ספר שופטים - פרק ג' - אהוד בן גרא

הכיבוש

עיר התמרים היושבת ליד יריחו, נעזבה על ידי בני הקיני. כפי שמופיע בפרק א'^[1]:

ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד...

מכיון שבמזרח התיכון אין חלל ריק, מיד מגיע מלך מואב לאזור ומשתלט על עיר התמרים^[2]:

ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה'. ויאסף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים. ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה.

מיד מגיע לכאורה פסוק סיכום עם תיאור המושיע:

ויזעקו בני ישראל אל ה' ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא בן הימיני איש איטר יד ימינו…

אולם, מסתבר שזהו סיפור המסגרת כאשר כבר באותו פסוק, מתחילים לפרט את מהלך הישועה^[3]:

וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב.

נראה בקריאה ראשונה, שמנהיגותו של אהוד נבנתה לפני תחילת הסיפור הנוכחי. על כן, בחרו דווקא בו להוביל את הגשת המנחה למלך מואב.

אולם, אהוד תכנן פעולה אחרת שתהיה משולבת עם הגשת המנחה^[4]:

ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות גמד ארכה ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו.

נעצור לרגע בנקודה זו. נניח שהקורא קרא את הפסוקים ומכיר את הסיפור, ונתחיל כבר לשאול שאלות:

• לפי דברי חז"ל שסיפור "פלגש בגבעה" היה בימי כושן רשעתיים, יוצא שאנו נמצאים לכל היותר כ40 שנה בלבד לאחר ששבט בנימין הוגדר כאויב האומה וכמעט הושמד. כיצד נוצר מצב שאהוד בן גרא משבט בנימין נבחר להיות המנהיג והשליח של עם ישראל?

• כיצד נוצר מצב שעגלון סמך על אהוד והסכים להיות איתו לבד בחדר? הרי עם ישראל היה אויב של מואב באותה התקופה!

• לשם מה אהוד סוחב את החרב על הירך מתחילת הסיפור של הקרבת המנחה? כאשר ההיגיון אומר שעדיף היה לו לשים אותה על הירך רק בשלב האחרון שבו הוא חוזר לארמון לבדו?

• המפרשים מדברים על כך שאהוד היה איטר יד ימינו (שמאלי) ולכן הוא חגר את החרב בצד ימין, וההיגיון בכך הוא ששם השומרים לא יחפשו אותה. האם הגיוני שהשומרים בארמון המלך לא יעשו בדיקה מקיפה על כל הנכנסים, בשתי הרגליים?

• לשם מה התנ"ך מפרט כל כך על הטכניקה שבה הרג אהוד את עגלון? ובכלל מה הופך סיפור אקשן שכזה ל"תורה"?

• איך הריגת עגלון הצליחה להכניע אומה שלימה לפני ישראל?

• איך אהוד לא פחד שיתפסו אותו ואז במקום ניצחון הוא יכול היה להמיט אסון על כל עם ישראל!

החרב

אחת השאלות שהעלינו עוסקת בכך שמהפסוקים משמע שאהוד חגר את החרב עוד לפני שהלך להקריב את המנחה לעגלון. שאלנו, כיצד השומרים לא חשבו לבדוק את הרגל הימנית. פרופסור משה גרסיאל^[5] העלה סברה מעניינת. הוא טוען שאהוד החביא את החרב מחוץ לארמון המלך. ורק לאחר הבאת המנחה וליווי הבאים איתו החוצה, הוא לקח את החרב ממקום שבו הוא החביא אותו (הפסילים) ורק אז הוא חגר אותה.

ייתכן שהשומרים עמדו בצד ימין של הפתח (כדי שיד ימינם תהיה עם חרב שלופה מקדימה, מוכנה לכל מקרה שיבוא, ממש כמו המזוזה שממוקמת מצד ימין). ומכיוון שמאווירת הפסוקים עולה שגם החיילים של עגלון היו שמנים, מסתבר שחגירת החרב על צד ימין תמקם אותה מתחת לכרס שלהם בצורה שבה הם פחות יבחינו בה.

אולם, אין זה מספיק כדי להבין מדוע לא עשו לאהוד בדיקה מדוקדקת בשתי הרגליים. לשם ההבנה הכוללת יש לצרף את הנאמר בפסוק^[6]:

והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל ויאמר דבר סתר לי אליך המלך ויאמר הס ויצאו מעליו כל העומדים עליו.

