צדה לא עשו להם
חיפזון היציאה
בעל ההגדה מסביר את טעם אכילת המצה:
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם. שנאמר, "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם"[1]
ישנם מספר שאלות המתעוררות על טעם זה:
כיצד אבותינו לא התכוננו ליציאה אם הדבר נאמר להם כבר לפני כן? שכן הם היו צריכים להפריש מי' בניסן את קרבן הפסח ולהיות ערוכים בליל הסדר "מותניכם חגורים וכו' "?
מסופר שבני ישראל שאלו כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, אך הם לא יכלו להכין כמה פיתות לדרך?
נניח שבני ישראל שכחו להכין צידה לדרך, מדוע אנו מנציחים את ה"פשלה" בכל ליל סדר? ועוד כמצווה העיקרית?
העם ובני ישראל
מקריאה מדוקדקת בפסוקים ניתן להבין את הסיפור האמתי.
רש"י בספר במדבר מלמד אותנו כלל[2]:
ויהי העם כמתאוננים - (ספרי) אין העם אלא רשעים...
לענייננו, ננסה לחלק בין "העם" שהם קטני האמונה שלא האמינו ביציאת מצרים (לפני היציאה) ובין "בני ישראל" שהם האמינו שבאמת הולכים לצאת.
כמו כן, ישנו כלל נוסף שמביא רש"י שכאשר יש שם עצם ואז פעולה בזמן עבר הכוונה למעשה שהיה בעבר. כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". פסוק שמופיע לאחר חטא אדם הראשון ורש"י מפרש שהוא ארע לפני כן.
כעת נקרא את הפסוקים שבעל ההגדה מביא[3]:
ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ... וישא העם את בצקו טרם יחמץ... ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת... וגם ערב רב עלה אתם... ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם.
יש את "העם" שלא הכינו צידה והם אלו שבצקם לא הספיק להחמיץ. לעומת זאת "בני ישראל" התכוננו כמו שצריך ואפילו שאלו את הכלים היקרים מהמצרים.
בצורה דומה ניתן לראות גם בפרשת בשלח[4]:
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים.
"העם" פחות מאמין ולכן יש חשש שירצו לחזור מצרימה, ולעומתם יש את "בני ישראל" שהם עלו חמושים מוכנים למלחמה[5].
בהמשך ה' מורה למשה לחזור לכיוון מצרים[6] כתרגיל הטעיה למצרים, ולאחר החשש הקודם שהועלה ברור שהפניה תהיה כלפי "בני ישראל" שיובילו את המהלך בלי להישבר ולחזור חלילה בפועל למצרים[7]:
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר.
במפגש עם המצרים ישנם שתי תגובות שונות[8]:
ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'.
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר.
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרשון.
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו.
ישנה קבוצה של "בני ישראל" שהם אלו שמאמינים וזועקים אל ה'. הם אלו שה' פונה אליהם בחזרה ואומר להם להוביל את המהלך ולהכנס לים.
לעומתם, ישנה קבוצה שפחות מאמינה, "העם" שהם אלו שפונים בטענות אל משה ורוצים לחזור למצרים. אליהם מופנית התשובה "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
לחם האמונה
לפי זה, הקושיה רק מתחזקת. שכן, יוצא שאנו מנציחים לדורות את ה"פשלה" של אלו שהיו קטני אמונה ולא האמינו ביציאת מצרים!
אלא צריך לומר שיש כאן עומק גדול.
לצדיקים שהתכוננו ליציאה כמו שצריך לא היה קושי לקחת את הצידה ולצעוד אל החופש. אולם, דווקא לאלו שלא הכינו דבר מפני שהם לא האמינו ביציאה, הם היו אלו שהיה להם הכי קשה לצאת ממצרים בלי הכנה כלל. דווקא הם אלו שעמדו בפני הניסיון הגדול ביותר של יציאה למדבר לארץ לא זרועה כאשר הם יודעים שהם יוצאים חסרי כל. ולמרבה הפלא, למרות שעד כה הם היו קטני אמונה הם החליטו ברגע אחד של אמונה כבירה לצאת למדבר לארץ לא זרועה חסרי כל. הם השליכו את יהבם על ה' ויצאו כאשר מעט הבצק שהם הוציאו איתם אפילו לא הספיק להחמיץ, ולחם העוני הזה היה הדבר היחיד שהם הצליחו לקחת עמהם.
לאחר מכן, בקריעת ים סוף הושלם המהלך ו"העם" נהיה למאמין[9]:
וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
בליל הסדר אנו לא מנציחים את הדמויות של הצדיקים או של קטני האמונה. אנו מנציחים את אותו רגש האמונה עצמו שהתבטא דווקא באותם קטני אמונה. דווקא אותם אלו שעמדו בפני הניסיון הגדול ביותר של יציאה למדבר לארץ לא זרועה כאשר הם יודעים שהם יוצאים חסרי כל. האמונה הגדולה מתבטאת במצה שאנו אוכלים ונזכרים באותו פרץ של אמונה שפרץ באותו יום מיוחד.
[1] שמות י"ב, ל"ט.
[2] במדבר י"א, א'.
[3] שמות י"א, ל"ג – ל"ט.
[4] שמות י"ג, י"ז – י"ח.
[5] גם לפי הפירוש שרש"י מביא שהכוונה לאחד מחמש (או חמש מאות) אזי מובן שמדובר בצדיקים.
[6] שמות י"ג, י"ז – י"ח.
[7] שמות י"ד, א' – ה'.
[8] שמות י"ד, י' – ט"ו.
[9] שמות י"ד, ל"א.