לא. - לא יפטר אדם מחברו... אלא מתוך דבר
הלכה

פתיחה

התלמוד במסכת ברכות מביא ברייתא שמדברת על פרידה[1]:

תנו רבנן: ... וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה… כי הא דרב כהנא אלוייה (=ליוה) לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל (=שמות של מקומות).
כי מטא להתם (כשהגיעו לצניתא) אמר ליה (=רב כהנא): מר ודאי (=אדוני  שמע בבירור) דאמרי אינשי "הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא".
אמר ליה (=רב שימי): אדכרתן מילתא (=הזכרת לי את דברי) דרבי יוסי ברבי חנינא. דאמר ר' יוסי ברבי חנינא - מאי דכתיב "בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיהו ב', ו'), וכי מאחר דלא עבר היאך ישב? אלא לומר לך, כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה.

קושיות

היינו מצפים שהדוגמה שהתלמוד יביא ל"דבר הלכה" תהיה הלכה קלאסית. אולם הדוגמה המובאת נראית יותר כמו דברי אגדה מאשר דבר הלכה.

לגופו של עניין, דבריו של רב שימי נראים תמוהים. הייתכן שאדם הראשון ידע להכריז על מקום שלא יתיישב? הרי לכאורה קיימת בחירה חופשית, ויכול לבוא אדם בדור אחר ולהחליט ליישב את אותו המקום. מה המשמעות של מימרה זו?

דבר הלכה

תחילה יש להגדיר מחדש מהו דבר הלכה.

הלכה היא מלשון הליכות עולם. הוראת התורה לגבי התהלכות האדם עם העולם הרבה יותר רחבה מהוראת המצוות. התורה מנחה את האדם כיצד לעבוד על מידותיו, כיצד להתנהל בעבודתו, כיצד להתנהל מבחינה מדינית וכיצד להתנהל מבחינה צבאית.

שורש המחלוקת

כעת ננסה להבין את שיחת תלמידי החכמים שצריכה לימוד.

נראה שמדובר על שני תלמידי חכמים שהיו בעלי תפקידים באותו המקום. בשלב מסויים החליט רב שימי לעזוב ורב כהנא חברו ליווה אותו בדרכו למקומו החדש.

בדרך, כשהגיעו לצינתא (דקלים) "עקץ"[2] אותו רב כהנא באומרו את הדרשה לגבי הדקלים שראו. רב כהנא אמר שמספרים שאלו דקלים שנטע אדם הראשון ועד זמנם נשארו על עומדם. רב כהנא רמז בכך לרב שימי שישנה מציאות בעולם של דברים שנשארים במקום אחד ואינם זזים ממקום למקום. בכך רמז כמובן לכך שרב שימי יכל להשאר בעיר ולא היה חייב לקום ולעזוב. יתכן שרמז בכך על המזמור הראשון בתהילים "אשרי האיש… והיה כעץ שתול על פלגי מים…", כך האדם כעץ השדה צריך להיות שתול במקום אחד ורק כך יגדל ויתן פריו בעיתו.

לעומתו, ענה לו רב שימי גם במימרא  אדם הראשון,  נראה שאין זה מחייב שמדובר בדווקא על אדם הראשון[3], אלא העקרון שמאחורי המימרא בהקשרה הוא החשוב. המימרא היא שאדם הראשון החל ליישב את העולם ולשם כך היה צריך להסתובב בעולם ולבחון את המקומות. העקרון המנחה הוא שאנשים הם לא עצים אלא ניידים. והחכמה בחיים היא לקבוע כללים וגבולות. כך האדם הראשון קבע אילו מקומות ראויים להתיישב ואילו לא, ואלו כללים שהנחו אותו ואת הדורות אחריו. כך רמז רב שימי שהליכת העולם היא ללכת בעולם ולכבוש יעדים חדשים בחיים. כפי שנצטווה האדם הראשון "וכבשוה".

סיכום

אם כן, דבר ההלכה בפרידה של שני תלמיד החכמים עסק בעצם הפרידה. רב כהנא פסק שהדרך הרצויה היא שאדם יהיה שתול במקומו וכך יוכל להוליך מהלכים ארוכי טווח ולזכות להצמיח פירות. לעומתו רב שימי סובר שעל האדם להלך בעולם ולכבוש יעדים חדשים כפי שהסברנו לעיל.

אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

על האדם להיות קבוע במקומו ולצמוח לאט ולדאוג שיהיה פרי לעמלו, אולם עם זאת האדם צריך לדעת שלפעמים עליו להתקדם ולכבוש יעדים חדשים, אלא ששם עליו לקבוע אילו מקומות ראויים שהוא ילך בהם ואילו לא, כאשר המצפן שלו נקבע כבר מימות אדם הראשון וכמובן ניתן להלמד גם מתוך התורה.

[1] ברכות ל"א.

[2] כך אומר בעל ה"חמדת דניאל", הרב דניאל בן דוד ואקנין, עמוד 346, וזה לשונו: "מצאתי בספר בית יצחק על התורה (בראשית) עמוד ה' בהגהת שיח יצחק, וזה לשונו: שמעתי בשם הרב הגאון אריה ליב ראסקס שאמר… משום דלרב כהנא היה קשה מאוד פרידת רב שימי בר אשי, לזאת עשה עמו דיבור… ורמז ליה שגם הוא ישאר על מקמו ולמה ליה לילך ולהתנועע למקום אחר? ורב שימי השיב ליה … לזאת נותן ה' יתעלה רצון לעזוב מקומו ולילך למקום אחר, או לפעמים מסבב הסיבה דביש (=מלשון בושה) ליה בהאי מקום והולך למקום אחר, כדי שתתיישב ישוב גמור בכל קמום שגזר אדם הראשון לישוב, כי לא והו בראה לשבת יצרה, ועיין בתשובות הרשב"א תשובה י"ט".

[3] כך סובר גם בעל ה"תורת חיים" על בראשית, הרב חיים דוד בן משה, (עמוד 24) וזה לשונו: "ברור ביותר שלאו דווקא "גזר" אדם הראשון, והענין דרך של, כדברי המאירי שם: כלומר לרוב חשיבותה שמעולם בוכנה בטבעה להיות כך עכ"ל. וקצת קשה למה אם כן נזכר אדם הראשון וגזירתו? ולכן נראה דרל  משל לומר שכל מקום שידו של אדם מצאצאי אדם הראשון הגיעה לשם נתיישב, וכל מקום שידו של אדם לא הגיעה אליו לא נתישב. וזו כוונת המקרא: תמשילהו תחת ידיך כל שתה תחת רגליו".