בכניסתו לארמון בפעם הראשונה, מן הסתם השומרים ערכו בדיקה קפדנית על אהוד. אולם, בחזרתו מן "הפסילים", אהוד נראה כמו מישהו ששכח משהו בארמון. נוסף לכך הוא מגניב סוד לשומרים השונים שהוא פוגש בדרכו ומבהיר להם ש"דבר סתר" לו אל המלך. השומרים ממהרים לשלוח שליח אל המלך לראות אם הוא מעוניין להיפגש בשנית עם אהוד, ולאחר שהמלך נותן את האישור המיוחל, כל השומרים ממהרים לאפשר לאהוד להגיע אל המלך, ללא בדיקה נרחבת שתעכב אותו.

כעת ננסה להסביר מדוע המלך הסכים להיפגש עם אהוד ביחידות כאשר אהוד בכלל שייך לעם הישראלי שמואב נמצאים עמם במלחמה באותה התקופה.

האמון של עגלון באהוד

הזכרנו לעיל שלפי חז"ל, סיפור "פילגש בגבעה" אירע בימי כושן רשעתיים. אם כן, אנו נמצאים לכל היותר 40 שנה לאחר ששבט בנימין הוכרז כאויב העם וכמעט נכחד.

שאלנו כיצד נוצר מצב שדווקא אהוד שמגיע משבט בנימין מנהיג את העם בתקופה הזו.

מצד שני, נראה שדווקא ייחוסו של אהוד משבט בנימין הוא שמקנה לו את האמון של מלך מואב.

אם יש מישהו מישראל שמלך מואב יסמוך עליו, זה יהיה דווקא אדם שעם ישראל דחה אותו. למלך מואב, יש אינטרס למצוא משתפי פעולה מתוך עם ישראל שיעזרו לו בביסוס שלטונו בארץ וכן יגלו לו על ניסיונות מרידה במואב.

אנו מוצאים במגילת אסתר את המלך אחשורוש שחשד שנרקמת מולו מזימה, לאחר שראה את ההתנהלות המוזרה של המן ואסתר. לכן הוא קורא בספר הזכרונות, כדי למצוא מישהו נאמן שעשה טוב למלך, על מנת שגם הפעם יעזור לו. מעניין שהנאמן אותו מצא אחשוורוש הוא יהודי משבט בנימין, הלוא הוא מרדכי.

אם כן, אהוד בן גרא, בתהליך ארוך, מתחבב על מלך מואב ונהפך להיות המקשר בין מלך מואב לעם ישראל^[7]. בחירתו להיות מביא המנחה לעגלון מלך מואב לא היתה מכך שהיה מנהיגו של עם ישראל אלא מכך שהיו לו את הסיכויים הכי טובים לדבר טוב על עמו. אם כנים דברינו, שאהוד קשר קשרים עם מלך מואב לפני תחילת הסיפור, ניתן לומר שבחירתו היתה החלטה דווקא של מלך מואב, שהסכים שהמנחה תבוא דווקא על ידי מי שנחשב מנאמניו.

מצד שני מתחדדת כאן שאלה נוספת, אם אהוד היה נאמנו של המלך ולכן הוא הסכים אפילו להישאר עמו ביחידות, כיצד עם ישראל האמין לו כשאמר להם שהוא הרג את המלך ועליהם לבוא אחריו למלחמה במואב?

ניתן כרגע חצי תשובה, סביר להניח שאהוד לא סיפר לאף אחד על התוכנית שלו. עם ישראל שלח אותו לעגלון בתור המקורב למלך, כדי לדבר על לבו שיקל מעט מהעול שהשית עליהם.

ניתן לומר שבסופו של דבר אהוד היה כמו חרב הפיפיות שיש לה שימוש בשני הצדדים^[8]. בסופו של דבר, אהוד היה האיש המתאים שהצליח לחדור אל חדרו האישי של המלך (שנתן בו אמון מכיוון שמצידו היה נראה לו שהוא נדחה מעם ישראל כמו שאר שבט בנימין), אך ניצל זאת כדי להביע נאמנות לעמו ולאלוקיו. במקום לחבור למואב ולחיות חיי פאר והדר, בחר אהוד להושיע את עמו, ולא לנטור להם רעה על שכמעט הכחידו את שבטו.

בכך גם נתרץ, כיצד אהוד לא פחד להיכשל. אהוד הבין שאם יתפסו אותו, לא יוכלו להאשים אותו כנציג עם ישראל. שכן הוא מוגדר אצלם כמשתף פעולה עם מלך מואב. כמו כן, השבטים יכולים לטעון שהם כבר דחו את שבט בנימין, ולכן אהוד לא מייצג אותם… ובכך ימנע תגובת נגד מצד המואבים במקרה של כשלון בפעולה שלו^[9].

מעשהו של אהוד מראה על נקודת אמת מאוד גדולה של אהוד שעמה הצליח להתעלות מעל כל השיקולים הטבעיים שעמדו לפניו.

