אמור - לחם קדושה ורצון
לחם וקדושה
הפרשה פותחת בדינים האומרים לכהנים מאילו דברים עליהם להשמר (בעיקר ענייני טומאה), ובאמצע רצף הדינים מופיע הטעם[1]:
וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם.
לאחר מכן ישנם דינים האוסרים על כהן בעל מום להקריב קרבן. במהלך פרשיה זו מופיעה שלוש פעמים המילה "לחם" בהקשר של הקרבן. ולבסוף הנימוק[2]:
אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני ה' מקדשם.
שאלה צדדית שנעלה עכשיו היא מדוע כהן בעל מום נפסל בעבודה, הרי הוא עדיין עומד בקדושתו?
על כל פנים, לאחר מכן מופיע איסור אכילת הקרבן בטומאה או לזר. גם כאן מופיעה המילה "לחם" שלוש פעמים. בסיום ענייני הטומאה ובסיום ענייני דיני הזר מופיע אותו הנימוק "אני ה' מקדשם".
משביע לכל חי רצון
ההפתעה מגיעה כעת. פרשיה האוסרת על הקרבת קרבן בעל מום. ההפתעה היא מכיוון שאין כאן את המילה "לחם" ואין את הנימוק "אני ה' מקדשם".
כעת הקרבן נקרא קרבן והנימוק הוא[3]:
כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם.
בסיום פרשיה זו מגיע דין השייך לכאורה לדין זר[4]:
ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם.
הקרבה מיד גוי נחשב "לחם" אבל הנימוק לפסול הוא לא בגלל חילול הקדושה אלא בגלל שאינו לרצון.
לאחר מכן דינים של קרבן תודה שבו גם כן חיברו שני ביטויים שונים[5]:
וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצנכם תזבחו… ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם.
אדם וקרבן
יתכן להסביר את הדברים בצורה הבאה. כאשר הכהן ניגש להקריב קרבן (והוא עומד במקום הבעלים לעניין הזה), הוא עצמו מתקרב אל הקב"ה. ייתכן לומר בצורה מסויימת שהוא נהפך לקרבן עצמו והוא העיקר, ואילו הבהמה שאותה מקריבים בפועל היא רק בבחינת לחם, המצע או ליתר דיוק האמצעי לקרבה הזו לקב"ה. לכן בכל המקרים הללו, הקרבן נקרא לחם, והנימוק הוא "אני ה' מקדשם" מכיוון שהעיקר עוסק בכהן עצמו.
אולם, כאשר מגיעים לדיני מום בבהמה, אזי העיסוק המרכזי הוא בבהמה, ולכן בפני עצמה היא נקראת "קרבן" ולא "לחם". הנימוק משתנה גם הוא, והעניין הוא האם הקרבן יעלה לרצון או לא בצורה מטפורית ניתן לומר, אין כאן עיסוק במקריב, אלא במי שמקריבים אליו.
מכאן נבין מדוע כהן בעל מום פסול לעבודה. הסברה הפשוטה מבינה מדוע הקרבת קרבן בעל מום הא בעייתית, שכן היה ראוי לתת משלך את הקרבן שנראה יותר שלם. באופן דומה, אם נתייחס לכהן המקריב כאילו הוא עצמו קרבן, שכן הוא מתקרב בכך אל ה', נוכל לקרב אל שכלנו מדוע הדרישה שגם הכהן לא יהיה בעל מום הגיונית. מכאן נבין גם את סמיכת הפרשיות בין איסור הקרב של כהן בעל מום ובין הקרבן עצמו שאסור לו להיות בעל מום.
בן נכר
במקרה של בן נכר נאמר "לחם" ונאמר עניין הרצון[6]:
ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם.
נאמר כאן על דרך השלילה, שכל מה שאמרנו על התקרבות לה' ועל כך שהקרבן טפל למקריב, כל אלו אינם יכולים להיות אצל בן הנכר ולכן "לא תקריבו לחם".
