קורבנות חג השבועות (אמור מול פנחס)

פרשיות המועדות

פרשיות המועדות מופיעות בספר ויקרא (אמור) ובבמדבר (פנחס). ישנם הבדלים בין הפרשיות ולעניינינו, חג השבועות מוצג באופן שונה לחלוטין בפרשת אמור לעומת פרשת פנחס.

נתחיל בתיאור המופיע בפרשת אמור^[1]:

ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'. והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילם שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה'.

ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים… ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אתם אני ה' אלוקיכם.

נעיר את תשומת הלב לשלוש נקודות:

1. ניתן לראות שבניגוד לשאר המועדות המופיעים בפרשת אמור, חג השבועות מצויין בקרבנות המוקרבים בו.
2. בתיאור הקרבנות ניתן להבחין בשלושה מאפיינים:
3. סדר הקרבנות: כבשים - פר - אילים.
4. מספר הקרבנות: כבשים (7), פר (1), אילים (2).
5. מודגש ששעיר העיזים לחטאת.
6. התוספת של ההלכה "לא תכלה פאת שדך" היא יוצאת דופן ומהווה הפסק בין העיסוק במועדות של שבת-פסח-שבועות ובין העיסוק בחגי תשרי. רבים הדרשנים שהסבירו במה נתייחדה הלכה זו שבאה באמצע פרשיית המועדות, וברצוני להציע הצעה נוספת על דרך ה"אולי".
7. אין לחג השבועות שם, אלא רק רמז בהלכה שבאה לאחריו "ובקוצרכם...".

התיאור בפרשת פנחס קצר וקולע^[2]:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו. והקרבתם עולה לריח ניחוח לה' פרים בני בקר שנים איל אחד שבעה כבשים בני שנה… שעיר עזים אחד לכפר עליכם.

ניתן לשים לב:

1. בתיאור הקרבנות ניתן להבחין בארבעה מאפיינים:
2. הקרבנות המוקרבים ביום הביכורים זהים לרשימה המופיעה גם אצל פסח וראש חודש.
3. סדר הקרבנות: פרים - איל - כבשים.
4. מספר הקרבנות: פרים (2), איל (1), כבשים (7).
5. חסרה ההדגשה ששעיר העיזים הוא לחטאת.
6. הכינוי לחג השבועות הוא "יום הביכורים".

מלאכת ההרכבה

הגמרא במנחות מעלה את הסתירה שבין תיאור הקורבנות בפרשת "אמור" ובין תיאור הקורבנות בפרשת "פנחס" ומנסה להרכיב משני התיאורים סט קורבנות אחיד שאותו יש להקריב בפועל^[3]:

רבי עקיבא אומר: יכול הן הן כבשים האמורים כאן (=ויקרא) הן הן כבשים האמורים בחומש הפקודים (=במדבר)? אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הן (=מספרים שונים) אלא הללו באין בגלל עצמן והללו באין בגלל לחם. נמצא מה שאמור בחומש הפקודים (=במדבר) קרב במדבר ומה שאמור בתורת כהנים (=ויקרא) לא קרב במדבר… ופרים ואילים ממאי דאישתנו? דלמא הכי קאמר רחמנא אי בעי פר ושני אילים ליקרב אי בעי שני פרים ואיל אחד ליקרב? מדאישתני סדרן שמע מינה אחריני נינהו.

ניתן לראות שיש הוא אמינא שמדובר באותם הקרבנות, מכיוון שנראה שהתיאורים מקבילים זה לזה ולא משלימים זה את זה.

כמו כן, חז"ל היו ערים להבדל בסדר ובמספר הקרבנות השונה. ודוקא משום השוני הגדול, הגיעו למסקנה ברורה שמדובר בקרבנות שונים.

בפרשת "אמור" מדובר בקרבנות החג וב"פנחס" בקרבנות המוספים.

אולם, הגמרא מוסיפה הבחנה נוספת. הקורבנות שבפרשת "אמור" באים "על הלחם" (קורבן שני הלחם) ולכן קורבנות אלו לא הוקרבו בתקופת המדבר אלא רק לאחר הכניסה לארץ ישראל (שם הוקרב קורבן שתי הלחם).

שתי בחינות

ניתן להסיק בבירור שישנם שתי בחינות בחג השבועות שמתוארות בשתי הפרשיות של אמור ופנחס.