הטקטיקה

בסופו של דבר, אהוד מנצל את אירוע הגשת המנחה על מנת להכריע את עגלון. ולאחר שהוא מלווה את אנשיו החוצה, הוא חוזר בטענה שיש לו דבר חשוב לומר למלך ביחידות (כפי שתארנו לעיל בהרחבה).

ייתכן שהיו נסיונות התנקשות קודמים, והמלך חשב שאהוד בא להזהיר אותו מנסיון שכזה (שכן כאמור הוא משתייך לקבוצה הנדחית מעם ישראל שאוהדת את מואב). יתכן אולי לומר שבעבר אהוד אכן העביר דיווחים כאלו ואחרים למלך, אלא שכעת הוא חזר בתשובה ונחה עליו רוח ה'. הוא לא נשאר אדיש לזעקת אחיו בני ישראל.

באותו זמן, המלך יושב בחדר "המקרה", שהוא בעצם גם חדר "השירותים" של המלך. ייתכן אפילו לומר שהמרכיבים של המנחה שאהוד הגיש שעה קלה לפני כן, הכילו חומרים מעט משלשלים, על מנת לוודא שבנקודת הזמן הזו המלך יגיע לשירותים ויהיה עם מינימום שומרים סביבו.

אהוד מכריז ברגע זה שיש לו "דבר סתר" חשוב מאוד למלך. המלך מבקש מכולם לצאת, מכיוון שהוא חשב שיש כאן מידע חשוב בדבר כוונה למרידה פנימית. לכן חשוב שכל עבדיו יצאו מהחדר, מחשש שיש בהם מי שקשור לסיפור המרידה.

ייתכן לומר שבכל הזמן הזה, המלך יושב ממש על כסא השירותים ששימש גם ככסא רגיל. ברגע שאהוד מתקרב אל המלך, הוא אומר שברצונו לספר לו על "דבר אלוקים". בו ברגע, המלך מתרומם, מכיוון שמרגיש חוסר נוחות שאהוד ידבר איתו על דברים שבקדושה בזמן שהוא יושב בשירותים (יש לו אינטרס שאהוד יחשוב שהוא מכבד אותו, על מנת שיספר לו כמה שיותר מידע פנימי על אלו שמבקשים ברעת המלך).

• לשם מה היה חשוב שהמלך יקום? הרי הוא יותר פגיע כאשר הוא יושב?

הרב מדן מסביר שככל הנראה, לכסא היו שתי ידיות בצדדים. על כן, כאשר המלך ניסה לקום מהכסא, הוא תמך את שתי ידיו במשענות הכסא וניסה להתרומם. אם כן, כאשר ידיו "תפוסות" זהו הזמן האמיתי שבו המלך הכי פגיע. כמו כן, כשאר המלך מתרומם, ניתן ביתר קלות לדחוף את הסכין לתוך החלק העליון שבבטנו, כאשר החרב מתרוממת מהחלק התחתון שמתחת לכרס, מקום שהמלך לא רואה כאשר הוא עומד^[10].

לאחר שהחרב ניתכת בבטנו של המלך תוך כדי שהוא מנסה לקום, התוצאה הישירה היא שהמלך נזרק חזרה אל הכסא, מה שגורם ליציאת אוויר בבת אחת גם בגלל החבטה, וגם בגלל ההפתעה. מה שמונע מהמלך לדבר למספר שניות, בהם אהוד חוסם בידיו את פי המלך.

כעת, מי שינסה להביט אל תוך החדר, יראה את המלך יושב על הכסא מכופף ונשען על ברכיו. מה שיגרום לו לחשוב שהמלך יושב בשירותים. אין שום דם שניגר מגופו של אהוד, מכיוון שהשומן סגר על החרב. צירוף כל הנתונים הללו, יצרו מצב שלקח זמן לעבדיו להבין שהוא מת.

האמת, יתכן שהרגע היחידי שבו הם התחילו לחשוד, היה כאשר לאחר זמן, השרירים של עגלון התרפו והוא נפל בחבטה על הרצפה.

לאחר מכן לקח להם זמן למצוא למי יש מפתח ואז חיפשו מי שיעיז להיכנס פנימה ולהסתכן בנפשו, ורק לבסוף הם הבינו שהמלך מת.

קרבות הירושה

ננסה לתאר מה התרחש בחדר "המקרה". המקורבים ביותר הם אלו שנכנסו יחד כקבוצה בחיל ורעדה (אף אחד לא העז להיכנס לבד), שם הם ראו את המלך נופל מת (הם לא הבינו שהוא נרצח, אך זה לא היה משנה באותו הרגע, כפי שנסביר בהמשך).

