזרה מן הגלות.
בתלמוד הירושלמי, מובאת בשמו של ר' יוסי בן ר' בון בשם לוי ההצעה הראשונה אשר הובאה בתלמוד הבבלי, ושם היא לא נדחית.
ניתן אם כן לומר, שישנה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי במציאת יישוב לסתירה שבדברי ר' יוחנן.
חשוב לציין שר' יוחנן נקט בשני המקרים במינוח 'מצוות ערבה' ולא חילק בין המקדש לגבולין במפורש, אלא חילוק זה הוא אוקימתא (העמדה) בה הגמרא הסבירה את דבריו. האוקימתא בבבלי מחלקת את דברי ר' יוחנן לשתי מצוות השונות במקום קיומן.
לעומתה האוקימתא בירושלמי בשם ר' יוסי בן ר' בון בשם לוי (וכן בשם ר' אבהו בבבלי) מסבירה שדברי ר' יוחנן מתייחסים לשני זמנים שונים.
את הדעה האחרונה של 'מנהג נביאים' מביא בבבלי ר' יהושע בן לוי והיא מקבלת משנה תוקף ממעשיהם של ר' אליעזר בר' צדוק ורב, תוקף של 'מעשה רב'.
בתלמוד הירושלמי הדעה של 'מנהג נביאים' אינה מופיעה במפורש, אולם הפרשנים מנסים למצוא דעה זו בדברי ר' יוחנן המובאים שם, כפי שנראה בהמשך.
התלמוד הירושלמי[6] מביא אמירה נוספת של ר' יוחנן:
ר' יוחנן אמר לרבי חייה בר בא בבלייא: תרין מילין סלקון בידיכון מפשיטותא דתעניתא וערובתא דיומא שביעייא.
ר' יוחנן פונה בדבריו לר' חייה בר בא מבבל, ואומר לו ששתי הלכות חשובות השתמרו בידי בני בבל. שתי ההלכות הן 'פשיטותא דתעניתא' - "שאין עושין פישוט ידים ורגלים אלא בתענית ציבור..."[7] ומצוות ערבה של היום השביעי.
'קרבן העדה' וה'פני משה' מפרשים את דברי ר' יוחנן בירושלמי כך שמובן מדבריו שמצוות הערבה ביום השביעי היא 'מנהג נביאים' השייך לבני בבל[8].
אולם נראה, שפירוש זה בדברי ר' יוחנן אינו מוכרח. באותה צורה ניתן לומר שהיתה זו מצוה שמקורה היה 'יסוד נביאים' עוד לפני הגלות והיא נשתמרה ביד בני בבל לאחר מכן[9]. כמו כן, לא נראה מלשון הגמרא שר' יוחנן בא לחלוק על ר' יוסי בן ר' בון קודמו, שסבר שמקור מצוות ערבה הוא הלכה למשה מסיני.
סידור השיטות
סידור השיטות
לענ"ד, ניתן לאחד את דעת הבבלי והירושלמי למקשה אחת.
ר' יוחנן לא מתכחש לכך שמצוות הערבה קדומה ומקורה בהלכה למשה מסיני[10], אך הוא מעיר שהיתה שכחה מסוימת (אולי מפני שהפכה ללא רלוונטית ללא המקדש) ודווקא בני בבל[11] הם שזכרו את ההלכה של ערבה ביום השביעי.
נוסף לכך, ייתכן ובמקביל למצוות הערבה שנהגה במקדש, יסדו הנביאים לפני הגלות, במהלכה או לאחריה את מצוות הערבה גם מחוץ למקדש[12].
כמו כן, יתכן מאוד שבבבל התפתח לו מנהג שמשמעותו לקיחת הערבה ביום השביעי וחביטתה[13]. מנהג זה שונה ממצוות ערבה לפי מאן דאמר שמקורה הוא 'יסוד נביאים', שכן לפי מאן דאמר 'יסוד נביאים' נראה שמצוה זו צריכה להיות
דומה למצוה במקדש בה נוטלים את הערבה ולא חובטים אותה[14].
מהלך הגמרא בסוכה[15] עוסק בעיקר בשיטת ר' יוחנן הסוברת כשיטה השניה והשלישית שהבאנו לעיל, שמקור מצוות ערבה הוא הלכה למשה מסיני ו'יסוד נביאים'. אולם בסוף הסוגיא מתבצע מהפך כאשר מובאים מעשי חכמים הנוהגים כשיטה הרביעית, שמקור מצוות ערבה הוא 'מנהג נביאים', ועל כן הם חובטים את הערבה ואינם מברכים על כך.