אולם, היינו יכולים לחשוב שאולי הקרבן ירצה גם בלי קשר למקריב, על כן התורה מדגישה ש"לא ירצו לכם", גם הקרבן בפני עצמו נחשב במקרה כזה ל"בעל מום". ניתן לפרש זאת שהכתוב מדבר בקרבן עם מום שאינו פוסל בדיני הגויים אבל כן פוסל בדיני ישראל. אולם, אפשר לומר בפשטות שעצם החיבור שבין הנכרי לבהמה נחשב למום בעניין הזה ולכן הקרבן כבעל מום לא יהיה לרצון.
ייתכן שזו שיטתו של הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות שכותב:
שנמנענו שלא לקבל שקלים מן הנכרים ולא לצרף אותם עמנו בקרבנות הצבור… והוא אמרו יתעלה ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם.
נתבאר לפי זה שגם שקלים שלכאורה אין בהם דיני מומים אסור לקבל מיד הנכרים, וזה יובן לפי ההסבר השני שהזיקה בין הנכרי ובין הקרבן היא שמשווה לו מום.
קרבן תודה
כאמור בקרבן התודה חיברו שני ביטויים שונים, רצון וחשש מחילול הקדושה, כאשר לקרבן עצמו לא קוראים "לחם" ולא "קרבן" אלא "זבח". כמו כן הרצון אינו הרצון של הקב"ה אלא הרצון של המקריב[7]:
וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצנכם תזבחו… ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם.
ניתן לומר שיש כאן גדר חדש. אם "לחם" מדגיש את דין המקריב, ו"קרבן" מדגיש את דין הקרבן עצמו, ניתן לומר ש"זבח" מדגיש את עניין מי שמקריבים אליו. הדברים מתחדדים בלשון הכתוב "זבח תודה לה'". אם בקרבן רגיל ישנו רכוש ששייך למקריב והוא מחובר אליו, ואותו רכוש הוא מעניק ומקריב לפני ה'. בקרבן התודה הפסוקים מתארים לכאורה שכבר מלידה הקרבן שייך לה'[8]:
שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'… וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצנכם תזבחו...
הרושם העולה מהפסוקים הוא שלכאורה כבר מלידה הקרבן שייך לה', אלא שיש חיוב לחכות מעט לפני שמקריבים אותו.
כל עניינה של התודה הוא בעקבות מאורע שהיה שעליו מודים. ניתן להסתכל על אותו המאורע ככזה שהקב"ה סובב וגרם לאותו המאורע רק כדי שלאחריו האדם יקריב קרבן תודה ויודה לה'. האדם חושב שהוא יוזם מעצמו את נתינת התודה, אך התורה באה ואומרת שלא רק את האירוע הקב"ה סובב על מנת שהאדם יתן תודה, אלא אפילו את לידת הקרבן הקב"ה סובב והכין מראש למאורע הזה.
תיאור הפסוקים מכוון לכך שכאילו הקב"ה בעצמו הביא את הקרבן והאדם רק צריך לדאוג לכך שהקרבן יהיה גם לרצונו בכך יכוון את רצונו לרצון הקב"ה.
אם כן, כוונתו של האדם בקרבן זה צריך להיות התבטלות ולא נתינה. לכן מגיע הביטוי שאנו מוצאים כאשר הקרבן הוא במרכז - הרצון. אלא שכאן מדובר על קרבן שהקב"ה ארגן מראש ומה שנותר הוא שגם האדם יכוון עצמו לרצונו של הקב"ה.
לסיכום, מדובר על קרבן שלכאורה הקב"ה ארגן בעצמו להביא, ומה שיש לאדם לעשות הוא לכוון את רצונו ולהתבטל בפני גדולת הקב"ה.
לפי כללים אלו ניתן יהיה להסביר מדוע האריכה התורה בתיאור קרבן העומר ושתי הלחם מכל קרבנות המועדות. אך זהו עניין למאמר אחר.
----
[1] ויקרא כ"א, ח'.
[2] ויקרא כ"א, כ"ג.
[3] ויקרא כ"ב, כ'.
[4] ויקרא כ"ב, כ"ה.
[5] ויקרא כ"ב, כ"ט - ל"ב.
[6] ויקרא כ"ב, כ"ה.
[7] ויקרא כ"ב, כ"ט - ל"ב.
[8] ויקרא כ"ב, כ"ז - כ"ט.