האינסטינקט הראשוני שלהם היה ההבנה, שאחד מהנמצאים בחדר הולך להיות היורש של המלך, וכמיטב המסורת באותם הימים, דינם של הנשארים למיתה (על מנת למנוע מרידות).

סביר להניח, שבאותו רגע כולם שלפו חרבות והחל שם קרב מחריד. כל אחד הבין שהוא מנצח או מפסיד, והדבר גרם לבלאגן אטומי בארמון, כאשר כל אחד בארמון היה צריך להחליט באותו רגע לטובת מי הוא, ומן הסתם, להבין שהאחרים באותו רגע מאיימים על קיומו.

לפני שנתאר מה קורה בכל שאר הממלכה, נביא שני תיאורים היסטוריים שונים הידועים לנו מתקופת היוונים והרומאים שבהם מת המלך בפתאומיות:

• ליסיאס צר על ירושלים ימים רבים, וכאשר יושבי ירושלים כבר היו מותשים ותשושים, הגיע לפתע ידיעה על כך שאנטיוכוס, המלך הגדול, מת. באותו רגע, ליסיאס (ליזיאש), פרק את המצור, ביטל את כל גזירות אנטיוכוס, חתם הסכם שלום עם יהודה המכבי (כדי לייצר קואליציה שתתמוך בו באזור בזמן שהוא זז במהירות ליוון), ורץ לכבוש את כס המלכות ביוון^[11].

• הסיפור הידוע של אספסיאנוס שצר על ירושלים ורבן יוחנן בן זכאי ניבא שיזכה בתפקיד הקיסר^[12]. כאשר לאחר התאבדותו של נירון קיסר, עזב אספסיאנוס את המצור על ירושלים, ומיהר לתפוס את כס השלטון. שנה זו נקראת "שנת ארבעת הקיסרים" מכיוון שמלכו בה באותה שנה ארבעה קיסרים (שרצחו זה את זה, כאשר אספסיינוס האחרון ששרד). מה שמדגים את אי היציבות השלטונית שגורמת מותו הפתאומי של המלך.

ניתן לראות שמותו של המלך גורם מידית לקרבות ירושה, כאשר מובילי הקרבות היו בדרך כלל גם מפקדי הצבא.

מה שאומר, שברגע שנודע מותו של מלך מואב, כל המפקדים הפזורים בכל המקומות בהיקפה של מואב, התכנסו לכיוון מרכז הממלכה כדי להאבק על מקומם בממלכה המתחדשת.

כעת מובן, מדוע אהוד רץ לחסום את המעברים של הירדן מכיוון הארץ לכיוון מזרח ולא חושש ממתקפה של כוחות גדולים ממזרח אל תוך הארץ. כל זאת, מכיוון שתנועת כל כוחות הצבא המואבי היה לכיוון עיר הבירה של מואב.

הסיבה שיושבי הר אפרים האמינו לאהוד והצטרפו ללחימתו, היתה מכיוון שהם ראו בעיניהם את הנסיגה הגדולה של צבא מואב שהחלה להתרחש מול עיניהם, וגם ההכוונות של אהוד לעמוד בראש המתקפה ("וירדו אחריו"^[13]).

במצב מוזר זה, מה שעשה הצבא הישראלי זה רק לחכות ליד המעברים לכוחות השונים הנמצאים בארץ שיבואו לקראתו ושם במארב פשוט הוא תוקף אותם והורג את כל שדרת הפיקוד והגיבורים (מן הסתם הם הורידו את הדרגות במנוסתם, והוא זיהה אותם לפי סימן היכר חיצוני ברור - כל שמן וכל איש חיל) ונותן לשאר העם (הג'ובניקים) לנוס חזרה למואב (כדי שיספרו לשאר המואבים על הצלחתו של הצבא הישראלי ויזרעו בהם פחד מעם ישראל).

שקט שמונים שנה

המלחמות הפנימיות שהתחילו בתוך מואב שגרמו לאי יציבות של הרבה שנים, יחד עם הפחד שהוא זרע בחיילים המואבים שנסו לכיוון מואב, הם חלק מהגורמים שמקנים שקט היסטורי של 80 שנה.

יחד עם זאת, עצם פעולתו כאיש בנימין שביטא את נאמנותו לעם ישראל ולאלוקי ישראל, גרמה לאחדות בעם. בנימין שיושב בין שבט יהודה ויוסף הוא נקודת החיבור בין הכוחות השונים בעם. עם זאת אהוד גם הוכיח שהוא מעדיף את אחדות העם ושימרת עצמאותו על פני כריתת בריתות עם העמים השונים ויש כאן תיקון גדול לגורמי חטא "פילגש בגבעה".