ננסה להציג את שתי הבחינות בעזרת שתי פרשיות נוספות שמדגישות, כל אחת, בחינה אחרת בחג השבועות.

שמות כ"ג, ט"ז

"וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"

רש"י (שם)

וחג הקציר - הוא חג שבועות. בכורי מעשיך - שהוא זמן הבאת בכורים ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש שנאמר (במדבר כח) וביום הבכורים וגו'.

הפסוקים מתארים לנו את "ביכורי מעשיך" לעומת "באספך את מעשיך" ומכאן למדו חז"ל^[4] שהביכורים המובאים בחג השבועות הם הראשית של שאר קרבנות הביכורים שיובאו במהלך השנה.

דברים ט"ז ח'-י"ב

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה. שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות לה' אלקיך מיסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלקיך. ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם.

וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה.

רש"י (שם)

מהחל חרמש בקמה - משנקצר העומר שהוא ראשית הקציר.

הפסוקים כאן מתארים את ספירת השבועות (עד חג השבועות), ממש כמו בפרשת "אמור". כמו כן, התיאור של הנתינה לעני ולגר מזכירים את הפסוקים בפרשת "אמור".

המגמה של הפסוקים כאן היא לתאר את חג השבועות כמסיים תקופה שמתחילה בקצירת העומר.

אם כן, ניתן לראות בחג השבועות מצד אחד "ראשית" מצד מתנת הביכורים הראשונה שהיא קרבן שני הלחם (מנחה חדשה) שהוא ראשון לשאר מתנות הביכורים. מצד שני, חג השבועות מבטא את סיום הספירה שהחלה בקצירת העומר ולכן הוא מבטא "סיום" של תקופה.

בכל אחת מהבחינות הללו האדם מתבקש להתנהג בצורה שונה.

בחינת ה"ראשית" (שמות ובמדבר)

משנה ביכורים פרק ג' משנה א'

כיצד מפרישין את הביכורים: יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; וקושרן בגמי ואומר, הרי אלו ביכורים.

הניסיון הגדול של אדם שמתחיל את צעדיו הראשונים בביסוס פרנסתו היא דוקא הנתינה החומרית / ממונית של הראשית. הניסיון ברור, מכיוון ועוד אין לאותו אדם נכסים ומיד הוא רץ ומקדישם לבורא יתברך.

בחינת ה"סיום" (ויקרא ודברים)

בעל ה"משך חכמה"^[5] מגדיר היטב את עבודת המידות שיש במצוות לקט שכחה ופאה שהם עומדים לו לזכותו בדי של ראש השנה שמגיע לאחר תקופת האסיף:

לכן הישראלי, שזרע, וחרש, ועדר, וניכש, וקצר, ונושא משך הזרע, בא לקצור- לא תכלה פאה שדך, שכח - לא תשוב לקחתו, נפל מאחורי הקוצר - לא תלקט, ואין זה מתנה כתרומות ומעשרות הניתנין בטובת הנאה, שיודע למי נותן, רק "עזיבה" כתיבא בהו ומי שבא ליטול נוטל, בין שהוא ראוי והגון בעיניו או לא. ואם כן, הוא לאחר כל יגיעתו ועמלו נתן חיים למי שלא רצה ולא ידע אם הוא ראוי או לא, ולו ישקלו אם הוא ראוי להיות בחיים (=בראש השנה)? הלא אין זה מדה במדה! לכן בין ראוי בין לא - יוסיפו לו חיים

פעולת המניעה של האדם מלקחת את הפאה לעצמו היא הגדולה שאותה מרים בעל "המשך חכמה" על נס, ומסביר שלפי דברי המדרש הם שעומדים לאדם לזכותו ביום הדין.

נראה, שהבחינה השניה שיש בחג השבועות מדגישה את הצד של מניעת האדם מלכלות את האחרית. זהו נסיון קשה מהראשון מבחינה מסויימת.

לאחר שהאדם אסף את תבואתו והתחיל להנות ממנה והרגיש שהכל שלו - התורה אומרת לו לעצור ולהשאיר פאה. להשאיר את החלקים האחרונים שנשכחו בשדה - למי שיבוא.

משל למה הדבר דומה, לאדם שמזמין המבורגר, והוא מחליט לא לאכול את החלק האחרון של ההמבורגר, למרות שהוא לא שבע. הקושי הזה יותר גדול מאשר הקושי של לקיחת חלק זה לפני /שהוא התחיל לטעום מההמבורגר.

