פתיחה

המשנה

המשנה הראשונה במסכת תענית עוסקת בדין הזכרת גבורות (הקב"ה שמוריד) גשמים:

מאימתי מזכירין גבורות גשמים?

רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג.

רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג.

אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה הוא מזכיר?

אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו.

אמר לו: אם כן לעולם יהא מזכיר?

אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים.

על כך הגמרא שואלת מיד כמתבקש: "תנא היכא קאי?" – איפה מוזכר הדין שמזכירין גבורות גשמים, שמיד פותחים בשאלה מאימתי?

הגמרא עונה שתי תשובות:

1. מקור הדין בברכות לג. - מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים – אולם, הגמרא מקשה שאם זה המקור, מדוע לא כתבו את המשנה הזו במסכת ברכות?
2. אמנם מקור הדין בברכות, אולם משנתינו מוסבת על הנאמר במסכת ראש השנה ט"ז. – בחג נידונין על המים.

הגמרא מבטאת שתחילת המסכת מדברת על יום הדין למים.

התמיהות

עד כאן תארנו את המשנה הראשונה ותחילת מהלך הגמרא.

נעלה מעט קושיות:

1. בכל זאת, מדוע המשנה פותחת במילה "מאימתי" ולא מביאה תקציר של המשנה מתחילת מסכת ראש השנה? משאלת הגמרא נראה שההקשר לא באמת ברור.
2. ר' אליעזר מחלק בין הזכרת הגשמים שנעשית מהיום הראשון של החג (סוכות) והשאלה מתחילה מהיום האחרון. מה ההבדל?
3. הגמרא בהמשך מנסה להוכיח מפסוקים שירידת גשמים נקראת גבורה. אולם, מהי הסברה להגיד שגשמי ברכה (חסד) יקראו גבורה (דין)[1]?
4. מדוע המסכת בחרה בנושא זה לפתיחת המסכת?

מאימתי

המשנה באה להראות לנו את החידוש הגדול שיש בדין המובא. החידוש הגדול בא לידי ביטוי בשאלה מאימתי.

לכאורה, היינו אומרים, כפי שר' אליעזר אומר לפי הגרסא בברייתא, שיש לומר גבורות גשמים כל השנה, מפני שזהו שבחו של הקב"ה. ממש כפי שאומרים "מחיה מתים" כל השנה.

החידוש הגדול הוא שגם להזכרת הגשמים (לא לשאלה) יש זמן מוגדר.

הצורך בזמן בא לבטא שישנו שפע מיוחד שדווקא הזכרת גבורות גשמים משפיעה אותו, ולא שאלת הגשמים. וכמובן יש עניין גדול דווקא בזמן הזה.

בריאת העולם

הגמרא מסבירה שהמקור לביטוי "גבורות גשמים" מגיע מבריאתו של עולם שם נאמר: "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה"[2].

רבים שואלים את השאלה – כיצד גשם שהוא שפע וחסד גדול יכול להקרא דין. תשובתו של בעל ה"קרן אורה"[3] מסבירה גם את ההקבלה לבריאת העולם:

... יכוין כי הקב"ה עושה גדולות היינו חסדים גדולים וטובת ברואיו על ידי גבורתו יתברך. כי הגשם [ש]יורד בגבורה וכמו שאז"ל (לקמן ח' ע"א) "קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא"[4] והוא תכלית טוב וחסד לברואי עולם ואין לזה חקר כי אין בכח האדם להשיג הגדולות האלה והוא לבדו יתברך עושה זאת. וברייתו של עולם גם כן אין לה חקר כי עיקר הבריאה היא על ידי גבורתו יתברך... כי כשם שבתחילת הבריאה ההסתר היה לתכלית הטוב והתגלות אלהותו יתברך כמו כן ההסתר אשר בימי הגלות הוא לתכלית טוב להגלות אור חדש אשר נצפן ליריאיו. ויש לכוין בזה גם כן מה שאמרו חחכמינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני נחמיה רמז תתרע"א) הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו כי ההעדר הוא תחילת הויה ואין כאן מקומו להאריך בזה.

