כ"ד. - משום כבוד
מפטיר
המשנה מביאה הלכה בעניין העולה ל"מפטיר":
המפטיר בנביא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו…
הגמרא מנמקת מדוע המפטיר זוכה בכל כך הרבה כיבודים אחרים:
מאי טעמא? רב פפא אמר: משום כבוד. רבה בר שימי אמר: משום דאתי לאינצויי… תנן: ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו. אי אמרת משום נצויי, קטן בר נצויי הוא? אלא מאי משום כבוד? קטן בר כבוד הוא? אלא איכא כבוד אביו וכבוד רבו.
נעסוק בנימוק הראשון, אך תחילה נביא את דברי רש"י לגבי הנימוק השני, "משום דאתי לנצויי":
משום אינצויי - הדבר בא לידי מחלוקת אני מפטיר ואתה תעבור לפני התיבה.
כדי לחסוך את הכאב ראש לגבאי, אמרו חז"ל שהמפטיר יקבל גם את המעבר לפני התיבה.
שאלות
כיצד ייתכן חז"ל מטפחים את היחס לכבוד? הרי חז"ל מורים לנו שעלינו להיות ענווים ולברוח מהכבוד!
נראה לפרש שאין הכוונה כאן שיש חשש שהעולה "מפטיר" יחשוב שלא כיבדו אותו מספיק (כפי שעולה מקריאה ראשונית). אלא חז"ל רצו לתקן בבתי הכנסת, שבנוסף לקריאת התורה, יקראו בנביא. ייתכן שבזמנם העניין לא תפס כל כך ולכן הם תיקנו תקנות כדי לזרז את האנשים וליצור "מוטיבציה" כדי לקרוא גם את ההפטרה.
לולא התקנה ייתכן שהציבור היה מסתפק בקריאת התורה ולא היה מוסיף את קריאת הנביא, שהייתה חידוש בשבילם.
יוקרה
תקנת חז"ל הביאה את "היוקרה" לעליית המפטיר, והם חיזקו אותה בכך שנתנו לעולה גם לעבור לפני התיבה (אפילו אם הוא כהן) וכן לפרוס את שמע (תוספות חכמי אנגליה חידשו מסדר המשנה שבאותה התקופה קריאת התורה הייתה לפני התפילה, אך לא מצאנו מקור נוסף להוכיח לדברים אלו).
אנו רואים בימינו, ש"היוקרה" של המפטיר עדיין נשארה, למרות שלפי דברי המשנה, מעלתו פחותה משל שאר הקרואים. כמו כן, גם בימינו נהוג לכבד את המפטיר ב"מוסף", ונראה ששורש הדברים מתחיל ממשנה זו.