בעל ה"מאור ושמש" על פרשת "כי תבוא" מתאר בחינה זו מזווית אחרת:

ולכן היו לנים ברחוב כמו ששנינו במסכת בכורים בכדי שלא יפרוץ אחד מהם הדבר להתאות אליהם ולאכלם בהיותו לבדו בבית מלון בדרך. ולכן אחר שטרחו כל אותו הדרך ומשלו ברוחם וסבלו תאותם עד שבאו אל בית המקדש, אז בבואם לירושלים כל בעלי האומניות היו עומדים מפניהם מחמת שקידשו את עצמם בכל אותו הטורח לזכך חומריותם… ולכן נצטווינו מצות בכורים בכדי שלא נמשך עוד אחר תאות לבנו ולא יתערבו בתוכנו סיגי תאות החומריות.

האדם רואה תאנה נאה שביכרה בגינתו וכובש תאוותו ולא אוכל אותה אלא קושר עליה גמי (הבחינה של ה"ראשית"). לאחר מכן הוא מעלה אותה לירושלים (אחרי שכבר טעם מפירות אחרים) וכאן הניסיון היותר גדול הוא לא לאכול מהם למרות שהם איתו כל הדרך הארוכה לירושלים (הבחינה השניה של ה"אחרית").

הבחינות בקרבנות

ניתן לזהות את שתי הבחינות גם בקרבנות.

• בפרשת "אמור" שבויקרא הקרבנות הם:
• 7 כבשים.
• 1 פר בן בקר.
• 2 אילים.
• בפרשת "פנחס" בבמדבר:
• 2 פר בן בקר.
• 1 אילים.
• 7 כבשים.

השינוי במספר הקרבנות מתבטא במספר 2 במקום אחד - שהוא מבטא הדגשה מיוחדת.

• בויקרא הבחינה היא ה"אחרית" ולכן הכפילות נמצאת באילים שנמצאים בסוף.
• בבמדבר הבחינה היא של ה"ראשית" ולכן הכפילות נמצאת בפרים שנמצאים בהתחלה.
• בבמדבר לא מופיע תיאור ה"חטאת" שאליו מיועד השעיר. זאת בניגוד לפרשה בויקרא ובניגוד לתיאור בשאר שעירי המועדים האחרים. זאת מפני שתיאור הביכורים מתאר את השלב טרם האדם ניגש לתבואה והוא עדיין נקי מהחטא.

כעת יובן שוני נוסף שיש בויקרא. הזכרת הקורבנות שם היא חלק מהותי מתיאור החג, ממש כמו מצוות הפאה שהצטרפה לתאור החג. הבחינה של ה"אחרית" שמגיעה כהנגדה למצוות העומר (שהיא גם קורבן) שמבטאת את בחינת ה"ראשית".

הפן הרוחני שב"אחרית"

הלימוד הגדול שניתן ללמוד ממהלך זה הוא הניסיון הגדול שיש כאשר אדם רואה כל טוב מסביבו, והוא כבר נהנה מהטוב הזה, וברגע אחד הוא יכול להגיד "עצור" ולהקדיש חלק עבור הקב"ה או במצוותו לתת חלק לעניים. וכל זאת דווקא מהאחרית.

תורת העולה לרמ"א ג', נ"ה

כי כבר כתבתי (פרק מ"ט) בענין המוספים, כי האיל היה מורה על גרם השמימי שאינו מורכב מחומר וצורה על כן היה איל אחד, אמנם השני פרים, הם נגד חומר וצורה שבעולם השפל שהם שנים בגדר, ולכן היה שני פרים כמו שכתבתי לעיל (פרק מ"ט), אבל בקרבן זה שבא הרמז על פעולת התורה היו שני אילים, להיות כי על ידה אדם מקשר צורתו בעליונים, והפר נעשה איל, ולא נשאר רק פר אחד המורה על החומר.

ישנו צד שדווקא הבחינה של ה"אחרית" היא הרוחנית. מכיוון שהנסיון של האדם ב"לתת" כאשר יש לו ממון רב הוא אינו גדול. אך הנסיון הגדול שבלעצור את עצמו מלהנות מהממון שלו - זהו נסיון גדול (כפי שהבאתי לעיל במשל ההמבורגר).

וכוחות הנפש האלו הם רוחניות ומתבטאות דווקא בפן של ה"איל" שמבטא את הצד הרוחני. וזה לעומת ה"פר" שמבטא את הצד הגשמי (והוא כנגד הנסיון של ה"ראשית".