פירוט יתר

אנו רואים בפסוקים שהפרטים החשובים של "מהיכן אהוד הגיע?", "היכן ישב עגלון?", וכל המהלך הצבאי העוטף את פעולתו של אהוד מופיע עם מעט מאוד פרטים. מהתוצאה שהיה שקט של שמונים שנה, אנו מבינים שהפעולה ותוצאותיה היו מאוד מוצלחים, ובמאמר זה ניסינו להשלים את החלקים החסרים בפאזל. אולם, הפסוקים עצמם ממעטים מאוד בפרטים על הפעולות ההיקפיות ומתארות בפירוט רב את פעולתו של אהוד ששיאה בתקיעת החרב בבטן עגלון.

בקריאת הפירוט הרב של יציאת הפרשדונה, אנו מעלים את השאלה, מהו המסר התורני שעולה מסיפור מרתק זה?

על כך ננסה לענות בהבאת מעט מקורות פנימיים ולאחר מכן, ננסה לחבר אותם יחד לכלל רעיון מגובש העולה מתוך הפסוקים.

לידת בנימין

בלידת בנימין, אנו מוצאים שקוראים לו בשני שמות שונים^[14]:

… ותלד רחל ותקש בלדתה. ויהי בהקשותה בלדתה, ותאמר לה המיילדת: אל תיראי כי גם זה לך בן. ויהי בצאת נפשה, כי מתה, ותקרא שמו - בן אוני, ואביו קרא לו - בנימין.

הזוהר מסביר בשני מקומות שמדובר על שני שמות שסותרים במשמעותם זה את זה.

המקום הראשון הוא בזוהר ויצא קנ"ה ע"ב (מתורגם על פי פירוש ה"מתוק מדבש")^[15]:

… נקרא "בן אוני" לפי שחשבה שהולידה אותו למטה בעולם הפירוד, ואז נשארו רק י"א שבטים למעלה באצילות, לכן מה שכתוב "ואביו קרא לו בנימין" שפירושו בן ימין, כי הקדושה נתכנתה בשם ימין, לפי שנתעלה למעלה בעולם העליון באצילות, כי כשנאבד יוסף, בנימין השלים את מקומו…

הזוהר מתאר שני תהליכים.

תהליך אחד בו יש חשש שבנימין ידחה כמו שרצו לעשות ליוסף ולא יהיה כלול יחד עם שאר השבטים (תהליך שמאוד מזכיר את סיפור פילגש בגבעה בו כמעט נדחה לחלוטין שבט בנימין מכלל ישראל), ותהליך זה מתבטא בשם "בן אוני".

לעומתו, ישנו תהליך אחר, והוא שחזרתו של שבט בנימין לכלל ישראל יהיה על ידי היכולת להחליף את שבט יוסף (כשהיה צריך). הדוגמא שהזוהר מביא הוא שבאמת לאחר מכירת יוסף, בנימין היה נחמתו של יעקב ולכן לא רצה להסתכן בלאבד אותו. ניתן לומר יותר מכך, שהחיבור המחודש בין השבטים נעשה בזכות המעמד שבו יוסף בדק האם האחים מוכנים לוותר על בנימין, כפי שהם וויתרו עליו. ובנסיון הזה, בנימין עומד במקום יוסף, אלא שהפעם האחים (ובראשם יהודה) עמדו בנסיון, ולא היו מוכנים לוותר על בנימין, ובכך תיקנו את חטא מכירת יוסף.

לעניות דעתי, תהליך דומה ניתן לראות בסיפורו של אהוד בן גרא.

אהוד שייך, כפי שהסברנו לעיל, לשבט בנימין בתקופה שלאחר "פילגש בגבעה". שבט בנימין כמעט נדחה מעם ישראל^[16], וכרגע יש הזדמנות פז, שאהוד מנצל אותה, כדי להחזיר את אמון העם בשבט בנימין.

אהוד מכריע שהוא לא בוחר בברית עם מואב, אלא בברית עם שאר עם ישראל.

ניתן לומר שגם בחלק השני שבו בנימין מחליף את יוסף קיים אצלנו. הרי, היה מצופה מהשבט הגדול השולט באזור שהוא ייזום את המתקפה על מואב כדי להושיע את ישראל. השבט הגדול באזור שבאמת, מצטרף בסוף לעם ישראל הוא שבט אפרים שיושב בהר אפרים.