ההלכה הסופית נפסקה כפי שנהג העם, כלשון הרא"ש[16]: "והעם נהגו כרב אילפס". אולם אין מברכים על מצוה זו מפני שהיא מנהג[17].
החבטה
החבטה
מצוות חבטת הערבה הנהוגה בימינו סותרת לכאורה את מצוות זקיפת הערבות בצידי המזבח שהיתה נהוגה בזמן המקדש. זאת למרות שכפי שאמרנו לעיל, המצווה הנהוגה בימינו היא גלגול של אותה מצוה שהיתה נהוגה בזמן המקדש.
לפני שננסה למצוא את החוט המקשר בין שתי המצוות הללו, מן הראוי לציין את דעת ר' יוחנן בן ברוקה הסובר שעוד במקדש היה מנהג לחבוט. ר' יוחנן בן ברוקה סובר שנטלו 'חריות של דקלים' וחבטו בהן בצידי המזבח. אין זה פותר את הקושיא שיש לנו לגבי הערבה, אך דעה זו מעלה כיוון מעניין לגבי מהות החבטה.
הנימוק לשיטת ר' יוחנן בן ברוקה מובא בשם ר' לוי בבבלי[18]:
מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.
החבטה מסמלת מעין 'התבטלות' כלפי רבונו של עולם. התמר מסמל את חיבור לב כל ישראל לאביהם שבשמים. נראה שעקרון דומה של חיבור ניתן לומר לגבי הערבה, כפי שמופיע בויקרא רבה[19]:
...'וְעַרְבֵי נָחַל' - אלו ישראל - מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר.
אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הדא הוא דכתיב: 'הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו'. ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר: 'וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ'.
לפיכך משה מזהיר לישראל 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן'.
על פי מדרש זה, הערבה מסמלת את אלו שאין בהם טעם וריח אך הם שייכים לעם ישראל. חז"ל מורים לנו שהיחס אליהם צריך להיות של קירוב וקישור עם שאר כלל ישראל.
המדרש מתייחס לערבה שאגודה בלולב, אך הוא אינו פותר את השאלה לגבי מהות הערבה של היום השביעי. אכן בכל ימי החג, הערבה, המסמלת את החלקים בעם שאין להם טעם וריח, אגודה יחד עם שאר המינים ואז 'מכפרים אלו על אלו'. אולם, כאשר ביום השביעי אנו לוקחים את הערבה בנפרד וחובטים אותה בקרקע, נראה שאנו עושים פעולה המנוגדת לעקרון החיבור. שבעה ימים אנו מקרבים את הרחוקים וביום השביעי אנו חובטים אותם?
הערבה מול הצפצפה
הערבה מול הצפצפה
אמר רבי אבהו: אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי שיהו ישראל לפני כ'קָח עַל מַיִם רַבִּים' ומאי ניהו? ערבה, והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים[20].
דברי ר' אבהו באים כהסבר לפסוק ביחזקאל[21]:
וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה זָרַע קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ.
הפסוק מתאר לקיחה מזרע הארץ, ממים רבים, ושִׂימתו ב'שדה זרע' לצפצפה. כוונת הנביא יחזקאל היא לצדקיהו שהושם למלך על ממלכת יהודה על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, לאחר שהאחרון הגלה לבבל את יהויכין שמלך עד אז. רש"י במקום מסביר שר' אבהו רואה את הפסוק כביקורת על צדקיהו[22].
ר' אבהו לוקח את העיקרון שבדברי הנביא יחזקאל ומשליך אותו על היחס הראוי בין עם ישראל לקב"ה.
אמירתו של ר' אבהו באה לבטא שעם ישראל היה צריך להיות כמו ערבה לפני הקב"ה, דהיינו שפל. במקום זאת, עם ישראל שם עצמו כצפצפה שבהרים והתגאה, כשם שצדקיהו נטל לעצמו שררה והתגאה בניגוד לרצון ה'.
ר' אבהו מחדד לנו את מהותה של הערבה בניגוד למהותה צפצפה. מדבריו יוצא שהערבה מסמלת את השפלות שלנו מול גאותו של הקב"ה.
המדרש בויקרא רבה[23] הולך בכיוון דומה:
'וְעַרְבֵי נָחַל' זה יוסף מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו, דבר אחר... 'וְעַרְבֵי נָחַל' זה רחל מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין כך רחל מתה לפני אחותה.
מדרש זה יוצר הקבלה בין הערבה לבין יוסף ורחל שהיו כפופים לפני אחיהם.
