ספר שופטים - פרק ו' - גדעון מנתץ את המזבח

ניתוץ המזבח

ה' מצווה את גדעון^[1]:

… קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת. ובנית מזבח לה' אלקיך על ראש המעוז הזה במערכה ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת.

1. מהו פר "השני"?
2. ה' אומר לגדעון לקחת שני פרים ולהקריב רק את פר "השני". ולשם מה היה על גדעון לקחת את "פר השור"?

הרב עוזי ביננפלד מסביר את העומק שיש בסיפור שלנו. חז"ל מסבירים שתגובתו של גדעון המשלב את זכר יציאת מצרים עוסק בכך שאביו לימד אותו את הדברים בליל הסדר ("אבותינו סיפרו לנו"), אולם מהפסוקים משמע שהוא היה עובד עבודה זרה?

גם מתשובתו של יואש לאלו שביקשו ממנו לפגוע בבנו - "ירב בו הבעל" משמע שהוא לא באמת האמין בעבודה זרה זו.

לכן, הרב עוזי טוען שיואש מזכיר את מעשהו של אהרון בחטא העגל. אהרון הבין שכדי לא לאבד את העם, עליו להראות כאילו הוא משתף פעולה עם העם ולחכות לרגע המתאים להחזירם בתשובה. כך יואש חי חיים כפולים. כלפי חוץ הוא מנהיג העבודה זרה באזור, אולם באמת בחדרי חדרים הוא ממשיך לקיים מצוות, ומכאן האמונה של גדעון.

הרב עוזי שואל, אם פר "השני" הוא פר עבודה זרה, כיצד גדעון הקריב אותו על המזבח?

תשובתו היא שפר "השני" הוא פר שיואש מפטם שבע שנים מתחילת השעבוד, והוא מחכה לגאולה כדי להקריבו כקרבן תודה לה', ולכן אין בעיה להקריבו למזבח. הפר השור, הוא ככל הנראה פר לעבודה זרה ולכן הוא לא מוקרב.

הבעיה בפירוש זה הוא שחז"ל^[2] הגדירו את פר "השני" כפר לעבודה זרה וזה אחד מהוראות השעה שביצע גדעון באותו לילה (הקריב פר מוקצה ונעבד על מזבח חוץ).

הרב וינר מסביר שיש כאן דמיון לסיפור אליהו בהר הכרמל שם יש מזבח לבעל "שלא עובד" ומזבח שהקים אליהו שעליו יורדת האש. כך כאן באים לבזות את פר השור ולכן משאירים אותו בצד, ודווקא את הפר השמן שכיוונו לתת אותו לעבודה זרה, אותו מקריבים על המזבח, כחלק מהזלזול בעבודה זרה.

לעניות דעתי, ניתן לשלב בין הפירושים.

ייתכן שכלפי חוץ כולם חשבו שיואש מפטם את פר "השני" לעבודה זרה, אך האמת שהוא פיטם אותו לשם ה' כדי להקריבו כשתבוא הגאולה. על כן, כאשר מגיע גדעון להושיע את ישראל, הוא מקריב את הפר שייעד לכך אביו (למרות ששאר האנשים חושבים שהוא בעצם הקריב פר של עבודה זרה).

"פר השור" הוא אינו פר שמיועד להקרבה אלא פר שמיועד לעבוד אותו כעבודה זרה לעצמה. ישנו ממצא ארכיאולוגי מעניין שנמצא בבית ציידא סמוך לכינרת^[3] (מופיע בתמונה בצד שמאל). מדובר על מצבה שיש עליה כתובת בארמית, ועליה חרותה דמות מעוטרת בקרני פר וחוגרת חרב.

מכאן מובנת תגובתו של יואש "ירב בו הבעל", שכן לשם כך השאיר גדעון את "פר השור" כדי לבזות אותו, להראות שהוא עם חרבו לא יכולים להושיע אפילו את עצמם.

חז"ל הביאו סיפור דומה בהקשר של אברהם אבינו. הסיפור במקורו מובא בבראשית רבה^[4] בשפה הארמית. אביא חלק אחד מתורגם לעברית:

… נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך?

אמר לו: ... קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם.

ניתן להשוות בקלות בין סיפורו של גדעון לבין האגדה שחז"ל הביאו בהקשרו של אברהם. אם כן, לפי פירושינו ניתן למצוא אצלנו גם את אקט הפטיש (במקרה שלנו חרב) הנמצא אצל ה"עבודה זרה" שניתצה את שאר הפסילים, כאשר "שור הפר" הוא שור העבודה זרה עם החרב.

האותות

גדעון מבקש במהלך כל הסיפור מספר אותות:

1. מהמלאך: "ועשית לי אות שאתה מדבר עמי" - מכיוון שהוא לא האמין שהמלאך הוא ממש שליח ה', וכן כפי שהסברנו, הוא ציפה להתגלות ה' כחלק מתחילת תהליך הגאולה (בניגוד להסתר הפנים שהיה עד כה).
2. שני אותות גיזת הצמר, כאשר פעם אחת הטל היה צריך להיות על הגיזה ופעם אחת על האדמה.
3. שמיעת החלום של אנשי הצבא המדייני.

לכאורה, לאחר האות הראשון גדעון לא היה צריך לבקש ניסיונות נוספים ויש להבין בכל מקרה, מה קרה שהיה צורך באות נוסף (תשובות בהמשך…)

שבטי הצפון

הפסוקים מתארים את הצטרפותם של שבטי הצפון על אף שבהמשך לא רואים אותם משתתפים בלחימה[5]:

ומלאכים שלח בכל מנשה ויזעק גם הוא אחריו ומלאכים שלח באשר ובזבולון ובנפתלי ויעלו לקראתם.