אולם, שבט אפרים לא יוזם פעולה שתושיע את ישראל, ולכן אהוד מתעורר ולוקח את תפקידו של יוסף (אפרים) ומושיע את ישראל. ידוע ששבט יוסף כנגד "שור" ("בכור שורו הדר לו"), וכנגדו עומד "עגלון" מלך מואב. והצפייה הייתה שיקום השור וילחם בעגל וינצחו. ובמקום ש"יוסף" נעדר, מגיע "בנימין" וממלא את מקומו.

המקום השני הוא בזוהר וישלח קע"ה ע"א (מתורגם על פי פירוש ה"מתוק מדבש")^[17]:

ותקרא שמו "בן אוני", על שם קושי הדין שנגזר עליה, על שם שנולד מבחינת גבורות המלכות… ויעקב החזיר את בנימין וקשרו בצד ימין שהוא מדת החסד כדי להמתיק את הגבורה שבו...

הזוהר מתארך כאן תהליך של מיתוק הדין. הדין (בחינת גבורה) שייך לצד "שמאל" ולעומתו החסד שייך לצד "ימין". "בן אוני" מבטא את האנינות שהרגישה רחל בקושי לידתה, ובהבנה שהיא הולכת למות. רחל מבינה שהעובדה שבנימין נולד בצורה של דין קשה, מגלה שגם בנימין עצמו שייך למידת הדין. לעומת זאת, יעקב רואה את המצב הקשה, אך גם רואה שיכולה לצאת ממנו ישועה גדולה. על כן הוא קורא לו "בנימין" ומגלה שבעצם בנימין שייך דווקא למידת החסד. מיתוק הדין במקרה הזה נעשה על ידי "קשירה" של הדין (שמאל) לצד החסד (ימין). כך הבחינה של הדין תשמש לעשיית חסד וכך תתמתק.

אנו רואים שפעולתו של אהוד יכולה גם כן לבטא מיתוק שכזה.

דבר ראשון, ניתן לחבר זאת למאמר הקודם של הזוהר ולראות כיצד שבט שכמעט נכחד (בחינת בן אוני - אנינות) מתחבר חזרה לעם ישראל וחוזר להיות שבט בנימין.

דבר שני, בפסוקים מופיע הפירוט רב של אהוד כאיטר יד ימינו (שמאלי) וכן שהוא קושר את החרב דווקא על ירך ימין. מזכיר את קשירת השמאל בימין שעליו מדבר הזוהר. ודווקא כתוצאה מקשירה זו הגיעה הישועה לעם ישראל. מתוך הדין הקשה שהיה לעם ישראל הגיע אהוד וממתק את המצב שדווקא על ידו הוא גורם לחיבור של שבט בנימין חזרה לעם ישראל.

בחינות נוספות במידתו של בנימין

ר' צדוק מביא בספרו "פרי צדיק" שני מקורות. אחד מהאר"י שחישב שחודש כסלו הוא כנגד שבט בנימין. השני מספר יצירה^[18]: "המליך אות ס' בשינה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה וקיבה בנפש זכר ונקבה".

על כך אומר ר' צדוק (פרי צדיק לראש חודש כסלו מאמר ד'):

י"ב שבטים נגד י"ב חודשים כמו שאמרו (מדרש תנחומא ויחי) כל חודש כנגד שבט אחר והאריז"ל חשבן כסדר הדגלים וחשב כסליו נגד בנימין.

וגרסתו בספר יצירה "המליך או ס' בשינה… כסליו בשנה וקיבה בנפש"... והעניין בזה… שאף בשעת השינה במעמקי הלב שוכן השם יתברך. ועל כן בנימין שהמקדש בנוי בחלקו… על כן חשבו כח השינה לבנימין ואיתא צחילת מפלה שינה… כי שבע יפול צדיק וקם.

ואות ס' מורה סומך ה' לכל הנופלים… רק הנפילה כעין ירידה שהיא צורך עלייה.

ומתחלת התורה לא כתיב סמ"ך עד פסוק ויפל ה' אלוקים תרדמה… עד ויסגור בשר…

דבבריאת שמים וארץ כפי מה שעלה במחשבה לבראותו במדת הדין… ולבסוף כשראה שאין העולם מתקיים במידת הדין ושיתף מדת רחמים למדת הדין… ומשום הכי איתא (מגילה טו ע"ב) בלילה ההוא נדדה שנת המלך. נדדה שנת מלכו של עולם. שאז היה נראה כשינה למעלה כביכול. שהיו ישראל בהסתר פנים... ובזה החודש היה נס חנוכה. וזה המליך אות ס' בשינה שה' סומך לכל הנופלים שלא יהיה נפילה. שמזה החושך נצמח הישועה. שמקודם היו גם כן תחת ממשלתם אך כיון שגזרו גזירות כאלו והחשיכו עיניהם. על ידי זה נתעוררו ומסרו עצמם על זה והשם יתברך עזרם ונתגברו עליהם. וזהו סומך שהנפילה היא צורך עלייה. וכן השינה הוא לטובה אני ישנה ולבי ער שהשם יתברך שוכן בלב ישראל.