עקרון הכפיפות מסתדר יפה עם העובדה שהערבה אגודה יחד עם שאר המינים, כאשר יחסית אליהם היא הכי כמושה וללא טעם וריח. המדרש לוקח נקודה זו ומרימה על נס - דווקא שפלותה היא המהות המיוחדת של הערבה.
על פי כיוון זה ניתן יהיה להבין מדוע לוקחים את הערבה ביום השביעי וחובטים אותה בקרקע, אקט המסמל לכאורה את התבטלותנו כלפי ריבונו של עולם.
אולם, כיצד נסביר את מצוות הערבה שנהגה במקדש, שם לקחו את הערבה מהעיר מוצא שמתחת לירושלים, ולאחר מכן העלו אותה לבית המקדש וזקפו אותה בצידי המזבח?
ממה נפשך או שיש כאן סמל להכנעה ולכן כפי שנוהגים בימינו נוטלים את אגודת הערבה וחובטים אותה על הקרקע או שזהו סמל לגדולה ואז זוקפים אותה בצידי המזבח.
רחל ויוסף
רחל ויוסף
הרעיון המסתתר כאן מורכב, ועל כן נקדים הסבר על דמויות המפתח המוזכרות במדרש - רחל ויוסף.
המדרש האחרון הדגיש את עניין מיתתה של רחל לפני אחותה. נראה שגם בחייה היחס בין רחל לבין לאה היה יחס של התבטלות, כפי שעולה מסיפור ההחלפה ביניהן ביום החתונה עם יעקב אבינו, שם ויתרה רחל ללאה ולא גילתה ברבים את תרמיתו של לבן. תיאור זה מסתדר עם הדמיון שחז"ל מצאו בין רחל לבין הערבה.
רחל אמנו לא זכתה להיקבר במערת המכפלה יחד עם שאר האבות והאמהות, אלא מתה בדרך, ויעקב אבינו בחר לקבור אותה דווקא שם. הסבר לכך מופיע במדרש בבראשית רבה[24]:
'וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה' - מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים. הדא הוא דכתיב: 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ'.
דמותה של רחל אמנו מוצגת במדרש זה כאם המבקשת רחמים על עם ישראל בדרכו לגלות. עניין זה בא כתוצאה ממותה בדרך, וקבורתה שלא עם שאר האבות והאמהות. מותה של רחל דווקא בדרך, נועד כדי שמקום זה יהיה מקום של בקשת רחמים על עם ישראל בדרכם לגלות.
דמותו של יוסף, בדומה לדמותה של רחל, מושווה לערבה. כמו רחל, גם יוסף היה כפוף לפני אחיו בחייו. לא רק זאת אלא שאחיו הפילוהו לבור ומכרוהו לאורחת ישמעאלים. בדומה לרחל, מנפילה זו יצאה גם כן ישועה לעם ישראל. מנפילתו של יוסף הוכנה תשתית במצרים שסייעה לעם ישראל בגלותו. חשיבות מעמדו של יוסף במצרים בשביל עם ישראל, מתגלה יותר עם מותו. אז, דווקא כאשר יוסף איננו, קם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ואז התחילו הצרות. דמותו של יוסף מלווה את כל תהליך הגלות במצרים כאשר כל הזמן מוטלת על כתפי יורשי האחים המחויבות להעלות את עצמות יוסף ארצה, מה שהתממש רק בסוף התהליך הארוך, בכניסת העם לארץ.
המשותף לדמויות של יוסף ורחל הוא ששניהם 'נפלו' בפני אחיהם, ומנפילה זו יצאה טובה לכלל. אותה 'נפילה' לא היתה אירוע מקרי שהיה שייך רק למותם אלא 'נפילה' המסמלת כיוון ייחודי גם בחייהם. נפילתו של יוסף אירעה לפני אחיו בבור ושל רחל לפני אחותה בסיפור ההחלפה בידי לבן. 'נפילות' אלו היו קשות באותו הרגע, ורק לאחר זמן התברר שסופה של ה'נפילה' - תקומה. אצל רחל המדרש מספר לנו שהתקומה היא בתפילתה בשמים לאחר מותה, כאשר מדרש אחר[25] מסביר שתפילתה מתקבלת בזכות התכופפותה לפני אחותה בסיפור ההחלפה. כמו כן, אצל יוסף נפילתו לפני אחיו הכשירה את הקרקע להישרדותם של בני ישראל במצרים. ולאחר מותו, כשהצרות החלו לתכוף, אז החל תהליך הגאולה, שכן גזירת העינוי היתה קיימת עוד מברית בין הבתרים ורק כעת היא מתממשת לאחר מות אחרון האחים. כמובן שבעקבות גזירת העינוי יש צפייה גם לקיום הבטחת הגאולה "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"[26], אך זאת תתקיים רק לאחר החלק הראשון שהתחיל במות יוסף[27].
