ב: - ג. - דיני ממונות גזלות וחבלות

עירוב פרשיות

נאמרו פירושים שונים לגבי "עירוב פרשיות". החל מכך שמדובר בעירוב של פסוקים, פרשיות שלמות, וכן ישנו דיון לגבי המרחק האפשרי בין הפרשיות או הפסוקים.

המושג היסודי מופיע בבא קמא קו, ב – קז, א:

ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת.

מאי טעמא? דאמר קרא: "כי הוא זה".

ופליגא דר' חייא בר יוסף, דאמר ר' חייא בר יוסף: עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב כי הוא זה - אמלוה הוא דכתיב.

ורש"י מסביר שם:

עירוב פרשיות - פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו דהאי "כי הוא זה" ב"אם כסף תלוה" הוה ליה למכתביה דהתם קאי דאילו בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת מחייב.

ומאי שנא מלוה - דעקרינן לקרא מדוכתיה ומוקמינן ליה עלה.

הפרשה נמצאת בשמות כב, ו-ח (כאשר "אם כסף תלוה" - מופיע בפרשיה בהמשך):

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.

על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלוקים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוקים ישלם שנים לרעהו.

העירוב בעצם מחבר את פרשיית הדיינים שממנה לומדים דיינים מומחים (3 פעמים "אלוקים") לפרשיית אם כסף תלווה (בעזרת פסוק שמערב בין הפרשיות).

דברי רבי אבהו

הגמרא דנה בדברי רבי אבהו.ברור שהוא סובר שיש הבדל בין גזילות וחבלות ובין הודאות והלוואות. השאלה מהו ההבדל.

הגמרא מעלה רעיון שההבדל טמון במספר הדיינים. שלגזלות וחבלות יש צורך בשלושה ובהודאות והלוואות אולי מספיק פחות.

היא דוחה זאת באמירה: "והאמר רבי אבהו: שניים שדנו דיני ממונות לדברי הכל אין דיניהם דין" - משמע שקיום דין בפחות משלושה לא ייתכן בכלל.

אולם, לאחר מכן הגמרא דנה אם רבי אבהו סובר את דין "עירוב פרשיות" - והיא מסבירה שאם הוא לא סובר "עירוב פרשיות", אזי "שלושה למה לי"?

שאלנו על הסתירה בין המשפטים. משפט אחד דוחה אפשרות של פחות משלוש והשני מקבל זאת כאופציה.

התירוץ הפשוט היה להעלות את הגרסא בגמרא המופיעה ברש"י וכתבי יד - "שלושה מנלן" או "שלושה מנא ליה" - ואז הדיון הוא על המקור לשלושה ולא על עצם האפשרות.

ההוכחה מדברי רבי חנינא

הגמרא מנסה להראות מדברי רבי חנינא שמעיקר הדין גם הודאות והלוואות היו אמורים להיות בדיינים מומחין (עירוב פרשיות וכו') אלא שאפשרו לדון בהדיוטות משום "שלא תנעל דלת בפני לווין".

ואז גמרא שואלת שאלה לא ברורה: "אלא מעתה טעו לא ישלמו?.

השאלה לא ברורה שכן הדין הידוע הוא שדיינים הדיוטות שטועים אכן משלמים - אז מה הבעיה?

כמו כן, מדוע שנחשוש לכך שהדיינים יטעו? למה שלא ידונו דין אמת? אם כך נחשוש תמיד בדיינים הדיוטות שיטעו ולא נאפשר להם לדון אף דין !!!