ר' צדוק מבאר את עניינה של האות "ס". הוא פותח תחילה בדברי הגמרא שמשייכת אותה לפסוק בתהילים "סומך ה' לכל הנופלים" ומכך הוא מסיק שעניינה הוא הקימה מתוך הנפילה. הוא מביא כדוגמא את סיפור נס חנוכה שבו העם היה במצב של "שינה" (ולכאורה גם לא הורגשה השגחתו של הקב"ה) ורק בעקבות הגזירות הקשות, התעורר העם להלחם ביוונים שכבשו אותם ועל ידי כך הגיע לחירותו (בדומה למצבו של עם ישראל במקרים רבים, וכן במקרה אצלנו עם מואב) ולהשראת שכינה מחודשת במקדש.

נקודה נוספת מבאר ר' צדוק, והוא שהפעם הראשונה (לפי המדרש^[19]) שהאות "ס" מופיעה בתורה היא בפסוק - "ויסגור בשר תחתנה"^[20]. לענייננו, ניתן לומר שזה מזכיר מאוד את פעולתו של אהוד, שנקודה מרכזית שבה היא שהחרב תבלע בתוך בטנו של עגלון "ויבא גם הניצב אחר הלהב ויסגר החלב בעד הלהב"^[21].

סיכום הבחינות השונות

איני מתכוון לומר שכל המקורות הפנימיים שהבאנו לעיל מתארים את סיפורו של אהוד.

כל מקור מדבר על נקודה אחרת בבחינה המיוחדת לשבט בנימין.

אולם, כאשר אנו קוראים כעת, בקריאה מחודשת את סיפורו של אהוד, ניתן לראות שהפירוט וההדגשה של הפסוקים, אינה נועדה רק ליצור עניין אצל הקורא, אלא להדגיש את הנקודות המיוחדות לשבט בנימין ולמהלך האלוקי שהקב"ה מנהיג את עולמו במידה שקשורה לשבט בנימין.

לא בטוח שאהוד עצמו כיוון לרעיונות הכתובים בזוהר בכל שלב בפעולתו, אך ללא ספק הקב"ה גלגל את הישועה הזו דווקא בצורה הזו, מפני שזו הצורה שבה הקב"ה מנהיג את עולמו במקרה שכזה.

במשפטים הבאים ננסה לסכם את הרעיונות העולים מהמקורות וכיצד הם מאירים את הפסוקים ומגלים את יד^[22] ה' שמתגלית כאן.

מלכות מואב משתלטת על "עיר התמרים" לאחר שהיא התפנתה מבני הקיני שהלכו ללמוד תורה אצל עתניאל. העם נכנס למצב אדיש ולאט לאט, מואב משעבדים את ישראל ומכבידים את עולם עליהם. ישנו ביטוי חריג בפסוקים - "ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל", שמבטא שיש כאן השגחה אלוקית, על מנת לעורר את העם. אך עם ישראל נכנס ל"שינה" ושבט יוסף (מאיזור הר אפרים) שהיו אמורים להתעורר ולהושיע את ישראל אינם מתעוררים לעשות זאת.

כאשר שבט יוסף אינו מתפקד ("נעלם"), עולה ותופס את מקומו בנימין. אך מכיוון שאין מדובר כאן בישועה בדרך הישר, אלא על ידי מחליף, הישועה אינה מתבצעת במלחמה ישירה, אלא בערמה^[23].

אהוד שמגיע משבט בנימין שכמעט נדחה בסיפור "פילגש בגבעה", מנצל את מעמדו שמבטא "נפילה" ו"דחיה" ודווקא משום כך, קונה את אמונו של מלך מואב.

אהוד משתמש דווקא בתכונת היותו שמאלי (בחינת דין) ומשתמש בחרב שנמצאת בצד ימין (בחינת חסד) כדי להושיע את ישראל וגם גורם לחבר את שבטו חזרה לעם ישראל (על ידי הצהרת הנאמנות בעם ישראל בניגוד למואב).

מרכז הסיפור הוא הכנסת החרב לבטנו של עגלון (בחינת "ויסגור בשר תחתנה") וכעת השינה נופלת דווקא על עגלון מלך מואב. לעומתו, מי שיוצא משינה הוא עם ישראל, וכך הוא נושע.

[1] א', ט"ז.

[2] ג', י"ב - י"ד.