הערבה כקרבן
הערבה כקרבן
המדרש בויקרא רבה[28] שהזכרנו לעיל, השתמש במושג ה'מיתה' על מנת לבטא את היחס שבין רחל ויוסף לאחיהם. כפי שבארנו, 'מיתה' זו הולידה לאחריה צפייה לישועה.
אנו מוצאים תהליך דומה במצות הקרבת הקורבנות במקדש. במצווה זו, הכהן לוקח את הקורבן החי והנושם ומקריבו מעל גבי המזבח. פעולה זו מעלה את הקרבן לדרגה יותר עליונה ועמה מתעלה כל העולם.
מצות הערבה במקדש, בה זקפו את הערבה בצידי המזבח כך שתסוכך עליו, היוותה מעין קורבן לפני ה'.
מורי ורבי, הרב מנשה וינר שליט"א, מסביר שהערבה מסמלת את מקורות המים שלנו, ובמעשה הקרבה זה אנו לוקחים את הערבה שיונקת מהנחל, ואנו אומרים שכעת היא יונקת ממקור יותר גבוה[29]. הקרבת הערבה על המזבח עולה לריח ניחוח לפני ה', ומסמלת את תלותנו בקב"ה שהוא אשר מביא לנו את המים. הקב"ה הוא המקור הראשי לשפע הזה ורצוננו שאכן מקורות המים שלנו יגיעו מגבוה.
ניתן לצרף לרעיון זה את אשר נאמר עד כה. הערבה מסמלת את הנפילות והצרות של עם ישראל כפי שהיו אצל יוסף ורחל. בהקרבתה אנו מזכירים לפני ה' את דמותם ומבקשים שיקבל את הכנעתנו בפניו, שישמע את תפילותינו[30], ויוציאנו מצרותינו לרווחה, כך שגם מהנפילות והצרות תצא לנו הרווחה וישועה.
מצות הערבה בימינו
מצות הערבה בימינו
עד כה הסברנו את מצות הערבה שנהגה במקדש אשר היוותה מעין קרבן. כמו כן, הבאנו את המדרש המסביר שהערבה, האגודה יחד עם שאר המינים הניטלים במשך כל חג הסוכות, מסמלת את עמי הארצות. ברצוני להסביר כעת, כיצד שתי מצוות אלו מתקשרות למצות הערבה של היום השביעי הנוהגת בימינו[31].
במהלך חג הסוכות אנו נכנסים לסוכה ונוטלים את ארבעת המינים וגורמים להורדת שפע של חסדים לעולם[32]. הערבה הניטלת יחד עם שאר המינים, אכן מסמלת במקרה זה את עמי הארצות, ללא טעם וריח, הנאגדים יחד עם שאר עם ישראל. בסופו של החג, ביום השביעי הנקרא 'הושענא רבא', אנו נוטלים את הערבה לבדה מפני שאז היא ממלאת תפקיד אחר.
יום 'הושענא רבא', מהווה סוף של תהליך ארוך המתחיל בחודש אלול וממשיך דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור. חג הסוכות עם אופיו המיוחד משתלב גם כן בתהליך התשובה של הימים הללו כאשר הביטוי לכך נעשה בעזרת הסוכה והלולב. בקשת 'הושע נא' הנאמרת במהלך החג, משתלבת גם היא בתהליך זה. ביום האחרון של החג, ביום 'הושענא רבה', אנו מוסיפים בקשה מיוחדת. בקשה שאינה ניתנת להיאמר במילים, אלא באה לידי ביטוי במעשה. זוהי בקשה שאין לה תפיסה במציאות הרגעית, אלא בקשה השייכת לעולמות עליונים ומנסה להשפיע על הנהגת העתיד. ברגעים חשובים של היום השביעי, לאחר שהדין כבר נחתם וההארכה הנוספת עומדת להסתיים, עומד עם ישראל ומקבל עליו את הדין בצורה מיוחדת.
אנו לוקחים את הערבה המסמלת את הדינים[33] ואותה אנו חובטים על הקרקע, כבקשה ל'מיתוק הדינים'[34]. דהיינו, שגם הדינים שחס וחלילה עלולים להיגזר עלינו, יתמתקו ויובילו בסופו של דבר לישועה ונחמה. זוהי בקשה שאינה יכולה להאמר מכיוון שלכאורה יש בה קביעה של דין, ועל כן גם אין לברך עליה[35]. מעשה חשוב זה, שכולו סוד, נועד לבטא את מה שבפה אי אפשר להגיד.