על כך ניתן לענות בשני אופנים:

1. הפשט ברש"י: כאשר דיין דן ברשות (ראש הגולה או הסמכות הראשית) אזי גם אם הוא טועה, אינו צריך לשלם. בצורה דומה ניתן לומר שבדיני הלוואות, כאשר חכמים מתקנים שדיינים הדיוטות יכולים לדון, מכיוון שהם דנים ברשות, אם הם יטעו הם יפטרו, בגלל שהם דנו ברשות חכמים כביכול.
2. עומק משלים לרש"י: מכיוון שבעיקר הדין היו צריכים לדון מומחים, וחכמים תיקנו שאפשר לדון בהדיוטות, הכוונה להשאיר לדיינים את הסמכות לדון כמומחין, אלא שהם עצמם לא צריכים להיות מומחין, ולכן הכוונה שדינם יהיה זהה למומחין גם במקרה שיטעו.

לפי ההסבר השני, מובן מדוע יש חשש שיטעו. אפשר להבין מכך שהתורה דורשת דיינים מומחין לדיני הלוואות, שהדיון במקרים אלו מסובך ולכן יש צורך בדיינים מומחין. לכן תקנה שמאפשרת לדיינים הדיוטות לדון, תגרום בהכרח לטעויות.

על כל פנים תשובת הגמרא: "כל שכן אתה נועל דלת בפני לווין!" - ולכן התקנה היא כפולה, גם אין צורך במומחין וגם אם טעו לא ישלמו.

שורש המחלוקת

ניתן להסביר את שורש המחלוקת בין רבי אבהו לבין רבא/רב אחא בצורה הבאה:

רבי אבהו סובר שהמשנה לא כתבה את "הודאות והלוואות"^[1] אלא ההפך, המשנה מעלה על נס את "גזילות וחבלות" לאפוקי "הודאות והלוואות" (לעניין דיינים מומחים-הדיוטות).

לעומת זאת רבא/רב אחא סוברים שדין "הודאות והלוואות" הוא הפירוש של "דיני ממונות".

מכאן ניתן לומר שיש שתי צורות הסתכלות על עיקר תפקיד הדיינים.

האם תפקיד הדיינים העיקרי הוא עיסוק דווקא בחידושה של התורה שמתבטא דווקא ב"גזילות וחבלות" שהם דינים ייחודיים לתורה, ואז עצם מעמד הדיינים הוא המשכה של דין מלמעלה למטה (ולכן מעיקרם הם צריכים להיות מומחים וסמוכים). או שמא עיקר תפקידם של הדיינים הוא להשכין שלום בעולם, מה שהיה אפשר להבין ולעשות בסברא אנושית, אלא שיש לנו הדרכה של הצורה כיצד לעשות זאת, ואז העיקר הוא דווקא העיסוק בהודאות והלוואות שהוא למעשה פתירת סכסוכים בין אנשים בענייני ממון.

תרתי קתני

ניתן להבין הגדרה זו בצורה הפשוטה שלה, שהמשנה מדברת על שני מקרים:

"דיני ממונות בשלושה הדיוטות (הודאות והלוואת) וגזילות וחבלות בשלושה מומחין".

אולם רבינו חננאל מפרש בצורה קצת שונה:

ופריק רבא: "לעולם תרתי קתני". כלומר, כי דיני ממונות, בין הודאות והלוואות, בין דיני גזילות שלושה מומחין בעינן. ואמאי אכשרו רבנן האידנא בהודאות והלוואות אפילו הדיוטות? משום דרבי חנינא.

ייתכן לפרש בדבריו שהכוונה בדברי המשנה שבין הודאות והלוואות ובין גזילות וחבלות מחייבים דיינים מומחין - ורק אחרי קביעת המשנה הגיעו חכמים ולפי דברי רבי חנינא תיקנו שניתן לדון הודאות והלוואות גם בהדיוטות. ואז דברי המשנה יתפרשו בצורה הבאה:

"דיני ממונות בשלושה מומחין (הודאות והלוואת) וגזילות וחבלות בשלושה מומחין".

---

[1] הרב יהושע ויצמן מסביר שהסיבה לכך היא שר' אבהו סבר שהודאות והלוואות שעניינים "גמילות חסדים" (רש"י) לא יכולות להכנס למילים "דיני ממונות" שעניינם דין.