[3] ג', ט"ו.

[4] ג', ט"ז.

[5] "הסיפור על אהוד בן גרא בספר שופטים", בית מקרא מ"ו, סיוון תשל"א.

[6] ג', י"ט.

[7] אין זה מחוייב לטעון שקדם לסיפור זה יצירת קשרים בין אהוד לעגלון. אולם, גם אם הדברים הללו לא קרו, סביר להניח שאם אהוד לא היה הורג את מלך מואב, הוא היה מתחבב עליו ונהפך להיות נאמנו בצורה די קלה.

[8] קדימה ואחורה (ולא למעלה ולמטה).

[9] ייתכן ששיקולים אלו עמדו גם בשיקולים של אסתר שלו הגידה את עמה עד הרגע האחרון, מחשש לנקמה בעם היהודי, אם מאמציה לא יצלחו.

[10] בשם הרב עוזי ביננפלד.

[11] מקבים ו', נ"ז - ס"ג (וכן כדאי לעיין גם ב"מגילת חנוכה" של ד"ר חגי בן ארצי, פרק ו'):

ויהי בעת ההיא ויוגד לליזיאש לאמור: המלך אנטיוכוס הפקיד את בנו על יד פוליפוס להיות לו לאומן ולהמליכהו. והנה הוא שב מארץ פרס, וכל אנשי הצבא אתו, ועתה פן ישלח ידו והחזיק בממלכה. ויבהילו לסור מעל המצודה, ויאמרו אל המלך ואל שרי הצבא ואל כל אנשי החיל לאמור: הן חסרנו כל בארץ הזאת, והעם הולך וחסר מבלי צדה, והמקום אשר אנחנו צרים עליו חזק הוא מאוד, הלא טוב לנו לשוב ולשקוד על אודות ארצנו. לכן נתנה יד לעם הזה, ונעשה שלום להם, ונאות להם כי ילכו בחוקותם כמשפטם... ואחרי כן שב בחיפזון לאנטוכיה, וירא את פוליפוס כי שלח ידו בבירה וילחם בו ויקחה מידו בחזקה.

[12] גיטין נ"ו.

[13] ג', כ"ח.

[14] בראשית ל"ה ט"ז - י"ח.

[15] הלשון המקורית: "ותקרא שמו בן אוני דחשיבת דאולידת לתתא בעלמא דפרודא ואשתארת חד סרי באינון לעילא. מה כתיב ואביו קרא לו בנימין, בן ימין, דהא אסתלק לעילא בעלמא עלאה. דכד אתאביד יוסף בנימין אשלים אתריה. ועל דא צדיק בעלמא תתאה עייל ונפיק. ובגין כך יוסף ובנימין וכלהו תריסר כגוונא דלעילא ביחודא חד".

[16] במאמר הקודם הסברנו ששבט בנימין כרת בריתות עם הכנעני והתחבר לתרבותו, ולכן התנהג בצורה כזו במקרה של "פלגש בגבעה", מה שהעצים את תחושת העם ששבט בנימין נדחה מעם ישראל.

[17] הלשון המקורית: "ותקרא שמו בן אוני, דקשיו דדינא דאתגזר עלה, ויעקב אהדר ליה וקשיר ליה לימינא, בגין דמערב אצטריך לקשרא ליה לימינא, ואף על גב דאיהו בן אוני סטרא דדינא קשיא, בן ימין איהו, דהא בימינא אתקשרת".

[18] פרק ה'.

[19] המדרש בבראשית רבה י"ז, ו' אומר: אמר רבי חנינא בריה דר' אידי: מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב סמ"ך, כיון שנבראת נברא שטן עמה. ואם יאמר לך אדם "הוא הסובב" (בראשית ב', י"א), תאמר לו בנהרות הכתוב מדבר.

יוצא מכאן שה"ס" הראשונה מופיע בהקשר תיאור הנהרות ולא בבריאת האשה! אלא שהכוונה ל"ס" הראשונה שמדברת במעשה הבריאה ממש ולא תיאור של מציאות קיימת (שכנראה מאוחרת למעשה הבריאה).

עיין עוד בספר "טללי חיים" על ספר דברים, פרשת "כי תצא", "עשר לשונות קידושין", עמוד תקע"ב והלאה.

[20] בראשית ב', כ"א.

[21] ג', כ"ב.

[22] דרך אגב, המילה המנחה בסיפור היא "יד".

[23] בדומה למצב בימי אחשוורוש גם שם הישועה הגיעה דרך מרדכי משבט בנימין בערמה מול המלך. גם שם הוא נחשב לנאמן למלך, ודווקא הנתון הזה היווה חלק מרכזי בישועה.