ה"קרן אורה" מסביר שהגבורה מביאה לידי הסתר. ודרך הבאת החסדים הגדולים היא דווקא על ידי מידת הגבורה שמסתירה את האור העצום, על מנת שנוכל לקבלו[5].

לעיתים ההסתר בא לידי ביטוי במופע שנראה כדין גדול (קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא) ולפעמים הוא בא לידי ביטוי בהעדר (כמו בבריאתו של עולם).

לפי זה ניתן לומר, ששבעת ימי חג הסוכות הם כימי בריאת העולם. בתחילת חג הסוכות אנו מזכירים את גבורות הגשמים, מפני שהם עדיין בהעלם, ורק בסוף החג אנו שואלים על הגשמים שיבואו בגלוי[6].

מיתוק הדינים

רבי חיים טורר מטשרנוביץ, בעל ה"באר מים חיים", מיישב בכיוון נוסף את הסתירה שבין החסד והגבורה שבירידת הגשמים[7]:

… ולכאורה פלא גדול הוא כי הלא אין טובה וברכה בעולם כירידת גשמים שהוא מחיה כל ברואי הארץ מקצה העולם ועד קצהו... כי לפי שהוא טובה גדולה וחסד גדול כזה הנה החסד הגדול והחזק ודאי מבחינת הגבורה הוא כלומר החסד שנגנז בבחינת הגבורה. וכאשר מהפכין ישראל מדת הדין למדת הרחמים בכח התשובה ותפילה וצדקה. אז מתגלה החסד אשר בגבורה ויורד השפעת החסד לעולם בגבורה גדולה ואז הוא טוב שאין למעלה מזה. ולזה אמרו שיורדין בגבורה כלומר שהחסד המתגלה בירידת גשמי ברכה לעולם מבחינת הגבורה הוא והמה יורדין בגבורה והתחזקות גדול ועל כן הוא טובה ברכה וחיים של כל העולם ועל כן יאמרו ישראל כי אברהם לא ידענו וגו' כי אתה אבינו כי כאשר החסד שבו מתגבר אין ערוך אליו.

בעל ה"באר מים חיים" מסביר שהחסד הכי גדול מגיע דווקא כשהוא גנוז בגבורה. תפקידנו הוא להפוך את מידת הדין לרחמים ובכך לגלות את החסד הגדול הגנוז.

ניתן לומר שכוונתו, שמידת הגבורה מעצימה את גדול ועוצמת החסד – אלא שעל מנת לגלות את החסד העצום יש להפך את מידת הדין לרחמים.

ניתן אם כן לומר לפי דבריו, שביום הראשון של סוכות אנו מתחילים לעבוד על היפוך מידת הדין לרחמים ולכן מזכירים גבורות גשמים. בסוף החג שהתמתק הדין, ניתן להתחיל לשאול את הגשמים שיופיעו ברוב חסדיו יתברך.

חלוקת הזמנים מנוסחת בצורה דומה ב"שם משמואל" (לשיטתו)[8]:

ויש לומר שזה עצמו הוא ענין שינוי הזמנים. שבפסח עדיין ישראל צריכין לימי ספירה כדי שתיפסק זוהמתן, על כן אין אז זמן גשמים שיורדין בגבורה, אלא זמן טל שאין בו מדת הצמצום אלא חסד בזמן החסד. אך בשמיני עצרת אחר עבור עבודת ירחא שביעאה, וישראל יתבין עם מלכא בלחודוי, ושוב אין חשש מקטרגים, על כן הוא זמן תפלת הגשם.

בעל ה"שם משמואל" מסביר שעבודת עם ישראל בחגי תשרי מכינים עצמם לקבל את הגשמים שיורדים בגבורה. שכן אם עם ישראל לא יכינו עצמם הם יכולים, חלילה, להנזק ממידת הדין. על כן שאילת הגמשים מתבצעת רק בסוף החג, בסוף תהליך התשובה של חגי תשרי.