עקרון 'מיתוק הדינים' בערבה מאוד דומה לתהליך שעבר על רחל ויוסף. תהליך שתחילתו בנפילה וסופו בישועה. בבית המקדש אנו מקריבים במכוון את הערבה על מנת להעלותה למקור יותר עליון. ההקרבה לא מסמלת 'נפילה' סתמית, אלא כניעה אמיתית מרצון בפני ריבונו של עולם, עיקרון שמופיע גם בערבה הניטלת עם הלולב.
מצות חבטת הערבה נעשית לאחר שהנחנו את הלולב, עם הערבה האגודה בו, מידינו. הסיבה לכך נובעת מהשוני שבין שתי מצוות אלו, כפי שמביא ר' חיים ויטל בשם האר"י הקדוש ב"שער הכוונות"[36]:
...אבל אלו הגבורות הם על ידי הערבה שהיא מנהג נביאים ליקח ערבה זולת אותם של לולב ותחבוט אותה בקרקע ולא תברך כמו שאמרו ז"ל: 'חביט חביט ולא בריך'. ולכן אבאר ענין הערבה אשר ביום זה, הנה אחר שאמרו קדיש תתקבל של אחר סדר ז' ההקפות קח ה' בדים של ערבה כשרות כמו אותם שבלולב ולא תקחם קודם עם הלולב כמנהג קצת עמי הארץ כי אין ראוי לעורר הגבורות והדינין בזמן כניסת החסדים...
כמו כן מופיע בהמשך דבריו עניין 'מיתוק הדינים' בהקשר זה:
ולכן צריך שתחבוט ה' חבטות כנגד ה' גבורות... וכוונת החבטה בעצמה הוא הכאת הדינין וירידתם במלכות שבה הנקראת קרקע עולם, כנודע, וגם עניינה הוא להכות ולשבר ולהחליש כח הגבורות כדי שיתמתקו ויתבסמו.
נוסף לאלו מסביר ר' חיים ויטל בשם האר"י הקדוש, שיש חשיבות גם להרמת הערבות לאחר החבטה, מה שמבטא את העליה בסוף התהליך:
כוונת החבטה שהוא הורדת הערבות וחבטן בקרקע אבל בעת העלותן מן הקרקע, כי בכל חבטה יש ירידה ועליה, ולכן בעת העליה תכוין כוונה אחרת... כי נודע כי ערבה דומה לשפתיים והנשיקין הם בחינת השפתיים והם עניין הנשיקין ממנה אליו מתתא לעילא (=מלמטה למעלה) דרך עליה.
היום השביעי
היום השביעי
הגמרא במסכת סוכה[37] מציבה זה כנגד זה את היום הראשון המיוחד למצות לולב במקדש הדוחה אפילו את השבת, כאשר מנגד עומד היום השביעי ובו יש את מצות הערבה שגם כן דוחה את השבת. העָמדה זו יוצרת מבנה מעניין של היום הראשון מול היום השביעי.
מבנה דומה אנו מוצאים בחג הפסח שבו עניינו של היום הראשון הוא יום יציאת מצרים, המקבל את הכינוי 'חג הפסח'. לעומתו יש את היום השביעי שבו ירדו ישראל לים סוף ובו בעצם השתחררו לגמרי מעוּלם של המצרים. לכאורה עם ישראל השתחרר טכנית ממצרים עוד ביום הראשון, אולם השחרור מפני הפחד המנטלי, שהם עוד ישובו למצרים אירע רק בקריעת ים סוף, ביום השביעי.
ניתן לזהות כאן תהליך המתחיל ביציאה פיזית ממצרים והרגשת רוממות על אף היציאה החפוזה והמסתיים בכך שהמצרים נחבטים בים, כאשר בני ישראל עוברים ביבשה.
בני ישראל עמדו בפחד עצום שמא המצרים יצליחו להשיבם למצרים. על כן הם זעקו לקב"ה שיושיעם, והפתרון שניתן היה - להכות במטה על הים - מעין החבטה בערבה. אלא שכידוע הים נקרע רק כאשר היתה מסירות הנפש של הקפיצה למים[38]. דווקא מתוך התבטלות זו כלפי ריבונו של עולם נקרע ים סוף[39].
דרשת הערבה ביחזקאל
דרשת הערבה ביחזקאל
חז"ל דרשו במסכת סוכה[40] שעץ הצפצפה אינו כשר למצות הערבה:
תנו רבנן 'וְעַרְבֵי נָחַל' - הגדילות על הנחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. אמר רבי זירא: מאי קראה 'קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ'... אמר רבי אבהו: אמר הקדוש ברוך הוא - אני אמרתי שיהו ישראל לפני כ'קָח עַל מַיִם רַבִּים', ומאי ניהו? ערבה. והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים.
