שמיני - נדב אביהו וספירת העומר
חטא נדב ואביהו
חטא נדב ואביהו מתואר בפרשת שמיני[1]:
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן.
פשט הכתובים רומז על כך שהאש יצאה פעם אחת ועשתה שתי פעולות. האש יצאה מבית קודשי הקודשים, שרפה את בני אהרון והמשיכה החוצה למזבח ואכלה את הקרבן שהיה עליו.
רש"י על הפעם השניה שכתוב בה "ותצא אש" אומר[2]:
"ותצא אש" - רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש משל למלך שהיה לו בן בית וכו' כדאיתא בויקרא רבה.
דקדוקים ברש"י
הרבי מלובאוויטש בליקוטי שיחות[3], דן בצורך של רש"י לפרש את "ותצא אש". הוא מסביר בגלל הדמיון לפעם הראשונה שביטוי זה מופיע בהקשר חיובי, קשה להבין מדוע אותו ביטוי של השראת שכינה מופיע בשנית בהקשר מותם של נדב ואביהו.
לאחר מכן הוא מנסה להבין את שורשם של שתי הדעות השונות.
לדעת רבי אליעזר, החטא היה שהורו הלכה בפני משה רבן. הדברים מתאימים לאומרם שכן רבי אליעזר אומר במקום אחר[4]:
האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל
מאידך, דעתו של רבי ישמעאל היא שהחטא לא היה במעשה הדלקה אלא שנכנסו שתויי יין למקדש. בנקודה זו הוא מציין שאיסור הכניסה למקדש כשתויי יין נאסרה רק בפרשה הבאה, אך מכיוון שהם היו "בני בית" אצל המלך, היה עליהם להבין זאת מדעתם (ועל כן אריכות הלשון ברש"י).
בנקודה הזו של "שתויי יין" מאריך הרבי מילובאוויטש ומסביר שהחטא היה דווקא במקום ובזמן ההוא:
יין הוא בחינת בינה - הבנה והשגה, ו"שתויי יין" היינו מלאים וחדורים הבנה והשגה, והחטא הוא - שנכנסו למקדש בציור זה. החסרון של "שתויי יין" אינו אלא בעת הכנס למקדש - אבל עבודת האדם לקונו כשאינו במקדש, הרי אדרבה, צריכה להיות בהבנה והשגה.
אם כן ניתן לראות בשני הפירושים שני צדדים של אותה המטבע. נדב ואביהו שהיו חדורים ומלאים בהבנת והשגת ה' נכנסו כך למקדש, במקום להכנס בהתבטלות. התבטלות שמתבטאת באי כניסה שתויי ואי הוראה במקום רבו.
אלו דברים פשוטים, וכעת נתבונן במצוות העומר.
ברית העומר
הרב שלמה פישר[5] מביא מדרש[6]:
לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצוות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען. הדא הוא דכתיב "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזו? - זה מצוות העומר.
הרב שלמה פישר שואל, היכן מצינו שהעומר נקראה ברית?
בתחילה הוא מראה שכנגד י"ג בריתות שנכרתו בברית המילה יש להשתמש בי"ג נפות במצוות העומר.
כמו כן הוא מביא את דברי חז"ל בראש השנה[7] שדורשים את ההכנה של יהושע לכניסה לארץ:
"ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בני ישראל… ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח" ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול? - דאקריבו עומר והדר אכלי.
אם כן לפני הכניסה לארץ יהושע מכין את העם בברית מילה ובהקרבת העומר.
בסו, הדרוש הרב שלמה פישר משווה בין ברית המילה למצוות העומר באופן הבא:
מצות מילה ומצות העומר שתיהן רומזות לענין אחד, והוא קבלת עול המצות בתמימות וצייתנות מוחלטת. שכן כתוב במילה "התהלך לפני והיה תמים". והעומר בא מן השעורים מאכל בהמה, לרמוז למה שאמרו רז"ל בני אדם שערומין בדעת ומשימים עצמם כבהמה.
