מסכת מגילה - י"ז. - הקורא למפרע
מקור ראשון - ככתבם וכזמנם
הגמרא מביאה מקור לכך שאסור לקרוא למפרע:
אמר רבא: דאמר קרא "ככתבם וכזמנם". מה זמנם למפרע - לא, אף כתבם למפרע - לא.
תחילה מנסה רבא לטעון שכמו שהזמן מסודר שלא למפרע, כך גם כתיבת המגילה, צריכה להיות לפי הסדר.
מדוע רבא מדבר על כתיבה, כאשר הדיון הוא על קריאה?
הגמרא מקשה על דברי רבא מכיוון אחר. תחילתו של הפסוק הוא "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה" (ט', כ"ז). יוצא מכאן שהמילים "ככתבם וכזמנם" מתארים כיצד עושים את הימים (עשייה כגון סעודה ומשלוח מנות) ולא כיצד קוראים!
מקור שני - נזכרים ונעשים
על כן היא מנסה ללמוד את איסור הקריאה למפרע ממקום אחר.
אלא מהכא, דכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים". איתקש זכירה לעשייה. מה עשייה למפרע - לא. אף זכירה למפרע - לא.
כשם שהעשייה של הימים נעשית לפי הסדר (כי גם העשייה מוגבלת להיות לפי סדר, כמו הזמן), כך הזכירה, שהיא קריאת המגילה, צריכה להיות לפי הסדר.
יוצא מכאן שהלימוד הוא זכירה מעשייה (ויש שאומרים שהיא עצמה נלמדת שהיא נלמדת מכך שנאמר מקודם "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם").
יוצא מהסוגיה, שישנם שני דברים שאינם למפרע ומהם מנסים ללמוד לקריאת המגילה:
הזמן - מנוהל לפי סדר.
העשייה - הכרח של המציאות שדבר אחד יתבצע לאחר הדבר השני.
קושיות
כדי להוכיח שהקריאה למפרע אסורה, הביאו את דברי רבא שמדבר על כתיבה למפרע שאסורה. מה הייתה ההוא אמינא להביא ראיה זו?
דחיית הגמרא שמדובר על העשייה ולא על הקריאה, גם היא מעלה את התמיהה, מה הייתה ההוא אמינא ללמוד מהפסוק של "להיות עושים…"?
שאלה על המגילה עצמה. לשם מה הכפילות בפסוקים עצמם? שני הפסוקים באים זה אחר זה, אחד אומר "ככתבם וכזמנם" ואחד "נזכרים ונעשים". לכאורה אותו העניין בסגנון שונה.
הירושלמי
בירושלמי למדים שהקורא למפרע לא יצא, רק מהמילה "ככתבם". ללא הצירוף של המילה "כזמנם", ללא קושיית הבבלי שמדובר על עשיית הימים, וללא הבאת הפסוק של "נזכרים ונעשים".
כיצד לא היה קשה לירושלמי ללמוד מהמילה "ככתבם" ומפסוק המדבר על העשייה ולא על הזכירה?
הירושלמי בפרק א', הלכה א' לומד מהפסוק הנוסף המופיע בבלי:
ר' חלבו ר' חונה בשם רב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" - נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה. זאת אומרת, שמגילת אסתר ניתנה להידרש.
יוצא מכאן, שהדרשה ש"זכירה" היא קריאת המגילה מוכרת לירושלמי. אם כן, מדוע לא הביאו אותה כהסבר לאיסור הקריאה למפרע (בעזרת היקש כמו בבבלי)?
הבבלי
כמו כן, גם בבבלי, רבא שלמד את דרשתו מ"ככתבם וכזמנם", דורש בדף י"ח. את הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים":
"קראה על פה לא יצא" - מנלן? אמר רבא: אתיא "זכירה" "זכירה". כתיב הכא "והימים האלה נזכרים" וכתיב התם "כתוב זאת זכרון בספר" (שמות י"ז, י"ד). מה להלן בספר אף כאן בספר. וממאי דהאי "זכירה" קריאה היא? דלמא עיון בעלמא! לא סלקא דעתך (דכתיב) "זכור" - יכול בלב? כשהוא אומר "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים "זכור"? - בפה.
אם כן, מדוע הגמרא שלנו לא הביאה את דברי רבא אלו ולמדה מהם שזכרון הוא בפה ונלמד ממנו גם שהקורא למפרע לא יצא? (כמו שלמדו במסקנה)
הנצי"ב
הנצי"ב בספר "מרומי שדה" עונה על הדברים:
בירושלמי איתא דכתיב "ככתבם" ואין צריכים להיקש כלל, אלא שהמשמעות כך: שיקרא כמו שכתוב ולא למפרע.
ומיושב בזה קושיית הטורי אבן ז"ל, דלהלן נפקא ליה מ"ככתבם", כתיבה אשורית ולא קריאה (=ולכן קשה איך רצו ללמוד כאן מאותה המילה לגבי איסור למפרע). ולא קשה דמלשון "כתבם" למדנו שהיא כתיבה, אבל מלשון "ככתבם" נפקא ליה דהיינו הקריאה תהא כמו הכתיבה.
ובגמרא דילן הוסיף מ"כזמנם", דאי מ"ככתבם" לא ידענו על מה הוא מורה, שיהא הקריאה כמו הכתיבה. ועל זה באה הילפותא מ"כזמנם" לגילוי מילתא, שלא תהיה למפרע כמו זמן.