הפסוק "קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ" נלקח מתוך נבואת יחזקאל[41] המתייחסת לצדקיהו שמלך באותה התקופה.
הרקע לנבואה זו מתחיל בנבוכדנאצר מלך בבל אשר גרש לבבל את יהויכין שמלך באותה תקופה, והמליך במקומו את צדקיהו. הנביא רואה בצורה שלילית את מלכותו של צדקיהו ומדמה אותו לערבה שנהפכה לצפצפה. מכאן למדו חז"ל שהצפצפה, המסמלת נשיאת ראש ללא רשות מהקב"ה - פסולה למצות ערבה.
אולם, מעניין שיהויכין אשר ירד לבבל בתחילת הסיפור זכה לעלות לבסוף על שולחן מלכים[42] (בדומה ליוסף):
וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא: וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל: וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו: וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו.
דרשת חז"ל נכתבה על מנת להסביר לנו מדוע אין אנו נוטלים צפצפה, אך נראה שניתן להסיק מדרשה זו עניין נוסף - מדוע אכן יש ליטול את הערבה.
נראה שבניגוד לצדקיהו המסמל את הצפצפה, המקרה של יהויכין שהורד ממלכותו ולבסוף עלה על שולחן מלכים הולם את התהליך שהסברנו לעיל וקישרנו לערבה[43].
ערב
ערב
המילה 'ערבה' מזכירה את השורש ע.ר.ב ונראה שיש לכך משמעות חשובה שתגדיר את עניינה של המילה.
כאשר אדם אומר על מאכל מסויים שהוא ערב לחיכו, כוונתו שהוא חש נעימות כתוצאה מאותו מאכל. בתנ"ך, הערבות היא תופעה הנובעת מהתבטלות ושבירה של דבר מסוים. בדוגמא שהבאנו מדובר על מאכל. המאכל נאכל בפה ויוצר ערבות לאדם האוכל.
"וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת"[44] - כאשר הקרבן עולה על המזבח ונשרף הדבר 'ערב' להקב"ה. הפעולה של הערבות חלה כאשר דבר מתאכל ונשמד, במובן מסוים, ומבטאת במקרה הזה את העלאת הקרבן במדרגתו. תופעה זו חלה גם באוכל המתעלה כאשר הוא מתחבר לגוף האדם, בדומה לקרבן המתעלה כאשר הוא עולה 'אישה לה''.
אנו אומרים בשיר הכבוד "יערב נא שיחי עליך כי נפשי תערוג אליך"[45] - כיצד ניתן לומר על תפילה שתהא ערבה? איזה תהליך של איכול יש כאן?
על מנת לענות על שאלה זו, נברר את המושג 'ערגה'.
"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים"[46] - מדוע האייל עורג על אפיקי מים?
"גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם..."[47]. הערגה היא זעקת שבר של האייל שנמצא לפני אפיקי המים היבשים והוא צמא למים. כך אנו פונים לה' בלב נשבר, צמאים לקרבת אלקים שישמע את תפילתנו, ודווקא אותו השבר ערב לפני ה'. כוונת הדברים היא אם כן - מפני ש'נַפְשִׁי תַעֲרֹג' - 'יערב נא שיחי'.
הגדרה זו של פעולת הערבות, מתאימה למבנה שהסברנו לגבי חבטת הערבה[48]. מטרת החבטה להתבטל כלפי ריבונו של עולם וגם ליצור מצב שבו תפילתנו תישמע ואנו ניוושע מתוך השבר. דווקא מתוך השבר תערב תפילתנו לפני הקב"ה והוא יושיענו במהרה.
נסיים בדברי הנביא ישעיה[49]:
וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ.
כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ.
כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא[50] וְנוֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ.
וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם.
------
[1] משנה מסכת סוכה פרק ד משניות ה' – ו'.
[2] סוכה דף ל"ד עמוד א', ובדף מ"ד עמוד א'.
[3] ויקרא כ"ג, מ'.
[4] סוכה דף ל"ד עמוד א' מציבים מנגד את חכמים שהם רבים, משמע שזו דעת יחיד. וכן מסתימת לשון הגמרא בדף מ"ג עמוד ב' כדברי ר' יוחנן "כדי לפרסמה שהיא מן התורה" - הצורך בפרסום נובע, כפי שרש"י שם מסביר, מכך שהיא לא כתובה במפורש בתורה.
[5] שם דף מ"ד.
[6] פרק רביעי הלכה א', י"ח.