נסיון האחרית אצל בועז

מגילת רות מעלה על נס את גדולתו של בועז שצבט לרות קלי מלחמו, אילו ידע בועז..

לכאורה, לאדם כה עשיר אין זה נסיון גדול.

ונראה שהעניין הוא שדווקא בגלל גדולתו של בועז וריבוי העיסוקים שלו, אנו מתפלאים שהוא בכלל עצר לשים לב לרות דווקא מכל הנערות. העצירה באמצע החיים, באמצע הדאגה לכל מערך הקציר עם מאות עובדים, היא הגדולה. המצב שבו שופט בישראל (איבצן) דואג למואבית ללחם, הוא הנסיון הגדול, ולא הכמות.

יותר כך, עצם העובדה שבועז הבין שהוא רוצה לשאת את רות ששכבה למרגלותיו בגורן, אך נמנע מלגעת בה הוא נסיון האיפוק הגדול ששייך לנסיון ה"אחרית".

נסיון ה"אחרית" שב"עקידת יצחק"

נסיון דומה היה לאברהם אבינו בהר המוריה. שם הוא כבר היה מוכן למעשה העקידה והקב"ה אמר לו לעצור^[6]. נקראה שהכח שהתבטא בנקודה זו הוא הכח שעליו אנו מדברים בנסיון ה"אחרית". היכולת של האדם לעצור את עצמו כאשר הוא כבר השלים עם השייכות שלו למשהו מסויים.

ברית כהונת עולם – מאמר סוכת שלם – פרק ט

הנה בבחינת היותו כפול לחסד וגבורה מתאחז האחר בסב"ך שהוא כפול אותיות איל כמו שכתוב האר"י זלה"ה (ליקוטי תורה וירא סוד העקידה), ואולם בבחינת היחידי שהוא בדעת אין לו אחיזה כלל מכיון דאתכליל תמן הגבורה בחסד.

האר"י מבאר שבמילה סב"ך נכנסים שני אילים (בגימטריה). אלו שני אילים כנגד חסד ודין.

על דרך זו ניתן לומר ששני האילים בבחינת ה"אחרית" מרמזים על אותה בחינה שהיתה בעקידה ונרמזת בסב"ך, בחלק הארחון של העקידה, שבו צריך לעצור.

העצירה עצמה לא היתה רק מניעה - אלא עצירה והקרבה של איל.

כך גם במקרה שלנו - האדם ומנע עצמו מלאכול את הפירות ומביא אותם כביכורים. האדם מונע מעצמו לקצור את הפאה^[7] ומביא אותה לעניים. יש כאן שילוב של דין (העצירה) וחסד (נתינה).

שעיר החטאת

ההדגשה שהשעיר הוא "לחטאת" מופיע דווקא בבחינה של ה"אחרית" וזאת מכיוון שהשייכות של ה"חטאת" היא דווקא לאחר שהאדם עבר תהליך והוא מכפר על חטאיו. קרבן זה פחות שייך בתחילת התהליך, לפני שהאדם עבר את ההתמודדות שלו עם השפע הגדול שה' נתן לו.

לכן דווקא בבחינת האחרית מודגש שהקרבן ל"חטאת" מפני השייכות היותר גדולה שלו דווקא שם.

-------

[1] ויקרא כ"ג, י"ז - כ"ב

[2] במדבר כ"ו - ל'

[3] מנחות מ"ה:

[4] משנה מסכת ביכורים א', ג'.

[5] ויקרא כ"ג, כ"ד.

[6] לדוגמא זוהר "וירא" ק"כ עמוד ב' מתאר את צערו של אברהם שנמנע ממנו מלשחוט את יצחק - דְּהָא צַעֲרָא דְאַבְרָהָם הֲוָה בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּמָר לֵיהּ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. חָשִׁיב דְּקָרְבָּנֵיהּ לָא אִשְׁתְּלִים וּלְמַגָּנָא עָבַד וְסִדֵּר כֹּלָּא וּבְנָה מִזְבֵּחַ. מִיָּד.

[7] יש לשים לב שבפרשת אמור, מופיעים פאה ולקט, אך לא שיכחה. ניתן לדרוש שדווקא פאה ולקט הם מצוות שנובעות מתוך המודעות של האדם, והמודעות הזו היא שחשובה. ההימנעות מלקיחת התבואה במודע היא החשובה והיא שמגדירה את המצווה.