ובזה מיושב קושיית הגאון הנ"ל, שהרי דנין אפשר (=קריאת מגילה למפרע) משאי אפשר (=אין כזה דבר זמן למפרע) (=וידוע שאין דנים אפשר משאי אפשר…).
ולפי דברינו אין זה אלא גילוי מילתא, דלעניין זה בעינן שיהא "ככתבם", והיינו דלא קאמר איתקש כתיבה לזמן כמו דאמר בסמוך איתקש זכירה לעשיה, דכאן אינו היקש כלל (=אלא גילוי מילתא).
הנצי"ב מסביר שלשיטת הירושלמי, הלימוד מ"ככתבם" גונז בתוכו שני עניינים:
הקריאה היא כמו הכתיבה.
שניהם לא למפרע.
אך הנצי"ב לא מסביר מהו הטעם של הירושלמי להשוות את הדינים של הכתיבה והקריאה.
הנצי"ב מסביר שהלימוד של הבבלי נעשה בשני שלבים:
"ככתבם וכזמנם" - הלימוד לא נעשה בעזרת היקש, אלא ש"כזמנם" בא לפרש בפשט את "ככתבם", שלא יהיה למפרע.
יש צורך בהיקש ללמוד לגבי הקריאה שהיא כמו הכתיבה (שלא תהיה למפרע).
בבלי וירושלמי
ייתכן להוסיף על דברי הנצי"ב שיש הבדל עקרוני בין גישת הירושלמי ובין גישת הבבלי.
הירושלמי מבין שהפסוק "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם" מדבר גם על קריאת המגילה.
לפי שיטת הירושלמי, ניתן להתייחס אל קריאת המגילה כחלק מהעשייה וממהותם של ימי הפורים. הרי הקריאה היא הפרסומי ניסא של היום והכל סובב סביב הקריאה. לכן קושיית הבבלי שה"עשייה" לא קשורה לעניין הקריאה, לא עולה בירושלמי.
כמו כן, לשון הכתיבה מובן בירושלמי כמכוון, בין השאר, גם אל הקריאה, ונסביר זאת בהמשך.
הבבלי מחלק בין הכתיבה לקריאה, ולכן הוא נצרך להיקש של זכירה וזמן.
כמו שראינו לעיל, גם הירושלמי מכיר בדרשה שמפרשת את הזכירה כקריאה, אך ראה לנכון ללמוד את הדברים דווקא מהפסוק של "ככתבם".
שתי בחינות בעשייה
שאלנו לגבי הכפילות של שני הפסוקים. נתבונן בפסוקים וננסה להבחין מהו ההבדל העקרוני ביניהם.
הפסוק הראשון אומר:
להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם.
הפסוק שאחריו אומר:
והימים האלה נזכרים ונעשים.
לכאורה יש כאן כפילות, אך גם שוני.
הפסוק הראשון מסביר כיצד יש "לעשות" את ימי הפורים. מה התפקיד של האדם ב"עשיית" היום, מעין התערותא דלתתא.
הפסוק השני מתאר מגמה הפוכה. ימי הפורים הם קבועים, ובכל דור מתנוצץ מחדש האור שלהם. הפסוק מסביר כיצד על האדם לנהוג כאשר מגיעים ימים אלו, כדי לקבל את השפע המתאים מהם. לכן לשון הפסוק הוא סביל ולא פעיל.
הירושלמי מדגיש את הבחינה הראשונה, והוא רואה גם בקריאה חלק מהעשייה. לשון הכתיבה היא לשון יצירה ועשייה במציאות. כמו שאנו מתפללים להקב"ה בראש השנה "כתבנו לחיים טובים", שהקב"ה ייצור לנו ממש מציאות של חיים טובים. לכן על אף שהכתוב מתכוון גם לקריאה, הוא נוקט בלשון כתיבה כדי לבטא את הרעיון של עשיית היום ביתר שאת גם בעזרת קריאת המגילה.
הבבלי מדגיש יותר את הבחינה שאנו מגיבים אל הימים שקדושתם מתנוצצת בכל שנה ושנה, והדבר מתבטא בעניין ה"זכרון" שבו אדם נזכר ומזכיר דבר שהוא פוגש בו מחדש.
ייתכן לומר שעומק כוונתו של רבא היא כדברי הירושלמי, שהכתיבה והעשייה של היום באים לידי ביטוי בקריאת המגילה. אלא שהבבלי לא הסתפק בדבריו ונדרש גם לפסוק השני שעוסק בזכירה.
מהלך של הרב ישי ויצמן
הרב ישי ויצמן שלח מהלך משלו להשוואת הבבלי והירושלמי בעניין זה, ונביא סיכום של דבריו.
אנו מכירים שתי מצוות שמופיעות במשנה שהקריאה למפרע בהם גורעת. קריאת שמע וקריאת מגילה. בשני התלמודים מוסיפים על כך גם את קריאת ההלל ותפילת שמונה עשרה.
יש כמה הבדלים בין התלמודים.
לענייננו, לגבי איסור קריאת המגילה למפרע, ההבדל בין לימוד הירושלמי והבבלי הוא שהירושלמי מתייחס אל המגילה והכתיבה כדבר אחד. וממילא גם קריאתה צריכה להיות כסדרה, על מנת לשמר את האחדות.
לעומת זאת הבבלי, רואה בכתיבה ובקריאת המגילה שני דברים נפרדים ויש ללמוד בדרשות את החיבור ביניהם, שבשניהם צריך להתקיים התנאי של קריאה כסדרה.
כך הרב ישי לומד גם לעניין לימוד הבבלי והירושלמי את איסור הקריאה למפרע בהלל ובסדר ברכות קריאת שמע.