[7] קרבן העדה במקום.
[8] זוהי דעת התוספות בסוכה דף מ"ד עמוד א' ד"ה 'והא אמר ר' יוחנן', לפי דעתם ר' יוחנן סובר שמצוות ערבה נוסדה בבבל והיא 'מנהג נביאים', אולם התוספות בעמוד ב' ד"ה 'כאן במקדש' מסביר שלאחר מכן הגמרא חזרה בה וסברה שמצוות ערבה בגבולין, לשיטת ר' יוחנן, היא 'יסוד נביאים'.
[9] יתכן אף לפרש שכוונתו להלכה ספציפית שמצוות ערבה דוחה שבת ביום השביעי. נושא שמוזכר בגמרא, מספר שורות אחר כך, בשם ר' סימון.
[10] ניתן לומר שגם למאן דאמר שמקורה של מצוות ערבה הוא בהלכה למשה מסיני הפסוק שמביא אבא שאול יהווה רק רמז למצוה זו מן התורה הדרשה ההלכתית שבכל זאת נדרשת מהפסוק היא ככל הנראה דרשת חכמים בדף ל"ג עמוד ב' - לרבות ערבות שעל ההרים.
[11] דומה לסיפור בני בתירא (בבלי פסחים ס"ו עמוד א', וירושלמי פסחים פרק ו' הלכה א') נתעלמה מהם ההלכה אם פסח דוחה שבת והגיע הלל שעלה מבבל ותרץ להם את הבעיה, לפי הירושלמי הוא אמר שכך שמע משמעיה ואבטליון. זוהי דוגמא נוספת לכך שהלכה דומה נשתמרה דוקא בבבל.
[12] ניתן לומר שלדעה בבבלי הסוברת שמקור מצות ערבה הוא 'מנהג נביאים', אף הנטילה בגבולין בזמן המקדש היתה מנהג.
[13] יתכן ומנהג זה החל בבבל כמנהג אבלות על החורבן, שמשמעותו רמוזה בתהלים מזמור קל"ז:
על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון.
על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו.
איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר.
אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני.
כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון.
תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי.
זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם האמרים ערו ערו עד היסוד בה.
בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו.
אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע.
[14] ניתן לומר שאף למאן דאמר שהערבה נזקפה על המזבח, שאר הנוכחים במקדש נטלו בידם ערבות, כפי שאומר הרמב"ם בהלכות לולב פרק ז' הלכה כ"ב. בעקבות כך, מחוץ למקדש שם אין מקום לזקוף את הערבות, הסתפקו בנטילתם.
[15] סוכה דף מ"ד עמוד א'.
[16] שם פרק ד' דף מ"ד עמוד א'. מובא גם כן בטור או"ח סימן תרס"ד, וכן פוסק הרמב"ם בהלכות לולב פרק ז' הלכה כ"ב ור"ת בתוספות דף מ"ד עמוד ב', ד"ה "כאן במקדש כאן בגבולין".
[17] ר' אליעזר ממיץ, בעל "ספר היראים" (אות קכ"ד, תכ"ב), "המרדכי" (שבת פרק ב' אות רפ"ה) ובעל "ספר המצוות הגדול" (עשין מ"ד) כתבו שבעקרון נפסקה הלכה כמאן דאמר 'יסוד נביאים' אלא שהמנהג היה שלא לברך. במבט ראשון קשה להבין כיצד מתקבל מנהג שלא לברך על מצוה, אולם הרעיון שמאחורי אי-הברכה יתבאר בהמשך המאמר.
[18] סוכה דף מ"ה עמוד ב'.
[19] פרשה ל' פסקה י"ב.
[20] סוכה דף ל"ד עמוד א'.
[21] י"ז, ה'.
[22] ד"ה "קח על מים רבים צפצפה שמו" - "... אלמא, גריעותא היא, דבתוכחה נאמר ביחזקאל".
[23]פרשה ל', פסקה י'.
[24] פרשה פ"ב, י'.
[25] איכה רבה הקדמה פסקה כ"ד, לפי המדרש זוהי משמעות הפסוק "כי יש שכר לפעולתך".
[26] בראשית ט"ו, י"ד.
[27] אמנם יוסף נפטר ראשון מבין האחים, ונאמר במדרש שעד שלא מתו כל האחים לא החלו הצרות להגיע, אך הפסוק מדגיש שהגזרות החלו בעקבות מלך "אשר לא ידע את יוסף".
[28] פרשה ל', פסקה י'.
