ל"א: - אין מפסיקין בקללות

אין מפסיקין

המשנה אומרת שאין מפסיקין בקללות. על כך אומרת הגמרא:

מנא הני מילי?

אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא "מוסר ה' בני אל תמאס" (משלי ג', י"א).

ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד? תנא, כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים, מסיים בפסוק שלאחריהן.

מפרש רש"י:

אל תמאס - והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות...

בחוקותי

אביי אומר שהכוונה דווקא לקללות שבתורת כהנים ("בחוקותי") ולא בקללות שבמשנה תורה ("כי תבוא"):

אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים. אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק.

מאי טעמא? - הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן.

• כיצד ההבדלים הללו קובעים שב"בחוקותי" אין להפסיק וב"כי תבוא" ניתן להפסיק? השאלה מתחזקת מההשוואה לירושלמי, שם בשתי הפרשות אין להפסיק באמצע בקללות (וכך נוהגים).

מצד הנימוק שאין מברכים על פורענות, ניתן לומר לפי ההבדלים הללו שהפורענות הכתובה ב"כי תבוא" אין לה תוקף כמו זו של "בחוקותי" ולכן ניתן פחות להקפיד בה לעניין הברכה לפני ואחרי.

אולם מצד הנימוק שבו נראה שמואס בתוכחה. מה ההבדל בין התוכחות?

רווח בין הפרשות

בספרא על ויקרא א', א' כתוב:

ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר: מה מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקדש, צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט הלומד מן ההדיוט!

משמע מכאן שיש סברא שדווקא הפסקה, יכולה לשמש כדבר חיובי, על מנת להפנים את הדברים ולא חלילה כסימן מאיסה בדבר שהפסיקו אותו.

הרב קוק באורות הקודש א', נ"ט "התבוננות והסתגלות", כותב:

לפעמים על ידי שטף המדע מרגישים ליאות, הבאה מצד שאין מניחים ריוח של התבוננות בין כל גילוי רוחני, לעכל יפה את ההופעה, בתבונה שכלית מנתחת, ובהתקבלות רצונית, מדותית, ומטשטשים בזה את גבולי האורים. כי הפסקות נתנו גם בתורה. לתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה, וקול וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט. והוא הדין לכל לימוד תבוני, הבא מהתגלות הנשמה בהופעותיה. ההפסקה מכשירה את החיים, את המזג, המדות, החפץ והיחש הסביבתי, להסתגל לאותו הטוב ולאותה האמת הרוממה שבהופעה העליונה.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

ייתכן לומר לפי זה, שההבדל בין "בחוקותי" ו"כי תבוא" הוא כמו ההבדל שבין תורה שבכתב והתורה שבעל פה. הקריאה בתורה שבכתב צריכה להיות אחדותית, ולכן ההפסקה באמצע הקללות, מראה על מאיסה חלילה. לעומת זאת, הבחינה של תורה שבעל פה היא הפנמה, ולכן הפסקה יכולה להתפרש יותר כהפנמה של הדברים.

הדברים מתבהרים יותר עם קריאת דבריו של הרב חרל"פ ב"אורי וישעי" עמודים ר"נ-רנ"א:

ולפיכך יסוד תורה שבעל פה נדרש שיבוא הגילוי מצידנו, מתוך עמלנו, ולפי כשרון מעשינו. וכן היה אז בעת מתן תורה, שאם אמנם לגילוי תורה שבכתב היינו זוכים גם אם לא היינו מכשירים עצמנו לגילוייה, אבל תורה שבעל פה לא היינו זוכים אליה זולת על ידי ההכשרה שהכשרנו את עצמנו… וענינו ואמרנו נעשה ונשמע, נעשה כנגד תורה שבכתב ונשמע כנגד תורה שבעל פה… זהו משנה תורה משה מפי עצמו אמרן, שהשיג לאמור דבמשנה תורה יש בה בין משום תורה שבכתב ובין משום תורה שבעל פה, ומתחילה השיג אותה משה רבינו מפי עצמו ואחר כך נאמר לו זה הכל מפיו יתברך שמו.

יוצא אם כן, ששמיעת הדברים בבחינת תורה שבכתב, עניינם השלמות. ואז ההפסקות הצרכות הם רק אלו שנקבעו בתוך התורה שבכתב. אולם, התורה בעל פה מסתכלת על יכולת הקיבול של האדם, ואז דווקא ההפסקה שמגיעה מצד האדם יכולה לבטא יותר מכל את הצורך שלו בהפנמת הדברים לפני שממשיכים. דווקא בפרשת הקללות, היינו מבינים שיש פה הרבה לעכל בבת אחת והיינו חושבים שיהיה דווקא עניין לעצור ולחלק את הקריאה לחלקים.

כלל ופרט

ר' צדוק (פרי צדיק "כי תבוא" אות י"ד) מחבר את הטעם של משה מפי עצמו אמרן או מפי הגבורה אמרן, לטעם של לשון רבים ולשון יחיד:

אך נראה דעיקר הטעם מפני שנאמרו בלשון יחיד. רק למה נאמרו בלשון יחיד, על זה אמר "מפני שמשה מפי עצמו אמרן". והוא שהשם יתברך אמר התוכחות שהם כדי שיתעוררו לתקן הפגם שלא יבואו עליהן השבט והקללות. ואצל השם יתברך כולן נסקרין בסקירה אחת ( ר"ה י"ח.). ומשום הכי התוכחות שבתורת כהנים שאמר השי"ת בלשון רבים אמורות שלכולם נאמר תיקון כל אחד ולכן אין להפסיק בהן… מה שאין כן קללות שבמשנה תורה... וספר דברים... הוא כנגד מדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וכן אי' בזוה"ק (ח"ג רס"א א') האי דאיקרי משנה תורה משה מפי עצמו אמרן וכו' תושב"כ ותושבע"פ והוא איקרי תורה ומשנה תורה וכו'. והיינו דמשנה תורה היא בחי' תושבע"פ של משה רבינו... ולכך אמרם בלשון יחיד היינו שיש תיקונים בזה לכל יחיד בפני עצמו ואין שייכות זה לזה. ולכן מותר להפסיק בהם שכל פסוק הוא מיוחד לאחר ואינו מחובר לחבירו... ואף שכולם נאמרו לכל ישראל אך כל שבט יש לו עסק אחר ביחוד לברר ויש הפסק פרשיות בין הארורים. כן התוכחות נאמרו גם כן בלשון יחיד שכל אחד יש לו עסק ביחוד להתברר בו... ומשום זה מותר להפסיק בקללות שבמשנה תורה ואין בזה משום ולא יקוץ כנזכר לעיל מפני שהם כל פסוק מיוחד בפני עצמו.

נראה שלשון הרבים מעידה על כך שפרשת בחוקותי נאמרה כיחידה אחת מפי הגבורה המועברת לרבים, כאשר פרשת "כי תבוא" נאמרה בלשון יחיד, מפני שהיא מורכבת מפרטים שונים השייכים לאנשים שונים. לכן, ניתן להפסיק בה באמצע ואין בכך משום מאיסה, מפני שכך הפרשה בנויה.