הפירוש המקובל הוא שגדעון שלח שליחים לשבטי הצפון, אך הם לא חזרו. יתכן שהשליחים נתפסו בדרך הלוך ויתכן שבדרך חזור. יתכן שהשבטים מהצפון ניסו להגיע כפי שכתוב "ויעלו לקראתם", אך הצבא המדייני הנחיל להם מפלה והם נסוגו חזרה[6].

בפסוק העוקב גדעון מבקש את נס גיזת הצמר, והצורך נראה כעת ברור. מכיוון שיש כאן מפלה עוד לפני שהקרב התחיל, נכנס מורך בלבב העם שפגם במוטיבציה שלהם ללכת לקרב. גדעון חש בהסתר הפנים ובהשלכה שלו על המורל של העם ולכן מבקש אות "וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת".

גיזת הצמר

גדעון מבקש שני ניסיונות.

הניסיון הראשון - שיהיה טל על גיזת הצמר ו"חורב" על הארץ סביב.

הניסיון השני - שיהיה טל על הארץ סביב ועל גיזת הצמר יהיה "חורב".

לכאורה נראה שגדעון לא הסתפק בניסיון הראשון מפני שהנס שבו יותר קטן, שכן זה טבעי שהטל שנשאר באדמה יתאדה, ולכן הוא ביקש את הניסיון השני שהוא יותר "מאתגר".

אלא שכאן ניתן לשאול - האם גדעון לא חשב מראש על הפגם שבבקשת הנס הראשון?

רש"י מסביר שהאות הראשון לא התקיים במלואו, שכן כתוב שהיה טל על הגיזה אך לא כתוב שהיה "חורב" על הארץ (שהברית כרותה לטל שאינו נעצר[7]). על כן, מובן לשם מה היה צורך בניסיון נוסף.

אולם המלבי"ם מסביר שיש משמעות לגיזת הצמר לעומת הארץ מסביב בניסיון הראשון[8]:

… ואם טל יהיה על הגזה לבדה הגם שעל כל הארץ יהיה חרב, רצה לומר הגם שכל הארץ שהוא כל ישראל בלתי ראוים אל הטל העליון ויהיה שם חורב, בכל זאת אמשיך הטל בזכותי, אז וידעתי כי תושיע בידי ובזכותי את ישראל.

אם כן, הגיזה מבטאת את גדעון והארץ את שאר העם.

גדעון הבין שהקושי הגדול שלו הוא מצב העם. העם עדיין עובדי עבודה זרה ולא בטוחים בזכותם לנצח, לכן צריך אות משמים שהם ייוושעו על אף מצבם.

זהו טעם שמסביר שיש חסרון שהעם מודע אליו, אך ניתן לומר שישנו חסרון נוסף שהעם לא מודע אליו והאות הזה אמור לפתור אותו. כל עוד העם מחובר תרבותית למדין ולעבודה זרה שלהם, יהיה לו קשה לצאת למלחמה ולנצח, כדי שהעם לא יפחד מהמדיינים הוא צריך להיות מנותק מהם תרבותית ולהאמין בה', רק כך יהיה לו הכח לצאת לקרב.

הרב עוזי ביננפלד מוסיף לכל את הקללה "ירב בו הבעל", ואולי מתגנבת בלבם של הלוחמים מחשבה שאולי הקללה מתגשמת. בכך הם גם חוטאים שהם מאמנים בעבודה זרה וגם מפחדים מהמלחמה. האות הכפול בא להסיר שתי מחשבות אלו מליבם.

ברצוני ללכת בכיוון של המלבי"ם שדווקא הנס הראשון מבטא רעיון.

גדעון למד לקח מסיפור "ברק ודבורה" שאם אין מנהיג שמרכז סביבו את האמונה בה', אזי מהר מאוד אנשים יקחו את הישועה לכיוונים אחרים, ואפילו יתלו אותה בעבודה זרה. לשם כך, כחלק ממהלך הישועה הוא הבין שמנהיגותו והחלק המשמעותי שלו בישועה הוא תנאי בלתי נפרד מההצלחה של המהלך[9].

לכן הוא רצה לראות שהשפע יורד דווקא על הגיזה ולא על הארץ, על מנת להבין שחלקו בישועה תהיה משמעותית. בסופו של דבר ה' המטיר גם טל על האדמה, מתוך העברת מסר לגדעון, שהישועה תהיה גם בעזרת העם ולא תהיה לו בלעדיות[10].

[1] ו', כ"ה - כ"ו.

[2] במדבר רבה פרשה י"ד ה'.

[3] מייצג רשות העתיקות מספר B-42374.

[4] בראשית רבה ל"ח, י"ג.

[5] ו', ל"ה.

[6] כלל הוא שהכתוב מעלים מפלות שיש בהם חילול ה', ובעיקר בענייננו שבו המטרה להראות את גילויו ועזרתו של ה'.

[7] תענית ג. וכן שם בתוספות ד"ה "ואילו טל לא מיעצר".

[8] מלבי"ם ו', ל"ז.

[9] הרב וינר מסביר בסיפורו של אליהו בהר הכרמל שקריאת העם "ה' הוא האלוקים" הייתה חסרה. ולכן מופיע שם שלאחר המעמד אליהו היה צריך לבדו להכות בנביאי הבעל, שכן העם לא הצטרף איתו למהלך המלא. לעומת זאת בקריעת ים סוף העם מופיע "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שם האמונה היתה שלימה, מתוך הבנה שמשה הוא שמביא את דבר ה' לעולם ועל כן יש לשמוע לדברו.

[10] אנו מכירים מקרה שבו היתה בלעדיות למתקיף, במקרה של יהונתן ונערו שהחלק המרכזי בנצחון על הפלישתים נעשה בעזרת המהלך שלהם שנעשה רק על ידי שניהם.