שפע רוחני

ניתן להציג כיוון נוסף המסביר את הצורך בחלוקה בין ה"הזכרה" ובין ה"שאילה".

ידוע שרבים דורשים שירידת הגשמים מבטאת גם כן ירידת שפע רוחני מלמעלה למטה. בצורה דומה אם יש חלילה, עצירת גשמים, הדבר מבטא גם עצירת שפע רוחני מהשמים.

כאשר אנו מזכירים את גבורות הגשמים אנו מבקשים מהקב"ה שיפתח שערי שמים לתפילתינו ויכין לנו שפע רוחני כדי שנוכל להתבסם ולחיות ממנו במהלך השנה. הדבר מתאים לרעיון ניסוך המים שבו מבטאים את רצוננו שהקב"ה יאציל מרוח קודשו עלינו.

ממש כפי שחג הסוכות זה זמן ניסוך המים, ובקשת להשפעת רוח הקודש, כך גם בתקופה זו אנו מתחילים לבקש על "גבורות הגשמים" שמבטאים את השפע הרוחני שבתפילותינו אנו מבקשים שיגיע אלינו.

בסוף החג, אנו מבקשים שהקב"ה יאציל לנו גם מהשפע הגשמי שאנו זקוקים לו בהמשך השנה, לאחר סיום חג הסוכות.

בעל ה"שם משמואל" מכנה זאת "מים עליונים" ו"מים תחתונים". אולם, הוא דורש את עבודת החג כבקשה להורדת השפע הגשמית ואת הבקשה בשמיני עצרת כהורדת השפע הרוחני.

אני לקחתי את העקרון של החילוק בין מים עליונים ותחתונים והשלכתי אותם על שיטת רבי אליעזר.

דברי בעל ה"שם משמואל"[9]:

… ונראה דהנה מים הם חומריים, כמ"ש מהר"ל בס' הגבורות כמה פעמים, ומ"מ נתעטף בהם כח שלמעלה מן הטבע מן המים העליונים… שחומר המים הם מימי אוקינוס כמו שנראה בחוש, והכח הפנימי שבהם הוא מן המים העליונים… עומק רום מלובש בעומק תחת, וזה נקרא גבורות הגשמים, שיורדין בגבורה, שמאמר ה' גובר עליהם ויורדין על כרחם שלא בטובתם, כי מטבע הרוחניות שאינה רוצה לירד ולהשפיל עצמה לגשמיות.

סיכום

ניתן לחלק אם כן את הכיוונים השונים שראינו לשני חלקים:

1. דין במים עצמם כשפע אלוקי שיש להתפלל עליו (שהוא גם דין בזמן) - מדובר בבקשה של ה"מים העליונים" שהם השפע הרוחני שמתלבש בתוך הגשם ההגשמי. שפע זה מגיע בזמן שבו נידונים על המים. ואז נפתחים שערי שמים הקשורים לבחינת המים. שפע זה מופיע לפני ההופעה של החומר ולכן הבקשה (הזכרה) שלו קודמת.
2. דין בכלי שאמור להכיל את שפע המים (שהוא גם דין באדם)- הזכרת גבורות הגשמים נועדה להתפלל על כך שהגבורות יושפעו לכלים בצורה המועילה ביותר. לשם כך יש להקדים ולהתפלל על מיתוק הדינים, על מנת להכין את הכלים לקבל הגשמים בגבורתם. מאחר והגשם יורד בגבורה, יש להתפלל למתק את הדינים, על מנת שנוכל לקבל את השפע בלי להנזק ולהפיק את מירב התועלת ממנו על ידי גילוי שפע החסד הגנוז בלבוש הגבורה שדרכו הוא מופיע בעולם[10].