[29] על גבי עקרון זה הוא הוסיף להסביר שהמזבח עצמו הוא מקור מים מטהר, כפי שמופיע במאמר חז"ל בזבחים דף מ"ג עמוד ב', המדמה את המזבח למקוה טהרה מאש: "אמר רב חסדא: מרי דיכי מזבח מקוה טהרה, אמר רבי זירא: שמשלה בהן האור".
[30] לעניין שמיעת התפילה מתחבר מדרש חז"ל נוסף בויקרא רבה (ל', י"ד) בשם ר' מני "וערבה דומה לפה", וכן למאמר מתיקוני זוהר נ"ו, ב' "ואתקריאת ערבה מסטרא דתרין שפוון (תרגום מילולי: של שני שפתיים) דאינון למודי ה'".
[31] למקורות נוספים בטעם מצות החבטה ניתן לעיין בשו"ת יחווה דעת חלק ג' סימן מ"ח.
[32] רעיא מהימנא פרשת פנחס רנ"ו, א'. ובהרחבה בפרי עץ חיים שער הלולב פרק ג'.
[33] בהקשר של הערבה לעומת שאר המינים היא מבטאת את עמי הארצות. אולם, כאשר היא עומדת לבדה היא מבטאת את מידת הדין העוטפת את עם ישראל.
[34] עקרון דומה מופיע במדרש רבה שמות פרשה כ"ג פסקה ג': "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים - אי זה היה? ר' נתן אומר: ירדינון היה. רבי יהושע אומר: של ערבה היה. ר' אליעזר המודעי: אומר של זית היה. מכל מקום עץ מר היה והמתיק המים המרים".
[35] ניתן להתרשם מדברי ספר הקנה ד"ה "סוד ההקפות": "...וגם ערבה יחידה אם נברך עליה תרתי לריעותא חדא מה שאמרתי ועוד יחרה אף ה' כי לקחת אותה בעבור שאינה עושה פרי ועליה נבאשין מהרה להיות הדין כפוף... ערבה לשפתיים רומז לפחד והוד התובעים דין".
[36] דרושי חג הסוכות, דרוש ח'. וכן נפסק להלכה על ידי המגן אברהם (אורח חיים תרס"ד הלכה ז' סימן קטן ח') וגם לדעת החולקים, על כל פנים בשעת החבטה צריך להחזיק את הערבה לבד.
[37] דף מ"ג עמוד ב'.
[38] מכילתא בשלח פרשה ה'.
[39] העיקרון שסוף ירידה - עליה, מתבטא בצורה מעניינת בדברי חז"ל (פסחים דף קי"ח עמוד ב', ערכין דף ט"ו עמוד א' ובמכילתא בשלח פרשה ו'), לבני ישראל היה חשש שהמצרים יצאו מהים בצד השני והקב"ה הוכיח להם שאין זה כך, "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". יתכן שזהו ההבדל בין ישראל לאומות העולם שלישראל יש תקומה ולכן הם יצאו מהצד השני ולאומות העולם אין.
[40] דף ל' עמוד א'.
[41] יחזקאל י"ז, ה'.
[42] מלכים ב' כ"ה, כ"ז - ל', וכן בדומה בירמיהו נ"ב, ל"א - ל"ד.
[43] תחילת ירידתו של יהויכין ממלכותו נבעה מחטא (מלכים ב' כ"ד, ט') "ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשה אביו", אולם חז"ל מגלים לנו שלאחר מכן עשה תשובה בשבתו בכלא (ויקרא רבה י"ט, סוף ו'). בעקבות תשובה זו התמתקו הדינים ולבסוף זכה יהויכין, על אף היותו בבבל, לשבת אצל שולחן מלכים.
[44] מלאכי ג', ד'.
[45] דומה מעט לפסוק בתהלים ק"ד, ל"ד "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'". זהו פסוק סיכום לתהליך המופיע במזמור בפסוקים כ"ז - כ"ח "כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. תתן להם ילקטון תפתח ידך ישבעון טוב". השורש של "ישברון" הוא ש-ב-ר.
[46] תהלים מ"ב, ב'.
[47] יואל א', כ'.
[48] כעת תובן יותר ההקבלה לקריעת ים סוף המובאת במדרש שיר השירים כ"א, ה' על הפסוק (שיר השירים ב', י"ד) "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה". שם מוסבר שפסוק זה מוסב על הרגע שבו מצרים רדפו אחר ישראל וישראל צעקו לה' מתוך הצרה - וצעקת שבר זו ערבה לה' ובעקבותיה הוא קרע את הים.
[49] ישעיה מ"ד א' - ד'.
[50] מזכיר את האייל העורג על אפיקי המים היבשים.
Google Sites
Report abuse