בהמשך מקשה הרב שלמה פישר על כך ומתרץ:
והבנה ברית עניינה הוא חוזה והסכמה בין שני צדדים. ואילו עומר פירשנו ענינו שהוא סמל צייתנות בביטול דעת עצמו.. והיאך מתאים לזה שם ברית?
אך העניין פשוט, דהך צייתנות בביטול דעת עצמו יסודה, צריך לומר, בקבלה מתוך חרות ובחירה והתנדבות… כלומר, הכפיה עצמה, יסודה בקבלה שקבלוה עליהם ברצון ובבחירה.
אחדות ההפכים
הרבי מלובאוויטש בסוף מאמרו שהזכרנו לעיל, דן גם כן בשתי התנועות ההפוכות:
איך יתכן החיבור של שני הפכים בלימוד התורה: הרגש שכלו והבנתו של הלומד וביטול מציאותו וכו'? - התשובה ניתנת בהמשך פירוש רש"י להלן: "משל למלך שהיה לו בן בית וכו'" - מכיוון שהמדובר בבני ישראל שהם "בן בית" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, הרי הוא יתברך נותן להם הכח לחבר שני ההפכים, שיוכלו ללמוד בהבנה והשגה וביחד עם זה להיות בביטול המתאים וכו', עד שעל ידי זה יפעלו ההתחברות (דשני ההפכים) של עולם ואלוקות...
האר"י הקדוש מסביר שבזמן יציאת מצריים הקב"ה השפיע שפע גדול לעולם והעלה את עם ישראל מעל לדרגה הראויה לו כדי להוציאם ממצרים. אלא שהקב"ה רצה שעם ישראל יעבוד בעצמו להגיע למדרגה כזו, ולכן לקח ממנו את הדרגה הגבוהה ודרש מעם ישראל להתחיל לעבוד ולהגיע אליה מעצמו, עד למתן תורה.
זו עניינה של ספירת העומר. העבודה העצמית להתקדם לאט לאט, אלא שבהגיע אל מתן תורה, עם ישראל היה צריך להתבטל, וכאן הנקודה המופלאה עליה דיבר הרבי מילובאוויטש, שיש כאן מעין אחדות הפכים של עבודה ובעירה פנימית מצד אחד, ומצד שני התבטלות מוחלטת אל הקב"ה.
תורת השלבים
אולי ניתן לומר שמחוץ לקודש, שם האדם צריך לתת יותר ביטוי לצד של העבודה האנושית, וההשגה שאדם משיג בעמלו בתורה.
אולם בהגעה לקודש שם יבוא לביטוי יותר ההתבטלות של האדם בפני מה שגדול ממנו.
ואולי ניתן להציב את הצדדים הללו כשני שלבים בעבודת ה'.
בתחילה על האדם לעמול ולהשיג באלוקות כפי כוחו, אך כדי להגיע להשגות יותר עליונות עליו להתבטל ממה שלמעלה משכלו.
כפי שמגדיר זאת הרב קוק[8]:
כי רק על פי המובן של האורה האלהית אשר בהתגלות הקודש, שכל דעה מתבטלת, וכל הגדרה וכל הגיון מוגבל מתבטל בביטול אפסי בכל עת עלותו ברעיון, שם השראת השכינה חבויה. ושם ההתגלות האלהית מתנוצצת, כאור הנראה מבין החרסים, רצוא ושוב כמראה הבזק.
----
[1] ויקרא ט', כ"ג - כ"ד. י', א' - ג'.
[2] ויקרא י', ב'.
[3] ליקוטי שיחות חלק י"ב, שמיני א'.
[4] ברכות כ"ז:, יומא ס"ו:, סוכה כ"ז:
[5] בית ישי, דרשות, דרוש העומר.
[6] ויקרא רבה, אמור, על פרק כ"ג.
[7] מסכת ראש השנה י"ג. הפסוק שהרחבנו אותו נמצא בפרק ה' ביהושע.
[8] אורות הקדש כרך ג' עמ' כא-כב.