[1] זוהר בראשית דף ל"ב עמוד ב' – "שיורדים מסטרא דגבורה".

[2] תהילים ס"ה ז'.

[3] רבי יצחק מינקובסקי מקרלין בעל "קרן אורה" על הש"ס.

נולד בשנת תקמ"ח במינסק לאביו ר' אהרון, בנו של רבי ברוך משקלוב. אחיו היה ר' יעקב, בעל "משכנות יעקב" ו"קהלת יעקב". בצעירותו, ניכרו בו סימני גאונות, והוא התגורר בעיר שרישוב, שם ייסד בית מדרש. הוא סרב לקבל על עצמו משרת רבנות, והתפרנס ממסחר. בהמשך עבר לקארלין, בה כיהן אחיו כרב, שם עסק בכתיבת חיבורו. כשנפטר אחיו, פנו אליו אנשי קהילת קארלין שיאות לשבת על כסא הרבנות, והוא הסכים לבקשתם. הוא ישב על כסא הרבנות בקארלין עד פטירתו בט' במרחשוון תרי"ב.(ויקישיבה).

[4] כפי שמסביר המהרש"א (תענית ח.) – "קשה יומא דמטרא ביומא דדינא" שהכל מתקבצין מן הכפרים לעיירות שיושבין שם בתי דינין בב' ובה' (=שני וחמישי) וטורח להם לילך שם ביום שהגשמים מרובין. כמו שנאמר בר' חנינא בן דוסא כשהלך בדרך ביום גשם. שאמר" "חנינא בצער וכל העולם בנחת". והשתא ניחא דכל שכן בערב שבת (=ביום) שכל העולם צריכין לחזר אחר צרכיהן בשוק לקנות סעודת שבת...

[5] פרי צדיק (קונטרס עמלה של תורה – אות ה') – "וגם ריבוי גשמים נקרא רוב טובה שאין יכול לקבל רוב הטובה כמו שאמר חוני המעגל בתענית (כג.) ואף על פי שנקרא גבורות גשמים שיורדין בגבורה ועל כן מזכירין בברכת גבורות. עיקרה מים שהוא חסדים ומכל מקום יש בו גבורות גם כן (דעוברי דרכים מצטערים בו ואיתא (שם ח.) קשה יומא דמטרא כו' ואי לאו שצריך לעלמא הוי בעי רחמי ומבטלי) וזה מצד ירידתן שמזה נמשך להגשמים גבורות דההורדה הוא בגבורה שהוא מצמצמת החסדים שלא יתפשטו ביותר. וכמו שאמרו דכל טפה בפני עצמה דאם לא כן שוטפין העולם. ובמבול נתפשטו יותר מדאי שלא היה כח השמאל המצמצם ועל ידי זה נשטפו."

[6] ניתן להסביר על פי ההקבלה גם את שיטת רבי יהודה בן בתירא (ביום השני של החג) ושיטת רבי עקיבא (ביום השישי בחג). ביום השני הקב"ה הפריד בין המים העליונים למים התחתונים – ולכן זהו הזמן להתפלל על החיבור בין שניהם (בדומה לדברי השם משמואל). ביום השישי נברא האדם ולכאורה זהו הזמן שבו העולם נהיה מוכן לתפילתו ובקשתו של האדם להורדת השפע ממרום. דהיינו, היום השני מבטא דין בחפצא (במים) והיום השישי בגברא (האדם).

[7] באר מים חיים – וילך – פרק ל"א.

[8] שם משמואל – מועדים – שמיני עצרת – תרע"פ.

[9] שם משמואל – מועדים – שמיני עצרת – תרע"ז.

[10] הרב קוק בעולת ראי"ה (עמוד ע"ר) מבאר שכמו שהמזון הגשמי מגיע בצורה שאדם צריך לעמול עליו כדי שיוכל להנות ממנו, כך גם בשפ הרוחני, אדם צריך לעמול עליו ולהכין את עצמו כדי שיוכל לקבל אותו בשלימותו.